שיעור הקבלה היומי4 יוני 2006

בעל הסולם. שמעתי. סו. ענין מתן תורה - א

בעל הסולם. שמעתי. סו. ענין מתן תורה - א

4 יוני 2006

שיעור בוקר 04.06.2006 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",

מאמר ס"ו "עניין מתן תורה"

קריין: "עניין מתן תורה", מאמר ס"ו ב"שמעתי".

סו. עניין מתן תורה

שמעתי בסעודת ליל שבועות תש"ח

"עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני. אין הפירוש, שאז נתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה."

אנחנו קודם כל צריכים להבין בכלל מה התהליך הזה. כשהאדם התפתח על פני האדמה, והגיע בהתפתחותו לזה שמתוך הרשימות שבהן היה מתפתח כפרא האדם, "אדם בליעל", התגלה הרשימו הראשון והתחיל להרגיש השתוקקות לרוחניות. ואותו אדם שבו זה התגלה נקרא "אדם הראשון", כי הוא באמת היה הראשון שממנו התחיל להיווצר דמות האלוהים שנקרא "אדם".

דמות הבורא, התאמה של חומר הבריאה, של הרצון לקבל לבורא נקראת "אדם". זאת אומרת, אדם זה צורה של האלוהים על החומר, על הרצון לקבל. פעם ראשונה הצורה הזאת התיישבה על מישהו שנקרא אדם, מתוך זה שהתגלה "רשימו", מה שאנחנו קוראים "נקודה שבלב" רשימו מהשבירה והוא עבד לפי הרשימו הזה והשיג את האלוהות, ולכן נקרא אדם, קיבל צורה של האלוהות, דומה לאלוהים.

ואחריו כבר התחיל התהליך עד שביחידי סגולה זה נגמר באברהם, ומאברהם והלאה זה כבר התחיל להתפשט, לא על ידי זה שהתגלה בכל אחד, אלא בקבוצה.

ועל ידי הגלות הקבוצה הזאת קיבלה רצון לקבל גדול, שכבר לא כמו אצל האבות, שכל אחד זיכך את עצמו וקיבל מין צורה של האלוהים על עצמו, על הרצון לקבל שלו, ואז בודדים היו מדמים את עצמם לבורא. אלא עניין הקבוצה הוא שהם כבר מתקנים את הקשר שיש בין הנשמות והוא שנשבר, זאת אומרת שהם מתקנים את הבריאה עצמה, את השבירה עצמה. זה כבר לא אבות, אלא דרגה יותר נמוכה שנקראת "בנים".

לאבות יש רק זָכות ומתוך זכות נשמתם הם משיגים להידמות לבורא. לבנים ולבני בנים, כבר העבודה היא לבנות או לתקן את הקשר הנכון ביניהם, שמגיע לנו כתוצאה מהשבירה בין נשמתנו עוד בשורשים שלנו.

זו עבודה אחרת באבות ובבנים. לכן האבות זה שורשים, העבודה הזו לא שייכת לנו, לכן לא ניתנה התורה לאבות, כי תורה היא האור שמתקן יחס בין הנשמות, ולאבות זה היה רק כדי לקבל את צורת האלוהים על עצמם. וכשמגיעים לחיסרון לתקן את הקשר בין הנשמות, אז מגיעים למעמד שנקרא "קבלת התורה".

והחיסרון הזה הוא שצריך להתגלות כתוצאה מהגלות, מההרגשה של מה הרצון לקבל עושה איתנו, כמה הוא שולט בנו, כמה הוא מנתק אותנו מהחיים האמיתיים שנקראים השפעה ודביקות, וכשאדם מרגיש את זה, אז הוא מוכן לקבלת התורה.

"עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני. אין הפירוש, שאז נתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי, שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון". כמו במאמרים הקודמים שקראנו, "מהי הכנה לקבלת התורה"1.

