שיעור בוקר 07.08.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס הווירטואלי - "עולם חדש"

שיעור 2: האחריות שלנו כעשירייה על העולם

קריין: שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי, "עולם חדש", אנחנו נקרא מתוך שיעור מספר 2, "האחריות שלנו כעשירייה על העולם".

הנושא, הייתי אומר, הוא הכי רגיש והכי חשוב, "האחריות שלנו כעשירייה על העולם". עשירייה כראש, כראש תהליך התיקון, כראש של מחשבת הבריאה שעומדת להתבצע בכל באי עולם. כי כל התיקון הוא דווקא בתחתונים, בירידת כול כוח הבורא עד השכבה האחרונה, התחתונה ביותר, בזה דווקא הרצון שלו, הכוונה שלו, התכנית שלו.

לכן אנחנו צריכים לראות בזה עד כמה אנחנו נמצאים בהשתוות הצורה עימו. הבורא התחיל את הבריאה ועלינו לסיים את הבריאה, לסיים בזה שאנחנו ממטה למעלה מתחילים לעלות אליו, עד שכולם כולם מסתכלים רק אליו. בזה אנחנו צריכים להיות המובילים, הראשונים, כמה שאפשר, אבל בכל כוחנו, והיתר כבר תלוי בכוח עליון, בתפקיד שהוא נותן לכולנו, לנו יחד, ואיך אנחנו נקיים אותו.

אנחנו רואים שבינתיים אין עוד כוחות בעולם, כמו שידוע לנו לפחות, שהם ממש בפרהסיה כך מכינים את עצמם ועומדים להפעיל את עצמם כלפי כל האנושות בכוונה, ואפילו קצת פה ושם במעשה, כדי להראות לאנושות מה התכנית העליונה שנקראת "מחשבת הבריאה", ואיך אנחנו רוצים להוביל, להמשיך, למשוך את כולם אחרינו.

זה תפקיד מאוד מיוחד, במה זכינו לא ידוע. עוד נגלה שם בנשמות שלנו לָמה דווקא אנחנו ולָמה דווקא [זכינו] לתפקיד כה גבוה, שאנחנו הדור הראשון של הדור האחרון, המייסדים של התנועה הזאת של כל האנושות לקראת הבורא. וכמה שנרגיש את האחריות שלנו, בזה נהיה קרובים לבורא יותר.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "מאור ושמש", פרשת "עקב".

"וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- "אין" בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם. והעיקר הוא אותו הצדיק, היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע."

(מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)

עד כמה שאנחנו נחשוב על עצמנו כמשרתים, כעוזרים, כתומכים, כמטפלים בכל האנושות כדי להביא אותה לחיבור עם הבורא, בזה באמת נזכה לקיים את היעוד שלנו, את התפקיד שלנו, את מטרת הבריאה שלנו, ונעשה נחת רוח לבורא, להיות המשרתים של כל האנושות כדי לקרב אותה לבורא.

שאלה: מה זה אומר מבחינתנו להיות אותו הצדיק שיכול לתפוס בחינה שהיא יותר אין?

עד כמה שאנחנו מחשיבים את עצמנו רק לפי היכולת שלנו לקרב את כולם לבורא, זה נקרא להיות "אין".

תלמיד: ולקרב אותם לבורא זה בתפיסה שלנו או בתפיסה שלהם, קרבה לבורא?

לא, זה להשתדל למצוא כוונה ורצון של הבורא ולפי זה לאתר כמה אנחנו יכולים לקרב אותם. אנחנו לא מכופפים את האנושות ואנחנו לא חושבים מתוכנו, מעצמנו, שאנחנו יודעים איך לקרב, אלא פשוט אנחנו מסבירים, מספרים לאנושות מה שאומרים מקובלים, ואנחנו נעשים בזה רק כמעבר בעלמא, מעבר בלבד בין הבורא לאנושות ואנחנו כצינור. "צינור", זאת אומרת אנחנו משתדלים לא להכניס שום דבר מעצמנו, אנחנו לומדים רק מקורות, אנחנו לוקחים מהמורים שלנו מה שהם אמרו, סיפרו, וכך בצורה הכי פשוטה אנחנו מעבירים את זה להם. זה להיות כמה שיותר נאמנים למקור.

