שיעור בוקר 28.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 427, מאמר:

"ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

קריין: ספר פסח עמוד 136 מאמר רב"ש "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת". כתבי רב"ש כרך א' עמוד 427 .

"... אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.

כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".

ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת."

האדם בדרך לכניסה לעולם העליון, הוא עובר שלב מאוד חמור, תקרא לזה "שבע שנות רעב" "הכבדת הלב", יש לזה כל מיני שמות, ואז הוא רואה שהוא נמצא ברצון לקבל ולא מסוגל לצאת ממנו, ולא יהיה מסוגל לצאת ממנו, זו האמת, כי זה הטבע שלו בלבד, היחיד.

ולכן כאן זה המקום המסוכן, אם נותנים לו כביכול איזה פתרון, שגם אתה נשאר ברצון לקבל, לא צריך להילחם, לא צריך להרגיש שאתה משתדל ולא יכול, ושום דבר לא יצא לך, אתה נמצא באיזה בייסורים, ואין לך שום תקווה כמו שהרצון לקבל מצייר לאדם. וזה נכון שאין לו שום תקווה ברצון לקבל, ורצון להשפיע עוד לא קיבל, ואז אדם בורח. בורח לדת, בורח לכל מיני שיטות אחרות, העיקר לא להרגיש שהטבע שלו הוא טבע שמנוגד לו, זה העיקר, שלא עומד מול פרעה, אז בורח בחזרה מהמצרים.

זה מה שאנחנו רואים על ה"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", כך עובדת המסננת הזאת של מצרים. ורק הגיבורים כמו שבעל הסולם כותב שם, "אשר מידת הסבלנות עמדה להם", הם מגיעים לפסגת ההר.

ולכן אנחנו צריכים לראות את התקופה הזאת שאנחנו נמצאים בה כתקופה ממושכת, תקופה מרה שנקראת "גלות" והיא דורשת חיבור והתמדה ותמיכה הדדית, אחרת אדם לא מחזיק. והפתח הקרוב ביותר זה קרוב לדת. לא ללכת למעלה מהדעת, אלא בתוך הדת וכך להמשיך. לכן הוא אומר שצריכים לבנות סביבה ואווירה כזאת של תמיכה, הדדיות, ערבות שאיש את רעהו יעזרו. וכאן בונים את הכלי לגאולה העתידה.

"נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'."

זאת אומרת, יש לו חוסר סיפוק, הוא הולך במרה שחורה, הוא מגלה יום יום שהוא נמצא בעל מנת לקבל, נעשה יותר חלש כנגד האגו שלו, שמכניס אותו לכל מיני מחשבות ורצונות ופעולות לא כשרות, ורחוקות מרוחניות עוד יותר ועוד יותר ונראה לו שהולך אחורה.

וכאן במקום זה מצעים לו, "אתה עשית את זה, גמרנו, אתה צדיק, אתה עשית את זה גם צדיק, אתה עשית את זה גם צדיק" זאת אומרת, בכל פעולה ופעולה אתה מרוויח ואתה כבר כביכול מתוקן. ודאי שזה אחרת, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" וכך אדם הולך על זה, אי אפשר להאשים אותו במשהו. לא הצליח.

וזה מה שהוא הכותב באגרת, שמי שלמד ומי שהיה אצל אבי מורי הוא עוד יותר חשוד עלי, כי מי שדווקא הרבה מאוד זמן היה בחכמת הקבלה, התקדם והתקדם, אבל עוד לא עבר מחסום, הוא עם מרירות גדולה, והוא מסוגל להיות השונא ואפילו האויב כנגד המקובלים, הגדול ביותר. משם באים כאלה שכאילו מצד אחד מבינים מה שכתוב, מצד שני לא משיגים מה שכתוב, והם הם המסוכנים ביותר.

"זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת"."

