שיעור בוקר 16.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 814. מאמר

"מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה"

מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה

תשמ"ט - מאמר ז'
1988/89 - מאמר 7

"חז"ל (עבודה זרה ג') אמרו שם וזה לשונם "אמרו לפניו, רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, (תנה לנו עכשיו התורה, ונקיימנה). אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת", עד כאן לשונו. ויש להבין זה בדרך העבודה:

א. מהי "הטרחא בערב שבת",

ב. מה נקרא "שבת" בבחינת עבודה,

ג. ומדוע צריכים "טרחא", בכדי להשיג בחינת "שבת"

ידוע, ש"שבת" נקראת תכלית מעשה שמים וארץ. כלומר, התכלית של בריאת שמים וארץ היתה לצורך "שבת". זאת אומרת, בחינת הגילוי של רצונו להטיב לנבראיו, בזמן שזה מתגלה לעיני כל, אז נקרא שבת. היינו, ש"שבת מכל מלאכתו", היות שיש מלאכה גדולה, שיתגלה לעיני כל את הנהגתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.

ואז אין כבר מלאכה לעבוד בבחינת יומין דחול. שענין עבודה הוא "לעשות מחול קודש". שענין קדושה, הוא בחינת קדש, שמפריש עצמו מכל כלי קבלה, ועושה כל מעשיו על הכוונה דלהשפיע. כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". שפירושו הוא, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים צריכים להגיע להשתוות הצורה.

בגשמיות אנו רואים, שהאדם עובד רק בשביל פרנסה. ופרנסה נקראת מזונות שהגוף ניזון מהם. שפירושו, שהמזונות הוא, שנותן להגוף, הן חיי גשמיים, הנקרא אכילה, שתיה, וכדומה. והן מזונות רוחניים, הנקראים כבוד, השכלה, שליטה, ממשלה, וכדומה.

בכדי לקנות המזונות הללו, האדם מוכרח לתת יגיעה, אחרת הוא לא יקבל את זה. זאת אומרת, שהמזונות שהאדם משתוקק לקבל תמורת עבודתו, דומה לסעודה. והיגיעה, היא דומה להכנה להסעודה. זאת אומרת, מי שלא מוכשר לתת יגיעה, אינו מקבל לא מזונות גשמיים ולא מזונות נפשיים. כלומר, שמי שרוצה משהו, שיתנו לו, הנותן לא יתן, אם לא יתנו לו את התנאים, מה שהנותן דורש.

לכן בקדושה, שנקרא "בעל מנת להשפיע", והיות שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, והנותן דורש שיעבוד בשבילו, הנקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אחרת, אם הנותן יתן להמקבל על הכלים דאהבה עצמית, הכל ילך להס"א, שהיא עושקת השפע מהקדושה. כי קדושה נקרא, מה שהוא עושה לתועלת הבורא. ואם הכוונה לעצמו, שזה נקרא "שינוי צורה", הוא ההיפך מהקדושה.

אמנם היות שזהו נגד הטבע, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, זה נקרא "יגיעה". וזהו ההכנה להסעודה. כלומר, זה שהאדם צריך לכוון לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא "הכנה לסעודה", ש"הסעודה" נקראת בחינת "שבת".

ובהאמור יוצא, שהעבודה נקרא "זמן של חול". כלומר שצריכים לעבוד להוציא את החול שישנו בלבו של אדם, ולהכניס שם קדושה. ש"קדושה" נקראת, דביקות בה'. ו"חול" נקרא, פירוד מה'. כי כל העבודה היא לתת על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע. שאז האדם מתדבק בה', כנ"ל "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". ועל זה הוא משיג כלים, שהם מוכשרים לקבל את מה שהבורא רוצה לתת, את הטוב ועונג הנקרא "סעודה" כנ"ל. וזהו סעודת שבת. וזהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת".

ואאמו"ר זצ"ל אמר משל, על ענין עבודה לטובת ה', ולא לעבוד בכדי להשיג תועלת עצמו, אלא שיהיה הכל לשם שמים, שאחרת ילך כל השפע לקליפות. וזה מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף פ"ט), וזה לשונו "מלך גדול, טוב ומטיב, כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו, אלא כל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו, נתן צו לכל בני המדינה כולם, וייחד מקום בהיכלו לכך.

והתנה בפירוש, שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, והנה שכרם אתם במקום פעולתם, שהכין להם סעודות גדולות. ותחל העבודה סבורים היו, שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה. ולא ידעו מהמצאה הנפלאה, אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו, נתן אבק מרפאה בבית של העבודה.

ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו שמרו מצות המלך בדקדוק, וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דוקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק המרפאה. וגם כאשר הגיע זמן האכילה, טעמו את המגדנות, מעודם לא השיגו טעמים כאלו. ועל כן היו מהללים את המלך.

אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו, כיוון שראו, שאין השגחה, לא שמרו את מצות המלך כראוי, וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות, נתמלאו חיכם טעם מר, מחמת האבק הנ"ל, ויחרפו ויבזו את המלך".

ובהאמור, שבכדי להרגיש את הטוב והעונג שיש בתו"מ, אי אפשר להרגיש מטעם צמצום ודין שנעשה. שאי אפשר להרגיש שום אור בכלים דקבלה, שבכלים דקבלה אין שם אלא חושך ומות, מסיבת השינוי צורה שיש בין האור והכלי. לכן, כשרוצים לטעום טעם בתו"מ עם הכלים דקבלה, אין שם שום טעם. ובכלים דקבלה יכולים להשיג רק טעם בתענוגים גשמיים, ששם כן מגולה טעם של מתיקות, בזמן שהאדם משיג את התענוגים הגשמיים.

והטעם הוא, שבכוונה תחילה נעשה כך, בכדי שיהא קיום הבריאה, שיהיה ממה להנות, עוד מטרם שהאדם משיג כלים דהשפעה, שהם נקראים "כלים דיחוד עם ה'". היינו, שאין האדם נעשה מרוחק מה' בזמן קבלת התענוגים. ובכדי שיהיה להאדם ממה לקבל חיות ותענוג, לכן למדנו, שע"י שבירת הכלים מאיר הארה דקיק, שהיא הארה קטנה של קדושה, המאירה בתוך הקליפות, שמזה ניזונים כל התענוגים הגשמיים.

לכן בתענוגים גשמיים יכול האדם לקבל תענוג ומצב רוח מרומם. מה שאין כן להרגיש תענוג אמיתי, שהוא העיקר המכוון בהרצון דלהטיב לנבראיו, שורה שם האבקה של הסתר, והעלם, וחושך, ומרירות, שאין שם שום טעם בתו"מ. זאת אומרת, האבק המר היא בחינת ההעלם וההסתר, שיש שמה מכח תיקון הצמצום.

ואבק המרפא הוא נתן היגיעה בתורה ומצות. כלומר, שדוקא בהיגיעה בתו"מ מוצאים שם סם המרפא. ולמה דוקא בהיגיעה, ולא סתם שעוסקים בתו"מ, לא מספיק לקבל את הסם המרפאה, שירפא האדם מהסם המר, שישנו בהסעודה.

ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו סם המרפא את האבק המר, שה' נתן בהסעודה. ומהו היגיעה בתו"מ, שעל ידי היגיעה דוקא יכולים למצוא מקום, להשיג את הסם המרפאה.

ידוע, עיקר היגיעה היא בזמן שעובדים נגד הדעת. כלומר, שאין האדם יודע בשביל מה הוא צריך לעבוד, והוא צריך לעבוד נגד הדעת. זהו קשה מאוד. וזה נקרא "יגיעה בתו"מ". אולם יש להבין, מדוע צריך האדם לעבוד בתו"מ נגד הדעת, שזה קשה מאוד, ולא כל אדם מסוגל לזה, ולמה לא יכולים לעבוד בתו"מ בתוך הדעת, שיהא דבר השוה לכל נפש.

והענין, כי צריכים לדעת, מהו הלמעלה מהדעת, הנקרא "יגיעה", שצריכים להתייגע בעסק תו"מ. אלא הענין הוא, היות שהאדם נברא ברצון לקבל לעצמו, והיות על הרצון לקבל הזה נעשה תיקון, בכדי שלא יהיה בחינת שינוי צורה בעת קבלת השפע, אלא שאפילו בזמן קבלת השפע יהיה בדביקות, הנקרא "השתוות הצורה", לכן נעשה צמצום והסתר.

זאת אומרת, בזמן שהאדם רוצה לקבל את הטוב ועונג בכלים דקבלה, אז הוא לא רואה שום אור, אלא רק חושך, הנקרא "חלל פנוי מאור". אלא האדם צריך להמציא לעצמו כלים דהשפעה, שהוא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

ואיך משיגים הכלים האלו. הוא ע"י היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסקין בתורה ומצות, כדי להשיג הכלים דהשפעה. שפירושו, שאין האדם רוצה לקבל שום תמורה עבור עבודתו בתו"מ, אלא התמורה והשכר שלו יהיה, שיהיה לו כח לעשות הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

זאת אומרת, אם האדם מקיים תו"מ על מנת שיקבל תמורה, שישיג טוב ועונג לתועלת עצמו, זה נקרא "המקיים תו"מ בתוך הדעת". היינו, שעל זה הגוף לא מתנגד. כי בשיעור שהוא מאמין, שיקבל מזה הנאה לתועלת עצמו, זה נקרא "בתוך הדעת".

