שיעור בוקר 31.08.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1438, אגרת י'

1. heb_o_rav_kitvey-rb-igeret-10_2012-08-31_lesson

לכבוד החבריא שיחיו

"מאוד אני מתפלא שעוד לא השגתי מאף אחד שום תמונת אות, חשבתי שאני אקבל מעשה ידי כל אחד ואחד, היינו שכל אחד יפרט מעשיו, מבחינת "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך". "שמיך", היינו עבדות שהם לשם שמים, והם נכרים מ מעשה אצבעותיך. זאת אומרת, על ידי שכל אחד ואחד משתדל לעבוד בבחינת לאוקמא שכינתא מעפרא, שיקוים, "וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלקינו זה" וכו'.

וצריכין לדעת, כי עבודה הוא בבחינת הימין, שהוא כמו שכתוב "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". שהאדם צריך לילך בתמימות, היינו להאמין שה' יתברך הוא שלם ואינו בעל חסרון חס ושלום. וזה אפשר להרגיש רק בסוד "ימין ה' רוממה", היינו בבחינת רוממות ה' יתברך, שצריכין לצייר גדלות ה' יתברך.

והאדם כל דבר שהוא עושה הוא משמש את המלך, וכל מצוה שעושים הקדוש ברוך הוא מקבל נחת רוח, וכשמתפללים אזי הקדוש ברוך הוא שומע את התהילות והתשבחות, מה שהאדם שר ומזמר לה'.

וצריכין לצייר, הלא יש כמה אנשים בעולם כולו, שה' יתברך לא נותן להם הזדמנות לשמש לפניו יתברך ולעשות לו נחת רוח, אלא שמרחק אותם. ואפילו כשעושים איזה מצוה, אין זוכרים או אינם מאמינים, שה' יתברך רואה ושומע מקבל ומתחשב עם מעשי התחתונים. וה' יתברך מרחק אותם, בזה שלא נותן להם הזדמנות לחשוב או לעשות או להאמין.

ומי שה' יתברך רוצה לקרב, אזי נותן לו מחשבות טובות, דהיינו שיזכור בעת עשית המצוה, שעושה את המצוה לשם ה', או פשוט בעת עשית הברכה שאומר "שהכל נהיה בדברו", הוא אומר מטעם הרגילות, ובשעת מעשה הוא לא שׂם על לבו שמדבר לה' יתברך. או בכלל, שלא ניתן לו ההזדמנות לעשות ברכה אפילו מטעם רגילות.

ואם האדם מצייר, שה' יתברך נותן לו הזדמנות לעשות מצוה מטעם נחת רוח ליוצרו, אפילו פעם אחת בחודש, ולשמש את המלך אפילו פעם בחדש דיים, אמר אביי, הלכך צריך למימרא מעומד. "עמידה" נקרא שלימות הקומה, כידוע.

היינו, שהאדם צריך לומר בקומה זקופה, ולהיות בשמחה אם נותנים לו הזדמנות לשרת את המלך, ולאנשים אחרים לא. ואז ה' יתברך הוא שלם. היינו שצריכים לומר, ששמו של הקדוש ברוך הוא, היינו השם "טוב ומטיב" מתגלה ומאיר לאדם בתכלית השלימות.

וגם האדם ששלם, היינו שיש לו עוד יתרון בתורה ומצוות ומעשים טובים. מטעם כי כמה שהאדם עושה למשרת המלך, גם כן לא מגיע לו. כי האדם צריך (לדעת), שיש הרבה אנשים בעולם, שה' יתברך לא נותן להם לעשות שום עשייה לשמו יתברך וכו'.

אבל צריכין ללכת גם בקו שמאל, היינו ברוח ביקורת אם זה אמת, אם האמונה שלו היא בשלימות, אם המעשים שהוא עושה אם הם בתכלית הטהרה והקדושה, בלי שום פניות צדדיות, אם השם טוב ומטיב נבלע באיברין וכו'.

ואז הקו שמאל במחלוקת על הקו ימין. היות שהוא רואה, אם הוא עושה חשבון צדק, שהכל הוא להיפוך חס ושלום. אזי נעשה מחלוקת בין הקוין בין ימין ושמאל. ואם לא עוסקין בבחינת קו האמצעי, אז השמאל מבטל את הימין, ונמצא "חכמתו מרובה ממעשיו", היינו שעושה ביקורת יותר מכפי מעשים טובים שהוא עושה.

