שיעור בוקר 14.01.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 14, מאמר "אהבת חברים"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 14, מאמר "אהבת חברים" .

אהבת חברים

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

סדנה

כמה נקודות או תחנות בדרך מציין לנו כאן רב"ש? יש לכולם את המאמר, דברו על זה, תמצאו.

*

כמה נקודות בדרך מצאתם, מי יכול להגיד, או איזו עשירייה יכולה להגיד?

תלמיד: ספרתי לפחות עשר.

עשר? תתחיל.

תלמיד: הראשון "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה". ולשאלה "מה תבקש?", הוא אומר "את אחָי אני מבקש", זה עוד אחד. ואז הוא רוצה לדעת איפה הם נמצאים, זה עוד אחד. אחר כך הוא כבר מתחיל להסביר מה זה אומר שהוא רוצה אותם, זה אומר להיות בקבוצה שיש בה אהבת חברים, ובאהבת חברים אפשר כבר לעלות לבית ה'. אחר כך מגלה שלא רוצים להתחבר איתו. נכנסים לגלות מצרים, יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה.

טוב. בסדר, אפשר למצוא עוד אבל בעצם בעיקרון זה נכון.

נקרא שוב.

אהבת חברים

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה"."

למה זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", מהי הברכה, במה הברכה, לאיזו ברכה האדם זוכה שהוא תועה בשדה? הוא חייב לטעות כדי להיות כ"חמור התועה בשדה" ואז מה קורה, איזו ברכה?

תלמיד: תבואת השדה. כמו שרב"ש אומר, שזה הצורך לעשות משהו עבור החברים.

הוא עוד לא מוצא את החברים, עוד אין לו כלום, איזה חברים? הוא אפילו עדיין לא נמצא בקבוצה, חמור התועה בשדה, מה הוא אומר אחר כך, "את אחָי אני מבקש", הוא עוד לא מוצא אותם. יכול להיות שהוא נמצא בעשירייה פיסית אבל עדיין לא מוצא אותם.

תלמיד: הוא תועה ואחר כך מתייאש, הוא מגיע לייאוש שלא הגיע למטרה. למרות שהוא חמור יש לו איזו מטרה שהוא רוצה להגיע אליה. ואז הוא מגלה שעל ידי אהבת החברים הוא יגיע לדבקות עם ה'.

אז למה השדה הזה שהוא תועה בו נקרא "שדה אשר ברכו ה'", מהי ברכה?

תלמיד: הברכה היא אותו האיש שמוצא אותו ומכיר את החברים שלו ומכיר אותו ויודע לאן הוא אמור להגיע, הוא יכול להסביר לו את הדרך למה ואיך.

נכון. הבורא מכוון אותו, מנווט אותו בדיוק למטרה בזה שהאדם מכיר שהוא תועה ואין לו שום סיכוי, אז הוא מגיע לברכה. ודווקא כשהוא מבין שהוא נמצא בייאוש ולא הגיע למטרה, אז מגיעה אליו הברכה הזאת, שהוא מבין שחייב את "אחָי", למצוא את החברים. אבל בזה לא נגמר, למה בזה שהוא מגיע אליהם כביכול, הוא רואה ומגלה שכנראה דרך אהבת החברים הוא מגיע למטרה, למה הוא רואה מי הם החברים שלא רוצים להתחבר?

תלמיד: אני מייחס את זה לסיפור יוסף, הוא ניסה למצוא את הבורא לבדו, לא הצליח לעשות את זה, הוא מחפש אחר אחיו, זו הדרך היחידה שבה הוא הרגיש שהוא יכול להשיג את המקום.

זה נכון. אבל מי הם החברים האלה שהוא מחפש?

תלמיד: אחָיו.

האם מדובר על תכונות פנימיות של האדם, או כבר על עשירייה חיצונה, החברים שלו ממש? או שהוא מגלה שלא כל האיברים שלו, כל הרצונות שלו מסכימים לחיבור? לכן יש כאן בעיה. השדה, שהוא כל התכונות שלו, וכל התכונות שלו הן לגמרי לא יחד עימו, עם הנקודה שבלב?

תלמיד: יכול להיות שהוא מגלה את היחסים הלא מתוקנים שלו עם החברים ומחפש את היחס הנכון, איך להתבטל כלפיהם.

גם.

תלמיד: הוא מחפש את אלה שרוצים להיות "אדם", אלה שרואים את החברים שלהם, את מי שתועה מבחינת אדם.

טוב. ואחר כך, איך הוא מגלה שרק דרך אהבת החברים הוא מגיע למטרה, איך הוא מגיע למצב שהוא חייב חברה, שאומר "את אחָי אני מבקש"?

תלמיד: כי מטרתו להיות מכוון לבורא. ואת הכיוון לבורא הוא יכול לזהות רק דרך אהבת החברים שבהם נמצאת אהבת הבורא.

אפשר להגיד כך.

תלמיד: אם אין חברים, אין למי להשפיע כדי להיות דומה.

