שיעור 02.01.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', מאמרי "שלבי הסולם" עמ' 138
מאמר: "הראני את כבודך"

"ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה', הוא משתוקק לראות את כבוד ה'.

היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה ובמצות ומשתוקק לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה', ומרגיש את עצמו, שהוא מרים מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה רוחניות.

והיות שידוע שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', ד') "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה למעלה מהדעת, ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.

וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה'. ובמצב של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות למעלה מהדעת, ומסתכל על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאין כן בזמן הפנים הוא יכול לרמות את עצמו.

אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.

נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו לבקש מה', שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג, נ"ד) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום צערא אגרא". שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם אחרי שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת האחוריים. וזהו בכדי שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה'. וכלים נקראים רצונות. זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא מהכלל.

אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג את מבוקשיו. מה שאין כן בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין בידו להגיע לדרגת השפעה, אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה'. וזה נקרא כלי ורצון.

כי דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו. ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".

הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר שנקבע בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, שיוכל להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע לה'.

וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". כי שלום מראה על שלימות המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הרע על יצר טוב". ופירש רש"י, שיעשה עמו מלחמה. האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה', אז הוא בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', אז הוא חושב, שאינו הולך על מסלול השלימות.

אז אומרים "שלום שלום", היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר "שלום" גם בזמן שהוא (האדם) מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה גוררת מצוה", אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.

אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן תשומת לב לעזרת ה'. היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את המלחמה בלי עזרת ה'. נמצא, בזמן המרוחק (שהאדם מרגיש שהוא מרוחק), שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של התקרבות לה'."

מה זה נקרא להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע? כאילו אני עומד בצד ואני מסכסך ביניהם, משהו כזה, איך אני מרגיז? ואני מרגיז, כתוב יצר רע על יצר טוב, למה לא יצר טוב על יצר רע, בין שניהם? איך לתאר את המציאות הזאת הפנימית, שאני יושב, נמצא בסדר גמור, ומתחיל להרגיז את שני היצרים האלה? תנו דוגמה.

מאיפה אני בטוח שמההתאבקות של היצר הטוב עם היצר הרע יצא לי סיכום נכון, שהיצר הטוב נניח מנצח. אולי ההיפך, היה לי קצת יצר טוב וגם הוא נהרס על ידי היצר הרע?

אם הכל נפתר על ידי עזרת ה', אז מהי הדרך הקצרה ביותר לדרוש עזרה, לשכנע, לחייב את הבורא שיעזור, והכל מסתדר, ודאי שלא כוחי ועוצם ידי עושה את החיל, אלא רק מלמעלה. אז איך אנחנו יכולים לקצר את הדרך ולהתחיל כך לדפוק באותה דלת עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא עוזר? איך אנחנו, בדרך הקצרה ביותר, מחייבים אותו לעזור לנו?

כמו שזה כאן ועכשיו, כרגע זה צריך לקרות. תרגישו את המצב הזה בפנים שאתם דורשים עכשיו וזהו, אין הרגע הבא. מה הייתם צריכים לגייס, לעשות, לקבץ בתוך עצמכם? ודאי שיחד כולנו. כמו שאומר בעל הסולם, מי שיכול לחכות רגע "ישיג שכלו לאחר שנותיו", יכול לחכות עוד אלף שנה, זה כבר לא נורא. אם לא כרגע, אז לא נורא, אתה יכול לחכות, מזיזים אותך לסוף התור. איך להיות הראשון בתור? כל אחד שיראה לאחרים שהוא הראשון. בבקשה.

זאת אומרת, אני צריך להיות קודם כל תמיד תפוס בבורא, לצרף לקשר הזה את העשירייה, באהבת חברים, בחיסרון, וכמו בולדוג, להיות בזה כל הזמן, כל הזמן, לא לעזוב, עד שתצליח התפיסה שלי. איך אנחנו מארגנים את מצבנו כך?

איך אנחנו צריכים להצטייד בערבות מצד אחד ולהיות בטוח בו, מצד שני להיות בטוחים שרק הבורא יכול לעזור? איך אנחנו מייצבים את הנקודה הזאת, חיבור, ערבות, החברים איתי בכל דבר כגוף אחד, ומצד שני שרק הבורא בעצם פותח לנו את הפתח? איך יכול להיות בבת אחת ביטחון ב- 100%, וחוסר ביטחון ב- 100%, זאת אומרת עובדה שלבד לא משיגים כלום.

שאלה: הערפול הכללי הזה שנוחת, למה הוא דווקא נוחת בשיעורים? אני אגיד למה אני שואל. אתמול בערב התאספנו העשירייה, עשינו איזה גיבוש בינינו, הגענו לחום מאוד חזק, לאיזה חיבור מאוד חזק בינינו, ופתאום מגיעים לשיעור וכאילו, למה זה דווקא קורה בשיעורים? אני שואל ברצינות.

המצב שנמצאים כך בערפול, בחוסר אונים, בלבול, איזה חוסר כוח, חוסר מוטיבציה, זה לא מוצא חן בעיניך?

תלמיד: מוצא חן בעיניי, למה זה קורה בשיעורים דווקא?

למה זה קורה בשיעורים? כי כאן אני דורש מכם לעבור למצב חדש. אני מושך קצת קדימה. למה? רצוי שתתאמצו במשיכה קדימה מאשר תקבלו מכות מאחורה. סופסוף רצוננו להתקדם בדרך אחישנה. אז מתוך שאתם מגלים חוסר אונים במה שאתם עוסקים, במה שעברנו היום, אז יש לכם תביעה, תפילה, איכשהו מתעוררת בקשה. אני מקווה שכך זה.

תלמיד: אולי אני אשאל אחרת, אז איך העשירייה צריכה לעבוד בצורה מועילה במהלך השיעורים?

קודם כל להתחבר יחד. בלי ערבות כל העסק ממש נוטה לכישלון. ומתוך החיבור כבר מתחילים לפנות לבורא שיעזור. ומעבר לזה שאנחנו מחוברים יחד ודורשים עזרה, דורשים ישועה, מעבר לזה אנחנו דנים בכל מיני דברים, עד כמה שאנחנו מבינים אותם, לא מבינים אותם, אנחנו נמצאים שם בכל מיני תסכולים. אבל זה כבר לא חשוב. זה כדי עוד יותר לעורר אותנו. העיקר זה מִהקשר בינינו לדרוש את הבורא. וצריכים לפרש מה זה הקשר בינינו ומה בדיוק דורשים, מי זה הבורא בינינו.

תלמיד: אני אשאל על עצמי כי אולי אצל החברים בעשירייה, זה עובד אחרת.

אז אתם לא מחוברים.

תלמיד: אז אני אשאל מתוך העשירייה.

צריכים להגיע למצב שמה שאחד חושב כולם חושבים. חושב, לא מדבר. חושב. זה החיבור בסדנה.