שאלה: האם העבודה של להיות "אין" בחברה היא נכונה גם כלפי האנושות, או שזה רק בינינו?

זה רק בינינו. כלפי האנושות כמו בחינוך כלפי התלמידים, הילדים, אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו באמת נמצאים בעניינים, ואנחנו מבינים ואוחזים בזה. מה שאם כן, אנחנו בעצמנו, וזה תמיד ככה, כמה שאדם מטפס על הסולם, כמה שהוא מגיע למצבים יותר גבוהים, הוא מרגיש את עצמו יותר נמוך. זה ברור, כי תמיד יש דבר והיפוכו. עד כמה שמתעלה, הוא מתעלה מעל מה שהיה, מצד אחד, מצד שני הוא מרגיש עד כמה לעומת הבורא הוא עוד יותר בחוסר כוחות. לכן אנחנו צריכים לדעת מה להראות לזולת ומה לא.

אני זוכר את הרב"ש, כששאלתי אותו אחרי כמה חודשים שהייתי אצלו, לָמה אני לא יכול להתגבר ולא יכול לעשות שום דבר, הוא אמר, "עכשיו אתה מרגיש שאתה סמרטוט כמוני". חשבתי, מה זה סמרטוט כמוך, מי אתה ומי אני? כן, ככה אדם מרגיש, הוא לא שיקר, הוא לא עשה את זה כמילים יפות כאלה, מי אני, מה אני. אלא באמת כך מרגיש כל אחד ואחד שדווקא מתקדם בתפיסת המציאות הנכונה, בהרגשת המציאות, איפה התפקיד שלו, מי הוא.

לכן לא צריכים להגיד למקובל שהוא יהיה עניו, שהוא יהיה צנוע, זה יוצא לו מתוך זה שהוא מגיע להשגות, מצד אחד. אבל מצד שני הוא צריך לדעת שכלפי התלמידים הוא צריך להביא את עצמו כבטוח, כיודע, ידוע וחזק, וכולי. כמו שאנחנו כלפי הילדים הקטנים, כי אחרת אנחנו לא ניתן להם תמיכה נכונה. הם צריכים להרגיש שאנחנו בטוחים, שאנחנו יודעים, שאנחנו מבינים, שאנחנו שולטים, שאנחנו בעלי הבתים על הרצון שלנו, על הדרך שלנו, על הכול. אמנם אנחנו לומדים יחד איתם מכל מיני מקורות ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אבל תמיד אדם הולך ויותר ויותר נפתח לו עד כמה הוא חלש יותר, וזה חלק מההשגה הרוחנית.

תלמיד: הוא כותב שעל פי עקרון של האין נמשך כל השפע לחברה. לפי איזה עיקרון נמשך כל השפע לאנושות?

צינור, רק צינור. כלפי האנושות אנחנו משתדלים לא להכניס שום דבר משלנו, אלא רק לתת קשר דרכנו לבורא. עד כמה שנוכל לבטל את עצמנו, הבורא יהיה יותר קרוב לאנושות ויוכל להשפיע להם. זאת אומרת, אם אתה רוצה לקדם את האנושות, לשנות את החברה, אתה חייב לעשות מעצמך כמה שיותר אפס בלהשפיע להם את כל הלב שלך. וזה לא חשוב שיחד עם זה אתה מראה להם עד כמה אתה גדול וכמה אתה מבין, מרגיש, שולט ובטוח, זה לא שייך אחד לשני. אנחנו כך צריכים לעשות, וגם לא רק כלפי האנושות אלא גם כל אחד כלפי החברים, הוא חייב להעביר להם איזושהי התפעלות, איזה ביטחון, וכן הלאה. ולא שזה שקר, אלא כך אנחנו מחזיקים את החברים, זה את זה.

שאלה: הוא כותב כאן שאם כל אחד מחשיב עצמו בקבוצה לאין, אז הם יהיו ראש וגוף ואיברים עליונים. מה זה?

זה עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה, אלא דווקא עשר, שהם יתחברו בצורה כזאת שלמה יחד מהראש ועד כפות הרגליים, זאת אומרת, על כל הבחינות הם ישתדלו להתחבר יחד, על כל הבחינות שיש בהם, ובזה הם רוצים דווקא להשלים זה את זה. כך אנחנו מתחברים והולכים קדימה.