ועל בחינה זו אומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט" (רמב"ם, הלכות תשובה. דף ס' ע"ב).

רואים אנו מדברי הרמב"ם, שיש ב' בחינות בקיום תו"מ:

א. לתועלת עצמו. שהוא לקבל שכר, ולא לעבוד למעלה מהדעת. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, כיון שהוא הכל לתועלת עצמו, עבודה זו נקראת "עבודת כלל עמי הארץ", שהוא בתוך הדעת. ובבחינת עבודה אין זה נקרא יגיעה. (אולם בבחינת הכלל גם זה נקרא יגיעה).

ב. היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסק בתו"מ שלא עמ"נ שיקבל עבור זה איזה שכר, אלא הוא עובד הכל לתועלת ה'. וזהו נגד הדעת. כי השכל מחייב, שהאדם עובד הוא בשביל תועלת עצמו. לכן כשהוא אומר, שהוא מקיים תו"מ, בכדי שע"י זה הוא יקבל כח לעבוד רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתחיל להתנגד בכל כוחו, וצועק, מה, השתגעת, אתה רוצה לבטל עצמך להבורא, תגיד אתה, מה יהיה לך מזה.

בחינה זו נקראת יגיעה גדולה, היות שהוא צריך להילחם עם הגוף שלו, בזמן שהצדק והשכל הישר הוא עם הגוף, היות שזהו הטבע שלו. נמצא, שזה נקרא יגיעה, משום שזהו למעלה מהדעת, כנ"ל, שאין הגוף מסכים לזה, לעבוד לתועלת ה'.

וזה נקרא, שהוא עוסק בתו"מ בבחינת היגיעה. כלומר, שע"י התעסקותו בתו"מ, הוא רוצה לזכות לבחינת להשפיע. שזה יכולים להשיג דוקא ע"י זה שלומד בבחינת יגיעה, כנ"ל, שהוא עוסק בתו"מ על הכוונה, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב".

פירוש, היות שהוא רואה, שאין בידו אהבת ה', אלא אהבה עצמית, ולשם שמים אינו מסוגל לעשות שום תנועה קלה, מסיבת שהגוף מתנגד לזה, וכל פעם ופעם הוא מתגבר, ומכל מקום הוא לא מתקדם, אלא להיפך, אחרי כל היגיעה שנתן בהתגברות, הוא רואה, שהוא הולך אחורה ולא קדימה.

והיגיעה הזו גורמת לו מקום תפלה, שה' יעזור לו. נמצא לפי זה, שכל פעם שהוא רואה, שהוא הולך אחורה, לעומת זה כל פעם הוא מתקדם בתפלה. כי לפי מה שהוא רואה, שהוא רחוק מהמטרה, יש לו מקום להתפלל יותר מעומק הלב, היות שהוא רואה את מקום הסכנה.

זאת אומרת, שהוא מפחד, אולי יתגבר עליו הרע, ויתן להבין, שהוא יברח מהמערכה. כלומר, כי הגוף נותן לו להבין, שהעבודה הזו ניתנה לאנשים בעלי אופי חזק, ולא להכלל. והגם שעתה האדם קבל על עצמו ללכת בדרך האמת, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אבל היות שלא הולך לו, אלא הוא הולך אחורה, לכן הוא מפחד, שלא יתגבר עליו הרע, ושיתן לו להבין בתוך הדעת, שהצדק הוא עם הגוף, מטעם שהוא רואה את המציאות, שאין לו שום ספק, בזה שהגוף אומר לו, שזו עבודה בשביל יחידי סגולה.

לכן זה נותן לו להתפלל לה' בכל הלב, שיציל אותו מסכנה זו, שיהא מוכרח לברוח מהמערכה. לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, תעזור לי עתה, כי עכשיו עדיין יש לי כח להתפלל אליך. אבל אני לא יכול לדעת, מה יהיה אח"כ. אולי לא יהיה אפילו מי שיבקש ממך עזרה.

לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, עזור לי כל זמן שהנשמה עוד בקרבי, כי אני מפחד, אולי אחר כך אני אמות, ואני ארד למקום פירוד, שהוא יאוש, ואין שם אמונה בה' אפילו שיעור קטן, שיהיה לו מקום להתפלל לה'. כי האדם הנופל למקום יאוש, כבר לא מבקש שום עזרה. כי כל זמן שיש להאדם בטחון, שיצא ממצבו, הוא עדיין עושה פעולות בבחינת "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

נמצא, שהיגיעה, בזה שרוצה לעבוד בבחינת השפעה, זה גורם לו יגיעה. וזה גורם לו תפלה, שה' יעזור לו, ולהאמין באמונת חכמים, מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

נמצא, שהסם המרפא נמצא בהיגיעה. כלומר, זה שמתייגע עצמו בתו"מ להגיע לשמה, ה"לשמה" שהוא משיג, זה גורם לו אח"כ, שיהיה ביכולת להנות מהסעודה, הנקרא "טוב ועונג". היות שכבר יש לו הכלי דהשפעה, שהם מעבירים את ההעלם וההסתר, שרוכב על הסעודה. שההסתר הזה מרחק את כל מי שרוצה לטעום מהסעודה, ואומר על הסעודה, שיש לו טעם מר. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת".