נמצא שנופל לגהינום, הנמשך מקו שמאל. ויש גהינום של אש התאווה, או שלג שמצטנן מעבודה ואין לו חשק להיות רק במצב של מנוחה ועצלות ושינה וכו'. וצריכין להתגברות ולתפלה, שה' ירחם מהשמים שיוכל להמשיך את הקו האמצעי, היינו שמכניע את הקו שמאל תחת הימין. היינו שאומר, הגם לפי רוח הביקורת אזי השכל מחייב אחרת, והוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא בזה, שהקו האמצעי השביח את קו הימין. שטרם שהמשיך הקו שמאל, והוא הלך בימין, אזי הוא חשב שגם הדעת מחייב את היגיעה בעבדות ה' יתברך. ולאחר שהמשיך את הקו שמאל, אזי כשמכניע לצד ימין, אזי ניכר שבוחר בימין אפילו שיש לו דעה אחרת מבחינת שמאל.

לכן צריכים לזכור, בזמן שהולכין להמשיך עבודת השמאל, שהכוונה יהיה רק בכדי להראות שאפילו שיש שמאל, מכל מקום הוא בוחר בימין. ולכן צריכין לחלק את זמני העבודה. ולא יתערב אחד בשני.

כתבתי את בחינת האחוריים של ג' הקווים וכשזוכים אזי ממשיכים את הג' קוים בבחינת פנים.

ותזכו לכתיבה וחתימה טובה.

ממני ידידכם ברוך שלום

באאמו"ר יהודה הלוי אשלג"

תלמיד: בעבודה בקבוצה עשרים ושלוש וחצי שעות אני צריך לראות את החברים כגדולי הדור, שעושים הכל, ומה אני צריך בחצי השעה?

אתה שואל אם לראות ההיפך?

תלמיד: כן. נניח, לראות אם הם לא מגיעים לשיעורים, לא עושים כך או לא עושים כך, איך העבודה מתחלקת?

למה זה נקרא עבודה? הכלל שממנו נובע הכל הוא שאנחנו צריכים להידמות להאור. פעולות בין אור וכלי נקראות פעולות ההתאמה. מלכתחילה הכלי הפוך מהאור בהכל.

מה שקורה, אם רוצים או לא רוצים, הכלי מתקרב להאור. ההתקרבות הזאת יכולה להיות על ידי הכוח הטבעי, והכוח הטבעי הזה הוא כוח מאד אכזרי, וההתפתחות היא התפתחות מאד לא קלה לאדם, כי הוא החלק הרגיש בכל ההתפתחות. והעיקר זה לא רק שהוא רגיש, אלא העיקר זה שהוא צופה מראש. החיות לא יודעות, לא מבינות, הן יודעות ומבינות מה שקרוב לגופן. הן מרגישות צונאמי, והאדם לא מרגיש. כמה ימים לפני הן מרגישות כבר מה שיקרה, אבל לא את מה שיקרה בעוד חודש חודשיים, לראות את העתיד אין להם חכמה.

האדם כן יודע, האדם סובל יותר מכולם. סובל גם עבור איבוד החיים הגשמיים שלו, וחוסר חיים רוחניים בכלל. זאת אומרת, ברוב המקרים בחיים שלו האדם חי בעל כורחו, ממש לא נותנים לו אפשרות להתנתק מהחיים. התהליך שאנחנו עוברים, או בעיתו או באחישנה, הוא תהליך של התקרבות הכלי להאור. אחרי השבירה הכלי הפוך מהאור, אבל הוא לא מגלה שהוא הפוך מהאור. ולאט לאט, על ידי המצבים שהכלי עובר, הוא מתחיל להכיר שהוא ההיפך ממשהו. ההיפך ממה? מכוח ההשפעה שהוא הנסתר. הוא נסתר, כוח השפעה לא נמצא בעולמנו, רק כוח קבלה. ולכן אנחנו כאילו צולעים על רגל אחת, אין לנו רגל שנייה.

לכן המצב לא טוב, לכן אנחנו לא מסוגלים לנהל שום דבר. בעולם שלנו אנחנו יכולים רק לעשות כל מיני מניפולציות בתוך האגו שלנו, וזה "כאילו" שאנחנו עובדים עם שני כוחות. זאת אומרת, יש מערכת אחת של כוח השפעה וכוח קבלה, היא התחלקה לחצי, שזה כוח הקבלה בלבד, אבל לפני שהתחלקה נעשה בהם פיצוץ והתכללות זה בזה, כוח קבלה וכוח השפעה. ואז במערכת שלנו שהיא קבלה, יש גם כוח השפעה שנמצא תחת כוח הקבלה. ואז נראה לנו במערכת שלנו, שיש כאן שני כוחות, קבלה והשפעה. למרות שזה רק קבלה, והיא השולטת, אבל כביכול כשיש לנו שני כוחות אנחנו יכולים לנהל משהו. ואז אנחנו מנהלים את העולם שלנו כולו בצורה אגואיסטית, כל אחד כמה שיותר לעצמו וכולי, וכוח ההשפעה הוא המשרת לכוח הקבלה, בכל דבר. זה המצב.

