שיעור הקבלה היומיMar 12, 2019(בוקר)
שיעור בוקר 12.03.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא - הכנעה
קריין: נושא השיעור שלנו הוא הכנעה. אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא.
אנחנו צריכים להמשיך בזה. להשתדל לראות איך אנחנו במשך היום נמצאים בבירורים האלו של הכנעה, כלפי מה אנחנו נכנעים, כלפי מי. האם אנחנו יכולים לזהות שיש לנו מידת סבלנות יותר גדולה, לאו דווקא שאנחנו מראים אותה בחוץ. האם יש לנו יחס יפה וטוב יותר לחברים, לקבוצות, לעשיריות, למשהו, שזה דווקא לא הולך לפי הסימנים שאולי הציבור חושב, כי יחד עם זה כתוב שכל תלמיד חכם קשה כברזל1. זאת אומרת הכנעה היא להכניע את עצמו בפנים כלפי כול מה שמתרחש מלמעלה. וכך אדם משתדל במשך היום לזהות ש"אין עוד מלבדו" ואפילו יכול להיות כטוב ומיטיב, זה כבר השלב הבא. שני תיקונים יש לנו כאן, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע, כביכול זה בגדול.
אחרי שלב ההכנעה, ובהתאם איך שאנחנו נבין, נרגיש את ההכנעה, נוכל לעבור לעיבור. נקווה שלא רק נלמד את המצב אלא גם ניכנס בו קצת יותר, נעורר את המאור המחזיר למוטב וכך נתקדם. אלה השלבים שכבר נמצאים ממש לפנינו, זה מצד אחד.
מצד שני, אנחנו צריכים ללמוד עוד על הדור האחרון, אנחנו צריכים ללמוד בעיבור גם את חלק י' בתע"ס, "עיבור ראשון דזעיר אנפין" וכן הלאה, וכך להתקדם. יש לנו את "בניין החברה העתידית", לא לשכוח, בכל זאת קצת יותר להבין מה בעל הסולם דורש. אנחנו חוזרים לחומרים האלה כמה פעמים בהיסטוריה שלנו, אבל אין ברירה כי העולם מתקדם, אנחנו מתקדמים. אנחנו רואים שמה שכותב בעל הסולם נעשה יותר קרוב לעולם ויותר מובן לנו וכך היא ההתקדמות.
אבל היסוד של הכול הוא בכל זאת בעשירייה, במבנה העשירייה, בהרגשת העשירייה, בחיבור בעשירייה, ובעבודה כזאת שבכל מה שאנחנו רוצים להשפיע לבורא ולקבל ממנו, אנחנו לא עובדים בצורה אישית, פרטית של האדם, שזו ממש טעות, וכמו שהוא כותב שזה יותר גרוע מלהיות מנותק. כי אז יוצא שאני משתמש בעשירייה בצורה אגואיסטית, אם אני לא חושב בה, כמו שהיא שבורה. אלא אם אני בכל זאת משתדל לעבור לקשר עם הבורא, אין לי עם מי עוד להיות בקשר, דרך עשיריה או אליו או ממנו, יוצא שאני, עשירה ובורא זה "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא" נמצאים באיזה חיבור יחד.
נמשיך בעניין ההכנעה. אם ישנן שאלות על מה שעברנו, על מה שעובר היום עלינו עם הניסיונות האלה להיות בהכנעה, בבקשה.
קריין: אנחנו קוראים בקובץ קטעי מקור בנושא "הכנעה", קטע מספר 18 מתוך רב"ש ג' מאמר "הכניסה לעבודה".
"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."
(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")
זה קטע שנקרא "הכניסה לעבודה".
אחר שמשיג רוממותו הנקרא "שלא לשמה". מה זה נקרא "שלא לשמה"? שבכל מצב, בכל מקום, מה שהוא חושב, מה שהוא רואה, מה שהוא מרגיש, הוא אך ורק רוצה לאתר את הבורא כמקור לכל מה שמרגיש ושומע ורואה ועובר עליו בכלל בכל מיני צורות, שזה הבורא עושה. זה נקרא "לא לשמה", מפני שהוא מרגיש בזה טוב, הוא מרגיש בזה תענוג, מרגיש בזה איזו אנחה, מרגיש בזה שמחה שזה הבורא ולא איזה אויב, או איזה שונא, או איזה מקרה. אלא כל דבר ודבר נעשה ומשפיע לאדם מדומם, מצומח, מחי ובבני אדם, הכול נעשה מאת ה' בלבד. ומפני שהוא בזה שמח שנעשה זה מאת ה', וודאי שיש לו בזה כוונה נכונה להביא אותו לתיקון, לגמר התיקון, לכן הוא שמח. זאת אומרת הוא משתדל להיות כל הזמן בזה כמו תינוק שאוחז באמו, כך הוא אוחז בבורא, כל הזמן, כל רגע ורגע. ואז נמצא במצב שכולו טוב כביכול, עד כמה שמסוגל לא להיפרד מהמקור של כל הסיבות. והמצב הזה נקרא "שלא לשמה", כי הוא בזה רואה את תועלת עצמו שהיא עוזרת לו.
כשהוא רוצה להיות קשור לבורא לא דרך תועלת עצמו, ויכול להיות שירגיש טוב, יכול להיות שירגיש לא טוב, זה כבר לא חשוב לו, אלא חשוב לו להיות בקשר עם הבורא, זאת אומרת את גדלות הבורא הוא מגדיל בעיניו עד כדי כך שלא אכפת לו להרגיש רע, לא אכפת לו בכלל כלום על עצמו, אלא העיקר שהוא קובע שהבורא הוא מקור לכל דבר, כי בזה עושה נחת רוח לבורא ללא שום שייכות לעצמו, המצב הזה נקרא שהוא עובר מלא לשמה ל-לשמה.
סדנה
נדבר על זה, בואו נעשה את זה בינינו בדיבורים. מה זה לא לשמה ואיך עוברים מלא לשמה ל-לשמה, איזה סימן יש כשנמצאים בלשמה?
*
"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה," זאת אומרת רוצה להיות דבוק בבורא, אבל מתוך זה בכל זאת משייך לזה גם את הנאתו עצמו. "אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו," זאת אומרת, יכול להיות דבוק לבורא, לשייך לבורא את הכול, אפילו שזה לא נותן תגובה נעימה בתוך הרצון לקבל. "אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית," זאת אומרת, בכל מקרה יכול לבטל את עצמו לבורא, גם ברע וגם בטוב, וכבר נמצא במצב שהוא מוגן בגדלות הבורא עד כדי כך שלא חושב על עצמו. "שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך." כך זה מגיע. זו הסיבה שיכול לעשות חשבון רק לבורא, כי מקבל כזאת השראה ממנו. "אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."
(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")
שאלה: אם אין חשבון לעצמו, אז זה מרגיש כאילו אין כלים למדוד שום דבר. איך אפשר לפעול בכלל?
חשבון עם רוממות ה', יותר או פחות. הרצון לקבל לא מזדכך, לא מתבטל. עליו תמיד אנחנו עושים חשבון, רק השאלה, האם אני מתחשב בו או לא? זה לא נקרא שאני מפסיק להרגיש מה קורה לי ברצון לקבל, שאני בכלל נעשה מחוצה לרצון, לא. אלא האם גדלות הבורא מכסה את כל הרצון לקבל שלי? ואני כל הזמן, בכל מדרגה, גם בזה יש מדרגות, אני צריך גם בכל מדרגה ומדרגה למדוד את עצמי ולהעלות את הרצון לקבל. זאת אומרת, הרצון לקבל שלי גם כך עולה כל פעם, ואני כל פעם מכסה אותו בעל מנת להשפיע.
העבודה היא אותה עבודה, תמיד עם הרצון. השאלה בכמה גדלות הבורא שאנחנו מקבלים דרך העשירייה מכסה את הרצון לקבל שלי, ואני מתחשב עימו או לא? עד כדי כך שיכול להיות שאצלי התענוג מזה שהרצון לקבל שלי סובל. אמרתי לכם שרב"ש לפעמים היה אומר לי, ככה, "שיסבול", מתייחס לעצמו בגוף שלישי.
תלמיד: גם לפי הדוגמה של הרב"ש, יש תמיד איזה חשבון לעצמו.
תמיד, אחרת על מה אתה בונה? הרצון לקבל לא מזדכך, הוא לא נעלם. אתה מרגיש אותו ואתה עוד יותר מרגיש אותו. אנחנו הולכים בפארק "יהושע", אני הולך והוא הולך. הוא אומר "איזה אבנים יש כאן שממש דוקרות". יש לי נעלים ולו נעלים, והסוליה שלו היא סוליה. הוא פתאום מרגיש ממש עד כמה זה דוקר לו, ואין לו שום בעיה ברגלים. אני מכיר. אני עשיתי לו עיסוי, סיכה וכן הלאה. איך יכול להיות? לפעמים נותנים הרגשה כזאת שאתה לא יודע מאיפה זה בא ולמה. דברים מוזרים קורים.
שום דבר לא נעלם. הכול אתה מרגיש, ובצורה עוד יותר, עוד יותר, יותר, יותר, יותר בולטת. אלא גדלות הבורא, חשיבות. כמה מילים הוא אומר כאן, "מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.". על פני זה נעלם לו החשבון עם עצמו.
לא נעלם החשבון עם עצמו, כמו שאנחנו חושבים. אלא החשבון לעצמו, הוא מתחשב בו כי זה קובע את המדרגה, אבל בסופו של דבר לא מתחשב עימו. אני יודע שאני ברצון לקבל שלי מפסיד את זה, וזה, וזה, וככה, וככה, אבל חשיבות המלך מכסה את הכול. לא רוצה להתחשב.
תלמיד: האם ב"לא לשמה", חשיבות הבורא, חשיבות המלך נמצאת ברצון לקבל, וב"לשמה" היא נמצאת מחוץ לרצון לקבל?
כן. ברצון להשפיע.