כן. קודם כל המטרה, שאני חייב להתעלות מעל האגו שלי לתכונת ההשפעה ואין דרך אחרת להגיע לתכונת ההשפעה אלא אם אשיג את זה בעשירייה, בקשר עם החברים. ולאחר מכן כשהוא יודע שזה כך, למה הוא צריך גלות, למה הוא צריך להיכנס לשליטת פרעה, מה זה מוסיף לו?

תלמיד: זה מוסיף לו את גובה האיש שעימו הוא מדבר, שיכול להיות מחוץ לאותו משחק, את גודל הבורא, גובה הבורא, כמה הבורא יכול להיות גדול ולנהל את המשחק הזה.

יותר פשוט.

תלמיד: זה החיסרון שאיתו הוא צריך לעבוד.

נכון. לא מספיק החיסרון שיש לו, הוא צריך להיות בחיסרון, ברצון לקבל הרבה יותר גדול וברגע שהוא מאתר שצריך להיות בעשירייה, זאת אומרת, הוא מגלה שהוא נמצא בעשירייה וזקוק להם, מיד מתגלה בו האגו, רצון לקבל גדול ורואה שלא רוצה, לא רוצים להתחבר, אלא עובדים על האגו, להגדיל את האגו יותר ויותר ומרגישים בזה התקדמות בשכל וברגש האגואיסטי, אלה "שבע שנות שובע".

מה קורה אחר כך, איך הם מתחילים לעבור מ"שבע שנות שובע" ל"שבע שנות רעב"? כשהם גילו מספיק את האגו שלהם וחשבו שיכולים להתקדם על ידו, דווקא יחד כולם בעשירייה, אז הם מתחילים לגלות שזה לא מכוון למטרה. ואז מתחילות להיות "שבע שנות רעב", שלא מסכימים להישאר בתוך החיים שסידרו לעצמם ללא גילוי כוח ההשפעה.

זה כבר לא הבורא כמו שהיה להם קודם, אלא הבורא כבר מצטייר בפניהם כהשפעה הדדית, השפעה למעלה מהדעת, כך הם מתקדמים עד שיוצאים ממצרים.

19.00

תלמיד: אני מאוד רוצה שנדבר על זה עם החברים בעשירייה ופחות בדיון הכללי באולם.

אני אמרתי קודם, תציינו כמה נקודות שאתם רואים במאמר הקצר הזה ודברו על זה. בבקשה, אתם יכולים לדבר על זה חמש דקות, רק אני לא רואה שאתם רוצים. אתם ממשיכים לשבת ככה בשקט.

שאלה: אלה המון נושאים, כל חוכמת הקבלה פה. השאלה שנשאלת היא מה זה "חרישה", מה זה "זריעה", ומה זה "קצירה"?

זה ל"ט מלאכות ברצון לקבל עד שהופכים אותו ללהשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה "השדה" שהוא מדבר עליו?

שדה זה "הרצון לקבל".

תלמיד: כל השדה?

כן.

תלמיד: אבל מה כל המושגים האלה בעבודה שלנו, חרישה, זריעה, קצירה?

אנחנו לומדים שצריכים לחרוש ולהפוך את האדמה, מהרצון לקבל לרצון להשפיע, אחרת אתה לא יכול לזרוע בקרקע ולא ייצא מזה כלום. אחר כך אתה צריך להוסיף לזה מים, כי בלי אור חסדים לא תצא לך שום תבואה, וכן הלאה. יש מלא דברים.

שאלה: קודם למדנו מאמרים קצרים ועשינו עבודה, אחר כך חבר מקבוצת חו"ל ביקש ללמוד מאמרים של רב"ש ואז פתאום נהיה שקט כזה, משהו פה לא עובד. למה?

אתה יכול להגיד שאותו חבר אשם. אני רואה במאמרים קצרים כאלה, שהעשירייה מתנפלת על כל מאמר קטן ורוצה לטרוף אותו, לבדוק אותו, לחתוך אותו לחתיכות ושוב לחבר ולראות מה יש בפנים, ומה הקשר בין כל הקטעים הלוך והפוך. אני רואה שבזה אנחנו מבררים יותר ויותר נכון את שלבי ההתפתחות שלנו.

שאלה: לפי המאמר הזה, נראה לי שבכל פעם שאנחנו קוראים את המאמרים האלה יש להם עומק חדש ואמיתי יחד עם כל הנקודות שאתה מציין פה. למי כתב הרב"ש את המאמר הזה? הרי בשני המאמרים הקודמים נראה שהם הרבה יותר עמוקים עם הרבה יותר כללים, ובמאמר הזה הוא הוסיף משהו קליל לאדם החדש בקבוצה, להתאסף בקבוצה חדא.

לא. מה אתה מדבר? הוא מציין לך כאן את כל הדרך, ותראה בכמה קטעים. מה הוא אומר? שאדם מגיע למצב שהוא לא יודע איפה הוא נמצא. בתחילת הדרך כשהוא נניח מגיע אלינו הוא לא יודע איפה הוא נמצא, איך להגיע למשהו, לאן הוא בכלל צריך להגיע, ואיך מממשים את השאלה הזאת שמעיקה לו, הוא לא יודע. זה תחילת המאמר.