המצב הזה מגיע לשבירה, לחורבן, להכרה שאי אפשר לנהל אותו יותר, אי אפשר. מתגלה סוף סוף שגם כוח ההשפעה וגם כוח הקבלה, כולם שייכים לכוח הקבלה, שהוא השולט. מאיפה זה מגיע? מזה שהכלכלה, התעשייה, כל מה שהאדם בנה כדי ליהנות מהחיים. האדם נהנה מכך שיש כוח השפעה שאפשר לפתח אותו לכוח קבלה כדי ליהנות יותר, וזה כבר לא עובד, היכולת הזאת אזלה, נעלמה. שכוח ההשפעה יעבוד למען כוח הקבלה, זה לא עובד יותר. זה נקרא שאין התפתחות. כי התפתחות יכולה להיות רק על ידי כוח השפעה.

ולכן נמצאים בחוסר אונים, במבוי סתום. ועכשיו צריכה להתגלות נחיצות גדולה באמת לכוח ההשפעה, כי אי אפשר יותר להתפתח, וגם מה שיש עכשיו נכנס לחורבן. לכן ידיעת שני סוגי המערכות האלה היא מאד חשובה.

תלמיד: באגרת הראשונה שקראנו היום, דיברנו על תאווה כבוד וקנאה שמוציאים את האדם מהעולם הזה. האם אני צריך להגיע למצב הזה שאני עושה עבודה פנימית כלפי החברים שלי ומנסה להתעלות, לעשות את זה בלמעלה מהדעת, או בכל זאת איכשהו בדברים הכי בסיסיים, איך שאני רואה כמובן, למשל בהגעה לשיעורי בוקר, האם אני צריך לעשות עבודה שם, איפה הקנאה תאווה וכבוד? איפה אני תופס את זה?

קנאה תאווה וכבוד יש בכל אחד ואחד בצורה טבעית. יש קנאה שהיא הכי חזקה, יש "קנאת ה' צבאות", יש הרבה דרגות בזה. וכבוד, האם מישהו יכול לעמוד נגד פגם? אם האדם מוותר על הכבוד, אז כנראה שמשתלם לו, או שהוא מוותר על עצמו בכלל, כי זה לא יכול להיות. הוא עושה חשבון, באיזו צורה הוא בכל זאת ידרוש תשלום אחר כך ויקבל אותו. כי זה מהשורש העליון, מהפגיעה בכבוד נעשה הצמצום. הפרעה אומר, "מי ה' אשר אשמע בקולו", האגו שלנו. כל המכות הן מכות בכבוד, מי ישלוט? הבורא ישלוט או שהחרטומים, כל העוזרים של פרעה, ישלטו? פרעה חזק, או האגו חזק או שהבורא חזק?

ותאווה, כוח התאווה זה כוח גדול מאד, זה תאווה להאור, לקבל על מנת לקבל, ליהנות ממנו. זה שורשי מאד, זה מגיע לנו מזה שהאור ברא את הכלי. אז כל שלושת הדברים האלה נמצאים בנו דווקא כדי שאנחנו נתקדם. בעדם או נגדם, תלוי איך מעוררים אותנו מלמעלה, על ידי זה שמגדילים לנו קנאה תאווה וכבוד. ואנחנו מתקדמים על ידי זה שאנחנו משתמשים בקנאה תאווה וכבוד, אבל כדי להתעלות מהם. זאת אומרת, אסור להיות נזיר. אתה תשתמש בהם, אבל תשתמש נכון כדי להתקדם.

זאת אומרת, טוב כוח התאווה, כוח השנאה, כוח הכבוד, אם אתה מנהל אותם, אז יש לך ממש יכולת לגדול. כמו שאנחנו מעוררים בילד, "תראה איך הוא עושה? למה אתה לא? תנסה, תסתכל", וכן הלאה. אם הילד לא יראה משהו מבחוץ, אם הוא לא ירצה מה שיש לאחרים, אז איך הוא יגדל? אנחנו מכניסים אותו לחברה טובה, על ידי פגם שהוא מרגיש בכל פעם, כדי שהוא ילמד מאחרים מה חסר לו. כל ההתקדמות היא כך. אומרים לו "הילד הזה יודע, יש לו את זה, תראה איך הוא משחק" וכן הלאה. איך בספורט אנחנו רוצים להיות ליד האנשים החזקים? כדי שאני אלמד ממנו, שזה יגרה אותי, שזה ידחוף אותי קדימה. הבוחר כל פעם בחברה יותר חזקה ויותר טובה, ראוי לשבח, כי כך הוא מתקדם.