אני זוכר, שהייתי עוד חי ברחובות והייתה לי שאלה, מה זה לשמה? כתוב שחייבים להגיע לתורת לשמה. איפה כתוב, איפה יש ספר שכתוב ששם זה תורה לשמה? כי חשבתי שיש מאמר, איזה ספר, משהו. אמרו לי, "לא, זה תלוי, אם אתה לומד בכולל אז אתה לומד לשמה". חשבתי אז מה, אני זורק את הכול, הולך ללמוד לשם? כתוב שצריך להגיע לתורה לשמה.

זאת אומרת, הפרוש לשמה הוא לגמרי לא מובן לאף אחד, וגם לאלה שלומדים קבלה, עד שהם זוכים לפרש נכון מה זה לשמה, זאת אומרת, מה זה באמת על מנת להשפיע. למעלה מהרצון לקבל, למעלה מהחשבון לעצמו, הכול באין עוד מלבדו, זו היציאה לרוחניות זאת אומרת, אחרת אי אפשר לקיים. זו בעיה גדולה, שהכלל לא יודע, לא מבין, מלמדים אותו שמה שאתה עושה זה "לשמה". כל דבר שאתה מקיים שכתוב בשולחן ערוך, זה לשמה.

"וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.

היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאין כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של "הבא". יכולים לומר "הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאין כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך." זאת אומרת, רק סימן הוא דורש שנכון משמש. "וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.

ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה."

לא לבקש כלום, אי אפשר. למה? כי אז הוא לא יודע אם הוא עושה משהו או לא עושה, הוא צריך לדעת אם הוא עושה נכון. אז הדרישה המינימלית היא רק לדעת, אני עושה נכון או לא. ללא שום תוספת.

אחר כך מתוך זה שדורש לדעת האם עושה נכון, מתחיל לקבל הבנה, שלעשות נחת רוח הוא יכול אך ורק בזה שהוא נהנה שעושה נחת רוח ובמידת ההנאה שלו הוא חייב כבר להתחיל לעסוק בהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל על מנת להשפיע. אבל זה כתוצאה מזה שדורש איך לעשות נכון, זאת אומרת, תמיד צמצום, מסך, אור חוזר, זה נקרא שדורש רק דרישה אחת, איך לעשות נכון [והדרישה הזאת] נמצאת לפני כל.

"היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאין כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.

ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.

ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".

שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי.

וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי. ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.

וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.

ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.

ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח".

וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל."

שאלה: הדרישה המינימלית לסימן לזה שהוא עושה נכון, זה חדש לי, מה מותר לדרוש? חשבתי שגם זה בתוך הדעת.

לא חשוב לי בדעת או למעלה מהדעת. מה זה נקרא שאני לא רוצה לקבל כלום, לא רוצה לדעת כלום, לא רוצה שום דבר, אם אני כולי באגו שלי, ואני רוצה לעשות משהו למעלה מהאגו, אז אני דורש רק את זה. מה זה נקרא למעלה מהאגו, איך אני יכול לעשות דבר כזה שהוא בניגוד לטבע שלי? את זה צריכים ללמד אותי.

תלמיד: הרבה פעמים יש את התחושה, שאני ממש לא יודע אם אני עושה פה את הדברים הנכונים, לא חיצונית ולא פנימית. לא רואה שיש איזה תשובות על זה, והרבה פעמים מתפרצת דרישה כזאת.

אין תשובות, זה בסדר שאין תשובות, אבל לא שאתה לא צריך לדרוש, אתה יכול. אתה רוצה לעשות משהו, אנחנו מדברים בצורה ריאלית, אני רוצה לעשות משהו, איזה פעולות שאומרים, להשפיע, רוחניות, לא לעצמו, על מנת לשמח את המאציל, לא חשוב איך, אני רוצה לדעת מה זה בכלל.