תלמיד: אתמול כשנפגשנו היה חיבור, הייתה הרגשה משותפת, היה מאוד חזק. היום כשהתאספנו, כאילו כל אחד שוב פעם בתוך כמו איזו סוכריה סגורה, יושב בכיסא שלו.

למדנו את זה שבא האור והוא מבטל את המסך ואת הקשר. מסך זה הקשר בין החברים, כך הוא מתבטא. אז זה מה שקרה.

תלמיד: אז מה העבודה? מצד אחד עבודה פרטית של כל אחד, ומצד שני עבודה כללית שצריכה להיות.

זה לא חשוב מה שאתה מוציא מהפה, חשוב שאתם כל הזמן מחזיקים בלב שאתם יחד ופונים לבורא. זה החשוב. כל היתר אלה חוכמות שלכם, שאתם משתדלים איכשהו להבין את זה או להרגיש את זה. זה לא חשוב, אסור שזה ינתק אתכם מהקשר ביניכם ולבורא. אתם סך הכל רוצים שבקשר ביניכם יהיה קשר עם הבורא גם כן. את המצב הזה אתם דורשים. וכל הפלפולים סביב זה, מה אתה יודע מה זה אור חוזר? אני שואל על זה, אני מצפה מכם לתשובה? לא. נתתי בהתחלה את התרגיל לחשוב על עולם הפוך. מה זה עולם הפוך? לכן לא אלה הדברים שעל ידם אנחנו מתקדמים. העבודה בקבוצה זו עבודה בקבוצה, ויכולים לשבת ולא להבין כלום.

תלמיד: אני שואל מבחינה רגשית, אני לא שואל על לענות על השאלות שלך, כי אין שום יכולת לענות לפי היכולת שלך. מבחינה רגשית האם צריך להשתוקק לזה שיהיה איזה חום בין מי שיושב במעגל?

כן, זה קודם כל, זה נכון. קודם כל קשר, וכל הדברים האלה, לא. מה ששאלתי עכשיו זה עוד צריך להתגלות. אתה תתפלפל עכשיו בהם איך האור מבטל את המסך? ולמה הוא עושה את זה? הרי הוא אוחז במסך, באור חוזר אז למה הוא מבטל אותו? ומה מהביטול שלו קורה, למה דווקא זה ההכרחי? זה כמו שאתה עכשיו שואל, היה לכם אתמול נניח כמו מסך ביניכם, בא אני ומבטל אותו, ואתם נמצאים היום ללא הבנה, ללא הרגשה, כלום. זה בדיוק אותו דבר.

שאלה: נגעת מקודם בעניין של המוכנות לכנס, שלפי העבודה שלנו פה אנחנו לא מתכוננים לכנס שיהיה בעוד שבוע. עכשיו עבר לי בראש שהכנס הזה לא חשוב לי כמו העבודה בעשירייה. אני לא מוצא בכנס שיהיה בעוד שבוע חשיבות כזאת גדולה כמו העבודה שיש לי פה ביומיום. נכון שהעבודה קשה, מעורפלת והכל.

כל העשירייה מגיעה לכנס. אני מקווה שכולם יגיעו, יש לנו תנאים מי מגיע ומי לא, יכול להיות שחצי מהעשירייה לא תוכל להיכנס לזה, ואז אתם באים לכנס כדי להיכנס לסביבה חזקה, ושההפעלה על ידִי תהיה כזאת שאז אתם כעשירייה תתחברו ללחץ מספיק שבו יתגלה האור, הבורא. בשביל זה אתם באים לכנס. אנחנו לא מפרקים עשיריות, למרות שזה לא חשוב, האמת. אפשר לחבר עשיריות בצורה מקרית, זה לא חשוב. המטרה היא אחת לכולנו וחיבור אחד, אולי בינתיים אתם שמים לב מדי על ההרגלים הגשמיים האלה.

העשירייה באה לכנס, היא מכינה את עצמה שזה המצב שבו היא נכנסת, יושבים גם האחרים, נמצא כל העולם, אנחנו רוצים להגיע ללחץ בינינו כזה, שמתוך הלחץ הזה יתגלה האור.

תלמיד: אז על מה לשים דגש יותר, על ההכנה לכנס או על העבודה בעשירייה?

זה היינו הך. עבודה בעשירייה צריכה להיות כהכנה לכנס.

שאלה: השבוע התחילו הרבה בירורים לגבי הקריטריונים לכנס, לגבי ההכנה לכנס, אחת השאלות שעלתה, לגבי תפקיד בהפצה. אנחנו נמצאים עכשיו בפעילויות חובה כמו שיעור בוקר, כמו שבת, ישיבת חברים, סעודות, אם מישהו נמצא בזמן פעילות חובה בתפקיד, האם זה נחשב כהפצה או לא?

לא, הכוונה היא נניח שיש שיעור בוקר, ולחבר יש עבודה דחופה בטלוויזיה, אז הוא הולך לטלוויזיה, זה במקום שיעור בוקר.

שאלה: זה לא נחשב הפצה.

לא, אפילו אם ילך עכשיו לחלק משהו, במקום שיעור בוקר, גם אם לא נמצא בשיעור בוקר. זה לא הפצה, זה תפקיד במקום שיעור.

שאלה: אם מישהו בא בערב, לא לפעילות חובה, הוא מגיע לעשות משהו למען החברה, בא לעבוד כאן בבניין בתיקונים או דברים כאלה.

זה אותו דבר כמו הפצה, אם הוא עובד למען החברה במקום שיעור. הרב"ש נתן כבוד מיוחד לאנשים שבמקום שיעור היו חייבים לעבוד בשיפוץ בניין, בהכנה, או של סוכה או לקראת פסח, דברים כאלה, אלה היו הכנות גדולות. חודש ימים לפחות לפני החג כבר היו הרבה אנשים שעובדים. היו כאלה שעבדו בשיעור בוקר ובערב בהכנה, בהקמה. כי אפינו גם מצות, עשינו הכול בעצמנו. זה זמן שבכל זאת הוא צריך להיות, אז במקום שיעור היה עוסק במשהו אחר, זה לא הפצה. הפצה זה תוספת בשעות אחרות.

שאלה: אם החבר ממלא את כל התפקידים בזמן הקבוע אבל הוא לא יכול להגיע בנוסף בגלל הכרחיות, בגלל עבודה נוספת.

פטור.

תלמיד: פטור, "אנוס פטור".

"פתק מהרופא", כמו שאומרים בצבא. חייב להיות באמת כך.

תלמיד: יש כאן הרבה חברים מהקבוצות אולי אפשר להעלות את כל השאלות.

שישאלו בקשר לזה. לא על סדנאות או כל מיני דברים אחרים, אלא שאלות רק בקשר לכנס.

שאלה: אני מזיכרון יעקב, רוב העשירייה שלי לא תבוא לכנס. מה עליי לעשות, להישאר יחד איתם באזור מגוריי?