שאלה: הבוחר כל פעם בחברה יותר חזקה וכך מתקדם, הוא בוחר בתוך עצמו, או שהוא בוחר פיזית חברה יותר חזקה. מהו בדיוק היחס מבחינת הכבוד הזה?

אם החברה היא בכללות משתוקקת לאותה מטרה כמוהו, אז אין לו שום טעם להחליף את החברה. אלא חברה יותר חזקה זה על ידי זה שהוא מקנא בה יותר, רואה אותם כגדולים יותר, "כל הפוסל במומו פוסל". הוא מעלה אותם בדמיון, רואה אותם בצורה פנימית יותר, כחזקים יותר.

שאלה: נניח שאני מגיע לשיעור ואין אף אחד, ואני יושב ומתחיל לעשות עבודה, שהם גדולי הדור. איפה הגבול הזה עובר, מפני שאני רואה במומי את המצב הזה.

לא, במצב הרגיל אתה רואה שהם נמצאים בשיעור והם לומדים, ופתאום אתה מגיע לשיעור ואין אף אחד. אז אתה אומר, "זהו, כולם ככה וככה, וכלום לא שווה" וכן הלאה. אתה עושה ביקורת. ואז מצד אחד נעשה לך צער ורע מזה שהם ברחו, ומצד שני אתה גם מתגאה שאתה נשאר בעבודת ה'. ואחר כך מצלצל הטלפון והם אומרים לך, "עוד מעט אנחנו באים, אנחנו עשינו איזושהי פעולה חשובה מאד" וכן הלאה.

שאלה: לא תמיד מגיע צלצול.

לא תמיד אתה מגיב אליו ככה.

שאלה: קנאה, תאווה וכבוד, מכניסים בן אדם לביקורת עצמית, מספיק יש לו קו שמאל שגם כך הוא גדול, מאיפה לקחת את קו ימין?

אני לא יודע. תלוי איך הוא מקבל את זה. קנאה, תאווה וכבוד הם אמצעים להתקדמות בכל מקום בעולם, בחברות האגואיסטיות ביותר. מה קורה לו בעבודה, כמה הוא מרוויח, איזה מקום עבודה יש לו, תראה איזה טובה עשו לו, תראה איך הוא מחזיק? תראה איך הבוס נתן לו יד? וכולי, זה קנאה תאווה וכבוד.

תלמיד: אבל אצלנו זה כלפי המטרה, אני מתסכל איך מישהו דרוך למטרה ואני לא, אז מה המטרה האמיתית שלי, ואז זהו, אני נשאר שם בשמאל הזה. איך הוא מראה את זה פועל כאן?

אז אתה עוזב, לא איכפת לך, העיקר להרגיע את עצמך.

תלמיד: אז מאיפה לקחת ימין?

מה שיש לך זה לא שמאל, אם היית נשאר בשמאל אז היית כל הזמן בוער, היית נשרף. אין לך שמאל, אתה כיבית אותו וזהו, נטרלת אותו. "אהה, אף אחד לא יודע, אהה, אף אחד לא מגיע, אהה, זה ככה, מה שיהיה יהיה", ועוד ועוד.

תלמיד: אז יש קנאה וזו התוצאה.

לא, אתה מכבה את הקנאה. אתה לא רוצה שהיא תהיה, כי היא מפריעה לך לחיות, אתה מכבה אותה אפילו בתת ההכרה עוד לפני שאתה מרגיש בה. ובמקום לעורר אותה בצורה מספקת, כדי להתקדם, אתה מכבה. אתה לא רוצה לסבול.

תלמיד: נכון.

אז מה הלאה?

תלמיד: זה מה שאני שואל?

צריכים תמיכה מהסביבה שהיא תעזור לך להיות בקנאה חיובית ולהרגיש שאותה אש שבוערת היא דווקא החיובית, היא חומר הדלק. כמו שכתוב, זה מה שמוציא אותך מהעולם הזה לעולם הבא.

תלמיד: איך מעוררים קנאה תאווה וכבוד בקבוצה כדי לעזור לקבוצה להתקדם?

הקבוצה חייבת לעבוד על זה. היא חייבת להראות לכל אחד ואחד מהחברים שלה שכל החברים מצליחים, גדולים, מחוברים וכל אחד שירגיש שזה חסר לו. שהוא לא נמצא יחד עם האחרים, לא מחובר אליהם מספיק, לא בוער כמוהם, לא מתקדם כמוהם, צריכים לעורר את זה בכל אחד.