ואז הוא מתחיל לחפש מה לעשות ורואה שבאמת הוא זקוק לתמיכה, לקבוצה. תראה כמה זמן עובר עד שאדם מתחיל לגלות את זה. לא שמושיבים אותו בתוך העשירייה, אלא עד שהוא מגלה שהוא צריך את העשירייה הזאת. כי פיזית הוא יכול להיות בה, אלא מדובר על הנטייה, מדובר על הרצון. ואז הוא שואל, "איפה הם החברים? איך אני רוכש אותם? איך הם מתחברים אליי? איך אני מחבר את התכונות הפנימיות שלי יחד? כי אלה החברים הפנימיים שלי. אני גם לא רואה שמסכימים עם הנקודה שבלב, עם תכונותיי והרצונות שלי למצוא את מטרת החיים, לאתר אותה, להגיע אליה". ואז הוא שואל מה לעשות, גם בצורה פנימית וגם בצורה שזה נמצא בעשירייה החיצונה.

ואז כשהוא רואה ומתעמק בכל הדברים האלה הוא מגיע לייאוש. ייאוש זה חובה. הוא רואה שבכוחות עצמו הוא לא מגיע. זו הרגשה לא נעימה אבל היא אמת. זאת אומרת זו כבר קביעה נכונה על הטבע, שהטבע הוא רע, יצר הרע, למה? כי הוא לא נותן לו להגיע למטרה, גם יכול להיות שהוא חלש ובכלל לא רוצה לכיוון ההוא. ואז יוצא שהוא רואה שאין לו עצה אחרת אלא לקנות כוח השפעה. כדי להגיע למשפיע הוא צריך להיות לפי השתוות הצורה בכוח השפעה מתגבר. הוא בחיים לא יכול בעצמו, הוא גם לא יכול לקבל בצורה ישירה מלמעלה כוח השפעה. רק במידה שהוא משקיע לחברים, דרכם הוא מקבל מהבורא כוח השפעה.

אז הוא אומר "את אחיי אני מבקש", אני חייב חברים, אין לי ברירה אחרת אני לא אצא מהבהמה, מהחמור שלי אני לא יוצא, אני חייב אותם. כי דווקא בכמה שאני אעבוד איתם, האור המחזיר למוטב יאיר לי דרכם, ואז אני אגיע לקשר איתם, ובקשר איתם אני אגיע לקשר עם הבורא. יש כאן אמצעי המתאם, המעבר בינו לבורא שהוא תשע הספירות הראשונות שלו שמחברות אותו לכתר, לבורא, שאלה החברים.

ואז הוא מגלה עד כמה האגו שלו, הרצון לקבל לא מסכים, הוא לא רוצה. ספר לי כמה שאתה רוצה את כל הסיפורים האלה על חיבור, אהבה, הכרחיות, מטרת החיים, ואני בשלי, החמור לא זז, הוא עומד במקום ואתה לא יכול להזיז אותו. ואז הוא מבין שחוץ מהחברים הוא זקוק לבורא בבחינת הכוח שיספק לו את זה, והוא רואה שהתקשרות לבורא היא כאן הכרחית.

ואז יוצא לו שהוא מחובר לקבוצה כדי לקבל מהקבוצה כוחות הבורא, אבל זה לפי מידת ההשקעה שלו בקבוצה, ואז הנקודה שבלב שלו מקבלת תמיכה. עד שמרגיש את עצמו נמצא בתוך מנגנון שנקרא "נשמה", זאת אומרת עשר ספירות, עשרה כוחות שכולם בהשפעה הדדית וכן הלאה. זה תהליך. לפני זה הוא חייב לצאת ממצריים.

המאמר כולל את כול הדברים רק כך בין השורות.

שאלה: רב"ש כותב במאמר את המילה "מסילה" שזו דרך של השפעה. האם הכוונה למסילה שזו החברה, זו הסביבה?

כן. זאת אומרת אדם לאט לאט מגיע למצב שרק דרך הקבוצה הקטנה שלו הוא מקבל כוחות, הבחנות. הכול נמצא בפנים, ובסך הכול במאמצים שלו הוא צריך לקיים את רשת הקשר בין כולם, בין כל התכונות האלה כשכל החברים מציגים את התכונות הפנימיות שלו, והוא חייב לקשור אותם יחד. ובכל תכונה ותכונה נמצא האגו שלו, ולכן הוא חייב להתגבר על זה ולחבר ביניהם, להכניע את עצמם ולהכניע את עצמו, עד שמסדר את כול המערכת בצורה כזו שהיא הופכת להיות בהשפעה הדדית ומתוכה ההשפעה לבורא.

ובדרך ודאי שהוא תלוי בהם ותלוי בבורא. כדי להתקשר אליהם הוא צריך את הבורא. כדי להתקשר לבורא הוא צריך אותם. כדי להכניע את עצמו הוא צריך את שניהם, גם בורא וגם חברה. עד שנעשים "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". "ישראל" זה אדם, "אורייתא" זה הקשר שלו עם העשירייה, הקשר המתוקן, כי אורייתא זה נקרא "המאור המחזיר למוטב", "בראתי יצר רע, בראתי תורת תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". ו"קודשא בריך הוא" זה כבר הכולל שמתגלה מתוך החיבור הנכון.