"מהי הכנה לקבלת התורה", גם כאן הכוונה שכל יום יש מתן תורה והכוונה שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ותלוי רק באדם, אם הוא מכין את עצמו בחיסרון שהאור יבוא אליו ויעשה בו כלי, זאת אומרת חיסרון לקבלת התורה, ואחר כך קבלת תורה. כלומר, האורות קודם בונים את הכלים ואחר כך נכנסים איתם בזיווג דהכאה בחיבור של איחוד לפי השתוות הצורה ביניהם.

"מה שאין כן אז, במעמד הר סיני, היו הכלל ישראל מוכנים לקבלת התורה, כמ"ש:" למה אז ומה היום? העניין הוא שהרוחניות חייבת להופיע פעמיים בחומר. כמו שאנחנו לומדים גם בדוגמאות של ד' בחינות דאור ישר. קודם בבחינה ב', אחר כך בבחינה ד', אחרת אין רצון לקבל - הוא נגמר. קודם האדם טועם פעם אחת, וכשטועם ויש לו טעם וכבר מכיר את כול מה שעומד לקבל ובכל זאת רוצה לקבל, אז זה נקרא עבירה.

כמו שלמדנו, כשבפעם הראשונה אדם הראשון טעם מעץ הדעת זו לא היתה עבירה. אבל בפעם השנייה כשאמר, "אכלתי ואוכל עוד" זה נקרא עבירה. כאשר בפעם ראשונה אדם נוגע במשהו ומתברר לו שזה מהרצון לקבל שלו, וקבלה על מנת לקבל, אך הוא לא ידע על כך, זה לא נרשם ואז אי אפשר להעניש אותו. אבל אם הוא ממשיך אחר כך זה כבר נקרא שעושה עבירה. זאת אומרת, העבירה נחשבת רק לפי כוונת האדם, לפי השתוקקות שלו לאיזה תענוג שהוא בטוח שאומנם הוא מקבל אותו על מנת לקבל אבל הוא לא יכול להימנע.

את זה אנחנו לומדים גם בחלק ב' ב"תלמוד עשר הספירות" ב"הסתכלות פנימית", איפה שהוא אומר, שהרצון לקבל שהוא רוצה וגם מכוון, שני הנתונים הללו נמצאים בו, אז אנחנו יכולים להגיד שהרצון לקבל הזה הוא ממש רצון לקבל גמור.

לכן קורה לנו פעם אחת שאחרי האבות הבנים נכנסים לגלות מצרים וזוכים לקבלת התורה, ואחר כך נשברים, יורדים מהגובה הזה בחורבן בית המקדש הראשון והשני, ובזה מכינים אותנו כבר. כי יש רשימות אצלנו, הן כבר רשימות גם אחרי מתן תורה, גם אחרי כל הדברים שעברנו, וכשמתעוררות הרשימות האלה, אז אנחנו בהחלט עכשיו עושים פעולה, והפעולה הזאת היא שלמה.

כי ברשימות שלנו אנחנו יודעים על מה אנחנו הולכים, זה כבר מתעורר בנו כנתון גמור. ולכן לא קורה אצלנו היום שאנחנו מנסים, "מה זה מתן תורה, אני רוצה אותה, לא רוצה אותה, כאן, ככה או לא", יש לנו בתוך הנתונים שמתעוררים כל המידע על זה. ולכן יש הבדל כמו שהוא אומר, שיש המציאות מה שקרה אז ומה שקורה איתנו היום, למה צריכים להגיע היום.

כי היום זה כמו ש"אכלתי ואוכל עוד", אנחנו כבר יודעים מה זה קבלת התורה, מה זה מתן תורה מלמעלה, מה זה קבלת תורה מלמטה וגלויות והכל כבר בתוך רשימות מושרשות, אנחנו רק צריכים לברר את הרשימות והבירור שלהן כבר מביא אותנו לתיקון הגמור.

תלמיד: לא הבנתי.

תברר.

תלמיד: מושרש בנו משהו?