תלמיד: איך מעוררים את זה?

משחקים כמו שעושים עם הילד. משחקים שאנחנו כבר יותר גדולים ממך, שאנחנו יותר מחוברים, יש בינינו איזה קשר מיוחד שאתה אפילו לא מגלה אותו. זה מאוד מגרה. אבל צריכים כך לשחק ממש בכוונה, וכלפי כל אחד.

עשיית הכלים היא עלינו, זאת אומרת החיסרון שזה יקרה. האור מתקן את הכלי, אבל לפי ההזמנה שלנו. ההזמנה חייבת להיות כתובה כמו שצריך, לפי כל התנאים. אז האור יעשה את זה.

שאלה: יש איזו הרגשה שאנחנו מצליחים לשחק את המשחק הזה בדבקות בדברים חיצוניים. בהגעה לשיעורי בוקר, בפעולות הפצה, "איך החבר גדול, איך הוא מגיע כל יום, איך הוא עושה הרבה פעולות". איך אנחנו מפעילים את זה כדי להגיע באמת לתפילת רבים. איך אנחנו נותנים לחבר את ההרגשה, הנה כולם עכשיו מבקשים, כולם עכשיו דורשים, ושהוא ירגיש שרק הוא לא בזה?

יש לנו הרבה פעולות. אנשים מאוד עסוקים, אני לא יכול להגיד שהכל חייב להיות. אנשים נמצאים בכל מיני תנאים שונים. אבל בלי שיעור בוקר, או חלק ממנו, שעה שעתיים לפחות, האדם לא יתקדם. אין לו אינפוזיה יום יומית והוא צריך לקבל את המנה הזאת. והמנה הזאת לא באה רק ממני, זאת מנה מפני שאז כולנו מחוברים. ומשתתפים בזה הרבה מאוד אנשים מכל העולם, ועוד כאלה שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם.

לכן ההתקשרות לשיעור היא חובה, ממש חובה. מי שנמצא באוסטרליה, בשבילו זה כבר אמצע יום העבודה, והוא לא מסוגל, זה משהו אחר. אז הוא יראה את זה בערב בבית. אם זה בשעות כאלה שהוא לא מסוגל, אין מה לעשות. אבל אני גם חושב שיש הזדמנות לשמוע את זה, לא לראות.

כי לראות הוא כבר מכיר את זה. אז מידי פעם הוא רואה. אבל מספיק לשמוע כדי להתרשם, אפילו יותר מלראות. כי אז חוש הראיה שלו לא מביא לו חדשות, הוא משתמש רק בחוש אחד, חוש השמיעה. ואז הוא יותר נמצא בפנימיות המילים. אבל בלי שיעור בוקר ודאי שלא יתקדם, אין סיכוי.

תלמיד: אין ספק ששיעור בוקר זה הכל. אבל איך אפשר על ידי קנאה תאווה וכבוד, מעבר לזה שהוא יגיע פיזית לשיעור, גם לדחוף לבקשה המשותפת, לתפילת רבים?

אנחנו משתדלים להתארגן כך כבר בשיעור בוקר. גם לפני השיעור, בהכנה, וגם בזמן השיעור עצמו כדי שהשיעור יהיה כתפילה. ובצורה שאנחנו נמצאים כאן, אנחנו מתחברים ואנחנו לומדים על המצבים המתקדמים שלנו.

חכמת הקבלה מתארת לך רשת קשר בין הנשמות. עתיק, אריך אנפין, עולם העשיה, וכן הלאה. בכל מה שמדובר, מדובר על מערכת הקשר שאנחנו צריכים לבנות בינינו על ידי האור, ואנחנו לא מסוגלים, אנחנו רק צועקים, "נו". אם הצעקה היא נכונה, הוא יעשה. ופתאום אתה מגלה שאתה נמצא נניח בחזה דעשיה וזה האור שבנה לך את זה לפי מידת הצעקה שלך.

זה כמו התינוק עם האמא, כשהוא בוכה היא מבינה מה הוא צריך, ונותנת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בשיעור, זאת הפעולה. שום דבר אני לא צריך יותר. כמה שכתוב שם, מה שכתוב שם, לא חשוב לי. אני צריך לגלות מה שכתוב. לגלות זה רק על ידי פעולת החיסרון שאנחנו מגלים מאיתנו, ושהאור יבנה.

