חג שבועות תשפ"ג

שיעור בוקר 26.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

זמן מתן תורה – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו צריכים להבין שאומנם החג הזה עובר כך כאיזשהו תאריך לא כל כך חשוב, אבל באמת זה זמן מיוחד מאוד, זמן של תחילת החיבור של כל האנושות לכוח עליון, לבורא, ובמיוחד את זה אנחנו חוגגים, שמרגע זה והלאה אנחנו כן יכולים לקבל את הקשר ולקיים אותו ולהתחבר עד כדי כך שהוא לא יהיה קו קשר כמו שאנחנו רגילים אצלנו, אלא שהקשר ילך ויתגבר, עד כדי כך שנגיע לדבקות.

לכן החג עצמו, מתן תורה, זה חג שהבורא מביא לנו, מוסר לנו את הקשר עימו, קשר עם כל המציאות העליונה, האמיתית, חוט שעל ידו הוא רוצה להוציא את כולנו לעולם האמיתי ולא שנמשיך להתקיים בעולם שלנו שאנחנו מתארים בתוך האגו שלנו, כי זה לגמרי לא אמיתי.

קריין: כותרת "חג השבועות". קטע מס' 1, כותב הרב"ש.

חג השבועות

"הנה חג השבועות ממשמש ובא, שהוא זמן מתן תורתינו. ידוע ששבועות הוא בחינת מלכות בעולמות והלב בהאדם. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על "מקדש שביעי", ששביעי הוא מלשון שֶׁבִּי-הוא.

דכוונתו, שה' יתברך מלביש בלב האדם, וזמן מתי יכולים לפרש, שהתורה מתלבש בנפש האדם, לכן נקרא שבועות - ונקרא מתן תורה, דהיינו שהתורה מתלבש אז בלבות כל אחד ואחד מהכלל ישראל."

(הרב"ש. אגרת נ"ב)

זה בעצם החג, שאור התורה, "תורה" נקרא האור הכללי שפועל על כל הנבראים, מתלבש בלב, זאת אומרת על הרצון של כל אחד ואחד וכולנו יחד.

שאלה: מה זה אומר "שה' יתברך מלביש בלב האדם"?

לב האדם זה הרצון הפנימי של האדם והבורא רוצה כמטרה שלו לפתוח את הלב, להתחבר עימו ולמלא את הלב הזה של כל אחד ואחד וכולנו יחד, כך שכולם יהיו כאיש אחד בלב אחד וימלאו את עצמם עם כל אותו האור, עם המילוי העליון שמגיע להם מהבורא שנקרא "תורה".

שאלה: לכל אחד מאיתנו התעוררה בשלב מסוים בחיים הנקודה שבלב, בגלל זה אנחנו פה, אבל מה הדבר המיוחד שמתלבש בלב שלנו מעבר לנקודה שבלב?

הנקודה שבלב לא מתלבשת, היא בעצם מתגלה כקיימת בליבו של כל אחד ואחד. מתלבש בלב קשר עם הבורא, עם האור העליון, וזה נותן לנו קשר בינינו וקשר עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת שהתקופה הזאת של שבועות, יכולה להיות כל יום בשנה.

כן.

תלמיד: אבל מה מיוחד בקשר הזה שנוצר בינינו לבין הבורא? האם המאמץ שלנו הוא יותר "קל" כביכול? מה המיוחד בקשר הזה בתקופה הזאת?

המיוחד הוא שאנחנו מקבלים קשר, כאילו קו קשר עם הבורא.

תלמיד: קו הקשר הזה נמצא בינינו כל הזמן, אבל מה מיוחד בתקופה הזאת שהקשר הזה מתברר אצלנו כיותר טוב אולי?

בזמן הזה יש התעוררות כללית ולכן אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להגדיל את הקשר שלנו עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אם כל אחד מאיתנו ייתן עכשיו יותר ויותר מאמץ, מעבר למה שהוא יכול לתת, זה בעצם ייתן לנו יותר התקרבות לכוח העליון?

ברור, כן.

קריין: קטע מס' 2, כותב הרב"ש.

"זמן הספירה מפסח עד שבועות הוא בחינת טהרת הכלים, שהוא בחינת טהרה בליבא ומוחא. וכשהכלים נגמרים זוכים אז לבחינת תורה.

ולכן, לפני פסח היה הכנה בטהרת הכלים על בחינת אמונה, הנקרא בחינת מצוה, ועל ידי יציאת מצרים זכו לבחינת אמונה בסוד "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואחר פסח, מתחיל העבודה לטהרה לבחינת הכנה לקבלת התורה. ובזמן כשהתורה מתלבשת בנפש האדם, אז נקרא שבועות זמן מתן תורתינו."

(הרב"ש. אגרת נ"ב)

שאלה: מה זו עבודת טהרת הכלים בליבא ומוחא?

כשאנחנו רוצים "לטהר את הכלים" זה נקרא שאת כל הרצונות שלנו שיש בהם כוונות לעצמם, על מנת לקבל, אנחנו רוצים להוריד מאיתנו, להחליש אותם, לנטרל אותם, וזו הכנת הכלים לפסח. "פסח" זה פָסָח, זה הגבול, שאנחנו רוצים לצאת מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזה נעשה על ידי חיבור ועל ידי ההכרה מה עלינו לעשות.

שאלה: מהי "טהרת כלים"?

"טהרה" זאת אומרת שאנחנו מזמינים, מושכים על הכלים שלנו, על הרצונות שלנו מאור המחזיר למוטב, ועל ידי השפעת המאור הכלים האלה עוזבים את הכוונות על מנת לקבל ומתקשרים לכוונות על מנת להשפיע. בכללות כך זה עובד.

שאלה: שמעתי שהזמן שאנחנו מושכים עלינו את מאור התורה הוא בשבועות, אבל פה הרב"ש אומר שדווקא לפני שבועות אנחנו עושים את טהרת הכלים.

כן, בשבועות אנחנו כבר נכנסים לכלים שהשתדלנו לטהר אותם.

שאלה: מפסח ועד שבועות, מיציאת מצרים עד זמן קבלת התורה, זה רצף מהיר של מצבים שעוברים באדם?

זה ספירת העומר. אנחנו בודקים עד כמה כל הכלים שלנו מיטהרים מעל מנת לקבל ולאט לאט מתקרבים לעל מנת להשפיע.