עד כמה שאתם יכולים נכון לתאר לעצמכם, לצייר לפניכם את המסלול, את הסיבה והתוצאה, את הגורמים לכל דבר, זה הכול מאוד עוזר. כי אנחנו כל הזמן נמצאים בנפילות או בבלבולים, בכל מיני מצבים ואז אנחנו צריכים כל פעם לחזור לתכנית, לתוכנה, לשרטוט, למשהו שזה מעבר לכל הרגשות שלי. לא חשוב מה שאני מרגיש, אבל יש שרטוט, ישנה חוקיות, החוקיות הזאת עוברת ממספר אחד עד המספר שם בסוף, 125, ואני חייב לעבור אותם.

אם השרטוט הזה כל פעם יהיה לפניי ככה, שאני אתאר אותו נכון, גם בצורה ויזואלית כביכול וגם בצורה רגשית, ויחבר בין שניהם, אז אני יותר ויותר אכנס למימוש ולא אפול כל פעם לתוך הרגש, נופל ואין לי כלום אז אני הולך לרגש, נופל ברגש אז נשאר לי שכל. כשאני עולה ברגש אני לא צריך שכל, אז אני מפתח את השכל על ידי הרגש ומוסיף לשרטוט, וכך כל פעם ימין שמאל, שמאל ימין.

תלמיד: אני חושב שמעולם לא קראנו מאמר רב"ש כמו שקראנו עכשיו בתחילת השיעור כשביקשת לציין נקודות, מעולם לא הגענו לרמה כזאת פנימית, ולא סתם החברה הזאת זכתה עכשיו לקרוא מאמרי רב"ש, וזה שדניס עכשיו הוא זה שזכה וקפץ פנימה, אנחנו צריכים לדעת שזה עכשיו נמצא לפני מדרגה עליונה ולקחת את זה בשיא הרצינות.

צודק.

תלמיד: המאמר הזה זה אוצר, ממש מורגש ככה שיש פה הכול. איך שתיארת את הציור, זה בדיוק כמו שעלה לי, ואולי זו בקשה בשביל החברה, שיהיה איזה תרשים זרימה כזה, יש פה איזו תבנית קבועה כל פעם איך להיכנס יותר פנימה.

בטח, זה חוק, אתה צודק. תעשו ממש תרשים זרימה, איך מגיעים ממצב למצב. אמרו עשר נקודות, שיהיה עשר. חמש, חמש. חמישים, חמישים. לא חשוב כמה, אתם תוסיפו לזה עוד ועוד. ודאי שזה תלוי עד כמה שאדם מתמצא בינתיים, כמו ילד קטן שיש לו הבחנות קטנות, או אדם יותר גדול שיש לו יותר הבחנות, אבל צריכים את זה. זו חכמת הקבלה, היא באה אמנם שכולה ברגש ובבלבולים ודרך כל מיני דברים, אבל היא בסופו של דבר חכמה.

שאלה: השאלה אם אתה משאיר את זה לנו שאנחנו נעשה את זה, או שבאמת ככה איך שהתחלת לדבר אז באמת כל ההבחנות מתחילות להתבהר יותר?

תראה, כמו שאנחנו לומדים מאותה חכמת הקבלה, חייב להיות לפני כל השגה הקטנה ביותר או ברגש או בשכל, חיסרון. ללא חיסרון זה לא נקלט. אתה שומע, ואתה אומר "איזה יופי", וזה עובר ואתה שוכח. כי אין מקום איפה שזה יישב. החיסרון זה אותו השקע שאתה רוצה למלאות אותו, שאתה מרגיש שכאן חסר לך ואתה חייב לקבל מילוי, לגלות. אני נתתי כמה נקודות, ועכשיו אני הייתי מעוניין שאתם בעצמיכם תיקחו דף נייר ותתחילו לרשום את הנקודות האלו, מתחילת המאמר ועד הסוף בתזרים נכון ואז לברר.

ותלמדו עד כמה שרב"ש הוא עמוק, הוא ערמומי מאוד, הוא מכניס לך את הדברים האלה בצורה כזאת, הוא חיכה שישים שנה עד שהיה יכול לכתוב את המאמרים האלה לקבוצה, בלי קבוצה לא התחיל, כתב שם לעצמו כל מיני רשומות כאלה. אני זוכר איך שאמרתי לו שם על הספסל "אז תכתוב על מה נדבר", הוא מיד אמר "תביא", זהו. ובאותו יום בדיוק לא לקחתי לו ספרים ולא שום דבר איתי. נתתי לו נייר מהסיגריות וזהו.

ואחר כך, אנחנו היינו עושים טיול עד שתיים עשרה בצהריים, ואחר כך הוא בא הביתה, אכל, אחרי שהוא אכל הוא תמיד הלך לישון. הוא אמר "השכל לי לא עובד". זה באמת היה ככה, הוא היה אחרי האוכל מנותק, הלך לישון, אחר כך הוא קם, שתה כוס קפה, ולא אחד אפילו, וטק טק עם מכונת הכתיבה הזאת, עם אצבע אחת ככה ואם טעה במשהו, אז עם טיפקס היה ככה מתקן. הייתה עבודה מאוד קפדנית, שעות עד שהיה יורד למטה לשיעור ערב. זה היה אצלו אתגר גדול מאוד.