האדם פועל לפי הרשימות. כשפעם ראשונה מתגלה לי הרשימות כשאני רוצה משהו, אז אני רוצה. אני הולך לקבל את זה, ומתגלה לי שאני מקבל על מנת לקבל, ומתגלה לי יחד עם זה שעל מנת לקבל זה מנתק אותי ממשהו יותר גבוה. אז יש לי עכשיו מתוך סך הכול הידע שלי, מתוך הניסיון שלי התענוג שאני מקבל, באיזה צורה, מה התענוג הזה מביא לי, ומה התענוג הזה מוחק ממני, ממה הוא מנתק אותי.

גם חיוב וגם שלילה. הרצון לקבל נעשה יותר גדול, הרצון לקבל קיבל התרשמות מהתענוג, ויחד עם זה הרצון לקבל ליד ההתרשמות מהתענוג קיבל התרשמות מזה שהפעולה הזאת מנתקת אותי מהמקור. ואז יש לי בפנים גם רצון לקבל, וגם החלק שהוא שייך לקשר, לדבקות, המסך השבור. ופעם שנייה אם עושים חשבונות, אז עושים חשבונות כבר לפי כל הנתונים הללו. ולכן פעם שנייה זה נקרא שאדם מחליט, יש לו במה להחליט בין גדלות הבורא לבין תענוג לעצמו.

ואז נותנים לו ודאי סיטואציה כזאת שהוא נמצא בבחירה חופשית. מתוך הבחירה הזאת או שהוא עושה צעד קדימה, או שנכנס לרצון לקבל על מנת לקבל, כלומר עושה עבירה. העבירה הזאת מורידה אותו יותר למטה, לייסורים. הייסורים מתגלים לו לא כדאיים, ואז הוא עושה חשבון בינם לבין התענוג, ורואה שהייסורים יותר גדולים מהתענוג שקיבל וזה לא כדאי לו, אלא כדאי לו ללכת על מנת להשפיע כי הדביקות יותר משתלמת. כך הוא מטלטל את עצמו, ואלה כל החשבונות שלנו בלא לשמה דלא לשמה.

תלמיד: נשמע שכל זה במודעות האדם, אבל מה זה מתן תורה?

כל הדברים שעכשיו אמרתי הם מושרשים בתוך האדם ומתעוררים בו. השאלה היא כך, "נניח שאני מתעורר למשהו, לאיזה תענוג, ויחד עם זה אומרים לי, "לא כדאי לך, זה לא בריא, אתה תשמין מזה", בקיצור זה לא טוב, ואני מסתכל על זה ורואה שכדאי לי מה שנגלה. בסך הכול יש פה שני דברים. דבר ראשון יכול להיות או רשימו או השפעה חיצונית, ודבר שני זה התענוג המורגש אצלי בפנים, אבל בכל זאת אלה שני נתונים. זה לא חשוב אם זה בא בתור רשימו או שזה בא משכנוע מבחוץ, אבל בסך הכול אלו שני הנתונים שמהם אני בוחר. אני יכול להגדיל את ההשפעה מבחוץ ולהקטין על ידי זה התרשמות מהתענוג, אבל זה כבר איך אני מסדר את עצמי כדי להתמודד לכאן או לכאן. אבל אלה שני נתונים.

זה שעברנו פעם בנשמות שלנו את מתן תורה, אז עכשיו הדבר הזה מתעורר בי כך שאני כבר לא צריך לעבור את חטא העגל, את כל הדברים האלה, כי הם כבר נמצאים בתוכי כנתון, אני כבר יודע שזה כך, אני לא צריך לחזור על כל הפעולות האלו. הרשימו שלי הוא כבר רשימו שלם. אנחנו כבר לא צריכים לרדת למצרים, להגיע להר סיני, לעשות את חטא העגל. על כל הדברים האלה אנחנו צריכים לעבור, אבל על הרשימות השלמות. שם זה היה בשורשים, מה שאומר שהם כבר השתרשו בנו עכשיו, ואם אני עובר על זה בלימוד, בקבוצה, בכל מה שיש לי כאן, אז אני מברר אותם, ואני לא צריך לרדת לכל התהליך הזה.