תלמיד: בעבודת האדם זו תקופה כזאת מהירה שבה הוא עובר את כל המצבים האלה, יוצא ממצרים עד שהוא מקבל תורה? זו חבילה אחת שמגיעה עם הרבה הבחנות או שזו ממש תקופה של שנים שאדם עובר?

יש ויש. אין זמן בתורה, זה יכול להיות עשרות שנים, מאות שנים, אלפי שנים.

תלמיד: פתחת את השיעור ואמרת שזמן מתן תורה, זה זמן החיבור של כל האנושות לכוח העליון.

כן.

תלמיד: למה כל האנושות?

כי בסופו של דבר, ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים, לכל אחד ואחד, רק שעם ישראל חייב לעשות זאת קודם כי יש בו הכנה מהבורא, והוא חייב להעביר את ההכנה הזאת ולעזור ליתר העמים, והם צריכים להשתמש בזה וגם למשוך את עצמם לבורא.

תלמיד: בסופו של דבר החיבור הוא עבור כל האנושות.

כן.

תלמיד: אבל למי היא מיועדת ההתחלה?

בעל הסולם כותב ב"מתן תורה" שהבורא לא יכול לתת את כל התיקון הזה לכל האומות, כי הם לא יכולים לקבל אותו ולהשתמש בו נכון. לכן הוא בחר בקבוצה אחת, אפילו לא אומה, אלא קבוצה אחת שהיתה להם הכנה מיוחדת לזה, ונתן להם.

תלמיד: אנחנו צריכים עכשיו להביא בחשבון את כל האנושות?

אנחנו מתקרבים לזה.

תלמיד: לֶמה?

אנחנו מתקרבים לזה שכל האנושות צריכה לקבל את המטרה הזאת, להיות מחוברים, וכך לראות את המטרה שלה. אנחנו צריכים להסביר היטב שוב ושוב לכולם, שבלי זה גם לנו וגם להם לא תהיה שום אפשרות להגיע לחיים טובים, שקטים ורגועים אפילו במסגרת העולם הזה, אלא הכול תלוי עד כמה כולנו נתחבר לאותה המטרה הנעלה יחד, והכול תלוי קודם כל בקבוצת "ישראל".

שאלה: קראנו ששבועות נקרא זמן שבו התורה מתלבשת בנפש האדם.

כן.

תלמיד: מהו הדבר הזה, שהתורה מתלבשת בנפש האדם?

זאת אומרת שאנחנו מתחילים לקבל את אור הנפש מלמעלה בתוך החיבור שלנו, והוא ממלא את העשיריות שלנו ואנחנו כבר מתחילים להיכנס לתהליך שנקרא "שבועות".

תלמיד: אבל עד שבועות עם מה עובדים, אין אור שעובדים איתו?

אנחנו מזמינים את האור העליון עלינו, בתפילות, בבקשות, בכל מיני פעולות, אבל האור האמיתי ממש עוד לא משפיע עלינו כי אנחנו עוד לא מחוברים. החיבור שלנו מתחיל מחג השבועות עצמו.

תלמיד: אז מהם כל התהליכים שעוברים עד אותה נקודה של מתן תורה?

אלו הכנות. אנחנו משתדלים להתחבר ובחיבור שלנו משתדלים להיות כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת מתאימים לאור העליון, ואז האור העליון לאט לאט מתקרב, ומהצד הזה אנחנו מרגישים דינים, ומצד אחר כשאנחנו מתקרבים זה לזה, הוא כבר מתחיל להאיר לנו.

שאלה: מה קורה במעמד הזה בשבועות, במתן תורה, שדווקא שם קורה החיבור הראשון וזה יוצר את השוני שנותנים להם פתאום תורה?

כי הם הגיעו כבר לרצון, שהם מוכנים לוותר על הקשר האגואיסטי ביניהם ולכן הם מקבלים תורה, כוח החיבור.

תלמיד: וקודם לכן לא היה רצון שכל אחד יוותר על האגו שלו?

בצורה הדרגתית. זה תהליך הדרגתי, הם לא הודו בזה, לא חשבו, לא הבינו שהם צריכים להתעלות למעלה מהטבע שלהם עד כדי כך.

תלמיד: לפני המעמד של מתן תורה, הייתה קבוצה, או זה המעמד שבו נוצרת הקבוצה?

הקבוצה נוצרת בתהליך של יציאת מצרים. כשהם מגיעים להר סיני שם הם מתחילים בעצם להתחבר ולהבין שהחיבור שלהם נותן להם צורה מיוחדת בתהליך התיקון, ושהחיבור שלהם הוא בונה אותם.

תלמיד: מה שאני מנסה לתפוס זה למה דווקא במעמד של הר סיני הם הצליחו פתאום להיות איש אחד בלב אחד והצליחו להגיד "נעשה ונשמע".

כי זה היה כנגד העבדות שהרגישו אצל הרצון לקבל, אצל פרעה, ולכן הקפיצה הזאת היא נתנה להם את ההרגשה עד כמה הם מתעלים מעל הטבע שלהם ורוצים להגיע לההיפך מזה.

שאלה: אז מבחינה איכותית, מה הם הצליחו, מה התוספת שלהם?

קודם הם היו כל אחד סגור ברצון לקבל שלו ולא היה להם שום אפשרות לצאת ממנו ולהתחבר לכולם, לאחרים. מה שאין כן עכשיו, הם כן יכולים להתעלות כל אחד מעל עצמו והחיבור שהם יכולים להשיג, יוכל להוציא אותם לדרגה רוחנית.

שאלה: אז יש קבוצה שמתחברת יותר ויותר, עד שמגיעים ל"כאיש אחד בלב אחד".

כן.

שאלה: זה מצב של השתוות עם הבורא.

כן.

שאלה: וזה עוד לפני קבלת התורה.

בעצם כן.

שאלה: זאת השאלה, מה התורה מוסיפה, כי לכאורה עשינו את העבודה.

לא, החיבור הראשון בינינו זה לא שקורה משהו איתנו, זה רק התחלת הבנת סגנון העבודה. אבל אחר כך אנחנו מתחילים לעבוד במאור המחזיר למוטב, בתורה ובמצוות. זאת אומרת אנחנו מחברים את עצמנו כשמבינים איך לחבר, וכל פעם כשמבינים אז טועים, נופלים ואחר כך מתקרבים ומבינים. וככה היא ההתקדמות.