וכשהיינו יוצאים לטבריה, זה היו יומיים שהוא לא כתב, הוא כתב לעצמו קצת ככה בצד, אז זה היה עוד עומס. ואל תחשבו שהמאמרים אחר כך שהוא כתב על פני עשרה דפים, שם כאילו לא כל כך צמודים המצבים שהוא מציין. לא. שם אלה מצבים יותר מפורטים, כמו ששאתה לוקח זכוכית מגדלת ואז אתה רואה מבפנים יותר ויותר, ולכן המאמר נעשה נפוח, כאילו, אבל המצבים שהוא מציין שם זה עוד ספירות פרטיות, וזה לא פחות מורכב מהמאמר הזה שהוא קצר. לא פחות. לכן, צריכים להתייחס לכל המאמרים האלה בצורה ככה לא קלה, בכובד ראש. אין לנו יותר אוצר כמו זה בעבודה, בעבודת ה'.

שאלה: האם לממש את מה שקבלנו בשיעור הבוקר במהלך היום, זה אם אנחנו יושבים, מבררים את זה, בונים סכימה, ומבררים אותה ביחד?

כן, תעשו את זה במשך היום.

שאלה: רציתי לשבח את גדלות המקובל שיכול במאמר של מאה, מאה ועשר מילים להקיף כל כך הרבה נושאים. אני, כשלעצמי, מלכתחילה חילקתי לשש נקודות, ועל כל נקודה אפשר לעשות סדנה. "וימצאהו האיש", ואחר כך "הנה אדם טועה", ואחר כך ש"אדם טועה בשדה", ואחר כך "וישאלהו האיש", ואחר כך "והמסילה הזו נקראת" ובסוף, "ויאמר האיש". אנחנו יכולים על כל נקודה לדון בסדנה, במשך הרבה מאוד זמן כדי לגמור את המאמר. ולא כדאי לקפוץ לעוד מאמר, כי יש פה כל כך הרבה תובנות שמקובל רשם שצריך פשוט להקפיד, ולראות, ולעבור אותם, לנתח אותם ממש אחד לאחד. זו דעתי.

שאלה: יש במאמר כאילו מערכת שלימה. מהתעוררות של נקודה שבלב עד לזה שבן אדם מזדהה עם קבוצה ועד לזה שהוא מקבל תורה. כאילו המטרה זה להסביר לבן אדם מה המסלול, מזה שהוא מרגיש חמור עד זה שיש בו תורה.

אולי נעשה באמת עבודה בעשירייה לברר מה, איך אנחנו מוציאים מפה דברים פרקטיים למצב שלנו עכשיו?

מצב פרקטי זה קודם כל ממש לרשום תזרים, איפה אנחנו נמצאים, איזה אמצעים אנחנו צריכים כדי להמשיך? וכן הלאה. זה המימוש.

סדנה

יש לכם רבע שעה. בבקשה. תעשו תזרים נכון של המאמר. תתחילו ללמוד איך עובדים על זה. דברו ביניכם בעשירייה ותעשו שרטוט אחד בהסכמת כולם.

*

שאלה: ראינו במאמר שמגיע למצב שהוא מחפש את האחים שלו, "את אחי", לא את חברי. זו דרגה כבר יותר גבוהה מחברי. הנברא מזהה שהוא, הוא לא יכול לעשות את זה בשום פנים ואופן, בפסקה הראשונה בכלל כאילו אני אפס, אני לא יכול לעשות את זה בלי האחים שלי ואני לא יכול בלי הבורא, "אשר ברכו ה'". הוא מזהה ששני הדברים האלה חשובים, ואז, כשהוא מבין שבלי האחים הוא לא יכול להגיע, ובלי הבורא הוא לא יכול להגיע, אבל יש לו חיסרון, כי "את אחי אנכי מחפש", זה חיסרון גדול, אבל בכל זאת, זה לא מספיק החיסרון הזה. ואתה יכול להסביר למה החיסרון הזה "את אחי אנוכי מחפש" לא מספיק?

זה שהם מחוברים מבחינת הבריאה, כי קורא להם "אחים", ברור שזה כבר ממקור הבריאה. משם הם כולם מחוברים. אבל זה לא מספיק. כדי להיות קשורים בדרגת הבורא, צריכים להפריד ביניהם, ממש מקצה לקצה, שהם יהיו מרוחקים זה מזה, וגם יהיו אז מחוברים על פני הריחוק. "על כל פשעים תכסה אהבה." לכן כאן תמיד יש לנו הפרדה, חיבור, הפרדה, חיבור, וככה זה, בהתאם לזה העליה לקראת הבורא, ההתקרבות אליו. אז ההבחנות לכן הן, כמו שאתה אומר, כביכול חוזרות כל פעם. אבל הן חוזרות ברמה יותר גבוהה.

תלמיד: הרב"ש אמר לך ש"חיסרון לא קונים בבית מרקחת", אז איך אנחנו מגיעים לחיסרון הזה שהוא יכול לענות על הדרישה כי חיסרון זה לא דבר שאתה יכול למדוד.

