שיעור בוקר 20.12.2023 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 596,

מאמר "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 596, מאמר "מהו בעבודה, ישראל שגלו – שכינה עמהם".

מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם

תשמ"ח - מאמר ה'
1987/88 - מאמר 5

"במגילה (דף כ"ט) כתוב שם וזה לשונו "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן, שנאמר, ושב ה' אלקיך את שבותך. והשיב, לא נאמר, אלא, ושב. מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות", עד כאן לשונו. ויש להבין בדרך העבודה:

א. מה נותן לנו זה בעבודה, אם השכינה גם כן בגלות. כלומר, מהי התועלת מזה, שגם השכינה היא בגלות, כמו שכתוב "חביבין ישראל לפני הקב"ה, בזה שגם השכינה היא בגלות". אם כן יש להבין, מה מוסיף לנו זה בעבודה. כלומר, מהו התיקון שאנו מוצאים מזה, שגם השכינה היא בגלות.

ב. מהו זה שאמרו חז"ל "צער השכינה, בזה שהיא בגלות". וחז"ל אמרו "אדם צריך להצטער בצער השכינה". איך אפשר לומר, שיש צער למעלה, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה "לאקמא שכינתא מעפרא". זאת אומרת, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה, שהוא יוקים אותה מהעפר.

ג. מהו בעבודה להבין שהשכינה מונחת בעפר, שהיא בעצמה לא יכולה לקום, אלא צריכים שהקב"ה יוקים לה.

ד. בכדי שהקב"ה יוקים לה, אנו צריכים להתפלל על זה. וכאילו בלי תפלתנו, אין הקב"ה יכול להוציא אותה מעפר.

ולהבין כל זה צריכים מקודם להבין, לאיזו בחינה אנו קוראים קוב"ה, ולאיזו בחינה אנו קוראים שכינה. אאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שכתוב בזה"ק "איהו שוכן, ואיהי שכינה". שיש לדעת, מה שאנו מבחינים הרבה בחינות בעולמות העליונים, זהו רק מצד המקבלים. אבל מצד הבורא כתוב "אני הויה לא שניתי". ולפיכך מבחינים את כל העולמות לב' בחינות:

א. בורא, שהוא "השוכן". ונקרא "אור", ונקרא "המשפיע", "הנותן" ו"המחיה".

ב. המקום שהבורא הוא מגולה. כלומר, המקום שמרגישים אותו, ומשיגים אותו לפי ערך הכלי, שיש לה ההשתוות הצורה. שתיקון הזה יצא לאחר הצמצום. לפי זה יוצא, הוא אמר, שהמקום, שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא "שכינה". אם כן אין הם שני דברים, אלא זהו אור וכלי, אור נקרא "שוכן", והכלי, ששם מלובש האור, נקרא "שכינה".

ובהאמור לפי דבריו יש לפרש את כל ענין עבודה, שיש לפנינו בבחינת תיקון הבריאה, שהוא רק תיקון הכלים. פירוש, איך שהשפע עליון, מה שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, שהכלים יתאימו לקבל השפע, והשפע לא ילך להחיצונים. רק זו היא עבודה שלנו ולא יותר.

נמצא לפי זה, השוכן רוצה להיות מגולה, כלומר שהטוב והעונג יהיה מגולה להנבראים. ומצד המאציל אנו מיחסים רק בחינת משפיע ונותן, כי זו היתה מטרת הבריאה.

אבל מצד התחתונים, שהכלי, ששם צריך להיות מגולה את הטוב והעונג, הואיל שחשקה בהשתוות הצורה לשורשו, כלומר שתהיה משפיע כמו השורש, לכן אמרה, שהיא לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל. ועל זה עשתה צמצום.

ורק בזמן שתהיה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, אז הכלי תקבל את הטוב ועונג. וזה נעשה בעולמות עליונים, שהם נקראים בחינת "השורשים להנשמות", כלומר שגם הנשמות לא יקבלו את השפע, אלא בתנאים כאלו, הנקראים "בעמ"נ להשפיע". זהו גורם עיכוב, שלא יכול להתגלות את הטוב והעונג, עד שהתחתונים יהיו ראויים לקבל השפע.

ובהאמור יוצא, שהמקום, שהשוכן צריך להיות מגולה, ואם אין התחתונים נותנים את המקום הזה, כי אין בכוחם לתת הכוונה על המתנה, מה שהשוכן יתן, שהקבלה תהיה בעמ"נ להשפיע, נמצא, שזה נקרא "צער השכינה". כלומר, שאין הקב"ה יכול להשפיע את הטוב והעונג כרצונו יתברך, שרצונו הוא להטיב לנבראיו.

נמצא, "צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".

והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.

וזה שייך לעבודת האדם ולא להבורא. להבורא שייך לתת. מה שאין כן לא לתת, לא שייך להבורא, אלא להנבראים. כלומר, שאין הנבראים רוצים לקבל לעצמם, אלא בתנאי בעמ"נ להשפיע. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".

ופירש אאמו"ר זצ"ל "הכל הקב"ה נותן". הכוונה היא "הכל", היינו כל השפעות טובות הבורא נותן. ו"יראת שמים", שהוא שלא לקבל לתועלת עצמו, זה רק האדם צריך לעשות. לכן על האדם מוטל לתקן את עצמו, בכדי שיהא בידו של הקב"ה לתת את הטוב והעונג.

נמצא בזה, מה שהאדם עובד לתועלת ה', נשאלת השאלה, איזו תועלת, כלומר מה חסר להבורא, שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, שהקב"ה מקבל מעבודת האדם. יכולים לומר רק דבר אחד, היינו מקום, שיהא בידו להשפיע שם את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו בעת בריאת העולם, שהוא להטיב לנבראיו.