שאלה: זה כוח החיבור בינינו שמלווה את הקבוצה כל הזמן, ואנחנו קוראים לו "הבורא" מהרגע הראשון.

כן.

תלמיד: לגבי קבלת התורה, מה השינוי המהותי האיכותי, שלפני זה היה האיחוד בשלב הכנה ועכשיו יש איחוד עם תורה?

זה דומה לעובר, שמגיע להתפתחות כזאת, שהוא בעצמו מתחיל במשהו לחיות ברחם אימו, ומספק לעצמו כל מיני צרכים. כך אנחנו, זו צורת ההתפתחות.

תלמיד: זאת אומרת, שהתורה באיזשהו מקום מוסיפה ונותנת עוד שלב של עצמאות ומודעות לנברא?

כן, ודאי.

תלמיד: אבל לפני זה גם התורה פעלה וגם אחרי זה היא תפעל. אז מה זה הקליק הזה במעמד קבלת התורה, שכאילו היה צריך לציין, שמשם קיבלתם את התורה?

אנחנו עכשיו יודעים באיזה כוח, באיזו שיטה אנחנו יכולים להגדיל את עצמנו עד דרגת הבורא, ורואים כמו שכתוב, "מסוף העולם ועד סופו".

שאלה: מה ההבדל בין האור שפועל על הקבוצה עד לזמן קבלת התורה, ומזמן קבלת התורה?

עד לזמן קבלת התורה האור שפועל הוא אור מקיף, לא מכוון לאף אחד וכולם נמצאו בו כבערפל. מה שאין כן האור שמאיר מזמן קבלת התורה והלאה, זה כבר אור מכוון, שיש לו כיוון והוא פועל בהעדפה. זאת אומרת מחבר את עצמו לאלו ולאלו ולאלו, והאור בעצמו מתחיל לעבוד כבר כשהוא מתקן את כל בני האדם שבקבוצה הזאת, לפי הטבע שלו ולפי הטבע שלהם. זאת אומרת יש להם כבר התפתחות אישית.

שאלה: מה השוני בעבודה עד זמן קבלת התורה ומזמן קבלת התורה?

עד זמן קבלת התורה הם כולם מתפתחים כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו, איך שהתפתחו כל האורגניזמים, וזה היה פרֶה-התפתחות. ומזמן קבלת התורה והלאה כבר כל אחד מתחיל לקבל את ההשפעה היותר ויותר אינדיבידואלית. ולכן נעשה ביניהם כבר תהליך הבירור, מי שייך למי, מי קרוב למי, באיזה קשר, באיזו עזרה הדדית וכן הלאה.

תלמיד: במעמד הר סיני נולד עם?

כן.

תלמידה: אז מה זה העבודה האינדיבידואלית בזמן הזה?

אומנם הם עם, אבל לכל אחד יש תפקיד והוא מבין אותו והוא מרגיש אותו.

תלמיד: ומה העבודה שלהם כעם?

שהם צריכים להביא את עצמם לחיבור ביניהם, ולחיבור שלהם עם הבורא, כך שמהבורא דרכם יקבלו כל באי העולם את הכוח עליון.

שאלה: מה זה אומר, שהתורה מתלבשת בנפש האדם, איך התקיימה התורה לפני שהתלבשה בנפש האדם, ומה היה השינוי בנפש שקרה כשהתורה התלבשה בתוכה?

"תורה" זה האור העליון שמגיע לנו מהבורא בתנאי שאנחנו מוכנים, וזוכים לקבל אותו, להתפתח על ידו, אז זה נקרא "תורה".

שאלה: העשירייה שלי יוצרת קשרים יפים, מה עלינו לעשות כדי למקסם את הקשרים האלה בחג השבועות?

קודם כל להתבטל כלפי מה שעושה העשירייה, ואחר כך להשתתף בכל הכוח במה שהם עושים.

שאלה: איך אנחנו יכולים להיות רגישים לנקודה בלבבות של החברים להתחבר יחד?

להיות יותר רגישים ללב הכללי של הקבוצה פשוט להשתדל להתבטל כלפיהם. אין לי מילים כרגע.

קריין: קטע מספר 3, כותב ה"מאור ושמש",

"ימי ספירה מורים על האחדות, כמובא בספרים הקדושים. לכן בימי הספירה צריך האדם לתקן מידה זו של האחדות, ועל ידי זה זוכה להשגת התורה בחג השבועות, כמו שכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר", והענין הוא, כי העיקר שהכל תלוי בו הוא, שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל. וכמאמר חז"ל, שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום בישראל, השכינה שרויה ביניהם."

(מאור ושמש. רמזי שבועות)

שאלה: מה זה לתקן את המידה של האחדות?

זה להביא אותם לאחדות יותר גבוהה, צמודה, חזקה.

תלמיד: מה זה אחדות?

"אחדות" זה שכל אחד מוסיף לשני מה שחסר לו. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שיש לנו תמיד מה להוסיף.

שאלה: איזה שינויים קורים כשהתורה מתלבשת בנשמה של האדם? אנחנו למדנו שהתורה זה משהו או שמתקן או שממלא.

אור התורה זה הכוח העליון הכללי שפועל גם על הבנה, גם על הרגשה, גם על החיבור, גם איך לסובב את האדם לכיוון הנכון, זה הכול נקרא "מאור התורה".

תלמיד: האם אפשר להרגיש את זה איכשהו בינינו?

אדם מרגיש את זה ברצון שלו, היינו - בליבו.

תלמיד: לפני תחילת החג אמרת שבחג הזה אנחנו צריכים להרגיש כמו מקובלים אמיתיים את אור התורה. איך להרגיש אותו בעשירייה, איזה מאמץ לעשות?

את אור התורה אנחנו יכולים להרגיש או ברצון להשפיע שלנו או ברצון לקבל כשאנחנו מחוברים בינינו בכוונה על מנת להשפיע. זה יהיה או אור החסדים או הארת החכמה כבר. עוד נדבר על זה.

שאלה: האם המצב שאנחנו מקבלים מתחיל להאיר לנו בכלים דקבלה, או שעצם הקבלה של המצב עצמו זה התנאי שאנחנו לא ניפול, או שזה תהליך מתמיד של עלייה ירידה, עלייה ירידה?

כשאנחנו נגיע לזה, אז אתה תרגיש איזה תהליך אתה עובר.

