שיעור בוקר 29.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 859,

מאמר: "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 859, מאמר "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה".

המאמר הוא לא קצר, אבל כדאי לעבור עליו קטע, קטע.

מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ח
1988/89 - מאמר 18

"בזה"ק (כי תישא דף א', ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו, "בא וראה, הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. שואל, למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק".

ויש להבין:

א. אם בדבר שבמנין אינו שורה ברכה, אם כן מהו ההבדל בין שסופרים את האנשים או שסופרים את הכופר במקום אנשים. הלא בסופו של דבר כבר אנו יודעים את מנין אנשים. אם כן מה מועיל אם החלפנו את הכפר, כי סוף סוף אנו יודעים את מספר שלהם.

ב. מדוע הכפר הוא דוקא מחצית השקל, ולא שלם, או רבע שקל. מה מרמזת לנו את ענין מחצית דוקא.

ג. לאיזה צורך אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט". וכי יש מי שלא יודע דבר כזה, שאם צריכים לדעת איזה מנין, ומחליפין, במקום לספור אנשים, שיספרו במקום זה דבר אחר במקומם, בטח מוכרח להיות דבר אחד לכולם. אחרת אי אפשר לדעת את המנין. אם כן מה בא זה ללמדנו.

ד. מה מועיל לנו בזה, אם מבורכים בתחילה ובסוף, אם באמצע יש מנין. וכי בשביל הברכות מתקלקל המנין, אם דבר שבמנין אינו יכול לשרות שם ברכה.

ובכדי להבין כל זה על דרך העבודה, צריכים לתת תשומת לב על המטרה שהאדם צריך להגיע אליה. ידוע שהסדר הוא, כי לכל מטרה שהאדם רוצה להשיג אותה, צריכים לתת יגיעה. כי בלי עבודה, לא יכולים להשיג שום דבר. אם כן בעבודת ה', מהי המטרה שהאדם צריך להשיג, שבגללה הוא נותן את היגיעה.

התשובה היא, להגיע לידי דבקות ה' הנקראת, השתוות הצורה, שפירושו, כמו שהמטרה של הבורא בבריאת העולם היא להטיב לנבראיו, כמו כן האדם צריך לשום המטרה לנגד עיניו, שהיא להטיב להבורא. כלומר שהאדם צריך לעשות דברים להנות את הבורא, שזה נקרא, השתוות הצורה.

זאת אומרת, בזמן ששני הצורות באים כאחת, אז מטרת הבורא מתלבשת במטרת הנבראים.

נמצא, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו מטרת הבריאה, מתלבש בהרצון דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, וזה מכונה, מקבל בעל מנת להשפיע. ולפי זה יוצא, מהו השכר שהאדם מקבל תמורת היגיעה. צריכים לומר, השכר הוא השגת המטרה, כדרך השכר בדברים גשמיים, שהאדם נותן יגיעה, ותמורתה הוא מקבל את המטרה שהוא משתוקק אליה להשיג, שלא נותנים בלי יגיעה.

ובהאמור יוצא, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, בכדי להשיג את המטרה שלו, הנקראת, דבקות בה', דהיינו שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, הוא צריך לתת יגיעה הנקראת, יסורים, שפירושו, שהאדם צריך ללכת נגד הטבע שלו. כלומר, היות שהאדם נברא בכלים להנות לעצמו, והוא צריך ללכת בדרך שיגיע להנות להבורא, ולא לתועלת עצמו, ולזה הגוף מתנגד.

ועל זה יש מלחמות: פעם גובר הרצון להשפיע, ופעם גובר הרצון לקבל. וצריכים לדעת, שכל הכוחות שיהיו להאדם, שתהיה לו היכולת ללכת נגד הרצון לקבל, האדם צריך לקבל מתורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

היינו בזמן שהוא הולך לעסוק בתורה, ונותן יגיעת התורה, לאיזה שכר הוא מצפה, הוי אומר, לכוון לזכות להרצון להשפיע לה'. וזה נקרא, שלומד תורה בכדי להגיע לשמה, הנקרא, בעל מנת להשפיע, שהיא בחינת "הדבק במדותיו יתברך".

ונמצא לפי זה, ביגיעת התורה יש ב' אופנים:

א. שהוא מתייגע בלימוד התורה בכדי להשיג ע"י זה תועלת עצמו, דהיינו על מנת שיקראו "רבי", או תשלום של כסף, וכדומה.

ב. יגיעת התורה בכדי להשיג כח ללכת נגד תועלת עצמו. נמצא כאן, שיש להבחין בחינה אחרת בענין יגיעה. כלומר שיש להאדם יגיעה גדולה, שיהיה בידו כח להתייגע בתורה על כוונה זו שהיא נגד הגוף. ואדרבה הגוף, עד כמה שאפשר הוא מתנגד לו, ולא רוצה לתת לו כח להתייגע בתורה על כוונה זו. מה שאין כן שלא לשמה, כנ"ל, שם אם הגוף רואה שישיג למה שהוא משתוקק לקבל תמורה, אז הגוף נותן לו חומרי דלק שיוכל להתייגע בתו"מ, היות שהתמורה שהוא מצפה לקבל, היא לא נגד טבע הגוף. לכן הגוף יכול לתת לו כח עבודה.

אי לזאת, בזמן שהאדם רואה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה, תועלת עצמו, אז בידו כח לעשות מעשים, ולתת יגיעות גדולות, ואין רפיון במעשי ידיו. ובדרך זו מתחילים לחנך את, "הנשים והקטנים וכלל עמי הארץ", כי רק ע"י שלא לשמה יכולים לשכנע את האדם שיעסוק בתו"מ.

אולם בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתו"מ היתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל להנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל להנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.

והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.

ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה". ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה מצד התחתונים, שה' יתן להם הן האור והן הכלי.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בתפלת מוסף דראש השנה), "וישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".

ידוע שסדר העבודה הוא כמו שכתוב, "נעשה ונשמע", שענין העשיה שייך להנבראים, שזה נקרא, "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר שענין עשיה שייך לנו, וע"י זה נזכה לבחינת שמיעה, שהיא בחינה מה שהבורא נותן לשמוע, ומצד עצמם אין הנבראים מסוגלים לקבל על עצמם את ענין עבודת ה', שיהיה בלתי ה' לבדו, ושלא להתערב בזה התועלת עצמו.