אתה יודע כמה תורות ושיטות יש שחושבות שיש להן את זה? אני לא רוצה לטעות. זאת שיטת גילוי הבורא לנברא, שיטה שהיא מתגלה למעלה מהרצון לקבל, למעלה מהדעת, בסדר, אני רוצה לדעת מה זה למעלה מהדעת, איך לעשות את זה, איך לעבוד בזה. אני רוצה, אני לא רוצה להיות פסיבי, מה שיהיה יהיה. אז בשביל מה אנחנו עובדים, מה אנחנו עושים? אנחנו רוצים במקום העבודה הזאת, את עבודת ה'. מהי עבודת ה'? אנחנו צריכים לדרוש. אז מה זה העלאת מ"ן? חייבת להיות דרישה. אחרת אתה תשב ככה וזהו.

תלמיד: מהי עבודת ה', זאת לא שאלת פרעה? "מה העבודה הזאת לכם"?

לא, איזה הבדל. "מה העבודה הזאת לכם", זאת אומרת, שרוצים להגיע לאיזה פעולות על מנת להשפיע, והאגו לא מבין את זה ואומר שאין בזה שום תועלת.

תלמיד: נניח אפילו באמצע היום, שאנחנו אומרים שצריך להיות בעבודה פנימית, להתפלל על החברים, אז כן, אני רוצה לדעת אם אני עושה את זה נכון או לא.

גם זה נכון, גם את זה לדרוש. כן, למה לא?

תלמיד: כי יש לנו את המשל שסיפרת פעם, על ההוא שנמצא בקצה הממלכה, שומר על איזה בוטקה כזה, המלך שכח ממנו, כולם שכחו ממנו, אבל הוא ממשיך לעשות את העבודה. יש איזה משל כזה, שאני פשוט עושה, מה שאני מצליח מברר, אבל בלי לדרוש לדעת אפילו אם אני עושה את זה נכון, העיקר לעשות.

העיקר לעשות בלי לדעת אם אני עושה את זה נכון, אני לא חושב שזאת צורה אמיתית, יחס אמיתי נכון למשהו. אמרו לי משהו לעשות, אני מבצע וזהו, כך עמך חושב, שאתה רק תגיד לי מה לעשות ואני אעשה, ללא כוונות, ללא כלום, כוונות זה עליך.

תלמיד: לא, עם כוונות.

איזה כוונות?

תלמיד: אני משתדל לחשוב על החיבור, לדרוש עבור החברים, לחשוב בשביל מה אני עושה את זה.

אז אתה כבר דורש.

שאלה: בעניין דרישה אמיתית, איך האדם קובע שהוא כבר עשה הכול?

הוא אף פעם לא קובע.

תלמיד: אבל רב״ש כותב כאן, "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד", איך האדם אומר כזה דבר?

זה מגיע לו מתוך המאמצים, מתוך העבודה, זה לא מגיע לו סתם ככה שהוא אומר, הוא לא יכול כך להגיד. הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון בכל זאת להמשיך, להמשיך ולהמשיך, והעיקר אני אמות כך אבל אני לא יוצא מהדרך, ואז זה מגיע, בסדר המדרגה, לפי התוכנה שבטבע, כך זה מתגלה. אבל לא שאדם אומר, טוב, מהיום והלאה אני מתחיל לדרוש משהו.

זה מגיע כמו כל העבודות שלנו, זה מגיע בעצמו. מה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים מה לעשות, וגם שומעים איך שמתגלים השלבים. אבל השלבים מתגלים מעצמם, לא שאנחנו בונים אותם.

תלמיד: הוא מדבר פה על אדם אחד ונותן את הדוגמה של הרופאים, ואחר כך עובר לעם כולו, "ויאנחו בני ישראל". זאת אומרת, העבודה של אדם אחד לעומת העבודה של העם כולו, או נניח עשירייה. מהי העבודה שבעשירייה, שאז מגיעים כולם לאותה דרישה?

לא מובן מה שאתה אומר, מהי העבודה עצמה?

תלמיד: העבודה עצמה זה לדרוש.

מה לדרוש?

תלמיד: זה להתפלל עבור החברים.