שאלה: יש הרגשה בשיעורים האחרונים כשאנחנו עובדים על הכנעה, אני לפחות, הפסקתי כאילו לבקש דברים, מחוץ לעצמי. כאילו אני נמצא בהכנעה. זו עבודה פרטית.
מה אתה מבקש?
תלמיד: אני מבקש את כל מה שאנחנו מדברים. הכנעה כלפי הבורא, לגלות את גדלות הבורא.
הבורא, זה לא בורא. עם הבורא אין לך עסק. זה מוטעה שאתה נמצא בקשר עם הבורא. רק דרך העשירייה אתה יכול להיות בקשר עימו.
תלמיד: בדיוק. יוצא בימים האחרונים כאילו אין לי איך לשתף בזה את העשירייה.
למה? אם אתה פונה אליו אתה חייב לפנות דרך העשירייה. כל העולם צועק לבורא בכל מיני צורות ולכל מיני בורא, אבל מה יש להם מזה? כלום. "בתוך עמי אנוכי יושבת.".
תלמיד: איך אני משתף אותם בבקשה להכנעה?
אל תשתף אותם בצורה פיזית שאתה צועק להם ואומר להם. תתאר שאתה נמצא בתוכם, איתם יחד.
תלמיד: זו עבודה פרטית, עדיין.
זו עבודה פרטית, כן. אז מה?
תלמיד: אני עדיין לא מבין איך בעבודה פרטית אני משתף את העשירייה, במחשבות?
ודאי. ודאי במחשבה. לפעמים אתם מתאספים יחד, מדברים יחד. אבל אם אתם לא יחד, אז העבודה שלך במחשבה. "הכול במחשבה יתבררו.".
תלמיד: זה תוקע אותי בעצמי.
זה תוקע אותך בתוך העשירייה. מה זה "בעצמי"? אין אתה, עצמי. אתה עצמי לא נחשב ברוחניות. אפס ממש. צריכים להבין שאין אני ברוחניות, רק עשירייה. אם אני מתבטל כלפיהם, אני אחד.
תלמיד: אז איפה מתבטאת הבקשה?
דרך העשירייה לבורא שנמצא בתוך העשירייה. אבל אתה צריך לכתוב את זה לפניך, ולהשתדל כל הזמן לחזור על זה, עד שתתכלל בזה.
שאלה: ככל שמתבטלים יותר בתוך העשירייה, ככה חשיבות המטרה יותר גדולה, ולפי חשיבות המטרה מקבלים מצבים יותר מורכבים להתגבר עליהם?
או ההפך. עד כמה שאתה מתבטל בעשירייה אתה מגלה מטרה יותר חשובה. גם כך וגם כך.
תלמיד: לפעמים יש מצבים שנראה לנו שהם דומים. ואמרת שאף פעם אין מצב דומה אפילו שזה נראה כלפי חוץ שהוא אותו דבר, אבל תמיד מתקדמים.
ככה הכול חוזר אלינו. אנחנו תמיד עובדים עם הרצון לקבל שלנו, כל הזמן.
תלמיד: יכול להיות שהסיבה היא שרמת החשיבות של המטרה נשארת אותו דבר ולא גדלה יותר בעשירייה?
אף פעם אין דבר כזה, תמיד זה חדש. תמיד בירורים חדשים.
שאלה: בלא לשמה אדם מזהה שהוא נמצא בלא לשמה?
הוא צריך לראות את זה. הוא צריך לבדוק. למה אני בוחר בבורא כשהוא מסובב את הדברים? הוא עכשיו מייצב לפני את כול מה שאני מרגיש. למה אני נזכר בו, למה אני נמשך אליו? בגלל שנעשה לי בזה טוב, יש לי אנחה, יש לי הצדקה על המציאות, אני בורח אליו כי טוב לי, כי אני מרגיש שבזה אני מוצא נחת לעצמי. אני מצדיק את המציאות שקורת לי. זו בדרך כלל פגישה ראשונה בהכנעה שאדם ניגש למגע עם הבורא ובזה הוא שמח שיש לו מקום מקלט.
אחר כך אנחנו ניראה מה זה להסתתר תחת כנפיך, מה הכיסויים האלו. אבל כאן ההבדל בין לא לשמה לשמה, שלאט לאט אני מתחיל לגלות עד כמה חשוב לי להרגיש טוב או לא, או להעלות את הבורא למעלה מהפרעות. סך הכול זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. הבורא מסתתר, אנחנו רוצים לגלות אותו כדי לעשות לו נחת רוח ועושים את זה על פני ההפרעות שהוא מעלה. מסתיר את עצמו ואנחנו מגלים שזה הוא. מסתיר את עצמו, אנחנו מגלים שזה הוא וכך כל פעם.
עד שאנחנו מתחילים לגלות אותו, לא באיזה מילים אלא בהרגשה נסתרת, הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי ראשון וגילוי שני, ככה זה עובר בכל המדרגות. אנחנו נכנסים איתכם עכשיו לפתח, לסולם.
אני מוכן לדבר על זה מפני שזה עוזר. אנחנו צריכים להבין איפה נמצאים. זה לא משהו שעובר וזהו. אנחנו בשלב הזה נהיה כל הזמן, כל הזמן עד שאנחנו נגיע לעיבור וליניקה. זה הכול עניין של הכנעה רק בדרגות יותר גבוהות.
תלמיד: הוא אמר שהרצון לקבל לא מזדכך, הוא מתקיים כל הזמן.
עוד יותר, גדל, נפתח יותר ויותר מהשבירה, ולכן אנחנו מגלים את עצמנו יותר ויותר שבורים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כל פעם אתה מגלה יותר ויותר בעיות, כישלונות, עבירות, ובמדרגות הגדולות, ה' ישמור איזה דברים מתגלים שם.
תלמיד: ואז הוא אומר שמתגלה מצב עליון יותר והוא מתבטל כלפי ה' כנר בפני האבוקה.
את זה אתה צריך לעשות.
תלמיד: אבל אם הוא כנר בפני האבוקה, איך עדיין מתקיים הרצון לקבל במקביל?
הוא מתקיים, רק אתה מכניע אותו. היית פעם באיזה תהליך של הרזייה? אתה רוצה לאכול אבל בשבילך יותר חשוב להיות בריא. אז אתה לא מרגיש רעב?
שוב אני אומר, ישנם הרבה אנשים שעדיין לא הגיעו לזה ולא מגיעים לזה כי הם צריכים עוד לעבור כל מיני חשבונות וכל מיני מצבים באמצע לפני שבאים להכנעה. אבל בגלל שאתם שומרים את עצמכם בעשירייה, אתם נכללים כמו קטן שנולד בעולם הזה, שנכלל בין הגדולים ומתקדם מהר למצב שכבר גדל ברמה שלהם. לכן מי שכולל את עצמו בעשירייה והעשירייה נמצאת בטיפול של העליון, של הבורא, הוא יצליח. מי שלא נכלל בעשירייה, בסופו של דבר יברח, אפילו יברח אני אומר, לא יישאר כאן, כי ככל שאנחנו מתקדמים יותר נהיה יותר ויותר הדוקים, סגורים בתוך עשירייה.
שאלה: בהמשך למה שהחבר שאל על כך שזה מורגש כעבודה פרטית ומה שאמרת עכשיו, איזה תרגילים אנחנו יכולים לעשות בתוך העשירייה בכדי שנתכלל כולנו מההרגשה הזאת, שיהיו לנו בירור וטעמים משותפים בתוך העשירייה?
תדברו על זה. תדברו איך על פני כל מיני הפרעות, על פני כל מיני תרגילים, אתם מתגברים ותולים את זה בבורא.
תלמיד: מה זה תדברו? כל אחד ייתן דוגמאות מה הוא עושה, מה הוא מצליח, מה הוא לא מצליח?
כן, איזו דוגמה מהחיים שלו. כי אז "קנאת סופרים תרבה חכמה", ומתוך הקנאה כל אחד מכם גם ירצה לבצע. החבר כמו שאתה אומר עשה את זה, ואני פספסתי דבר כזה, אז הוא מספר ואני כך אומר. זה לא סודות. הכנעה זה דבר אינטימי, פנימי, אתה צודק, כי בהרבה מקרים מבחוץ אתם תיראו כאילו התנהגות גסה מהחברים וגם ממני, אבל זה לא אומר שום דבר על הפנימיות. אתם תיראו, אתם תבינו את זה. נגדל.
שאלה: המעבר הזה משלא לשמה לשמה זה כבר תוצאה של גילוי?
כן, ודאי.
תלמיד: והמצב של לא לשמה מתקיים בלי גילוי או שגם הוא דורש איזה גילוי?
לא, הוא לא גילוי, זה משהו שעובר בהרגשה שלך. זה עדיין הסתרה אבל בהסתרה כמו שאנחנו למדנו, יש הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי אחד, גילוי כפול. אז יש לך לא גילוי אלא הרגשה, שבכל זאת אתה נמצא בקשר עם הבורא. זה כתוצאה מהכנעה, את זה אנחנו רוצים להרגיש, וכאן השאלה האם ההרגשה הזאת היא שמחייה אותי ומחייבת להצדיק את כל מה שקורה או שאני יכול להיות אפילו בלי שום הרגשה, כי אני לא רוצה להיות תלוי בזה וזקוק לזה, קנוי.
תלמיד: זה כבר שלא לשמה.
כן.
תלמיד: בשלב הזה של לא לשמה, איך בן אדם יודע שהוא לא מטעה את עצמו? יש לו איזו אינדיקציה חוץ מהקשר לעשירייה?
כי יש לו הפרעה שהיא נמצאת לפניו והוא מבטל את היחס השלילי שלו להפרעה מפני שזה בא מהבורא, והוא מצדיק את הבורא ששלח לו את זה, כדי שהוא יתעלה מעל הרצון לקבל שלו.