אי לזאת, כשאנו אומרים "צער השכינה", הכוונה על זה שאין הקב"ה יכול לגלות להם את הטוב ועונג. נמצא, שיש כביכול צער על מה שהוא לא יכול להטיב להנבראים. וזה נקרא "צער השכינה", צער שאינו יכול להשפיע לתוך הכלים, כנ"ל, שהכלים נקראים "שכינה", ששם שורה השוכן.

והסיבה, שצריכים לכוון בכל מעשינו לצער השכינה, הוא, היות שאנו צריכים להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו". וזה כלל, שאין האדם יכול לעבוד ללא מטרה. אם כן האדם צריך לשום לעיניו, מה הוא רוצה עם היגיעה שלו. כלומר, מה הוא רוצה לקנות בחיים, שידע אם הוא ישיג את הדבר, הוא יהיה אדם המאושר בעולם.

לכן אומרים לו, שאין דבר יותר גדול ויותר חשוב, מזה שהוא ימלא את רצון הבורא ולא הרצון לקבל לעצמו. ואז האדם צריך לדעת, מה חסר בבית המלך, שהוא יכול למלאות את החסרון הזה. כלומר, מה אפשר לומר שיש להבורא צער, שחסר לו את דבר הזה. שאם יתנו לו, תהיה שמחה לפניו.

על זה באה התשובה, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.

מה שאין כן, אם האדם מקיים תו"מ בעמ"נ, שהקב"ה ישפיע לו טוב להכלי קבלה, בעמ"נ שהוא רוצה להנות עצמו, האדם הזה מרוחק מהשפע. כי השפע עליון יכול לבוא רק בכלים דהשפעה. לכן צריכה להיות הסיבה, מה שהוא מקיים תו"מ, הוא מטעם, שע"י זה הוא יהיה בין האנשים שרוצים להנות את הבורא, כנ"ל בהמשל.

אבל היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.

ובזה נבין שאלה הב'. מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש, צער, שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן. ששכינה נקרא הכלי, ששם מגולה האור.

ובהאמור נבין את השאלה הג', ששאלנו, מהי בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר. והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול.

ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום, שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם, לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.

לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, כל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן מה שהמשפיע צריך לעשות שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות שייך להמקבל. כלומר, שהמקבל צריך להשתדל, שיהיה לו כלים מוכשרים, דהיינו שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע, אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.

ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הרווח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו, שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה. והיסורים שלו, הם במה שאין לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו.

ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר מהי הסיבה, שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר, במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש, שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היתה לו לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

ועכשיו הוא רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה, שכל העולם חיים ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוציאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים, שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר, שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול, בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום.

מה שאין כן הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל העולם חשך בעדו. זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם, אינו מאירה לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם. והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה:

או לומר שהוא בחינת ישראל. והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו יתברך. כלומר, שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו. והיסורים, מה שהוא נמצא במצב של שפלות, הכל בא ממנו יתברך. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב, שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'.

אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. שתפלה אמיתית נקראת דוקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק יסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין".

ויש מקום לומר להיפך, שהיא טענה ששייכת לבחינת "אומות העולם" ולא לבחינת "ישראל". כלומר, שאינו מאמין שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שהוא רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו היא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ. אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים, והוא עתה "תוהה על הראשונות", כלומר שהוא מתחרט בזה שהוא הכניס עצמו ללכת בדרך של השפעה.

זאת אומרת, שהוא אומר, שבטרם נכנס לעבודה דלהשפיע, היתה לו שמחה מעבודה, שעסק בתורה ותפלה ובעשיית המצות. כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות. וכל דאגותיו היו איך להרבות בכמות. כלומר, לתת יותר זמן לתפלה ולתורה. אבל על איכות העבודה לא היה לו צורך לתשומת לב, ולחשוב על איזו מטרה הוא עובד עבודת הקודש. והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב על הסיבה, שמחייבו לעסוק בתו"מ. לכן תמיד היה מרגיש עצמו, שהוא נמצא בתכלית השלימות.

מה שאין כן עתה, כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לו יותר קשה, ויותר קשה לו להתגבר על היצר הרע שלו.

והוא אומר, במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצר הרע צריך להיות נכנע ויותר חלש. ועכשיו הוא ממש להיפך, שבכל דבר שבקדושה, שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצר הרע מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל, איפה הוא הצדק. ומרוב עבודה, מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה.

ואז הוא בא ל"טענת מרגלים" ואומר, שנמאס לו מעבודה זו. ובורח מן המערכה, כי הוא טוען, במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה. לכן הוא "תוהה על הראשונות", כנ"ל, ובועט על הדרך הזו, שצריכין לעבוד על כוונות ולא מספיק מעשים, אלא עיקר הוא הכוונה, כמו שכתוב "טוב מעט בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר, שעבודה זו לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אבל אומות העולם, כשהיסורים באים עליהם, מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא, שבזמן שבא עליו יסורים, היינו בזמן שמרגיש יסורים בעת הירידה, בזה שלא מרגיש שום טעם וחיות בתורה ועבודה, והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה אלא לברוח מהמערכה. שזה נקרא, ש"הם מבעטין בהן".

ויש לדעת, שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, כמו שכתוב "אבל אומות העולם מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו, שעל מצב של ירידה, שמרגיש שם יסורין, "אין מזכירין שמו של הקב"ה", לומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה של ירידה. בכדי שידע את מצבו בבירור גמור, עד כמה שהוא מסוגל לעבוד לשם שמים. ושירגיש, שעכשיו הוא רואה, שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו.