מה אתה דורש, מה לדרוש?

תלמיד: כוח השפעה.

מה זה כוח השפעה? הביאו לך עשרה קילו כוח השפעה, מה הלאה, מה אתה עושה? אתה צריך לעשות משהו כדי לגלות שאין לך כוח השפעה נניח, ואז אתה דורש אותו בעבודה שלך, בתפילה שלך. זה יוצא אוטומטית שאתה מתחיל לצעוק, לבקש, לדרוש.

איזו עבודה אתה עושה כדי לדרוש כוח השפעה? חיבור, אין עבודה אחרת. איך נכנסים למצרים? בזה שלא רוצים להתחבר, מחליטים שאין ברירה, וכן נכנסים לעבודת החיבור.

שאלה: אמרת שהרבה מקובלים לא מבינים מהי בכלל "תורה לשמה".

אין דבר כזה שמקובלים לא מבינים מה זה "לשמה". מקובל זה שמי שנמצא ב"לשמה".

תלמיד: מי שלומד את חכמת הקבלה, לוקח לו זמן עד שהוא מבין.

מי שלומד את חכמת הקבלה, לוקח לו כמה שנים טובות עד שהוא מגיע לעל מנת להשפיע, ואז הוא מבין מה זה נקרא "לשמה".

תלמיד: אחרי קריאת הטקסט מורגש כאילו הבורא רוצה שנתפלל, אפילו שנגיע לנקודה שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. ואפילו במעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה" זה תמיד רק התפילה לבורא. מורגש כאילו לבורא יש תפקיד מאוד משמעותי בכל זה.

כנראה, יש לך עוד כוח שפועל חוץ מהבורא? לא. מה שהוא עושה, זה בסך הכול נותן לנברא איזו נקודת הכרה במה שקורה ובמה שהוא עושה. ומנקודת ההכרה הזאת הנברא צריך לעשות את המאמץ. אבל באמת, הבורא גם היה, הוא גם עכשיו וגם יהיה, ולא יודע זמנים ודרגות, הכול עושה הבורא, כן. מהבחינה הזו אתה יכול להירגע.

אבל מה שעלינו לעשות, זה לגלות את העבודה שלו. אנחנו לא משפיעים בעצם על העבודה עצמה, אנחנו רוצים רק יותר ויותר לגלות אותו, כדי לכבד אותו, לרומם אותו.

תלמיד: אמרת שאדם בכניסה לעולם העליון עובר מצב של הכבדת הלב, ואם הוא לא יכול לצאת ממנו, הוא בורח לשיטות אחרות.

זה מה שאנחנו רואים מבני ישראל, מצרים, פרעה והבורא, כול זה קורה במצרים זה מגיע למעמד הדדי מאוד מאוד מתוח.

תלמיד: כן, אז אנחנו רואים שאדם שמגיע לאיזו נקודה, שבעצם הוא נכנס להכבדת לב מאוד גדולה, וכל מה שהוא צועק עכשיו הוא מגלה שזה בא מתוך האגו. יש שם איזה כוח, איזה קיר שהוא לא מצליח לעבור, ואז הוא מקבל איזה סיוע. אני מבין שהסיוע זה בעצם יתר דבקות לסביבה, כי בעצם אני בכוחות עצמי לא מסוגל, כאילו יש איזה כוח שעכשיו מדביק אותי עוד יותר לסביבה, עוד יותר לעשירייה, זו בעצם הנשמה שאני מקבל מלמעלה, זו העזרה שנקראת נשמה שמקבל מלמעלה?

דרך זה.

תלמיד: דרך זה, ואחרי שאני מגיע?

סך הכול זו הקבוצה זה הכלי שבו אתה מתחיל לגלות את הכוחות הרוחניים הפנימיים שלך, שנקראים נשמה.

תלמיד: ואז זה נקרא להתבטל כנר בפני אבוקה? זאת אומרת, כשאותו אגו שכל הזמן נאבק ונלחם, בעצם נעלם ונכלל בתוך סביבה ואז הוא יכול להיות חלק מההשפעה הזאת?