אתם נמצאים כאן כמעט כולם, כן?

שאלה: כן, הם פה, אבל הם לא באים לכנס. מה עליי לעשות, להישאר בזיכרון או לבוא לכנס?

רצוי להישאר בעשירייה. אבל בתנאי שאתם נמצאים שם כמו שצריך, תארגנו את הכול במקום, בלי לצאת. אוכל, מנוחה, הכול.

שאלה: אני יודע שאתה רוצה מאוד לראות אותנו כמקובלים גדולים שעומדים בכל התנאים הנדרשים. אבל יש איזו הרגשה שהמצב הזה יוצר הרבה בעייתיות, לפחות בקבוצות זה מורגש מאוד מאוד חזק. הייתה ציפייה שבאמת אחרי הכנס האחרון תהיה דחיפה של המעגלים היותר רחבים להתכנס להיות יותר במחויבויות, וזה לא קרה. ועכשיו הדרישה הזאת עדיין קיימת, מובן שזה לא הולך להיות משהו חד פעמי אלא באמת אלה התנאים לכניסה לרוחניות, יש הרבה חברים שזה מרחיק אותם עוד יותר, כשהם מתחילים להבין זאת.

למה מרחיק, אני לא מבין. אם אני לא ראשון אז אני לא יכול להיות מספר עשרים או מאה עשרים? אני לא מבין. בכל זאת אני מתקדם.

שאלה: יש מצב שאנחנו בונים "שפיץ", בונים קבוצה פנימית ויש מצב שאנחנו עובדים על בסיס, שיהיה כוחות לכל החברים לקראת תקופות הפצה קרובות שיבואו.

הגענו למצב שנניח אני מחייב, כמעט מחייב להגיע לשיעורי ערב, כי זה מאוד חשוב לנו להמשיך את המחשבה ואת הכוונה. אני לא יכול להקל בתנאים שצריכים לקיים כדי להיכנס לרוחניות, אלה תנאים שדורשים מאיתנו, לא מהקהל הרחב. הקהל הרחב ייכנס ויקבל מאיתנו, כמו שילדים מקבלים הכול מההורים, אבל אנחנו צריכים להשקיע כוחות ולהיות מותאמים לאותם תנאים שבהם השמיים נפתחים. אני לא יכול לעשות כאן איזה משחק, איזה שקר, שכביכול גם כך נוכל לעשות, "חי בהם ולא ימות בהם". זה לא הולך. עלינו לדעת שאנחנו חייבים.

איך אתה יכול לחייב את עצמך להגיע לרצון שהוא כולו לרוחניות, בזמן שכל הזמן אתה מקבל כנגד זה מחשבות, בכוונה, וכל מיני מעשים סביבך שהפוכים מזה, ומחלישים אותך? אתה צריך להיות מחובר בבוקר ומחובר בערב ואפילו בצהריים, ושבכל רגע ורגע בחיים יהיה לך קשר לעשירייה, לקבוצה, למשהו. לכן אנחנו חייבים להיות מחוברים גם בערבים. לפחות מהבית. יש כל מיני מצבים. אני לא רוצה שכל העולם יסתכל עלינו כדוגמה למה שהם צריכים להיות, בזה נדחה את האנשים בכלל מהקבלה. אבל בשבילנו זה חובה, אחרת לא נוכל להיות צינור המתאם בין הבורא לנבראים. ואת זה עלינו לבצע.

תלמיד: זה ברור ואני לא מתווכח עם זה, אבל השיעורים משודרים בטלוויזיה, ובימי שישי השיעור פתוח לתלמידים חדשים. חברים חדשים, מחפשים את הרגשת החום, הביטחון, האהבה, וישר מקבלים קריטריונים, מה אתה עושה, מה אתה לא עושה, בקבוצות כך אנחנו מסתכלים אחד על השני, במה אתה עובד, מה אתה לומד. מנסים לתכנן כנסי מראה, מדברים גם בינינו, בין הקבוצות, אז הקבוצה הזאת לוקחת על עצמה גם קריטריונים, והקבוצה הזאת עושה לעצמה קריטריונים. האם אנחנו צריכים אולי לעשות חשבון אם זה מוביל אותנו ליתר חיבור בחברה כולה?

רצוי שחמישים או מאה חמישים איש ישיגו רוחניות מאשר כמה מיליונים שסתם ירחפו באוויר. אין לי תשובה אחרת, אני חייב להעביר לכם עוד ועוד תנאים, משימות ותרגילים שיקרבו אותנו לרוחניות, אחרת אנחנו נישאר סתם בחסידות. אין שום בעיה להסתובב סתם, נלמד עוד משהו, נעשה עוד משהו, נדפיס עוד מיליון עיתונים, עוד כמה ספרים, נוסיף רדיו חוץ מטלוויזיה, אבל איפה אותה נקודת החיבור בינינו שגם מתקרבת לבורא? אני מסתכל עליה. כשאתה אומר הקבוצות לא יכולות, כך וכך, אני לא מחייב את כולם, אבל שאדם יידע שהוא לא נמצא עדיין בתנאים שמקרבים אותו לרוחניות, שהוא יידע על כך. אם הוא יידע הוא יעזוב? שיעזוב. שיעזוב, מה אני יכול לעשות? אני רוצה שכל אחד יישאר, אבל שכל אחד ישיג או לפחות יידע את האמת ואיפה הוא נמצא לעומתה. אני אתנגד בכל תוקף להפוך את בני ברוך לחסידות, זה שיהיה ברור, כאן נמצאים עובדי ה', ומי שלא יהיה בחוץ. חיים טובים לא תקבלו, בטוח, במובן הרוחני כן, במובן הגשמי לא. אין לנו ברירה, אתם מעטים מהעמים, נכון, יישאר מי שיישאר.

שאלה: לָמה זה צריך לסתור? אותם 99% שאנחנו כל הזמן מדברים עליהם, נמצאים בקבוצות, חלקם לא נמצאים רחוק, הם נמצאים בקבוצות, ואנחנו משקיעים בהם שנים, והם נמצאים ואוהבים אותנו. הם רוצים להיות, הם רוצים לתת, אבל הם נמצאים בכל מיני שלבים. עכשיו, בגלל המצב, יכול להיות שמצד אחד אנחנו קצת מרחיקים אותם, ומצד שני אנחנו מנסים לאסוף חברים.

אז אתה אומר "בני ברוך תחכו", בעוד כמה שנים נעשה את זה, עכשיו בינתיים יש לנו חדשים.

תלמיד: לא, אני אומר, כמו שיש בצבא את סיירת מטכ"ל ויש את כל שאר הצבא.

בבקשה. רגע, אני מכתיב לכם משהו? אלא שאתם רוצים לקחת דוגמה מאיתנו.

תלמיד: נכון.

