שיעור בוקר 13.07.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הרב"ש", כרך א', "מהו יום ולילה, בעבודה" –

קטעים נבחרים

קריין: אנחנו קוראים מתוך מאמר של רב"ש "מהו יום ולילה, בעבודה" - קטעים נבחרים. אנחנו נמצאים בקטע מספר 6.

"והיות העזרה שבא מלמעלה, הוא בחינת אורות דקדושה, כמו שאומר הזה"ק, "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואומר הזה"ק, במה מסייעין, "בנשמתא קדישא". ואם אין האדם יודע להעריך את הנשמה שקיבל מלמעלה, מסיבת שהוא חושב, שזהו לא כל כך חשוב, כי היסורים שהאדם סובל מהמצבים של הירידות, זה נותן לו ההרגש להעריך את חשיבותו של העזרה מלמעלה, אחרת הוא מאבד זה, והכל הולך לקליפות. נמצא לפי זה, שהחושך עוזר לו, כלומר, שנותן לו האפשרות לדעת, איך להעריך את חשיבות של הקדושה, שלא ילך לאיבוד, מחמת חסרון ידיעה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו". היות שאין לו דעת, להבין את חשיבות של ההתקרבות, מה שהקב"ה מקרב את האדם. וזה החושך נקרא כלי, שפירושו, "מקום", שיהיה היכולת להשפע שיוכל להתקיים."

(הרב''ש. מאמר 34 "מהו יום ולילה, בעבודה" 1988)

קריין: קטע מספר 7.

"כתוב, "מי יעלה בהר ה', ומי יקום". כלומר, אפילו כשהאדם עולה, ואין יודע לשמור את ערך חשיבות של ההתקרבות, אז הס"א לוקח לו לרשותו, וממילא האור מוכרח להסתלק. לכן אין לו תקומה, אלא כל אחד ואחד לפי דרגתו, מוכרח לרדת. ויש בזה כמה תיקונים:

א. שהקליפות לא יקבלו את מה שיש לו, לכן אין להם מה לקבל מהאדם, כיון שכבר אין לו קדושה, שהס"א יקבל ממנו.

ב. לאחר שהאדם בא לידי ירידה, ומתחיל להתאושש, ולראות, לאיזה מצב הוא הגיע, כלומר לאחר שהשקיע כל כך עבודה, בכדי לזכות למשהו בקדושה, ופתאום הוא רואה, שהוא נשאר בערום וחוסר כל, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, שמתאים לא לאדם שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי להיות בבחינת "אתם קרויים אדם", אלא שהוא הרבה יותר גרוע מאיש פשוט, כלומר שהרצון לקבל לעצמו, נעשה כל כך מפותח אצלו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה. והכאב והצער שהוא מרגיש מזה, זה נותן לו צורך להעריך ולהחשיב בזמן שמקרבים אותו קצת מלמעלה, הוא יודע עתה להיזהר, ולכבד את המצב הזה, ושומר עצמו מכל דבר, שלא לערב את המצב הזה, ויודע אז, שיש לפחד, שזר לא יתערב."

(הרב''ש. מאמר 34 "מהו יום ולילה, בעבודה" 1988)

שאלה: האם מקובל יכול להגיע למצב שהוא כל הזמן בקשר עם האור, או תמיד הוא אמור לאבד את האור?

תלוי איזה מקובל. אבל אם הוא בעל מסך קבוע, בשבילו האור כבר נמצא במצב שמאיר לו גם ביום וגם בלילה. הכוונה היא שישנו אור ולו אין אור, זה לא חשוב, הוא יודע שאלו מצבים רוחניים והוא נמצא בהם ומשתדל להיות דבוק גם בלילה הרוחני וגם ביום הרוחני בבורא.

שאלה: ישנם כאן מצבים רבים והעשירייה היא כל כך גדולה, היא כל כך חשובה, מגיעים לשיעור כל יום. האם זה מספיק, או שבכל זאת עליי לרצות לינוק יותר ויותר כדי להביא לו נחת רוח כל יום עם עוד יותר רצון ועוד יותר כוחות עבור החברים?

אני לא כל כך מבין. אתה מעוניין כך להישאר כמו שאתה עכשיו ולא לשנות את המעמד הרוחני שלך? כך אתה חושב? כך אתה מרגיש?

תלמיד: לא. אני ממש רוצה לעשות נחת רוח לבורא.

יכול להיות, בסדר. אבל בכל זאת אתה רוצה לשנות את המצב. שינוי המצב מצדך שאתה יכול לשנות, זה אך ורק אם אתה משנה את היחסים שלך בחברה, בעשירייה, רק על ידי זה. זה כמו שאתה מסובב ידית באיזה מכשיר קשר ואתה נכנס ליותר קשר, לפחות קשר. אז הידית הזאת זאת הקבוצה, שעל ידי זה שאתה משנה את הידית, את הקבוצה, אתה נכנס לקשר יותר חזק עם הבורא. זה הכול. דבר מאוד פשוט. לבצע זה לא פשוט, זה דורש זמן, יגיעה, אבל בעצם המנגנון הוא כך עובד.

אתה צריך להגיע למצב כמו בכלי קליטה, ברדיו נגיד. אתה צריך להיכנס לרזוננס, שהוויברציות שלך, הגלים שלך, התדירות שלך תהיה שווה לתדירות של הבורא, ואז זה נכנס לתדירות המשותפת ואתה שומע את קול ה'. אם אתה עולה לדרגה עוד יותר גבוהה של התדירות, של הרזוננס, דבקות בבורא, אתה כבר לא רק שומע אלא גם רואה. ואין יותר מראייה ושמיעה. שמיעה זה בדרגת הבינה וראייה זה בדרגת העין, עיניים, חכמה.

שאלה: במאמר הקודם כתוב "הבא לטהר, מסייעין אותו". במה? "בנשמתא קדישא". ואם האדם לא מעריך את הנשמה שקיבל ממעל היות והוא חושב שזה לא חשוב, למה שהוא לא יעריך את נשמתא קדישא?

איך הוא יכול להעריך אם הוא לא מרגיש אותה? הוא צריך לעבוד, להכין לה כלי, רצון, מסך, ואז יבוא האור ויתלבש ברצון עם המסך. הרצון עם המסך יהיה בעל מנת להשפיע כמו האור שמגיע אליו והוא משפיע. ואז לפי השתוות הצורה בין הרצון שלו עם המסך והאור, האור יכנס לתוך הרצון והמסך ויהיה קשר ביניהם, וזה יהיה כלי מלא באור. לזה צריכים להגיע.

שאלה: מה שתיארת קודם לחבר שהוא צריך לסדר את היחסים שלו עם החברים ובזה הוא נכנס לחיבור, ובאמצעות זה הוא מגיע למגע עם הבורא. בהקשר למה שקראנו בקטע שהוא עולה ואחרי זה יכול להיות שהוא מגיע לירידה ומתחיל להתאושש ורואה לאיזה מצב הוא הגיע, כל הדברים האלה הם רק כלפי החיבור עם החברים? זה ירידות וזה עליות?

עליות וירידות עם החברים גורמים אחר כך לעליות וירידות עם הבורא.

שאלה: לגבי אותן התנודות. אנחנו עם החברים מתחברים בעשירייה נגיד בתפילה משותפת, מה הן אותן הוויברציות, אותו הרזוננס שתיארת בינינו ואיך נכנסים לרזוננס עם הבורא?

אתם נמצאים ברזוננס ביניכם, בהשתוות הוויברציות האלה ביניכם, זה נקרא להיות בלב אחד, כך אתם נותנים לבורא מקום שהוא יתלבש בכם. למה? כי עשרה רצונות שרוצים להתקשר יחד, הם מייצבים אותו הכלי שנקרא פרצוף ואז הבורא מתלבש בו. ולא תשעה ולא אחד עשר אלא רק עשרה, כך צריך להיות. לכן אם אתם נמצאים בהתקשרות ביניכם, בהבנה הדדית כמה שיותר כלפי הרוחניות, אתם מכינים מקום לבורא להתגלות בכם. בכם דווקא הוא מתגלה, לא באיזה מקום אחר.

