שיעור בוקר 10.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1069,

מאמר "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1069. מאמר "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה".

מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ג
1989/90 - מאמר 23

"רש"י מביא דרשת חז"ל, שאמרו על מה שכתוב "חודש הזה". וזה לשונו "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו, כזה ראה וקדש", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה ענין זה, שנתקשה משה במולד הלבנה. וכן מה מרמז לנו, במה שהראה הקב"ה למשה באצבע. וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל (סוכה, כ"ט) "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם לחמה". מה מרמז לנו בעבודה ההבדל בין שמונים ללבנה למונים לחמה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, רצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, נעשה צמצום והסתר. הן על התורה ומצות, שבתו"מ מלובש את הטוב ועונג. והן שעשה צמצום והסתר על הקב"ה עצמו, כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.

והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין "הטוב ומטיב" מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר "עינים להם, ולא יראו".

לכן כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב "הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לי כח להתגבר". ובינתים האדם עוזב את המערכה.

ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך".

לכן מטעם ההסתר שנעשה, יש כאן עליות וירידות. כלומר, שלא תמיד מאיר להאדם את הענין של האמונה. ושעיקר הוא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ובענין שכר ועונש, דברנו הרבה פעמים מזה, שענין אמונה בשכר ועונש נהוג בכל הבחינות שהאדם נמצא. אלא שיש הבדל בין אדם לחבירו בהכלים.

יש אנשים, ששכר ועונש מלובש אצלם בכלים דקבלה. כלומר, מה שהכלי קבלה של האדם יכולים לקבל, זה נקרא "שכר". ומה שהשכר לא יוכל להתלבש בכלים דקבלה, מזה הם לא מדברים כלל, היות שלא מעניין אותם השכר, שאינו מתלבש ברצון לקבל לעצמו.

ויש אנשים, שהשכר ועונש נקרא אצלם "שכר ועונש", דוקא בזמן שמתלבשים בכלים דהשפעה. כלומר, אם על ידי העבודה הם יכולים לזכות להשפיע נחת רוח להבורא, זה נקרא אצלם "שכר", שעל מטרה זו הם אומרים, שכדאי לעבוד ולהגיע לזה, שיהיה לו טעם והנאה, מזה שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע להבורא.

ואם הם רואים, שאין בידם הרגשה כזו, זה נחשב אצלם לעונש. כלומר, שה' מרחק אותם, ולא רוצה לקבל אותם בתור משמשי המלך, מטעם שה' מסתכל עליהם, לאנשים שאינם מהוגנים. לכן אין הוא יכול לתת להם רשות להכנס בהיכל המלך, והם נמצאים מחוץ להיכל המלך. והם מבינים מדוע מגיע להם עונש, מטעם שהם עדיין שקועים באהבה עצמית.

ולכן כל עבודתם הוא, שה' יעזור להם, שיוכלו לצאת מאהבה עצמית. נמצא, שבאופן כללי כולם מוכרחים לעבוד על שכר ועונש כנ"ל, שבזה אין הבדל בין אחד להשני. אלא ההבחן הוא מאיזה שכר ועונש מדברים.

לכן בזמן שמבטיחים להאדם שכר ועונש המלובשים בכלים דאהבה עצמית, אין כל כך התנגדות להדבר מצד הגוף. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, יש לו כבר חומרי דלק, שיהיה בידו כח להתגבר על המחשבות זרות שבאות לו, שלא נותנות לו להאמין בשכר ועונש.

מה שאין כן אלו שהשכר ועונש הוא דוקא מה שמתלבש בכלים דהשפעה, הגוף מתנגד לזה בכל כוחו. כי הגוף אומר: "אם באמת אני אסכים למה שאתה אומר, שאתה מאמין בשכר ועונש. ואיזה שכר אתה מבטיח לי, אם אני לא אתנגד לעסוק בתו"מ. השכר יהיה, שאתה תבטל אותי לגמרי, שלא יהיה לי, היינו להרצון לקבל, שום זכות. אלא אתה רוצה שיהיה לך שכר כמו לדוד המלך, שדרשו חז"ל על מה שאמר דוד: "ולבי חלל בקרבי", שפירושו "חלל", שהרגו את יצר הרע בתענית. אם כן אם אני יאמין לדברך, שאתה תקבל שכר תמורת שמירת תו"מ, שאתה תהרוג אותי. נמצא, השכר הזה שאתה מקווה, זה ממש מיתה אצלי, ואיך אני יכול לעזור לך, שתהרוג אותי".

לכן מי שרוצה שהשכר ועונש יהיו בכלים דהשפעה, שאם יזכה זהו השכר שלו, בודאי הגוף מתנגד. לכן בעבודה זו מתחיל ענין עליות וירידות. עד כדי כך שהאדם בא הרבה פעמים לידי החלטה, שהדרך הזו של לזכות לכלים דהשפעה, שזה יהיה שכרו, אין עבודה זו מתאימה בשבילו, והוא רוצה לברוח מהמערכה הזו.

ובעבודה זו, שיהיה השכר ועונש, שרוצה לזכות לכלים דהשפעה, מוכרחת להיות בחינת הסתרת פנים על ההשגחה כנ"ל, אחרת לא תהיה שום מציאות, שיהיה אפשרות לאדם שיעשה משהו לתועלת ה'.

לכן כשאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, במצב של זמן ההסתרה, אז המלכות נקראת בחינת "לבנה, המקבלת אורה מהחמה". אבל במלכות עצמה אין מגולה שום אור על בחינתה, כמו שכתוב בזה"ק: "מלכות לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מאי דיהיב לה בעלה".

כלומר, מצד התחתון, היינו מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, אינו טועם שום טעם של חשיבות מעצמו. "מעצמו" פירושו, שהוא לא רוצה שום טעם. אלא אם העליון נותן, התחתון מקבל. זה נקרא, שאין לה מעצמה, אלא מה שבעלה נותן לה, זה יש לה. אבל היא מצד עצמה אינה רוצה שום דבר.

אלא האדם מסכים להיות עובד ה' בלי שום תנאים. היינו, בין שהוא מרגיש טעם של חשיבות, ובין שהוא לא מרגיש שום טעם בעבודה. כי הוא אומר: "אם אני רוצה לעשות נחת רוח לה', אם כן, מה לי להסתכל, אם יש לי נחת רוח מהעבודה שלי. רק עלי להאמין, שה' כן נהנה מהעבודה שלי. והגם שאני רואה, שהעבודה, מה שאני עושה, אינה בכל הלב, ואין לי ההרגש, שאני מקיים מצות המלך, כי הכל עתה נסתר ממני, ולפי דעתי, אומר האדם, אין שום ערך את מה שאני עושה, ואיך אני יכול לומר, שה' נהנה ממעשה כזו, ולכל הפחות אם האמונה כזאת היתה מאירה לי, שה' נהנה מזה, אז בטח גם אני הייתי מרגיש איזו הנאה".

והתשובה על זה היא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא רוצה שה' יהנה מהמעשה, מה שהוא עושה, כבר יש מזה הנאה למעלה. ולא חשוב מהו הצורה של המעשה, אלא מספיק מה שאדם רוצה. אפילו שהאדם רואה, שהמעשה הזו הוא בתכלית השפלות, שאי אפשר להיות יותר שפלות מזה, שזה נקרא, שהאדם הולך על דרך הישר.

כלומר, שאין האדם אומר, שהמעשה שלו הוא בשלימות, אלא הוא לא משקר ולא מרמה עצמו. אלא הוא אומר, שהמעשה שהוא עושה, לא יכול להיות יותר חסרונות. וזהו אמת. אבל האדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, להאמין במה שכתוב "רם ה' ושפל יראה". לכן הוא מאמין, שכן ה' נהנה מהמעשה הזו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו: מהו הרמז, שמשה נתקשה במולד הלבנה, באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש. יש לפרש כנ"ל, שענין "מולד הלבנה" הרמז, שבזמן שהאדם מתחיל לקבל עליו עול מלכות שמים. ש"תחילה" יהיה הפירוש, תחילת לידה אצל האדם. ואז השאלה היא, באיזה שיעור קבלת מלכות שמים, היינו האמונה שהאדם מקבל על עצמו.

ועל שיעור אמונה זו הוא עושה מעשים. ו"מולד הלבנה" נקרא, שעוד לא מורגש את האמונה בה' בכל אבריו. אלא שכבר הוא רוצה לקבל על עצמו את מלכות, אבל הגוף לא מסכים לזה, והוא עובד עם גופו בבחינת הכפיה. כלומר מצד אחד הוא רוצה להאמין בה' ולאהוב אותו, ומצד השני הגוף מתנגד לזה, והוא מרגיש את שפלותו.

אדם הזה, יכולים לומר עליו, שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים. מה שאין כן אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לאמונת ה', הם לא נמצאים במצב של הסתרת פנים. כלומר, הם לא מאמינים שה' מוסתר מהם, היינו שה' עשה על עצמו כיסוי, שלא ירגישו אותו, מטעם תיקון הבריאה.

לכן מהם לא מדברים בכלל. אלא תחילת הדיבור בעבודה, הוא מעת שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ועל סמך אמונה זו הוא מקיים תו"מ. ואצלו מתחילים לדבר מענין המולד של הלבנה. היינו כנ"ל: "באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש". כלומר, באיזה שיעור של אמונה, אפשר לומר, שכבר יש לו קדושה, ותהיה לו היכולת לומר, שה' נהנה ממעשיו, מטעם שמעשיו הם של קדושה. אפילו שהמעשים שלו מה שהוא עושה, הוא על דרך כפיה, מטעם הנ"ל, שכל הגוף מתנגד למה שהוא רוצה. ואם כן, איך אפשר לומר שה' נהנה ממעשים כאלו, "שלבו בל עמו".

למשל אם אדם נותן איזו מתנה לחבירו. וחבירו יודע, הגם שהוא נותן לו מתנה, אבל זהו לא בכל הלב, מטעם שעוד לא אוהב אותו. בטח האדם לא היה מקבל ממנו את המתנה. ובבחינת המציאות אנו רואים, אם מי שמזמין את חבירו לסעודה, והאורח יודע, שהזמנה זו אינו בכל הלב, אלא בדרך כפיה, בטח, אם האורח יודע זה, בטח לא היה מקבל את הזמנתו. ואיך האדם יכול לומר על מצב של הסתרה, שהאדם עושה את המעשים שלו על דרך הכפיה, שהקב"ה מקבל את עבודתו ונהנה מזה.