נגיד יש לך איזה שונאים, הרי בסופו של דבר הבורא שולח אותם. איך אתה צריך להתנהג איתם? האם באמת לשנוא אותם? לא. להתנגד אליהם? רק בתנאי שהם מפריעים לך בעבודה שלך בחכמת הקבלה, בניהול, בהפצה ממש. אבל חוץ מזה תיזהר לנגוע, לפגוע באף אחד, אפילו שמדברים כלפיך ויורדים עליך.
כאן צריכה להיות בדיקה מאוד נקייה, עד כמה בגלל האגו שלך אתה פועל או עד כמה אתה פועל בגלל שבזה האדם הזה מפריע לך להפיץ את שיטת התיקון לעולם. אלה דברים מאוד עדינים, הם כל הזמן נמצאים בביקורת וצריכים להבחין בהם את הכול. אבל בסופו של דבר אין לך שום יחס אישי, שאתה שונא אותו, לאף אחד.
וההיפך לפי ההתנהגות שאתה רואה, איך אחרים מתנהגים, אתה יכול לראות, האם הם נמצאים בדרגה רוחנית כלשהי או לא. אם הם באים להתחרות, להזיק, לא ייתכן שזה מגיע ממקור נקי. כמה שידברו על עצמם שהם נמצאים בתיקונים בתורה הקדושה וכן הלאה, זה לא ייתכן. כי סך הכול אנחנו צריכים להגיע ל"על כל פשעים תכסה אהבה". חוץ מכמה מצבים כמו שכותב בעל הסולם שאתה חייב ממש בפועל להתנגד לזה שבאים להורגך מה שנקרא.
תלמיד: במצב לא לשמה הבורא ממלא את כל העולם והאדם נהנה ממצב הזה, מרגיש ביטחון וטוב לו והכול.
אז הוא צריך לתת חשבון, עד כמה הוא נמצא בהרגשה הזאת ונהנה ממנה, בגלל שזה מכסה לו את הבעיות ברצון לקבל, ועד כמה שהיה רוצה להיות בלי שום קשר עם הרצון לקבל, למרות שירגיש חוסר ביטחון נגיד, אלא לשייך הכול לבורא.
נגיד כמו אימא כלפי הילד, היא מוכנה לתת את הכול רק שיהיה לו טוב ולא עושה חשבון עם עצמה. לכן כך הוא רוצה לעשות עם הבורא, שלא חשוב לו מה שקורה. וכאן הוא גם מודה לבורא שעשה לו את התרגיל הזה ונותן לו מקומות הסכנה, מקומות צרים מאוד קשים שהוא יוכל לוותר על עצמו. וכאן זה אמת, זה בא בהרגשה בצורה כזאת שזה לא תיאטרון ומשחק, והוא מוכן לשייך את הכול לבורא, רק שיהיה טוב לו, לבורא.
תלמיד: המעבר הזה ללשמה, שהאדם כאילו צריך להסתיר את הבורא מעצמו, כדי לא להרגיש שהכול בא מהבורא, אלא שהוא רוצה להשפיע לו, איך המעבר הזה קורה?
זה לא עכשיו. מה אתה קופץ אלף מדרגות? רק להתבלבל, אסור. איך אפשר לתת לילד בכיתה ב' תרגילים של כיתה ד'?
תלמיד: אז מה העבודה עכשיו?
העבודה עכשיו היא עדיין, הלוואי שנגיע למצב של "לא לשמה". כמו שבעל הסולם אומר, שכמה שחושבים על לשמה שזה דבר גדול, הלא לשמה זה עוד יותר גדול ממה שחושבים.
תלמיד: רב"ש, מאמר "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".
"צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה," במה שהוא מתאר לעצמו "שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה"."
לי יש סבלנות לעמוד כאן כמה שצריכים, כי זה המפתן, הכניסה ממש לסולם.
תלמיד: יש הרגשה שהוא זה ששולט ברצון שלך כשאתה נמצא בהרגשה הכללית הזאת, שאין לך שליטה על הרצון שלך יותר.
על הרצון אין שליטה, יפה מאוד, אבל יש משהו אחר. יש שליטה להחליט, האם זה בא מהבורא או לא. יש לי בחירה להחליט, האם זה בא מהבורא או לא. שאני במאמץ שלי מחזיר את עצמי למציאות האמיתית שהכול בא מהבורא.
תלמיד: מה זה הדבר הזה להחזיר את עצמי למציאות האמיתית?
על ידי מאמץ, מאמץ שכלי, רגשי. על ידי מאמץ. אני לא נמצא סתם באיזו הפרעה, אלא אני רוצה לשייך את ההפרעה הזאת לבורא כי הוא המנהל את כל הסיבות ושולח לי אותן בכוונה, כדי שדרך ההפרעות האלו אני אזהה אותו. זה הוא. אתה א-ל מסתתר.
תלמיד: אני רוצה לשאול לא על ההפרעה אלא להיפך, על מצב שבו האדם מרגיש שהכול טוב, הכול שמח, אין שום כלום, אין שום הפרעה. הוא נמצא בדבקות עם העשירייה, עם ההרגשה הכללית, אין שם שום הפרעה.
הוא נמצא בדבקות עם הפופיק שלו.
תלמיד: בדיוק. אבל זו הרגשה שאין עליה שליטה.
מה זאת אומרת אין שליטה?
תלמיד: אתה לא שולט, אתה נמצא בשמחה פנימית.
וזהו?
תלמיד: אין כלום.
אם אין כלום חוץ מזה אז זה נקרא שיכור.
תלמיד: נכון. אז עכשיו הדבר הזה שאמרת שהוא מחליט שמחזיר את עצמו למציאות, הוא גם עושה פה משהו?
לא, וודאי שזה מלמעלה. זה שהוא נזכר בבורא זה תמיד מגיע מהבורא, אין ספק. איך יכול להיות מדרגת חי, שהוא מרגיש רק את התענוג שלו מה שמתרחש לו בגוף החי, בחמישה חושים, איך פתאום הוא נזכר בבורא? וודאי שזה הבורא מזכיר לו.
תלמיד: בקטע נאמר שזה משפיע על מנת להשפיע, זה דומה לחפץ חסד נכון?
כן.
תלמיד: חפץ חסד לא מעניין אותו שום דבר, אין לו חולצה, הוא ביער, רק תן לי דבקות בבורא, לא רוצה שום דבר אחר, העולם לא מעניין אותי. מה זה הדבר הזה של להחזיר את עצמו למציאות?
אבל הוא נמצא במציאות, הוא נמצא בדבקות.
תלמיד: המציאות שלו היא שהבורא נמצא והוא נמצא בדבקות איתו, ואין שום דבר אחר?
כן. המצב הזה הוא שלימות וקשה מאוד לצאת ממנו.
תלמיד: אז מה עכשיו השלב הבא, הוא שיכור או שהוא חפץ חסד?
הוא לא שיכור הוא נמצא במגע עם הבורא. חפץ חסד הוא חפץ חסד, הוא לא רוצה שום דבר חוץ מחפץ חסד. הוא רוצה רק להשפיע על מנת להשפיע, הוא נמצא בלשמה.
תלמיד: להשפיע על מנת להשפיע זה לשמה? זה מה שכתוב בטקסט פה עכשיו.
כן.
תלמיד: מה הדבר הזה שאמרת שהוא מחזיר את עצמו למציאות על פני ההרגשה שלו, שהוא נמצא בזה שהכול זה הבורא, והוא עכשיו עושה איזו חזרה למציאות כזאת שהוא אומר זה הבורא?
אבל הוא נמצא עמו, אתה מתבלבל בין כמה מצבים. בסיפור שלך אמרת כבר כמה מצבים.
תלמיד: בסדר זה עובר מהר.
שב ותתיישב בדעתך.
אני מוכן להיות אתכם ככה, אבל רק אחרי שאתם עושים תרגילים. מתבלבלים זה לא חשוב, אבל שהבלבול הזה יהיה במשך כל היום אתכם, כל הזמן, כל הזמן לבשל את המצבים.
שאלה: למדנו שמקובלים מאוד נזהרים לא לגנוב את העבודה. אנחנו באינטראקציה איתך, אתה המורה שלנו.
אני חושב שאני רק מוסיף לכם עבודה.
תלמיד: אנחנו מרגישים שאתה ממש נזהר מאוד הרבה פעמים לא לגנוב לנו את ההצגה. איפה הגבול? למשל הרגשתי את החבר כשהוא שאל, שהוא פשוט מתחנן שתגיד לו איך לפנות לבורא עם התבנית הזו של העשירייה, ולא רצית להיכנס לזה.
אם אתם בצורה מכנית מתארים את העשירייה, שיש לי עשירייה, עשרה חברים, יש לכל אחד רצונות, מחשבות, יש לכל אחד פוטנציאל רוחני, אני אוסף, מלקט את כול הפוטנציאלים הרוחניים האלה, ובתוכם, בקשר ביניהם, אני פונה לבורא ששם מסתתר, נמצא בתוכם. זה מה שאני צריך לעשות, כך לתאר את המציאות.
תלמיד: והגישה היא שונה כשעושים זאת במחשבה, לפנות לבורא? כי זו בעצם העבודה.
אני מתוך מחשבה מתחיל ואחר כך אני בונה בזה משהו רגשי.
תלמיד: רגשי, לא באינדיבידואלי עם חברים אלא תבנית.
כן, עשירייה רגשית כזאת. אני בונה, וודאי שזו תבנית שלי שאני בניתי, אני לא יודע מה כל אחד מהם מבין ומתאר ובכלל קיימים, לא קיימים הם וכמה. האדם עושה הכול מעצמו, אחר כך אנחנו נזהה את המציאות האמיתית. יש לנו כאן שלבי ההשגה אבל כך אני עושה. זאת אומרת יש לפני עשרה חברים, שאני יכול בצורה גשמית גם לעבוד איתם. תראו איזו המצאה, אבל אני עובד איתם כדי להשתדל לקשר ביניהם והקשר ביניהם, ההתקשרות הזאת בין עשרה, נותנת לי תופעה מיוחדת בהתקשרות בין העשרה, שהיא נקראת בורא.