תלמיד: זאת אומרת הוא מתלבש על הרצונות האלה שלנו שמשתוקים לקשר.

הרצונות שלכם שאתם רוצים לכוון אותם לחיבור זה הופך להיות לרצון עם מסך, ואז הבורא מתלבש ברצון עם המסך לפי השתוות הצורה. אתם רוצים להשפיע לו, הוא מלכתחילה רוצה להשפיע לכם, במידה שאתם רוצים להשפיע לו, במידה הזאת הוא יכול להתגלות ברצון שלכם להשפיע לו. יש הדדיות, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי"¹.

תלמיד: לגבי הרצון עם המסך אני רוצה לחדד. מתוך הרצון המשותף שלנו איך אנחנו מכוונים אותנו?

אם הרצונות שלכם הם כדי להתחבר ביניכם ומתוך החיבור ביניכם לפנות לבורא, אז הבורא מיד מרגיש את הפעולה שלכם. ובמידה שהפעולה הזאת כבר מגיעה ליישום, למימוש, הוא מתלבש בה. כי הבורא זה השדה שקבוע נמצא סביבנו, ממלא אותנו וסובב אותנו, ובמידה שאנחנו בונים מעצמנו כלי להתאים את עצמנו אליו, אנחנו בכלי הזה מגלים אותו. עשירייה כשהיא מתחברת, היא עובדת כמו גלאי, גלאי השדה של הבורא.

תלמיד: אנחנו מתוך החיבור שלנו המשותף בונים כזה יחס כלפיו, שאנחנו רוצים לאהוב אותך, רוצים להשפיע לך, והוא נותן לנו מסך, ומה הלאה? הוא מתחיל להאיר ואנחנו צריכים בכל זאת להמשיך להשפיע לו?

כן, ככה, בצורה הדדית. אין יותר לאן, למי אתה עוד יכול לתת? אתה רק יכול למשוך עוד ועוד כאלה עשיריות למיניהן, אנשים בודדים, עשיריות, שיצטרפו לפעולה שלכם.

תלמיד: ואנחנו עושים את זה לא עבורנו, אפילו לא עבור העשיריות, אלא עבורו.

בינתיים אנחנו עושים כאילו שזה בשבילו, אומנם אנחנו כל פעם מגלים שזה בשבילנו. אנחנו עשינו ועשינו הכול בשבילו והוא מאיר לנו ומגיעים לאיזו התקשרות בינינו ובינו, ואז מתגלה שאנחנו עשינו את זה לעצמנו. אז אנחנו נופלים מהמצב הזה לאגו שלנו, ושוב מתחילים לתקן את עצמנו ולהעמיד את עצמנו בדרגה עוד יותר גבוהה. כי כל הנפילה, הירידה הקודמת, שגילנו עד כמה חשבנו שאנחנו כבר מתוקנים ונמצאים בקשר עם הבורא, פתאום זה מתגלה שזה האגו שלנו על מנת לקבל. עכשיו אותו האגו שהתגלה אנחנו כן עובדים מעליו ומתחברים למעלה ממנו ומגיעים לדרגה יותר עליונה. וגם ממנה אחר כך אנחנו נופלים לרצון לקבל שלה. וכך כל פעם אנחנו עולים ונופלים, עולים ונופלים, עד שמגיעים לתחנה הסופית.

תלמיד: אמרת שיש את דרגת הבינה שאנחנו שומעים, וחכמה שאנחנו רואים. מתוך אותן הנפילות והעליות מה הוא ההבדל האיכותי בין השניים?

יש הבדל בין לשמוע ולראות. שמיעה זה דבר מוגבל, ראייה זה בלתי מוגבל, אין לנו יותר מראייה. ראייה ושמיעה יחד נותנים לנו הרגשת השכל.

תלמיד: אבל מבחינה איכותית צריך להיות כנראה איזשהו יחס אחר מהבחינה הזאת כלפיו. מה זאת אומרת שאנחנו תופסים אותו אחרת בצורה כזאת מתוך החיבור שלנו?

את זה אתם צריכים לברר בתוך ההתקשרות ביניכם בלבד.

שאלה: איך אנחנו מגיעים לאותו התדר עם הבורא?

על ידי קשר בינינו. אם אנחנו מתקשרים בינינו נכון, אנחנו תמיד מגיעים לקשר עם הבורא.

שאלה: האם כשאנחנו מגיעים ל"לשמה", העולם החומרי זז אחורה בחשיבות?

כן.

שאלה: האם אדם מעריך, אוהב את הרוחניות רק כאשר הוא מאבד אותה?

כן, בזה שמאבדים מתחילים יותר להעריך.

תלמיד: וזה קורה רק כאשר יש עליות וירידות?

נכון. כי בזמן הירידה, כשנופלים, מאבדים את מה שהיה, מתחילים להעריך את מה שהיה, ומתחילים לטפס לדרגה יותר [גבוהה]. אם אדם לא מאבד, הוא לא מעריך את מה שהיה לו ולא רוצה יותר. זאת אומרת יש כאן סדר, כרגיל כמו שבעולם שלנו אנחנו רואים מצבים כאלו.

שאלה: לאחר כל עלייה, הירידה נראית יותר גדולה והחושך, הלילה, יותר חשוך. איך להתעלות על הפחד הזה מכל הזמן ליפול?

זה יעבור. זה יעבור עד כדי כך שאתה תתחיל להעריך את הירידות לא פחות מאת העליות. דווקא מהירידות אנחנו לומדים, מתוך הירידות אנחנו מתקדמים. לכן אל תפחדו מירידות. אל תפחדו. יש לכם קבוצה, הקבוצה צריכה להיות מחוברת, חזקה, היא צריכה לתמוך בכל אחד ואחד כך שאם אתה נופל, הקבוצה עוזרת לך ביחד להתרומם. לכן אתם צריכים להחזיק בקבוצה תמיד התרוממות רוח.

תלמיד: האם יש דרך להעריך ולהחשיב את ההתקרבות בשיעור יותר גדול מהירידה האחרונה?

עד כמה שהאדם מתעמק בלהבין את הירידה האחרונה שלו, אבל לא נשאר בה זמן רב, אלא בונה עליה עלייה, הוא בונה עלייה יותר גדולה מהירידה וכך באמת נכנס לתלם הנכון.

שאלה: זה שאני לא רוצה להתקרב לחברים כבר הרבה זמן, זה בגלל שאני צריך להגיע לתפילה נכונה, או שזה ימשיך כל הזמן?

כשאדם לא רוצה להתכלל בעשירייה זה רק עניין של גאווה. לכן הוא צריך ממש לשבור את עצמו ובכל כוחו, כמה שאפשר להיכנס לתוך העשירייה. כי אם הוא לא ייכנס לעשירייה, הוא אף פעם לא יגיע לרוחניות.

שאלה: אני מבין שאת הר ה' זה משהו שהעשירייה בונה?

את הר ה' לא אנחנו בונים, הבורא עשה לנו את הרצון לקבל שנקרא הר ה'.

קריין: קטע מס' 8

"ובהאמור יוצא, שהירידות, הם דברים שנקראים תיקונים, שהם מאפשרים, שיהיה אריכות ימים, בזמן שהם זוכים לקצת התקרבות מצד ה'. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה". היינו, שאם האדם אומר, שהן האור והן החושך בא מאלקים, וזהו, "ויקרא אלקים", אז שניהם, הן האור והן החושך, משניהם נעשה יום אחד. כלומר, כמו שאי אפשר להיות יום שלם, בלי ערב ובוקר, כך האור והחושך משמשים תפקיד אחד, ששניהם ביחד נקרא יום."