שאלה: בתחילת השיעור דיברת על כך שהבורא מוסר לנו את הקשר עימו, קשר עם כל המציאות העליונה, כמו חוט, שהוא רוצה להוציא אותנו כולנו לעולם האמיתי. מה זה קצה החוט שמגיע עד אלינו, ואיך לדעת שהחוט הזה מגיע באמת מהאור העליון?

אנחנו לא יודעים. אבל אם אנחנו משתדלים להתחבר לפי עצות המקובלים, אז בטוח שהאור מיד פועל עלינו ומתחיל לשנות אותנו, להעלות אותנו, לסדר בינינו קשר חדש, וכן הלאה.

שאלה: האם במעמד הר סיני אנחנו עוברים מחיסרון פרטי של כל אחד לחיסרון משותף, שזה נקרא אומה?

לאט לאט, לא מיד, כן.

שאלה: מה גורם ללב החברים להשתוקק לחיבור?

קודם כל הנקודה שבלב שיש בכל אחד, אחר כך דוגמה מחברים. ובתוך שני אלו פעולת הבורא עליהם, שזה שלוש.

שאלה: שמעתי שאנחנו לא מקבלים את התורה אם אנחנו לא מחוברים. מהו הביטוי של החיבור כאיש אחד בלב אחד?

החיבור של כולנו יחד הוא שכולנו הולכים להתחבר בבורא אחד, לא חשוב עד כמה אנחנו שונים. איך אנחנו יכולים להיות כאחד? על ידי זה שכל אחד רוצה להוסיף לכולם, ואז יכולים כן להתחבר כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: המאור ושמש כותב, "שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום בישראל, השכינה שרויה ביניהם". ולפני כן הוא כותב ""ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר"". מה זאת האהבה שהוא מדבר עליה ואיך מגיעים אליה, ומה פירוש "ויחן שם ישראל נגד ההר"?

שרוצים להיות מחוברים, אבל לא יודעים איך להגיע לזה, כי מצד שני מרגישים את השנאה.

תלמיד: אבל איך מתעלים מעל השנאה הזאת ומתחברים לאותה אהבה, כדי שנקבל את התורה?

זה נקרא שעומדים נגד ההר.

תלמיד: מהו המושג הזה?

יש הר לפניהם, שהם צריכים לעלות עליו, אבל אין להם שום כוחות ועצות איך להגיע לזה.

תלמיד: אז ממי מקבלים את הכוחות ואת העצות האלה?

מהחיבור ביניהם ומהבורא.

תלמיד: היה להם מדריך, משה הדריך אותם בזה?

כן. משה מדריך אותם בצורה שהוא לא נותן להם מרשם לכל החיים, אלא כל פעם הוא נותן להם קצת והם מתקדמים ככל שיכולים. ושוב צועקים ושוב דואגים, ושוב משה נותן להם איזו עזרה, וכך מתקדמים בעליות ובירידות.

שאלה: מה ההבדל בחיבור בינינו לפני קבלת התורה ואחרי קבלת התורה?

כל מה שרצינו לעשות לפני קבלת התורה, אחרי קבלת התורה אנחנו כביכול יכולים לעשות - להיות יחד בלב אחד, ברצון אחד, ולפנות ממנו לבורא, שהבורא ישמע ויעזור לנו.

תלמיד: לאחר קבלת התורה יש עדיין שנאה בינינו?

אם מגיעים לדרגות עביות יותר גדולות אז לפעמים כן.

תלמיד: ומתוך החיבור הראשוני בינינו לפני קבלת התורה, איזה חיסרון צריך להיות בנו בשביל שנקבל תורה?

שבחיבור בינינו נרגיש שאנחנו יכולים להינצל מכל הבעיות, מכל הצרות.

תלמיד: אבל זה הטריגר הראשוני שהביא אותנו לחיבור, ועכשיו יש בינינו איזה סוג של חיבור שממנו צריכים להעלות תפילה, איזה חיסרון, תפילת רבים בינינו בשביל שנקבל תורה. איזו איכות נוספת יש עכשיו בתפילה שלנו, בחיסרון הזה?

אנחנו צריכים להרגיש תוצאה מכוחותינו שכולנו נכללים בכוח אחד.

תלמיד: זאת אומרת, עכשיו אחרי שהגענו לאיזה חיבור מסוים מאיזה פירוד, אז אנחנו צריכים להגיע לאיכות שיש כוח אחד? זה לא מובן, כי הגענו לחיבור הראשוני מאותה דרישה לאיזה כוח שיוציא אותנו ממצרים, הבנו שיש משהו שמפריד בינינו ועכשיו צריכים לדרוש אותו, אנחנו דורשים ועכשיו צריכים לקבל אור מסוים, איזו תורה מסוימת שעליה אנחנו עושים עבודה. אבל מה יותר איכותי עכשיו בעבודה שלנו?

העבודה שלנו יותר איכותית בכך שאנחנו קשורים לכוח עליון, ולא שאנחנו יכולים על ידי הכוח שעכשיו גילינו לעשות משהו בעצמנו.

תלמיד: אז מה אנחנו עושים עכשיו שאנחנו מרגישים את הקשר הזה לעליון? איזו עבודה יש בינינו עכשיו?

העבודה שלנו היא כרגיל להיות יותר ויותר מחוברים.

תלמיד: והיא תמיד תהיה על ידי התפילה בינינו שנחבר אותה ביחד לעליון.

כן, הפתרון הוא תפילה. זה צריך עוד להתברר.

קריין: קטע מספר 4. כותב מאור ושמש.

"בשעת מתן תורה, שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה, כמו שפירש רש"י, מפני זה זכו לקבלת התורה ולגילוי שכינתו ית' עליהם פנים בפנים. וזה אמרו "ויסעו מרפידים", הנה רפידים - אותיות פרודים, ורמז בזה שנסעו מהעצלות והפירוד והתחברו יחד באהבה לעבוד ה', ומפני זה נתן השי"ת התורה."

(מאור ושמש. רמזי שבועות)

שאלה: מה זה "נסעו"? זו תנועה שעושים ביחד?

כן. זו תנועה שעושים יחד ומרצון לרצון מתקדמים ביניהם וכך מתקרבים לבורא.

תלמיד: איך עושים תנועה ביחד?

מתגברים על האגו שלהם ומתחילים להרגיש את האחר.