אפילו לא עשרה, יוצא ככה שאם אני אחד מהם, מתקשר לתשעה, זה לא חשוב אם תשעה, זה תמיד יסתדר לפי ההוויה, אני מוצא שם בורא. כך אני צריך לקחת את זה בחשבון וכך אני מתייחס. למה אני עומד על זה? תראו מה רב"ש כתב על זה ואיך בעלי הזוהר וכל המקובלים היו נמשכים לזה. מי שלא עושה את הכול בעשירייה חוץ מהעשירייה זה "דת" רק שתדע, או העשירייה שזו קבלה או שזו לא עשירייה אז זו דת, זה כל ההבדל.
זה מה שנעשה בחורבן בית המקדש, לפני זה היו עשיריות, ואהבת לרעך כמוך כמטרה, ואחרי זה לימוד תורה כנגד כולה, זאת אומרת לומדים. לא לימוד שאנחנו לומדים על עצמנו. אתם צריכים לדעת, או זה או זה. אתם צריכים לפי זה גם לזהות כל מיני קבוצות מקובלים איך לומדים ואיך משתוקקים, ואיך משיגים. זה רק לפי העבודה בעשירייה, זה כל העניין. לכן כל החברים שלנו בכל העולם גם צריכים לדאוג לזה. מיעוט הרבים שניים אפילו, שלושה, חמישה, אבל זה חייב להיות שמחפשים את הבורא בקשר של החיבור.
תלמיד: האם יש הבדל בעשירייה של האינדיבידואלי שיש לו עשירייה או תשעה אתו, או עשירייה של כל הכלי? או עשירייה של כל האנושות?
לא, יש הבדל במדרגות. כשאנחנו נתחיל להתקדם אז אנחנו נראה מהעשיריות הפרטיות, עשיריות שהן כוללות בתוכם עוד ועוד. זה יקרה בעצמו, אני לא קובע ולא רוצה אפילו לתת לזה איזה ציור שכך אני חושב. לא בטוח שכך זה יקרה או כך זה יקרה, תן לבורא לנהל את המציאות. אנחנו צריכים רק לדעת שעשירייה, הוויה, "אני הוויה לא שניתי", יש רק הוויה אחת ואנחנו צריכים להתקדם לצורה שלה האמיתית שזה כולם.
שאלה: האם אפשר לפנות לתבנית של עשירייה, רק בבקשה לקשר בין החברים?
רק להשגת המטרה. בדרך כלל זה רק להשגת הקשר. אני לא פונה אליהם, הם נמצאים, אני בפנים פונה אליהם בלי להגיד אף מילה. מה ייצא לי מזה שאני אפנה אליהם? לפעמים אני עושה את זה, בדרך כלל אני פונה אליהם בנוסף שאני רוצה לכבד עשירייה, להעלות אותה, להחשיב אותה, ואז אולי אני עושה את זה בצורה חיצונה גם. אבל כל העבודה היא דווקא ללא כל כך הרבה מילים. אנחנו עכשיו בסדנאות האלה משתדלים כך כדי לברר את הדברים אבל העבודה עצמה, היא, מה יש לי לדבר? רק בכוונה.
שאלה: האם נכון להגיד שהעבודה בלא לשמה ולשמה מתקיימים במקביל?
אני לא יכול על זה עדיין לדבר כי זה לא נמצא. אפילו לא לשמה כמו שאנחנו קראנו, זה דבר מאוד גדול. הלוואי שאנחנו נגיע למצב שאני כל הזמן, כל העשרים וארבע שעות, רואה את המציאות דרך לא לשמה. זאת אומרת יחד עם זה שאני מאתר את הבורא, אני מרגיש טוב, והטוב הזה, אני רוצה או לא רוצה, בינתיים הוא זה שמחזיק אותי. ואם אני נופל מהקשר עם הבורא, כתוב שזה העונש הגדול ביותר במציאות, אז הבורא מחזיר אותי למציאות הזאת שהוא קיים והוא מנהל, על ידי איזו מכה קטנה וכך אנחנו חוזרים שוב.
זאת אומרת המכה הקטנה, המשהו הלא נעים, מחייב אותי לחפש את הסיבה. ואני כבר לא קובע שהסיבה היא איזה אדם, אלא הבורא הוא שמסובב לי את זה כדי להחזיר אותי אליו ולא כלפי האדם. ואז כלפי האדם אין לי שום בעיה, אני רואה אותו כבובה וככה כל העולם. ויש לי יחס רק עמו, עם הבורא. על ידי יחסים כאלו, יוצא דבר מאוד פשוט, שכל העולם הוא כך מתנהג כאיזה תיאטרון, רק החברים שלך שאתה יחד אתם עובד, פעיל, ובהפצה. כשאתה רוצה להשיג משהו בהפצה כאן אתה מתייחס לאדם שהוא צריך לבצע עבודה, ואת זה אתה לא משאיר לבורא כי זה שייך לעבודה הפנימית שלנו. אבל חוץ מזה כל העולם הוא ממש במה.
תראו שעה בזבזנו על זה. אבל זה לא בזבוז. אני מקווה שאתם מיום ליום במשך היום כל הזמן עוקבים אחרי זה שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב עד כמה שאפשר וכל הזמן מחזירים את עצמכם לזה ומשתדלים להיות בזה. ושוב, שיהיה לי נעים. אם משהו לא נעים, אם משהו לא טוב לי בחיים, סימן שהבורא נעלם משדה הראייה שלי. תרשמו את זה לפניכם. אם משהו רע לי בחיים, מרגיש לא טוב, איזה מין חוסר מצב רוח, זה מפני שבזה לא נמצא הבורא. אם אני קושר את החיים שלי את כל המצב שלי עימו, אני חייב בזה להרגיש טוב. אנחה. משהו שמאיר. תקווה בטוח. וקשר למציאות האמיתית נצחית שלמה. זה הכול דרך זה שאני נזכר בבורא. איפה כתוב שם הוא נעלם ממנו?
קריין: ב"הקדמה ספר הזוהר" 138,
"בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון, וזה העונש היותר גדול שבעולם."
אבל, כשהבורא עושה תרגילים, הוא נותן לנו קצת הרגשה לא נעימה, לא רעה ממש, אלא לא נעימה, ואנחנו יכולים אחרי אי הנעימות לחפש אותו, ואז להצדיק אותו. הוא יודע מראש שאנחנו נצדיק אותו, ולכן הוא עושה אתנו כאלה תרגילים.
"הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."
שאלה: אנחנו אומרים שהרגשה רעה לא נעלמת, אלא על פניה.
לא. ודאי שההרגשה נעלמת אם אתה ממתיק אותה עם הבורא. הסיבה עצמה יכולה להישאר, אבל היא נשארת כבר כעובדה ולא כהרגשה. הבורא דרך הגורם הזה מביא לי הרגשה רעה, כדי שאני אגלה אותו כסיבה. אז כשאני מגלה אותו כסיבה, האדם, נניח שזה אתה שהבאת לי הרגשה רעה, ההרגשה הזאת כבר נעתקת ממך, אני מסובב אותה לבורא, שהוא עשה את זה, ולא שאתה כאן איזה מציאות וגורם.
תלמיד: כן, אבל מתפתחת הרגשה חדשה או שזו אותה הרגשה?
הרגשה חדשה לבורא, שאני מודה לו בזה שעשה לי את התרגיל הזה, שעל ידי זה אני ביררתי עוד נקודה אחת, עוד פרט מיוחד, שזה הוא היה מסתתר, ועכשיו הוא מתגלה. ומכאלה הסתרות וגילויים, אני בונה לאט לאט את השביל כדי להתחיל לגלות אותו ממש.
תלמיד: כי כשההרגשה מתהפכת, מתמתקת כמו שאתה אומר, זה כבר נשמע כמו המתקה.
המתקה, לכן כאן השאלה, האם אני עושה את זה כדי להרגיש טוב, או שאני עושה את זה כדי להכתיר את הבורא.
תלמיד: אבל ההכנעה עצמה, עוד אין בה המתקה.
ההכנעה עצמה זו פעולה, פעולה לא יכולה להיות נושא לשום דבר חוץ מהתוצאה ממנה. כל פעולה ופעולה אין לה שום דבר, אלא היא מביאה ייסורים, תענוגים, משהו, אבל סתם כך? לא.
תלמיד: הכנעה זה כלפי מחשבה או כלפי הרגשה?
הכנעה, על ידי מציאות רעה שאני מרגיש, זה מחזיר אותי להכרחיות להתעלות למעלה מההרגשה הרעה, כי אני רוצה להפטר ממנה, זה הרצון לקבל שלי עדיין עובד. אבל הרצון לקבל שלי כאילו מצא פטנט, הוא מצא יכולת לברוח מההרגשה הרעה, בזה שאני מדביק את עצמי בבורא. כמו ילד קטן שרץ לאימא. אז האימא, כדי להחזיר אותו אליה, אומרת "תראה, תראה אוי, אוי" והוא רץ אליה. כך הבורא עושה אתנו, מחזיר אותנו אליו.
עכשיו השאלה, כשאני גדל אני רץ לאימא, ורוצה להיות דבוק לאימא, בגלל שרע לי, כי זה מפחיד, או בגלל שאני רוצה לעשות בזה תענוג לאימא. יבוא הזמן שאני כבר לא ארגיש שאני נפחד, אני לא רוצה שזאת תהיה הסיבה שלי להיות דבוק בבורא. אני רוצה להיות דבוק בבורא בגלל שהוא גדול מיוחד, וכן הלאה. אבל זה תלוי בהתפתחות שלי. זה כשאני כבר מתחיל להרגיש אותו, לא את עצמי, אלא אותו. התינוק מרגיש את עצמו, טוב לו ליד אימא אז הוא דבוק. כשהוא גדול, הוא בא להידבק לאימא בגלל שהוא רוצה לתת תענוג לאימא.