ושאלנו, מהו בעבודה "סעודת שבת". יש לפרש, כמו שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר בעת בריאת אדם הראשון, למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים. שהסעודה נקראת "מגדל מלא כל טוב".

וזה נקרא "סעודת שבת". שפירוש, לאחר גמר העבודה, שהוא השגת כלים דהשפעה, שזהו כל היגיעה ביומין דחול, שחול נקרא "ששת ימי המעשה", שהוא ענין עשיית כלים מוכשרים, שתהיה להם היכולת לקבל הסעודה הכוללת לכלל ישראל, שזה יהיה בגמר התיקון, שזה נקרא בחז"ל בחינת "ישראל", שדרשו, שבריאת העולם היתה בשביל ישראל, כמו שכתוב "בראשית ברא. ואין ראשית אלא ישראל", כמו שכתוב "ראשית ישראל". כלומר, שהמגדל מלא כל טוב הוא בשביל הכלל כולו.

ובאופן פרטי נוהג הסעודה בזמן שהאדם מתקן מעשיו ובא לבחינת "ישראל", הנקרא ישר-אל, שפירושו, שכל מעשיו הוא לשם שמים, הנקרא, אל, אז הוא זוכה לבחינת "הסעודה" באופן פרטי. ובגמר התיקון יהיה, שכל הפרטים יבואו עם כלים מוכשרים לקבל את הסעודה, כנ"ל, שאמר הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת, כנ"ל בהמשל של סם המרפאה. כלומר, שע"י היגיעה בתו"מ, שם בהיגיעה ימצאו את התרופה המבטלת את הצמצום וההסתר הרוכב על הסעודה.

ובהאמור יש לפרש מה שמובא במסכת שבת (דף קי"ט) וזה לשונו "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו, תבלין אחד יש לנו, ושבת שמה, שאנו מטילין לתוכה, וריחו נודף. אמר, תן לנו הימנו. אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אינו מועיל לו".

הגם שהפירוש הפשוט הוא, שהוא מי ששומר שבת, אולם בעבודה יש לפרש "השומר שבת" פירושו שומר מלשון "ואביו שמר את הדבר", שהפירוש, שהוא יושב ומצפה ואומר, מתי אני יכול להשיג את הכלים, המוכשרים לקבל סעודת שבת, שיהיה ריחו נודף, היות שסעודת שבת נקראת "טוב ועונג, המלובש בתרי"ג מצות בבחינת תרי"ג פקודין".

וכמו שכתוב בהסולם (חלק א', דף רמ"ב, אות א') "שבכל מצוה ומצוה יש שם בפקדון אור מיוחד. וזה כבר נקרא בחינת הסעודה של שבת, שיכולים לקבל זה דוקא אחר העבודה ויגיעה, שזה בא ע"י שמקיימים את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, היינו עצות, איך להגיע לבחינת המאור שבה מחזירו למוטב".

לכן יהיה הפירוש "מי ששומר" היינו ששומר את התרי"ג מצות בבחינת עצות איך להגיע לבחינת השפעה. שדוקא בכלים דהשפעה יכולים להנות מסעודת שבת, שאז כבר הצמצום וההסתר נסתלק מהטוב ועונג. וזהו כמו המשל הנ"ל של סם המרפאה, היינו האבקה הנמצאת בקיום תרי"ג מצות בבחינת עצות, זה מרפאה את הסם המר, השורה על הטוב ועונג. לכן אם לא משיגים את הכלים דהשפעה, הנמצאים בתו"מ, ע"י היגיעה, נשאר ההסתר על הטוב ועונג.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונם "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". וזה תמוה, הלא צריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. אם כן איך אומרים "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". ובהנ"ל יש לפרש, שחז"ל מסבירים לנו, מהו השכר של צדיקים לעתיד לבוא.

כלומר, כל היגיעה שנותנין בכדי לקבל שכר, אומרים לנו, מהו השכר שלהם. לעתיד לבוא. היינו, שיזכו לעבוד רק בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שהוא כלים דהשפעה. ועל זה הם נותנים כל היגיעה, בכדי להשיג "לעתיד לבוא" בכלים אחרים ממה שיש להם עכשיו, שהם כלים דקבלה. ולעתיד יזכו לכלים דהשפעה. וזהו "ודע שמתן שכרן לצדיקים לעתיד לבוא".