אחר כך אנחנו נגיע למצב, שמה שאנחנו נקרא בינינו, זה יתגלה. כמו בספר הקוסמים. אולי בהארי פוטר יש כאלו דוגמאות. אתה קורא והספר פתאום נפתח בך, הוא מגלה בך מה שאתה קורא. ואתה מגלה כל פעם מערכת שהיא יותר ויותר משוכללת, ובה מתגלות יותר ויותר תופעות, אורות. ולעומת העולם הזה, זה פי מאות, אלפי פעמים יותר בכוח ובאופנים ובהכל. שלא יראה לך כאילו זה עשר ספירות ואיזה חוטים ביניהם. וככה זה, לפי איך שתקרא כך זה יתגלה. זה נקרא ממש "קבלה מעשית".

תלמיד: כדי לייצר קנאה להתקדמות, אני צריך להרגיש שאני בחוץ וכולם נמצאים בפנים. איך אני לא מבטל את היעילות של ההרגשה החיצונית, ומשבח את ההרגשה הפנימית, כך שהיא לא תבטל את ההרגשה החיצונית?

זו עבודה שהיא כל הזמן בשתי רגליים, אין מה לעשות. אתה כל פעם צריך להיות בהערכה כלפי החברה, כי הם נמצאים באין סוף. רק עיניים להם ולא יראו, כי אני לא רואה שהם נמצאים באין סוף. זה לא ההם כמו שהם מתארים את עצמם, וכמו שהם מרגישים את עצמם, כמו שהם שואלים שאלות טיפשיות, וכמו שלא יכולים ללמוד, אלא הם בפנים בתוכם נמצאים באין סוף וזה באמת נכון. חוץ מעולם אין סוף לא קיים כלום. כל היתר הוא הסתרה כלפינו. אז אני רוצה לדלג על ההסתרה הזאת. אני רוצה להיות איתם כגדולי הדור הנמצאים באין סוף, איפה שהם נמצאים באמת. ובאמת כל אחד בעולם, הוא עובד ה' במאה אחוז ותאמין לי שזה כך. אלא רק לנו זה לא נראה. אז אם אני מתייחס אליהם ככה, כמו רבי יוסי בין קיסמא לתלמידים שלו, ואז תמיד יש לי אפשרות להתקדם. וזה באמת נכון, זה לא דמיון. כלפיי כך עובדת ההסתרה. אבל האמת, היא מה שנראה רק לי.

שאלה: הרב"ש כותב במאמר "מי שה' יתברך רוצה לקרבו הוא נותן לו מחשבות טובות". זה נשמע כמו פרוטקציה מהבורא?

"טובות" זה נקרא זרות ורעות.

תלמיד: לא הבנתי אותך.

איך כתוב, "כל אשר אוהב ה'"?

תלמידים: יוכיח.

"יוכיח".

תלמיד: "ומי שה' יתברך רוצה לקרב, אזי נותן לו מחשבות טובות", זו פרוטקציה?

נכון, זו פרוטקציה.

תלמיד: איך זה קורה?

אתה רואה את זה על עם ישראל, איזו דוגמה יותר טובה יש לך. אתה רואה על כל ההיסטוריה שלנו איזו פרוטקציה גדולה יש לנו. זו פרוטקציה, אני אומר לך ברצינות.

תלמיד: לעם ישראל?

כן. ודאי.

תלמיד: זה העם שסבל הכי הרבה.

זה בדיוק, על זה אני מדבר, ככה זה. ההיסטוריה שלנו כולה, היא מין פרוטקציה. זה לא מובן, אבל זה נקרא "להיות אהוב".

תלמיד: יש מדינות כמו שוויץ ושוודיה, שטוב להן ולא היו להן מלחמות, אז זה אומר, שהוא לא רצה לקרֵב אותן?

זה יתגלה.

שאלה: בקשר לקנאה, תאווה, כבוד, שנאה, דברים כאלה. אם האדם מרגיש את זה וזה שלילי, מה הדבר הנכון לעשות עם זה, איך הוא אמור להגיב נכון לכזה דבר?

מה לעשות עם קנאה, תאווה, וכבוד? איך להשתמש בתכונות האלה נכון. זאת אומרת קודם כל אנחנו צריכים להבין שאנחנו יצורים, אין לנו מה להתבייש במה שיש בנו. אלא בואו אנחנו נתייחס לזה בצורה אובייקטיבית, מהצד, מבחוץ. יש בי כל מיני תכונות כאלו, כאלו, מה מהן, באיזו צורה, באיזו התקשרות ביניהן, אני צריך כל פעם להשתמש כדי להתקדם בצורה אופטימאלית למטרה. זאת בעצם הבעיה שלי.

אז אני מסתכל על כל זה בצורה יצירתית. ואז עד כמה שאני עובד מתוך הנקודה שבלב, כנגד הבהמה שבי, אז אני לא מפחד לגלות דווקא על ידי ההתקרבות לקבוצה שאני לא נמצא בה כל כך לעומת האחרים, ולפעמים אולי אני לא מגיע לשיעורי בוקר, ומזלזל בעוד כל מיני דברים. אבל עד כמה שהאגו נותן לי, כמה שהפחד מלהיפגע נותן לי, אני בכל זאת מקבל דקירות קטנות, מגלה בעצמי.