אלא כנ"ל, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו כנ"ל, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות.

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת כנ"ל.

וזהו שיש לפרש, במה שנתקשה משה במולד הלבנה: איך יכול להיות, שעל העבודה כזו בזמן המולד, שהוא מצב של הסתרה, יכולים לומר, שזה קדושה, וה' נהנה מהמעשים כאלו. וזה שכתוב: "נתקשה משה במולד הלבנה. והראה לו הקב"ה באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".

ושאלנו: מה הרמז שהראה לו באצבע. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (סוף תענית): "אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". ואמר: "מראה באצבע" הרמז הוא על אור החכמה, הנקרא "ראיה", שפירושו שכולם יזכו לבחינת גילוי חכמה".

ולפי זה יכולים כאן לפרש: "הקב"ה הראה למשה באצבע, ואמר, כזה ראה וקדש", היינו כמו שכתוב "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", שיהיה הפירוש, שמולד של הלבנה הנראה ברקיע. ש"רקיע" פירוש בחינת מסך המבדיל, כמו שאמרו חז"ל על "ויעש אלקים את הרקיע, ויהיה מבדיל בין מים למים", שמים תחתונים בוכים, שאמרו "אנן בעינן למהוי קמיה מלכא".

שהלבנה הנמצא ברקיע בזמן המולד, הוא נמצא בהסתרת פנים. ואמר הקב"ה: "השיעור הזה, שאתה רואה בזמן המולד, כזה ראה וקדש. הגם שזהו תכלית השפלות, שהיא כולה למעלה מהדעת, מטעם שכל המעשים שלו הם עדיין על דרך הכפיה, כנ"ל במשל, מכל מקום אם מיחסים את עבודה זו לשמי, אני נהנה מזה, כאילו היה בחינת מראה באצבע".

כנ"ל בדברי חז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". היינו, "שאני נהנה מזה, כאילו הם כבר זכו לבחינת חכמה. ולכן אם האדם מתגבר בזה, ומאמין באמונת חכמים, הוא יכול להתעלות למעלה. היות שהוא אומר לה': "אני רוצה להכניע את עצמי ללא תנאי, שאין אתה מוכרח לתת לי טעם בעבודה".

זאת אומרת, שאדם אומר להבורא: "אם אתה תראה, שאני אהנה, אז אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שגם אתה תהנה, אחרת אין אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע". נמצא, שהוא מכתיב להבורא, איך שהבורא יתנהג עמו. כלומר לפי שכלו של האדם. ועל זה צריכים לומר, שה' אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

אלא שהאדם אומר: "לא חשוב לי כמה אני מבין להעריך את חשיבות של קיום של תו"מ, שאני יקבל מזה השראה גדולה, עד שכל הגוף יכנע לה', ויעשה הכל באהבה ובשמחה. אלא בזה אני רואה, שאני יכול לעבוד עבודת הקודש רק בכפיה, נמצא, שאין לי עוד הדעת, להבין ולהעריך את מי אני משמש. כלומר, שאני ארגיש, שאני משמש מלך גדול. אם כן, איך אני יכול לומר, שאני עובד בקדושה. הלא יש לי מחשבות זרות נגד עבודת ה'. עד כדי כך, שאני מוכרח לעשות הכל על דרך הכפיה". אלא שהוא מאמין באמונת חכמים.

והתשובה לזה היא כנ"ל, שאמר הקב"ה: "כזה ראה וקדש". כלומר, הגם שהוא עדיין לא רואה את שיעור של חשיבות של הלבנה כנ"ל, שלבנה מרמזת על מלכות שמים. והלבנה, הראה הקב"ה באצבע ברקיע, שהוא בחינת הסתרה כלפי תחתונים כנ"ל, בפירוש "ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע".

היינו, שאין התחתונים יכולים להסתכל למעלה, מטעם שיש הרקיע, שהיא מסתירה ומבדילה מהתחתונים. וזו היתה תשובתו של הקב"ה למשה, שנתקשה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. היינו, שיכול לומר: "זה קדושה. וקדושה זו עולה לפני למעלה. ואני מקבל את זה בתור קדושה".

והראה לו באצבע. היינו כנ"ל: "כזה ראה וקדש". כלומר, כמו שהלבנה ברקיע, ונמצאת בתכלית ההסתר. והאדם מקדש את זה ואומר: "כמה אחיזה שיש לי ברוחניות, אני מקבל זה באהבה, אפילו שעבודתי היא בדרך הכפיה, גם זה חשוב, שיש לי קצת אמונה בה', שאני על כל פנים יכול לכוף עצמי, ולעשות על דרך הכפיה משהו, בכדי להנות להקב"ה. וזה המיעוט שיש לי". והאדם צריך לומר: "שיהא בעיניו חשוב, כאילו מורה באצבע, כנ"ל".

וזה שכתוב: "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". ושאלנו: מה בא זה ללמדנו בעבודה. ויש לפרש כנ"ל, היות שהאדם הוא עולם קטן, שנכלל מבחינת "ישראל" ומבחינת "אומות העולם". "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". דבר חשוב נקרא דבר שבמנין.

אצל "האומות העולם" שבאדם, הוא דוקא, שמאיר לו את ענין עבודת ה' כחמה, היינו כשמש, כמו ששמש מכונה "יום", כמו שאמרו חז"ל: "אם ברור לך הדבר כאור, היינו כאור המאיר" (פסחים ב', ע"ב). היינו שענין עבודה מאיר בכל גופו. אז הוא יכול להיות עובד, ולעסוק בתו"מ. מה שאין כן אם אינו מאיר לו בכל גופו, אין הוא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. בחינה זו נקראת "אומות העולם", שעובדים רק לחמה, כלומר דוקא בעת שמאיר להם, ולעשות התגברות ולעבוד על דרך הכפיה, אין הם מסוגלים כלל.

מה שאין כן בחינת "ישראל" שבאדם, מונין ללבנה. כלומר, שהם מקדשין את עבודתם בעת מולד של הלבנה, שעוד לא רואים את מה שהיא צריכה לקבל אור מהשמש. אלא כנ"ל: "כזה ראה וקדש". שלא לחכות עד שתאיר לו איזו הארה והתעוררות מלמעלה, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא על כמה אחיזה שיש לו ברוחניות, הוא נותן תודה לה'. זה נקרא בחינת "ישראל", שדוקא ע"י זה יזכה האדם לעלות במעלות הקודש כנ"ל, בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". היינו, שדוקא שע"י זה שהאדם מקבל על עצמו לעבוד עבודת הקודש בלי שום תנאים, אז האדם זוכה להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

וכעין זה אנו רואים שמובא בזהר (בראשית, חלק ג', ובהסולם אות י"ד): "בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי להתתקן בתשובה שלימה. והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלין תפלתם לעולם". פירוש, כי מטבע האדם, הדואג לפניו יתברך, שרואה את עצמו מלא חסרונות, שבזה כוחו יפה להתפלל תמיד על מילוי חסרונותיו. אמנם אינו יכול להודות ולשבח לפניו יתברך, כי אין לו לדעתו על מה להודות ולשבח. וכן לאידך גיסא, אם מתעצם להודות ולשבח את בוראו על מידת טובו המרבה אליו בכל יום ותמיד, הרי בהכרח שמרגיש הספקה במצבו, ושוב אינו יכול להתפלל ולהתמרמר כל כך לפניו יתברך על חסרונותיו. ואומר הזה"ק, שמעלתם של אלו הצדיקים היה, כי היו נשלמים מב' הצדדים. ולפיכך זכו להכנס להיכל ההוד שבגן עדן"

נמצא לפי זה, שהאדם צריך ללכת בב' הקוים, אף על פי שהם בסתירה זה לזה, שדוקא על ידי זה זוכים להכנס בהיכל המלך."

שאלה: מה היחס הנכון לחושך שמאיר מעט? ואיך להבדיל אם האדם נמצא במצב של "מולד הלבנה" או בחושך מוחלט?

החושך המוחלט זה כשלא נותנים לו בינתיים שום סימן, והוא לא יכול להבדיל ולעשות ברכה, אלא הוא מרגיש שנמצא במצב שאי אפשר להבחין בו בין דבר לדבר.

תלמיד: מהו הסימן של "מולד לבנה"?

"מולד הלבנה" זה כשיש בכל זאת איזו הארה.

תלמיד: מה צריך לעשות כלפי ההארה הזאת?

לקדש אותה.

תלמיד: אז למה כל כך קשה למשה לקדש אותה?

כי הוא כוח קטן והוא לא יכול עדיין לצאת משליטת החושך.

שאלה: אם אני זוכר נכון, שמש היא זעיר אנפין וירח הוא מלכות. למה אומות העולם דווקא מונים לפי השמש וישראל לפי הירח?

יש כמה תשובות. שמש, כלומר זה ברור כשמש, אין ספקות ואין מקום לאמונה. והירח תמיד נמצא בחיסרון.

שאלה: הוא כותב הרבה פעמים במאמר על אמונת חכמים. "שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו כנ"ל, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה". מה זו בכלל אמונת חכמים?

חכמים הם החכמים שדיברו מתוך השגתם ואנחנו צריכים ללכת בעקבותיהם.

תלמיד: וכשאדם נמצא באמונת חכמים או פועל באמונת חכמים, האם הוא פועל למעלה מהדעת, בתוך הדעת או מתחת לדעת?

אדם ששומע מה שאומרים חכמים הוא מסתמך עליהם, הוא נשען עליהם, הוא עושה מה שהם אומרים מתוך אמונת חכמים.

תלמיד: זה נשמע מתחת לדעת.

כן.

תלמיד: האם אמונת חכמים זו פעולה שהיא מתחת לדעת?

אם הוא מאמין לחכמים והולך לפי מה שהם אמרו, אז הוא נמצא למטה מהדעת. אלא אם הוא מקבל מה שהם אמרו בלמעלה מהדעת מעצמו, כלומר תלוי איפה הוא נמצא.

תלמיד: לא הבנתי.

אנחנו עוד נגיע לזה. זה תלוי במצב שלו.