תלמיד: אבל עדיין כל אחד מרגיש את האחר. מתואר שהם עברו ממצב למצב, הם עוברים כעשירייה, כקבוצה ממצב למצב.

כן, ובמצב השני הם יותר מחוברים ולכן מבינים יותר את הבורא, מרגישים אותו יותר, וקרובים יותר למטרה.

שאלה: גם בקטע הקודם וגם בקטע הזה יש עניין של חניה. פה הוא כותב "שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה,", ובקטע הקודם הוא כתב "ויחן העם נגד ההר". מה העניין של חנייה בעבודה?

תמיד יש לנו חניות, ובחניות האלה יש להם באמת עניין רב. כי לפעמים הם יכולים להתקדם יום יומיים, להגיע לאיזשהו מקום ולחיות במקום הזה חודש חודשיים, ואחר כך שוב לנוח, ואחרי זה לקום וללכת עוד חצי יום או יום, ושוב להיות באיזה מקום במשך חודשים. זאת אומרת זה לא כמו שנראה לנו שחניה זה רק מנוחה. חניה זה חיבור, שכל מה שהם עברו משפיע על החיבור ביניהם, והם מממשים את החיבור החדש.

תלמיד: הם מממשים וגם אוספים כוחות חדשים לצעד הבא? יש עניין כזה?

כן.

שאלה: אנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", וחוץ מלהיות "כאיש אחד בלב אחד" אנחנו צריכים להשפיע גם לחברים. אז מצד אחד אני צריך להרגיש את כולנו כאיש אחד, ומצד אחר אני צריך להרגיש שיש מישהו אחר שהוא לא אני בשביל להשפיע לו. אם כך, מה ההבדל בין שני היחסים האלה?

אנחנו צריכים להרגיש פער בין מה שכל אחד ואחד מרגיש לבין מה שכולנו יחד מרגישים, והפער הזה זה הוא בדיוק אותו הכלי שאנחנו צריכים להתעלות מעליו.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לתת דוגמאות לחברים כל הזמן, אז על ידי איזה פעולות אני יכול לתת דוגמאות טובות לחברים?

אתה פשוט דואג שיהיו להם תנאים נכונים ללמוד, שלכולם יהיה מקום בזמן הלימוד, שהם יקבלו מה שחסר להם כדי להיות יחד. האדם צריך להרגיש את זה בצורה טבעית.

תלמיד: כשהחבר שלי רואה אותי, הוא צריך להרגיש את חשיבות הבורא, את גדלות החברים. אז איך אני יכול לתת לו כזאת הרגשה?

מלב ללב בלי מילים. אתה רוצה שהוא ירגיש בלבו, כמו שאתה מרגיש בלב שלך.

שאלה: מה זה אומר לנסוע מהפירוד והעצלות?

להשתדל ככל האפשר להתרחק מזה ולהגיע לחיבור.

תלמיד: האם זו החלטה שאנחנו עושים? אנחנו אומרים מעכשיו אנחנו נוסעים מזה? איך זה עובד?

תנסו לקבוע ביניכם דברים כאלה ותראו. אלה דברים רגשיים וקשה להסביר אותם במילים.

תלמיד: זה בדיוק העניין, אנחנו צריכים לדבר על זה ולהחליט שאנחנו עושים זאת, ואיך אנחנו מוודאים שההחלטה הזאת היא באמת מתבצעת?

רק מתוך המעשה.

תלמיד: נניח שבאמת החלטנו ואנחנו עושים את המעשה הזה, איך משם זה הופך לאהבה וחיבה כמו שהוא כותב בקטע? איך קורה ההיפוך הזה, איך יש פתאום את ההחלטה ואז הכול מתהפך משנאה לאהבה?

על ידי זה שעושים את זה בקבוצה, אז כל הכוחות הקטנים שלנו מתחברים ופועלים כבר ככוח אחד, והבורא מלמעלה נותן חיוּת לתוך הכוח הזה. תנסו לממש את זה ואתם תראו שכך זה עובד.

שאלה: אנחנו מדברים המון על אהבה. על מה מבוססת האהבה, מה יש במושג אהבה שאנחנו כל כך לא מצליחים להגיע אליה, מה זו אהבה?

באהבה יש קשר בין הכלים השבורים שמתחברים ביניהם ודרך החיבור שלהם הם מרגישים את המהות של כלי הכללי שהבורא מייצב אותו.

תלמיד: בגדול אנחנו מבינים מה זאת אהבה, אנחנו אוהבים את הילדים, אוהבים את האישה.

לא, זה משהו אחר לגמרי.

תלמיד: בדיוק, מה ההבדל?

אני לא רוצה להגיד מה ההבדל, אני בכלל לא רוצה לשייך אחד לאחר.

תלמיד: למה?

כי האהבה הזאת זה סתם מילים.

תלמיד: אז מה זאת האהבה שכולנו משתוקקים אליה ולא מצליחים להגיע אליה?

אנחנו משתוקקים לאהבת החיבור בינינו מפני שדווקא מתוך החיבור בינינו אנחנו מרגישים איחוד ואיחוד זו כבר תכונת הבורא שאותה אנחנו אוהבים, היא שמעלה אותנו למעלה.

תלמיד: אנחנו ממש מקבלים אהבה, אוהבים את החבר ממש מהלב, פתאום אוהבים את כולם כתוצאה מזה שהבורא מחבר בינינו?

יותר מהכול, יותר מעצמנו.

תלמיד: זאת אומרת, אותה אהבה לא שייכת כביכול לעולם הפיזי?

מה זה שייך לעולם הפיזי? אני לא מבין.

תלמיד: זה לא שייך לעולם הזה שאנחנו חיים בו, זאת אומרת זו לא אהבת האישה, זו לא אהבת הילדים, זה כביכול משהו מעל.

זו אהבה שפועלת מעל הריחוק הטבעי שיש בין בני אדם.

תלמיד: אז כתוצאה מהעבודה שלנו אפשר להגיע לאותה אהבה מעל השנאה?

כן.

שאלה: אנחנו מדברים כל הזמן על חיבור, להתחבר יותר ויותר. האם יש דרך שהעשירייה יכולה לבדוק את עצמה עד כמה היא מחוברת?

לא, היא לא יכולה לבדוק מידות.

תלמיד: והאם כן או לא?