מה יש בזה? דבר גדול והצלה, ממש הצלה. אני לא מסוגל לעשות על עצמי שום פעולות של תיקון. כל הפעולות של התיקון שאני כן עושה, הם אך ורק בחיבור שלי עם החברים. כל אחד משלים את השני, וכך יוצא שכמה שיש לנו השלמה על כל התכונות שלנו, כך אנחנו יותר משתווים עם הבורא. שעשר צריך להיות בדרגת כתר, עשר בדרגת חכמה, עשר בדרגת בינה, עשר כפול עשר, שיהיה מאה. יוצא שבצורה כזאת אני הופך להיות מערכת שהיא נקראת "צינור". ומה זה צינור? זה רצון מושלם, רצון נכון להעביר את הכול מכתר למלכות וממלכות לכתר, ובקיצור להיות המחבר בין העליון לתחתון ואני באמצע.

תלמיד: אבל עכשיו אתה אומר שאנחנו צריכים להפוך לצינור מכתר למלכות. האם מלכות זה העולם כולו? ואנחנו מה תפקידנו?

מלכות זה כל העולם, כתר זה בורא, ואנחנו באמצע.

תלמיד: איך יחד עם זה שכל אחד מתבטל, הופך לאפס, יש כאן היררכיה, מישהו ראש, מישהו זנב, גוף?

אני לא קובע מה לעשות וכלפי מי לעשות, אני רק רוצה להיות המחבר בין הבורא לנבראים. אל תתבלבל עם הספירות האלה כי אתה עדיין לא מכיר מה זה. זה רק על ידי קניית מסך, אור חוזר וכן הלאה. לפני זה אין ספירות, יש רק בחינות. וגם לא אצלינו כרגע, בינתיים. לכן מה שאנחנו צריכים, לעת עתה, זה בסך הכול לרצות להיות משרתים לכל האנושות מצד הבורא.

אני לא יודע איך עוד להגיד. נניח יש לך בעל בית והוא צריך לקבל את האורחים, את כל האנושות, ואתה באמצע צריך לקבל אותם ולהביא אותם אליו.

תלמיד: אנחנו נקרא את המאמר הזה בכנס, כך אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו בכנס?

איך אתה צריך להרגיש את עצמך בזמן הכנס אני לא יודע, אתה תחשוב. אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות בזמן הכנס כמו שעכשיו, אלא הרבה יותר מפותחים ומוכנים.

שאלה: קראנו במאמר שבדרגה שלמה יש ראש, רגליים, ידיים ועקב, מה זה מיצג בעבודה שלנו?

אנחנו לומדים את זה בחכמת הקבלה. "מבנה רוחני", הרצון לקבל שנברא כנקודה, הרצון לקבל הזה משתדל להגיע למימושו הנכון, לכן הוא עובד בצמצום, מסך ואור חוזר, כדי לענות לעליון בדיוק כמו שהעליון מתייחס אליו. בעבודה שלו כלפי העליון, הוא מפעיל את כל הכוחות והרצונות שלו, שהעליון מקודם כבר החדיר בו, ברא אותו בצורה כזאת.

ואז יוצא שיש לו רצונות, תרי"ג רצונות, והוא עם תרי"ג הרצונות האלה עובד כלפי העליון, זאת אומרת עם כל הגוף שלו, עם כל הרצונות שלו שהעליון ברא בו, הוא בחזרה מייחס את עצמו לעליון. ואז הוא רואה שיש רצונות כאלה שבהם הוא צריך לחשוב, ורצונות אחרים שבהם הוא צריך לתת, באלה לקבל, ובאלה להתקדם וכן הלאה. ואז יוצא שהוא מגלה את עצמו שכל הרצונות שלו פועלים כמו הגוף שלנו.

אחר כך הוא בכלל מגלה שאין גוף, אלא גם אלה הרצונות שלנו שאנחנו כך מפעילים אותם. אין גוף גשמי, אין רצונות, אין בני אדם שאנחנו רואים, זה הכול רצונות שכך אנחנו מרגישים אותם, והם, נניח כמו על מסך מחשב מציירים לנו את התמונה, הם כוחות. אין בעולם יותר חוץ מכוח קבלה וכוח השפעה, והשילוב של שני הכוחות האלה מביא לנו את כל תמונות הבריאה.