תלמיד: אז מה זה ש"יסבול"?
ש"יסבול", יש כאלו מצבים, זה לא שייך עכשיו לעניין שלנו.
תלמיד: למה הצורך להיות בהרגשה טובה, הוא לא בעצם התנגדות למה שהבורא מביא לי. אם הוא מביא לי הרגשה רעה, אני לא צריך להסכים עם זה, הכנעה היא לא גם כלפי ההרגשה?
לא, לא אכפת לי מההרגשה, אני רוצה להיות דבוק בו מעל ההרגשה.
תלמיד: בדיוק. אז זה לא שכאילו אני עכשיו עושה חשבון עם ההרגשה.
אני לא מבטל את ההרגשה. אני מגדיל את הבורא. יש כאן שני דברים, שאני על ידי הבורא מבטל את ההרגשה הרעה, או שאני נדבק בבורא, וההרגשה הרעה נעלמת מפני שאי אפשר להיות דבוק בבורא ולהרגיש רע.
אתם רק תתבלבלו, אתם מרגישים שאני הופך להיות עצבני. זה מחוסר יכולת להביע את כל הדברים האלה. זה העניין. אי אפשר לבטא את הכול. חכמת הקבלה משתדלת לדבר במילים של העולם הזה על דברים שלא קיימים כאן.
שאלה: ממה שאני מבין, יש סיבה שגורמת לי לרצות להידבק לבורא. אז יש סיבה שרע לי, ואז אני יכול להידבק.
בינתיים זה על ידי הרגשת הרע, ושאתה הופך את ההרגשה הזו לטוב. לכן אתה שמח שמצאת הזדמנות, פטנט כזה, שעל ידי זה שאתה נזכר בבורא נעשה לך טוב בחיים. וזה אחרי שנים שסבלת. ועכשיו מגיע לך השלב הבא.
תלמיד: עם הסיבה שרע לי על מה אנחנו צריכים לעבוד, על להידבק לבורא אני בעצמי לבד או עם העשירייה?
אתה צריך לעבוד על זה דרך העשירייה. אבל אפילו אם לא דרך העשירייה, בעצמך אתה בינתיים מתחיל את הלא לשמה הזה לבד. אחר כך לאט לאט, אתה צריך לחבר לזה עשירייה, כי ללשמה לא תגיע בצורה אישית.
תלמיד: ברור. אם אני עושה את העבודה עם העשירייה, אז שם המשחק הוא כבר על מה הסיבה, האם מהייסורים או מגדלות הבורא?
ודאי שגם כך עכשיו כשאתה נכנס ללא לשמה, אחרי כמה תרגילים, נניח כמה שבועות, חודשים, זו תקופה לא ארוכה, אתה כבר יכול להתחיל בבירורים, שאתה רוצה להיות דבוק בבורא לא מפני שאתה מרגיש טוב, אתה רוצה להיות למעלה מההרגשה שלך, כי זה נבזה, אתה לא רוצה להיות קנוי על ידי הרצון לקבל.
תלמיד: האם אני צריך למדוד, או איך אני יכול למדוד את הגדלות שיש לי מהעשירייה דווקא? לפי מה אני יכול לדעת שיש לי את הגדלות הנכונה?
עד כמה שאתה נכנס בעשירייה, לפי זה יש לך גדלות מהבורא דרך עשירייה.
תלמיד: זה מדיד? צריך למדוד את זה בכלל?
רצוי. אבל לא מיד, זה יבוא.
אני מקווה שכשאני מדבר עם אנשים בודדים כאן, אתם כולכם נמצאים יחד איתי. אני מתחשב בזה כבתרגילים שאנחנו כולנו מבצעים כל אחד בפנים, ולא שלא בא לו לשמוע כי מישהו אחר מדבר. אדם כזה הוא אבוד אם הוא לא משייך את כל תשומת לב שלו למה שהחבר שואל והמורה אומר. אלה דברים מאוד חשובים. לא היה לנו אף פעם חומר חשוב כמו החומר הזה.
שאלה: אמרת קודם שזה או עשירייה או דת.
לא רק זה ההבחן. אבל מי שלא עובד בעשירייה, זה כבר לא מקובל. שאלתי את הרב"ש אם הייתה לו עשירייה, הוא אמר "כן, היו חמישה, שישה אנשים, שהם היו גם תלמידים, גם חברים, אבל תמיד היה". אחר כך היו יותר. היה קשה, כי היה צריך ללקט אותם מהחרדים. הוא היה חי בירושלים. באותם הזמנים זה לא היה פשוט. אבל בכל זאת הם התאספו כך.
למרות שהיו גם יחסים מאוד קשים. כמו שסיפרתי, הרב"ש פעם אמר "פעם בבוקר באתי לאבא", בעל הסולם הוא בכל זאת היה אבא, "באתי בבוקר ידעתי שהוא ודאי שלא ישן, ופתאום אני רואה שכולם יושבים ולומדים, שיעור, ולי לא אמרו". היו לפעמים יחסים כאלו. ואז הוא אמר, "אני התרגזתי, התחלתי לשאול אותו שאלות, והוא עונה, ואני שוב שואל, והוא עונה, כל השיעור הייתי רק שואל". יש ויש. עוברים כל מיני דברים.
אבל בכל זאת, חייבת להיות קבוצה. קבוצה זה לא שיושבים באיזה אולם, קהל לפני המורה, או לפני הרב, לפני האדמו"ר, זו קבוצה בפני עצמה שיש לה מציאות, והיא מתחשבת בעצמה, מארגנת את עצמה, מנהלת את עצמה. זה נקרא "קבוצה". בלי זה, מה שמקבלים מהבורא או מהמורה, אם לא מממשים את זה בצורה כזאת, בתוך הקשר ביניהם, שהם רוצים להגיע לאיזה דימוי של האדם הראשון, של הנשמה, בלי זה, אין סיכוי להתקדם, לֶמה?
תלמיד: אז אפשר להגיד, או עשירייה או שאין חיים. או שזה סתם דמיון או חלום.
כן, אבל אני אומר, שאם אתם רואים שלא עובדים על העשירייה, שהרב"ש כל כך דאג, אחר כך הוא עזב. אני לא רוצה להגיד מה דיברנו על זה, הוא סיפר לי, והוא בעצמו אמר, "אל תיכנס ביניהם", הוא לא רצה אפילו את הקבוצה הזאת שלי, שישה אנשים, לארגן, "אתה לא צריך", כך. כי לא היה ממש קשר טוב ביניהם. הייתה בכל זאת תחרות, זה גדול וזה קטן, זה מורה, ואלה אחרים כאילו, היו ביניהם כל מיני כאלה דברים. למרות שבכל זאת ניסו, אני לא אומר שלא.
אני מבין למה הם היום מתייחסים אלי כך, שאני לגמרי מנותק מהם, אני מבין אותם. זה גם היה בעצם בזמן שהייתי עם הרב"ש, לפני השיעור, אחרי השיעור, בזמן השיעור, היינו נוסעים אחר כך לטייל לשלוש, ארבע שעות עם הדיבורים, עם הכול. היינו הולכים למקווה לפני השיעור לפעמים, ב-2 בלילה. פתאום אני בא למקווה, ואני רואה שם חברים שגם באו, בחורף במיוחד, כך להתחמם, הם רואים שבאתי עם הרב, והם לבד.
המציאות הייתה באמת לא בריאה. אבל כך הוא עשה, כך הנהיג את הכול. לא יודע, את הסיבות עוד נראה. אבל היום זו תוצאה מכל מה שקרה אז.
שאלה: אז מה היחס הנכון שלנו למצבים שבהם שוכחים לרגע או ליותר מרגע את העשירייה? מה צריך להיות היחס הנכון לזה?
אנחנו צריכים לבקש מהבורא, שהוא יזכיר לנו את זה, שלפחות אחד מהחברים תמיד יהיה בקשר דרך עשירייה עימו, והוא יזכיר לבורא ויזכיר לעשירייה שכל אחד מאיתנו צריך להיות קשור לעשירייה וקשור לבורא בתוך עשירייה.
תראו מה ההבדל בין מה שהיה לפני בית המקדש הראשון, חורבנו והגלות, ובית המקדש השני, חורבנו והגלות, אך ורק בקשר לעשיריות, בקשר ל"ואהבת לרעך כמוך". אין יותר. זה מה שאנחנו משתדלים לממש בקשר בינינו. אם אתה לא נמשך לזה, איזו תורה יש לך? לכן יש כל מיני תירוצים, ודאי שקל מאוד לארגן חברה גדולה, יפה, מגובשת, אם אתה לא מושך אותם לחיבור בתוך העשירייה, לתוך חיבור העשירייה. כשאתה בונה "בית מקדש מעט" מה שנקרא, עשיריות קטנות כאלו, אתה בונה כאן משהו לא מציאותי, שלא שייך לעולם הזה.
כי הם הרי כל פעם מתחילים לקבל הגברה של הרצון לקבל יותר ויותר, הם מתחילים כל פעם להיות בכעסים כמו תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה. אתה מבין איזה דברים אנחנו עוד נצטרך לעבור בעשיריות? אבל אין ברירה, או האמת, או שתעשה מה שאתה רוצה ותרגיש את עצמך צדיק, יפה ומה לא. אחד משניים.
לכן צריכים כאן לחתוך ולראות, איפה אני? או בדרך האמת ואז זה אך ורק דרך חיבור בעשירייה ל"ואהבת לרעך כמוך" ומזה "ואהבת את ה' א-לוהיך", ולא הפוך. אתה לא יכול להגיע לקשר יפה עם הבורא אלא באותה מידה שאתה נמצא בקשר יפה עם החברים. וזה לוקח המון זמן, אתה לא רואה בזה הצלחה, אתה נכשל, אתה צועק, מתפעל ומתפרץ, אבל זו דרכנו, ממש. ולכן היא לא לכולם.