בסולם המדרגות ממטה למעלה אנחנו כבר עולים ברשימות שלמות, וזה כל הטוב שיש לנו מההכנה, מהשתלשלות העולמות ממעלה למטה. כי כל המדרגות מלמעלה למטה, אין סוף, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עם השבירות, וכל התהליך בעולם הזה, עד עכשיו שאני נמצא ומתעורר למשהו שנקרא "רוחניות", שאני עוד לא יודע מה, אבל זו פעם ראשונה ההתעוררות הזאת, אז ההתעוררות הראשונה הזו היא סוף הדרך ממעלה למטה, ועכשיו אני מתחיל את דרכי ממטה למעלה.

כל התהליך הזה שעברו הרשימות ונמצאות אצלי עכשיו, הן נמצאות בתוכי, אין סוף בתוכי, א"ק בתוכי, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שבירה, הכול בתוכי, ואני רק צריך לגלות אותם, ועל פני הגילויים האלו אני צריך לממש. אני לא סתם רצון לקבל. הרצון לקבל כחומר גלם מתעורר עכשיו לפי הרשימות שמתעוררות, והרשימות נותנות לו איזו צורה, מה לרצות, באיזה קשר. הרשימות האלה בונות לי את העולם.

מה זה "העולם"? זה רצון לקבל, שעל ידי הרשימות הוא מקבל צורה, שאותו אני מרגיש. בצורה הזאת שמתעוררת בי עכשיו יש לי את כל הנתונים גם על רוחניות. אני לא צריך ללכת לחפש ולטעום, זה אפילו בלתי אפשרי. לכן כל מה שעברנו בעבר, בית המקדש ועוד דברים כאלה, הם שורשים. העם עבר את זה ללא בחירה חופשית, אומנם הם עשו עבודה, אבל זו הייתה עבודה בשורש שלא הייתה תלויה בהם, היא הייתה ללא בחירה חופשית.

כל הדברים שהתגלו, התגלו רק לזמננו, לדורנו. הם השתרשו בנו, ועכשיו אנחנו מממשים אותם. לפני שיורדים לגלות, מתערבבים בין העמים ומתחילים את התיקון, הכול נמצא בשורש. כמו שאנחנו לומדים על אדם הראשון איך הוא היה בשורשו - גלגלתא עיניים ואח"פ לחוד, בלי התחברות ביניהם, אז מה זה שווה? זה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכך אנחנו בשורשנו.

תלמיד: אמרת שמה שעברו, גלות, עגל הזהב, אלו היו רשימות שלמות. האם מתן תורה זה לא רשימו שלם?

גם מתן התורה שקיבלו היה ברשימו, עכשיו אנחנו צריכים לזכות למתן תורה האמיתי.

שוב אני אומר, כל מה שהועבר בשורש עבר בפעם הראשונה במיני תמונה, במיני תהליך, לפי הכלל "אכלתי ואוכל עוד". בפעם הראשונה כשעוברים על כל הדברים האלה, התהליכים האלו רק נרשמים בתוך האדם, בתוך הרצון לקבל, כדי שבפעם השנייה, לפי הנתונים הללו, הוא יוכל לבנות את הבחירה הפרטית שלו, את הבחירה החופשית שלו, ובזה לבנות את עצמיותו.

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים שאחרי מתן תורה יש המשך העלייה של עם ישראל עד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, שבירה וגלות. מצד שני הוא כותב בלילא דכלא שאחרי מתן תורה היה גמר התיקון והיה חטא העגל, שם נפסק גמר התיקון, ושם הייתה כביכול השבירה. אז איפה מתחילה השבירה, האם אחרי בית שני או אחרי חטא העגל, אחרי גמר התיקון שהיה במתן תורה?