תלמיד: איך הקב"ה נהנה מהפעולה הזאת שהאדם בלי להבין, בלי להרגיש, פשוט עושה?

הוא מקבל במידה שיכול. בלי הרגשה ובלי ידיעה הוא מקבל מה שמקבל מלמעלה כי זה מה שיש לו בינתיים.

תלמיד: הנברא מתנהג פה כמו רובוט, עושה מה שאומרים לו. איך הבורא נהנה מזה? למה שהוא ייהנה מכזאת פעולה?

לא, לאדם יש בחירה, והוא רוצה להיות דבוק בבורא בזה שמקבל שהבורא הוא העליון. זו בחירה.

שאלה: הוא כותב, "שענין "מולד הלבנה" הרמז, שבזמן שהאדם מתחיל לקבל עליו עול מלכות שמים. ש"תחילה" יהיה הפירוש, תחילת לידה אצל האדם". מה זה לקבל עול מלכות שמיים?

זו תחילת העבודה, מכאן והלאה הוא מתחיל להיות דבוק בבורא.

תלמיד: מה זאת הלידה הזאת? למה זה נקרא לידה?

לידת הנשמה.

תלמיד: איך אדם יכול לקבל החלטה על משהו מכאן והלאה?

לפי הנתונים הוא יכול לקבל. הוא יכול להגיד שמעכשיו והלאה הוא רוצה ללכת ביחס לבורא לפי הלבנה.

תלמיד: זה לא משנה מה יהיה המצב אחר כך.

כן, מה שעכשיו.

תלמיד: כלומר אחר כך הוא יכול להיות מצב אחר, אבל הוא קיבל החלטה באותו רגע.

מה שיהיה מחר זה מחר, מה שהיום זה היום.

תלמיד: ואז הוא כותב "באיזה שיעור של אמונה, אפשר לומר, שכבר יש לו קדושה". זאת בעצם השאלה המרכזית.

כן.

תלמיד: איך מודדים אמונה?

כמה בחושך הוא יכול להתנהג כמו באור.

תלמיד: מה זה להתנהג?

להיות מסור. להיות מסור לדבקות בבורא בחושך כמו באור. וצורות הלבנה, מחוסר גמור בה ועד שהיא שלמה, זה מראה על מידת המסירות שלו.

תלמיד: כל הרעיון פה הוא רעיון של הסתרה, שבכוונה מוסתר שהבורא נהנה.

כן.

תלמיד: אז מה זה לבנה קטנה או לבנה גדולה ביחס להסתרה?

אלו מידות ההסתרה שעוברות על האדם.

תלמיד: דווקא הסתרה היא דבר טוב.

הסתרה היא דבר טוב.

תלמיד: זאת אומרת, כשהלבנה היא קטנה זה הכי טוב.

משמע שכן.

תלמיד: כשהלבנה גדלה, מה זה אומר מבחינת האמונה?

שהאמונה גדלה, כי הלבנה מקבלת יותר אור מהשמש.

תלמיד: האם זה בגלל שלאדם יש יותר יכולת הסתרה מעצמו?

הוא מקבל את הסתרת השמש כגדילת הלבנה.

תלמיד: האדם רוצה שהבורא ייהנה.

כן.

תלמיד: וככל שיש לו יותר לבנה, מה זה אומר?

שיש לו יותר אמונה.

תלמיד: לא שהוא יותר רואה שהבורא נהנה.

לא. יש לו יותר אמונה שהלבנה יותר גדולה, ולכן הוא רוצה לשייך את עצמו ללבנה.

שאלה: האם אפשר לדמות את זה לזה שיש לנו כנס עוד מעט, שזה מצב שבו נקבל הארה מלמעלה, כי תהיה חשיבות, גדלות, אבל העבודה שלנו לפני הכנס היא עבודה שהיא עדיין לא במאה אחוז חשיבות, וכאן דווקא אנחנו יכולים לתת עבודה מלמטה כשעוד אין חשיבות, שהירח הוא עם מעט אור?

אני לא הייתי כל כך משייך זה לזה.

שאלה: הוא נותן הגדרה לבחינת "ישראל" שבאדם. "שלא לחכות עד שתאיר לו איזו הארה והתעוררות מלמעלה, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא על כמה אחיזה שיש לו ברוחניות, הוא נותן תודה לה'". האם זה נקרא לקדש את המצב הזה, שאפילו אם הוא עושה מעשה שבעיניו נראה קטן או ממש על דרך הכפייה?

הוא נמצא במצב הכי אופטימלי לקבלת האמונה.

תלמיד: ואת זה הוא מקדש, כי זה המצב שהוא יכול להתקדם בו הכי הרבה.

כן.

תלמיד: זה העניין של לקדש.

את מה שהבורא נותן לו.

שאלה: שמעתי קודם, כמה בחושך כמו באור הוא יכול להיות מסור לדבקות בבורא. מה זה אומר להיות מסור לדבקות בבורא?

להיות מסור לדבקות בבורא אומר, שהוא יכול ללכת אחריו בכל פתיחת הבורא אליו, פנים בפנים וגם בצורה הפוכה, אפילו כשכלום לא מאיר לו, מאומה, הוא בכל זאת מסור לבורא.

שאלה: המאמר מסתכם בהליכה בב' קווים, האם אפשר לומר שבצד אחד יש גוף שעובד בכפייה ובצד האחר יש את זה השמח לשמש את המלך?

כן, אבל האדם מכוון את הגוף.

תלמיד: ואיפה בדיוק נכנסת המסירות ללא תנאי, זאת אומרת גם במצב של חושך?

במסירות ללא תנאי הוא משתדל לבצע פעולות מעצמו כאילו הוא נמצא במצב השלם של השמש, שבמקום השמש, ירח, ובמקום הירח, שמש, לא חשוב לו. אם נמחיש זאת לפי הציורים האלה, הוא נמצא בדבקות לבורא ולא חשוב באיזה צורות מאירות עליו הלבנה והשמש.

תלמיד: בקצה אחד יש את מי ששמח לשמש את המלך, זאת אומרת יש פה סוג של מילוי, ובקצה האחר יש מסירות ללא תנאי, מה מחזיק, מתדלק את המצב הזה?

שהוא רוצה להיות דבוק בבורא למעלה מכל הפאזות האלו של ירח ושמש.

תלמיד: מאיזו סיבה, מה מחזיק אותו כך?

מחזיק אותו הרצון להיות דבוק בבורא לא לפי כמה הבורא מאיר עליו בצורות השונות במשך החודש, אלא לפי כמה הוא רוצה להיות דבוק בבורא ללא השינויים האלה, למעלה מהם.

תלמיד: האם במצב הזה יש את החלק הקטן המודה על המעט שיש לו, וגם את החלק האחר העובד בכפייה?

אני לא מבין בדיוק מה אתה אומר, אבל אדם צריך להיות דבוק בבורא אפילו למעלה מכל מה שהוא משיג, כי מה שהוא משיג זה תמיד בכלים שלו ותמיד יש בזה ספק מאפס עד מאה אחוז.

שאלה: הוא נותן דוגמה של אדם הנותן מתנה לחבר שאינו אוהב אותו וצפוי שהחבר לא יקבל את המתנה. אז כשאני עובד בתוך החושך ללא טיפת אור, לא רואה כלום, אין טעם, אני עושה הכול בכפייה, ויחד עם זאת מחזיק בזה שהכול בא ממנו ורוצה ליהנות לו, איך אני מוצא את הכוח לחשוב או להרגיש שיש תמורה למאמץ שאני משקיע, שהבורא נהנה, במה אני אוחז? איך הוא נהנה ממצב בו אני פועל ממש בכוח, כופה על עצמי לא ליפול להרשעת הבורא?

אין לך ברירה מלבד תפילה. אבל בכך שזכית לחשוב שיש מצב כזה ושאתה יכול להיות בו זו כבר זכייה.

תלמיד: במצב הזה אני מסוגל לכפות על עצמי לפתוח את רב"ש ולקרוא, זה נותן משהו.

זה בסדר, כן.

תלמיד: אז גם זה יכול להיות סוג של תפילה, כאילו לא חשוב מה, העיקר לעשות איזו פעולה?

כן.

תלמיד: כי הקריאה גם לא פשוטה, היא מאוד מאוד קשה.

תפתח סתם ספר של רב"ש ותתחיל לקרוא, אז תראה כמה זה יהיה מכוון אליך מהשמיים.

תלמיד: הבורא נהנה מכל פעולה, אפילו הקטנה ביותר שאנחנו עושים, ועלינו לנסות לברר למה, למען מי או מה אנחנו עושים אותה, כדי לקבל בצורה ישירה או כדי להשפיע. האם נכון לנהל שיח עם עצמי איך ליהנות את הבורא, לנסות לכוון כל פעולה אליו?

אתה מחפש פעולות שמהם הבורא ייהנה?

תלמיד: כן, אני עכשיו יושב בשיעור ורוצה לחשוב, איך אני גורם לבורא ליהנות, זה שיח שעלינו לעשות בכל פעולה, בכל בירור?

ככול שאתה דבוק לשיעור ובזה אתה רוצה לעזור לכל יתר החברים להיות גם דבוקים בשיעור, זו מצווה גדולה.

תלמיד: בבירור הזה האדם צריך להיות אמיתי עם עצמו, האם הוא רוצה ליהנות או שהוא רוצה שהבורא ייהנה, ואז אם הוא רוצה שהבורא ייהנה אין לפעולה באותו זמן טעם.

נכון. אז כאן אתה רוצה לסדר את עצמך כך, שבמאה אחוז מהיכולת שלך תיתן תענוג לבורא.

תלמיד: אבל הרבה פעמים, לתת תענוג לבורא במאה אחוז מורגש כחושך.

זה מחוסר טעם.

תלמיד: האם כשאני מנסה לזרז את הפעולות האלה, זה נכנס לאחישנה?

ודאי שזה אחישנה כי אתה עושה מאמצים.

תלמיד: כשנמצאים במאמצים האלה לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות, יכול להיות שנרמה את עצמנו קצת, לא חשוב. האם בסוף, הפעולות היזומות האלה מייצרות מצב שהבורא לא צריך לפעול כלפיך בצורה של מצבים חשוכים, כי אתה בעצמך עושה כבר את העבודה הזאת, או שזה לא בהכרח?