כן.

תלמיד: בעצם כל העניין הוא להידבק בסביבה יותר ויותר, זה מה שאנחנו עושים?

נכון. אתה יודע לבטא זאת נכון.

שאלה: הוא כותב פה ש"בלי שכר אי אפשר לעבוד", ושכר זה שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. עכשיו הבעיה היא, שגם בשביל להגיע לחשיבות צריך הרבה עבודה. אז מה השכר לפני שאתה מגיע לחשיבות?

האמת. "אמת תקנה ואל תמכור". לברר שכל היתר זה שקר, אתה רוצה ליהנות מהשקר, בבקשה, אבל שתדע שאתה הולך ליהנות מהשקר, כמו מסמים.

תלמיד: הוא אומר, "אני ולא שליח". שליח זה דבר לא רע, אם אני שליח מהמלך זה דבר מאוד גדול.

זה כשאנחנו נמצאים במגע עם הבורא עצמו, עם כוח העליון בעצמו ללא שום מתווכים.

תלמיד: קודם כל למה אני רואה שליח ומה הופך בעבודה בעשירייה את השליח לבורא עצמו?

לא יודע. על זה הוא לא מדבר.

שאלה: "היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו".

אולי זה שייך לשאלה הקודמת שליחים זה נקרא שאני עדיין לא נמצא מול הבורא בדרישה שלי, אלא יש כל מיני כאלו מצבים שכביכול אני לא תולה בו את התקווה שלי, את ההצלה שלי. אולי לזה הוא התכוון, מה זה שליח. אני לא דורש את הבורא "בכבודו ובעצמו" מה שנקרא.

תלמיד: ואז הוא אומר, "ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה"." זאת אומרת, הקטע הזה שעכשיו מגיעים אליו בפסח, הרי אנחנו צריכים לקשור את זה, בעצם מה אנחנו צריכים להגיד?

רצוי שנרגיש את זה.

תלמיד: זה העניין, על מנת להגיע לאותה צעקה שהוא מדבר פה, אנחנו צריכים להגיע לאיזו בשלות?

בשלות? ודאי, מה זאת אומרת.

תלמיד: מה הכוונה, מה זה בשלות לצעקה?

הכוונה היא שגם מהמצב הפנימי שלך, גם מהעולם החיצון, וגם מכל הצורות, אתה מרגיש שאתה נמצא במצב שהוא אבוד. הוא אבוד גם מהבחינה הגשמית, כי בכל זאת אתה מתבסס בינתיים עליה, אתה עוד לא נמצא ברוחניות, אלא מהצד הזה של המחסום. גם בזה אין לך שום סיכוי לצאת לרוחניות, ושרפת את כל החיים שלך, בזה שישבת כאן שנים רבות.

יכתבו על הכיסא הזה את השם שלך, כאן ישב זה וזה, וזה כול מה שיישאר ממך. פשוט מבחינה אגואיסטית, כי אתה עדיין אגואיסט, אתה עדיין כאן, מהצד הזה של המחסום. ואתה דורש, אתה לא יודע מה לעשות, אתה נמצא בחוסר אונים.

ודרך אגב אתה רואה שגם המצב החיצון, אנחנו צריכים לראות איך בעולם בצורה חיצונה יהיו לחצים גדולים מאוד על עם ישראל, גדולים מאוד. לא כל כך מבחינה של מלחמה, אלא מבחינה אידאולוגית, הכול יעלה עכשיו לטורים מאוד גבוהים.

תלמיד: אז איך אני אגרום לזה שאני אשים פרימוס תחת הישבן, שיידלק לי הישבן, שאני אתחיל לרוץ לכיוון של יציאה ממצרים? כי אני לא רואה שיוצאים ממצרים, ככה אנחנו נגיע לשנה הבאה ועוד פעם נכנס לגלות ולשנה שלישית ועוד.