ועתה אין הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". כי עתה הוא רואה, שהוא זקוק לסיוע מן השמים. ועכשיו הוא הזמן, שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית היא דוקא מעומק הלב. כלומר, שהתפלה שלו בכל הלב, שהלב מבין, שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.

והתפלה, שצריכה להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף קס"א) וזה לשונו "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות. ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך, שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה. כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו". משמע לכאורה, שהוא מדבר כמו צדיק. ומדוע נקרא זה, שיצר הרע אומר לו.

התשובה היא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים. אבל מה כוונתו באלו הדיבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה', שיש לו עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכולתו, אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה, שיש לו זמן להתפלל לה'. כי אז האדם משיב תיכף להיצר הרע "כבר אין לי עוד מה לעשות שלא עשיתי, ולא עזר לי". לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה'.

אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכולתו, ואין ליצר הרע דיבורים, להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכולתו, אז יש ליצר הרע דיבורים אחרים יותר גרועים, והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות.

והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר, שאינו אומר, שהקב"ה שלח לו המצב של יסורים, מה שהוא מרגישים בזמן של ירידה, אלא מה הוא עשה בזמן הירידה, כמו שכתוב "אבל אומות העולם, בזמן הירידה, שמרגישים יסורין, מבעטין בהן". כלומר, שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.

ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עמהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".

יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. אם שאר אנשים, הסדר העבודה שלהם, הוא כסדרן. כלומר, שהם מרגישים עצמם לשלימים. כלומר, שהם רואים, שברוך ה' הם מקיימים מצות, ומתפללין, ולומדין תורה, ומה חסר להם עוד. זאת אומרת, שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד על כל צעד ושעל, שיגידו להם, אם דרכי עבודה שלהם הוא בסדר או לא.

וזה דומה לאנשים, שלומדים בכולל. נגיד שיש שם בהכולל מאה אנשים. ובאיזו עיר צריכים לרב. ובני העיר שולחו בקשה לראש הכולל, שישלח להם רב. אז ראש הכולל בוחר צוות, שיעשו בחינה, מי מהלומדים מסוגל שם להיות רב. והסדר הוא, שמבין המאה בני הכולל, ובוחרים המצוינים מהם. נגיד שלוקחים חמישה אנשים ומבחינים אותם. ובהבחינה שואלים שאלות, שהם צריכים לענות עליהם. אבל הם לא מוכרחים לענות על כל השאלות. אלא אם עונים תשעים אחוז, כבר נקראים, שכבר הם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים. האם אפשר לומר, אלו הלומדי כולל, שלוקחים אותם לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים. מה שאין כן התשעה ותשעים מהלומדי כולל שלא מבחינים אותם לראות את מצבם, האם הם בסדר בתורה וחכמה. ומטעם שהם יותר גדולים, לא צריכים לבחון אותם.

כמו כן כאן בסדר העבודה, יש כלל. נגיד על דרך משל, שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה', שלא מבחינים אותם, אם הם בסדר. כלומר, שלא מראים להם את מצבם, אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם. זאת אומרת, אם לא מבחינים אותם, בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר.

אלא נגיד, אלו החמישה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות, להכניס אותם בהיכל המלך, אלו אנשים מכניסים אותם להיבחן. והם אלו שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן. שהתיקונים נקראים אמונה, תפלה, יגיעה.

והוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "ויאמר, הראני נא את כבודך, ויאמר ה' הנה מקום אתי. ואמרו חז"ל "אתי, ראשי תיבות אמונה, תפילה, יגיעה. כלומר, שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי".

ובהאמור אנו רואים, מהי הדרך האמיתית בתורה ומצות. הדרך היא, להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". שע"י זה זוכים ל"חיים", כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים". ועליות וירידות, זה נותנים להמוכשרים, שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל. שדרשו חז"ל על פסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך", ואמרו "והשיב, לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות".

אולם קודם כל יש להבין, מה שייך לומר אצל הקב"ה "גלות". שגלות משמע, שיצא ממקומו שהיה, והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם של שאר מלכים. ואין לו שום בחירה, אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו. והלא אנו צריכים להאמין, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, מה שייך לומר "גלות" אצל הקב"ה.

ועוד יש להבין, כלפי מי אנו אומרים, שהקב"ה נמצא בגלות. בערך עצמו אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו יתברך, כמו שכתוב בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אם כן מוכרחים לומר, שהקב"ה נמצא בגלות כלפי ישראל. כלומר, שעם ישראל רואים, שהקב"ה הוא בגלות בין העמים. לכן יש להבין זה, במה הוא מבטא, שהוא נראה לעם ישראל, שהוא בגלות.

אולם וגם יש להבין, מהי "גלות". ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:

א. שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם בית המקדש. ובא נבוכדנצר, והחריב את בית המקדש, וגלה את ישראל מן הארץ, כמו שכתוב (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, אשר הגלה מירושלים". נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.

ב. אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום שהיו, התחילו להרגיש שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משועבדים לפרעה, מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היתה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאות את רצונו, בכל מה שדרש מהם.

לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שחס ושלום יש מי שהוא, שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.

אלא ודאי מה שאנו מדברים גלות אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, שהוא לפי השגת הנבראים נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן שהמלך נמצא בגלות.

ולפי זה יש לפרש, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב.

והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם. שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיה בלבם, הוציא משם, והכניס לתוכה צלם בהיכל ה'. שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה. והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה, ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים, והוא כבש את לבם, והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את בית המקדש, וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם בתוך גופם.

וזהו כמו שכתוב (תהילים ע"ט "מזמור לאסף") "אלקים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר שבחינת ישראל יצאו מלבם ובאו במקומם גויים.