חוסר גדלות הבורא, גדלות המטרה. זה שאנחנו לא עובדים על זה, מביא אותנו לייאוש, לניוון כוחות ולזה שאנחנו כ"כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו." חוסר חשיבות. שאנחנו לא עובדים על חשיבות הבורא, חשיבות המטרה. שאין לי גדלות לפני שאני הייתי מת להשיג ולא יכול, ואז אני מחפש אמצעים. אתם לא עובדים על זה.

אני נמצא בחברה. נניח שאני עכשיו כבר יושב שעה ורבע על ההכנה בין החברים. אני כמו שהגעתי רדום, פחות או יותר, נשאר רדום. תסתכל על האנשים. ככה זה. למה? אני לא מקבל התעוררות מהם. למה? לא אכפת להם מהמצב שלי.

זאת אומרת, אין כאן התחייבות שנקראת "ברית", "ערבות", שאנחנו חייבים לא חשוב מה שאתה מרגיש ומה שקורה או לא, אתה חייב לתת התעוררות לחבר וזה אין. אם זה איננו אז אנחנו ב"בית זקנים".

תלמיד: זו הסיבה שצריך לרדת למצרים כאילו בגלל שאין מספיק גדלות?

כן. אתה שואל כך, האם היינו יכולים לדלג על מצרים? לדלג לגמרי לא אבל ודאי שמצרים זה ברור שזה שם מושאל כזה שאפשר לעבור אותו מהר ואפשר לעבור אותו מאוד לאט.

מפני שאנחנו נמצאים בכל זאת במערכת אז זה על ידי הייסורים אז מריצים אותנו, דוחפים אותנו להגביר את הקצב, אבל באמת אנחנו בעצמנו, אני לא רואה שבאים בתחילת השיעור ועד סוף השיעור שדואגים שכל אחד יצא מהעשירייה בוער.

העשירייה זו הנשמה שלי, אני צריך לדאוג שכל אחד יצא מהשיעור בוער, אחר כך אם זה יכבה במשך היום, בסדר מה לעשות, בינתיים אנחנו לא יכולים לשמור את זה כך, אבל כשאנחנו נמצאים כאן חייב כל אחד להגיע ממש כמו חתיכת ברזל שהכניסו אותה לאש. ממש.

תלמיד: משהו פה לא בסדר משום שלפי "השדה" שהסדרן שלנו ראה, אין סיכה להכניס במגרש המכוניות, הכול תפוס וכולם באו. לפי המכוניות יש ערנות, לפי התמונה שפה, מצטייר אחרת. מה חסר בכדי להגיע לחיסרון?

אין חובה. אני מחכה "מתי יהיה לי רצון". זה לא יהיה. הרצון האגואיסטי יגדל, יגדלו כל מיני צרות יחד עם זה קצת כדי לעורר אותנו, אבל לא צרות כאלה שהן יכוונו אותי למטרה, כי כאן צריכה להיות בחירה חופשית, בניית האדם שזה רק על ידי ההשתתפות שלי, אני נעשה כאן שותף לבורא. לכן אם אנחנו לא משתתפים אז אנחנו לא מתקדמים.

תלמיד: פחד יכול לעזור?

ודאי, כל דבר. ההבחן פשוט, האם אחרי שיעור אני יוצא ממש מוכן לכל הפעולות. תשמעו, העיקר שאני מגיע לשיעור אני חייב לראות כמה אני משתנה בכוונה שלי להגיע למטרה ואני עוזב את זה, ואני משתנה לכוונה שלי לעזור לחבר להגיע למטרה. כי הכוונה השנייה היא האמיתית הרוחנית שהיא באמת קרובה לעל מנת להשפיע עוד על פני כל מיני הפרעות, על כל מיני בעיות.

אחר כך אני אגלה שהחבר הזה הוא שונא אותי, שהוא דווקא מזלזל בי, איך אני יכול לסלוח לו, איך אני יכול מעל זה לעזור לו להגיע לדבר הטוב ביותר. לא כדאי לספר על כל הדברים האלה, אבל לפחות במצב הנוכחי אנחנו צריכים להיות מודעים, שאני מגיע כדי לעבוד, אני מגיע כדי לתמוך בכולם, כדי ממש לקחת אותם על הידיים ולדחוף אותם כלפי מעלה לבורא. את כולם. לסובב אותם כך שהם ירצו את זה, שאם הם יעשו את זה, גם אני הנכלל בהם, גם אעלה.

שאלה: מה אתה עושה אם אתה מרגיש שאתה נמצא בעשירייה או בשדה טועה ומחפש אחרי האחים שלך כי אין לך עשירייה של מי שדובר את שפת האם שלך?

זה מה שאנחנו צריכים עכשיו לרשום לפנינו, סדר הפעולות שאנחנו צריכים לבצע, כל אחד, כדי להתחיל מהמצב הנוכחי אפילו עוד לפני, כי כבר עברתי אולי חלק מהמצבים, ועד שאנחנו גומרים הכול בגמר התיקון בדבקות השלמה. ואז לא חשוב לי, אני מה שאני לא אשאל יש לי לפני בכל התזרים הזה את כל המצבים שאני צריך לעבור, ואז אני עובד לפי התכנית.

תלמיד: אני לא יכול להמשיך מחשבה של אדם בסדנה אם אני לא מבין מה הוא אומר.