במידה שאתה מסכים לכל הפעולות, ובלבד שתבואנה מצד הבורא אז אתה הופך את החושך לאור.

תלמיד: רב"ש נותן דוגמה כזאת שאם אדם מזמין מישהו לסעודה אבל לא עושה את זה מכל הלב, אז המוזמן לא ממש רוצה לבוא. אבל ברעיון הכללי אנחנו הרבה פעמים עושים כל מיני מעשים בכפייה, אז מה זה אומר, שמלמעלה לא מקבלים את זה כל עוד לא הגענו לזה מכל הלב?

לא, מלמעלה עושים איתנו כמו בגן ילדים, כל מיני משחקים ואנחנו צריכים להשתדל לברר אותם, ככל שהם יכולים להיות בדרך, להבין או לטעות, זה לא כל כך חשוב מה ייצא, אלא עד כמה הבורא רוצה ללמד אותנו בכל הסיטואציות האלה.

תלמיד: מה אמורה ללמד אותנו הדוגמה שרב"ש נתן?

עד כמה אנחנו עושים מתוך מצווה רוחנית, או שאנחנו רוצים לעשות את זה כדי לסדר את עצמנו בעולם הגשמי.

שאלה: איך משתחררים מהמוטיבציה להתקדמות שהיא רצון להשיג?

זה בדרך, זה ממש מלווה אותנו הרבה זמן. מוטיבציה להתקדמות במה בדיוק? במוטיבציה הזאת אתה מחליף את הסיבות בשביל מה אתה עושה את זה.

תלמיד: איך מחליפים את זה, איך משנים את הסיבה?

ככל שנותנים חשיבות יותר גדולה לחברה, שהיא בעצם מכוונת אותי. יש בורא, יש אדם ויש חברה באמצע, וככל שהאדם יכול להיות קשור לסביבה ולהיות כלול בסביבה, הוא יכול להתקדם ולהתקרב לבורא, כי בחברה יותר ברור לו מתי הוא עושה משהו מתוך האגו שלו ומתי הוא יוצא מהאגו שלו לאור, לשליטת הבורא.

תלמיד: בכל התהליך הזה של העליות והירידות שהוא מתאר כאן כחלק באמצע, זה בעצם כדי לקשור את האדם לחברה?

כן, עד כדי כך שהוא רוצה להיות כל הזמן תלוי בהם וממש ללכת בעקבותיהם.

תלמיד: לא להתמודד עם זה, לא להילחם עם עצמו?

להילחם עם עצמו כדי ללכת איתם. החברה היא אמצעי בין כמה אדם נמצא בבורא וכמה הוא מתנתק מעצמו ורוצה להידבק בבורא, החברה זה מה שעושה לו את הקשר הזה.

שאלה: החברה מנתקת אותי מהתוכנה של הרצון לקבל?

החברה מחליפה לך את הרצון לקבל שלך לרצון לקבל החברתי כי אתה מוכן להיות בתוכם והחברה עושה לך את השרות הזה, ובמקום שאתה תהיה דבוק בעצמך, אתה תהיה דבוק בהם. זה כוח החברה.

שאלה: משה צדק בזה שהתקשה על מולד הלבנה, כלומר מולד הלבנה לאו דווקא בראייה כי "עיניים להם ולא יראו", אלא מולד הלבנה צריך להיות באמונת חכמים ולא בראייה, אז מה מרמז לנו שהבורא הראה למשה באצבע על מולד הלבנה, מה הכוונה, הרי ראייה זה עניין של ספירת החכמה, מה מנסה הבורא להראות למשה?

דווקא הצורה הזאת שאתה מזהה את הלבנה, כוח ההשפעה, אמונה למעלה מהדעת, ושלך זה יאיר כשמש אבל זאת לבנה, - אותה אתה מקדש. זאת אומרת שאתה מגיע באמונה למעלה מהדעת לאותו מצב שאתה נמצא בתוך הדעת.

תלמיד: כלומר הלבנה למעשה במקרה המדובר, היא אפילו חזקה מהחמה, למרות שהחמה היא שמאירה. הלבנה במקרה שלנו הזה היא חזקה?

כן, נכון. ובאמת האדם רוצה להיות דבוק בלבנה.

שאלה: כשיש לנו מפגש עשירייה, אנחנו באים להתחבר, אנחנו לוקחים בחשבון שזו לא סתם חבורה שמתאספת לעשות איזה פשע, אלא באמת באים עם כוונה, רוצים במשהו להתקרב, לעשות נחת רוח. אבל לא תמיד באים בחשק, הרבה פעמים מגיעים, מתחילים סדר ישיבה בשבח החברה וחברים גם לפעמים מרגישים שזה מהפה אל החוץ.

זה ברור, אז מה?

תלמיד: רציתי לקשור את זה, כי צריך במשהו לשמוח אפילו ברצון הכי קטן הזה שהתאספנו לעשות ביחד נחת רוח לבורא כאילו כבר אנחנו מחוברים וכבר במשהו אנחנו עושים לו נחת רוח. להאמין שעצם זה שיש לנו אפילו את הרצון הקטן הזה להתחבר, הוא אומר כביכול שאפילו שהרצון שיש לך הוא מולד, תאמין שבזה אתה עושה לו כבר נחת רוח, בזה אתה צריך כבר לשמוח כאילו כבר זכית בכל זה?

כן.

תלמיד: אז נקודת הכניסה הזאת שאנחנו רוצים כל פעם מחדש ליצור בינינו חיבור שיהיה כלי לעשות נחת רוח לבורא, מה התמיכה שכל חבר עושה בזה שהוא מתבטל ונכלל ומכניע את אומות העולם שבו ורוצה להיות ישראל?

בעניין החיבור עם החברה, אהבת החברה וכן הלאה, אנחנו צריכים להבין שיש כאן תחילת הדרך שאדם בכלל לא צריך את זה, לא רוצה, וצריך להגיע למצב הפוך שבשבילו אין דבר יותר גדול, קדוש, מהחיבור עם העשירייה. זה לא קורה ביום אחד ולא שאנחנו מבינים את זה, אלא שזה מתברר במידה שנפתח לנו קשר מקורי בינינו לעשירייה.

ואת הקשר הזה מלכתחילה עשה הבורא וזה לגמרי לא חשוב עד כמה אנחנו יכולים לתת לזה פירושים גשמיים, שזה בגלל שאנחנו שכנים, בגלל שאנחנו כאלה וכאלו, לכן אנחנו התאספנו באיזו קבוצה, אלא אחר כך אנחנו נראה עד כמה הבורא מסתיר עצמו אחרי כל הפעולות.

מה שאנחנו צריכים, זה לקדש את החברה, העשירייה שאנחנו נמצאים בה, להשתדל לא לצאת ממנה בכל מיני טענות וחשבונות שלנו כי ודאי שהם בדויים וכך אנחנו לאט, לאט מגלים שמלכתחילה, עוד לפני שהגענו לקבלה, אנחנו כבר באנו כדי להתחבר עם החברה הזאת, ולכן לצאת מהחברה, מהעשירייה, זה דבר מאוד מאוד חמור.

תלמיד: ההתאספות הזאת שמבדילה אותנו מאומות העולם זה עם אותה נקודה קטנה שרוצה לעשות נחת רוח לבורא במשהו, אפילו בנגיעה, אז בעצם את זה אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן לחזור ולהחזיק, שההתאספות שלנו היא בכדי להתחבר ושיהיה לנו כלי משותף לעשות נחת רוח לבורא, ואם נאבד את זה נחזור שוב להיות סתם חבורה?

כן.

תלמיד: אז החברה כל הזמן צריכה להיות באיזו מן דאגה לדבר הזה, שיהיה חשוב בעינינו?

כן, וזה מבדיל בין חבורה לחברה רוחנית.

שאלה: שמעתי אותך כביכול בפעם הראשונה בצורה כזו ברורה כשענית לשואל, בעצם איך מתרחש המעבר הזה שאדם מוכן לקבל על עצמו לעבוד לא למען שכר, וענית שבאמצע יש מתאם שנקרא "רצון לקבל חברתי", שמהרצון לקבל שלו זה עובר לרצון לקבל חברתי, ואז כבר עובר לעבודה מול הבורא. מה זה הרצון לקבל החברתי הזה שאדם מוכן להיות בתוכם, ושהם עושים לו את השרות הזה שמנתקים אותו מעצמו?

שמתייחס לחברה כמו לבורא, שמתייחס לחברה כמו לעליון וכך מתנהג.

תלמיד: מה עליון בהם?

העליון זה דעת החברה, שלמות.

תלמיד: כביכול הרי אלה לא אנשים שיושבים סביבי, יש שם איזה כוח יותר עמוק שאני צריך לחפש, שנקרא עליון, נכון?

כן.

תלמיד: איך מתארים אותו נכון, איך מתייחסים אליו נכון?

שבתוך העשירייה יש "חלק אלוה ממעל".

שאלה: זה נקרא הרצון לקבל החברתי שאליו אני רוצה להיכנס?

בוא נגיד שכן.

תלמיד: אמרת שזה שזכית לחשוב שיש מצב מחוצה לאדם שאתה יכול להיות בו - זו כבר זכייה. מאיפה אני מודה על זה? יש איזו הרגשה שאלה כאילו כלים חדשים שמתוכם האדם יכול להודות שהם עוד לא כלים דהשפעה והם גם כבר לא כלים דקבלה הגמורים. מה זה המצב של האמצע שמתוכו אדם מודה על זה שיש לו זכות להיות קשור לתהליך?

כי הוא מקבל כיוון של העשירייה ולא כיוון של עצמו.

תלמיד: מאיפה, מאיזה כלים הוא מודה על זה?

כאן באמת נולד לו כביכול כלי חדש שהוא קצת יוצא מעצמו ומשייך את עצמו לחברה.

תלמיד: אז כאילו בנגיעה הזאת שמשייך עצמו לחברה, שם מתחיל לצאת מעצמו ויש מקום להודות שהוא קצת יותר נקי.

כן. ודאי.

שאלה: מה זה נקרא להתייחס לחברה כמו בורא?

שזה יותר עליון ממני.

תלמיד: אבל מה הבורא בחברה?

הבורא בחברה זה שאני לומד על ההבחנות החברתיות האלה איך להתייחס לעליון, לבורא.

