נקודות מרכזיות משיעור בוקר – 10.1.24:
חושך מוחלט הוא מצב שלא נותנים לאדם סימן, והוא לא יכול להבדיל בין דבר אחד לשני ולעשות ברכה. ב''מולד הלבנה'' יש לאדם איזו הארה ואותה עליו לקדש.
למשה היה קשה לקדש את מולד הלבנה, כי זה כוח קטן והוא עדיין לא יכול היה לצאת משליטת החושך.
"שמש" היא מצב שבו אין ספקות ואין מקום לאמונה, כמו שכתוב "ברור כשמש", ואילו "ירח", "לבנה" נמצאת תמיד בחיסרון.
אדם ששומע את מה שאמרו החכמים, נסמך ונשען עליהם מתוך אמונת חכמים. הוא נמצא למטה מהדעת, אלא אם הוא מקבל את מה שהם אמרו בלמעלה מדעת. הכול תלוי במצב שבו האדם נמצא.
לאדם יש בחירה להיות דבוק בבורא בזה שמקבל שהבורא הוא העליון.
"לקבל עול מלכות שמיים" זו תחילת העבודה. מכאן והלאה האדם מתחיל להיות דבוק בבורא.
איך מודדים אמונה? ככל שהאדם מתנהג בחושך כמו שבאור.
האדם צריך להיות מסור לדבקות בבורא גם בחושך וגם באור, בכל צורות הלבנה, מחוסר גמור בה ועד שלמותה, זה מראה על מידת המסירות שלו.
לבנה קטנה או לבנה גדולה אלה מידות ההסתרה שעוברות על האדם.
האמונה גדלה כי הלבנה מקבלת יותר אור מהשמש, והאדם מקבל את הסתרת השמש כגדילת הלבנה.
יש לאדם יותר אמונה כשהלבנה יותר גדולה, לכן הוא רוצה להשתייך ללבנה.
להיות מסור לדבקות בבורא הכוונה היא שהאדם יכול ללכת אחרי הבורא בכל פתיחתו אליו פנים בפנים, ויכול ללכת גם בצורה הפוכה - אפילו שהבורא לא מאיר לו במאומה, הוא בכל זאת מסור לו.
מסירות ללא תנאי היא מצב שבו האדם משתדל לעשות פעולות כאילו שהוא נמצא במצב השלם של השמש, ולא חשוב לו שבמקום שמש יש ירח. הוא נמצא בדבקות לבורא ולא חשוב באילו צורות השמש והלבנה נמצאות ומאירות עליו.
האדם צריך להיות דבוק בבורא אפילו מעל כל מה שהשיג.
אם תפתח את ספרו של הרב"ש ותתחיל סתם לקרוא, תראה עד כמה זה מכוון אליך משמיים.
ככל שאתה דבוק לשיעור ורוצה לעזור גם ליתר החברים להיות דבוקים בשיעור, זו מצווה גדולה.
במידה שאדם מסכים לכל הפעולות רק שהן יבואו מצד הבורא, הוא הופך את החושך לאור.
האדם צריך להילחם עם עצמו כדי ללכת עם החברה. החברה היא אמצעי בין כמה שהאדם נמצא בבורא וכמה שהוא מתנתק מעצמו ורוצה להידבק בבורא. החברה היא זו שעושה לו את הקשר הזה.
החברה מחליפה לך את הרצון לקבל שלך לרצון לקבל חברתי, אם אתה רוצה להיות בתוכם, מוכן להיות בתוכם, החברה עושה לך את השירות הזה, שבמקום שתהיה דבוק בעצמך, תהיה דבוק בהם. זה כוח החברה.
בעניין החיבור עם החברה, אהבת החברה וכן הלאה, עלינו להבין שיש כאן תחילת דרך ממצב שאדם בכלל לא צריך ורוצה בזה, עליו להגיע למצב הפוך, שבשבילו אין דבר גדול וקדוש יותר מחיבור עם העשירייה. זה לא קורה ביום אחד ואנחנו לא מבינים את זה, אלא זה מתברר במידה שנפתח לנו קשר מקורי בינינו לעשירייה. מלכתחילה הבורא עשה את הקשר הזה, ולגמרי לא חשוב כמה פירושים גשמיים אנחנו יכולים לתת לזה, "בגלל שאנחנו שכנים", "בגלל שאנחנו כאלו וכאלו, לכן נתאספנו בקבוצה". אלא אחר כך נראה כמה הבורא הסתיר את עצמו אחרי כל הפעולות.
עלינו לקדש את החברה, את העשירייה שאנחנו נמצאים בה, להשתדל לא לצאת ממנה בכל מיני טענות וחשבונות שלנו, כי הם בדויים, כך נגלה לאט לאט שעוד לפני שבאנו לקבלה, באנו להתחבר עם החברה הזאת. לכן לצאת מהחברה, מהעשירייה, זה דבר מאוד מאוד חמור.
העליון זה דעת החברה, זו שלמות.
בתוך העשירייה יש "חלק אלוה ממעל".
האדם מודה כי הוא מקבל כיוון של העשירייה ולא כיוון של עצמו. כאן נולד לו כלי חדש, כי הוא יוצא קצת מעצמו ומשייך את עצמו לחברה.
החברה נמצאת ביני לבין הבורא, היא מקבלת מהבורא כל מיני הבחנות חדשות והולכת לפיהן, ואני רוצה ללכת אחריהן, מצד אחד אני צריך לבטל את עצמי כלפי החברה ולקבל מהם את כיוון ההתפתחות שלהם מהבורא. זאת אומרת, החברה כביכול נכללת מכל הדברים עליונים שאני צריך.
לבנות את הבורא מלמטה הכוונה שאני מכתיר אותו, מעמיד אותו כך שהוא למעלה מהכול, למעלה מאיתנו, וכך אני מקבל אותו ומעלה אותו על כיסא הכבוד.
מצב אקטיבי יותר כלפי הבורא הוא שאנחנו מחזיקים יותר זה בזה. במצבים כאלה יש חברים שרוצים לצאת וחושבים שעל ידי היציאה הזאת או אולי מעבר לעשירייה אחרת, יהיה להם טוב, קל, נכון ונעים יותר, והם יותר יסתדרו. אבל זה דווקא הפוך, צריכים להחזיק זה בזה ולפתוח את הלב זה לזה, רק כך נגיע לחוף המבטחים.
רק בתנאי שהם מחזיקים זה בזה, יש בקשר ביניהם, לא באף אחד לבד, אלא בקשר המשותף שלהם, יש קשר עם הבורא. ואז במידה שהם מתקשרים זה אל זה הבורא ינהל אותם.
אני חייב ליצור קשר עם העשירייה כך שאני מוסר את עצמי אליהם והם מבינים את זה, ואני לא מסתיר את זה שאני צריך אותם והם צריכים אותי, וכך כולם בכולם. מתוך העבודה ההדדית הזאת בתוך העשירייה, אנחנו מתחילים להרגיש איך אנחנו יכולים לפנות לבורא.