לא.

תלמיד: מתי נצא כבר?

אנחנו צריכים לעשות עכשיו מאמץ, באמת מאמץ גדול, שכל אחד יתאר לעצמו שהמצב שבו הוא נמצא זה "מצרים". שילבן את המצב, שיברר אותו, למה זה נקרא "מצרים".

תלמיד: מה הסימן שיראה לנו שאנחנו מתחילים לצאת ממצרים? יש איזה סימן?

חוסר אונים מכל הצדדים.

תלמיד: זאת אומרת, כולנו פה צריכים להתייאש, להיות על הפנים, עם הפנים באדמה, ואז אנחנו נרגיש שאנחנו בעצם הולכים לצאת ממצרים, זו הכוונה שלך?

זה מצב ש"טוב לי מותי מחיי".

תלמיד: עד כדי כך?

יותר מזה.

תלמיד: ואז באמת נבין שמתחילים לצאת ממצרים, מתוך ייאוש? כשאתה בייאוש, איך אתה יכול לדעת את זה?

אז מתגלה המאציל ומציל.

תלמיד: איך מזרזים את זה? נמאס כבר, איך אנחנו יוצאים משם?

לא, זה נמאס לאגו שלך נמאס לך שאתה בעצבים.

תלמיד: מה היית מציע, תכל'ס? אנחנו מסתובבים, ומסתובבים, ואתה מתעייף.

לברר כולם, זו חייבת להיות הכרה, החלטה, קביעה חברתית. בכל זאת. זה לא אחד. ממצרים יוצאים רק בהכרה רצינית, ברורה מתוך הכלי, אחד לא עושה כלום.

שאלה: מה החשבון הנכון, הבדיקה לזה שהעבודה שלנו היא למען הבורא ולא למען הגוף?

דרך הקבוצה. אתה צריך לקבל קבוצה במקום בורא ולעבוד עליה. אין לך פתרון, זה מה שיש לפניך, מצד אחד אתה לא סובל אותם, ואם בינתיים אתה עוד נמצא איתם ביחסים טובים יקלקלו לך היחסים האלה, אל תדאג, אתה תשנא אותם, וזו תהיה אינדיקציה ברורה מאוד מה שבינך לבורא.

עד כמה שאתה תרגיש שאתה לא מסוגל להיות איתם יחד, כל הזמן דוחה, כל הזמן לא רוצה, מסתובב ולא בא, ולא כך, אתה תרגיש בזה עד כמה זה בדיוק היחס שלך לבורא. זה שווה ממש. מתוך זה תבין איפה אתה נמצא, אם אתה יכול להתחנן לפניהם, אם אתה יכול לכבד אותם. תעבוד כלפיהם, זה בדיוק כלפי הבורא. נתנו לנו כזה סימן.

שאלה: אני שומע לפעמים מאנשים שהיו פה והלכו לכל מיני דרכים, הם קוראים לזה דומות, והם אומרים, הדרך שלכם היא מאוד קשה, למה אתם לא מקבלים את עצמכם, קצת יותר אוהבים את עצמכם כמו שאתם, למה כל המלחמה הזאת באגו? קצת תאהב את עצמך, תקבל, יש המון שיטות פסיכולוגיות שמלמדות איך, כדור אקמול כזה להרגיע, וזה נשמע מאוד מפתה.

בטח שמפתה. למה זה התפתח במשך כל ההיסטוריה? ברגע שהתחילה חכמת הקבלה, במקביל התחילו להתפתח כל השיטות. וכשהיא נחרבה אז עוד שלוש דתות התפתחו, זה ברור, זו המתקה. ודאי שאני עושה כל מיני פעולות חיצוניות, במקום פעולות פנימיות, על זה אני מקבל שכר את ה"עולם הבא", וגם ה"עולם הזה". אז לאלו יש שם גוריות שמחכות להם ולאלו עוד מישהו שם, ולכל אחד משלו, אבל כל אחד מתאר כך.