אלא שמיעה באה מצד ה', על דרך שהיה במתן תורה, שעם ישראל שמעו מפי ה', "אנכי", "ולא יהיה לך". אולם לפני זה היתה הכנה לקבלת התורה, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ז), שהיה ענין הגבלה ופרישה, כמו שכתוב, "וקידשתם היום ומחר", ואח"כ זכו לשמוע את התורה.

ובזה יש לפרש, "וישמעו רחוקים ויבואו". היינו את זה שהם רחוקים, כלומר שיש ענין תורת חיים, שזה נקרא כמו שכתוב, "כי עמך מקור חיים", שהוא דבקות בה', אלא שהאדם רחוק מזה. הרחקה הזו גם כן באה מצד ה', כי אפשר להיות רחוק מדבר אלא בזמן שיש להאדם ידיעה ברורה שיש מציאות, ורק הוא מטעם איזה סיבות הוא רחוק מזה.

אל כן האדם צריך מקודם להיות לו בחינת אמונה בה', ואח"כ הוא יכול לומר, שהוא מרגיש שהוא רחוק מה'. נמצא, שהרגשה זו שהוא רחוק, מוכרחה להיות לו הרגשה, שה' משגיח על העולם, ויש דין ויש דיין, אלא שהוא מרגיש זה מרחוק, אחרת מי אומר לו שהוא נמצא מרוחק מה'.

על כן זה שהאדם מרגיש שהוא רחוק מה', ה' מודיעו לו את זה בזה שמתראה אל האדם מרחוק. זאת אומרת, שבזמן שהבורא מוסתר ממנו, אין האדם יכול להיות במצב של ריחוק, כי מי אומר לו שהוא רחוק. אלא כנ"ל, בזה שה' מתגלה אליו קצת, אז באה לו הרגשה שהוא רחוק.

וזה שכתוב, "וישמעו רחוקים", היינו שה' שולח להם בחינת שמיעה, שירגישו שהם רחוקים ויבואו להתקרב. היינו שדורשים מה' שיקרב אותם. היינו שיוכלו לבוא לידי השתוות הצורה, שהוא כלים דהשפעה. אולם אין האדם משיג הכלים האלו אלא ע"י עזרה מלמעלה. וזה נקרא, "אור המתלבש בכלי", היינו בהרצון לכח הזה.

וזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז), "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". שפירושו, "אם ה' לא יבנה בית", היינו שהלב יהיה בנין דקדושה. "שוא עמלו", היגיעה היא בחנם. "בוניו בו", כלומר אלו שרוצים לבנות בנין דקדושה, צריכים לדעת ולהאמין שבלי עזרתו יתברך, שהוא נותן הן הכלי כנ"ל, שהוא הרצון וחשק להשפיע, והן האור, שהוא הכח שהאדם מקבל, שיכול לעשות מעשים דלהשפיע, הכל הוא הנותן, אבל האדם צריך לעשות מקודם מעשים, כלומר שלפני העבודה צריך האדם לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואח"כ הוא צריך לומר, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

וכמו שהיה קודם מתן תורה, כלומר בכדי שיוכלו עם ישראל לשמוע את התורה שנתנה בהר סיני, היתה הכנה מצד עם ישראל, שנתנה להם ענין הגבלה, ופרישה, שזה נקרא, הכנה מצד התחתון, ואח"כ יש מקום לקבלת התורה מצד ה'.

אולם בזמן הכנה, היינו מטרם שהאדם זכה לכלי הנקרא, צורך, שיהיה בידו כח לעשות, שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, הצורך הזה הוא אצלו בעולה ויורד. כלומר לפעמים הוא משתוקק שה' יתן לו הכח שיהיה בידו לעשות הכל לתועלת ה', ומבקש מה' שיעזור לו. ולפעמים יש לו אח"כ ירידה, שפירושו, שאין הוא מרגיש שום צורך לעשות נחת רוח להבורא, אלא חושק אך ורק עצות ותחבולות איך למלאות עצמו עם תענוגים עבור הרצון לקבל לעצמו.

ואם בא לו בזמן הירידה מחשבה בקשר לרוחניות, שצריכים לעשות מעשים דלהשפיע, הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הבורא, מדוע עשה הבורא כך, היינו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, ומאי איכפת להבורא אם האדם כן עובד לתועלת עצמו.

ואז הוא מהרהר בכלל על התורה ומצות, מדוע הוא רוצה לצער אתנו, ונתן לנו חוקים שקשה לקיים אותם. אם הוא באמת אב הרחמן, למה נתן לנו לקיים מצוותיו בהרבה איסורים, וכדומה. ולפעמים בזמן עליה, הוא בא גם כן להרהר על הבורא, וכי בשביל מה נתן לנו לקיים מצות של ענין, ושמרתם את נפשותיכם.

כלומר זה שהאדם מוכרח לאכול, ולשתות, וכדומה, בשביל איזה צורך ברא ה' אותם דברים. וכי בקיום אלו דברים האדם יהיה יותר חכם, ויותר בעל יראת שמים. אם כן האדם שואל, בשביל מה צריכים כל הנאות גשמיות, היות שלא רואה שתהיה מזה תועלת רוחנית, כך האדם עולה ויורד.

היינו לפעמים הוא לא מבין בשביל מה ניתן לנו בכלל הנאות גשמיות, כיון שהוא מבין עכשיו, שעיקר תכלית האדם היא להידבק בה', אם כן תאוות גשמיות הללו לשם מה נבראו. ובזמן הירידה ממש להיפך, הוא שואל לעצמו, מדוע נאסרו לנו הרבה דברים. ובאופן כללי, מדוע נאסר לנו לעבוד לתועלת עצמו, רק שאנו כאילו מוכרחים לעבוד לתועלת ה'. ואם לא, אנו מוכרחים לסבול בעולם הזה ובעולם הבא.

וזהו סדר העבודה בזמן הכנה. זאת אומרת, מטרם שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, הוא נמצא בכף הקלע, שזורקים את האדם מקצה אל קצה, והוא רואה שאין לו זכות בחירה. אלא מה שרוצים מלמעלה, כך עושים עמו. והוא נמצא כחומר ביד היוצר, ואין לו שום דעה על עצמו.