(הרב''ש. מאמר 34 "מהו יום ולילה, בעבודה" 1988)

זאת אומרת היום והלילה חייבים להיות לסירוגין, וכך להיות מורגשים באדם, כי לא האחד ולא השני זה דבר שלם, אלא זה תומך בזה. לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה, מסכימים עם זה ומתייחסים לזה בצורה בוגרת. לא שטוב לי, רע לי, אלא אני ממשיך. לא כמו כאן ישי כאלה שאומרים " ציפיתי שיהיו לי תענוגים, אני לא רואה שהם באים כל כך מהר, אז אני עוזב", זה לא רציני, הם יבואו בסיבוב הבא, אולי בגלגול הבא, אולי בעוד עשר שנים או מאה שנה. זה חבל, חבל, אם יש הזדמנות לגמור את כל החשבון עם התיקון הפרטי שלי במערכת אדם הראשון עכשיו, כאן, למה אני צריך למשוך עוד?

שאלה: האם האדם יכול לקחת כוחות מהמצב שנקרא יום כשהוא נמצא בו, למצב הלילה הבא שיגיע לו?

יכול להיות שכן. צריכים ללמוד איך לעשות את זה, אבל וודאי שכן. תמיד, בכל מצב שהוא נמצא, הוא יכול להשתמש בכוחות שהיו לו קודם.

שאלה: לפני רגע אמרת שאנחנו אמורים לאבד את הדברים בשביל להעריך אותם. אם כך מה אמורה להיות המחשבה שלי או הכוונה הנכונה בשביל לאהוב את העשירייה שלי בלי שאצטרך לאבד אותה, בשביל להגיע להעריך אותם?

אתה כל פעם צריך לראות איך אתה מאבד אותם, ומוצא אותם, מאבד ומוצא, כל רגע ורגע. כי כל רגע ורגע אתה רוצה להרגיש אותם מדרגה יותר עליונה, חדשה.

אני אוהב אותו, הוא תמיד מדבר לעניין, בקיצור אבל לעניין.

שאלה: ההליכה בעליות וירידות תלויה בחשיבות המטרה, ואנחנו נמצאים הרבה שנים בדרך וכל הזמן עולה השאלה הזו, אז מה הצורה הנכונה של רוממות המטרה, כדי לא ללכת ימינה או שמאלה אלא באמת ללכת קדימה?

קדימה זה נקרא גדלות הקבוצה וגדלות הבורא. אין יותר. גדלות הקבוצה, גדלות הבורא, ורצוי שזה יהיה שווה. אתה מבין עד כמה זה קשה? שגדלות הקבוצה תהייה בעינייך כמו גדלות הבורא. ולא שהבורא זה משהו, והקבוצה פחות. לא, צריכים להגיע למצב שהם יהיו ממש שווים לפנייך. אחר כך אנחנו נראה שזה כמו הירח והשמש, אומנם שהמקור זו השמש אבל לפי הגודל כלפינו הם שווים, לפי הקוטר שלהם.

שאלה: איך אפשר לעזור לחבר שעובר קשיים, ויחד עם זאת לא מצליח לקבל כוח מהעשירייה, וחושב שהדרך שהעשירייה פועלת היא לא נכונה?

לדבר עימו. במה אנחנו לא בסדר? שהוא ידבר אתנו. עכשיו אני רוצה לשמוע אותו. בבקשה, שיספר לי במה הוא חשוב שהעשירייה שלו לא בסדר. יכול להיות שהוא צודק. בואו נראה. יכול להיות שהוא, אחד מתוך העשרה, צודק, והתשעה לא צודקים. יכול להיות דבר כזה או לא? תיאורטית יכול להיות. בואו נשמע אותו, טוב, לא להתבייש.

תלמיד: כנראה בהמשך.

נראה בהמשך. בסדר. אבל כדאי. עד כדי כך, כדאי. זו יכולה להיות דוגמה לאחרים. אני לא מדבר עליו ולא מדבר על העשירייה שלכם. אני מדבר על כל הכלי העולמי שלנו. זו יכולה להיות דוגמה טובה, לימוד נכון לאחרים.

שאלה: גאווה זה מה שמונע מהאדם להיכנס לעשירייה. אז במקרה שזה קורה איך העשירייה יכולה לעזור לחברים כאלה להתגבר על המצב הזה של גאווה?

זו בעיה גדולה מאוד. רק מתוך דוגמה, ודווקא יש כאלה סוגי אנשים שהגאווה בוערת בהם בצורה מאוד מאוד קשה. נו, נעבור גם את זה.

שאלה: למה מתכוונים באריכות הזמן בעבודה שלנו?.

אריכות הזמן, אם אנחנו לא שמים לב להתקדמות הממשית שלנו בתוך הקבוצה. זה נקרא שאנחנו לא מקצרים את הזמנים, לא מזרזים את הזמנים. זירוז הזמן הוא רק על ידי עצמת החיבור בינינו. העלאת עוצמת החיבור בינינו.

שאלה: נניח שאני חבר בעשירייה ויש חבר בעשירייה שכל הזמן יורד ומעליב אותי. שאי אפשר לסמוך עלי בגלל שאני לא מגיע להכנה בזמן, או אני מאחר או דברים מהסגנון הזה.

אבל הוא צודק או לא?

תלמיד: זה שאני מאחר להכנה, זה נכון.

אז נגיד שהוא רס"ר, מה תעשה?

תלמיד: האם החברים בעשירייה צריכים לרדת עלי ולתת לי ביקורת בלי מחשבה עלי?

מה זאת אומרת "בלי מחשבה"? אחרי שהם בודקים, אסור לשמור את זה לשמור בבטן. אתה חייב לברר כל דבר ודבר. הקבוצה לא מתקדמת אם היא שומרת ככה, ולא פותרת את הבעיות. אז אתם מתיישבים ומדברים, האם באמת אני לא בסדר? כמה? מתי? עבור מה? אני צודק או לא צודק? אני יכול להצדיק את עצמי או לא? ואולי לא כדאי לי להצדיק את עצמי? וכן הלאה. תבדקו, אתם כבר אנשים בוגרים.

תלמיד: לפעמים רואים אותך נותן ביקורת לחבר מסוים.

כן.

תלמיד: ואז אולי חברים מרגישים שזאת הדרך בעצם לעורר את החברים. באופן קבוע לרדת עליהם ולתת עליהם ביקורת. עד כמה אי אפשר לסמוך עליהם, ועד כמה הם לא ממלאים את תפקידם. האם זה נכון?

איפה יש לי דוגמה כזאת, על מי אני ככה יורד בצורה כזאת קבועה?

תלמיד: האמת שאין. רק מידי פעם.

פעם זה היה על החבר. קצת יותר לחצתי עליו. היה לי חשבון. אבל כבר מזמן אין. ואין לי שום יחס מיוחד לאף אחד שאני רוצה ללחוץ עליו לפני כולם. כי אין ביניכם אנשים כאלה מיוחדים, חזקים שכדאי לי על ידי לחץ עליהם לקדם אותם. לא.

תלמיד: ברמה העקרונית. האם חבר בעשירייה צריך להעביר ביקורת כדי כביכול לעזור לחבר ולהראות לו שהוא לא בסדר, שהוא מאחר, שאי אפשר לסמוך עליו וצריך להגיד לו את זה שוב ושוב?

אתם צריכים לדבר על זה, אבל בצורה כזאת שזה באמת לא יפריע אחר כך לשום יחסים בין אף אחד. קודם כל, מה אתם רוצים? אנחנו רוצים להתקרב לבורא. לעשות צעד קדימה. עכשיו כל אחד ואחד בישיבה שאנחנו עושים אומר, "אני חושב שזה וזה מפריע לנו להתקדם". נגיד, חבר כל יום ויום מאחר לשיעור בחמש דקות. השני, אף פעם לא יודע מה אנחנו נלמד ותמיד מבלבל אותנו בתחילת הלימוד. השלישי עושה עוד משהו. לא יודע שם מה קורה בעשירייה.

אתם רוצים לנקות את הזנבות האלו כדי להיות מוכנים לגילוי הבורא, להתקדמות אליו. אני מבין את זה, אז תדברו על זה. למה לשמור אם זה עוצר אתכם?

תלמיד: ואז איך נכסה על זה? כי ישיבה כזאת תביא להרבה מאוד כעסים וכל מיני ביקורות אישיות.