תלמיד: מה מפעיל את הצינור הזה שיהפוך אותו ראוי לתפקידו?

הצינור מופעל על ידי הלחץ של הבורא שרוצה לחדור דרכנו לנבראים. לכן אנחנו מרגישים את עצמנו גם מצד הבורא בלחץ, מצד העליון, וגם מצד הנבראים בלחץ, מהתחתונים, וכך אנחנו מרגישים את עצמנו דווקא הכי הכי לחוצים. למשל עכשיו בווירוס הקורונה אם אנחנו לא נזדרז אז המצב שלנו יהיה גרוע יותר מכולם. כך אנחנו מתקדמים.

יש לנו בעיה, כי יש לנו רצון גם כלפי העליון וגם כלפי התחתונים ואנחנו צריכים לממש את הרצונות האלה. מה שאין כן בכל באי העולם אין דבר כזה, הם לא קיבלו רצונות גדולים ולכן הם לא צריכים לממש אותם ולא סובלים כמונו. אנחנו נסבול יותר, דווקא אנחנו שנקראים "ישר א-ל" שחייבים להיות צינור, אם לא נתפקד נכון אנחנו נסבול. ואין לנו אפשרות לברוח, זה תפקיד שכל אחד ואחד מקבל מלמעלה.

שאלה: חבר שלומד בעשירייה, האם הוא צינור אינדיבידואלי או הוא צינור יחד עם כל החברים בעשירייה?

גם וגם. כל אחד צריך להרגיש את עצמו שהוא גם צינור פרטי, וגם צינור עם כולם. יש אחריות אישית ויש אחריות קולקטיבית.

שאלה: הרגע הזכרת שהיית רוצה לראות את הכלי העולמי מגיעים לכנס יותר מפותחים מעכשיו. אם אנחנו מייחסים את זה למאמר הזה, האם אתה חושב שחסר לנו ביטול כלפי החברים בכדי להתחבר?

חסר לנו ביטול וחסר לנו קשר. ביטול זה לא מספיק, ביטול שאתה מבטל את האגו שלך, זה עוד לא נותן לך אפשרות להתקשר אליהם, אתה צריך גם להיות מקושר איתם. יש כאן שני דברים, כוח שדוחה את האגו, מדכא אותו כדי להיות מוכן להתחבר, וכוח החיבור עם האחרים כדי שתתחבר, ושני הכוחות האלה צריכים להביא אותנו למבנה של הצינור.

שאלה: לפני כ-50 שנה הייתה לי חוויה של יציאה מחוץ לגוף. הייתי בקומה וחוויתי מצב שאני יכול לשוטט בכל בית החולים, לעבור דרך הקירות. רציתי לדעת עד כמה המצב הזה יכול להיות לי לעזר עכשיו, בעבודה בעשירייה?

לא, זה לא מצב אמיתי. אני יודע, גם עברתי דברים כאלה, עברתי מקרה של מוות קליני, זה לא דומה למצב רוחני, אבל זה קורה.

שאלה: הנושא של השיעור הזה הוא האחריות שלנו כעשירייה על העולם. אם אנחנו מסתכלים כרגע מה קורה בעולם מאז הקורונה, בני אדם פשוט רבים ביניהם, מתחלקים ממש לשניים וזה מחריף. כל אחד חושב שהוא צודק, לא יודעים לחיות בשלום זה עם זה. כל אחד חושב שהבחירה של השני תזיק לו עד מוות. מה אנחנו בעצם מפיצים בשיטה שלנו, שכביכול אולי לא נראית הגיונית לאנשים בקהל הרחב?

אני לא יכול להגיד. עוד לא ברור עד כמה זה מקדם אותנו ועוזר לנו. זאת אומרת, ברור שכן, אבל עוד לא ברור לקהל הרחב במה זה מקדם אותם. הכול תלוי בהסבר שלנו, כמה שנגיע ונסביר להם את זה. נשתדל להסביר.

שאלה: האנושות תהיה מסוגלת להכיל בכלל קונפליקטים? איך אנחנו נעביר להם את השיטה הזאת?