תלמיד: במה זה מתבטא? אתה מסתכל על החברה, אתה משתדל להיות בחברה. מה זה נקרא עכשיו שאתה איתם כמו בורא?

אני מקבל את הרצונות שלהם, הכיוון שלהם, מטרת ההתפתחות שלהם, כמו שהעליון ממני.

תלמיד: ומה זה בורא? זה עליון ממני. אבל למה זה נקרא בורא?

הבורא כביכול עוד יותר עליון.

תלמיד: אז מה זה שהבורא הוא בתוך החברה?

החברה שנמצאת ביני לבין הבורא, מקבלת מהבורא כל מיני הבחנות חדשות והולכת לפי זה. וכשאני רוצה ללכת אחרי זה, אני צריך גם לבטל את עצמי כלפיי החברה וגם לקבל מהם כיוון של ההתפתחות שלהם מהבורא. זאת אומרת החברה כביכול נכללת מכל הדברים העליונים שאני צריך אותם.

שאלה: האם במצב הנתון הבורא נמצא בחברה או שנדרש משהו מהאדם כדי להתחיל לזהות את הבורא בחברה?

וודאי שאני צריך להתכופף כלפיי החברה.

תלמיד: למה זה שאתה מתבטל - פתאום יוצר את זה שיש בורא בחברה ועד אז הוא לא היה?

ככה אני מקבל, כך אני בונה אותו. לכן בורא נקרא בוא וראה, אתה צריך להגיע לזה ואז לראות.

תלמיד:, הרי אנחנו תמיד אומרים שאנחנו בונים את הבורא בינינו, שאנחנו עושים אותו.

כן. זה בדיוק.

תלמיד: אם הוא בתוך החברה כנראה הוא כבר בנוי. במה אנחנו בונים אותו?

לא. מלכתחילה הוא ככה מלמעלה, אבל אנחנו צריכים לבנות אותו למטה.

תלמיד: מה זה לבנות מלמטה את הבורא?

שאני מכתיר אותו, מעמיד אותו כך שהוא נעשה למעלה מהכול, למעלה מאיתנו, וכך אני מקבל אותו ומעלה אותו על כיסא הכבוד.

שאלה: אמרנו שאנחנו צריכים לקבל את מטרת ההתפתחות מהעשירייה, מהחברה. אבל גם כל אדם מרגיש שיש לו את המטרתיות. מה יש בחברה על פני הפרט, שהוא צריך לזהות ולקבל מהם מה שאין לו?

קודם כל בחברה הוא לא נמצא, זה משהו מחוצה לו, זה כוח או כלי חיצון יותר. בחברה יש כוח הבורא ששם אנחנו צריכים לגלות אותו. חברה זה אותו הכוח והמקום שהוא ביניים, ביני לבין הבורא. ולכן יוצא שהעיקר בשבילי זה החברה, במידה שאני נכלל בה במידה הזו אני מתקרב לבורא.

תלמיד: אדם בא עם חיסרון ואנחנו לומדים שגם לחברים יש את החיסרון הזה. הוא מתאר את החיסרון שיש להם כחיסרון שיש לו, פשוט כמוני. זה לא מוציא אותו החוצה לחברה, הוא לא מרגיש את הכלי החיצוני. כלומר הוא צריך לזהות איזה פער שהוא יכול להשיג משהו מהם שאין אצלו. מה צריכה להיות הפעולה של האדם כדי להרגיש את ההבדל בינו לבין החברה ולהשיג את מה שיש להם, אבל איך מרגישים את הפער הזה?

את הפער הזה מרגישים ברצון לקבל. הרצון לקבל שבאדם והרצון לקבל החברתי, הפער הזה, זה כתכונת המלכות לתכונת ט' ראשונות. החברה יכולה לשחק כלפיי אדם כמו ט' ראשונות, אם אדם מעמיד את עצמו כמלכות.

תלמיד: הפרט בא עם החיסרון שלו והוא צריך איכשהו להשתמש בחברה. מה קורה עם החיסרון שלו כשהוא משתמש בו מול החברה? הוא צריך להעלים אותו, לבטל אותו, להכניס אותו פנימה איכשהו?

הוא רוצה להחליף אותו בחיסרון שהוא נדבק אליהם ודרכם לבורא.

תלמיד: מה זה להחליף?

להחליף זאת אומרת לבטל את עצמו כלפיי החברה ולבטל את עצמו בתוך החברה כלפיי הבורא.

תלמיד: את עצמו זה את החיסרון שיש לו להשגת המטרה?

לא.

תלמיד: אז מה מבטלים?

זה לא רצון כלפיי המטרה הרוחנית, כי את הכול הוא עושה כלפיי המטרה הרוחנית, אלא את הרצון לקבל של עצמו שיש לו, את הרצון לקבל על מנת לקבל, רצון לקבל משלו.

תלמיד: צריך איכשהו לזהות את זה. האדם צריך להרגיש שיש לו משהו שהוא צריך לבטל וזו לא ההשתוקקות שלו לחיבור או למטרת הבריאה אלא משהו אחר שמפריע לו לקבל את זה מהחברה.

כן.

שאלה: יש הרגשה אחרי תקופה ארוכה שאנחנו עובדים יחד בעשירייה, שהבורא נסתר, התורה נסתרת ואפילו המורה נסתר, והדבר היחיד שאתה יכול להחזיק בו אלו החברים.

זה משהו.

תלמיד: זה מרגיש שאנחנו כמו ילדים שנמצאים לבד בחושך, מחזיקים ידיים מול הגלים האלה של החיים שמנסים לקרוע אותנו זה מזה, ואנחנו בכל זאת נלחמים להחזיק ביחד. לפעמים מתארים את זה כמו תיבת נוח, מקום בטוח שאליו אנחנו בורחים כדי להחזיק אחד את האחר. יש כל מיני בעיות, גשמיות, רוחניות, ואנחנו רוצים להחזיק. איך ממצב כזה אנחנו עוברים למצב יותר אקטיבי כלפיי הבורא?

מצב יותר אקטיבי זה מצב שבו אנחנו יותר מחזיקים זה בזה. וודאי שבמצבים כאלה יש חברים שרוצים לצאת וחושבים שעל ידי היציאה הזאת, או אולי מעבר לעשירייה אחרת, יהיה להם טוב יותר, קל יותר, נכון יותר, נעים יותר, הם יסתדרו יותר. אנחנו צריכים להסביר שזה דווקא לא כך, אלא הפוך, צריכים להחזיק זה בזה ולפתוח את הלב זה אל זה ורק בצורה כזאת להגיע לחוף מבטחים.

תלמיד: אנחנו מרגישים שאנחנו כן שייכים זה לזה אבל אנחנו כמו חבורה של עיוורים, איך הם יכולים לצאת למשהו אחר?

רק בתנאי שהם מחזיקים זה בזה אז יש בקשר ביניהם, לא באף אחד, אלא בקשר המשותף שלהם, יש קשר עם הבורא, ואז הבורא מנהל אותם, במידה שהם מתקשרים זה אל זה.

שאלה: אמרת שאני צריך לעשות מעצמי מלכות והחברים הם ט' ראשונות. השיטה היא שאדם מגיע לחברה והוא צריך לצמצם את עצמו, להתבטל, וזו תחילת הצמצום שלו. אם אני אבטא זאת במושגים קבליים, איך אנחנו רוכשים מסך? מה זה מסך אם אני עושה מהעשירייה משהו שדרכו אני יכול לקבל את האור? תחילת העבודה ברורה, אתה מבטל את עצמך ואתה יכול להגיע לצמצום, אבל מה הלאה?

אני רוצה להתכלל ככל האפשר בחברה על ידי כל המאמצים שלי, שכל ליבי, מוחי, כל מה שאני מתאר לעצמי יהיה דבוק בחברה, והחברה תמלא אותי ותיתן לי כיוון יותר נכון לבורא.

תלמיד: זאת אומרת אפשר לרכוש את כוח המסך?

כן, בדרך אנחנו רוכשים את זה, מתכוונים, מתקרבים לזה.

תלמיד: וזה צריך להיות מסך משותף או שכל אחד משיג אותו לפי העבודה שלו, לפי הביטול והמאמצים שלו?

אדם אחד לא יכול להשיג מסך. כך נדמה לנו בתחילת הדרך, אבל מסך יכולים להשיג רק כשאנחנו רוצים להתחבר זה עם זה, להתחבק, להחזיק זה את זה, ואז בתוך החיסרון הזה, בתוך הנחיצות הזאת, ההכרחיות הזאת, אנחנו מתחילים להרגיש איפה יש כאן מקום למסך.

שאלה: איך מצד אחד הבורא פונה אלי דרך החבר, ומצד אחר אני בונה עם החבר כלי משותף?

אין לי קשר עם הבורא בצורה ישירה, רק דרך העשירייה, או דרך החבר. זאת אומרת אני חייב ליצור קשר עם העשירייה בצורה כזאת שאני מוסר להם את עצמי, והם מבינים את זה ואני לא מסתיר את זה שאני צריך אותם והם צריכים אותי וכך כולם את כולם, ואז מתוך העבודה ההדדית הזאת בתוך העשירייה אנחנו מתחילים באמת להרגיש איך אנחנו יכולים לפנות לבורא.

תלמיד: יש פה פער מוזר, מצד אחד אני מסתכל על החבר כך שדרכו הבורא פונה אלי, וכשאני צריך לפנות אל הבורא אני צריך לקחת את החבר אלי, כאילו החבר נמסר פעם אחת מצד הבורא ופעם אחת מצידי.

זה לא חשוב, או שאתה נכנס בו או שהוא נכנס בך, העיקר שאתם יחד.

שאלה: אין ספק שהחברה, הסביבה שלנו היא המתאם ביני לבין הבורא, מעל הדעת זה הדעת של החברה והדעת של העליון.

כן.

תלמיד: איך אנחנו מגיעים למצב שרב"ש מסביר פה שהבורא יעשה מחול בינינו. מהו המצב הזה שהבורא "יעשה מחול בינינו"?

שנרגיש את עצמנו יחד ושרק ככלי אחד אנחנו יכולים להתקשר לבורא ולהיכנס למגע הדדי עימו, וכך נגדל.