אם כן או לא, הם יכולים לפי הסימנים שיש ביניהם להגיד אם הם נמצאים לכיוון החיבור או לכיוון הפירוד.

תלמיד: אבל אם אנחנו בודקים בעשירייה ונניח כל אחד אומר מה הוא חושב לגבי החיבור, אז אחד יגיד שהוא מרגיש חיבור, השני יכול להגיד שהוא מרגיש פחות, אז איך אנחנו כעשירייה יודעים מה המצב שלנו?

לא יודעים. יודעים שיש לנו כיוון, מצב, מקום, שאנחנו צריכים להתקרב אליו, אבל לא יותר מזה.

שאלה: בקטע שקראנו הוא שם שני המושגים "עצלות ופירוד" יחד. האם עצלות מביאה לפירוד?

ודאי, כי אנחנו לא מוסיפים מספיק כוחות בחיבור.

תלמיד: מה אתה ממליץ לעשירייה שמרגישה ממש עצלות במרכז?

קשה להמליץ.

תלמיד: ולאדם פרטי? אם אני מרגיש עצלות אז מה אני עושה לפי הניסיון שלך?

להשתדל להידבק לכאלו אנשים שהם נמצאים בפעולות. אין יותר מה לעשות, "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: איך אפשר לתאר אהבה ללא אהבה עצמית?

אני לא יודע איך לתאר את זה, אבל נגיע ונראה מה זה.

שאלה: כאשר מתחברים "כאיש אחד בלב אחד", מה תלוי בי ומה תלוי בבורא כדי לממש את המטרה הזו?

הכול תלוי בי והבורא עוזר, תומך ומושך, אבל בעצם כל תחילת העבודה היא בי. אומנם כתוב "אני ראשון ואני אחרון", אבל אנחנו צריכים לקבל שהכול תלוי בנו.

שאלה: העשירייה שלי באפיסת כוחות, ניסינו הכול, דוגמה אישית, בירורים, תפילה, ובכל זאת חברים לא מצליחים להתעורר למרות שמאוד רוצים. מה עוד אפשר לעשות?

הייתי אומר להתפלל. כי אם באמת ניסיתם את הכול, ושום דבר לא עוזר, אז כנראה הבורא דורש ממכם תפילה. שאתם תתפללו, ותבקשו, ככה זה.

שאלה: אם התורה תתקבל בעשירייה שלנו, האם נרגיש הבנה טובה יותר כיצד לעבוד עם המצבים שאנחנו עוברים? האם נבין את דברי המקובלים בצורה חדשה?

הכול תלוי בחיבור בינינו. אם נתחבר יותר, נבין יותר.

שאלה: מה בדיוק צריך להוסיף כל חבר, האם אתה מתכוון שעליי לבקש עבור כל חבר?

גם זה נכון, עליי לבקש עבור כל אחד ואחד.

שאלה: במעמד הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו, באיזה סוג של התעוררות אנחנו צריכים להיות, עכשיו אחרי המעבר הזה של שבעת השבועות שעברנו?

איזה מעבר צריך להיות?

תלמיד: איזה מעמד מבחינתו, מה צריכה להיות כאן התוספת שלנו? אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור בוקר של שבועות, מה מצופה מאיתנו כדי שנתעורר?

מצופה מאיתנו שנרצה לגלות בנו קשר עד כדי כך מיוחד שבו תתגלה התורה. זאת אומרת, מערכת אחידה, אחת, שבתוכה נרגיש כוחות, ונרגיש מצב חדש.

תלמיד: מה היית רוצה מאיתנו, שיקרה עכשיו?

חוץ מחיבור אין לנו מה לרצות. רק להיות בחיבור. שכל אחד ירגיש דרך העשירייה שלו את החיבור שלו עם כל יתר החברים שנמצאים כאן, ובכל העולם. גברים עם גברים, נשים עם נשים, במסגרת העולמית של כל בני ברוך. זה מה שהייתי רוצה.

תלמיד: זה מרגיש שזו אותה בקשה כל הזמן, לא משנה אם זה היה אתמול, או מה שאתה אומר עכשיו.

גם אתמול אמרתי כך?

תלמיד: אני שומע אותך אומר כך כל יום, אותו הדבר, רק תתחברו.

נו?

שאלה: מה מיוחד היום באורות של חג השבועות?

היום אנחנו נמצאים לפני החג, שזה בכל זאת זמן מיוחד כללי, ואנחנו רוצים שהאור הכללי שפועל באותו היום ישפיע עלינו, יעבוד עלינו, וכך יוכל לייצב אותנו נכון. הכול תלוי בחיבור, והחיבור תלוי בנכונות לחיבור.

שאלה: הבנתי שאדם צריך לתת לחברים שלו, להוסיף להם גדלות הבורא, לתת להם דוגמה על ידי זה שהוא רוצה שהם ירגישו בליבם, את מה שהוא מרגיש בליבו. אבל אם אדם לא מרגיש את גדלות הבורא, מה הוא יכול להוסיף לחברים?

את מה שהמערכת יכולה לספק לכל אחד ואחד.

תלמיד: לא הבנתי, מה המערכת יכולה לספק לכל אחד ואחד?

אחד לא מרגיש, השני מרגיש, השלישי מרגיש שהוא לא מרגיש, לא חשוב מה, אבל אם כולם מתחברים בסופו של דבר יוצא להם כלי שהבורא יכול להשפיע בו.

תלמיד: זה ברור. אבל מה כל חבר מוסיף, מה יש לו להוסיף? למי שיש גדלות הבורא, ברור מה יש לו להוסיף, הוא רוצה שהחברים ירגישו את גדלות הבורא בליבם מלב ללב.

נו ומה, הוא רוצה שהם ירגישו, ומה אם הם לא יכולים להרגיש?

תלמיד: לא יודע, זה מה שענית לחבר קודם, שהוא צריך לרצות שהחברים ירגישו את זה בליבם. אז אם הוא רוצה, אבל הם לא יכולים להרגיש, אז מה?

נכון, כי על ידי זה גדל החיסרון הכללי.

תלמיד: איפה, אצל מי, אצל האדם שרוצה או אצלם?

אצלם בקבוצה, וכך הם מתקרבים לתפילה אמיתית.

תלמיד: איך גדל אצלם החיסרון הכללי אם החבר מרגיש גדלות הבורא, והם לא?

גם הם מרגישים שהם נמשכים לגדלות הבורא, וכנראה שלכמה מהם יש, אבל לא לכולם, ואז הם מתחברים ביניהם.