אז אתם לא שווים. איזה כעסים, איזה דברים? בסוף הישיבה אני מנשק את כולם. שיעזרו לי לראות איפה אני עדיין לא בסדר, ואני מאמין לעיניים שלהם ולאוזניים שלהם, ולא לשלי. ומה שהם אומרים אני מקבל את זה כי זו אמת, אמת. כי אני לא יכול לראות באגו שלי. "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו.". ואז בצורה כזאת אני מתקדם.

ובמידה שאני מתרגז עליהם, אז אני רואה שבמידה הזאת אני לא מחוסן, כאן חסר לי עוד מסך. אני לא מבין שגדלות הבורא יותר גדולה מהפגיעה שהם עשו בי. אני יותר חשוב כאן מהבורא שאני רוצה להשיג. כדאי לעבוד בזה ממש יחד.

תלמיד: אבל בכל מקרה אמורה להיות איזו ישיבה שמוקדשת לעניין הזה ולא עניין פרטי שחבר יורד על חבר ומעביר עליו ביקורת?

לא. רצוי שאף פעם זה לא יקרה כך, אלא שזה יהיה תמיד בתוך העשירייה.

תלמיד: נניח שעשינו את הדבר הזה, איך אנחנו מכסים עכשיו, אחרי שכל אחד אמר על האחרים מה מפריע לו בהם?

עכשיו אנחנו כולנו צריכים לדבר, בסוף ישיבה כזאת, עד כמה זה יעזור לנו להתקדם לבורא ושיחבק אותנו יחד כאחד.

תלמיד: למה זה יעזור לנו? אני עכשיו שמעתי שאני מתעסק בטלפון, ושמעתי שלחברים זה מפריע, אפילו רק לכמה מהחברים.

החברים אמרו לך מה מפריע להם ובמה אתה מפריע לכל העשירייה להתקרב לבורא. אז אתה לא מודה להם על זה, אתה לא שמח שהם אמרו לך את זה? הם מקדמים אותך, מקדמים את כל העשירייה.

מה בשבילך חשוב? לשחק עם הפלאפון שלך או להתקדם לבורא? אם הם אומרים לך אז אתה לא יכול לראות את זה. "עיניים להם ולא יראו", והם רואים. אז תגיד "תודה". כי כלפי הבורא חברים זה העיניים והאוזניים שלי ולא אני בעצמי. אני בעצמי חתיכת אגו שמפריע. וכך כל אחד כלפי העשירייה.

תלמיד: ואם גם באותה ישיבה לא כולם אומרים לי, אלא אחד נודניק כזה, רס"ר, שרק לו מפריע הטלפון שלי, ואחרים בכלל לא סופרים את זה?

גם מספיק. כן. נגיד שלפני שאתה בא בבוקר לשיעור, אתה אוהב לאכול שום ואז אתה בא ומסריח. תגיד לי, מה זה כל כך מפריע? אבל זה מפריע למישהו. מה אתה צוחק? לי זה מפריע, אז אני אומר לך "חבר, תפסיק לאכול שום לפני שאתה בא בבוקר".

תלמיד: אז אני אומר לך, מה זה קשור לרוחניות? אל תסתכל על הדברים האלה.

זה מפריע לי להתרכז בכוונה נכונה ללימודים ולכן אני אומר לך. זה מפריע. אני לא יכול להתגבר על זה. אבל אתה צריך להיות שמח שיש לך הזדמנות עכשיו להכניע את עצמך כלפי החבר.

תלמיד: אפילו על השום?

מה זה, על השום? שום זה מגעיל מאוד, אני לא יכול להסתכל עליך. כשאתה פותח את הפה אני רוצה לברוח. מה אתה חושב, שאז אני רוצה לנשק אותך?

תלמיד: החברים תמיד צודקים?

בעיני, אני חושב שכן. כדאי לי. אם אומרים כמה חברים מהעשירייה זה קדוש, זה אפילו בלי ביקורת.

תלמיד: ואם חבר אחד אומר, הוא תמיד צודק?

אז אני יכול לשאול את האחרים. ורצוי שנדבר על הדברים האלה תמיד בפורום המלא.

תלמיד: כי יכול להיות שהוא פוסל במומו.

נכון. אז תדבר עם כולם. זאת אומרת, כולם צריכים להיות נוכחים. אבל זה כלי להתקדמות שאין יותר טוב. ממש כך.

שאלה: לפעמים יש דיון בעשירייה והחברים מתחילים להתווכח וזה מעורר כזאת סערה. איך לעצור את הפעולה הזאת באותו הרגע, ואיך לעשות בירור מה בדיוק הפריע לחברים וגרם להם להיות במצב כזה של עצבים במקום אהבה?

זה כבר תלוי בסדר ישיבת החברים, מה שאתם רוצים לעשות. לזה צריכים לקרוא שוב את הרב"ש ולקבוע מראש את סדר הישיבה. ולא לקחת בחשבון הרבה נושאים, אלא נושא אחד או שניים. אפילו נושא אחד כל פעם. כל פעם נושא אחד, לא נורא.

ואתם תראו שבסופו של דבר, מכל הדברים האלה אתם תרגישו התקרבות ביניכם ולבורא יותר מכל דבר אחר. כי אתם מדברים על תיקון ממשי ביניכם באגו שלכם.

תלמיד: האם יש טעם במקרה כזה שהגבאי ינהל את הפגישה של החברים ושהוא יעצור אותם אם הוא רואה את ההתפרצות הזאת כמנחה?

יכול להיות. תנסו. אבל קודם כל לא להחזיק שום דבר בבטן, כי זו כבר עצירה בדרך שאתם אפילו לא מודעים לזה.

שאלה: בהמשך לשאלות האלה, לאחרונה מאז שכולנו בעולם הווירטואלי, אנחנו נפגשים הרבה, יש לנו שלוש פגישות ביום, יש כל מיני ישיבות כאלה ואחרות עם הכלי הצפון אמריקאי, האירופאי וכו'. אני רוצה להבין מה המקום של ישיבת החברים, הדבר הזה שפעם היה משהו מאוד מיוחד, פעם בשבוע, די קדוש כזה, די אחר מכל דבר, כי עכשיו זה לפעמים מרגיש כעוד מפגש בזום עם הרבה אנשים. השאלה היא, האם יש לזה תפקיד מיוחד בעבודה שלנו? איך אנחנו צריכים להסתכל על זה?

אני מבין את זה אחרת. אני מבין שעשירייה זו יחידה, unit, של הכלי דאדם הראשון. עשר ולא תשע ולא אחד עשרה, זאת אומרת עשירייה זה חובה, זה כמו תא, צל של הגוף. אבל הגוף מורכב מהרבה עשיריות ולכן ישנה פעם בשבוע, כמו שקבע רב"ש, פגישה כללית בין כולם, כי אנחנו נמצאים בדור האחרון וחשוב לנו להרגיש, לדעת שאנחנו הרבה ואיזה שאלות, בעיות, נטיות יש לנו וכן הלאה. זה חובה שיהיה. זה פעם בשבוע, ופעם בחודש או חודשיים או שלושה, לא יודע איך, יש לנו ישיבה כללית עולמית עם נשים ועם גברים. זה יכול להיות לא ליום שלם אלא לחצי יום, אבל שאנחנו שם קובעים את המצב שלנו, כמה אנחנו מתקדמים, מה שאנחנו עושים.

זה כדאי. כי הכול מדובר על עשירייה כתא אחד, ואחר כך כגוף יותר גדול, ואחר כך כממש יציאה לכל העולם. אני חושב שמה שאנחנו מדברים על הכנס שלנו, שיהיה ב-15 לאוגוסט, כדאי לפרסם את זה לכל העולם ולתת לינק לזה, שכולם יוכלו לראות, כולם יוכלו להשתתף, לשמוע. בכל זאת אנחנו מחוברים ומתרגמים את זה לכל השפות. אני בעד זה, שהמימוש שלנו יהיה בפועל עד הגבול של כל העולם.

תלמיד: למשל ישיבת החברים זה צריך להיות אירוע עם הפנים החוצה?