אנחנו לא ניכנס לכל התהליך שהם עברו. לפי ההשתלשלות צריכות להיות ארבע גלויות ושבירות. יש כאן תהליכים שלא קורים בבת אחת, כל התהליך מתחלק לתת תהליכים קטנים, חטא העגל, חטא המרגלים, המים שמשה הוציא ויש עוד הרבה חטאים. כול זה בסך הכול תהליך שעובר האדם בשורשו. בוודאי שבנו מתעוררים התהליכים האלו אבל כבר ממטה למעלה.

עד חורבן בית ראשון ובית שני, כולל החורבנות, גם בתוך החורבנות ואחריהן, יש הרבה ירידות ועוד פעולות. כול זה תהליך. אפשר ללמוד אותו לפרטי פרטים, אפשר לקחת מצד אחד את "תלמוד עשר הספירות" ומצד שני את התורה ולהתחיל להסביר. בעל הסולם והרב"ש מסבירים את זה במאמרים, חוץ מהם הרבה מפרשים מסבירים את התהליכים הללו בכל מיני צורות, אבל כול זה בשורשים. החל מזמננו והלאה מתחיל להיות התהליך האמיתי ממטה למעלה שלא היה לפני זה.

בעל הסולם מסביר. מפני שאנחנו נמצאים בהזדמנות לגאולה, בהזדמנות לתחילת התיקון, שלזמננו היו מכוונים כל הזמנים, כל היגיעות וכל התוצאות, אז עכשיו הם צריכים להתגלות מפני שאנחנו מתחילים תהליך ממטה למעלה. לפני כן זה לא היה, אלא רק השורשים. כשנגמרת הגלות האחרונה הזאת, רק אז מתחיל תהליך ממטה למעלה.

הגלויות מסמלות לנו את הירידה מלמעלה למטה עד הנקודה הסופית, ועכשיו בזמננו היא מתחילה להתגלות. היא עוד לא נגלתה, חלק ממנה נגלה לאט לאט רק על ידי האור העליון, כי כשאנחנו מזמינים אותו, אנחנו עוד יותר יורדים. העולם עוד לא גמר לרדת לנקודת החושך שלו, אבל כבר מתחילה להתגלות נקודת החושך, ולפי שהיא מתגלה, כלומר ככל שהעולם מתחיל בסוף הגלות האחרונה עוד ועוד לרדת, כבר מתחיל להתעורר רשימו לתיקון בנשמות יותר זכות, זה בנו. ויבואו עוד נשמות, עוד יותר גרועות, עבות, שגם בהן יתחילו להתעורר בהתאם לזה רשימות לתיקון, וכך עד השלב האחרון, עד הגסות ביותר.

אבל זה תהליך שעכשיו מתחיל, ולא היה לפני כן באמצע הגלות. עכשיו הגלות בעצם נגמרת, והוא אומר שסימן לזה הוא שיבת ישראל לאדמתם בחיצוניות. צריכים עוד לעבור את שיבת ישראל לאדמתם בפנימיות, שירגישו כמה הם לא שייכים לשורש. אבל זה כבר תהליך, ומתחילת התהליך הזה כבר יש כאלו כמונו שמתחילים להתעורר לתיקון. מה שלא היה קודם, אלא היו רק יחידים מיוחדים שתקנו את עצמם איכשהו לבד או באיזו קבוצה קטנה, ולא היה להם יותר מזה לא דחף ולא תנאים. מה שאם כן אנחנו חייבים כך לעסוק, והמקובל הגדול קובע לנו זאת.

תלמיד: אתה עברת בכמה מדרגות ממטה למעלה רשימות שלמות.

אני אומר שרק בזמננו מתגלים בנו עכשיו הרשימות השלמות, מפני שהרשימות האלו עברו את כל התהליך בהשתלשלות מלמעלה למטה, בשבירה, בנפילה, בירידה, בניתוק, בכל מיני תהליכים שהחומר, שהוא הרצון לקבל, עבר בקליטת ההתרשמות מלקבל על מנת לקבל. כל זה כבר נרשם ברשימות, ועכשיו מתגלה בנו.