אז מה אתה רוצה ממני? אז ננתק את הטלוויזיה, את הקשר איתכם, נעשה כנס כך וזהו. מה אתם רוצים, שכל אחד יקבע בעצמו. אותם אנשים שלא מקבלים אישור כניסה לכאן ובינתיים נמצאים בקבוצה בחוץ, מתאספים במקום אחר, בעינַי אותה קבוצה לא פחות טובה מהקבוצה שיושבת כאן. אני לא הולך לעשות חשבון לָמה הוא בא או לא בא, ומה יש לו, או אין לו. אפילו שהחבר לא בא בגלל שהוא לא יכול לקום מהמיטה בבוקר, או לא יכול לצאת להפצה בערב, אני אפילו יודע שאלה מצבים נכונים וטובים בדרך, גם אני עברתי משהו בכל הדרך שלי ואני מבין את כול הדברים האלה. אני חייב לתת דוגמה איך צריכים להיות, אבל בעינַי אף אחד לא פסול, אף אחד, אפילו אלה שלא באים לכאן ונמצאים בבית, ושומעים אחר כך בצהריים או מתישהו את שיעור הבוקר.

תלמיד: אבל אי אפשר לייצר מצב שאנחנו מעריכים בן אדם על כל דקה שהוא משקיע בחברה הזאת, עדיין תהיה קנאה כלפי אלה שכל הזמן נמצאים, וברוך ה' גם אותי זה משך להיות עכשיו שש או שבע פעמים בשבוע בשיעורי בוקר, אני מודה לחברה מעומק הלב על כך. אבל מה הבעיה שבאותו מצב יהיו בקבוצות מעגלים מעגלים, וכל אחד ירגיש שהוא הכי טוב בעולם על כך שהוא השקיע בחברה, כי הוא בקבוצה, האם אני רוצה אותו בחוץ?

לָמה, אנחנו לא עושים כך?

תלמיד: החברה לא מייצרת אצל כל אחד תחושה שהיא מעריכה אותו על כל דקה שהוא משקיע בה. אם למשל אדם מבחוץ משקיע בהתנדבות בבית חולים פעמיים בשבוע, הייתי אומר וואו, זה גדול הדור. בחברה שלנו אדם יכול להשקיע ארבעה ערבים, ויש לו משפחה, אישה וילדים, וגם עבודה בבוקר ובלילה הוא מגיע לחלק מהשיעורים, יכולים להסתכל עליו ולהגיד "מי אתה בכלל, אתה לא מגיע שבע פעמים, אתה לא בא לזה?"וכו'. וזה לא נכון, יכולים להיות מעגלים אנחנו הולכים עכשיו לעשות קמפוסים בערבה, בשביל לקרב טיפה אנשים, ויש לנו המון אנשים שקרובים אלינו, שאוהבים אותנו, אבל הם לא יכולים לבוא כל היום וכל הלילה, אז בואו נשמור עליהם, בואו ניתן להם הרגשה טובה.

נכון. מי אמר לך שלא?

תלמיד: זה לא קורה, זה לא מה שהחברה אומרת.

זה לא קורה בגלל שאולי כך אתם מתייחסים אליהם.

תלמיד: בטוח.

מה אני צריך לעשות?

תלמיד: אני לא יודע.

אתה פונה אלי, אתה מאשים אותי, מה אני יכול לעשות. האמת, שאני דואג רק לאלה שמסוגלים להתקדם, אין לי כוח לכל אחד, אני נותן שיעורים, אני נותן שיחות והכול, אבל אני לא מטפל בכל המעגלים, ודאי שלא. עכשיו בערב אולי זה יהיה קצת אחרת, כי בערב יהיו שיעורים קצת יותר כלליים, חלק א' "תע"ס" וחלק ו'.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו דואגים ליצר את המעגלים האלה?

ודאי, זו לא אוניברסיטה גבוהה שאי אפשר להתקרב אליה, זה לא טוב, אבל חייבים להיות ביניכם קבוצת חלוצים.

שאלה: אני רוצה להבין את מה שענית לחבר מזיכרון. אמרת שכל החברים בקבוצות בארץ שיש להם עשירייה במקום שלהם בארץ.

גם בעולם, לא רק בארץ.

תלמיד: אבל אני שואל ספציפית על הארץ.

לָמה?

תלמיד: כי אם יש לי בקבוצה בארץ עשרים חברים, ורק שלושה מתוכם עומדים בקריטריונים, הם לא יבואו לפ"ת לכנס, אלא יישארו עם הקבוצה.

נכון.

תלמיד: אז בעצם מי שיהיה פה הם רק החברים מפתח תקווה? אם בכנס הקודם היו פה גם עוד שלושים, או ארבעים חברים מהקבוצות, עכשיו כמעט ובכלל לא יהיו.

הוא שאל אותי, הוא אומר אני לבד, כל העשירייה שלי שם, אני לא יכול להגיד לו תבוא רק אתה, אני לא יכול להגיד לו את זה. זו באמת בעיה, כי קודם כל אתם אולי לא עוברים בקלות מעשירייה לעשירייה, כי כמו שאתם נדבקתם לחברים שלכם מהעשירייה, אתם לא יכולים מיד להידבק לאנשים אחרים. בעצם לי לא נראה שזו בעיה בכלל, אבל כנראה שזה לא כך, לכן אני אומר ליתר ביטחון שהוא יהיה שם. בכל זאת, כל אחד בכל זאת יקבל לפי ההשקעה שלו.

מה ההבדל בין זה שהוא יושב כאן לבין זה שהוא יושב במקום אחר? זה מה שאני רוצה לשאול. האם כאן מחלקים לכולם סוכריות ושם הם אוכלים לחם יבש? מה ההבדל שהוא נמצא כאן במקום או שם? אם הוא השקיע בכל ימות השבוע את כל הכוח שלו בהתקדמות, אז לא חשוב באיזו עשירייה הוא יהיה, הוא יקבל את מה שמגיע לו לפי היגיעה. מה זה חשוב איפה לשבת? רק בשבילו יותר נוח וטוב אם הוא יהיה עם העשירייה שלו, אבל באמת כל אחד לפי מה שהכין את עצמו. אני לא מסתכל על גופים, אני מסתכל על החסרונות שיש לאדם.

שאלה: אני מאוד מזדהה עם החברים שדיברו כאן על המעגלים, כאני ל הזמן חושב על זה. זאת אומרת, לא לצפות ממך לעזרה, אלא אנחנו צריכים לדאוג לזה. אתה דואג רק לאלה שכאן.

האם זה גילוי גדול בשבילך? אני לא מבין. ממתי ראית אותי מתעסק בקבוצות ובסדר שבהן, אני לא מסוגל, מה אתם רוצים ממני? האם יש לי זמן פנוי ביום? עכשיו עם השיעורים בלילה בכלל אין.

תלמיד: קשה להשקיע במשהו שלא חשוב לך, ככה זה בארגון.

מה זה לא חשוב? חשוב לי, אבל אני לא מסוגל.