והאדם צריך להאמין, שכל המצבים שעוברים עליו הוא לטובתו. כלומר שדוקא על ידי עליות וירידות הוא יבוא לשלימות הנרצה, כמו שכתוב, "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". שע"י הירידות הנקרא, בחינת מיתה, בעבודה, ומחיה, הנקרא, בחינת עליה, בעבודה, שדוקא ע"י זה יצמיח ישועה, היינו שהאדם יגיע לשלימותו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים למנות את ישראל בכלל. זאת אומרת, מי צריך לדעת את המנין, בו בעת שענין מנין זהו דבר מסוכן, כמו שכתוב, שאין הברכה שורה על דבר שבמנין. והתיקון, שניתן להם לתת הכופר, מה זה משנה. סוף כל סוף יודעים את המנין של ישראל. וכמו כן מה שנותנים ברכה מתחילה וברכה בסוף המנין, מה מוסיף לנו זה.

ובדרך עבודה, שמדברים הכל באדם אחד, צריכים לדעת, מהו מנין של ישראל. אלא כנ"ל, שדרך העבודה להגיע לשמה, היינו להשפיע, מתחילים בקו ימין הנקרא, שלימות, שזה נקרא, שהוא איש שהברכה שורה עליו. ומבחינה זו האדם צריך לקבל שמחה, ולתת שבח והודיה לה' על מה שזיכה אותו עם קצת אחיזה בקדושה, לא חשוב כמה שיש לו, היות שהוא יודע, שגם זה לא מגיע לו.

וזה נקרא, שהוא מסתפק במועט. אם כן אין לו מה למנותו, לראות כמה בחינות יש לו מבחינת ישראל, היינו כמה אחוזים מעבודתו הוא יכול לומר שזה ישר-אל, שפירוש, כמה כח הוא מוכן לתת עבור הקדושה שנקראת, שם שמים, את זה לא מעניין בכלל, כי הוא אומר, מה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ, זהו חשוב מכל התענוגים שישנם בעולם.

ואין לשאול על זה, אם כן מדוע אם זה כל כך חשוב, מדוע הוא מסתפק במועט. על זה הוא משיב לעצמו, בטח אין לי זכיה שהקב"ה יתן לי חלק יותר גדול מכפי שיש לי, ורק אני רואה שיש אנשים שגם זה אין להם. נמצא, שהוא איש שהברכה מצויה אצלו, היות שיש לו עם מה לשמוח. והוא רואה, ששאר אנשים עליזים ושמחים משטויות.

וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. זה נקרא, שמטרם שהוא הולך למנות את בחינת ישר-אל שבקרבו, היינו מה שיש לו בפנימיות הלב, מברכים תחילה את ישראל. כלומר שהוא אומר, שהבחינת ישראל שבו הוא מבורך, כנ"ל, שיש לו עם מה לשמוח היות שהברכה מצויה אצלו, והוא מסתפק במועט, במה שיש לו.

ואח"כ מונין את ישראל, היינו שעובר לבחינת שמאל, ומתחיל לעשות חשבון נפש, כמה תורה יש לו, וכמה יראת שמים יש לו. אז הוא רואה שהוא מלא חסרונות, ואז יכול להיות בחינת נגף, היינו שיכול לבוא לידי יאוש ולברוח מן המערכה. ולומר, שאין עבודה זו דלהשפיע בשבילו, ולכנס בבחינת עבודה דקו אחד כבר אין הוא מסוגל, כי כבר אינו יכול לרמאות עצמו, ולומר שזהו עבודה אמיתית, היות שכבר שמאל אומר לו כל פעם, מהי נקראת, עבודה של אמת.

וזהו פירוש, שדבר שבמנין אינו שורה בו ברכה, כי תמיד יש בו חסרונות, כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". נמצא, לפי הכלל, בדבר שיש חסרון, יש אחיזה לקליפות, שפירושו, שהקליפה מראה לו שזה לא בשבילו. נמצא, עם טענות כאלו היא הורגת אותו. כלומר שעד כמה שהיה לו משהו ברוחניות, היא מוציאה ממנו, ונשאר בבחינת, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וזה שכתוב, שכל דבר שבמנין אין שורה שם ברכה. כי הוא רואה תמיד חסרונות, ובכל חסרון יש אחיזה לקליפות. זה נקרא, בחינת נגף. וזה שכתוב, "ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אותם", היינו שע"י הכופר לא תהיה בחינת מיתה בגלל המנין, שפירושו כנ"ל, שבשעה שעובדים בבחינת קו שמאל, כלומר אף על פי שהולכים בקו שמאל, ויכול להיות נגף, אבל ע"י הכופר לא יהיה בהם נגף.

לכן ניתנה עצה, בכדי שלא יהיה ניכר החסרון להקליפות, "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם". כלומר שלא יסתכלו על החסרונות מה שהם מוצאים, בזמן שאדם עושה חשבון, כמה אחוזים הם נכללים בבחינת ישראל.

אלא שיעשו חשבון, כמה תיקונים הם צריכים לעשות בכדי שיהיה להם כופר נפש לה'. זאת אומרת, שלא יסתכלו על החסרונות, אלא על תיקון החסרונות, שע"י זה הנפש שלהם שהיה בקליפות, יצא מהם וידבק בה', שזה נקרא, "ונתנו איש כופר נפשו", שיספרו את התיקונים מה שהם צריכים לעשות. וממילא אין הם רואים אלא תיקונים, כמו שאמרו חז"ל (יבמות ל"ח), "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי". נמצא, שבזמן שמסתכלים על התיקונים, הרי הוא כאילו כבר תיקן אותם, ואין כאן מקום חסרון.

וזה שכתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". שיש לפרש, בזמן שרואים החסרונות שנקרא, "עובר על הפקודים". "מחצית השקל", שענין מחצית, פירושה, כמו שכתוב (פרי חכם ח"ב, דף ע"ח), וזה לשונו, "כי תפלה עשתה מחצה. ודרך המתפלל על עצמו, שאין לו שלימות זולת המחצה, כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז"ל, שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, אלא לשלמות".

שפירושו, שהאדם, מה שנותן נבחן לחצי, היינו הכלי, שהוא רצון לקבל לעצמו שנתרחק מה', וצריכים להתפלל שהכלי הזה יתחבר להבורא, שהוא נקרא, האור. וכשהאור מאיר בכלי, זה נקרא, שלימות. וזה פירוש, "תפלה עושה מחצה", שענין מחצה, פירושו, הכלי, כי "אין אור בלי כלי". לכן כשהוא מתפלל, ומרגיש חסרונו, אז יש מקום למילוי החסרון. נמצא, זה שכתוב, "זה יתנו", היינו הכלי שהוא מחצית, המכונה, "אתערותא דלתתא", כנ"ל, שהתפלה על החסרון זהו כבר נקרא, תיקון.