תלמיד: האם יש עבודה שונה בין המצבים השונים, כשיש גדלות הבורא, כשאין גדלות הבורא, מה כל חבר יכול להוסיף?

בכל פעם העבודה שונה.

תלמיד: אז מה יש לחבר להוסיף כשיש לו גדלות הבורא, ומה יש לחבר להוסיף לאחדות כשאין לו גדלות הבורא?

ראית פעם סירה קטנה ששטה על פני גלים גבוהים בים? ככה אנחנו כל הזמן צריכים לראות את עצמנו.

תלמיד: את עצמנו או את העשירייה?

את עצמנו, זאת אומרת את העשירייה.

תלמיד: ובתוך עשירייה הזאת כולנו נמצאים?

כן.

תלמיד: אז יש חברים שאין להם עכשיו התפעלות והתעוררות, יש חברים שיש להם התפעלות והתעוררות. מה התפקיד של אלה ושל אלה בסירה על פני הגלים?

להתחבר.

תלמיד: ומה כל אחד תורם לחיבור?

להגיע למטרה המשותפת.

תלמיד: הכיוון הכללי שלהם הוא בדרך למטרה המשותפת. אבל בנקודת מצב העכשווית לחלק יש ולחלק אין התעוררות.

עליהם להתחבר כך שלכולם תהיה התעוררות.

תלמיד: אז לחבר שיש התפעלות, מה זה אומר מבחינתו להוסיף לחיבור?

עליו להעביר את ההתפעלות שלו לאחרים.

תלמיד: איך? מלב ללב. אבל אם לו יש ולהם אין, אז כמו שאמרת לי , אז מה אם הוא רוצה, אבל הם לא מרגישים?

הוא עושה כל מיני פעולות כולל תפילה, שהוא רוצה שהם ירגישו את מה שיש בליבו וייקחו את זה.

תלמיד: וזה פועל?

כשהוא רוצה שככה יהיה.

תלמיד: ומה יוצא מזה?

בסופו של דבר הם מתחברים.

תלמיד: וחבר שאין לו גדלות הבורא, ואין לו התפעלות, מה הוא מוסיף לחיבור?

יש לו תקווה לקבל מהם.

תלמיד: מה הוא צריך לעשות כדי לקבל מהם?

להתחבר איתם ככול שיכול.

תלמיד: מה הוא יכול להוסיף לחיבור, הוא יכול להוסיף משהו או שהוא רק מקבל?

הוא יכול להוסיף.

תלמיד: מה?

את זה שהוא לא מבין, את זה שהוא לא מרגיש, לא רוצה, ומרגיש את עצמו מנותק. את כל הדברים השליליים הוא מוסיף לחיבור.

תלמיד: החבר שמרגיש עכשיו את אותו הניתוק צריך לקחת בחשבון שאני עכשיו מוסיף לחיבור את השליליות הזאת שבי?

מה הוא יכול להוסיף חוץ מהרגשת הניתוק?

תלמיד: זה מה ששאלתי, מה הוא יכול להוסיף אם הוא מנותק?

את החיסרון שלו.

תלמיד: איך הוא מוסיף אותו?

על ידי בכי. אם כבר אין לו מה להוסיף, אז רק בבכי.

תלמיד: וחבר שנמצא ככה, ומרגיש שזה פחות או יותר המצב הקבוע שלו, שאין לו מה להוסיף, מה עושים במצב כזה?

הוא מוכן להתחבר עם אחרים בכל מה שיש להם, ולעזור להם.

תלמיד: קודם שמעתי, שקודם כל העבודה היא בלהכניע את עצמו, בלבטל את עצמו, איך הביטול קשור לעבודה שעכשיו הסברת לנו עליה?

אני מבטל את עצמי כלפי החברים, כלפי הקבוצה, והולך איתם לאן שהם הולכים.

תלמיד: זאת העבודה גם של החבר שיש לו התפעלות, וגם של החבר שאין לו התפעלות?

כן.

תלמיד: איך החבר שיש לו התפעלות מבטל את עצמו?

לפי ההתפעלות.

תלמיד: אבל יש לו התפעלות, הוא מרגיש את המטרה, הוא עכשיו מושך את כולם קדימה, במה הוא מבטל עצמו?

אין לו אגו? אין לו על מה להתגבר?

תלמיד: אז גם הוא צריך לחפש על מה להתגבר?

כן, ודאי.

תלמיד: אז איך הוא מחפש על מה להתגבר, ובכל זאת מחפש שהם ירגישו בליבם את מה שהוא מרגיש בליבו?

שיתחבר איתם, וייקח מהם את המשא שלהם.

תלמיד: והחבר שלא מרגיש התפעלות, איך הוא מבטל את עצמו?

הוא צריך לקבל התפעלות מאחרים.

תלמיד: מה הוא צריך?

להכניע את עצמו, להתחבר איתם, להיות כמו ילד קטן, וכך יתחבר. אלו דברים שמגיעים לאדם אפילו כשהוא לא דורש, ולא מבקש, אלא בדרך עבודה ככה זה קורה. זה כמו בצבא.

שאלה: קודם דיברנו על חנייה כתוב עלייה בשני הקטעים האחרונים, ופתאום נזכרת שיש עוד מקור שכתוב על חניה, שזה "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי"¹, וכאילו יש איזו תחושה דווקא עכשיו בחג כשכל הכלי מסתכל, כאילו נדרש לשיר את הניגון הזה. האם אתה מרשה לי להתפרץ בניגון?

תתפרץ.

תלמיד: אז בואו נשיר.

שאלה: בקטע הראשון כתוב שאור התורה משפיע על הלב, אנחנו יודעים שכל הפעולות מבוצעות על ידי המלכות. איך השילוב הזה משתלב כדי להזיז את העגלה הזאת לכיוון החיבור, ולעשות את זה נכון. אנחנו בנויים מלב ומוח, זאת אומרת הבורא מפעיל אותנו על ידי שני הפרמטרים האלה. אור התורה משפיע על הלב, איך הלב מעביר את זה למלכות שהיא תבצע את הפעולות, כי רק הפעולות יכולות לקדם אותנו?

לב זה המלכות עצמה.