שאלה: בתחילת המאמר הוא כותב על מי שאין לו כישרון, לא מוכשר לתת יגיעה. איזה כישרון צריך כדי לזכות לידי מזון נפשי?

אתה נמצא ברחובות, בעבודה, בכל מיני מקומות עם עוד הרבה אנשים, למה אין להם זכות לבוא וללמוד? ואתה, במקום לישון, לנוח או להרוויח, מה שמובן לכולם, אתה מגיע לאיזה שיעור כדי לשמוע שאתה צריך להיות כולך בעל מנת להשפיע. איפה ההיגיון?

תלמיד: לפי הבנתי זו ההתעוררות של הנקודה שבלב.

זו התעוררות מלמעלה של הנקודה שבלב, ולהם אין. לכן אתה מבצע את מה שהבורא נותן לך בינתיים, ועל זה אתה מפתח כלים משלך. המתניע של כל העניין הזה הוא הבורא ודאי, אבל אחר כך אתה ממשיך. אתה ממשיך על ידי זה שאתה קם בלילה, לומד ומשתתף עם החברים וכן הלאה. כך מגיעים לשכר הרוחני.

שאלה: לפי מה שהבנתי מהמאמר העבודה היא להתייגע על מנת להשפיע נחת רוח לבורא ולא לקבל שכר. והדרך היא, שהוא מתקדם בזה על ידי שרואה שהוא פחות ופחות יכול, הגוף מתנגד, מרגיש שהוא רחוק מלהשיג את היכולת הזאת, ושם מתרקמים הכלים, כלים דהשפעה, שרוצה להשפיע. ברגע שמתרקמים הכלים דהשפעה, מהי העבודה מכאן? מה צריך לעשות הלאה?

הוא ממשיך לעבוד עכשיו בכלים דהשפעה.

תלמיד: מה זה אומר?

בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: האם זה מגדיל את הכלים, זה כבר לעבוד עם מילויים אחרים?

זה גם מגדיל את הכלים, ומהכוונה על מנת להשפיע הוא מגיע למצב שהוא מתחיל להכיר את הבורא, למי הוא משפיע, מגיע לדבקות בו לפי השתוות הצורה, וכך מכיר את העולם שהוא נמצא בו.

תלמיד: עד שמשיגים כלים דהשפעה אנחנו עובדים בכיוון אחד, לעבוד לא על מנת לקבל שכר. האם אפשר לעבוד במקביל בשני קווים, בשני הסגנונות יחד של כלים דהשפעה, ואז גם לקבל על מנת להשפיע?

לא, בכלים דהשפעה אנחנו יכולים לעבוד רק כשאנחנו יוצאים ממערכת הקבלה ונכנסים למערכת ההשפעה. ואז יש לנו כלים להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך גם לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: לקבל על מנת להשפיע, האם זה אומר שאנחנו גם עובדים בלהשפיע על מנת להשפיע, כלומר בשניהם יחד?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה?

זה עוד לא בשבילנו, אנשים יתבלבלו.

שאלה: יש את המשל על המלך ששם אבקה על האוכל, האוכל היה לא טעים ומי שאכל אותו נרפא. הפעולות האלה של על מנת להשפיע מצריכות ויתור על מילוי ברצון לקבל. כשאנחנו יוצאים מהשיעור, אנחנו יוצאים עם מיכל דלק שנותן לנו כוח לעשות פעולות. לפעמים מיכל הדלק מספיק ליותר זמן, לפעמים לפחות זמן, ולפעמים אתה מצליח לוותר על דברים לטובת פעולות השפעה. איך אנחנו מגדילים את מיכל הדלק שאנחנו יוצאים איתו מהשיעור כדי שבמשך היום יהיה לנו את הכוח להתגבר, לוותר על המילויים ברצון לקבל? כי זה לוקח הרבה כוח.

על ידי קנאה, תאווה וכבוד, ועל ידי זה שאנחנו מסתכלים על החברים ומתפעלים מזה שיש להם רצון וכוונות נכונות.

תלמיד: שמעתי שאמרת שמה שחסר לנו זה החיבור בינינו.

כן.

תלמיד: אם דיברנו על תצורת העבודה שהוא כותב כאן במאמר, אז מה אנחנו צריכים לעשות באופן העבודה הזה כדי שנגיע לחיבור?

להתפלל שיהיה חיבור בינינו. אם היינו מאחדים את הכלים הרוחניים שלנו, אפילו באותם הכוחות דלהשפיע שיש בכל אחד שהם מאוד קטנים, אבל אם היינו אוספים אותם, אז היינו מגיעים לתוצאה רוחנית.