וזה על דרך משל. איש אחד נתן להוציא את הכתמים שישנו על המעיל שלו. ואומר לבעל המכבסה, אני סופר לך את המנין של התיקונים, מה שאתה צריך לתקן, בכדי שאני אדע כמה לשלם לך.

והוא מבקש מבעל המכבסה, שיתקן ולהוציא את הכתמים. ואז לא שייך לומר, שהאדם יבוא לידי יאוש, בזמן שהוא רואה שיש לו הרבה כתמים, היות שהוא לא סופר את הכתמים, בכדי שיראה כמה חסרונות שיש לו בהמעיל שלו, אלא מה הוא סופר כמה תיקונים הוא צריך לעשות.

נמצא, שהוא לא חושב עכשיו על חסרונו, אלא חושב עכשיו על התיקונים. וממילא לא שייך לומר, שיהיה בהם (בכתמים) נגף, היינו שיברח מהמערכה, ויגיד, שהעבודה של דרך אמת, זה לא שייך אליו. נמצא, שתיקון גדול הוא שסופרים את הכופר ולא את החסרונות שיש באנשים. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". כלומר כשעוסקים בבחינת התיקונים, הרי הוא כאילו כבר היה מתוקן, מטעם שהוא מסתכל עתה על התיקונים ולא על החסרונות.

ונוסף על תיקון הכופר הנ"ל, הנקרא, "כופר נפשו לה'", היינו שמדברים מבחינת התיקונים, שיהיה דבקות בה' צריכים לתת ברכה לפני המנין. שפירוש, שצריכים ללכת בקו ימין הנקרא, ברכה, כנ"ל, שהוא איש שלא חסר לו כלום. ואח"כ עוברים לבחינת שמאל הנקרא, מנין, כנ"ל. ואח"כ שוב עוברים לבחינת ימין הנקרא, ברכה. וזה שכתוב, "שע"י הברכה בתחילה ובסוף אז המנין יתקיים, ולא יהיה בהם נגף, אלא ע"י זה הם יבואו לשלימות אמיתית."

המאמר הוא דווקא שלם.

שאלה: האם הכרחי למנות את המצבים שאנחנו עוברים בדרך, האם זה תנאי הכרחי?

איך אחרת נדע על מה אנחנו מבקשים?

תלמיד: במילים אחרות, זו העבודה בקו שמאל. אני מבין נכון?

נניח.

תלמיד: אף פעם לא עשינו עבודה כזאת של לעשות סיכומים בעשירייה, כמה כבר השגנו, מה חסר לנו.

האדם צריך להרגיש בעצמו איפה הוא נמצא ולאן הוא נמשך, לאיזה צד הוא נע, מתקדם.

תלמיד: איך לכייל את עצמי נכון לפני שאני עושה עבודה כזאת? כתוב פה שקודם צריכה להיות ברכה וגם בסוף צריכה להיות ברכה. איך לברך בצורה כזאת שהמנין יהיה נכון?

זה מה שרב"ש כותב, שאתה מברך את הבורא עבור זה שהוא מאפשר לך לראות את החסרונות, ואחרי זה אתה מברך אותו על כך שהוא מתקן את החסרונות האלה.

שאלה: איזה סוג של הכנה האדם צריך לעשות כדי להגיע למצב של לשמוע את התורה בליבו ולמה צריך כזה צורך?

כדי להגיע למצב של "לשמוע את התורה בליבו" אנחנו צריכים לכוון את הלב שלנו לאותה המטרה שאליה התורה מביאה אותנו, ובזה נרגיש את כל הניגון של התורה, למה היא מושכת אותנו, מכוונת אותנו, וכך נגיע לידיעת התיקון.

שאלה: כתוב שיש ברכה לפני הכופר ואחרי הכופר. למה הרב"ש מתכוון במושג של ברכה לפני ואחרי ואיך זה קשור למבנה התפילה?

אנחנו מברכים את הבורא על כך שהוא מגלה לנו את כל השגיאות או הפגמים ולאחר מכן אנחנו מודים על כך שהוא מתקן בנו את הפגמים האלה, וכך אנחנו עוברים גם חסרונות וגם תיקונים, ועל כל זה אנחנו מודים לבורא. גם על החסרונות, שהוא מלכתחילה יצר בנו, וגם על אותם צעדים שבאמצעותם אנחנו מתקנים את החסרונות האלה, וכך אנחנו מתקדמים קדימה.

שאלה: נאמר שבכדי שכל הפעולות שלו יהיו לשם שמים, האדם צריך לעשות יגיעה שנקראת ייסורים, וזה אומר שהאדם צריך ללכת נגד הטבע שלו. האם הייסורים עצמם הם תיקונים או שהם צריכים להביא אותנו למה שמתקן אותנו?

באופן חלקי גם הייסורים בעצמם מהווים תיקון.

שאלה: אם אני צריך לשמוע את התורה מתוך הלב שלי, אז אני צריך להיות שמח בזה שהבורא מראה לי איפה הקלקולים שלי, ולדרוש ממנו לתקן אותם. אם אני מגלה את הקלקולים שלי דרך החברים, ואני מבקש ממנו לתקן את הקלקולים האלה, אז אני שמח על הקשר הזה איתו, ועל כך שאני דורש את זה ממנו.

מצד אחד אתה צודק, אבל מצד אחר אם יש לך קלקולים, אז אתה לא יכול להיות דבוק בו.

תלמיד: זה מכוון אותי לשאלה השנייה שרציתי לשאול. רב"ש אומר, "שדוקא על ידי עליות וירידות הוא יבוא לשלימות הנרצה" מהי השלמות שאני צריך להגיע אליה?

שכל העליות והירידות יביאו אותך לקשר שלם עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני בטוח שכל מה שאני מבקש ממנו בא מחסרון אמיתי שאני מקבל אותו מהבורא?

כן.

שאלה: מאיפה מגיעים הספקות, מה הבורא שולח בזה?

ספקות במה?

תלמיד: ספק בכלל מה זה הבורא.

הם מגיעים כתוצאה מכך שעדיין אין לך קשר ברור איתו.

תלמיד: איך לפנות אליו, איך להתפלל?