ולפי זה יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל, היינו שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל. ומהו הרווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהן. את זה יכולים להבין, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ועל זה מקשין העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. לכן, הגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא בלי שום הכנה, לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה".

ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. מה שאין כן אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".

ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה, להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גויים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ. נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות. שאין לו אז, באותו מצב, את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.

ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם, גם הקב"ה בגלות. לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. היות שאנו צריכים להיזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות. נמצא, הוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.

ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו.

אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות, ושהגויים כביכול שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, לכן אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.

ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה, כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.

זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.

נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שהם בזמן הגלות. היינו, שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אומות העולם, הקב"ה מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת, התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות. שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, ע"י זה שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית. כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.

נמצא לפי זה, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', ואין כח אחר."

שלאה: כשהאדם מרגיש מצב ירידה זו גלות?

תלוי איך האדם מקבל את הירידה.

תלמיד: למה הכוונה?

שזה לפי הרגשת האדם, הבחנות האדם.

שאלה: במאמר רב"ש דיבר על גלות בבל. לפי מה שאני יודע, בשלב הראשון של גלות בבל הגלו את כל המובחרים שבעם, את הנביאים, ואחר כך הגלו את היתר. גם שמתי לב שבמצבי הגלות, הבורא מסדר כל מיני תנאים כדי שהאדם יוכל לצאת. איך מצליחים במצבי הגלות, במצבי החושך, לראות את העזרה של הבורא?

אני לא יכול להסביר לך, כי אנחנו לא נמצאים ממש בגלות, בחושך, בניתוק מהבורא, ולכן אין לנו מה לדבר על זה.

תלמיד: וכשחברים עוברים כל מיני מצבים שכביכול זורקים אותם מהדרך והם מגיעים למצב שהם מרגישים שהם לא יכולים להמשיך?

אלו עדיין משחקים של ילדים.

תלמיד: האם במצב שלנו יש בכלל מצב שנקרא "גלות" או עוד לא?

אצלנו לא, אבל נקווה שנרגיש אותו, שאנחנו מנותקים מהבורא, מהעולם הרוחני וזה נקרא גלות.

שאלה: האם יש הבדל בין צער השכינה לצער השוכן?

את צער השוכן אנחנו מייחסים לבורא ואת צער השכינה אנחנו מייחסים לכל הכלי שישראל צריכים לקיים כדי להגיש אותו לבורא.

תלמיד: אנחנו אומרים תמיד שהעבודה שלנו היא להקים שכינה מעפר. אפשר להסביר מה המשמעות?

שאותו הכוח העליון צריך להתגלות בכלי שאנחנו מכינים לו, צריכים להכין לו, שזה הכלי המשותף שלנו, של כל הנבראים, שמחובר בדבקות בינינו, ובזה אנחנו מביאים לו בחזרה את כל הכלים שהוא יצר, ולפי השתוות הצורה, בהשפעה הדדית, "אנחנו לבורא והבורא לנו", כך הכלי מתדבק ומתמלא.

תלמיד: נניח שאנחנו עובדים בעשירייה ומחפשים להתפלל על משהו, לא משנה מה, אנחנו רוצים ליצור איזושהי תפילה בינינו.

אין עוד על מה להתפלל, רק שהשכינה תקום ותתגלה בינינו ואנחנו נקים ונקרב אותה, נעלה אותה לבורא ושהוא יקבל את זה, כי רצונו להתגלות בתוך השכינה המתוקנת.

תלמיד: אז למה אנחנו לא אומרים "להקים את הבורא" אלא "להקים את השכינה", הרי אנחנו נותנים לו הזדמנות להתגלות?

בבורא אין מה להקים, הוא מתגלה בשכינה לפי הצורך, הרצון והחיסרון שהשכינה מרגישה ורוצה להתמלא ממנו. לכן אנחנו צריכים לבקש על השכינה, זה הרצון לקבל המשותף שלנו, שאנחנו מעלים אותו לבורא ורוצים שיתקן אותו עוד אם צריך, על אף שאנחנו מכוונים את עצמנו להיות בנטייה אליו, כל אחד וכולם יחד, ורוצים שהוא יסדר את הכלי הזה כך שהוא יוכל למלא אותו.

שאלה: רב"ש אומר "והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות."

למה הכוונה פה בקיום העולם?

כל העולם אלו לבושים של הבורא. מחלקיק אטום ועד כל המציאות, הכול בעצם הופעת הבורא כלפינו, ואנחנו רוצים שכל הדברים האלה יתחברו יחד על ידי המאמצים שלנו ויהיו מקום לגילוי הבורא.

תלמיד: על איזה עולם הוא מדבר פה, על קיום העולם הפיסי?

פיסי, כימי, לא חשוב - רצונות. שהרצונות שלנו יהיו מחוברים כך שהבורא כולו יוכל להתגלות בנו.

תלמיד: בפסקה אחרת הוא אומר, "זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד." איך זה מתחבר?

שקודם צריכים להרגיש את החסרונות שלנו בקנאה, תאווה וכבוד, ואם נכוון גם אותם לגילוי הבורא אז נוכל לגלות אותו במלואו.

תלמיד: איך משתמשים נכון בקנאה תאווה וכבוד, האם מייחסים אותם לבורא?

כן. מייחסים אותם לבורא. אנחנו לא רוצים לעבוד בהם בצורה שהם מתגלים, אלא רק בצורה שתהיה לטובת הנברא, לטובת האחרים, לטובת הבורא.

תלמיד: וזאת הפעולה שעליה אנחנו אומרים, קנאה תאווה וכבוד, מוציאים אדם מהעולם הזה?

כן. קנאה, תאווה וכבוד אלו שלושת האופנים של האגו שלנו.

שאלה: רב"ש כותב, השכינה "מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה." איך אדם יכול לזהות את השכינה במצב הירידה?