תלמיד: בסופו של דבר כולנו צריכים להיות בכוונה אחת משותפת לעשות נחת רוח לבורא, ושגם החסרונות שאנחנו מעלים פה בשיעורים יהיו כחיסרון אחד.

המטרה היא אחת, אבל כל אחד מתוך ליבו, מתוך נשמתו, בכל זאת מדבר על זה בצורה אחרת. אבל זה לא חשוב, כי אנחנו בזה גם משלימים, רק בדרגות שעוד לא התגלו בנו. במצבים הבאים אנחנו נגלה את זה.

שאלה: רב"ש אומר בתחילת המאמר, "הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך"." מה ההבחנה הזאת?

שנאבד לך הכול, אבל זה לא חשוב, אתה רוצה להיות דבוק בבורא אפילו אם תשלם בכול.

תלמיד: כמה זה חשוב להתחיל את העבודה, אפילו להמשיך עם מה שהוא מתאר פה?

זה לא מתחילת העבודה, אבל לאט לאט מצטייר באדם כזה יחס.

שאלה: אני רוצה להמשיך לברר את המושגים של המאמר ביחסים בינינו. רב"ש אומר פה, שהראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ומסביר שרקיע זה מסך. האם נכון להבין שהאור של הלבנה זה אור חוזר?

בסדר, אנחנו לא דנים על זה כאן במאמר.

תלמיד: אני מנסה להבין את זה כיחס, האם כשהוא אומר שישראל מונים ללבנה, נכון להבין שישראל מתייחסים כך למציאות לפי אור חוזר, לפי מה שמסוגלים להשפיע ולא לפי מה שמקבלים?

נגיד.

תלמיד: מה זה להתייחס לחברים באור חוזר?

היחס כלפי החברים והעשירייה הוא שאני מתייחס אליהם נגיד כאור חוזר.

תלמיד: אתה יכול להסביר את היחס הזה?

לא, כי זה לגמרי לא שייך למאמר.

תלמיד: אני מנסה להבין את המושגים של המאמר.

אתה רוצה להבין אבל אנחנו לא לומדים כרגע במובן כזה.

תלמיד: מה זה "כזה ראה וקדש" ביחסים בינינו?

את היחס שלך לחברה ולבורא, שאתה נמצא בחיסרון לדבקות אליהם, את זה תקדש.

תלמיד: בשביל זה הוא כותב קודם לראות, ואז לקדש.

כן.

תלמיד: מה לראות?

"לראות" פירושו שתעשה על זה ביקורת אבל אחר כך בכל זאת תקדש.

תלמיד: ביקורת על היחס שלהם, על היחס שלי? מה אני צריך לראות, מה לחפש?

אתה צריך לראות את כולם בדבקות.

תלמיד: ועל אף שאני לא רואה נניח, לקדש בכל זאת, האם לזה הכוונה?

כן.

שאלה: כבר הרבה זמן אני מבין שחסרה לי השפעת הסביבה. אני נמצא בעשיריית מוסקבה 7, שהיא עשירייה חזקה מאוד, אבל מאחר שעליתי, ואני נמצא כאן בפתח תקווה כבר שבעה חודשים אז בזמן ההכנה לשיעור, בשיעור, ובסעודות אני לא נמצא איתם. החברים שכאן אומרים שאני צריך לעבור לעשירייה של פתח תקווה. הבעיה שאני לא מבין עברית, רק קצת, ולכן קשה להיכנס לעשירייה של פתח תקווה.

מה צריך לעשות אדם שנמצא בסיטואציה כזאת? יוצא שאני לא פה, ולא שם, וזה הולך ומתגבר מיום ליום.

אתה צריך להיות או פה או שם, ולא לשבת על שני כיסאות. אתה מפסיד מזה ולא מרוויח.

תלמיד: אני מבין, אז אני כאן.

לא, אתה לא כאן.

תלמיד: אז איך להיות כאן?

בשביל זה צריך להתנתק משם.

תלמיד: אבל בעשירייה כאן הם אומרים אתה חבר טוב, אבל אתה לא יודע עברית.

אז תדע עברית. חצי מהיושבים פה לא ידעו עברית.

שאלה: מצד אחד אומרים שהעשירייה ניתנה לאדם מלמעלה, ועליו לקבל אותה, בלי לערב את השיקולים שלו, ולהסכים כי זאת החלטה של הבורא. יוצא שבעשירייה שלנו יש לנו לא חבר אחד, אלא אולי חמשה, שחלק מהם נמצאים חצי שנה, עד שנתיים.

הם אומרים, המצב ניתן לי מלמעלה, עשיתי עלייה, עברתי לפתח תקווה, פיזית אני מגיע למרכז. האם זה אומר שעליי להתנתק בזה שנתנו לי עשירייה וירטואלית? או הפוך, צריך להגיד לו, שינית מקום, שינית מזל, עליך להתכלל איפה שאתה יושב פיסית. מה נכון כאן?

להיות איפה שהוא נמצא פיסית. עכשיו אנחנו נמצאים בעולם הזה, ואנחנו חייבים להתכלל בו בצורה כזאת.

תלמיד: אז עד כמה צריך להפעיל את הדרישה הזו מצד הוועדות שלנו על האנשים האלה? מצד אחד עשיתם עלייה, אבל אתם עוד לא יודעים עברית, תלמדו עברית, ואז תקבלו עשירייה בפתח תקווה.

תלמד עברית, ותתכלל.

אין שום דרכים אחרות להתקדם ברוחניות, אלא להיות עם החברים שלך במקום אחד פיסית, ללמוד יחד בכל השיעורים, וכן הלאה.

שאלה: באותו עניין, רק מכיוון שונה. אם יש אצלנו בעשירייה חבר שהחליט שהוא רוצה לבדוק את עצמנו בקבוצה אחרת, יותר דתית. איך עלינו להתייחס לחבר כזה, כי הוא לא אומר אני עוזב, אלא אני הולך לבדוק?

לא, אין דבר כזה "הולך לבדוק". מה הוא יכול לבדוק כך? קודם כל זו טיפשות, ההבדל בין העשיריות הוא הבדל רוחני, בפרט ששם זו כנראה עשירייה יותר דתית, אז זה עוד יותר.

תלמיד: זו קבוצה אחרת, לא בני ברוך.

אז בכלל לא. תשחררו אותו, שייצא מכאן ולא יחזור

שאלה: אצלנו יש חבר, ואני יודע שזה לא רק אצלנו, שעבר לפני כמה שנים בתקופת הקורונה לגור צפון. בזמנו אמרת לנו לא לפרק עשיריות, ולא לשנות. החבר הזה כבר כמה שנים נמצא מצב וירטואלי כי הוא גר רחוק מדי בשביל להגיע פיסית לשיעור בוקר.

אני שומע שיש כאלה שאפילו גרים קרוב, בפתח תקווה בצד השני, ולא באים. בקיצור הקבוצה צריכה לבדוק מה קורה עם כל חבר וחבר, למה הוא עוזב, למה הוא עובר, ולמה הוא מחליף את המקום שלו. הקבוצה אחראית לכל מה שקורה לחבר. כי משנה מקום, משנה חברה, ומשנה את כל התנאים. אנחנו לא מבינים למה אנחנו כל כך קשורים בעולם שלנו להבחנות הללו, אבל כדאי לשמוע מה אומרים לנו גדולי התורה.

תלמיד: בזמנו הסיבות היו מוצדקות וברורות לעשירייה. זה היה הגיוני לגמרי, וקרה בתקופה שכולנו היינו וירטואלים, ולא היה משנה איפה יושבים. אז הייתה הרגשה שכך נישאר תמיד, והחבר פשוט קיבל החלטה על בסיס כלכלי ועבר.

אנחנו מרגישים קרובים מאוד מבחינה לבבית, מבחינת עבודה בעשירייה תמיד היינו כך. גם כשהוא עבר הוא שאל את עצמו מה יהיה, וחשב שמקסימום אולי הוא יצטרך לעבור לעשירייה פיזית אחרת. מה עלינו לעשות? אנחנו מרגישים שהוא חלק אינטגרלי מהעשירייה, אבל פיסית הוא נמצא במקום אחר.

אני אומר לכם, כשהייתי ליד הרב"ש ראיתי עד כמה זה חמור לעבור מקבוצה לקבוצה. אני לא יודע איך להגיד, אבל אלו ממש גירושין רוחניים. אנחנו לא מרגישים את זה, אבל זה כך. אין לי מה להציע. רצוי להחזיק את החברה קטנה כגדולה, ולעשות את כל המאמצים שאף אחד לא ייפול.

זו בעיה, בכלל בדרך שלנו, כל אחד ואחד נמצא בספקות, בעליות, בירידות. לפעמים הירידות נראות לו כנפילות, והעליות נראות לו כאילו הוא עף לחלל. אני לא יודע איך, אבל צריך להחזיק את עצמו, ובסופו של דבר אתם תראו כמה המקובלים צודקים, כי הם ראו את טבע האדם, והמליצו לנו מה שהמליצו.

שאלה: רב"ש כותב באמצע המאמר שאדם מסכים להיות עובד ה' ללא שום תנאים, בין אם הוא מרגיש חשיבות, או לא מרגיש חשיבות, ועליו להאמין שהבורא נהנה מעבודה שלו. האם זה פשוט לאדם לשכנע את עצמו בזה, כדי להסכים ולהאמין, או שזה בא אליו מלמעלה, כתוצאה מאיזו יגיעה שהוא עשה?

כתוב שצריכים לעשות את הכול חוץ מצא, חוץ מלצאת מהקבוצה, מלצאת מהחברה, מלצאת מהמקום שאליו הבורא הביא אותך מלכתחילה, ואמר, זה הגורל שלך, תתקדם בו, יש לך כאן מקום, ואני אחכה לך בסוף הדרך.

לכן כך עלינו להתייחס. מאוד חשוב לאדם להחזיק, להחזיק כמה שאפשר. לפעמים, ואני יודע את זה על עצמי, עד כמה אנחנו מקבלים רצון לברוח, ולעשות משהו, אין ברירה צריכים להשתדל בכל זאת להחזיק.

שאלה: כדי לדייק. לפי המצב אמרת שחבר צריך ללמוד עברית, ועד שהוא לא למד עברית הוא נמצא בעשירייה וירטואלית?