לא, ישיבת החברים לא. ישיבת הקבוצה זה ברור שהיא בתוך הקבוצה, ישיבת החברים זה בטוח שהיא בתוך החברים. אפילו נשים לחוד, גברים לחוד, אני לא יודע אם יראו זה את זה, לא יראו, זה איך שאתם תחליטו. אבל כנס צריך להיות פתוח לכל העולם, וכמה שיותר פתוח.

תלמיד: לגבי הכנס זה יחסית ברור, יש דברים לברר על זה ויש צוות שעובד על זה. אני עדיין מנסה להבין לגבי ישיבת החברים, זאת אומרת, האם התוצאה צריכה להיות אחרת ממפגש עשירייה, מפגש עם כמה עשיריות, או כל פגישה של עשרה אנשים ומעלה?

לא. פגישת עשירייה צריכה להיות גיבוש של העשירייה, עד כמה הקבוצה הקטנה, התא שאנחנו עכשיו בונים, תהיה אחידה, מוכנה, מאורגנת, חזקה, עמידה בכל התנאים הסובבים אותה. זו הקבוצה, העשירייה. ישיבה שאתם עושים נגיד פעם בשבוע או מתישהו, זו כבר ישיבה אחרת. זה כבר איך אנחנו כולנו מתגבשים כדי להיות יותר קשורים בין העשיריות שבתוכנו. אבל אנחנו מדברים בין העשיריות שבתוכנו.

מה שאין כן הכנס שאנחנו בונים, נראה לי כך, הוא כדי לצאת לכל העולם, להזמין את כל העולם, ואנחנו, שכבר התגבשנו בינינו, בתוך התא ובין כל התאים, אנחנו יוצאים ורוצים לחבק את כל העולם. בזמננו נראה לי שכך צריך להיות, אנחנו בזה ממש הולכים עם הזרם.

שאלה: אז ישיבת החברים היא בעצם גיבוש בדרגות שונות, במעגלים יותר ויותר גדולים של גיבוש בינינו. האם יכול להיות מצב שיש יותר מידי ישיבות חברים או שזה לא משנה? אם אפשר היה לעשות כל יום אז לעשות כל יום?

לא. ישיבות עשירייה או ישיבות חברים?

תלמיד: ישיבות חברים של הרבה עשיריות.

לא. זה לא יכול להיות יום יום, אבל פעם בשבוע נראה לי שאפשר.

שאלה: כי היום המצב הוא שיש ישיבת חברים ביום ראשון, יש ישיבה של הכלי האירופאי ביום שישי שכמעט כל החברים מהעולם מצטרפים אליה, יש ישיבה של דרום אמריקה. יש הרבה אירועים כאלה, אז אני פשוט מנסה להבין אם אנחנו מפסידים משהו?

את זה אני לא יודע, זה עניינכם. יכול להיות שיש עניין לעשות ישיבה של דרום אמריקאים ואירופאים, אפריקאים וכן הלאה, כי בכל זאת זו יכולה להיות שפה אחת, אלה נושאים מיוחדים, אזוריים, כל אחד באזור שלו.

שאלה: וכשאנחנו מתאספים בישיבה המטרה היא לצאת ביתר גיבוש? יש לישיבה גם מטרות אופרטיביות או שאני רק אמור לצאת עם ההרגשה שזאת החברה שלי, פה אני צריך להיות, אני יוצא מחוזק, טעון לשבוע הקרוב.

אני לא יודע, תשברו את הראש שלכם בעצמכם, אני לא נכנס לזה. אתם מבינים מה שאני אמרתי? עכשיו תנסו להתאים את זה אליכם. אני לא אלך עכשיו לקבוע כל דבר ודבר, אתם צריכים לגדול ולעשות את זה בעצמכם. יש גבול עד כמה אני נכנס.

שאלה: רק לגבי הכנס הווירטואלי ב-15 באוגוסט, לא ברור מה הכוונה לפרסם אותו לכל העולם? כי הכנס הוא פנימי, הוא לתלמידי בני ברוך, ללומדי קבלה, ואתה אומר תפיץ.

למה כל העולם לא יכול לדעת על זה? אנחנו הגענו עכשיו למצב שכל העולם כבר צריך להיות בהתקדמות למצב המשותף שיהיה.

תלמיד: בסדר, זה לא מיועד עכשיו לאנשים חדשים שאין להם רקע ומוכנות לזה.

מה אכפת לי.

תלמיד: זאת אומרת, שאדם ייפול באמצע של מה שקוראים ולומדים.

זה לא סוד. לא. לכולם אפשר לפתוח. גמרנו, כמו שבעל הסולם כתב וכותב שכבר הגענו למצב כזה וכזה.

שאלה: גם אם נכנס באמצע ככה, למקורות?

כן, שישמע. שיהיה לא בסדר כן בסדר בעיניו, זה לא חשוב. זה בכל זאת יקדם אותו. או בקו שמאל או בקו ימין, יקדם אותו.

שאלה: לא יכול לדחות אותו?

שידחה. לפחות משהו. לא לפחד משום דבר, הפצה מעל הכול. להיות בהפצה כמה שאפשר יותר קרוב לרמה הכללית של האנושות.

קריין: ציטוט מספר 9, אנחנו ממשיכים עדיין בקריאת הקטעים מתוך "מהו יום ולילה, בעבודה", רב"ש א'.

"ובהסולם (הקדמת ספר הזהר דף ק"מ), מפרש שם את מה שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי קבלה שלנו, לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, על כן מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו, סוף כל סוף לתקן כלי קבלה שלנו על מנת להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו. והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד. וזה אמרו "יום ליום יביע אומר". שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים, לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלה נמצאים נהפכים לזכיות ממש". וזה שכתוב "יום ליום יביע אומר, כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתים, נעשו גם הם לזכיות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתים"."

(הרב''ש. מאמר 34 "מהו יום ולילה, בעבודה" 1988)

כאן השאלה, האם באמת אנחנו בזמן הירידה שמחים כמו בזמן העלייה? האם באמת בזמן הירידה אנחנו כבר נמצאים בהערכת העלייה שתהיה, ועד כמה שאנחנו נשיג, ועד כמה שנתקדם בעל מנת להשפיע אחד לשני ולבורא, ונתחיל להבין ולהרגיש אותו ממש בכוח החדש. עד כמה שהירידה היא תיתן לנו כוחות עלייה, כמו שאנחנו נגיד יורדים ואחר כך בתאוצה הזאת יכולים לעלות.

עד כמה שאלו החולשות, וחוסר האונים, וכל מיני כאלה המצבים שאנחנו מרגישים בזמן הירידה, שזה חושך, ואין כוח, והכול כבר ריק וללא טעם, ועד כמה שאנחנו מגיעים למצב שזה הכול לטובתנו, ועוד מעט אנחנו עוברים את זה, ועל ידי זה נגיע להתקרב לבורא, יותר להבין, יותר להרגיש. האם אנחנו בזה נמצאים, ומחזיקים זה את זה, והופכים את הלילה ליום? על ידי מה אנחנו יכולים לעבור את הלילה ליום?

סדנה

איך אנחנו בזמן הירידה שמרגישים את עצמנו ברע, בחוסר אונים, בחוסר הבנה, חוסר כוח, חוסר תקווה, חוסר מטרה, כל מיני כאלה דברים שנמאס לי, טוב לי מותי מחיי, רוצה למות וזהו, נמאס הכול. איך אני מתוך זה מחזיק את עצמי, וחושב עד כמה שאני הולך להרוויח דווקא מתוך הלילה הזה, שאני ארגיש את האור?

בבקשה, תמליצו אחד לשני בתוך העשיריות ומחוצה לעשיריות, איך אתם יכולים להשתמש דווקא בלילה, שקודם חייב להיות לילה ורק אחר כך יום.

*

שאלה: אנחנו בתל אביב עושים מהלך של מעבר לישיבה בזמן השיעור בחדרים לפי עשיריות, ישנם חברים שמרגישים שחסרה להם הישיבה המעורבת, כמו שהיה פעם, שכל חברי הקבוצה ביחד.

איזה ישיבה זאת, אם אתם לא עשירייה?