לפנות אליו ככל שאתה יכול. תפנה רק במידה שאתה מסוגל, ובהדרגה הבורא יתגלה לך יותר ויותר בהתאם לבקשות שלך.

תלמיד: יש הרגשה שהוא דוחה אותי.

זה נעשה בכוונה, כדי שתשתוקק אליו יותר.

שאלה: רב"ש כותב שכדי לתקן את החסרונות המופיעים באדם, הוא מציע לו שכר ואז יש לאדם מוטיבציה כל פעם לעסוק בתיקונים. מה השכר שלנו, כשאסור לנו לראות את השכר וצריך שהוא לא יהיה לתועלת עצמית?

שאנחנו מתקרבים לבורא לפי השתוות הצורה, זה השכר.

תלמיד: אבל בעשירייה אנחנו כביכול שומרים על המבנה, לא מעוררים חסרונות, אבל איך להגיע לתיקון שהוא יותר מורכב, יותר אתגרי? אנחנו פוחדים להגיע למשהו שיערער את מבנה העשירייה. איך לגשת לתיקון שייתן לנו אפשרות להתקדם למעמד יותר גבוה, לחיבור יותר חזק? אני מרגיש שאנחנו מפספסים משהו.

אין לנו ממה לפחד. להיפך, אנחנו צריכים לנענע את הבורא שיעלה אותנו אליו, ייתן לנו גם שאלות וגם תשובות על כל מה שרק אפשר שיתעורר בנו. לזה אנחנו מצפים.

שאלה: תיארת קודם מצב של "לשמוע צלילי תורה", מה המצב הזה?

ניגונים. דווקא התורה מנגנת כך באדם.

תלמיד: האם זה מופנה לחוש השמיעה? או שאפשר גם לראות או להרגיש?

זה חוש השמיעה הפנימי, זה לא מה שאתה שומע באוזניים.

תלמיד: כן, אבל עדיין זו המילה שהם בחרו, למה דווקא שמיעה?

שמיעה זה כוח ההשפעה, כוח הבינה.

שאלה: כשאנחנו מתפללים לתיקון, האם אנחנו מקדמים את רכישת המסך ובכך משפיעים על קצב התפתחות הרשימות?

ודאי. דווקא בזה אנחנו מתקדמים.

שאלה: מהו הכוח המניע את השינוי באדם, שמאפשר לו לשנות את הכוונה שלו ולחזור ולהתקרב לבורא?

זה כוח שמתעורר באדם מצד הבורא. מפני שהאדם, אם הבורא לא היה מעורר אותו, לא היה בכלל מתרומם, משתנה. דווקא על ידי כך שהבורא מנענע אותו, האדם מתחיל לשאול למה, מאיפה וכן הלאה.

שאלה: מהי אמונה מתמדת ואיך להגיע לאמונה כזו?

אמונה מתמדת היא כתוצאה מהרגשת הבורא בצורה השלמה שממלאת את האדם.

שאלה: כתוב, "אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'." זה רצון וזה רצון, מה ההבדל בין אור וכלי במקרה הזה?

יש רצון שהוא רוצה להשפיע, ויש רצון שהוא מסוגל להשפיע. זה ההבדל בין כלי לאור.

שאלה: איך להגביר אמונה כדי שבסופו של דבר אגלה כמה אני רחוק מהבורא?

ככל שאנחנו רוצים להתקרב לבורא, אנחנו מגלים שאין לנו עדיין אותן התכונות שבהן אנחנו יכולים להיות דבוקים בו וכך אנחנו משיגים אותו.

שאלה: אנחנו לומדים שצריך להיות בשמחה, בהודיה ובשבח בעבודה. מהי הנקודה שעליה צריך להודות מכך שיש לנו עשירייה?

להודות על זה שהבורא מלווה אותנו לתיקון השלם ובדרך מחבר אותנו ומוליך אותנו, הוא בכבודו ובעצמו.

תלמיד: מה המיוחד בכך שיש לי עשירייה, שהבורא סידר לי אמצעי כזה?

מה מיוחד? שהוא נתן לך תנאים שבהם אתה יכול להתפתח ולהשיג אותו.

תלמיד: איך אני מעריך יותר את התנאים האלה, כדי שאהיה בהודיה על כך שהוא סידר לי תנאים שנקראים "עשירייה"?

זה תלוי איך אתה מעריך את העשירייה.

שאלה: כתוב שקודם באה ברכה, אחרי זה מניין, ואחר כך שוב ברכה. האם ברכה בהתחלה, אפשר לומר שזו בעצם נקודת הייחוס עד כמה אנחנו רחוקים מה' ומניין זה מקום להתקרב ברגע שמתייחסים לחיסרון, חיסרון שמרחיקים אותנו שזה בעצם קשר לתיקונים שמקרבים אותנו לה', וברגע שרואים חיסרון, אנחנו צריכים להעביר אותו לה' כחומר ביד היוצר ואז מגיעים לברכה יותר גדולה, שאנחנו מתקרבים?

כן, אפשר להגיד כך, נכון.

שאלה: במהלך כל המאמר מדובר על כך שהבורא עושה הכול, נותן את הרצון, נותן את התיקון והאדם רק מונה את התיקונים שהבורא עושה. האדם כביכול מסתכל בעבודת הבורא ועם זאת במאמר כתוב על "אם אין אני לא מי לי", אז במה מתבטאת עבודת האדם, אם הכול עושה הבורא?

אנחנו קוראים אתכם עכשיו מאמר, ברור שלא הכול ברור. גם מה שאנחנו רואים שאנחנו מבינים, רק עכשיו נדמה לנו שאנחנו מבינים, ואחרי כן, זה יהיה בסימן שאלה, אחרי כן סימן השאלה הזה יתחלף בעוד סימני שאלה וכן הלאה. כלומר אנחנו בהדרגה מתעמקים במשמעות של מה שאנחנו לומדים ועל ידי כך מתקרבים לרב"ש, למחבר המאמר, ודרכו מתקרבים לבורא.

תלמידה: כלומר העבודה שלנו מסתכמת בעבודת הצופה, אנחנו רוצים כל הזמן ללכת אחרי המקובלים וליצור יחס נכון לבורא?

כן. מה עוד מלמד אותנו כל מאמר? רק איך לתקן ולסובב את עצמנו עוד ועוד לקראת הבורא.

תלמידה: אז מהו בסופו של דבר האדם שגדל באדם, זה היחס לבורא?

כן, לכן זה גם נקרא כך, "אדם".