תלמיד: כשאתה אומר להתפלל זו מילה גדולה עם הרבה משמעויות. אם פורטים את זה לעבודה יומיומית, אז זה אומר שכל חבר צריך להשתדל לעשות את המאמצים בהתגברות. נגיד שהוא לא מצליח, אז האם על זה התפילה שלו, ואז מחברים את כל התפילות האלה בשיעור בוקר, זה החיבור?

כן.

תלמיד: האם חסר לנו עדיין החיבור הזה?

הוא חסר.

תלמיד: למה הוא עדיין חסר?

אנחנו לא כל כך משתדלים, משתוקקים, שהנטיות שלנו לבורא יתחברו יחד ונוכל לעזור זה לזה לדחוף את כולנו יחד לבורא.

תלמיד: האם זה אומר שעכשיו כל אחד מאיתנו עושה עבודה לבד ולא חושב על האחרים?

כביכול כן.

שאלה: מה זה נקרא "שבת"? הוא כותב "שבת ממלאכתו", כלומר העליון שובת מהמלאכה שלו. מה ההשתוות מצידנו, שהוא ישבות ממלאכתו?

כן, ואנחנו במקומו.

תלמיד: האם אנחנו במקומו עושים את המלאכה שלו?

כן.

תלמיד: בזה אנחנו מרגישים את השיתוף איתו?

כן.

תלמיד: וזה נקרא "שבת".

כן.

שאלה: עוד מעט נרד לסעודת שבת. מה היא הסעודה הזאת עבורנו בזמנינו, במצב שלנו היום? איך אנחנו מכינים את עצמנו לסעודה?

עלינו לחשוב, אולי אפילו להרגיש, שכולנו יחד נמצאים בסעודה אחת שהיא מחברת בינינו, בעיקר מחברת.

תלמיד: האם זה שונה מהחיבור שאנחנו צריכים לדרוש בשיעור?

כן. כי זו סעודה שהבורא קבע, ואנחנו יכולים כביכול לבוא אליו, ובלהיות בסעודה שלו להתחבר.

שאלה: הוא כותב, "נמצא, שהסם המרפא נמצא בהיגיעה. כלומר, זה שמתייגע עצמו בתו"מ להגיע לשמה, ה"לשמה" שהוא משיג, זה גורם לו אח"כ, שיהיה ביכולת להנות מהסעודה". האם היגיעה הזאת שייכת לנברא או לבורא?

לנברא. אנחנו צריכים להתייגע לחיבור בינינו כדי לגלות את הבורא מתוך הנטייה לחיבור, ולבקש ממנו, לדרוש ממנו, שייטפל בנו.

תלמיד: אז מה זה אומר שהסם המרפא נמצא שם? מה זה הדבר המיוחד שיש ביגיעה?

ביגיעה הזאת אנחנו משיגים את הסם המרפא, את אותו כוח שמחבר בינינו ומעלה אותנו למעלה מהאגו שלנו, וכולנו הופכים להיות בהשפעה.

תלמיד: זה משהו נסתר, ועד שלא נכנסים ממש לתוך היגיעה הוא לא מתגלה.

אין לנו במה לגלות אותו.

תלמיד: היגיעה הזאת, או הסם המרפא, היא כדי להשיג את הכלי דהשפעה.

כן.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהמקום שהבורא מפזר את הסם המרפא הוא בעשירייה?

כן.

תלמיד: כלומר רק יגיעה פה זה המקום, ורק יגיעה למעלה מהדעת זאת הדרך לעשות את זה.

כן, בין כולנו.

שאלה: כתוב שהאדם צריך להמציא לעצמו כלים דהשפעה. הרב"ש משתמש במילה "להמציא כלים", האם זה אומר שהכלים דהשפעה כבר מוכנים עבורנו ורק צריך לגלות אותם?

כן.

שאלה: לא ברור לי עניין הכוונה. אנחנו אומרים שכוונה היא מה שאני רוצה להשיג כתוצאה מהפעולה. אז האם כוונה היא גם רצון?

כוונה זאת כוונה. אפשר להגיד שאצלנו בינתיים היא כמו רצון.

תלמיד: מה אנחנו רוצים להשיג מהכוונה הנכונה?

זה תלוי בכוונה, מה אתה רוצה להשיג.

תלמיד: אם כך, זה רצון. אני לא מצליח להבין את ההבדל.

אתה רוצה להשיג משהו.

תלמיד: אבל זה לעצמי.

לעצמך או לא לעצמך זה תלוי, אתה לא אמרת שזה לעצמך.

תלמיד: מה אני רוצה להשיג בזה שתהיה לי כוונה להשפיע?

תגיד אתה מה אתה רוצה שיהיה לך, מאיפה אני יודע. אתה רוצה שתהיה לך כוונה על מנת להשפיע, ומה אז?

תלמיד: אני לא יודע, כי אני רוצה את זה, לכן לא ברור לי בכלל אם זו השפעה.