תלמיד: פעם היינו יושבים כולם, כל הקבוצה, בשולחן אחד אם אתה זוכר.

מה זה כל הקבוצה?

תלמיד: כל מי שמגיע לשיעור, היה יושב בשולחן אחד.

שיעור זה שיעור, זה לא קבוצה. מה אתה מבלבל אותי. ישנה עשירייה, יש הרבה עשיריות. שיעור זה שיעור, סתם אסיפה.

תלמיד: יש שלוש עשיריות בתל אביב, ואנחנו רצינו להיכנס למהלך שבו כל עשירייה יושבת בחדר נפרד, וחברים מסוימים בקבוצה מרגישים שזה חסר להם, והם רוצים להיות ביחד ולהרגיש את כל הקבוצה.

לא נכון. עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. זה מה שצריך להיות. אין טענה כזאת. אם המקובלים קובעים שזה כך, זה כך, גמרנו, לא רוצה לשמוע הלאה.

תלמיד: יש לנו בלגן בקבוצה בגלל הדבר הזה, הם באים בתלונה.

אז תפזרו את הקבוצה ותלכו לכל הרוחות, מה אתם רוצים ממני? ישנם חוקים, אתם שומעים, אתם קוראים. לא אני קבעתי, את זה קבעו מקובלים, שבשבילינו זה קדוש מה שהם קבעו. אתם רוצים לקיים, אתם בתלם. אתם לא רוצים לקיים? בבקשה תצאו לרחוב ותעשו מה שאתם רוצים. אתם לא שייכים לי. אצלי זה פשוט.

שאלה: אם יש לנו כמה עשיריות, אבל בעשירייה אחת מגיעים שלושה חברים לשיעור, ובעשירייה אחת מגיעים עוד חמישה. לא עדיף שהם יתחברו לעשרה?

לשיעור זה אפשר, אבל זה לא עשירייה. לשיעור אתם יכולים לשבת כמה שאתם רוצים, שיעור זה לא עשירייה. זה שאתם מדברים על עשיריות וירטואליות, ומתוך עשרה נמצאים שם שלושה, חבל על הזמן. חבל. מה עם כל היתר? ישנים. מה לעשות עם זה, אני לא יודע. תחשבו.

תלמיד: עדיף לאחד כוחות לפחות לזמן השיעור?

תעשו בינתיים מה שאתם מסוגלים. אני בכל זאת לא יכול לקבל דבר כזה שאדם לא קם לשיעור. זה הקשר שלו עם החברים, ועם הבורא, כי בנקודות האלה הוא בונה את הקו למטרת הבריאה, למטרת החיים, לגמר התיקון. אם הוא לא קם בבוקר או בערב מתי שהוא, איפה שהוא נמצא לשיעור עם העשירייה שלו, הוא לא נמצא.

תלמיד: אנחנו מבינים את זה, ואנחנו מסכימים עם זה, ואנחנו עושים ישיבות מיוחדות בקבוצה כבר שבועיים שלושה רק כדי להעלות חשיבות לשיעורי בוקר, כי זה הדבר הכי חשוב שבן אדם יכול להיות בו. זה המקום הכי חשוב שהוא יכול להיות בו, זה ברור, וחברים עדיין לא הצליחו לקבל את החשיבות הזאת. אנחנו רק שואלים איך כן להתנהל במצב שיש חברים קטנים יחסית, אם שווה לאחד כוחות? אבל זה מובן, בסדר.

ומתי הם כן באים?

שאלה: כל אחד במסגרות שלו. יש חברים שבאים פעם בשבוע, יש חברים שבאים שבעה פעמים בשבוע, יש חברים שעדיין שלוש פעמים בשבוע. אנחנו מנסים להעלות את המסגרות, אבל אם יש ימים חלשים, אז זאת השאלה אם אולי אפשר לאחד את החדרים, כדי לאחד כוחות בסך הכול?

על זה כתוב, אם יעזוב יום יומיים אעזבך. שאם אדם מתחיל לעזוב את הדברים האלה ליום אחד, אז בורא כבר מסדר לו יומיים, שלושה, ארבעה, עד ש.. אני לא רואה בזה מגמה נכונה, טובה. אני לא רואה.

תלמיד: אנחנו מבקשים עצה איך כצוות חברה שמוביל את הקבוצה רוצה להגיע ממצב מצוי למצב רצוי שאתה מדבר עליו, קיים פער, אנחנו מתמודדים עם זה, אנחנו חושבים שהקבוצה מתקדמת לקראת זה, אנחנו רואים שיש יותר חברים מאז הקורונה שמצטרפים לשיעורים והגבירו את המסגרות שלהם, אבל יש מצב נתון כרגע שהוא עוד לא שם, אנחנו רוצים להבין מה לעשות בפער הזה? כי כרגע יש כאלה התנהגויות שחברים בגלל זה מתנתקים מהשיעור, עוברים לסביבה טובה ולא מוכנים להתחבר מהגלקסי.

אנחנו רוצים לקדם את החברים, אבל נתקלים בהתנגדויות מוזרות, אנחנו מבקשים ממך עצה איך תמליץ לנהוג, כי אנחנו רוצים להתקדם מהמקום הזה. זו השאלה שלנו. כל הקבוצות בעולם יושבות לפי עשיריות לפי מה שאני מכיר אבל קבוצת תל אביב מיוחדת כזאת ואנחנו לא מבינים מה לעשות?

להתפלל לבורא שיעזור לכם. זה מה שאני ממליץ. להתפלל לבורא שיעזור לכם ושהוא יעשה. זה לא בכוחות שלכם, זה לפי בכוחות של בני ברוך הכללי, יש כוח עליון, תתפללו תפנו אליו שיעשה לכם את השירות הזה. והוא כבר אולי יסדר. אני חושב שהבעיות האלה יש בכל מקום, כי זה ברור שאדם צריך להוסיף ביגיעה והוא לא יכול להוסיף, הוא לא רוצה להוסיף. זו בעיה ידועה, עיקרית, בסיסית, שתלויה ברצון לקבל שלנו, אבל צריך לפנות לבורא. אני לא יודע מה להגיד.

אני לא יודע מה לעשות. זו בעיה. זאת אומרת כנראה שנתקדם לא בדרך תורה, אלא באמצע. נקווה שלא בדרך ייסורים, אלא בדרך ארץ. באמצע, גם בזה וגם בזה, גם לכאן וגם לכאן. אני מבין אותם. מגיעים רגעים של חולשה והם אומרים לא אכפת לי מה שיהיה. ויש כאלה שאומרים, לא חשוב מה שיהיה, העיקר שיהיה שינוי. מה לעשות.

זה הכול אותו דבר. כל השאלות שאתם רואים, כל סימני שאלה, זה הכול שאלה אחת גדולה. זה רק חוסר חשיבות, שום דבר חוץ מזה. איפה אני אקח את החשיבות ליום יום בשיעור בוקר, יום יום בפגישה שלי עם החברים, עם המורה, עם הבורא, שזה סך הכול שלוש שעות יום יום. החשיבות היא פשוטה, בשביל מה אני חי.

אתם רציתם פעם לדעת מהו סוד החיים, בשביל מה אני חי? עכשיו זה לפניכם. זה כבר נפתח לפניכם. ומה אתם עושים עם זה? אתם אומרים, קח חזרה. לא רוצים. יותר טוב אם אני אשן ואני אחיה כמו אדם רגיל ברחוב ככה, זאת אומרת, אני כבר לא רוצה דברים גדולים, גבוהים. לא אכפת לי שום דבר. שיהיה ככה. זה מה שקורה. רק חשיבות, חשיבות המטרה.

נו, מה אנחנו נשאל? את מי נשאל קודם? כל כך הרבה. אני לא יודע.

שאלה: האם שיעור בהקלטה יכול להחליף שיעור חי?

לא. לא יכול להיות שיעור שאני שומע בהקלטה הוא לא יכול להחליף שיעור חי, כי בזמן שיעור אני נמצא בקשר עם כל מי שנמצא בקשר ועם הבורא. ובהקלטה אני נמצא עם הקלטה.