ויותר מזה, אני רוצה שהאור יעשה את זה, אני רוצה שיראה לי עד כמה ואיפה מגיע לי לעשות תיקונים, ואז אני צועק ולא נפרד מהאור, שיראה לי כמה אני לא בסדר, שיראה לי איך לצעוק, שיראה לי איך להבין מה המצב עצמו שהוא לא בסדר, מקולקל. וכל פעם אני פונה אליו. ואז פעם אחר פעם הוא מאיר לי לתוך הרשימו שלי יותר ויותר לעומק, ואז אני מבין יותר, מרגיש יותר, והולך משלב לשלב, מהר מאוד.

אנחנו לא יכולים להתקדם בשום מילימטר אם האור לא ישתנה. אז אני כל פעם פונה אליו וכל פעם מגיע לעבודה מהירה.

לכן אני לא כל כך שם לב האם זאת תאווה, זאת קנאה, זה כבוד? אני, החברה ותכונת ההשפעה שבה, זה המאור וכל פעם אני יותר משתדל להיות בהם.

אלה לא מילים, צריכה להיות בפנים ממש תבנית כזאת, שאני כל פעם ארצה ללבן אותה, לברר אותה, להבליט אותה.

שאלה: אמרת קודם לאחד החברים שצריך חיסרון לשיעור בוקר. איך אני יכול לייצר לתוך החברים שלי בקבוצה חיסרון לשיעור בוקר, כדי שאני אהיה בבערה בלב בזמן שיעור בוקר?

אני חושב שחיסרון לשיעור בוקר זה דבר הכרחי. זה צריך להיות כאילו כך שבלי זה אין יום, אחת ולתמיד. אני לא החסרתי אף שיעור, חוץ מהזמן ששכבתי ממש חולה, ולא יכולתי לזוז, עם בעיות העור שהיו לי במשך כמה שבועות. אחר כך הצלחתי לקום ולהגיע. אבל סתם ככה איך יכול להיות, איך אפשר להתנתק. אדם צריך לפחד מזה. האווירה צריכה להיות כזאת.

זאת אומרת, זה דבר הכרחי. אין לי מילים. זה לא פעם בשבוע, זה לא פעם בחודש, זה חייב להיות קבוע. מי שגר רחוק יכול להתחבר דרך האינטרנט, דרך טלוויזיה, אבל הוא חייב. בלי זה הוא מאבד קשר עם המקור העליון, דרך הקבוצה, דרך המורה, דרך הספרים המקוריים. גם אצלנו כל יום ויום לפי ענף ושורש, זה בא על ידי הרשימו החדש. ואם אדם לא מעבד את הרשימו בזמנו, אז מתחילות להיות שתי רשימות שהוא לא עיבד, אחר כך שלוש, אחר כך ארבע, והדברים האלה, הם לא עוברים בקלות.

הוא נעשה יותר ויותר אטום, ולא יכול אחר כך בחזרה לקפוץ ולדלג על כולם. הוא חייב להיכנס לכל רשימו ולממש אותו, אחד לאחד. השאלה היא איך הוא יעשה את זה, אם אין לו תמיכה חיצונית. כי באותו יום שאנחנו לומדים שיעור, קורה בעולם מצב מסוים, האור מתגלה באופן מסוים, ההרגשה הזאת כוללת כשהיא מתפשטת מכל הקבוצה העולמית שלנו, היא עוזרת לו לקלוט בפנים את המסר ולעבד את הרשימו שלו. ואפילו אם קצת נגע בשיעור, בכל זאת זה עובד. יש קשר, נוצר קשר. למרות שהרשימו אפילו לא קיבל עיבוד המלא.

מה שאין כן, אם הוא לא נמצא באותו יום בשיעור איתנו במשך עשרים וארבע שעות, אז אותה ההארה מאיתנו כבר לא פועלת בעולם. ואז הוא פונה להארה הכללית הזאת. ודאי שהיא נמצאת. אין העדר ברוחני. אבל זה לא אותו דבר.

תלמיד: בתור נער אני לא יכול להגיע כל יום לשיעור בוקר, אז מה אני עושה במהלך היום בשביל להתחבר?

בתור נער אם אתה לא יכול להגיע לשיעור בוקר ויש לך הגבלות שלא תלויות בך, זה בסדר גמור. אבל לפחות שעה ביום אתה חייב להשקיע בשיעור, וגם להשתדל שהשעה הזאת היא תהיה מחולקת לרבע שעה תע"ס, רבע שעה זוהר, וחצי שעה מאמר.