אם תחכה עד שהקונפליקטים האלו, ההתנגשויות האלו, יביאו אותם לזה שהם ירימו ידיים ויגידו אנחנו מוכנים לשלום ולתיקון הרע בטבע שלנו, זה לא יקרה. זה לא יקרה, מפני שככה הרצון לקבל בנוי, הוא לא רואה שום דבר חוץ מעצמו. לכן, כתוב שאפילו בפתח של הגיהינום, הם לא חושבים שזה גיהינום, אלא חושבים שכל אחד צודק, וכך זה נגמר. לכן, אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו, ופשוט לדעת שההסברה, הלימוד, הדוגמה, יכולים למשוך את הכוח העליון איתנו יחד, והוא כבר יסדר את הכול.

מה שבני האדם לא יכולים לעשות, לא רוצים לעשות, לא יודעים איך, ועד כמה שהם צריכים את הכוח העליון, אנחנו צריכים לעשות במקומם. כמו ילד קטן שלא יודע מה הוא צריך לעשות, אבל ההורים יודעים עבורו. והם מביאים לו את האוכל, את כל התיקונים, הטיפולים, ואת כול מה שהוא צריך. הוא לא יודע כלום, לא יודע אפילו לבקש. הוא רק יודע לבכות כשרע לו, אבל חוץ מזה שום דבר. בכל היתר הם משלימים אותו, העליון משלים את התחתון בשכל, ברגש, ביכולת להביא לו את הכול, לטפל בו, העליון מביא את הכול כדי לטפל בתחתון ובצורה כזאת לגדל את התחתון.

בצורה כזאת אנחנו צריכים להתייחס לכל האנושות, בצער גידול בנים. זאת אומרת, זו בעיה גדולה מאוד ובכל זאת אנחנו חייבים לבצע את זה. לכן, עוד כתבות, עוד טיפולים, עוד שיעורים, עוד לדבר וכך פעם אחר פעם. תראה כמה זמן הבן אדם גדל. עד שהוא גדל עוברות 20 שנה, עד שהוא נעשה באמת איכשהו ראוי לחיים, וגם לא לחיים, אלא לאותם תנאים מלאכותיים שבנינו בשבילו.

20 שנה מהחיים, אתה מבין? ואנחנו גם צריכים להבין שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו את כל מה שהתינוק הזה שנקרא "האנושות של היום" לא מסוגל לעשות בצורת התיקון, ואנחנו צריכים לבצע את פעולות התיקון במקומו. כמו שאנחנו מביאים לתינוק מזון, אוכל, רוחצים אותו, מטפלים בו, מביאים לו תרופות, מלבישים אותו, וכן הלאה. אנחנו עושים הכול, והוא לא יודע לעשות שום דבר, רק לתפקד בגוף החי. זה הכול.

ואנחנו צריכים להגיע כך לאנושות, ובדיוק בצורה הזאת, כמו הטיפול בתינוק, כך אנחנו צריכים לטפל בו. האם אנחנו עושים זאת? האם אנחנו באמת יכולים להיות המקשר בין הבורא לנבראים? כי בעל הסולם אומר לנו שאנחנו הגשר הזה.

שאלה: איך מתמודדים עם הדחייה מהאחריות הזאת? כי זה גורם לחברים לדחייה, לפעמים זה ממש מעלים אותם. איך אנחנו תומכים זה את זה?

כשאתם מחזיקים זה את זה יחד. למה זה נברא בצורה כזאת? כי אי אפשר על ידי כוח אחד להחזיק, חייב להיות כנגדו דברים אחרים, כוחות אחרים, פעולות, בני אדם, וכולם נותנים לו גירוי חיובי, שלילי, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים. אין מה לעשות, רק צריכים להבין שהבורא מחכה ומצפה לאנושות, שאנחנו קיבלנו יכולת כזאת, דחף כזה שאנחנו נקבל את כל האמצעים, ואת כל מה שנרצה לטיפול באנושות, אם אנחנו באמת נתחיל לטפל בהם בנאמנות.

שאלה: תפסתי את עצמי במחשבה על היחס שלי כלפי המצב להיות אין, המצב השתנה במהלך הזמן, ובהתאם למצב אני מתייחס לזה עכשיו בצורה הפסיבית לגמרי. הבנתי שגם אז אפשר לחשוב על כל העולם. הייתי רוצה שתמליץ לי כלפי המצב הזה. זה נכון שלא משנה איך אני מרגיש את זה, העיקר שאני ארצה את זה בצורה כנה, או שיש לך המלצות כלליות מה לעשות? איך להיות נכון במצב?