תלמיד: זה ברור.

באיזו צורה אני יכול לטפל בהם? אני רוצה לשאול, מה אתם מצפים ממני שאני אעשה? אני מוציא שיעורים, שיחות, עוד מעט יהיה רדיו, שיעורי ערב. אין לי זמן פנוי בכלל. יוצא שאני ישן חמש שעות, ארבע ועוד אחת, לפעמים זה לא מספיק לי, אני כבר לא בחור צעיר ואני גם עובד כל הזמן. אני אומר ברצינות, אני לא מסוגל. וחוץ מזה, זו לא העבודה שלי, אפילו עשיריות זו לא העבודה שלי. רב"ש טיפל בעשיריות? כתב מאמרים וזהו, אף פעם לא דיבר על העבודה בקבוצה. שאני סיפרתי לו על כל מיני בעיות ועל כל מיני דברים שקורים, הוא אמר לי אולי כדאי לעשות ככה, ואני הבנתי ממנו שצריך ואז טיפלתי בהרבה דברים. אבל אם לא הייתי שואל אותו בצורה כזאת זה היה נשאר באוויר. אתם יכולים לטפל, תטפלו, לא יכולים, אז לא, וזה מגיע לכם, תלכו בדרך המכות, תקבלו מכות ותתחכמו. מה אפשר לעשות, והאם זה יעזור אם אני אלחץ ואגיד לטפל בכל מיני מעגלים? אם אתם לא מרגישים שהם חשובים, זה כלום.

תלמיד: הרדיו וכל היציאה עכשיו למדיה, יגדיל את כמות המעגלים.

אני אחר כך אצטרך לטפל בהם? אז אני לא אלך לרדיו. אני אומר ברצינות. אתם חייבים את זה לעשות. קבענו לעצמנו,ששנת 2015 כול עם ישראל הופך להיות עשירייה אחת. אבל בהתאם לזה אתם תצטרכו להצטרף לכל הפעולה הזאת, אני אעשה אותה בטלוויזיה, ברדיו, כמה שאפשר ואתם בכלים שלכם.

תלמיד: רק רציתי לקבל איזה חזון איך צריך להיראות, שאנחנו לא סתם נלך לטפל, כי אני יכול עכשיו לטפל באותם מאה חמישים איש ואני יכול עכשיו לצאת ולטפל באותם מעגלים, העניין הוא חשיבות, זה דבר אחד, ושתיים זה, איך בדיוק זה צריך להיראות? אנחנו נעשה את העבודה, זה ברור, רק צריך להבין שגם שבעים אחוז זה נשים מכל המעגלים.

זה יותר קל להפעיל נשים מאשר גברים. קודם כל ישנן כאלה שלא מסוגלות בגלל שיש להן משפחה, ילדים, וישנן כאלה שאין להן את העומס הזה והן כוח טוב מאוד.

תלמיד: אנחנו רוצים לעשות ישיבה על המעגלים. אני מבין שצריך עזרה גם של כל החברים מהכלי הישראלי.

ראשית, כל אחד חייב קודם כל לדעת שמעגל זה לא קדוש. זה לא דבר שבלעדיו הוא לא מסוגל. אלא, אנחנו יכולים בצורה מקרית לבנות כל מעגל ומעגל לכל דבר ודבר. שנית, אדם צריך להבין שהכול תלוי ביגיעה האישית שלו כלפי החיבור עם האחרים וכלפי החיבור עם הבורא, ואם הוא הולך עד הסוף ומשקיע את עצמו באמת בכל הכוח, אז מגיע לו לקבל. זה הכול לפי "לפום צערא אגרא", ולא שהוא מושך עשירייה או עשירייה עוצרת אותו, לא. כמו רבי יוסי בן קסמא, זה לא שייך.

תלמיד: יש דעה כזאת, שאותם 150 אנשים יתחברו ודרכם כבר יבוא לכל שאר האנשים ולכן אין מה לטפל בהם, אין מה לסדר אותם. כי לסדר אותם, לוקח המון כוחות בגשמיות. האם לחכות עד שנקבל והאור ישפיע עליהם?

אם הם יכולים לחכות, שילכו הביתה. אם מישהו יכול לחכות אז אין לו כאן מקום. הוא נמצא כאן בהמתנה?

תלמיד: לא לחכות. אני אומר שהתהליך הוא כזה, אנחנו נתחבר פה 150 איש, האור ישפיע על כל השאר, ולכן אין מה לטפל בהם עכשיו, או שכן צריך לטפל? לא מובן.

לא, יוצאים ממצרים כולם. לא, גם נשים וגם טף, כולם. חייבים לטפל בכולם, חייבים לפזר את הידיעה הזאת לכולם, לכל העם. שלושה מיליון איש, מקסימום, כמה אתה צריך שם..

שאלה: שמעתי אותך וקיבלתי את זה שמאוד חשוב ש-150 איש יצליחו להגיע לרוחניות ולא שכמה מאות ידשדשו. אבל זה לא מסתדר לי עם זה שאם יש בקבוצות, אנשים שכן יכולים, כמו שאומרים, אלף נכנסו לכיתה ואחד יצא להוראה, אז אם יש לנו בקבוצה מישהו אחד בעשירייה שכן יכול לצאת להוראה, למה שהוא לא יוכל להגיע לפה?

זה לא חשוב אם הוא נמצא כאן או לא נמצא כאן. הכל מקובל לפי החיסרון. מישהו יכול לשבת כאן ויש כאן כאלה, שבקושי, אני בכלל לא יודע מה הוא מקבל מזה.

תלמיד: כן, אבל זה לא מסתדר עם הנושא של הקריטריונים.

הקריטריונים קיימים רק כדי לעורר את האנשים להשקיע יותר. כדי שהם יבינו שבהתקדמות האמיתית לכניסה לרוחניות אדם צריך להיות בהתאם לתנאים כאלה וכאלה.

תלמיד: כן, אבל הקריטריונים נועדו כדי ליצור לנו תחושה של רצון לבוא לכאן. הם לא אומרים, תעשו את הקריטריונים בדיוק כמו פה, ואם אתם לא מסוגלים אז גם אל תהיו בקבוצה שלכם, תהיו בבית או לא חשוב איפה. הקריטריונים נועדו להגיד, אתם כן יכולים להגיע לכאן או לא יכולים להגיע לכאן.

כשדיברתי על הקריטריונים, בכלל לא חשבתי על הקבוצות בישראל או בעולם.

תלמיד: ופה הנקודה.

אני חשבתי על הקבוצה הזאת, להגיד להם מי שייך ומי לא שייך. ואתם תיקחו דוגמא עד כמה שאתם מסוגלים או לא מסוגלים.

תלמיד: זה לא עניין של מסוגלים או לא מסוגלים, כי הדבר הראשון שעלה בי הוא, מה זה אנחנו ומה זה אתם?