כך הוא לא ילמד. במצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא יידע יותר, כי הוא מדבר עם חברים ברוסית, הוא נמצא בסביבה דוברת רוסית, והוא לא צריך את זה. חצי פה במדינה הם כאלה. זה תלוי רק בכך שהוא יבין שזה הכרחי.

תלמיד: הוא הבין שזה הכרחי, הוא ביקש לעבור לעשיריית פתח תקווה ולא לוקחים אותו.

לא מקבלים אותו?

תלמיד: לא מקבלים אותו. אומרים לו, קודם תלמד עברית ואז נקבל אותך.

זה ככה באמת?

תלמיד: כן. כבר מספר עשיריות שלוש וארבע אמרו לי, אתה טוב אבל אתה לא יודע עברית.

אתה לא יודע בכלל עברית?

תלמיד: אני מבין קצת, אבל כמו כלב שמבין אבל לא יודע לדבר. 60-70% מבין וזהו. אני אומר, רק אשב לידכם ולאט לאט במידה שאני מתכלל, אתם תגידו לי מתי אני יכול כבר להיות חלק מהזום, להתחבר אליכם. כי אני גם לא רוצה להיכנס לעשירייה חלשה היכן ששלוש, ארבע חברים באים לשיעור, אני רוצה להיכנס לעשירייה חזקה. מוסקבה שבע היא מאוד חזקה, כמעט כולם נמצאים שם בשיעורים.

טוב.

תלמיד: זה לא שאדם בא בעצמו לעשיריה ושואל מה דעתם.

תלמיד: יש צוות עשיריות, צריך לפנות אליהם ונבדוק את הנושא בצורה מסודרת, כי יש פה המון תופעות שעד היום לא היו. נטפל בזה עד הסוף.

טוב.

תלמיד: גם המחלקה הזאת אמרה לי, תלמד עברית.

אי אפשר ככה. כשהגעתי לישראל הלכתי לעבודה, ואמרתי שאני לא יודע עברית, לא יודע כלום. אבל טבלתי את עצמי לחלוטין בשפה העברית ואפילו חבר שבא אלי הביתה נדהם מזה שאני מדבר עם אשתי בבית עברית.

שאלה: כן, דיברת בבית רק בעברית עם אשתך והילדים.

כן. ככה זה, אומנם לא כל כך ידעתי וגם עכשיו מאוד קשה לי השפה. אתם רואים כמה השפות אצלי זה דבר מאוד קשה. אז צריכים לעזור, לא לדבר איתו ברוסית. מי שיודע רוסית ובכלל, תדברו כולם בעברית. אני נכנסתי לעבודה בחיל אוויר, דיברתי עם החיילים בעברית כזאת שהסתכלו עלי מוזר, אתם מבינים איזה עברית דברתי, אבל זה לא נורא.

שאלה: עדיין לא הבנתי את העיקרון למה לאדם בחברה שלנו אסור לעבור מעשירייה לעשירייה.

את זה למדתי מהרב"ש. אני מרגיש שאדם מתחיל להיכנס לסביבה הוא בונה מקום, והסביבה, העשירייה מפנה לו מקום ואז האדם צריך למלא את המקום, והעשירייה צריכה לעבוד עליו ולקשור אותו. זה כמו איבר בגוף. אתם יודעים כמה שמסוכן ולא פשוט להחליף איזה איבר מהאיברים החשובים בגוף, זה לא ניתן כל כך בפשטות. כמה הכנות וטיפולים צריכים לעשות עד שזה ייכנס וישתתף בגוף במקום האיבר המקורי.

אותו דבר כאן, הבורא מסדר את הדברים, אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לשנות את זה איך שבא לנו. ודאי שכך אנחנו חושבים כי זו תפיסת המציאות שלנו, אבל לא, אנחנו צריכים להתייחס לזה ברצינות רבה.

תלמיד: אז העשירייה שעכשיו אנחנו נמצאים בה, זו העשירייה שלי עד גמר התיקון?

מה שקורה עד גמר התיקון או לא אני לא יכול להגיד, כי יש לפנינו שלבים שעוד לא עברו קבוצות בעולם הזה, אז נראה על עצמנו. אבל בעצם עלינו להשתדל לקשור את עצמנו, כמו שאתה חותך איבר מהגוף, כך אתה נותן לחבר לצאת מהעשירייה.

שאלה: באיזה מקרים מוצדק לעבור מעשירייה אחת לעשירייה אחרת? איזה סיבה יש שיעבור אם טוב לו יותר שם.

אני לא הייתי אומר, בעיניי זה לא יכול להיות. בשביל מה, למה? מה יכולה להיות הסיבה, שהוא עובר מקום מגורים? בשביל מה, למה הוא עושה את זה, מחליף את החברים האלה לחברים אחרים? איך זה יכול להיות? במה הם לא טובים? ואם הם לא טובים אתה צריך להשתדל לתקן אותם ולהתאים את עצמך אליהם. אני לא למדתי את זה כך ליד הרב"ש.

שאלה: מה קורה כשיש עשירייה של שתים עשרה, ארבע עשרה איש, וחלק מהם רוצים לבוא לאולם הלימוד, והרוב לא רוצים להגיע, הם רוצים להיות וירטואליים במחשב שלהם ומגיעים לכאן שניים. ואז השניים שמגיעים רוצים לעבור עשירייה, כי הם רוצים עשירייה פיזית, לשבת כאן ביחד בעשירייה.

האם הם מוכנים לבוא לכאן כאילו שהם חיים כאן?

תלמיד: הם באים כל יום אבל רוב העשירייה לא מגיעה, והם נמצאים כאן רק שניים, אז הם צריכים להתכלל עם עשירייה אחרת?

כן, צריכים להתכלל עם עשירייה אחרת.

שאלה: זאת אומרת להעביר אותם לעשירייה אחרת?

להעביר אותם לעשירייה אחרת וממש לקבוע את המקום שלהם ולא חשוב שהם חיים אולי לא בפתח תקווה אבל הם באים.

תלמיד: הם באים פיזית כל יום.

אבל זה בתנאי שיום יום באים.

תלמיד: אולי אם ככה כדאי שנשנה קצת את עולם המושגים, כי לרוב כשרוצים לעבור עשירייה, אנחנו משתמשים במושג "עשירייה חזקה", "עשירייה חלשה". אז אם אני בעשירייה חלשה ואני רוצה להתקדם בדרך, אז אני רוצה לעבור לעשירייה חזקה. ובכלל לפי איזה ההגדרות היא חזקה.

אני לא יודע. אני יודע שעשירייה חזקה היא שהחברים שלה באים יום יום לשיעור בוקר. והם יכולים עוד איזו חצי שעה באמצע היום להיות מקושרים דרך הפאלפון, ובאים לסעודות ולכל האירועים.

שאלה: ואם יש עשירייה שלא מתפקדת בצורה שכרגע הצגת, אז לגיטימי לרצות לעבור מעשירייה כזאת?

מה מפריע להם?

תלמיד: כל אחד יש בעיות גשמיות.

בעיות גשמיות זה לא בשיעור בוקר, וגם בשיעור הצוהריים הם יכולים לגנוב זמן של חצי. אני לא אמרתי יותר מזה, אמנם יש גם שיעור ערב ועוד כל מיני התקשרויות, אני לא מדבר על זה.

תלמיד: אבל זה תנאי מוצדק לחבר בעשירייה, לעבור לעשירייה שכן מגיעה כל בוקר ולכל הזמנים והמפגשים האחרים.

לגבי כל המפגשים האחרים אני לא יודע, לפעמים עושים את זה בהגזמה, יכול להיות. אבל מי שמגיע לכאן בכל שיעור בוקר, כן. אצל רב"ש זה היה הכרחי, שיעור בוקר זה הכרחי.

שאלה: אנחנו עשירייה שמגיעה כל בוקר ורצינו רק להגיד, שאם הצוות רואה לנכון, היינו שמחים להזמין את החבר להצטרף אלינו לעשירייה.

מצוין.

שאלה: באותו נושא, יש הרבה עשיריות בכל העולם, יש עשיריות שהחברים גרים במדינות שונות ולפעמים לא קל ליצור מגע פיזי, האם העשיריות האלה הגיוניות?

אם יש ביניהם שפה משותפת, אז זה לא חשוב באיזה מדינות הם נמצאים, אבל בתנאי שיהיה ביניהם קשר.

שאלה: במה זה מתבטא לעבוד במסירות נפש עבור העשירייה?

אני עושה הכול לטובת העשירייה, כי זה הכלי שממנו אני מתקשר לבורא, כי הבורא מתקשר ונמצא במרכז העשירייה, וכך אנחנו מגיעים יחד העשירייה והבורא לאיחוד בינינו.

שאלה: מה עלי לעשות כשאני רואה שהעבודה שלי בעשירייה היא אגואיסטית, האם אני מתחיל לבקש מהבורא, הרי גם זו תפילה מהאגו? אני מרגיש שאני לא מחובר לשום מקום, שאני לא יכול לבקש מהלב, פשוט אין לי שום דבר חוץ מהאגו. מה לעשות?

תנסה לבקש מהבורא אפילו מתוך האגו שלך ולאט לאט מתוך הלא לשמה תבוא לשמה.

שאלה: אם אני רוצה לעבור מבאר שבע ולחיות יותר קרוב לפתח תקווה, האם כדאי לעשות את זה או עדיף להיות בבאר שבע כי שם גרים כל חברי העשירייה שלי?

אני הייתי נשאר בבאר שבע.

שאלה: אם אנחנו מרגישים שהחברה עושה פעולות שלא עושות נחת לבורא איך אנחנו יכולים להתנהג במצב הזה?

צריכים לברר. לעורר את הדבר ולברר אותו.

שאלה: אם הבורא מנהל את היקום כולו למה עלינו להתמקד בבורא דרך הקבוצה בלבד ולהשאיר את שאר העולם בצד?

כי העשירייה היא אותו המבנה שממנו אנחנו יכולים להתקשר לבורא ולא אחרת.

שאלה: יש פה כל מיני עשיריות, לדוגמה יושבים שלושה או ארבעה חברים, ודרך המחשב משתתפים כל יתר חברי העשירייה.

המלצת לחבר את כל חלקי העשיריות האלה, אבל אנחנו שלושה חברים כאן, ועוד שבעה דרך המחשב.

לא התכוונתי לכך שתחבר חלקים מעשיריות שונות יחד.