אני לא רוצה לתת לכם כל מיני טיפים, לעשות ככה, כך, או אחרת. כי את הדברים האלה אתם צריכים לברר ביחס ביניכם. הקבוצה, העשירייה, חייבת פשוט לברר את הדברים האלה יחד. אפילו אם היא מתחילה ולא יודעת כלום, עד כמה שהם יחליטו, זה נקרא שאת זה הם מסוגלים לבצע, ולא יותר. ואז, לפי השגיאות שלהם, לפי ההחלטות שלהם, הם יתקדמו. ולשמוע עצות מבחוץ, זה כמו שבכל מקום אנחנו שומעים עצות, ואף אחד לא מקיים אותן, כי אלה לא עצות משלו.

הדבר הנכון נולד מבפנים, מתוך האדם, או מתוך העשירייה. לכן, אתם צריכים יותר לדבר ביניכם, בצורה כמה שיותר עניינית, לכיוון החיבור בינינו וכלפי האנושות. זה מה שאנחנו צריכים כדי להיות השליחים של הבורא.

שאלה: יש לנו במהלך היום ארבע, עכשיו גם חמש פגישות. המצב של העשירייה משתנה, הכיוון שלנו כלפי העבודה הפנימית שלנו גם צריך להשתנות במהלך היום, או שאתה בוחר כיוון אחד והולך איתו?

אני לא יכול להגיד, אתם צריכים להחליט את זה. אבל תחליטו מהר, תנסו ככה, וככה, וכן הלאה. יכול להיות שתראו מה נוח לכם, מה טוב, מה מטרתי יותר, מה יותר מטרתי.

שאלה: כשחבר הופך לעקב בקבוצה, והוא גם הופך להיות לבחינת ראש, איך שני הניגודים האלה מסתדרים יחד?

אין שום בעיה, שוב, כמו בטיפול בתינוקות, ככול שאנחנו עם ראש יותר גדול, כך אנחנו יודעים איך להרכין את עצמנו ולטפל בכל המצבים הקטנים של התינוק. וזה לא שייך אחד לשני, דווקא ההיפך, אם אנחנו עובדים בעל מנת להשפיע, אז הגדלות שלנו רק עוזרת לנו להיות יותר בהשפעה.

שאלה: מצד אחד אנחנו יוצאים להפיץ, מצד שני אנחנו מתחברים בעשירייה, אבל ההרגשה עכשיו היא שזה הופך להיות לאיזה דבר אחד ואני לא יודע במה להיאחז. זה קצת מבלבל.

אנחנו מתחברים בינינו כדי להפיץ. ההפצה הזאת היא גם בתוכנו, בתוך העשירייה, העשירייה מתחברת, ומחוצה לעשירייה לכל האנושות. לכל ה"בני ברוך", לכלי העולמי, ואחר כך לכל האנושות.

יש לנו אדם שמבטל את עצמו כלפי העשירייה שלו, כך הוא רוכש את העשירייה שלו. עם עשירייה הוא מבטל את עצמו, והעשירייה מתבטלת כלפי כל העשירייה המשותפת שלנו, של "בני ברוך" העולמי. עם העשירייה הזאת, שהיא "בני ברוך" העולמי, אנו מבטלים את כולנו כלפי האנושות כולה.

ואז אנחנו מגישים את כל הכלי הזה כולו, כולו לבורא. כי אנחנו רוצים שהוא יתלבש והוא ישלוט בכל הכלי הזה שלנו. כך מגיעים לדבקות בו, לדבקות השלימה של הנבראים בבורא.

שאלה: כסטודנט שעדיין לא נמצא בעשירייה, האם ביטול עצמי להיות כעקב יכול להשפיע, לעזור, לעשות שינוי במשהו?

בינתיים כן, אבל כדאי לך בכל זאת להצטרף לעשירייה. אפילו עכשיו לפני הכנס ובזמן הכנס, לנסות להתחבר, להצטרף לאיזו עשירייה. תכתוב למארגנים והם יגידו לך איפה אתה יכול להיות. זה לא שייך למקום המגורים, זה רק שייך לשפה.

שאלה: מה זה אומר לעשות תיקונים עבור האחרים, האם אני יכול לעשות גמר תיקון עבור העולם?