שאלה: מה זה אומר להסתכל בתיקונים ולא בחיסרון?

העניין הוא שהחיסרון טוב רק בזה שהוא דוחף אותנו לתיקון, וכשאנחנו כבר רוכשים את התיקון, אנחנו מבינים מה הייתה המשמעות בכך שהראו לנו את החסרונות שלנו.

תלמיד: יש הרגשה שאם אנחנו מתרכזים בחסרונות בקו שמאל זה לא נכון, צריך להתרכז בתיקונים, אז איך בדיוק לפעול?

להיות דומים למצב המתוקן.

תלמיד: לשאוף לזה.

כן.

שאלה: במאמר כתוב שצריכה להיות דרישה מצד התחתון שהבורא ייתן גם את האור וגם את הכלי. מה ההבדל בין שני הדברים ואיך אנחנו דורשים את האור ואיך דורשים את הכלי?

איך דורשים את האור ואיך דורשים את הכלי? זה כבר תלוי באדם. כלי - אנחנו מבינים שאלה התכונות הלא מתוקנות שלנו בהתחלה שהבורא מציג בפנינו ואנחנו חייבים להעריך את התכונות האלה ולהעלות אותם לבורא כדי שהוא יתקן אותם וכך אנחנו עוברים את הדרך שלנו בהדרגה ממצב לא מתוקן למצב מתוקן.

תלמידה: איך לדרוש את האור?

מה זה אומר לדרוש את האור?

תלמידה: במאמר כתוב שעלינו לדרוש גם את האור וגם את הכלי.

האור זה כוח התיקון.

שאלה: מטרתנו היא דבקות בבורא. היחס שלי כלפי הבורא זה כאשר אני מתפלל אליו לטובת החברים ומבקש שיחבר אותנו לכלי אחד בכוונה שאני עושה את זה עבור הבורא ועל ידי זה אני מושך את כוח האמונה, כלומר הביטחון בבורא על החיבור שלנו. וכל חבר שמתכלל בעבודה בערבות הדדית, גם מקבל את הכוח. האם זה העיקרון?

כן, זה כעיקרון כל העבודה שלנו בעשירייה.

תלמיד: למה כאשר חבר מקבל איזו צרה יש התנגדות לעבוד עם החיסרון הזה בעשירייה?

יש התנגדות כי זה לא חיסרון פרטי אישי, זה חיסרון זר כביכול. הבורא עושה כאן בכוונה הכבדת הלב כדי שאנחנו נתגבר עליו.

תלמיד: אולי הוא רוצה כך להראות שהחבר עצמו יתפלל לבורא שירגיש כוח.

החבר בעצמו לא יכול לעשות שום דבר. אף אחד לא יכול לעשות כלום, רק להעלות תפילה לבורא, לבקש ממנו.

שאלה: מה זה "נגף" בעבודה שלנו ואיך אנחנו יכולים להימנע ממנו?

להימנע אנחנו יכולים רק בתנאי שאנחנו נכללים יחד זה בזה ואז אנחנו לא נותנים לנגף הזה להתבלט, להראות את עצמו בינינו.

שאלה: במאמר מדובר הרבה על הברכה, לפני המניין, אחרי המניין. האם זה קשור לאמונה בגדלות ה'?

כן.

תלמידה: מה הכוונה שהברכה מגלה לנו את גדלות הבורא?

כשאנחנו מברכים את הבורא אנחנו בזה מרוממים אותו מעלינו יותר ויותר וכך יכולים למשוך על עצמנו עוד מאורו.

שאלה: המאמר מדבר על מחצית השקל ותפילה עושה מחצה. האם החברות הן מחצית השקל שלי או שהתפילה שלי עושה את השקל שלם?

מחצית השקל זה מה שאנחנו יכולים לקבל מהחברה ולשלב את כול החצאים עד שיהיה לנו שקל שלם.

שאלה: מה הקשר בין ביטחון בה' לבין ברכה?

לפי ביטחון בה' אתה יכול לזכות לברכה.

תלמיד: ואיך מגדילים את הביטחון בה'?

ביטחון בה' אנחנו יכולים למדוד לפי כמה שאנחנו מסוגלים לתת לבורא.

שאלה: נראה שבמאמר מתוארת העבודה שלנו בדיוק בקו ימין ובקו שמאל. נגיד אם קיבלנו ברכה ואנחנו נמצאים בקו ימין, יש סכנה שאנחנו נתלהב מהמצב וזה איבוד הקשר עם הבורא. אנחנו צריכים מיד להסתכל לכיוון - מה חסר לי כדי להתקרב לבורא ואז אני מבקש את קו שמאל, שיפתח כלי חדש. כשאני מגיע לקו שמאל ואני רואה כמה חסרונות יש לי וכמה לא מתוקנים, אז אני גם מסתכל לכיוון הבורא. אני חייב להסתכל כמה תיקונים נשארו לי כדי להגיע אליו, ואז אני מבקש כוח, אור. וככה כל הזמן אני בקו ימין אני מבקש כלי ובקו שמאל אני מבקש כוח.

אפשר להגיד כך בינתיים, כן.

שאלה: כתוב, אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. איזה מאמצים הבורא רוצה מאיתנו? איזה מאמצים באמת יקרבו אותנו למטרה?

רק חיבור בינינו, זה נקרא בית המקדש, זה נקרא בית, רק זה. חיבור בינינו עד שנרגיש שיש בנו כבר נשמה שלמה.

שאלה: כמה זמן עלינו להיות בקו שמאל כדי שהמניין יתקיים ושנראה את המרחק שלנו מהבורא, וכמה זמן לפני התפילה אנחנו צריכים לעשות זאת?

זה תלוי בקבוצה, באנשים, בחיבור ביניהם, אני לא יכול להגיד כמה, כמה דקות, כמה שעות, אבל עלינו לדעת לאיזה קשר אנחנו צריכים להגיע כדי להעלות תפילה שלמה.

שאלה: מה זה כופר ומה הפעולה הזאת בעשירייה?

כופר זה כתשלום.

תלמידה: מה זאת אומרת, תשלום לבורא? לעשירייה? מה היא הפעולה הזאת בחיים שלנו?

אנחנו חייבים לשלם כופר, זה נקרא שצריך לתת לחברה כוח שעל ידו נשיג את הנשמה, כופר לנפשי.

שאלה: הוא אומר שבמקום לחשוב על החסרונות, צריך לחשוב על התיקונים, שזה בעצם הכופר. מה ההבדל בין לחשוב על חסרונות לבין לחשוב על תיקונים?