למה אתה רוצה? מה יהיה לך מזה?

תלמיד: בהתחלה כשבאתי לדרך באתי כנראה מסיבות אגואיסטיות, ועכשיו יש את השפעת הסביבה וזה משתנה. אבל עדיין זה נשאר ברצון שלי, בכלים שלי, זה לא מרגיש לי שאני מתקדם למשהו שבכלל אפשר לצאת מהרצון של עצמי.

אז אתה מקווה שבכל זאת זה יעזור לך להתעורר, להתעלות.

שאלה: באיזה מקרה טעמה של סעודה הוא מר, ובאיזה מקרה הוא מתוק?

מתי שרצון או כוונת המאציל וכוונת הנאצל הם משתווים.

שאלה: למה הכוונה כשהוא כותב "ששומר את התרי"ג מצות בבחינת עצות איך להגיע לבחינת השפעה"? איזה עצות יש חוץ מחיבור?

הן כולן נכנסות לתוך הפעולה הזאת של חיבור.

שאלה: איך האדם יכול לשמור את עצמו מלהיכנס למצב של ייאוש וחוסר אמונה?

על ידי החברה.

שאלה: איך להפוך ייאוש ממושך מהדרך לייאוש מטרתי שיוביל ליגיעה בחיבור ולתפילה?

זו העבודה שלנו.

שאלה: מה שקראנו עכשיו זה כאילו הפוך למה שקראנו בשיעור הקודם. שם זה היה מאוד ברור, דרך ייסורים ודרך תורה, ופה דרך תורה היא דרך ייסורים.

יכול להיות שכך נראה לכך, זה טוב.

שאלה: איך אנחנו מחברים את היגיעות, את התפילות, את הכוונות שלנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהם יהיו מחוברים?

של כולכם?

תלמיד: לפחות בעשירייה.

על ידי תפילה.

תלמיד: מה מאגד אותם לתפילה אחת?

חיבור הלבבות.

תלמיד: האם לפני שכל אחד מתפלל, החיבור הזה הוא גם מחבר את התפילות? מה הקשר בין החיבור, לבין זה שלכל אחד יש לו את היגיעה הפרטית, את העבודה הפרטית שהוא עושה?

לכל אחד יש חיסרון, מה הוא רוצה על ידי החיסרון, מה הוא רוצה להשיג על ידי החיסרון, איך הוא יכול להגדיל את החיסרון, ואז הוא משתמש בחיבור של החסרונות.

תלמיד: איך מחברים אותם? מה צריך לעשות כדי שהם יתחברו?

את זה הבורא עושה.

תלמיד: אם לכל אחד יש את היגיעה הקטנה שלו להשפעה, אז מה עוד צריך כדי שהבורא יעשה את החיבור הזה של כל היגיעות?

שיבדוק את עצמו האם יש לו עוד חסרונות חוץ מחיסרון להתחבר.

תלמיד: האם החיסרון להתחבר זה מה שצריך כדי להתקדם לחיבור החסרונות שיהיו משותפים?

כן, כי זה מה שאתה רוצה שיהיה.

תלמיד: וזה עדיין מגיע מהאדם הפרטי.

כן. תאספו את כל החסרונות האלה ותעלו אותם לבורא.

תלמיד: מה זה נקרא לאסוף אותם?

שכל אחד ישפיע על האחר בעשירייה.

תלמיד: האם כל אחד דואג שלעשירייה יהיה את החיסרון הזה לאסוף אותם?

כן, החיסרון המשותף הכללי של העשירייה הוא ישפיע על הבורא.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדייק את היגיעה שלנו? כי יש או לטובת עצמי או לטובת הבורא. אנחנו כבר יודעים או מרגישים שאם אני רוצה לעשות משהו לטובת הבורא, אז זה רק דרך החברים, אני חייב להשפיע דרכם. אבל הניתוח הזה, טובתי או טובת הבורא, את זה הוא צריך לעשות.

אני לא מבין. האם לא ברורה לך כוונת התפילה?

תלמיד: אנחנו רוצים שהבורא ישנה לנו את הכוונה.

למה?

תלמיד: כי אחרת נישאר לטובת עצמנו.

בסדר, הלאה.

תלמיד: זה ניתוח מאוד מדויק שהוא צריך לעשות, פעולה כירורגית. איך אנחנו מגיעים לפעולה הזאת בתפילה אחת, כולם ביחד שיתקן את הכוונה, שיעשה את זה פעם אחת וזהו?

אני לא יכול להכתיב לו מה לעשות. כשזה קורה, קורה. אבל מה עלי לעשות? כל הזמן לעורר אותו על ידי החיסרון שלי.

תלמיד: אז מה הכוח של הקבוצה?

תחבר את החיסרון שלך עם החיסרון של הקבוצה, זה יהיה יותר מועיל.

