נקודות מרכזיות משיעור בוקר – 20.12.23:
"גלות" היא המצב שבו אנחנו מנותקים מהבורא, מהעולם הרוחני.
את "צער השוכן" מייחסים לבורא ואת "צער השכינה" מייחסים לכלי שישראל צריכים להכין כדי להגיש אותו לבורא.
"להקים שכינה מעפר", הכוח העליון צריך להתגלות בכלי המשותף שעלינו להכין לו, כלי מחובר בדבקות בינינו, בין כל הנבראים, כי כך אנחנו מחזירים לו את כל הכלים שהוא יצר, ולפי השתוות הצורה בהשפעה הדדית - אני לבורא והבורא לנו - הכלי נדבק ומתמלא.
אין יותר על מה להתפלל אלא רק שהשכינה תקום ותתגלה בינינו, שנקים אותה, נקרב אותה ונעלה אותה לבורא, ושהבורא יקבל את השכינה המתוקנת כי רצונו להתגלות בה.
הבורא מתגלה בשכינה לפי צורך, רצון, חיסרון שהשכינה מרגישה ורוצה להתמלא ממנו. לכן עלינו לבקש על השכינה.
השכינה היא הרצון לקבל המשותף שלנו שאנחנו מעלים לבורא ורוצים שהוא יתקן וימלא אותו.
כל העולם אלה לבושים של הבורא, מחלקיק אטום ועד כל המציאות, הכול זו הופעת הבורא כלפינו, ואנחנו רוצים שהכול יתחבר על ידי המאמצים שלנו ויהיה מקום לגילוי הבורא.
קנאה, תאווה וכבוד אלה שלושה אופנים של האגו שלנו. עלינו להרגיש את החסרונות שלנו בהם, כי אם נכוון אותם לגילוי הבורא, נוכל לגלות אותו במלואו. אנחנו לא רוצים לעבוד איתם באופן שבו הם מתגלים, אלא רק באופן שהם יהיו לטובת הנברא, לטובת האחרים, לטובת הבורא.
במצב ירידה האדם צריך להתרומם מעל עצמו, אם הוא לא לגמרי תינוק, ולהתחיל לזהות שכל מה שקורה סביבו קורה בשבילו.
כל ירידה היא בשביל האדם כמו שהכול בשבילו.
האדם לא כל כך מנותק, אלא נותנים לו הרגשת ניתוק, עם זאת מתוך הניתוק הוא יכול להקים את עצמו, להתרומם, לענות לבורא.
הבחירה של האדם היא עבור מי לעבוד, עבור מי להתפלל. ודאי שעבור הבורא. עבור תועלת עצמו ודאי שלא כדאי לו, אולי לפני כן הוא חושב לטובת החברים, אבל לטובת עצמו ודאי שלא. אנחנו רואים לפעמים הרבה חברים שעוזבים אותנו, או שהם לא מקבלים כאן מספיק בכלים דקבלה שלהם, או שהם רואים שאין להם כאן תקווה ומטרה, או שאין להם מספיק קשרים עם אחרים שהם יכולים להשתמש ולהיאחז בהם. בדרך כלל אלה אנשים בעלי גאווה, עם ביקורת גדולה על הסביבה, אבל האמת היא שלא חשוב איפה האדם נמצא. אם הבורא הביא אותו למקום ושם ידו על גורל הטוב ואומר קח לך, כל היתר עליו לבצע במקסימום שהוא יכול, והבורא ידאג להעביר אותו מקום אם צריך, או להעלות אותו. על האדם להידבק למקום שבו הבורא שם אותו.
תשתדלו להיות מקושרים בקבוצה, להבין שבה אתם קובעים לעצמכם דרך חדשה בחיים הקצרים האלו. ההפסד יכול להיות גדול מאוד. יציאה מהקבוצה היא דבר חמור מאוד. הקבוצה היא כמו סירה שסוחבת אותך כשאתה נמצא בה. אבל אם אתה יוצא ממנה אתה לבד. לכן לעבור מקבוצה לקבוצה זה לא משחק.
אתה לא יכול להחזיק את המאמרים בזיכרון כל הזמן, כי אז לא תוכל ללמוד דברים חדשים, לכן צריכים להתרשם מהמאמרים בצורה קצרה יותר, קונקרטית. תנסו לכתוב כמה שורות על כל מאמר שאתם לומדים, אבל ממש כמה שפחות, שהשורות האלה יהיו מהות המאמר.
בחיבור ביניכם אתם צריכים לגלות את המקום שבו אתם מתחברים לנקודה אחת, מרכז החיבור. זה יכול להיות גלקסיות, לא חשוב אילו מרחקים וכמויות, אבל אתם רוצים להרגיש את המרכז שלהם ולהיות דבוקים אליו. כשמגיעים לאותה נקודה ורוצים להידבק בה לתמיד, ממש כמו עם הדבק הכי חזק שיכול להיות, אנחנו לא רוצים לחשוב על כך שיהיה פעם רצון להתנתק. רק להיות יותר ויותר דבוקים, ואז נתחיל להרגיש את פנימיות הקשר שלנו.
אנחנו לא צריכים לאהוב את היצר הרע, אלא להיזהר ממנו. הוא מוליך אותנו קבוע ואי אפשר לברוח ממנו. הוא הולך לידנו ועלינו להרגיש את העבודה שלו עלינו ללא הפסק וכך נתקדם. אם נרגיש אותו כל הזמן לידינו, הדרך שלנו יכולה להיות דרך צלחה.
איך להכין כלים כדי להזמין את השוכן? תבקש, מה הבעיה? אין לך פה? תבקש, לא חשוב באיזו שפה תדבר ובאיזו צורה. הבורא מבין את הרגש שלך.
צריכים לחיות נורמלי בכל אופני החיים, אבל בפנים בתוך הלב, שיהיה רצון לגלות את הבורא ונוכל להתחבר עימו. תנסה לכוון את הלב שלך לבורא ותרגיש בהדרגה את ההתקרבות שלו.
תתחברו קודם ביניכם ואחר כך עם הבורא, ובמרכז החיבור ביניכם תרגישו טעם, הרגשה שמכסה הכול, זהו טעם הקדושה.
נגיד שכל הילדים שלך, הקטנים והגדולים, הבנות והבנים, עזבו את הבית ונשארת לבד, אין בבית אף ילד, והיית קשור אליהם מאוד. מה תעשה? זו אחת מצורות הרגשת הגלות.
צריכים להרגיש שהניתוק שלנו מהבורא נקרא "גלות".
תשתדל להיות קרוב יותר לבורא, לא משנה באיזה מצב אתה נמצא, עלייה או ירידה, תשתדל פשוט לתפוס או לאחוז בו.