ההבדל גדול מאוד, זו נקודה יסודית, האם אנחנו חושבים שהבורא ברא הכול כדי להעביר אותנו דרך ייסורים או להעביר אותנו דרך אסיפת השברים וכך לעלות לתיקון.

תלמיד: איך חושבים על תיקונים בעשירייה ולא על חסרונות?

הכול תלוי בקשר בינינו, בקשר בין החברים, החברות בעשירייה.

תלמיד: איך לא נופלים לחסרונות אלא עוסקים בתיקונים?

אנחנו מחזיקים זה את זה. אין לנו יותר כוח מלבד להחזיק זה את זה. אין לי כוח לעצמי, יש לי כוח לחבר וכך הלאה בין כל החברים אנחנו צריכים להחזיק, לרומם זה את זה, ובצורה כזאת נוכל לראות את הכלי השלם.

שאלה: דיברת קודם על איך דורשים את הכלי, אמרת שתלוי כמה אנחנו מבינים שהבורא מציג בפנינו תכונות לא מתוקנות ואנחנו חייבים להעריך את התכונות האלה, כדי להעלות אותן לבורא שהוא יתקן. האם מה שתיארת כאן זו בעצם עבודת האדם בלקבל על מנת להשפיע?

כן.

תלמידה: אז האם האדם יכול לבקש מהבורא שיפתח בפניו תכונות לא מתוקנות?

לא, הבורא עושה זאת לפי התוכנית שלו. אנחנו לא צריכים לבקש על חסרונות, אנחנו צריכים לבקש תיקון לחסרונות.

תלמידה: אז איך לבקש תיקון על חסרונות, תכונות לא מתוקנים, אם לא מרגישים שהם מתגלים? איזה צעד לעשות כדי להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה בלי לבקש על תכונות לא מתוקנות?

אם הבורא לא פותח את התכונות האלה, המקולקלות שבאדם, אז כנראה שבינתיים הוא לא מסוגל לאתר, להרגיש אותן, לתקן אותן, לכן צריך לעבוד עדיין בחיבור בקבוצה.

שאלה: הרב"ש מתאר כאן מצבים קיצוניים, שהוא נזרק מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת, האם יעזור לאדם להסתיר את האדם בגדלות ולעבוד אותו בהסתרה בקטנות כדי לא ליפול למצבים קיצוניים?

לא הבנתי, הבורא לא עושה כלום והאדם בעצמו ממציא לעצמו כל מיני מצבים?

תלמיד: לא, האדם הרי מסתכל ביחס לקבוצה, האם אפשרי שהאדם יסתיר את האגו שלו מאחורי הקבוצה ויעבוד עם הבורא?

למשל?

תלמיד: למשל כדי לא ליפול למצב ימין קיצוני או לשמאל, כמו שרב"ש מתאר, האם אדם יכול איכשהו לשמור על עצמו ללכת באמונה ולא ליפול לקיצוניות?

רק במקרה שהוא יהיה מחובר לחלוטין עם החברים.

שאלה: בכל זאת, זה העיקרון המרכזי בכל המאמר, כי הוא מסביר שאם אנחנו סופרים חסרונות אז יש אחיזה לקליפות שמביאה נגף, מגיפה וכולי. אבל יש פטנט, משלמים כופר ואז כל החסרונות הופכים לתיקונים. אתה יכול להסביר איך עושים זאת?

לא, בנוגע לכופר יש לנו עוד מעט מאמר, אז נראה.

שאלה: כתוב במאמר "כשאדם בירידה באות לו מחשבות, והוא מהרהר בכלל על התורה ומצות, מדוע הוא רוצה לצער אתנו, ונתן לנו חוקים שקשה לקיים אותם. אם הוא באמת אב הרחמן, למה נתן לנו לקיים מצוותיו בהרבה איסורים, וכדומה." איך להתגבר על המחשבות האלה ולשמוח במה שהבורא נותן לנו?

כל מה שאנחנו מקבלים אנחנו מקבלים מתוך זה שהבורא מעורר בנו. מאחורי הקלעים הוא בכל זאת מסובב אותנו לכל מיני כיוונים ומצבים. ואנחנו צריכים ללכת עם זה ולהשתדל להיות עימו בדבקות בכל המצבים, גם בעליות וגם בירידות, זה העיקר.

שאלה: נניח שאני רוצה כמו בדוגמה כאן עם הכתמים והמכבסה, שיסירו את הכתמים. אני לא מבקש עבור כל כתם בנפרד, אני רוצה שבאופן כללי יתוקנו כל הכתמים. האם אני צריך להכיר כל כתם וכתם ולבקש עבורו, או שבאופן כללי אני רוצה שיכבסו את הכתמים והכול יתוקן?

תלוי באיזה מצב אתה נמצא בדרך. יכול להיות שבשבילך כל הכתמים האלה נראים כאחד, כיסוד שלך בינתיים, ויכול להיות שאתה שם לב לכל כתם וכתם ואפילו על הקטן ביותר אתה לא מרשה לעצמך לדלג.

שאלה: הוא כותב "צריכים לתת ברכה לפני המנין. שפירוש, שצריכים ללכת בקו ימין הנקרא, ברכה, כנ"ל, שהוא איש שלא חסר לו כלום." אם נניח אדם יושב בבית וחושב על החברים בעשירייה, משתדל כמו שאמרת למלא אותם בכוחות שלו, ולא חסר לו כלום במצב הזה, הוא רק נמצא בבקשה שהבורא ייתן לו להישאר במצב הזה, זה נקרא ברכה, השלב הראשון?

אבל הוא לא מבקש כלום.

תלמיד: הוא מבקש להישאר במצב הזה, כי הוא לעצמו לא צריך כלום.

ולאחרים?

תלמיד: אתה שואל מה הוא מבקש עבור אחרים?

אני שואל, בכלל מה החיסרון שלו? בלי גילוי חיסרון האדם מת.

תלמיד: אבל זה בשלב השני כשהוא פונה לשמאל ומברר מה חסר לו. אני שואל על השלב הראשון.

שיהיה מה שאתה חושב.

תלמיד: אני שואל מה אתה אומר, אני בטוח לא מבין.

אדם בלי חיסרון זה לא אדם, וככל שהוא מדביק את החיסרון שלו לחברה כך הוא מודד את גובה האדם שבו.