אבל יש את אלה שנמצאים כאן, במקום המוגדר הזה, אז אני אמרתי, מי שלומד בבוקר, עושה הפצה, מעשר, חיבור עם חברים, ועוד תנאים כאלה וכאלה שייך לכנס. והיתר? גם היתר שייכים, אבל שירגישו כל הזמן סוג ב'.

תלמיד: את זה אני יכול להבין, אבל אני לא יכול להבין, אם יש לי חבר בקבוצה שעומד בקריטריונים סוג א', או שאומרים לו אתה כן יכול לבוא לפה וזה נותן את ההרגשה שאתה מצטרף לכל אלה שהם סוג א', אתה מכניס אותו בתוך האלפייה, בתוך הכיתה, או שפשוט לא מתייחסים אליו, כאילו אין לו מה לבוא לפה אם הוא נחשב.

לא, אמרתי לו כך, אבל קודם כל כדאי שתדעו שלא חשוב איפה הוא נמצא, אם הוא השקיע הוא השקיע. אתם לא מבינים מה זאת השקעה, אתם לא מבינים מה זה חיסרון. אני יכול לשבת בבית בזמן הכנס, כי אני מנותק מכולם, נמצא אלף קילומטר מכל קבוצה שהיא, ואני אקבל את כל מה שצריך לקבל. כל אחד לפי ההשקעה שלו. לפי ההשקעה, ה"אגרא", התשלום. כך זה מגיע. מה זה חשוב, אם הוא נמצא בראשון, בזכרון או כאן?

זה לא המקום הגיאוגרפי שקובע, החיסרון שלו הוא שקובע. החיסרון וההשקעה. אתה לא יכול להגיד, הוא מאוד מאוד רוצה. כמה פעמים הוא היה בשיעורים? פעמיים בשבוע אז "הוא מאוד מאוד רוצה" ? כאן בודקים, כמו חנווני עם פנקסו, כמה פעמים נכנסת לחנות ודרשת, כמה רשמו אותך וכן הלאה. אין מה לעשות.

יכול להיות שאנחנו לא יכולים להתחשב, אני לא יכול להתחשב בכל מיני בעיות שנמצאות בקבוצות, אבל לי אין ברירה, צריך להראות דוגמה שיש אנשים שמקיימים את הכל.

אתה יכול לשאול, ומה יהיה בכנס הבא אם נעשה אותו? איזה עוד תנאים יהיו שם? יהיו. אז עוד מעגלים יפלו החוצה? לא. זה כמו שיש לך אוניברסיטה, שנכנסים אליה כדי ללמוד השכלה גבוהה, יש כאלה שהולכים לדוקטורט וכן הלאה, ויש כאלה שמספיק להם בית ספר. יש כאלה שגמרו חצי בית ספר וגם זה מספיק להם. למה כולם צריכים להיות בשפיץ? הם מצטרפים בכמה שאפשר, ואחר כך, יכול להיות שבעוד חצי שנה, שנה, הם יצטרפו יותר.

אבל חייב להיות כוח חלוץ, בלי זה לא יהיה מגע עם הבורא.

תלמיד: כן, אבל התחושה היא שכוח החלוץ בא רק מפתח תקווה.

זאת תחושה יפה מאוד, שיהיה כך, נגד זה אין לי מה לעשות, כך חושב מי שמתחשב במרחק הגיאוגרפי ולא בכוח שהוא משקיע.

יש לי חברים, תלמידים, שגרים בסיביר או בדרום אמריקה, בצ'ילה, בקולומביה, שהם יותר קרובים לי מאשר אלה שגרים בפתח תקווה. אני אומר לך ברצינות, בכל הרצינות, אלה לא סתם מילים יפות. קבוצת טורונטו יותר יקרה לי מאלה שנמצאים יותר קרוב. כי זה הולך לפי המסירות.

באמת קח את קבוצת טורונטו, ותשאל אותם, איך אתם מסתדרים בכנס הקרוב? כולם, אף אחד לא יוצא החוצה. אז זה חשוב אם הם נמצאים שם או כאן? הם מתקדמים באותו קצב, אותו הדבר ועוד יותר מזה, כי הם מתגברים על המרחק הפסיכולוגי.

תלמיד: אמרת שאתה לא מטפל בקבוצות, אלא מטפל פה בחברים.

אתם לא מרגישים את זה? אתם עדיין מחכים?

תלמיד: אנחנו צריכים את העצה שלך. אנחנו הולכים אחריך, גם החברים בקבוצות, גם אם אנחנו אחרי המסכים אנחנו צריכים את העצה שלך, אנחנו לא יכולים להחליט החלטות בעצמנו. מה לעשות, אנחנו לא ברוחניות. אבל בכל זאת, בתוכנו, בכל קבוצה יש כמות של חברים שמטפלת בקבוצה, והיא צריכה להחליט כל מיני החלטות. אתה אומר דברים, אנחנו צריכים לשמוע אותם, לנסות להבין את מה שאתה אומר, איך זה משליך עלינו בקבוצות, זאת אומרת לתרגם את הדברים שלך.

וכתוצאה מזה יכולים להיות כל מיני בלבולים. וקורים בלבולים. עכשיו יש כנס, אתה אומר, מי שעומד בקריטריונים האלה יכול להגיע לפה, להתכלל בשפיץ, וכל השאר אחר כך. עכשיו החברים שמטפלים בקבוצות צריכים להחליט לגבי הקבוצה. נניח אנחנו מקבוצת חיפה, החלטנו שאנחנו רוצים כמה שיותר להידבק לפתח תקווה. אבל חלקנו לא מסוגלים להגיע לשיעור בקר שבע פעמים בשבוע מכל מיני אילוצים.

לא צריכים להגיע שבע פעמים בשבוע. יכול להיות שיש כאלה שנמצאים במצבים, כך שאתם ממש מתייחסים אליהם כאילו שהם הגיעו שבע פעמים בשבוע.

תלמיד: נכון, זה מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו רוצים להתייחס לחברים שעושים את מקסימום המאמצים מבחינתם כאילו שהם מגיעים שבע פעמים בשבוע.

כן.

תלמיד: ולכן גם קבענו קריטריונים, נניח בקבוצת חיפה, במקרה שלנו ,שלוש פעמים בשבוע, בשביל שכמה שיותר חברים יוכלו להתכלל. ועדיין יש חברים שלא עומדים גם בזה. ואז מה שקורה, ואולי זה מה שהחברים ניסו להעביר, שיש עוד מעגל שנפלט החוצה. הוא לא יכול להגיע לפה, הוא לא יכול להגיע לקבוצה, והוא צריך עכשיו לחפש את עצמו. כי אנחנו רוצים בכל זאת כמה שיותר לגרום לחברים להתקדם, ולייצר את הקנאה שאתה מדבר עליה, שדרכה אנחנו יכולים להתקדם. והשאלה היא באמת מה נכון לעשות?