תלמיד: אז הצורה הזאת ששבעה חברים מצטרפים במחשב, ושלושה יושבים כאן היא כרגע בסדר?

זה לא בסדר, צריכים להשתדל שיבואו כולם, צריכים לברר מה הבעיה. אי אפשר לשבת בבית וללמוד כמו שיושבים כאן, זה לגמרי לא אותו סוג קשר.

תלמיד: למה?

למה? ככה. תאמין לי ותקיים. אפילו תבוא לכאן ותישן. יש אנשים שנרדמים, מתוק להם לישון כאן, וזו לא בעיה, זה היה גם אצל רב"ש, היו כמה חברים שבאו ללמוד והיו נרדמים.

שאלה: אני מגיע לפה שמונה פעמים בשבוע, אני בקבוצה הצעירה, הנקודה שבלב. לרוב אני מגיע לבד, עושה איתם את ההכנה שהיא חשובה ואת הסיום, ולאחר מכן עובר מקום. אמרתי להם שאני הקטליזטור שלהם, זה התפקיד שאני לוקח על עצמי כדי שהם יגיעו.

לפי הניסיון שלי אין מה לעבור עשירייה כי את אותן הבעיות אתה תיקח מעשירייה לעשירייה. היום אני כבר מרגיש את העשירייה יותר וקצת יותר קשה לי. איך אני יכול להגדיל את האחריות כדי שהכוחות יהיו לא רק עבורי אלא עבור כל העשירייה? כי היום העשירייה יותר מחוברת אליי בלב.

אתה מדבר בצורה כזאת אגואיסטית שאני לא יכול אפילו לשמוע את זה. אתה מתאר שהכול סביבך ואתה מחבר והכול. צריכים לבדוק, אני לא מרגיש את המצב כמו שאתה מתאר.

תלמיד: מה אתה מרגיש?

עכשיו זה לא זמן לבירור, אבל אני אומר לך שאתה צריך טוב טוב לבדוק את עצמך.

שאלה: אנחנו עשירייה שקיבלה לא מזמן החלטה להיות עשירייה פיזית ולהשתתף כל יום פיזית בשיעור, ובעקבות ההחלטה שני חברים שהיו פחות בקשר עם העשירייה עזבו. מה האחריות שלנו, של העשירייה באופן כללי, כלפי מי שמרגיש שהוא לא רוצה או לא יכול לקיים את התנאי הפיזי?

אתם צריכים לקחת כמה חברים ותיקים, יכול להיות מהקבוצה שאחראית על העשיריות, ושהם ייכנסו ויבררו.

תלמיד: יכולה להיות לנו דעה כנגד מה שהם אומרים או מה שהם אומרים זה עליון יחסית למה שאנחנו רוצים?

יכול להיות, אבל אתה יכול להגיד מה שתגיד, כמו בבית משפט, נותנים לך אפשרות להגיד.

תלמיד: אבל בבית משפט יש שופט שמחליט.

אז מי כאן השופט המחליט?

תלמיד: זאת השאלה.

אין כאן שאלה, ודאי שלא אתם כי אתם הנשפטים. לכן יש קבוצה שהיא אחראית על החברה. שמעון הוא בעיניי האחראי על הדברים האלה.

שאלה: כשהגעתי לארץ הכניסו אותו לעשירייה של דוברי עברית, קבוצה צעירה. אני ישבתי ולא הבנתי כלום, ומיד התחלתי לדבר עברית. רק בזכות העשירייה הזאת התחלתי לדבר עברית.

כן, זה מה שאני מבין, כך היה איתי. אני עבדתי בחיל האוויר ואשתי למדה באוניברסיטת תל אביב וכך נכנסנו לעברית, היא מצידה ואני מצידי. זה היה לא פשוט, כי אני לגמרי אטום לשפות.

שאלה: אנחנו במצב שיצאנו מעולם וירטואלי של עשיריות וירטואליות, ובהרבה עשיריות שהיו באותו אזור פיזי החברים התפזרו. היום יש עשיריות שהן וירטואליות אבל יכולות להיות באותה עיר כמה עשיריות, ויוצא שהחברים מאותה עיר לא יושבים פיזית יחד, על אף שהם יכולים אולי, בגלל שנשארו העשיריות הווירטואליות. האם נכון לשנות את העשיריות לפי אזור גיאוגרפי כי אמרת שיש הרבה כוח בישיבה יחד, או להשאיר את המצב כמו שהוא ושיפגשו כשהם יכולים?

אני לא יכול להחליט מפני שיש פנים לכאן ופנים לכאן. האם הם יתחזקו אם הם ישנו עכשיו את אופי החיבור? האם מזה שישבו יחד תהיה להם יותר הזדמנות להתחזק, או בזה שימשיכו לשבת כל אחד בבית שלו, אבל בקבוצה אחת וירטואלית זה יהיה טוב יותר? אני לא יודע, צריך לחיות אותם, להרגיש אותם.

שאלה: איך עשירייה יודעת שהיא מתקדמת? כי לא משנה כל כך הצורה, קבלנו כל מיני צורות, אבל איך היא בודקת שהיא מתקדמת, ואז הכול בסדר, היא מתקדמת?

כשאנחנו קוראים מאמר בבוקר ואתם משתדלים לחזור עליו עוד פעם באמצע היום, ורואים עד כמה המאמר הזה נכנס בכם, גם מבלבל, גם מיישר, אז כך רואים.

תלמיד: לפעמים אנחנו עוברים בבוקר מאמרים מאוד משמעותיים ורוצים לחיות את היום סביב המאמר הזה, ואז נכנס שיעור צהריים והוא גם משאיר מטען, ובנוסף יש כבר הרגשה של המאמר של מחר שגם צריכים לקרוא. לכן לא ברור, האם אנחנו באמת מעכלים את המאמר שלמדנו, או שהמציאות כבר מריצה אותנו קדימה למצב הבא?

האם מחוסר זמן?

תלמיד: כן. יש אירועים משמעותיים קדימה.

אני הייתי אומר כך, המאמר בבוקר זה מאמר חשוב, אבל הוא לא מברר את הכול, אלא משאיר לכם עוד שאלות וצריכים לפתור אותן, לכן אחרי שיעור בוקר אתם צריכים לחשוב, להתעמק במאמר. לגבי שיעור צהריים אני לא יודע מה להגיד, כי לפעמים יש מאמרים מאוד חשובים, לפעמים לא כל כך, כלומר בהתאם אלינו, לא שהם בעצמם, ויש בשיעור גם הרבה נשים ואני חייב לענות להן ולתת להן תשומת לב. יש ויש. זה מה שהייתי אומר. נראה איך להתקדם.

צריכים לעשות משאל עם על מה אתם מעדיפים, מה אתם ממליצים, ולראות תשובות לעניין מה אתם חושבים שאפשר לעשות בנדון.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש עוד מה למצות מהמאמר של שיעור בוקר. אבל אנחנו נפגשים אחרי שיעור צהריים, ואז מכורח העניין מבררים או חוזרים על המאמר של שיעור צהריים, ובערב כבר מכינים את המאמר לקראת מחר. יוצא שעל המאמר של שיעור בוקר לא חזרנו אחרי השיעור כי אנחנו כבר על שיעור צהריים. האם יותר נכון לחזור על המאמר של שיעור בוקר מאשר על מה שהיה בשיעור צהריים?

אתה צודק. בסדר גמור. בוא נעשה כך.

תלמיד: יש לנו שני מפגשי זום במשך היום, אז במפגש הראשון שלנו לחזור על המאמר מהבוקר, לעשות ברורים כלפיו.

ומתי המפגש השני?

תלמיד: בערב. אנחנו קוראים את המאמר שנלמד בשיעור בוקר שלמחרת.

בסדר.

שאלה: כלומר יוצא שאנחנו לא לועסים את המאמר של שיעור צהריים.

אז נעזוב אותו. נעבור פעמיים על שיעור בוקר. ובערב?

תלמיד: בערב קוראים את המאמר שלמחרת כהכנה לשיעור בוקר.

ואחר כך חוזרים עליו עוד פעם. טוב, נעשה, העיקר שנקלוט אותם כמו שצריך.

תלמיד: לפי מה שדיברנו היום על העשיריות, שלעשירייה יש שורש רוחני, משהו מאוד מקורי שלה, אז בכנס הקרוב אנחנו הולכים לשבת בעשיריות קבועות, להתעמק פנימה בקשר ובחיבור של כל עשירייה בתוכה.

כך החלטתם?

תלמיד: כן. יש פעמים שאתה אומר, "לי לא משנה איפה לשבת, כולם עשירייה אחת בשבילי. אני יכול לשבת פה, אני יכול לשבת שם". איך להתייחס לזה?

זה מאוד חשוב אם אני יושב יחד עם החברים שלי.

תלמיד: מה יש בישיבה שאתה יושב עם החברים שלך בעשירייה לבין אם תשב עם חברים מסורים אחרים בחברה, תתכלל איתם ותדבר איתם? מה תקבל מהחברים שלך שלא תקבל מהם?

אני מפחד להגיד, כדי שלא תשפטו את העשיריות לא נכון, אבל אני מרגיש ויברציות שאנחנו נמצאים בגל אחד בעשירייה, לכן רצוי שנהיה קרובים זה לזה פיזית, בינתיים.

שאלה: לגבי שיעור צהריים, אני גם מתחבר לזה שקשה לעכל, עוד לא עיכלנו את שיעור בוקר ומתחיל המאמר של שיעור צהריים. הייתה לי מחשבה שכל מאמר של רב"ש צריך ללמוד יומיים, לא יום אחד בשיעור בוקר, בשביל לעכל אותו, ואחרי יומיים לעבור מאמר. האם בצהריים אפשר ללמוד את המאמר של שיעור בוקר או חלקים ממנו, לחזור עליו באיזשהו אופן איתך, או שלא כדאי?

זה לפי מה שאתם תחשבו ותגידו. תחליטו ואני מוכן. כי מאמרי רב"ש הם כוללים את הכול.

תלמיד: מאוד מורגש שרק פעם שנייה ושלישית אפשר לקבל מהמאמר משהו.

נכון. אם תרצו, אז נעשה ככה. אני מוכן לעשות כל דבר ששייך ללימוד, למאמרים.

(סוף השיעור)