הוא מרגיש את הירידה והוא מבין שהירידה הזאת היא כולה בשבילו, כמו שבכלל הכול בשבילו.

תלמיד: אבל בירידה האדם שקוע בעצמו, איך מתוך זה שהוא שקוע בעצמו הוא מזהה את השכינה?

הוא צריך קצת להתרומם מעצמו, אם הוא לא לגמרי תינוק, ולהתחיל לזהות שכל מה שקורה סביבו, זה בשבילו.

תלמיד: הוא גם כותב ש"צער" זה כ"שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן." וגם שצריך להצטער על צער השכינה. איך במצב של ניתוק, כשהאדם שקוע בעצמו, הוא בכלל יכול להתחשב בצער של הבורא?

אני לא חושב שבניתוק הוא הוא כל כך מנותק באמת, אלא נותנים לו הרגשת ניתוק ועם זאת מתוך הניתוק הוא יכול להקים את עצמו להנות את הבורא, להתרומם.

תלמיד: יוצא שבאף מצב האדם לא מנותק מהבורא.

לא, ודאי.

תלמיד: איך מתוך הגלות האדם מתפלל עבור תועלת ה' ולא עבור תועלת עצמו?

כאן זו בדיוק הבחירה שלו, עבור מי אני עובד, עבור מי אני מתפלל - ודאי שעבור הבורא.

תלמיד: ולמה שהוא יכריע לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו?

עבור תועלת עצמו ודאי שלא כדאי לו, כך הוא כבר מחליט עד שהוא מגיע למצבים שעליהם אנחנו קוראים, ואולי לפני זה הוא חושב לטובת החברים, אבל לטובת עצמו ודאי שלא, זה כבר עבר.

שאלה: מה הקשר בין מקום לגילוי הבורא לבין ה-ו-י-ה אלוהית?

ה-ו-י-ה זה לא גילוי. ה-ו-י-ה זה מין מבנה שמתגלה לנו בכל מיני אופנים ומקרבת אותנו לגילוי הבורא. אבל בעצמו י-ה-ו-ה זה לא גילוי, זו סיסמה.

תלמיד: הוא אומר שהבורא מתגלה במקום שהמקום אלה רצונות שהתחברו בכוונה מיוחדת לתת לבורא נחת רוח.

כן.

שאלה: אבל יש הרגשה שהבורא זה כוח שמתהווה, זה לא רק מקום כאילו יש איזו תוספת. המושג ה-ו-י-ה זה משהו כאילו מאיר, אבל אני לא יודע לאן לייחס את זה. מה זה ה-ו-יה?

ה-ו-י-ה זה המקור הפנימי של הקיום שלנו, הרצונות שלנו, המחשבות, הכול. אנחנו קוראים לזה ה-ו-י-ה. אבל את ה-ו-י-ה עצמה אנחנו לא משיגים.

תלמיד: האם ההשגה זה שאנחנו צריכים לחבר את הרצונות?

כן.

שאלה: הוא כותב, "אין דבר יותר גדול ויותר חשוב, מזה שהוא ימלא את רצון הבורא ולא הרצון לקבל לעצמו. ואז האדם צריך לדעת, מה חסר בבית המלך, שהוא יכול למלאות את החסרון הזה. כלומר, מה אפשר לומר שיש להבורא צער". כשהאדם רוצה לבדוק אם הוא עושה צער לבורא, בצורה פשוטה אם הוא גורם צער לעשירייה הוא עושה צער לבורא?

ודאי.

תלמיד: גם בעולם הזה אדם בודק אם הוא גורם צער לחבר, ילד יודע אם הוא גורם צער להורים. בכל מערכת מקבלים פידבק, ההורים אומרים לילד, החבר אומר לחבר שלו, תשמע פגעת בי. כדי לבדוק אם הוא עושה צער לעשירייה, האם יש מקום שהחברים יתנו פידבק לכל חבר. תראה - אם תשפר את זה אתה תגרום לנו יותר נחת, סוג של תרגיל כזה בעשירייה. האם זה מקובל?

אנחנו קוראים את זה מהמאמרים שהרב"ש ממליץ.

תלמיד: זאת אומרת, שממש מומלץ לשבת והעשירייה אומרת לכל חבר מה היא הייתה מצפה שהוא ישפר?

בצורה ישירה ומכוונת כזאת אני חושב שלא. כי אחר כך הוא יצטרך להיות ממש כעבד לשחק כלפיהם שהוא מבצע את זה, אבל בעקיפין כן. תתחילו מדברים רחוקים, לא בעיניים.

תלמיד: אבל בכל זאת איכשהו שתהיה נטייה לעשירייה להעביר איזה מסר.

יותר טוב בדוגמה.

תלמיד: בדוגמה, כמובן.

הכי טוב זה בדוגמה.

תלמיד: הוא כותב, "והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה אלא לברוח מהמערכה. שזה נקרא, ש"הם מבעטין בהן"." והוא ממשיך ואומר, "שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, .. ואין מזכירין שמו של הקב"ה".

כן. אנחנו רואים לפעמים שהרבה חברים עוזבים אותנו ויש להם הרגשה כזאת. או שלא מקבלים כאן מספיק בכלים דקבלה שלהם, או שרואים שאין להם כאן תקווה ומטרה, או שפשוט רואים שאין להם מספיק קשרים עם האחרים שהם יכולים להשתמש בהם, להיאחז בהם. בדרך כלל אלה אנשים עם ביקורת מאוד גדולה על הסביבה, על אחרים, יש להם גם גאוה.

האמת שלא חשוב איפה האדם נמצא. אם הבורא הביא אותו לאיזה מקום ושם ידו על הגורל הטוב ואומר "קח לך" כל היתר אתה תבצע את המקסימום שאתה יכול במקום הזה והבורא ידאג איך לשנות לך מקום אם צריך או להעלות או להעביר.