זו בעיה שהאגו מחפש בכוונה, וזה ודאי גם הכוונה מלמעלה וזה מושרש במערכת הכללית של כול הסיסטם הזה שנקרא "המציאות", שיחד עם הנתיב של חכמת הקבלה, יש לך הרבה מערכות שעוזרות בסופו של דבר לברר את יחס האגו לעל מנת להשפיע, לכוח הבורא. לכן יש לכולם מקום, אסור למחוק שום דבר מהמציאות, אלא רק להמשיך בצורה כזאת שאתה מברר את שלך, מה שקורה איתם שיקרה, ומה שקורה איתנו שיקרה. עלינו רק לברר רצון העליון.

וודאי שהם לא חושבים כך, כי שם הכול מתבסס על יסוד אגואיסטי, וכל אחד רוצה לסתור את כולם ולעלות את עצמו בכל השקרים אפילו שיהיו, העיקר לעלות. זה הסימן מאיפה צומחות כל הדתות והאמונות. לא חשוב הצדק, חשוב שאני אהיה למעלה. זו צורת האגו האמיתית.

שאלה: קודם כשהחבר שאל מה השכר בינתיים, אמרת לו, "אמת", לראות שזו האמת, זה נקרא שיש לך שכר, זה מה שמוביל אותך.

לא ברור לי איך לאנשים שלומדים לפי השיטה של רב"ש ובעל הסולם, קורה שפתאום משתנה להם האמת והם הולכים למקום אחר?

האגו מסתיר. כשהאגו יותר גדול, אני פשוט לא מסכים עם זה שכך פוגעים בי. מה זה נקרא שאני לומד עשר שנים ולא מקבל כלום ועוד מרגיש את עצמי יותר גרוע, ועוד לפעמים אני מרגיש את עצמי כזה מבולבל, כאילו שאני בכלל לא למדתי כלום.

סיפרתי לכם שהגיע פעם לרב"ש מישהו בבוקר, ורב"ש אמר לי בשקט, אני ישבתי לידו, "לפני עשר שנים הוא יצא מכאן". אנחנו לומדים, האדם הזה היה כבר מבוגר, בן חמישים, אני הייתי בן שלושים וחמש, והוא מתחיל לענות על השאלות אחת אחת. הוא מתחיל לתת קושיות כאלה לרב"ש, שרב"ש מתקשה לענות. לא שלא יודע, אלא קשה לפרמט את הדברים בצורה נכונה, אנחנו רואים את זה. האדם הזה שוב יצא, ומאז לא בא. כנראה שעוד לא עברו עשר שנים, ובינתיים הרב"ש נפטר.

הרב"ש אחר כך שאל אותנו, וזה באמת כך, איך אתם הרגשתם. אדם שלא היה כאן בעשר השנים האחרונות, דיבר עם כולם או רק איתי, אני לא זוכר, ומה אתם הרגשתם, עד כמה הרגשתם "אז מה אנחנו עושים כאן". הוא למד שם לבד, תראו עד כמה שהוא מבין, חרש את התע"ס, שואל כאלה שאלות, מבין את כל הדברים, את מה שקורה. ממש שט מקצה לקצה של כל "תלמוד עשר הספירות", ובכלל, עוד מביא כל מיני מקורות, ואתם כלום.

אז מה אנחנו עושים כאן? זה נקרא "תורה" וזה נקרא "חכמה". אתה יכול להביא לכאן בחורים וללמד אותם והם ידעו מה שכתוב, ללא השגה וללא כלום. תביא את אלו שלומדים שם מתמטיקה, פיסיקה, מקצועות כאלה ריאליים, אתה תראה איך שהם מתלבשים על התע"ס ללא שום השגה, מי צריך שם השגה. מה שכתוב, הם יעשו לך גם שרטוטים יפים יותר ממה שאנחנו, כל מיני דברים. זאת אומרת, זה לא שייך אחד לשני.