לא אכפת לי מה הוא אומר, אני יכול לשבת איתך יחד שאתה מדבר אנגלית ושם זה ספרדית וסינית וטורקית ומה לא, ככה יהיה עם כל החברים שלנו, וזה לא חשוב. מה זה חשוב לי איך הם מבטאים את הדברים. הם רוצים להגיע לדבקות? אני צריך להגיע לדבקות? איך אני מגיע? בזה שאני תומך בהם. אז אני צריך כל הזמן לחשוב אפילו בלי לדבר, כי אני לא פונה אליהם אני פונה לבורא, הבורא הוא ברוך ה' מבין מה שבלב. אני צריך לכוון כמה שיותר את הלב שלי לתמוך בהם, לדחוף אותם לבורא.

תלמיד: אז אני צריך לחזור להרגשה שאדם מדבר ולא לשים לב למילים.

כן, אפילו בלי מילים נחשוב. לפעמים היה לנו כזה תרגיל, לא היינו מוכנים לזה ודאי אבל רב"ש היה בכל זאת אומר, "עכשיו אנחנו נשב בשקט", ישבנו ארבעים דקות, פעם אחת זה היה שעה וחצי, יושבים בשקט. זהו. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא שותה קפה, אתה לא מדליק סיגריה, אתה לא עושה שום דבר, אתה רק יושב וכמעט ולא זז, זהו. ואתה לא נירדם אתה חייב להיות כל הזמן בעבודה אינטנסיבית פנימית.

תלמיד: איך אתה מתמודד עם ההפרעות האגואיסטיות שמתעוררות ברגע שאתה יושב שם?

מצוין, אתה מרגיש אותן, אתה עובד עליהן כל הזמן. אם לא היו הפרעות אגואיסטיות על פני מה היית מתקשר לבורא, מכוון את עצמך לבורא, אם לא ההפרעות האלה? זה עזר כנגדו. האגו עובד בדיוק בצורה הפוכה מהבורא, לתת לך הזדמנות לפנות לבורא.

שאלה: הגעתי לאיזו הארה כזאת, שעשירייה פיסית היא בעצם גלות מצרים שאני מגלה.

יכול להיות, יש שם את כל המצבים, תלוי איזה מצב אתה מגלה.

תלמיד: התזרים הוא, שבהתחלה אתה מגיע לשאלה למה, למה אני במצב הזה. אחר כך אתה נחשף להפצה שהסביבה עושה, ואתה מגיע לסביבה עצמה. ואז הסביבה היא החברה ששם זאת המסילה, דרך של השפעה. ואז אני מגיע לעשירייה הפיסית, ובעשירייה הפיסית אני מגלה את כל האגו שלי, שבעצם שם זאת גלות מצרים. ואם אני אעבור את זה, אז אני אגיע לעשירייה פנימית אמיתית, למה שנקרא "גמר תיקון".

בעצם, בסדר גמור.

שאלה: אני מרגיש שאם אנחנו יוצאים מכאן מהשיעור הזה, זה לא יקרה שנוציא את התרשים הזה.

אז תעשו, עוד לא עשיתם?

תלמיד: אנחנו לא צריכים לצאת מכאן בלי שאנחנו יוצאים באמת עם התרשים הזה, אחרי שעבדנו אותו כאן בעשירייה. לא שאתה אומר לנו, אלא שאנחנו פשוט מגלים את זה.

כן, אני לא אצייר לכם את זה, אני לא אצייר. אתם אחר כך תלכו לתלמוד עשר הספירות וזה אותו דבר, אחרי כל המאמרים או במקביל איתם אתם תטפלו רק בתזרים, אין יותר. כי זה כל כך נכון לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד זה חוק, זאת ה-ו-י-ה עם כל הפרטים שלה. וכאן לא חשוב איזה אדם ומי ומה, אם הוא נכנס הוא נכנס. זה תלוי לאיזה חלק מהנשמה הוא שייך, אומות העולם, ישראל, יותר או פחות, זאת אומרת לאיזה סוג כלים, גלגלתע עיניים, אח"פ ומה שיש בהם, קווים, ג' קווים, חב"ד חג"ת נה"י, שניים עשר חלקים, הכול בפנים, אין יותר מעשר ספירות. אתם חייבים בסופו של דבר לתאר את השרטוט או התזרים.

תלמיד: מה שאתה אומר עכשיו אמור לשבת אצל כל אחד מאיתנו, כי אם המטרה שלנו היא באמת להוציא את זה אחרי זה לעם, לעולם, אז זה צריך כבר לשבת בנו.

כן.

תלמיד: וכשאנחנו יוצאים מתוך השיעור אז כאילו אף אחד לא מתעסק בזה כמעט.

בסך הכול אם יהיה לכם תזרים, אז אחר כך אתם תוכלו לפי כל סעיף וסעיף בתזרים הזה לצרף שרטוט, לצרף איזה קטע מהתורה, בכלל מהתנ"ך, ממאמרי רב"ש, כתבי בעל הסולם, זה ממש כך. אבל העץ הזה הוא חייב להיות קודם כל, בתכנית שלנו זה לסדר אותו. אחרת זאת לא חכמה, חכמה נבנית מתוך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים כמו שבעל הסולם כותב, עד שמגיעים למטרה נעלה גילוי א- לוהותו.