תלמיד: רב"ש כותב באגרת נ"ב ש"בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך." איך לתפוס ולהעצים את הרגע הזה בשיניים? אילו מהלכים צריך לעשות מרגע התזכורת עד למימוש, כמו שהוא אומר, "לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות"?

את זה עושים על ידי הערכה, על ידי הכבוד, על ידי האדם, על ידי ההודיה, על ידי כל הרגשות האלו. כי בכך אתה מרחיב את הכלים שלך. וכל פעם שאתה מכוון את עצמך כך, הכלים יותר ויותר מתרחבים, ואז אתה יותר ויותר אוחז גם ברוחב, בשטח, וגם בעומק של אותה ההארה. אתה מעכל אותה יותר, מבין אותה יותר, מתקשר אליה.

תלמיד: לפני שמרחיבים את אותו הרגע, קודם כל איך לתפוס בשיניים כמו רוטוויילר? כי כך הוא יכול להיעלם.

כנראה שיש חוסר הערכה, אם זה נעלם לגמרי, מייד. זה לא יכול להיות אחרת. אם אני כל כך ציפיתי וכל כך חיכית ופתאום זה התגלה, אז עכשיו מה איתי? עכשיו לא אכפת לי? סימן שהכלי שלי לא מוכן. עברתי ליד משהו, וזהו, הוא נעלם. הכלי לא מספיק. כמו בארבע בחינות ב"מסכת פסחים", אין רצון ואין כוונה, "אז, בסדר, זה עובר".

תלמיד: יש מצבים שאתה תופס את הרגע ואתה מתחיל לעבוד איתו. אבל תוך כדי שאתה מתחיל לעבוד איתו ואתה בטוח, כאילו שהוא ממש נמצא בידיים וכבר יש עליו עבודה.

אבל הוא נעלם אחרי המאמצים שלך?

תלמיד: כן.

כי המאמצים שלך לא בדיוק תואמים לטבע של ההארה. אתה מתחיל לסטות, אתה רוצה להכניס את הטבע למשבצת שלך. אתה לא מעבד נכון את הדברים, ולכן זה נעלם. אתה רוצה להכניס את התופעה לכלים הלא מתאימים לה. אתה רוצה להשאיר את התופעה, "להשאיר את המים, במסננת".

ככה לא עושים. כמו שרב"ש אומר, אתה רוצה למלא את השק במים, והוא מיועד למלט, לאבנים.

תלמיד: ומה לעשות כשיש השתדלות כן לעבוד נכון ולעבד את הרגע הזה?

מייד לפתוח ספרים. דווקא אולי במקומות שבהם יותר בא לך להיכנס פנימה.

תלמיד: ובתוך התהליך הזה, כשכבר מתחילה להיות עבודה, בירור, מה קורה אז, זה מגיע בהיסח דעת וזהו, מה הלאה? מה עוד יכול להיות בתוך התהליך?

כשאתה מתעסק עם ההתעוררות הזאת בספר?

תלמיד: כן.

אתה מתקשר לטקסט עצמו, נכנס בו עם השניים.

תלמיד: ואחרי זה?

אתה חי בו.

תלמיד: ואחרי זה?

לא מספיק שאתה חי? אני לא מבין.

תלמיד: עד שמתחלף המצב.

לא מתחלף מצב, אתה חייב להוציא ממנו את הכל. אפילו תקרא עוד פעם ועוד פעם, תנסה לעבד אותו, קח קצת תהילים, תנסה כל מיני דברים, תנסה יותר ויותר לפתוח את הכלים שלך, גם בהודיה וגם בחיסרון.

תלמיד: איך מכניסים בתוך זה את כל העבודה עם החברים?

אני לא יודע אם כדאי לך להכניס את החברים. כי יכול להיות שתאבד את הקשר עם האור, אם עדיין אין לך את זה יחד. צריכים לנסות לעשות זאת בתוך הכלי. זאת אומרת, איפה זה מתגלה? איפה אני עומד לגלות את ההארה הזאת בפועל בצורה קבועה וגדולה ששולטת לא רק בתוכי עכשיו אלא שאני אראה אותה כך שהיא שולטת בכל העולם? שהיא תתגלה כך, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

אתה מתחיל לתאר לעצמך את הכלי הכללי. אבל גם מהבחינה הפנימית ביותר, כי עדיין אם זה יתגלה בך בצורה אחרת, היחס לחברים ומה שקורה בינינו וכולי, אתה יכול לאבד את הכל.

(סוף השיעור)