שאלה: כשענית קודם לחבר כתבתי את התשובה שלך, "האיחוד הוא תכונת הבורא ואותה אנחנו אוהבים". האם האהבה הנכונה שאליה אני צריכה להשתוקק זה לא לאהוב את החברות, אלא לאהוב את הקשר בינינו?

שאלה מאוד יפה. כן, את צודקת, כי את הקשר בינינו אני אוהב, וזו כבר דרגה יותר גבוהה מכל אחד מאיתנו.

שאלה: למה אי אפשר לקבל את גילוי התורה לפני שמגלים את השנאה בהר סיני?

איפה תקבל את התורה, ובשביל מה תקבל את התורה, אם אתה לא מגלה את השנאה, הדחייה, והפירוד? בשביל מה אתה צריך תורה? כתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", אבל אם אין לך, אז בשביל מה לקבל את התורה?

נניח יש על פני כדור הארץ אנשים יפים, טובים, שמתייחסים יפה זה אל זה, ממש נמצאים בקשר יפה אחד עם השני, הם לא צריכים תורה.

אתה צריך להבין, התורה ניתנה לרשעים. "בראתי יצר הרע בראתי תורת תבלין", הבורא אומר את זה בצורה כל כך ישירה.

קריין: כותב הרב"ש.

"אנו סופרין מ"ט יום עד קבלת התורה. כי העומר הוא משעורים. שהכוונה, שהוא בא משעורים, על ידי זה שהוא משער בליבא את גדלות ה', כמו שפירש הזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" [כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו], באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם.

וזה נקרא בחינת אמונה. וכשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת בהמה. וזה ענין שהעומר היה של שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהכונה שעוד לא זכה לדעת התורה. מה שאם כן בשבועות, שזוכין לקבלת התורה, אז מקבלין את הדעת התורה, לכן מקריבים את מנחת חיטין שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מדבר."

(הרב"ש. אגרת נ"ט)

שאלה: בשבועות אנחנו עושים "מנחת חיטין" שזה מאכל אדם, וזאת דרגת מדבר, מעלים בקודש. למה כשמגיעים לבחינת אמונה זה בהמה? כי אמונה זה להשפיע או לפחות בעל מנת להשפיע. למה זה נקרא בהמה?

כי אור האמונה, אור החסדים זה עדיין דרגת בהמה.

תלמיד: גם להשפיע על מנת להשפיע, חפץ חסד?

כן.

תלמיד: אז אדם זה אהבה, רק לקבל בעל מנת להשפיע?

כי להשפיע על מנת להשפיע זה עדיין רק תיקון שמקדים ללקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת מקדים לפעולת הנתינה האמיתית.

תלמיד: אז כל עוד אנחנו בלא לשמה כל הזמן, אנחנו בהמות.

כן.

שאלה: מה זה העבודה הזאת, "לשער בליבו את גדלות ה'"?

כשאדם כל הזמן צריך ללכת עם לב פתוח לקבל ככל היותר התרשמות מגדלות הבורא. שבכל רגע ורגע בחייו הוא מצפה להרגיש יותר ויותר גדלות הבורא, שממלאת את המציאות, בונה את המחר.

שאלה: הוא הגדיר כאן את בחינת בהמה כאילו אוכלת את השעורים לעצמה, ובחינת אדם מניחה אותם כמנחה, משתמשת בשיעורים האלה בשביל לתת. אני מנסה לחשוב על עצמנו, אנחנו בשיעור לומדים פעם זווית כזאת או זווית כזאת של עבודה. איך אנחנו יוצאים מהשיעור במצב כזה שלא אכלנו את השיעורים האלה לעצמנו כמו בהמות, ונוכל להוציא משהו כדי לשים את זה כמו מנחה, לתת לאחרים, לתת לבורא? איך עושים מעבר כזה?

אנחנו משתדלים לתאר לעצמנו את המצבים המתוקנים.

תלמיד: נראה הרבה מהעבודה שלנו זה שאנחנו משתמשים בכתבי המקובלים ובשיעור כדי להגדיל את החיבור בינינו. ומשם לברר חיסרון לכיוון של השפעה. אבל גם החיבור הזה בינינו לא ברור. איך זה הופך להיות למשהו שיוצא החוצה, שעובר לאחרים. לפעמים זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים, לפעמים בדברים גדולים. למשל שמענו היום על איזו עשירייה שיש להם בעיה, רגע אחד זה מרעיד לך את הבטן, ועוד דקה זה כבר עבר לך מהראש ואתה לא לוקח את זה בתור משהו שלך, זה עשירייה אחרת. או שאתה שומע על חבר שיש לו בעיה ולא ממש מצליח לחיות בבעיה שלו או לאמץ את זה כאילו זאת הבעיה שלך. העשיריות כאילו מגובשות ועובדות ביחד, יש זום, וסדנאות, ונהיה קשר טוב בינינו, אבל זה לא הופך להיות איזו תכונה שאנחנו ממש מצליחים להלביש את זה עלינו כדי שתפעל כלפי חוץ.

עוד נברר את זה.

תלמיד: אני מתפעל מהחבר, איך הוא רוצה שהאהבה תחיה.

כן.

תלמיד: מה זה להיות בהכרת גדלות הבורא?

בהכרת גדלות הבורא זה שאנחנו לא יודעים, רק מקבלים קצת התפעלות מגדלות הבורא נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י וכך מתקרבים להכיר אותו, להכיר בו.

תלמיד: למה רק בעשירייה או בשיעור בוקר אני יכול להרגיש את גדלות הבורא? מצד עצמי אין, אף פעם אין, אבל כשאני נותן לאחרים או כשאני שומע מחברים, רק בזמן הזה אני מרגיש איזו הרגשה, למה זה?

זה דווקא נכון, כי לא מבלבלים אותך מלמעלה אלא נותנים לך להרגיש את הבורא באמת במצבים שאתה יכול להרגיש אותו. איך יכול להיות שאם היית לבד או לא בקשר עם הקבוצה, היית מגלה את הבורא? זה לא מציאותי.

תלמיד: והבנתי שגם שאלות שהיו לפני האיחוד בינינו, שאנחנו מתחברים כדי לעורר איזו הרגשה משותפת, זה הבורא שאנחנו רוצים?

לא, את בורא אנחנו לא מגלים אף פעם, אנחנו מגלים על עצמנו את התכונות שלו וכך לאט לאט מתקדמים להכיר אותו.

(סוף השיעור)

---

1. "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז, ג')↩