לכן אני כל כך רגוע כשאנשים עוזבים, יוצאים לכל מיני כיוונים, ומוצאים את עצמם בכל מיני קבוצות אחרות שלומדות כאילו את חכמת הקבלה. בבקשה. או שהם משקיעים את עצמם בתע"ס, או בהשגות קטנות. אבל אם זה לא דרך החיבור, זו לא האמת.
הם יכולים להגיד "אנחנו לא יכולים, אנחנו לא מסוגלים, זה לא יתכן, זה עוד לא בשבילנו". אם זה לא בשבילנו, זו כבר לא חכמת הקבלה ממש. יש כל מיני שיטות "רוחניות" כביכול.
שאלה: הבורא מעביר אותנו כל הזמן דרך מצבים כאלה שיש לנו הרגשה אליו, יכולים לחבר את המצבים אליו, או הרגשה שאנחנו נמצאים בהסתר, וגם מצבים שאנחנו נמצאים בהסתר תוך הסתר. איך לחפש את הבורא כשאנחנו נמצאים במצב של הסתר תוך הסתר, ואנחנו אפילו לא מחפשים?
בתמיכה של הקבוצה. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". לא יכול להיות שבקבוצה כולם מנותקים מהבורא. אם אתם עובדים על הקבוצה, אז יש כאן השגחה כזאת ותמיד "איש את רעהו יעזורו", מצילים מבית האסירים וכן הלאה.
תלמיד: האם יש תרגיל שהאדם בעצמו יכול לעשות כדי לצאת מהסתר כפול?
בדרך כלל יציאה מהסתר כפול, קורה על ידי זה שהאדם נמצא במצב מאוד מאוד לא נעים. נניח מפחידים אותו מאוד. בדרך כלל זה פחד, חרדה, רגשות בלתי נעימים, פגם גדול מאוד בכבוד, עד שמוכן להסתלק מהעולם, רק שלא יעברו עליו כאלו מצבים שהבורא מצייר לו. ואז הוא נמצא ממש בפינה, לא יודע לאן לברוח. העולם חשוך בעדי ואני בכלל לא יודע מה לעשות.
כאן מתחיל להתגלות שזה בא מהבורא. במצב מאוד מאוד קשה ולא מצב אחד, אלא סדרת מצבים כאלו, שהאדם פשוט מתפוצץ, לא יודע איך לברוח מתוך עצמו. ואז הבורא מגלה לו, "תדע שזה ממני", ומזה האדם מתחיל ללמוד, איך לשייך הכול לבורא.
תלמיד: אני בטוח שכולנו כאן עברנו מצבים כאלה, והגענו לנקודה כזאת, שאחרי הרבה מאוד זמן גילינו שאנחנו כן מופעלים מהבורא. יש משהו שאפשר לעשות כדי לא להידרדר למצב כזה שעובר הרבה מאוד זמן עד שמגלים את המצב הזה?
רק קבוצה, כשאנחנו מחוברים בקבוצה, אז אנחנו יכולים לעשות עבודות זה עבור זה. זה נקרא שמוציאים את החברים מבית הסוהר. כן, ודאי, אבל זה קורה רק על ידי הדדיות, כשכל אחד מתפלל עבור האחרים, שהבורא יעזור לכולם וכן הלאה. אין יותר, ולא צריכים יותר.
שאלה: לגבי הגישה בעבודה בינינו. כשחבר מביא את מה שאנחנו לומדים, מביא דוגמאות, מהקולגות שלו בעבודה, בכביש. מה צריך להיות היחס שלנו בדיבור, באווירה בין החברים?
אני לא יודע, תראו בעצמכם על מה כדאי לדבר ועל מה לא. הכי טוב זה תפילה, כשאתם מדברים בצורה לא מנותקת מהבורא. אבל גם כשאתם מדברים בקשר עם הבורא, שזה לא יהיה מלאכותי, כמה שפחות.
שאלה: חבר בעשירייה הצליח במהלך היום תוך כדי איזה מצב שעבר עליו, לקשור את זה לבורא.
כולם מקשיבים? אתם לא יודעים, אתם בונים בזה קבוצה, אתם מתפללים עבור כולם, אתם נכללים מאחרים. אתם חוסכים המון מצבים פרטיים כשאתם שומעים את החברים. תשאל שוב.
תלמיד: חבר בעשירייה הצליח במשך היום, תוך כדי מצב שעבר עליו, לקשור את המצב לבורא. איך בזה הוא השפיע על שאר העשירייה?
בזה שהוא חושב על העשירייה, בזה שהוא משתדל שאת מה שהוא השיג, גם יהיה לעשירייה.
קריין: קטע מס' 19, מתוך אגרת ח' של בעל הסולם.
"ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."
(בעל הסולם. אגרת ח')
זה קטע ידוע. זאת אומרת, שעוברים כל מיני מצבים קשים, אז נפתח פתח בקירות לבם ומגיעים למגע עם הבורא, פותחים יותר ויותר עד שמורידים את כל הקליפה הזאת מהלב ומגיעים לדבקות השלמה.
קריין: קטע מס' 20 מתוך אגרת ח' של בעל הסולם.
"כתוב בפיוט "סובב את כל ומלא את הכל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים", וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם."
(בעל הסולם. אגרת ח')
אנחנו מבינים שהכול תלוי בכלי, שכל הרגשות הנעלים ביותר וכאילו המנותקים מהטבע ומה שלא יהיה, זה בכל זאת מתרחש בתוך הרצון לקבל שלנו שלא מזדכך, שרק יותר ויותר מגלה עד כמה שהוא הפוך מהאור, הפוך מהבורא ועד כמה שאנחנו עושים אותו ראוי לגילוי הבורא, דווקא ב"יתרון האור מתוך החושך". לכן ישנה הרגשה כזאת שכל אותם הייסורים שעברנו יש להם הצדקה, הם הסיבה לזה שאחר כך מתגלה בהם האור.
מה אנחנו צריכים להבין מתוך זה? שפשוט חייבים לעבור את כל המצבים ורק דרך הקבוצה לבקש שהטיפול יעבור עלינו במהירות, וכך נגיע לזה שהבורא יתגלה בכל המציאות שלנו.
שאלה: האם אני נמצא בתוך החברים או האם החברים נמצאים בתוך הלב שלי?
קודם כל, זה איך שאתה מרגיש. כאן צריכה להיות התשובה, איך שאתה מרגיש. אבל בעצם אחר כך אין הבדל, אני והם, הם ואני, מי נמצא במי, כי הכול הופך להיות למציאות אחת, שמנותקת מ"האני" הנוכחי וגם מהם. זאת פשוט המציאות, אין חוץ ממנה, ושם הבורא שמחזיק את המציאות הזאת, שמתגלה בה לפי התאמת המציאות הזאת, הכלי, לאור. זה הכול.
תלמיד: מבחינת העבודה הפנימית שדיברנו עליה, לקרב אותם פנימה או לצאת אליהם?
אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לקבוע שהעשירייה זה נשמה שלי. שהרצונות לקבל שלהם זה סך הכול חלקי הנשמה שלי, שאני צריך ללקט אותם, לסדר אותם יחד על ידי היחס שלי, על ידי התפילה שלי לבורא, שישפיע באור העליון, באור שלו לייחד את כל החלקים האלה למנגנון אחד.
אני לא מתייחס לחברים עצמם, הם נושאים את החסרונות האלו שאני על ידי התפילה שלי, הבקשה שלי, גורם לזה שהבורא מייחד אותם לעשירייה, לנשמה. תמיד הנשמה הזאת זו עשירייה. זה יכול להיות אלף עשיריות יחד, ובכל זאת, זאת עשירייה.
תלמיד: מה קורה אחרי שאני מקבל את הדקירה מהבורא?
אתה לא מקבל דקירה מהבורא, הבורא רוצה לקדם אותך ואתה מקבל דקירה מהרצון לקבל שלך, עד כמה שאתה הפוך ממנו.
תלמיד: אחרי הרגע הזה שאני מושיב את החברים, את העשירייה מסביב לשולחן אחד, ואני שם את הבורא גם בתוך העשירייה, מה הפעולה היעילה שאני צריך לעשות באותו רגע?
לחבק אותם.
תלמיד: מה זה נקרא בדיוק לחבק אותם?
שאתה רוצה שכולם יהיו יחד. שרק על זה אתה מתפלל. אני לא זקוק לשום דבר חוץ מ"בוא נתחבק יחד". גם אתה, הבורא, וגם אנחנו, כולנו יחד. זה נקרא להגיע לדבקות. תתאר לעצמך עד כמה שזה מצב מיוחד.
תלמיד: לפני רגע אתה קראת לזה "המציאות". אם אני כל הזמן נמצא במצב הזה והדקירות הולכות ומתמעטות, זה מצב בריא?
מה שיש, יש. אבל למציאות הזאת אתה צריך להשתוקק.
שאלה: הפעולה העיקרית שאנחנו צריכים לעשות בהכנעה עכשיו שאנחנו נעשה בתרגילים, זה להצדיק את הבורא בכל דבר?
זה ודאי.
תלמיד: זו תקופה שכביכול אסור לי להתעסק בביקורת.
תלוי.
תלמיד: לא בהכרח?
למה אסור? אני צריך לראות את עצמי, לבדוק את עצמי באיזו צורה אני נמצא. לא, הביקורת לא מבוטלת, היא לא אסורה. רק אני צריך לדעת מה כתוצאה מזה אני צריך להיות. לא סתם לעשות ביקורת. הביקורת צריכה להיות עם הסיכום המקדם.
שאלה: אנחנו צריכים להיות תמיד בשמחה. איך להיות בשמחה במצבים קשים?
אם את המצב הקשה אתה מייחס לבורא, אתה מיד נכנס לשמחה.
תלמיד: אז אנחנו לא יוצאים משמחה?
אם אתה מייחס הכול לבורא בצורה קבועה, זאת אומרת שנמצא בדבקות עימו.
שאלה: מה קודם למה, גדלות הבורא או ענוונותו, שזה ההכנעה שלי?