תלמיד: האחריות היא על האדם, זה נשמע כך.

על האדם להידבק לאותו מקום שהבורא הביא אותו.

תלמיד: האם החברה לא צריכה לעשות לפעמים חשבון נפש למה אותו אדם ברח? מה פספסנו?

כן, אבל אני לא יודע כמה יכולים לעשות בזה חשבון נפש נכון. צריכים בכל זאת לתת מקום לכל אחד, ובמיוחד לתת דוגמאות לכל אחד על העבודה הנכונה בקבוצה, בחברה.

תלמיד: יש לנו חבר שיצא. הוא עבר תהליך מאוד ארוך והחליט להתנתק טכנית, מהווטצאפ, ורצינו לעשות בירור מה עושים במקרה כזה. האם אנחנו יכולים לעשות חשבון נפש, אולי לא נתנו דוגמה טובה?

קבוצה צריכה לעשות מה שהיא מחליטה, זה עניין הקבוצה. אתם צריכים לדבר יחד על זה ולתת לו הזדמנות להיות מקושר אליכם כך או כך. לכל אחד יש מכשולים משלו.

שאלה: גם אצלנו בעשירייה יש חבר מאוד ותיק, עשרים שנה בדרך. לפני חודשיים הוא פתאום ניתק קשר. ניסינו בצורה פיזית לפנות אליו והוא התעלם. עד מתי אנחנו ממשיכים בפנימיות לראות אותו כחבר, להתפלל עליו שיחזור?

נניח שבמשך חודש ימים. אבל המקום נשאר, יכול להיות שבעוד חודשיים, שלושה הוא יתעורר שוב לחזור, אז תקבלו אותו.

תלמיד: אצלנו הוא לא יצא מהווטצאפ, אבל הוא פשוט לא מדבר. אז אנחנו לא מוציאים אותו אלא משאירים אותו פשוט בדומם.

כן.

שאלה: הוא כתב שברגע שבא לראשונה לאדם ראייה או מחשבה זה לא נקרא חטא, אלא רק אחר כך כשהוא ממשיך את זה, זה כבר חטא. בראיה זה די ברור, אפשר לשים לב. איך במחשבה לתפוס את זה ולא לזרום עם המחשבה השלילית שלוקחת אותי למטה?

תשתדלו, כמו שאתם קוראים. אבל כאן צריכים להיות מקושרים בקבוצה, ולהבין שבדבר כזה שעכשיו קורה, יכול להיות שאתם קובעים לעצמכם דרך חדשה בכל החיים הקצרים האלה, וההפסד יכול להיות מאוד גדול.

יציאה מהקבוצה היא דבר מאוד מאוד חמור. כי קבוצה היא כמו סירה, היא בכל זאת סוחבת אותך כשאתה נמצא בה. אבל אם אתה יוצא ממנה, אז אתה לבד. ולעבור מקבוצה לקבוצה זה גם לא משחק.

שאלה: כל המאמרים האלה שאנחנו לומדים בתקופה האחרונה נכנסים טוב גם למוח, גם ללב, אבל הם לא נחרטים על הלב. כשאתה יוצא מהשיעור, לפחות אני, זה כאילו שאתה באיזה זיכרון ישן. איך לחרוט על הלב את כל הדברים האלה?

אתה לא יכול להחזיק אותם כל הזמן בזיכרון כי לא תוכל ללמוד דברים חדשים. לכן צריכים להתרשם מהמאמרים בצורה יותר קצרה, קונקרטית. תנסו על כל מאמר שאתם לומדים לכתוב כמה שורות, אבל ממש כמה שפחות, אבל שהשורות האלה יהיו באמת מהות המאמר.

שאלה: אתמול נתת עצה במהלך היום להיות בחיבוק עם כל החברים, להרגיש את זה ממש מבפנים. זה תרגיל שהיה מאוד עוצמתי, אבל עם זאת התעורר בי כל הזמן פחד, כאילו אני נהנה עכשיו ממשהו ולא מצליח לעשות אתו כלום. האם עצם הפעולה היא משיכת מאור שמתקן, או שמעבר לזה יש עוד איזו תוספת שאני חייב להוסיף?

אתה לבד לא יכול להוסיף בזה יותר מחיבור, ואתם צריכים לגלות בחיבור ביניכם את אותו המקום שבו אתם מתחברים לנקודה אחת, את מרכז החיבור. זה יכול להיות גלקסיות, לא חשוב איזה מרחקים וכמויות, אבל אתם רוצים להרגיש את המרכז שלכם ולהיות דבוקים בו.

תלמיד: באותה נקודה של ההרגשה הזאת, מה עושים עם זה? כי זה מאוד מפחיד.

כשמגיעים לאותה נקודה ורוצים להידבק בה ממש לתמיד כמו בדבק הכי חזק שיכול להיות, אנחנו רוצים לא לחשוב על זה שיהיה פעם רצון להתנתק. רק להיות יותר ויותר דבוקים, ואז נתחיל להרגיש בזה את פנימיות הקשר שלנו.

שאלה: הוא כותב שהשוכן יכול להיות מגולה במקום שיש את הכוונה בעל מנת להשפיע. אני מניח שזו לא הכוונה האישית הפנימית שלי אלא של כל העשירייה. איך אנחנו מפרמטים את הכוונה הזאת בינינו, בתוך הכלי?

בזה שאתם רוצים להיות מחוברים ביניכם ומהחיבור שלכם לפנות לבורא.

תלמיד: "בראתי יצר הרע בראתי תורת תבלין", מרגיש בעבודה הפנימית שלנו שהוא לא כזה רע, צריך לתת הרבה כבוד ליצר הרע. איך לפתח יחס של אהבה כדי להשתמש בו נכון להתקדמות הרוחנית שלנו?