תלמיד: מה לעשות עם חברים שפשוט החליטו שהם באים פעם בשבוע, ואחרי זה כל השבוע הם רואים את השיעורים, כל יום, אבל בהקלטה? אנחנו לא יכולים ללחוץ עליהם. מה העצה שאתה יכול לתת לעשירייה במצב הזה?

לא יודע. אתם תמצאו את התשובה.

תלמיד: אני לא רוצה לשאול הפעם, אלא להגיד תודה גדולה על הסדנה ועל הדוגמה של הירידה עם הקבוצה כלפי העלייה.

גם לך תודה.

שאלה: קורה מצב שבאמת את החשיבות שאנחנו מקבלים בזמן השיעור, החברים שצריכים לשמוע את זה לא נמצאים כדי לשמוע את זה. מה הדרך הנכונה להעביר את החשיבות הזאת שאנחנו מקבלים בזמן השיעורים לאותם החברים שצריכים את החשיבות ולא נמצאים אתנו בשיעור?

אין לי שום אמצעים אחרים. מה שאני יכולתי להגיד אני אמרתי.

תלמיד: אנחנו, כעשירייה, יכולים להעביר את מה שהעברת לנו לאותם חברים?

לא יודע. תדברו עם אשתו של החבר. תעשו משהו בעקיפין. תנסו בכל זאת להתקשר אליו לפני השיעור. זו בעיה, בעיה גדולה, אני יודע. אבל בכל זאת, לא לזרוק אותו. לא לזרוק. עוד מעט יתחלפו המצבים, הלחצים עלינו יהיו אחרים והם יראו שכדאי להם להצטרף בחזרה לשיעור בכל הכוח.

שאלה: השיעור היום באמת מאוד מיוחד, כל הבירורים האלה של החברים מולך. מצד אחד אנחנו אחראים על כל העולם, מצד שני זה נשמע לי כמו גנון. אנחנו כמו גר. האם לצפות ולצפות את החיצוניות הזאת במהלך כל הזמן? או שכבר לא נהיה כמו ילדים?

זה אני לא יודע. אתה אבא, אתה יודע איך לחנך את הילד, קח אותם, תחנך. אני לא יודע. אני מורה רע, אתה רואה איזה תלמידים יש לי.

שאלה: אם אני רואה שלחבר יש בעיה, האם כדאי להוציא אותו מהמצבים?

תדבר עם אחרים. תדבר עם החברים.

שאלה: קלעת בול כשאמרת חשיבות. זה נושא מאוד חשוב איך לעבוד על חשיבות. אנשים יוצאים, קמים בבוקר, הולכים לעבודה, כי יש חשיבות להביא משכורת ומאמינים שיקבלו משכורת. אם הייתה אותה אמונה, כולם היו קמים הרבה לפני השיעור. איך מעלים את החשיבות, איך עוזרים אחד לשני, על ידי איזה דברים?

אני לא יודע, אבל אתם צריכים לקחת בחשבון שהאגו שלנו יגדל יותר ויותר. מה שעכשיו אנחנו מרגישים זה כלום לעומת מה שכל אחד ירגיש את הכלי הכללי הזה הענק של אדם הראשון, ואנחנו כל הזמן נגדל ונגדל יותר ויותר. וזה מנפח אותנו בגאווה ובשנאה לא רק רוצים להרוג זה את זה, עוד יותר מזה, ממש.

וכלפי המנוחה, כלפי האי אכפתיות, זה נורא מה שיתגלה. מלחמות המשיח הן מלחמות נגד הכוח שרוצה למשוך אותנו. אנחנו לא רוצים. מיהם אלו שנלחמים נגד התיקונים? אנחנו. האנשים ברחוב הם סתם, לא זה ולא זה. אנחנו לא רוצים. לכן אנחנו צריכים לארגן את עצמנו ולהכין את עצמנו שכל דבר שיבוא ויתגבר עלינו כיצר הרע, אנחנו נוכל לכופף אותו, אנחנו נוכל להפוך אותו לטוב.

שאלה: לקבל חשיבות המטרה, זה תלוי באדם בעצמו, במאמצים שהוא עושה או בקבוצה שבה הוא נמצא?

אם הוא קשור לחברה, זה תלוי בחברה. אבל אם הוא כבר לא קשור לחברה אלא בא רק פעם בשבוע להשתתף איתם יחד זה לא נקרא שהוא קשור, שהוא מתפעל מהם. הוא מרגיש את עצמו נפרד. לכן החברה לא יכולה להשפיע עליו.

שאלה: במשך הסדנה הזאת בדיוק חבר מאוד גדול, מהפעילים בעשירייה שלנו הודיע מהלב שהוא עובר איזה מצב קשה, וכולנו ניסינו להעלות את מצב הרוח בעשירייה. והבנו שזה לא קשור לחבר, זה קשור לכל העשירייה. איך אנחנו עכשיו משתמשים בהזדמנות הזו שהבורא נתן לנו בשביל להשתמש בזה כאיזו דחיפה למדרגה הבאה?

תעזרו לו, כולכם יחד. תראו לו שאתם עושים יחד עימו פעולה אחת.

שאלה: אתמול התאספנו, הגענו למסקנה שאנחנו חייבים בתוך העשירייה, שהיא עשירייה גדולה, שישה עשר אנשים, אנחנו חייבים לבנות איזה גוף שיעסוק גם בחשיבות המטרה ויגיב מהר לירידות, נפילות של החברים. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות את זה אבל רצינו להתייעץ איתך.

כן, כדאי. טוב מאוד.

שאלה: אנחנו יודעים שעכשיו יש לנו זהות מאוד ברורה עם העשירייה כתא רוחני. ויש את הכלי העולמי שהעשירייה היא חלק ממנה. מה נשאר מהמושג הזה שנקרא "קבוצה", קבוצת תל אביב, קבוצת חדרה, קבוצת ניו יורק? מה היחס הנכון לדבר הזה?

לא, אין קבוצות. אני רואה פתח תקווה 8, 17, 24, אלה עשיריות, אותן אני מחשיב. אני קורא מוסקבה 3, אז זו עשירייה כנראה, או מוסקבה 8, כמו שאתם רואים. ניו יורק 3. אני לא הולך לפי הקבוצה לא אכפת שלא יהיו קבוצות, אלא שיהיו רק מספרים. מה זה חשוב? יש כדור הארץ ועליו מספרים של הקבוצות.

נגיד, עכשיו קבוצה מס' 96 רוצה לשאול משהו. מה זה חשוב אם זה מאפריקה או מאמריקה או ממשהו. אין הבדל. בעיניי אין שום הבדל.

תלמיד: הקבוצות בארץ ובעולם עוברות מעבר מההזדהות שהייתה קודם, אני קבוצה באזור כלשהו ובתוכה יש עשיריות, למצב שעכשיו אתה מדבר עליו, שאין הבדל בעצם וזה לא משנה אם אני מפתח תקווה 8 או 9 או ניו יורק 1, מבחינתי זה צריך להיות אותו הדבר. איך עושים את המעבר הזה שיהיה חלק, שההזדהות המקומית לא תפריע, לא תפיל?

למה? הם בכל זאת לא נפגשים. ואם בעוד שנה, שנתיים נוכל להיפגש באופן חופשי, אז נראה מה לעשות. אז ניפגש או בישראל במקום הכנס שלנו, או בניו יורק, או במוסקבה, או באיזה מקום, כמו שעשינו בעבר. בפעם האחרונה עשינו כנס בבולגריה? נעשה שם עוד פעם. מה זה חשוב? אתם תתארגנו לפי מה שנוח לכם בחיבור הווירטואלי.

אני מאוד מקווה שבהקדם האפשרי נוכל גם להיפגש פיסית. אני בכל זאת רוצה שכאן במקום שאני נמצא ואתם כבר לא נמצאים, תחזרו לכאן ונשב, ויבואו אלינו כרגיל אנשים מכל העולם ויתיישבו בשיעורים שלנו לכמה זמן, לחודש, לחודשיים, וכך זה יהיה. מקום אחד חייב להיות כזה שהוא המרכז הלוגיסטי לכל דבר. הוא צריך להיות והוא כאן. וכל היתר, אני לא רואה שום צורך להחזיק מרכזים שעולים כל כך ביוקר.