תלמיד: האם את זה אני צריך לעשות, או שכולם עושים את זה ביחד?

כולם, תדבר איתם. לכן אנחנו נמצאים בעולם הגשמי הזה ויכולים לגשת זה אל זה בצורה גשמית, ולסכם בינינו שאנחנו רוצים לחבר את החסרונות שלנו ולהעלות אותם לבורא. זו כבר פעולה פנימית, רגשית, ואחר כך רוחנית.

תלמיד: אנחנו צריכים להרגיש את המעמד שאם נבקש כולם יחד, רק הוא יכול לעשות את התיקון הזה.

כן.

שאלה: אם אני מרגיש חיסרון מסוים, אני צריך לבדוק אותו, לברר ולהשוות אותו לחיסרון שאני לומד שצריך להיות אצלי, ואז לבקש שאת הפער הזה הבורא ישלים?

כן.

תלמיד: וזו העבודה בעצם?

כן.

שאלה: הוא כותב שבימי החול, אדם מוציא את החול שבליבו ומכניס לשם קדושה במקומו. אחר כך הוא כותב שבין אלה שעוסקים בתורה יש כאלה שסתם עוסקים, יש כאלה שממש מתייגעים, והיגיעה זו מלחמה גדולה שנלחמים עם הגוף. יש הרגשה שכל יום אנחנו נמצאים במלחמה ואין הבדל בין ימי החול לשבת מבחינת הלימוד. האם אצלנו צריך להיות הבדל בין ימי חול לבין שבת?

בינתיים אנחנו לא מרגישים, לא מבדילים, בינתיים לא.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לעשות שיהיה הבדל?

זה לא שאנחנו צריכים לעשות, אלא כשנקבל שינויים מזה לזה, אז נוכל להגיד שאלו ימי חול וזו שבת. מצבים.

תלמיד: בימי חול הוא כותב שיש יגיעה גדולה, האדם צריך לעשות מלחמה עם הגוף שלו. בצד הגוף עומדים גם הצדק, גם השכל הישר וגם הטבע שלו. מה עומד בצד השני, מי נלחם עם הגוף שלו?

הוא צריך להזמין את הכוחות האלה מלמעלה, מהבורא.

תלמיד: האם בצד השני עומדת התפילה, שהבורא יבוא לעזור לו להילחם עם הגוף שלו?

כן.

תלמיד: איך אדם מתפצל לשניים ואומר אני עכשיו יוצא למלחמה נגד הגוף שלי?

תנסה ותבין.

תלמיד: רב"ש מדבר על עצמו בגוף שלישי, הוא רואה, הוא מפחד, הוא מבקש. כלומר זה לא אני, זה הוא שמתמודד עכשיו נגד "הוא" אחר שיוצא להילחם נגד עצמו.

כן.

תלמיד: איך מגיעים להרגשה שהשיעור שאנחנו עושים פה כל יום הוא סוג של מלחמה?

זה תלוי באדם. יש כאלה שישנים, יש כאלה שערים, יש כאלה שממש נמצאים באוויר.

תלמיד: יש גישה שעכשיו עובדים ובסוף יהיה טוב, נקרע את המחסום, יהיה גמר תיקון. ויש גישה של מילוי מכך שכל יום נותנים לנו הזדמנות לעשות את המלחמה, שהיא דווקא החיים, אדם יכול ללכת בין הרצון לקבל שלו לבין משהו גבוה ממנו. באיזו דרך טוב יותר ללכת?

בשתיהן יחד.

תלמיד: איך?

כל יום שיהיו בעיניך כחדשים, כאחרים, האחרונים. ולהמשיך כך בלי הפסקה במאבק.

תלמיד: והאם גם לצפות שיום אחד יהיה שינוי גדול, שנהיה באהבה?

לא יום אחד, היום.

שאלה: הוא כותב שהמלך ייחד מקום בארמונו ששם תהיה העבודה. כשהחבר שלי ואני עובדים במקום שהמלך ייחד לעבודה ואני מקבל דחף לעזור לחבר שלי, לתמוך בו, האם אני מבקש מהעליון להכיל דאגה יתרה לחבר, או מבקש דוגמה למעשה בלי שכל, נותן דוגמה לחבר ובזה כבר כל הדברים יגיעו אליו מעצמם, או אני צריך להיות זה שדואג לו ודרכי החבר יקבל את הכוח להישאר במקום שהמלך ייחד לעבודה?

בהדרגה אתה עובר את כל המצבים האלה, בזה אחר זה.

תלמיד: כשאני נמצא עם החבר ואני מקבל דחף לעזור לו, להיות חבר טוב שלו, במה אני מתמקד בבקשה לעליון?

שיעזור לך לעזור לחבר שלך כמה שיותר להתקדם קדימה למטרת הבריאה.

(סוף השיעור)