שאלה: מה יחזיק אותי בקביעות לעזור לחבר, לחברים להגיע למטרה?

כדי לעשות צעד לקראת הבורא, אני חייב לתמוך בחבר להגיע לבורא קודם.

שאלה: זה תלוי בי או בחברים?

זה תלוי בך.

תלמיד: אבל אני רואה שאני בורח.

ההכנה לזה תלויה בחברה, בגדלות המטרה, בכמה שישחקו לפניך שהם כבר נמצאים בזה, כרגיל.

שאלה: כשאנחנו ניגשים לסדנה אנחנו יודעים איך עושים אותה, יש חוקים מסוימים, אחד משלים את השני, לא נכנסים לדברים של השני. כשעשירייה מגיעה לעבוד על מאמר של רב"ש אז על כל מילה יש עשר דעות, ואנחנו רוצים שיהיה סיכום של העשירייה. יש לך הצעה באיזו צורה עשירייה ניגשת למאמר?

מהר מאוד בצורה קצרה כולם מגיעים לסיכום. זאת לא בעיה, אתם פשוט תתחילו לעבוד על זה ותראו. אין כאן מקום להתפלפל ולהביא הרבה דעות, אין, זה די ברור איפה נמצאים. ואם לא, אז תרשמו כמה דעות עד שזה יתבאר. בסך הכול הדברים הם מאוד פשוטים. כבר למדנו, כבר מספיק עברנו כדי להתחיל לסדר את מה שעברנו.

שאלה: באיזה שלב נכנסים לאהבת חברים כמו לנהר ולא יוצאים ממנו?

אף פעם. שלא יוצאים ממנו, מה זאת אומרת לא יוצאים ממנו? אתה נזרק משם כל הזמן, ושוב צריך לחזור ושוב נזרק ושוב חוזר, רק על ידי ירידות ועליות.

תלמיד: אז אהבת חברים זה משהו שמתפתח כל הזמן?

כן. בתוך אהבת חברים יש לך את אהבת ה'.

תלמיד: אז בכל שלב זאת העבודה?

כן, אין יותר עבודה. אהבת חברים זה שאתה מחבר את הכלי, חלקי הכלי לאחד בכל הדרגות יותר ויותר, על פני אגו יותר ויותר גדול, ובהתאם לזה אתה מגלה את כוח ההשפעה שמחבר את הכלים, וכוח הבורא שמתלבש בתוך הכלי. זה כאור חסדים וזה כאור חכמה.

תלמיד: אבל היא כל הזמן צריכה לגדול?

כן, אז זה גדל, ההפרעות יותר ויותר גדולות.

תלמיד: עד כמה שיש יותר הפרעות, יש יותר אהבה?

כן.

תלמיד: ועל זה אנחנו בונים כל הזמן?

עד כמה שיש יותר הפרעות אז צריכים להתגבר עליהן ולבנות קשר בינינו יותר מורכב, ביותר ויתור, ואז בהתאם לזה מתגלה הקשר שלנו עם הבורא, עד שהוא מתחיל להתגלות בינינו.

תתחיל לעשות שרטוט, כי כל הזמן אתה מסתובב סביב אותן השאלות.

שאלה: את העשירייה הזאת חיברנו הבוקר משתי עשיריות, ומרגישים לא רק את גלות מצרים אלא זה ממש בבל. ניסינו להגיע לאיזה שרטוט אחד, ולכל אחד יש שרטוט משלו.

לכן זאת עבודה, מה אתה חושב? שאתם מגיעים ברוח טובה, בכוונה יפה, כולם יחד, חושבים יחד, מרגישים יחד ומסכימים יחד.

תלמיד: לא, אני אומר שדווקא זאת עבודה מצוינת. האם יש כאן תהליך מיוחד, שאנחנו מגיעים לזה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לשרטט שרטוט אחד אלא שחייבים?

את זה אני לא יודע, אתם צריכים להביא שרטוט אחד, נקודה, שרטוט אחד. אז שכל אחד יצייר שרטוט לעצמו, אפילו שכל אחד יצייר כמה שרטוטים. שמה שהייתי לפני חמש דקות, עכשיו אני לא מסכים עם האדם ההוא שהיה לפני חמש דקות. תעשו אפילו כך עד שתתחילו לגבש את הגישה הנכונה, ולא צריכים לוותר, זה יתגבש ככה יחד.

שאלה: אני מבין מהדיון שלנו לגבי הבנייה של התזרים הזה, שזה מאוד חשוב. אז האם אנחנו יכולים לעשות את זה נניח היום בשיעור ערב? שאנחנו נשב ונבנה את התרשים הזה, ובסוף אנחנו נקרא זוהר כאיזו חותמת לשיעור כולו. או שנעשה את זה מחר בוקר, נמשיך את זה?

איך שאתם תגידו. אני לא יכול לאנוס אתכם, אני פשוט אומר לכם מה כדאי לעשות. אם אתם תגידו "אנחנו לא רוצים", אם לא רוצים? אז אין אונס.

(סוף השיעור)