תלמיד: מה הוא רוצה בשביל החברה?

הוא רוצה בשביל החברה חיבור כללי והתקדמות, כלומר, גם חיבור עם הבורא.

שאלה: בעלייה האדם שואל למה יש תענוגים גשמיים ובירידה הוא שואל למה הוא לא מקבל את הצרכים או את הרצונות הגשמיים. מה זה אומר עלינו ואיך לצאת מהלופ הזה?

זה אומר שתמיד יש לנו חסרונות, כאלה או כאלה, ועלינו לאתר איפה אנחנו נמצאים לעומתם, אם אנחנו קרובים לאלה או לאלה, ואיך אנחנו יכולים לחבר יחד את כל החסרונות ולהביא את עצמנו לבורא.

תלמיד: האם עלינו להיות עם כוונה שונה ממצב אחד למצב האחר או שבשני המצבים האלה עלינו להיות עם אותה כוונה ותפילה?

באותה הכוונה.

שאלה: האם כשהאדם חושב על החיסרון אז הוא נמצא בשליטת הקליפות וכשהוא חושב על תיקון אז הוא נמצא בתפילה?

כן.

תלמידה: האם כשאדם נמצא במצב של תפילה, זוהי שמיעת התורה?

כן, אפשר לומר.

שאלה: האם כשאני מבקש חיסרון אז אני מבקש לתקן את היחס שלי לחברים, וכשאני מבקש אור אז אני מבקש למלא את החיסרון שלהם?

כן, אפשר לומר כך.

שאלה: האם תלוי בנו באיזו דרך הבורא יוביל אותנו, בדרך ייסורים או בדרך של איסוף השברים?

כן, זה תלוי בנו. זה תלוי בכמה אנחנו אסופים יחד ובכמה אנחנו משתוקקים להיות יחד.

שאלה: כתוב "היתה הכנה מצד עם ישראל, שנתנה להם ענין הגבלה, ופרישה, שזה נקרא, הכנה מצד התחתון, ואח"כ יש מקום לקבלת התורה מצד ה'." מה זה ואיך לממש זאת בעשירייה?

אנחנו עוד לא יכולים לברר את זה.

שאלה: האם להדביק את החיסרון שלי לעשירייה זה בדוגמאות ובדאגה לרוחניות שלהם?

כן, ודאי. אבל גם בגשמיות, לא לבטל את הגשמיות, כתוב שהגשמיות של החבר זו הרוחניות שלך.

שאלה: מהו החיסרון האמיתי לתיקון?

החיסרון האמיתי לתיקון הוא הדבקות בבורא.

שאלה: בפסקה השלישית בעמוד 862 כתוב, "וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. זה נקרא, שמטרם שהוא הולך למנות את בחינת ישר-אל שבקרבו, היינו מה שיש לו בפנימיות הלב, מברכים תחילה את ישראל. כלומר שהוא אומר, שהבחינת ישראל שבו הוא מבורך, כנ"ל, שיש לו עם מה לשמוח היות שהברכה מצויה אצלו, והוא מסתפק במועט, במה שיש לו."

בהמשך כתוב, שהוא צריך לעבור לקו שמאל, לגילוי החיסרון. ובסוף הפסקה השנייה כתוב משהו מעניין, "היות שכבר שמאל אומר לו כל פעם, מהי נקראת, עבודה של אמת.". האם העבודה של אמת היא לעבוד בקו שמאל?

לא, אבל השמאל מראה לו כמה הוא נמצא בזה.

תלמיד: הרב"ש כותב שאחרי שהוא עובר את שני התהליכים האלה אז הוא מקבל מצב של נגף, וכאילו נזרק החוצה.

כן.

תלמיד: האם הבורא מטלטל את האדם מצד שמאל ומצד ימין והאדם צריך להישאר בברכה ובשמחה ממה שהוא קיבל בבינה בכל התהליכים האלה?

ודאי, כי בזה הוא מתקן את עצמו. הוא לא מסתכל על ההרגשה שלו אלא על המטרה שלו.

שאלה: אם אין לחבר חיסרון אז הוא נחשב כמת. איך לרכוש עבור החבר את החיסרון כשהוא במצב הזה, בבחינת מת?

רק דרך החברים שלך. הוא צריך להידבק בהם ולקבל מהם חיסרון, ועם החיסרון הזה עליו לעבוד.

תלמיד: מה יכול לעורר אותו להידבק לחברים?

לא משנה שאין לו רגש, שיראה עד כמה הוא לא במצב כמו של האחרים. "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם."¹ כלומר, עליו להסתכל על האחרים ולקנא בהם, הוא מוכרח לעשות זאת, וזה מה שיציל אותו.

שאלה: האם כשהבורא מראה לאדם כמה הוא רחוק ממנו בכך הוא רוצה שהאדם יעלה לדרגה יותר גבוהה ויתחיל לעבוד בלשמה?

כן.

תלמידה: במאמר כתוב שפשוט הוא מתחיל לעבוד למטרה שהיא לשם שמים. איך המעבר הזה קורה?

איזה מעבר? הוא רואה במה הוא נמצא ושולל את המצב הזה, והוא רוצה להיות במצב נכון, לא יותר מתקדם אלא נכון. ואז הוא עושה פעולות שמעבירות אותו, ודאי שדרך החיבור עם החברים.

שאלה: כתוב "שענין העשיה שייך להנבראים, שזה נקרא, "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר שענין עשיה שייך לנו, וע"י זה נזכה לבחינת שמיעה,". מהי המשמעות של שמיעה בעבודה שלנו ואיך זוכים לבחינת שמיעה?

שמיעה זו כבר דרגה רוחנית מאוד גבוהה, זו דרגת בינה, דרגה רוחנית, ולכן עלינו לכבד אותה מאוד.

תלמיד: איך מגיעים אליה, איך זוכים לבחינת שמיעה?

על ידי כך שאנחנו מתחברים וכל אחד רוצה לשמוע את מה שנמצא בליבו של חברו ואז לאט לאט הלב נפתח, האדם מתחיל לשמוע את מה שנמצא בלב החבר, ודרך הלב של החבר הוא מגיע לשמיעה.

שאלה: האם נוכל לומר שיראת ה' הופכת לתפילה עבור החברים?

כן, מיראת ה' מגיעים לתפילה.

(סוף השיעור)

---

1. "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." (משנה, מסכת אבות, ד’,כ”ז [כ”א]).↩