אלה שלא יכולים להגיע כמו המתקדמים, לא יכולים להגיע בגלל שהם לא מגיעים, או בגלל שאין להם ברירה?

תלמיד: חלקם כאלה, וחלקם כאלה.

אז אם חלקם כאלה, אתם צריכים למיין.

תלמיד: לפי מה? איך אני יכול לדעת מה הרצון של החבר? אני רואה כאילו כמה הוא משתוקק, יכול להיות הוא עושה מאמץ ומגיע פעמיים בשבוע וזה באמת המקסימום. ויש חבר אחר שכאילו פחות משתדל, אבל זה מה אני חושב עליו. מאיפה אני יודע מה קורה אצלו בפנים, לפי מה אני אקבע את הקריטריון?

אז תבואו לכאן, כל אלה שעומדים בקריטריונים, ותשאירו שם את כל אלה שלא עומדים בקריטריונים.

תלמיד: כל המעגלים?

כל המעגלים. לא חשוב איזה, כל המעגלים, כל מי ששייך מגיע לכאן, וכל האחרים נשארים שם. שירגישו שהם לא באים לכאן , שיכאב להם.

תלמיד: זה ברור, וכואב. יותר מזה, ניסנו לייצר עוד יותר כאב. לקחנו את הכאב שלא להגיע לפה גם לאלה שלא עומדים בקריטריון מסוים, קצת יותר נמוך, שהוא לא יכול להגיע גם לקבוצה, שיהיה לו עוד יותר כאב, שירצה עוד יותר להתקדם. ומה ראינו? שזה לא עוזר. מהכנס האחרון עד היום, חוץ מחבר אחד אף אחד לא הצליח להגיע לקריטריון המינימאלי שקבענו גם בקבוצת חיפה. אז השאלה היא אם באמת הפעולה הזאת עוזרת לכולנו עוד יותר להידבק, להתקדם, או שהיא מונעת מהחברים בעצם, בגלל שהם מרגישים שהקריטריון הזה גבוה מדי בשבילם, שהם לא יכולים לעמוד בזה, ואז בואו נוותר וזהו. אני מנסה רק להעביר לך את הכאב שיש לנו בזה שאנחנו לא מסוגלים להדביק את כולם בתוך הדבר הזה, וגם אין לנו הכְוונה. יש עוד הרבה דברים נוספים, כמו איך להתייחס לנשים בעניין הזה?

כן, אני מבין. בואו נמתין, ונעשה כנס גברים פתוח לכולם.

תלמיד: לחיים.

אין קריטריונים, הכניסה לכולם חופשית. אם אנחנו לא יכולים לעבוד עם כל הבעיות האלה, וזה מחלק ומפריד, אז אין מה לעשות, בינתיים נעשה כנס אחד פתוח, ונראה אחר כך מה עושים הלאה.

שאלה: מהניסיון שיש לנו בקבוצת מוסקבה, כשיש אירוע שמחייב ועדה שמכינה כל מיני קריטריונים, אנחנו מכינים אצלנו ועדה שהיא בקשר עם ועדה בפתח תקווה ויכולים לברר ביחד איתה את הקריטריונים ביחס אלינו. התפקיד של הועדה הזאת הוא כפול. מצד אחד להיאבק ממש בדם כדי שכל חבר יוכל להיות בכנס, ומצד שני לשמור בדקדקנות ממש, על היצמדות לקריטריונים בפתח תקווה. למשל, כלפי המעשר אין לנו בכלל שאלות, זה כלל ברזל, כלפי שיעורים לקחנו ארבעה ימים בשבוע, בגלל הנסיבות המקומיות.

זאת אומרת, אצלם מאה אחוז זה נקרא ארבע פעמים בשבוע.

תלמיד: הדיון החברתי היה אמור להיות קשור לכל העניין הזה של איך אנחנו עובדים, עם קריטריונים, בלי קריטריונים, וכל הסיפור הזה.

אז תדונו על זה, ואולי נחזור ונעשה קריטריונים חדשים, חזקים מאוד, שבע פעמים בשבוע בבוקר, שבע פעמים בשבוע בערב, הפצה בלילה, קדימה.

שאלה: אנחנו במחלקת אירועים ומחלקת סעודות דיברנו איתך אתמול ואמרנו שנברר את הנושא מה זה באמת סעודת מקובלים, שתיתן לנו הכְוונה איך לעשות סעודות כמו שצריך.

סעודות כמו שצריך, זה בשקט. לא פותחים את הפה, חוץ ממה ששרים יחד. כך היה אצל רב"ש, דממה, אף אחד לא מדבר עם השני. זה הכל, אין לי יותר מה להוסיף. שקט מוחלט. תפסיקו את השטויות האלה עם "לחיים". צריכים לחשוב בזמן הסעודה.

כל פעם שאני יורד למטה, זה כמו שאני בא לאיזו מסעדה סוג לא יודע איזה, מה שקורה שם. אם זו סעודת מקובלים, כן, אם זה סתם סעודה, אז סעודה. אני לא חייב להיות, אז אני לא אבוא. מישהו אחר ידליק שם נר או יעשה הבדלה או ברכה, אני לא אהיה מחויב לבוא.

אם אתם רוצים סעודה כמו שצריך, סעודה בלבד. זאת אומרת, אנשים באים, השולחן דומה למזבח, הם נמצאים בפעולה שמקדשת את מה שהם עושים יחד. אין לי מילים, זה כל כך דבר, הרב"ש היה שותק כל הזמן. לאכול לידו, או שהיינו מדברים קצת, אבל על דברים, אף פעם לא על משהו זר, על דברים מאוד מאוד מיוחדים, ואני אף פעם לא הייתי פותח את הפה לבד.

אני מבין שאין לכם גישה לזה, הכנה לזה, חינוך, אבל צריכים להתחיל אותו, כבר אי אפשר אחרת. ומה שקורה עם נשים וילדים, אני בכלל לא רוצה לנגוע בזה, זה למטה מכל ביקרות.

רוצים סעודות כמו שצריך? אז צריכים לעשות אותם כמו שעשו מקובלים, ועל זה כתוב הרבה. רוצים סעודה רגילה, סעודת צהריים ביום שישי? בבקשה, תעשו. אתם צריכים להחליט, לא אני. או לכאן או לכאן. ואם כן, אז אדם צריך להכין את עצמו לסעודה, מה הוא חושב, מה הוא מברר, ושקט. זה צריך להיות ממש, שכולנו מרוכזים בפנים.

שאלה: לשבת בעשיריות בסעודה?