גדלות הבורא קודמת לכול.
תלמיד: אם כך, מאחר והכול כלול בבורא, אני קובע שהבורא קבע בי שאני אקבע שהוא הקובע. האם כך?
אני מתפוצץ בשכל שלי, לא יכול להחזיק מחשבה כזאת. איך הבורא ברא אבן שלא יכול להפוך אותה, משהו כזה. יש כאלה חכמולוגים, אתה אחד מהם.
תלמיד: יכול להיות שכל אחד כאן יש לו את המדרגה שלו ונשאר האור שלו למעשה ונשאר אור היחידה שעל ידי מסך משותף אנחנו בוודאי נשיג אותו. האם כך?
זה נכון. כמה שאנחנו משיגים את הכול, אנחנו משיגים תיקון עד אור החיה. ואור היחידה זה כבר "ה' ישמור בעדי", הוא עושה את זה. [ליותר] אנחנו לא מסוגלים, זה אור של גמר התיקון.
שאלה: להגיד את האמת, אין לי כלום עם העשירייה הזאת. אני לא איתם בכלל.
אף אחד לא מתקשר ככה. אז מה?
תלמיד: נמאס לי כבר מה"בית אבות" הזה, יש לי דברים אחרים.
ולי שלחו חמש אפשרויות להתקשר לעשירייה, אני לא יכול בשום זמן. עושים לי כזה סדר יום, או צילומים, או ישיבות, איזה משהו, גם אני לא יכול. אז מה, מה לעשות.
תלמיד: בתור אחד שלא יגיע לרוחניות הזאת, אז איך לפחות לעזור למישהו פה?
לא, אנחנו צריכים בכל זאת כל הזמן לחשוב על העשירייה, איך אנחנו בתוכה מגלים את הבורא, מחייבים אותו שיטפל בנו, מבקשים ממנו. וכך אני רוצה לעורר את החברים שיבקשו מהבורא לטפל בנו, אני מבקש מהבורא שיטפל בחברים שאני בתוכם, ובצורה כזאת כל הזמן כשאנחנו דואגים, אנחנו נמצאים בזה.
חוץ מזה, אני משתדל לעשות את זה עבור אחרים אולי, אנחנו צריכים להתחשב גם בכל מיני חברים שלנו שבכל העולם, שנמצאים איתנו ועוד איך. איזה חבר שלנו יושב בהולנד נניח כמו שאנחנו עכשיו רואים, או באיטליה, או בצפון אמריקה, בכל מיני מקומות. אתה רואה את ההולנדים [על גבי המסך] שעושים לנו שלום, וכן הלאה. יש המון אנשים שצופים בנו והם לבד. נניח איטליה, בדרך כלל הם יושבים לבד, הונגריה גם כן לבד ויש הרבה מאוד.
אנחנו צריכים השתדל לקחת אותם בחשבון, הם כולם כלולים בתוך אותה עשירייה שאני חושב עליה, זאת אומרת, בסך הכול עשירייה. זה מאוד חשוב, כי זה פוטנציאל מאוד גדול, כוח מאוד גדול, ואסור לנו לשכוח את זה. אפילו את צפון אמריקהvirtual one, וכן הלאה.
שאלה: נניח שמגיעה לי איזו בעיה, מעל הבעיה הזאת בתפילה עבור העשירייה אני עולה למצב שבו טוב לי, אני כבר לא מרגיש את הבעיה הזאת. האם יש כאן איזה מתג שאני יכול ללחוץ עליו, כדי לא ליהנות מהמצב הזה אלא לעשות את זה למען הבורא? מה הוא אותו המתג?
המתג זה חשיבות הבורא. תעלה את החשיבות שלו, לא מעל הבעיה שאתה עכשיו מרגיש אותה לא כבעיה אלא כסיבה להרגיש טוב, אלא תעלה את חשיבות הבורא למעלה מזה. שללא שום בעיה אתה רוצה כל הזמן לכבד אותו, לא בגלל הצרות, שהצרות מעוררות אותך לכבד אותו, אלא שהוא בעצמו יהיה חשוב, בלי הצרות. אתה רוצה להקפיץ אותו יותר ויותר בגלל החשיבות שלו בפני עצמו.
ואז אתה רואה שאתה תלוי באוויר, איך אתה יכול, איפה הכלי, איפה היסוד שאתה אומר שהוא חשוב. חשוב אצלנו, זאת צריכה להיות מדידה למעלה ממשהו, לעומת משהו. אז מה עושים? קבוצה, אז אני רוצה לברר את הבורא איך שהוא מנהל את הקבוצה, איך שהוא מייסד אותה, איך שהוא מחזיק אותה.
זאת אומרת, כבר אני מעלה אותו לא כחשוב בצורה פרטית שלי "כי חילצת נפשי", אלא "כי חילצת נפשי" בדרגה כזאת שאת העשירייה אני רוצה שהוא יציל. אני מתפלל עכשיו לא עבור עצמי, ושמח לא בעצמי שאני גיליתי את הבורא על פני איזו בעיה, אלא לכל העשירייה. ואז אני בזה מגיע לחשבון אחר לגמרי, לא שזה עשרה אפסים ואני בסוף, או עשרה אפסים ואני בהתחלה, אלא אני קופץ מדרגה. זאת כבר מדרגה רוחנית.
אנחנו צריכים להבין, אם אני מהחשבון הפרטי שלי מגיע לחשבון לעשירייה, זאת מדרגה רוחנית, זה פרצוף, כבר אני מעלה את עצמי לגובה הפרצוף. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל פעם שהבורא נותן לי אפשרות להקפיץ את עצמי. אז אני לא רוצה לשייך את זה אלי, אלא רק אליו.
תלמיד: מה זה בכל זאת אומר חשיבות הבורא?
חשיבות הבורא, אתה מבין שאם היה לך רע עכשיו במשהו, מישהו רצה להתנפל עליך, מישהו מדבר עליך, או קורה שם משהו, ואתה מגלה שזה הבורא עשה לך, אז במידה הזאת הוא נעשה חשוב, הוא נעשה רצוי, הוא נעשה אפילו אהוב במשהו. אתה אוהב אותו, כי הוא מביא לך מצב טוב, הרגשה טובה. מה השאלה? רק שאתה רוצה עכשיו להגדיל את זה לקבוצה.
תלמיד: אני מתכוון לזה שכאן יש איזה צמצום שאני עושה מעל הבעיה, שמאפשר לי לעלות אל תוך העשירייה, ואני צריך גם את התחושה הזאת של העשירייה לצמצם ולהתעלות מעליה לאן שהוא, ואם כן לאן אני מתעלה?
לא, בכלל לא. אתה צריך רק דבר אחד, אתה רוצה לבקש מהבורא שהוא יתגלה לעשירייה על פני כל הבעיות שלנו, והבעיות שלנו בעשירייה זה בעיות של חיבור בינינו. לא הצרה שלך הפרטית, אלא הצרה הכללית בעשירייה שאנחנו לא מחוברים. אתה מבקש מהבורא שיחבר את כולם יחד, ויתגלה שהוא עושה את זה. ואז זהו, זאת המדרגה הראשונה.
תלמיד: אז מעל תחושת השלמות שאני חש בעשירייה, אני צריך לחפש עכשיו חסרונות בעשירייה?
יש חסרונות, אנחנו לא מחוברים. זה רק הבורא הציל אותי מהצרה הפרטית הזאת שלי, כדי לעורר אותי בזה לכיוון הנכון. נתן לי את הצרה, נתן לי את הרגשת הגדלות שלו, ובזה אני צריך להתחיל לפעול. אז יש לי כלי שזאת הצרה שהייתה, יש לי קצת אור שמאיר מעל הכלי שזה הבורא שהתגלה, ואני צריך עם זה עכשיו לגשת לעשירייה.
תלמיד: אז נניח בעניין הפצה, יש כאן מקום לפנייה לעולם?
הפצה זאת פנייה לעולם, אנחנו לא צריכים שם לחשוב הרבה, אלא רק להפיץ, לדעת איך להפיץ, לחשוב איך להפיץ, אבל לא יותר מזה. אסור לנו לשכוח שם את הלב שלנו, זה רק בצורה כזאת. זאת אומרת, ודאי שאנחנו רוצים להגיע למטרה, אבל לא מדי, העיקר זה קשר לקבוצה. אני מפחד שהקשר בקבוצה לא ייקח איזו חשיבות פחות מראשונה.
שאלה: הרגע ענית שאם אני מגלה את גדלות הבורא, אז אני מיד צריך לבקש מהבורא להתגלות בחברים, שהגדלות תתגלה בהם. האם זה צריך להיות גם קשור באיזו פעולה פיזית, נניח לשלוח הודעה להעלות את גדלות הבורא לחברים?
לא, לא, כלום. רק שהבורא יתגלה כך לחברים, לא לכל חבר, לכל חבר אני גם יכול, אבל בעצם לכל הקבוצה. לקבוצה יש צרה משלה, הצרה של הקבוצה, החיסרון של הקבוצה שהיא לא מחוברת וזה תמיד כך עד גמר התיקון, על זה אין ויכוח. ולכן אני פונה לבורא, שכמו שאני עכשיו גיליתי אותו בצורה פרטית כלפי, שהוא מעורר צרה ואת הנוכחות שלו, אני רוצה שכך הוא יעורר אותנו בצרה שאנחנו לא מחוברים ובנוכחות שלו בנו, ומה טוב. זהו, זה כבר פרצוף שלם, כבר נשמה מתגלה באור הנפש, זה קרוב לנו "כי קרוב אליך הדבר מאוד".
שאלה: יש אווירה מאוד חיובית, חזקה, בכל הקבוצות, בכל אמריקה הלטינית כי הם מתכוננים לכנס. וגם יש חשיבות ליישם את החיבור בין כל החברים בכל הקבוצות בעבודה. החברים עובדים, מרגישים הרבה התלהבות מהחיבור ולפעמים יש בכל זה עליות וירידות. איך לתת חשיבות לכל החברים בעניין החיבור, שמהות העבודה היא חיבור, למרות כל העבודה של הצוותים סביב הכנס?
אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד על החיבור, עד כמה שאנחנו נמשכים לחיבור ומעוררים זה את זה "איש את רעהו יעזורו", כאן אדם לא יכול להיות בנטייה לחיבור, כי זה נגד הטבע שלו, אלא רק אם יש סביבו עוד אנשים שמעוררים אותו, וכך אנחנו חושבים זה על זה, אז בצורה כזאת יש לנו מקום עבודה, מקום לתפילה.
העבודה שלנו בסופו של דבר זאת בקשה לבורא שיחבר בינינו. זה על ידי התעוררות שאיש את רעהו יעזורו, שמעוררים זה את זה. זאת צריכה להיות כל הזמן עבודה כזאת. אנחנו לא בורחים לאיזה כיוון מיוחד כשעכשיו מדברים על "שלא לשמה", אנחנו תמיד בכל זאת הולכים לאותו הכיוון, לפי אותה התכנית.
אם אתם אפילו בלי לעבוד ביניכם, חוזרים ושומעים עוד פעם את השיעור במשך היום, קצת מזה, קצת כך, קצת כך, קוראים את הטוויטר שלי, אז אתם נמצאים בעבודה, רוצים או לא רוצים זה עובר עליכם.
שאלה: רב"ש במאמר 223 "כניסה לעבודה" כותב, שלמה שיש ערך, חשיבות, זה רק שירות המלך, כי מה שהוא מרגיש זו חשיבות או רוממות המלך. מה הן אותן שלוש התחושות של רוממות, גדלות וחשיבות? למה רב"ש לא מתאר את זה במילה אחת, אלא בשלוש מילים נרדפות כאלה?
יש הרבה מילים בשפה שלנו שקשה מאוד לתאר אותן במילה אחת, מילה אחת לא נותנת לנו אפשרות. אנחנו רואים את זה גם בפרצוף הזה, שבפרצוף חייבות להיות הבחנות מנוגדות זו לזו ומחוברות זו לזו, וכך זה על ידי צירופים של כל מיני תכונות מגיעים לאיזה סיכום שמבטא את יחס הבורא אלינו מהכתר ולזה מותאם היחס שלנו מהמלכות לכתר, כך זה קורה. זאת אומרת ט' דאור ישר וט' דאור חוזר, איך שהן מתלבשות זו על זו, למרות שהן הפוכות לגמרי, אלה מלמעלה למטה ואלה מלמטה למעלה, זה טבע הפוך, אבל בכל זאת למרות שאלה מגיעות מהבורא ואלה מגיעות מהנברא הן מתחברות.
קשה מאוד להסביר, לי אין מילים. כמו היחס של אותה אימא לתינוק ויחס התינוק לאימא, איך תגיד שהם משלימים זה את זה, במה משלימים, איך מתלבשות התכונות, הכלים, מה קורה כאן? בין החברים בכלל אנחנו עוד לא מבינים, אבל הבורא כלפינו, בכל זאת באיזו צורה אני מתוך הכלי, מתוך החיסרון, מתוך התעלות למעלה מהחיסרון הפרטי שלי לחיסרון שלו איך אנחנו משלימים זה את זה. איך האורח משלים את בעל הבית? זה מאוד לא מובן, וככול שנמצאים בעבודה רוחנית, זה נעלם יותר ויותר, ממש, ויש עוד יותר ועוד יותר שאלות.
אפשר להגיד סתם שזה לפי "השתוות הצורה". אבל בפנים, איך יכול להיות שמהטבע של אחד תהיה השתוות לטבע של השני, איפה נפגשים? ההשפעה גם אחרת ממה שאני משפיע לבורא וממה שהוא משפיע אלי. נכון שבזה אנחנו משלימים, מתלבשים זה על זה, שווים כביכול. או האם אותה ההרגשה שאני מעורר בו, היא אותה ההרגשה שהוא מעורר בי? ממש קשה לנו לתאר את זה. לכן העבודה שלנו היא אך ורק לעורר את הבורא, לחבר את הקבוצה.
נניח אתם יושבים שם 6 קבוצות במוסקבה, האם כל קבוצה ממש מתפללת שהבורא יחבר אותה, האם כל קבוצה ביחד מתפללת עבור הקבוצות האחרות שהבורא יחבר אותן, כי בלי זה לא תהיה לנו שום הצלחה. וגם שאתם מתפללים עבור קבוצת פתח תקוה, קבוצת טורונטו, כל מיני קבוצות שגם יתחברו ביניהן. כך אנחנו צריכים להיות, קצת יותר מחוברים.
שאלה: אמרת שאם אין לי מצב רוח טוב סימן שאני לא מחובר לבורא, מה זאת אומרת לחיות במצב רוח טוב והאם אני צריך לקשור את זה עם העשירייה?
גם מצב רוח טוב יכול להיות בלי הבורא, מצבים אגואיסטיים גם לרע וגם לטוב יכולים להיות מנותקים מהבורא. אלא אני אומר שאם הייתי במצב רע והתגלה לי שהמצב הרע מסודר לי על ידי הבורא, אז אני מיד מרגיש במקום הרע הזה טוב. למה טוב? כי הוא גרם לי לפגישה עם הבורא, גילוי הבורא, באיזו צורה אפילו לא גילוי אבל מהסתר כפול להסתר רגיל. וכבר אני נמצא במצב רוח טוב, בהתעלות. לזה אנחנו צריכים להימשך, כל הזמן להיות בנוכחות הבורא אפילו בהסתר אחד. אז אני לא רואה ולא מתאר בדיוק ואיך הוא שם, אבל זה שהבורא הוא המקור למצב שלי בכל זאת זה מה שיש לי ובזה אני שמח.
אני שמח או בצורה אגואיסטית שיש הצדקה לכל הדברים שעוברים עלי שברוך ה' זה בא מהבורא ולא מאיזה אדם או מאיזה ארגון או מאיזה עוד דברים בחיים האלו, הכול מאורגן על ידי הבורא, ברוך ה' זה הוא, אז אני מקבל את זה. ואם זה לא מפריע להפצת חכמת הקבלה, למטרת החיים אז אני מקבל את זה בשלווה. ורק במידה שזה מפריע לתיקון הכללי שהוא לא שלי, לא תלוי בי, אז אני נלחם להישאר בדרך. כך עושים.
שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו צריכים להתפלל על הקבוצות האחרות. אני מבין איך להתפלל בקבוצה שלי כי אני יודע פחות או יותר את מצב של הקבוצה וגם את המצב של החברים. אבל אני לא יודע מה קורה בקבוצות האחרות.
אם לא אתפלל עבור הקבוצות האחרות אז מי יתפלל עבור הקבוצה שלי? אם הבורא מעורר גם את הקבוצות האחרות, סימן שאני תלוי בהן והן תלויות בי. לכן אין לי ברירה, כדי להחזיק את הקבוצה שלי בגובה וכל הזמן להתקדם אני בכל זאת חייב לקבל בחשבון גם את הקבוצות האחרות.
שאלה: לפעמים אני מרגיש לחץ בעבודה בקבוצה ולפעמים בעבודה בעשירייה. האם זו אותה העבודה או שאלה שתי עבודות שונות?
עבודה בעשירייה קודמת, זה נקרא "עניי עירך קודמים"2, ואחר כך עבודה בקבוצה הכללית. אם יש לכם באיטליה כמה עשיריות, אז קודם בעשירייה שלך ואחר כך בעשירייה של איטליה, אחר כך בעשיריות מחוץ לאיטליה, מחוץ למדינה, זה מה שצריך להיות, בהדרגה. גם תקבלו הרגשה, ברגע שתתחיל לעבוד בעשירייה ועם כל קבוצת איטליה ככמה עשיריות, תקבלו גם מתוך זה ניסיון והרגשה והכוונה ממעלה עם איזה עשיריות הלאה או באיזו צורה הלאה אתם מתחברים לכלי הכללי.
שאלה: איך אפשר לבקש מהבורא לחבר את כולם יחד? בצורה הכי פשוטה, האם זו מחשבה פנימית, או איזו פעולה חיצונית?
אני מבקש ממנו. עכשיו נניח אנחנו יושבים, אנחנו רוצים את זה, נמשכים לזה? זו כבר נקראת תפילה. למה אני מבזבז שלוש שעות, עכשיו בדיוק שעתיים, בזבזתי שעתיים מהזמן של השיעור, למה? מפני שקודם כל כולם מבינים מה אנחנו עושים, כולם נכללים מהאחרים, כולם אם רוצים או לא רוצים נמצאים באיזו תפילה, באיזו בקשה, באיזה חיסרון, לכן כדאי לעשות את זה, לא כל הזמן ודאי, אבל כדאי. אם הייתם ממשיכים בצורה כזאת במשך היום, אפילו קצת מזה, הייתם כבר גדולים.
תלמיד: יש מין מצב שחוזר על עצמו שמרגישים איזה מתח כדי לשמור על הקשר, לעשות משהו, זאת מחשבה, פעולה, אני מאוד זהיר לגבי זה ואני אפילו מתעצבן אם אני רואה שזה חומק במקומות מסוימים. האם זו גישה נכונה או איך אפשר לפעול?
גישה נכונה זה לפנות לבורא. בכל "פיפס" שנראה לך שיש סיבה, סיבה כלשהיא לא חשוב, תפנה לבורא. אומרים, כשאתה מכניס יד לכיס ובמקום 5 דולר, מוציא 10 דולר, אתה יכול להתפלל לבורא למה הוא סידר לך שאתה מוציא 10 ולא 5. הרי זה יותר, חשבת שבכיס יש רק 5, לא, בכל זאת. כל דבר שבמשהו יש לך רמז, שישנה סתירה בין הרצוי לבין המצוי, כבר אתה יכול לפנות לבורא.
(סוף השיעור)