אנחנו באמת לא יכולים לעשות תיקונים, אף אחד לא יכול לעשות תיקון עבור עצמו. אמנם אנחנו אומרים כך שאדם מתקן את עצמו, אבל אנחנו לא מתקנים את עצמנו, גם אין בנו מה לתקן, יש לנו רק לתקן את מה שנמצא בינינו, ביני לבינך, ביני לבינו, זה מה שיש, וכך אנחנו באים לתיקון.

קריין: קטע מספר 4 מתוך בעל הסולם, "הקדמה לתע"ס". אותיות ס"ח ס"ט.

""חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'. וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'.". 

(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", אותיות ס"ח-ס"ט) 

הכלים שלנו, הרצונות, הכוונות, כל מה שיש לנו ,הם באמת לא מיועדים לכך שאנחנו נשתמש בהם בעצמנו, אלא רק כדי להתקשר לאחרים. כי מלכתחילה הבורא ברא מערכת שלימה ואחר כך שבר אותה, ולכן כל אחד ואחד מאתנו הוא כאיזו מין חתיכה הקרועה מהשלם, ויש בו כל מיני כאלה חוטים שיוצאים ממנו ולא מחוברים לאחרים. לכן יוצא שכדי לתפקד נכון, כדי שארגיש את עצמי שאני חי, אני חייב להתקשר לאחרים. אני צריך להרגיש שדווקא זה מחזיר אותי לחיים. שחיים אמיתיים הם שאנחנו כולנו מקושרים ומעבירים אחד לשני את כל הרצונות, הפקודות, המילויים וכן הלאה. זו המערכת השלימה.

ועכשיו, עם הפנדמיה הזאת, לאט לאט אנחנו מתחילים לעכל, והאנושות תראה את זה, עד כמה אנחנו נמצאים כמערכת אחת, כמנגנון אחד. וכל אחד, אם הוא מתקשר לאחרים, דווקא בקשר עם האחרים הוא מוצא איך הוא חי, איך הוא מקבל, איך הוא נותן, איך הוא מרגיש את החיים. והחיים העכשוויים שלנו שאנחנו מרגישים שאנחנו חיים, הם בסך הכול לקיום הבהמי בלבד, ואין בהם שום דבר, רק בהמה שחיה כדי להיכנס לתפקיד הנכון.

לכן "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", כי העולם נברא כדי שאני אתחבר אליו, ואז אבצע את התפקיד שלי כלפי העולם. אבל עם התפקיד שלי כלפי העולם אני אהיה מקושר לבורא, כי אין לי חסרונות בעצמי להתקשר לבורא, אלא כשאני מתקשר לעולם אני מרגיש שאין לי ברירה אני חייב להיות מקושר לבורא. ואז תהיה לי דבקות וקשר עם הכוח העליון, ואני ארגיש את עצמי ששייך לחיים נצחיים.

קריין: קטע מספר 5 מתוך "ליקוטי הלכות", הלכה ד'.

"עיקר החיות הוא על ידי האחדות, על ידי שנכללים כל השינויים במקור האחדות. והעיקר תלוי בהאדם שהוא עיקר הבריאה ובו תלוי הכל כידוע. ועל כן "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות, והקיום, והתיקון של כל הבריאה. על ידי שבני אדם, שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום.". 

("ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד)

סדנה

איך אנחנו יכולים להעריך את השוני שבינינו בקבוצה? עד כמה שאני רואה את החברים שלי שהם שונים זה מזה, מנוגדים זה לזה, בקושי סובלים זה את זה, לא יכולים לסבול זה את זה, אז הקשר בינינו יהיה יותר ויותר מועיל לתיקון הכללי של מערכת האדם הראשון.

דברו על כך, עד כמה אנחנו שונים עד ששונאים זה את זה, ואז הקשר בינינו, העבודה על הקשר בינינו יותר מועילה להביא אותנו למבנה חזק של אדם הראשון כדי לגלות בו בורא. עד כמה שאנחנו יכולים לכבד, להעריך את השוני שבינינו, אפילו ששונאים ורוצים להרוג זה את זה, כמו תלמידי רבי שמעון, דווקא זה מביא אותנו לאחדות חזקה וגילוי הבורא הגדול.

*

(סוף השיעור)