ולכן יש הרבה קושיות שהרצון לקבל נותן לאדם, ומביא את האדם למצב שהוא לא מבין, בשביל מה בכלל אני עושה, מה יהיה לי. אני כך אמות ללא שום תועלת מהחיים, ללא שום שכר, משהו, כאן או שם, איך ומה. ברגעי חולשה האדם נתון לכל מיני השפעות. אני חושב שראיתי את זה אלפי פעמים בחיים שלי. ואין מה לעשות, כך נושרים ונושרים מהארגון יותר ויותר, עד שמי שיוצא יוצא.

תלמיד: איך אדם יכול להבטיח לעצמו את המחר או שהוא לא יכול?

סבלנות, קודם כל. ולשרוף ליתר בטחון אחריו את כל מה שיש, ממש. אין לו עסק מצליח, מרוויח, שהוא יכול לברוח לשם לפחות, אין לו שום דבר, יש לו רק את העבודה שלו אולי לכסות את הצרכים שלו, ואין כלום חוץ מזה, כמה שאפשר יותר. אפילו שיכניס את עצמו לאיזו סכנה, רק שהיא תשמור עליו שלא ייצא. תעשה לך שונאים מכל המקומות, שאתה לא תוכל לברוח אליהם, גם זה שומר.

תלמיד: כי יוצא שגם אם אתה אומר שאתה הולך אחרי האמת, אתה יכול לשקר לעצמך כל הזמן. אני יכול להגיד לעצמי שאני הולך אחרי האמת וזו בכלל לא האמת.

אתה כל הזמן לומד ואתה כל הזמן בודק.

תלמיד: פשוט לא ברור לי איך קורה בתוך התהליך שאנשים משקיעים את עצמם כל כך הרבה, לפי שיטה מסוימת ופתאום הם מוצאים את עצמם בכלל בשיטה אחרת.

כי הם נופלים תחת האגו שלהם, שאין ברירה נראה להם, אלא כאן בצורה כזאת אני אראה את עצמי כמבצע משהו, יהיה לי שכר ריאלי וכן הלאה.

תלמיד: אז מה מחזיק פה? אתה מתנתק מהשכר?

מחזיק רק הבורא, אתה תולה הכול רק בו, אין שום דבר אחר, פשוט אין לי כלום בעולם. הכול נעלם, אני כמו שקוברים אותי כבר עכשיו בבית קברות, אין שום דבר רק הוא.

תלמיד: זה שהמחר זה רק הוא, זה ברור שתוך רגע הוא יכול לנתק או להחזיר. כאילו בידי האדם אין אפשרות לעשות כלום, רק הבורא קובע.

לא, יש מה לעשות, כך לחיות.

תלמיד: אבל איך אתה חי כך כל הזמן שזה רק הבורא קובע ואתה לא נופל?

שמעתי ש"אין עוד מלבדו". גם כך וגם כך זה קורה, רק אתה צריך להכיר בזה, אתה צריך לקשור את עצמך לזה, אתה צריך לקבוע.

תלמיד: אני מסכים. הבעיה שכל היוצרות שלך מחפשים לאחוז במשהו אחר, הם לא רוצים לאחוז בו.

נכון, זאת המלחמה, זה נקרא מלחמת ה'.

תלמיד: אז איך אתה מנצח?

זה כמו שהבורא כל הזמן דוחף אותך לפרעה ואומר, בוא יחד ותראה כמה שאני אתעלה על ידי הפרעה בעיניך, שאתה כמשה. בעיניך אני אתעלה, אין שום ברירה אחרת, שום דרך אחרת. אבל שוב, "איש את רעהו יעזורו", ערבות, כל מיני פעולות, קצת לשמוע, וגם מזל אם אתה שואל. צריכים גם לשים לב לזה שיש משהו מלמעלה, תקרא לזה גורל, שצריכים לתלות גם בו את עצמו. זו מדרגה יותר עליונה, שהיא מטפלת בי, הכוכב שלי.

(סוף השיעור)