אנחנו לא צריכים לאהוב את היצר הרע, אנחנו צריכים להיזהר ממנו. הוא מוליך אותנו באופן קבוע, אי אפשר לברוח ממנו, הוא הולך לידנו, וכל הזמן אנחנו צריכים להרגיש את העבודה שלו עלינו ללא הפסק וכך נתקדם. אם נרגיש אותו כל הזמן לידנו, אז הדרך שלנו יכולה להיות צלחה.

שאלה: לפי כל המאמרים שאנחנו קוראים, בסופו של דבר אנחנו נצרכים ונזקקים לבורא, לבקשה. לפעמים יש תחושה שרוצים להעלות תפילה, מדברים על התפילה, על החיבור, עד כמה הבורא טוב ומיטיב, אבל לא באמת מבקשים ממנו בגוף ראשון, יש מבוכה קלה בניסיון הזה לבקש.

זאת אומרת לא אני מבקש אלא אנחנו מבקשים?

תלמיד: בדיוק.

מצד שני זה טוב שאדם מרגיש שהוא נמצא בחברה וכל החברה מתעוררת עימו יחד.

תלמיד: זאת אומרת, בבקשה המשותפת שלנו כל אחד מאיתנו צריך לוותר על האגו שלו לטובת המרכז ואז להעלות את הבקשה המשותפת?

כן, ודאי. אנחנו עוד נעשה תרגילים על הפניות לבורא.

שאלה: איך צריך להכין כלים בשביל להזמין את השוכן, את הבורא, ולא לתת לאור לברוח?

תזמין את הכלים, תבקש. מה הבעיה, אין לך פה? תבקש, לא חשוב באיזו שפה, הבורא מבין את הרגש שלך, לא חשוב באיזו צורה ובאיזו שפה תדבר.

שאלה: איך לעורר את חשיבות המטרה בעשירייה כדי להרים את הרוח בעבודה?

זו צריכה להיות סדרת תרגילים, תתאמצו.

שאלה: במה מתבטא צער השכינה כאשר היא בעפר?

הוא מתבטא בכך שאנחנו מרגישים שהשכינה בעפר, שכינתא בעפרא. שאנחנו רוצים להעלות את הכיסא של הבורא, כיסא מהמילה כיסוי, להעלות אותו למעלה, ואז מגלים יותר ויותר עד כמה הוא בעפר.

שאלה: במצב שתלמיד נכנע לטענות המרגלים ותוהה על הראשונות ולא רוצה לפנות לבורא, מה עליו לעשות?

לעזוב. שיתקיים ככה לידינו. לכל אחד יש זמן משלו וכל אחד תופס בצורה מסוימת משלו, ולכן אני לא מתפעל מכך שיש כאלה שהם כאילו מפגרים ויש כאלו שכאילו רצים קדימה, לא כדאי לשים לב יותר מידי, לא לזה ולא לזה.

שאלה: מה זה אומר שהבורא נמצא בגלות וסובל, איך נוכל להשתמש בזה להתקדמות הרוחנית?

להשתדל לעשות הכול כדי להוציא אותו מהגלות ואז נגלה שהוא שמח מהפעולה שלנו.

שאלה: האם האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו אם הוא פועל בשלושת המרכיבים של את"י, אמונה, תפילה ויגיעה, או שזה צריך להיות לפי הסדר אחד אחרי האחר?

זה בעצם נכון שאנחנו רוצים לגלות את"י - אמונה, תפילה, יגיעה.

שאלה: מתואר בטקסט איך האדם מגיע לירידה, שהעין רוצה והלב חומד, כלומר התהליך מתחיל מהמחשבה. כתוב שאם הוא עושה תשובה במה שרואה אז הוא לא יגיע לחמדה ולא יבצע חטא. איך בשלב הראשוני, שרק ראית משהו, חשבת על משהו, מיד להגיע למודעות, לתשובה, ולא לפתח את זה?

זה פשוט מאוד, אנחנו נתקלים בזה ברמה יומיומית. אתה קודם מסתכל על משהו, עוד לא מבין על מה, אחרי זה אתה כאילו מצלם את זה, מנסה להבין מה זה בתוכי, ואז אתה מתחיל להתייחס לזה בצורה רגשית, וכאן אתה צריך לנתק את עצמך, לחתוך את זה.

תלמיד: מה זה אומר לחתוך את עצמי?

לא להיכנס לרגש.

תלמיד: אבל אתה לא יכול להיות בריקנות, אתה צריך בטח להתחבר עם החברים.

כן, פשוט תעבור למשהו אחר פנימי.

שאלה: אם האדם נמצא במצב שהאור עדיין לא מלובש בו והוא במצב של שכינה בעפר, איך הוא יכול להחזיר את האור כדי להגיע להשתוות הצורה עם הבורא?

אם האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו כדי שיוכל להחזיר אותו היחס ממנו לבורא, אז אין על מה לדבר, אין עדיין קשר. שילמד הלאה ועוד מעט זה יבוא.

שאלה: באיזו צורה יכולות רוח השטות ורוח החוכמה שמוזכרות במאמר להתגלות באדם לפניי שהן מתממשות בפועל כדי שניתן יהיה להגביל אותן או להשתמש בהן?

זה רק מתוך הניסיון. גם רוח שטות וגם רוח חוכמה יכולות להתגלות באדם, והאדם צריך כבר להיות ברגישות גבוהה כדי לזהות אותן מראש, לפי ההארה הראשונה אפילו, וכך לסגור את עצמו.

שאלה: כתוב במאמר שאת אותם חמישה אחוז שמסוגלים להגיע לשלמות, להיכנס להיכל המלך, את האנשים האלו מכניסים להיבחן. איך הבורא בוחן אותם?