תלמיד: להחזיק את המרכזים זה כבר ברור שלא מחזיקים, אבל היו בהם מוסדות. כמו למשל ועדת חברה של הקבוצה, עזרה הדדית של הקבוצה ולא של העשירייה. האם יש עוד מקום למוסדות האלה?

אני לא יודע. אני רק רואה שהזמן עושה את שלו. ואם אנחנו יכולים להתקדם לאותה מטרה, לאותו חיבור, לאותה מגמה, לאותה משימה, ואנחנו שומרים על עצמנו כדי להגיע לדבקות בבורא שזו המטרה, השאלה האם אנחנו שומרים על עצמנו, האם צריכים משהו נוסף, או שיש לנו משהו שאנחנו כבר לא צריכים. לפי זה תבררו. מה אני יכול לעשות? מאיפה אני יודע מה אתם צריכים, ועדה כזאת או ועדה אחרת. אני גם קודם לא הייתי מעורב בזה. זה הכול העבודה שלכם.

אני רוצה שתהיו במצב שאם אני מחר מת, לא נמצא, הולך, אתם מתפקדים נורמאלי. אתם יודעים מה לעשות, איך להעביר שיעורים, סדנאות, ישיבות חברים, כל מיני דברים, אירועים, מחליטים כל דבר ודבר. זה מה שאני רוצה שיהיה. כמו שכל אבא רוצה שיקרה עם הילדים שלו אחריו. לכן אל תשאלו אותי מה אתם צריכים, תחליטו מה אתם צריכים ותעשו.

שאלה: האם זה בסדר שיהיה פחד שכשאתה בירידה הירידה תיגמר, ואתה מפחד כי אתה יודע שאתה הולך לקבל מזה שכר רוחני?

אל תהיה חכם. אם אתה כבר חושב על זה, זו כבר לא ירידה. נקודה.

תלמיד: העלייה מפחידה אותך. האם זה נורמאלי? האם כך זה צריך להיות?

זה לא נורמלי ואתה לא שומע מה שאמרתי. אם אתה כך חושב על הירידה, זו כבר לא ירידה אלא עליה. נקודה.

שאלה: יש עדיין בקבוצות, קבוצות של הנקודות שבלב וקמפוסים שעדיין משויכים לקבוצה. זאת אומרת יש איזו אחריות של הקבוצה כלפי הדור שבא אחרי הקבוצה. זה אומר שאי אפשר להצטרף לעשיריות, אבל אנחנו חייבים להמשיך ולתחזק את המצב הזה.

אני לא יודע, יש לך אנשים שאחראים על התפקוד הכללי של כל "בני ברוך", גם בחלק הנשי וגם בחלק הגברי. למה אתם פונים אלי? אני לא מבטל שום דבר ולא בונה שום דבר. אני רק נותן שיעור בוקר ואני מבקש שלשיעור בוקר יבואו עשיריות.

שאלתם אותי אם לארגן כנס ב-15 לאוגוסט? לא שאלתם. עשיתם? אני מצטרף. אני לא עושה שום דבר חוץ מזה. תתארגנו בפנים כמה שאתם רוצים ארגונים, ועדות, כל מיני שוטרים, שומרים, זה עניינכם. אני לא רוצה לדעת על זה.

תלמיד: זה נכון, לא הייתי שואל את השאלה הזאת, אבל קודם שאלו שאלות וכבר ענית עליהן, וכשאתה עונה תשובות אנשים לוקחים את הדברים האלה ברצינות, ומתחילים להניע דברים בתוך הקבוצות. אז צריך לחדד את הדברים ולדייק את המצבים.

מה אמרתי שזה לא בסדר?

תלמיד: אמרת למשל שאתה לא רואה קבוצות בכלל, אתה רואה רק עשיריות, והשמות לא חשובים לך ושיהיו רק מספרים. זה משפיע על האנשים, ואנשים מתחילים לעשות דברים בתוך הקבוצות שלהם בזמן שהתמונה האמיתית היא לפעמים לא כמו ששואלים אותך.

למה זה לא בסדר אם יהיו רק עשיריות?

תלמיד: כי הסברתי שיש לנו אחריות על קבוצות של הנקודה שבלב והקמפוסים שעדיין נמצאים תחת הקבוצות.

לא. אלה לא הקבוצות שהתכוונתי. אלה לא עשיריות. אם למשל אתה חי בחדרה ובאזור שלך אתם עושים איזו הפצה, ובזה אתה רוצה לחבר את כל אלו שחיים באזור שלך, זה לא שייך לעשירייה וזה בכלל לא שייך לעבודה של העשירייה. אני לא התכוונתי לזה, אני לא יודע איזה מערכות יש לכם חוץ מהעשיריות. אני מדבר רק על השיעור ועל העשירייה, חוץ מזה זאת העבודה שלכם. תעשו מה שאתם רוצים, מה שאתם מרגישים שאתם צריכים.

אני לא יודע איך להגיד, אחרת אני אסתום את הפה ואני לא אדבר ואל תשאלו אותי. בקיצור מהרגע הזה והלאה לא שואלים אותי שום דבר. אני אתן שיעור, מי שנמצא לפניי, נמצא, מי שלא, לא. אין עשיריות, אין שאלות. מה אני צריך בסך הכול? אתה איש מבוגר, קראת את כל המקורות, אתה יודע מה צריך לעשות. אני לא יודע מה לעשות איתכם, אתם כמו ילדים קטנים.

שאלה: האם האסטרטגיה הזאת, במהלך היום להשקיע את מקסימום המאמצים בקבוצה, בהפצה, בלימוד, בדברים שיש לפנינו, וכשיש ירידה, לילה, נפילה, אז הבורא והקבוצה יעזרו לך, האם זאת אסטרטגיה נכונה?

בטח שאנחנו צריכים להשקיע מקסימום בלימוד, בהפצה, בחיבור, מה השאלה בכלל אני לא יודע. קודם כל מה שעשית יגביר לך את הירידה, כי כמה שעלית בזמן היום, אז בלילה, בירידה אתה תיפול יותר. אבל גם הנפילה שלך אחר כך מתהפכת לעלייה, כמו במיישר מתח, כמה שהמינוס יותר גבוה ויותר עמוק, הוא הופך להיות לפלוס יותר גבוה. ככה זה. תשתדלו.

שאלה: מהשאלות ברור שחברים מפחדים להתעלות מעל המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שיש לנו קבוצות קבועות וכן הלאה. איך אני יכול לעזור לכל האנשים שנמצאים פה להבין שזה רק הרצון לקבל שוב עובד עלינו?

הם יודעים את זה בעצמם. תן להם דוגמה מעצמך ולא יותר. דוגמה.

שאלה: מה זאת אומרת להעלות את האינטנסיביות כמו שדיברת?

על איזו אינטנסיביות דיברתי?

תלמיד: להעלות חשיבות.

תמיד צריך להעלות את החשיבות, לא את האינטנסיביות. אינטנסיביות זה כמה אדם יכול לתת זמן לזה, זה לא תלוי רק בו. אבל חשיבות כן. אנחנו צריכים באמת להעלות את החשיבות למצב שאין יותר חשוב. רק תסתכלו קצת מהצד, מה יכול להיות בחיים שלנו יותר חשוב? היום אתה חי, מחר אתה מת, ומה קורה לך עם כל החיים האלו? מה יש לך? מה נשאר לך? כלום. דבר אחד יש לך, שאתה אוחז בנצחיות למעלה מהחיים והמוות. נתנו לך עכשיו ממש מתנה, לאחוז בזה, להגדיל את זה, להמשיך את זה למעלה מהחיים האלו, אז תתפוס ותמשיך, תעשה. אני לא אומר שאתה צריך למות בשביל זה, אלא רק להגדיל יותר ויותר את השתתפות שלך עם הקבוצה.

(סוף השיעור)

---

1. "אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים." (שיר השירים, ו', ג').↩