אני לא יודע, מפריע לי קצת עניין העשיריות, שזה לא יהפוך להיות מין עיגולים אגואיסטים. אני חושב שעשירייה קבועה שאני נמצא שם, ו"אחרת זה לא החיים שלי", זה לא טוב. יש לנו מלא חברים. כשאני מגיע נניח לאיזו קבוצה או לאיזה כנס, כמו שעשיתי עכשיו בקיץ בדרום אמריקה ובמקסיקו, ארה"ב, עכשיו נניח באיטליה, אני לא מרגיש שוני שאני נמצא באיזו קבוצה. למה אתם צריכים דווקא להיות דבוקים? אם יש מטרה, אם כולם מבינים, כולם לומדים, כולם באותו כוון, אני לא מרגיש הבדל. ופתאום כאן עשירייה, בלי זה אני לא מסוגל, זה קטנות. אני יכול לשבת עם כל אחד ואחד. אז לא עד כדי כך שזה יהיה בעשיריות, זאת אומרת בזמן הסעודה. אם אתם רוצים, אז כן. אבל בזמן הסעודה אנחנו לא משתתפים בינינו, כל אחד נמצא בפני עצמו, ממש, לא מדבר עם אף אחד.

שאלה: דיברת לגבי הסעודה, סעודת מקובלים.

מה שהיה אפשר לדבר בזמן הסעודה, זה שחיים טורקיה מעמיד 20 בקבוקי בירה. הבאת ארגז בירה, לא מוחאים כפיים, כך לא עושים. בשקט. אז נניח שהוא הביא ארגז בירה, רוצה לתת לחברים, אז מי שאחראי על הסעודה מודיע, יותר מזה לא. לא כפיים ולא לחיים, ולא כלום.

שאלה: שאלה לגבי שיעור הבוקר. גם בשיעור בוקר שהיית עם הרב"ש, היתה איזו התנהלות מסוימת, ואני רוצה לשאול לגבי החשיבות של השאלות. לי אישית יש שאלות שמטרידות אותי כי הן כל יום חוזרות, זה טוב, לא טוב, מה קורה עם הדבר הזה? אותם אנשים שואלים אותן שאלות, ולפעמים מוציאים את הריכוז של כל הכלי העולמי? זו אחריות כבדה מאוד.

זו אחריות. לצערנו על האחריות הזו הם לא חושבים, מה לעשות, מצד אחד. מצד שני יש שאלות שצריכות שיישאלו בכל זאת, לכן אני נותן להם אפשרות לשאול.

שאלה: אז הייתה לנו תמונה של סעודת מקובלים, תתאר לנו שיעור בין מקובלים.

שיעור של מקובלים. היו כמה קריינים. מילר היה קריין, בגילי בערך, ועוד אדם זקן שכבר נפטר. שני אלה היו קריינים לסרוגין. הרב"ש היה מסביר, לא הרבה, ועונה על השאלות ששאלו. אבל צריך להכניס שאלה בדיוק במקום, שהיא תזרום עם כל מה שקורה בשיעור. האווירה היתה כזאת שכל שאלה ושאלה צריכה להיות דבוקה לטקסט ולאותה ההרגשה ולאותו הכיוון, ואז היה לה מקום. ואם לא, היית מרגיש שזה ממש כך. לפעמים היו פריצות שיצא אולי לפי הרוח, ששאלו על העבודה הפנימית, על כל מיני דברים. אבל בדרך כלל השאלות כולן היו בתוך הטקסט.

כשרב"ש התחיל לכתוב מאמרים, אז קודם כל קראנו מאמר, לפעמים זה היה לוקח שעה, שעה וחצי בלי הפסקה, בלי שאלה, בלי כלום. ויכול להיות שבשעה וחצי לא היינו גומרים את המאמר, יש מאמרים עם 30 דפים ויותר. וכולם שותקים וכולם משתדלים לא להירדם אלא לתפוס את עצמם ולהיות ערים. רב"ש היה יושב כל הזמן עם עיניים עצומות והיה מקשיב, למרות שכתב בעצמו ורק לפני כמה ימים גמר את המאמר. וכך היינו לומדים. ועוד שעה וחצי, שעה ושלושת רבעי, היה שיעור, אולי שני שיעורים ב"תלמוד עשר הספירות". לפני שהיו המאמרים היו לומדים שעה וחצי תע"ס חלק אחד ועוד שעה וחצי תע"ס חלק שני. היו גומרים ב- 06:15 כמדומני. אני לא זוכר בדיוק אבל נראה לי שכך. ואחר כך תפילה. בעשרה ל-07:00 היו גומרים כל בוקר.

השיעור היה מאוד מונוטוני, רגיל, מקום מצויין להירדם ולישון, אבל היינו משתדלים. היו אנשים שלא היו מחזיקים, בכל זאת ונרדמים. אין ספק שגם אני הרבה פעמים הייתי נרדם. היו תקופות שממש לא יכולתי להחזיק את עצמי, שעה אפילו, שמתי לב שזה ממש מתנתק. אבל מה שעזר לי, זה שאני תמיד רשמתי וציירתי ועשיתי חוץ ממה שקראנו, כתבתי עוד ספר על זה וזה היה עוזר. וגם הייתי צריך להכין לו תה או קפה ולהפעיל או לנתק את הטייפ, אז הייתי מייצר לעצמי כל מיני עבודות כי אחרת זה היה קשה.

שאלה: ושיעור ערב?

שיעור ערב היה מ-17:00 עד 18:30 בערך, לפני זה מנחה. קראו לו השיעור של שאול, כי למדנו "עץ חיים" עם פירוש הסולם, הם למדו אותו כבר אולי 5 שנים. וכשאני הגעתי, הייתי מגיע בערב לשיעור הזה, אחרי חודשיים הם סיימו את השיעור. באמצע השיעור, כשהם סיימו אותו, רב"ש שואל אותו "מה אתה רוצה ללמוד?", הוא אומר "אני חושב שכדאי לחזור עוד פעם". הפכו את הספר מהסוף להתחלה ומיד התחילו ללמוד את זה לעוד 10 שנים קדימה. זה היה בשבילי לימוד טוב איך מתייחסים לזה.

ורב"ש קיבל את זה בשמחה, באמת. אני לא יודע בדיוק את החשבונות שלו, לא שאלתי, אבל אותי זה היה מזעזע. אני חשבתי סופסוף גומרים את ה"עץ חיים" הזה ועוברים למשהו. כאילו דף אחד עוד נשאר ללמוד. כי הם היו עוברים שלושת רבעי דף ביום, זה ממש לכמה שנים.

שאלה: שאלה אחרונה. מה הייתם לומדים בטבריה?

חלק ט"ז. כתוב אצלי שזה הכל, חלק ט"ז לומדים בטבריה. למדנו אותו אחר כך גם עם כולם. שנה או שנתיים אחרונות הוא היה מכניס שם את הדברים האלה, אבל בעצם לפני זה רק למד בטבריה. ודווקא לחץ עלי ללמוד את זה, למרות שרציתי לברר עוד כל מיני דברים, "לא, חלק ט"ז, כאן אנחנו לומדים ט"ז".

שאלה: לא מובן מה יהיה בסוף שבוע הזה?

אתם תחליטו עכשיו. יש לכם שעה וחצי, קדימה, בהצלחה.

(סוף השיעור)