בדרכים שונות. אנחנו נלמד את זה בתהליך החיים שלנו.

תלמיד: כתוב שצריכים לעשות את כל המאמץ כדי להגיע לתפילה שלמה. איך להשתיק את הקול הפנימי שאומר שיש עוד המון דברים לעשות, על אף שהחלק של הנשמה שלי אומר שכבר עשיתי כל מה שאפשר וצריך לפנות לבורא?

צריכים לחיות נורמלי בכל אופני החיים, אבל בפנים בפנים בתוך הלב שיהיה רצון שאנחנו נגלה את הבורא ונוכל להתחבר עימו. תנסי לכוון כך את הלב שלך לבורא ותרגישי לאט לאט, בהדרגה, את ההתקרבות שלו.

שאלה: שכינה זה התיקון המשותף שלנו?

כן. שכינה זה הרצון המשותף של כל מי שקיים.

שאלה: האם הויה זה מבנה השכינה בעשירייה?

נגיד שכן. לא עכשיו אלא כשנגלה זאת בעתיד, אנחנו נגלה את זה כך. זה נקרא "ויהיה שם ה' עליך".¹

שאלה: איך יכולים להרגיש את טעם החיים שיש בקדושה?

תתחברו ביניכם, אחר כך תתחברו עם הבורא, ובמרכז החיבור ביניכם תרגישו טעם, תרגישו הרגשה כזאת שהיא מכסה את הכול, זה יהיה טעם הקדושה.

שאלה: האם הגלות היא מצב שהוא בהכרה, וכל העבודה בגלות היא בהכרה?

כן.

שאלה: האם התפילות שלנו הן המגן שמגן עלינו ממלך זקן וכסיל שנכנס אל תוך ליבנו?

כן.

שאלה: שמעתי שאנחנו עוד לא נמצאים בגלות, אנחנו עוד לא יודעים מהי גלות. אז מה הן התחושות שהן כאילו טעם של גלות כשאנחנו מנסים להתחבר בינינו ולא מצליחים, ומבינים שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, האם זה האגו שלנו מנסה להתל בנו? איך להגדיר את הרגשות האלה?

נגיד שכל הילדים שלך, קטנים, גדולים, בנות, בנים, כולם עזבו את הבית ואת נשארת לבד. אין יותר בבית אף אחד מהילדים שכל כך היית מקושרת אליהם, הרי אלו הילדים שלך, אז מה את תעשי? זו לפחות הרגשת הגלות, אומנם זה הרבה יותר מזה, אבל זה אחד מאופני הגלות.

תלמידה: האם יש אפשרות שנוכל לחוות את זה, להרגיש את הרגשת הגלות?

כן. אנחנו צריכים להרגיש שהניתוק שלנו מהבורא הוא נקרא "גלות".

שאלה: אם הבורא לוקח את הטעם בעבודה, אז אני מבינה שצריך להחליף את הכוונה. ממה להתחיל? האם כדאי לעבור לכיוון אחר איפה שכן יש טעם בעבודה, או להמשיך באותו מצב?

אפשר לעבור ולחפש איפה האפשרות להשפיע על הקשר עם החברות תופס אותך יותר, מעניין אותך יותר, ואז להיכנס שם.

שאלה: אני מאוד רוצה לשמש דוגמה טובה לעשירייה. איזה מדד יש לי שאני באמת נותנת דוגמה טובה?

את צריכה להשתדל לראות מהם תגובה, שהם משתמשים בדוגמה הטובה שלך ועל ידי זה מתקדמים.

תלמידה: איך אני בודקת שהדוגמה באמת טובה, שבאמת היא משפיעה להן טוב?

את זה החברות צריכות להגיד ולא את.

שאלה: האם יש דרך להוציא שכינה מגלות בפעולות יום יומיות או שזה משהו של גמר תיקון עתידי?

אלו פעולות יום יומיות. הפעולות היום יומיות שלנו הן צריכות להוציא שכינה מהגלות.

תלמידה: האם היא נכנסת ויוצאת יחסית לעבודה שלנו כעשירייה, כאדם?

יכול להיות. נראה. קודם צריכים להרגיש את זה.

שאלה: לפעמים נראה שגם אם נותנים דוגמה לאדם מסוים הוא לא קולט את זה, לא רואה את זה. האם זה בגלל שמשהו בדוגמה שלנו לא מספיק ברור או שהוא פשוט לא קולט? גם בחינוך ילדים, אמרת לא פעם, שלא צריך לדבר אלא רק לתת דוגמה. גם שם לפעמים לא תמיד נראה שהילד קלט את הדוגמה שאתה מעביר לו.

כן. גם זה יכול להיות.

שאלה: כתוב במאמר שבזמן ירידה האדם צריך להודות לבורא על זה שנתן לו הזדמנות לראות את מצבו האמיתי, שנתן לו הזדמנות לרכוש את הנשמה הקדושה. אדם צריך להיות מאושר ממצב הירידה, ממצב הצער, ואנחנו בדרך כלל משתוקקים לצאת מהירידה כי מרגישים שם רע. ופה נאמר, שאני לא צריך להרגיש רע, אלא אני צריך להיות מאושר. איך אני משתמש באושר שבירידה כדי לעבור לעלייה?

תשתדל להיות קרוב יותר לבורא, לא משנה באיזה מצב של עלייה או ירידה אתה נמצא, תשתדל פשוט לתפוס בו, לאחוז בו.

תלמיד: האם אני יכול במצב של ירידה להשתמש בזה שאני מרגיש רע?

תשתמש במה שאתה רוצה, העיקר לאחוז בבורא.

תלמיד: האם לאחוז בבורא או בקבוצה?

בקבוצה.

(סוף השיעור)

---

1. "וראו כל-עמי הארץ, כי שם ה’ נקרא עליך" (דברים, כ”ח, י’)↩