אנחנו עוד נראה תוך זמן קצר ממש, שנה, שנתיים, עד כמה יש התדרדרות גדולה בכל המסה של העולם ועם ישראל בתוכו, אבל יחד עם התגלות החושך, הירידה, הייאוש, חוסר האונים, התקווה והמטרה, מתגלות גם יותר ויותר רשימות, היינו נשמות שמתחילות להשתוקק לתיקון.

בתהליך הזה יש עדיין השתלשלות, התדרדרות ממעלה למטה, אבל זה כבר בתוך העביות שצריכה עכשיו להתגלות אחרי הגלות. סוף הגלות כבר עבר, ועכשיו כתוצאה מסוף הגלות, בכל העובי של הרצון לקבל, צריכה להתגלות תוצאה מהגלות, מה הוא מביא. ואנחנו השכבה הראשונה שבעובי הזה שמרגישים שנמצאים בגלות, ולכן משתוקקים לישועה. בכל יתר השכבות היותר נמוכות, בכל העובי הזה של הנשמות, זה עוד לא הגיע, אבל בעזרתנו נזרז את התהליך וזה יתגלה.

"מה שאין כן אז, במעמד הר סיני, היו הכלל ישראל מוכנים לקבלת התורה, כמ"ש: "ויחן העם תחת ההר, כאיש אחד בלב אחד". שהיה אז הכנה מצד הכלל, שהיה להם רק כוונה אחת, שהיא מחשבה אחת על קבלת התורה. אבל מצד הנותן אין שינויים והוא תמיד נותן, כמ"ש בשם הבעל שם טוב, שהאדם מחויב כל יום לשמוע את עשרת הדברות על הר סיני."

הרשימות שעכשיו מתגלות בנו הן מספיקות כדי שבהתאם ליגיעה שלנו נגיע למעמד הר סיני. מלמעלה זה הוכן, והכול תלוי רק בהכנה שלנו, ביגיעה שלנו, להגיע למעמד הזה.

מה שאין כן, לא בגלות של אלפיים שנה, לא קודם בתקופת ישראל על אדמתם, לא בתקופת גלות מצרים ובעוד גלויות כמו מדי, אפשר היה לעשות, לבצע, כי לא הייתה עדיין ההכנה לבחירה החופשית, לכל הנתונים שנמצאים בנו עכשיו, מושרשים כבר בנו.

אבל ברגע שמתגלה עכשיו באדם רשימו לדביקות, זה נקרא שנגלה לו הבורא בפסגת ההר. כול היתר תלוי באדם, איך הוא מוצא קשר נכון עם הכלל, עם הקבוצה, ומגיע איתה יחד למעמד שנקרא קבלת התורה. מתן תורה זה מלמעלה, ותמיד נמצא, תמיד מוכן, וקבלת התורה היא מלמטה, היא תלויה בנו.

"התורה נקראת סם החיים וסם המוות. ויש להבין, איך שייך לומר שני דברים הפוכים בנושא אחד.

יש לדעת, שאין אנחנו יכולים להשיג שום מציאות כפי שהיא לעצמה, אלא הכול אנו משיגים רק לפי הרגשותינו. והמציאות, איך שהיא לפי עצמה, לא מעניינת אותנו כלל. לכן התורה, כשלעצמה, אין אנו משיגים כלל, רק אנו משיגים הרגשות שלנו. וכל ההתפעלות שלנו היא רק לפי הרגשותינו.

לכן בזמן שהאדם לומד תורה והתורה מרחיקה אותו מאהבת ה', בטח שהתורה הזו נקראת "סם המוות". וכן להיפך, אם התורה זו שהוא לומד מקרבת אותו לאהבת ה', בטח שהיא נקראת "סם החיים". אבל התורה בעצמה, זאת אומרת מציאות התורה כשלעצמה, בלי חשבון התחתון שהוא צריך להשיגה, נבחנת לאור בלי כלי, שאין שם שום השגה. לכן כשמדברים מהתורה, אז הכוונה על הרגשות שהאדם מקבל מהתורה, שרק הן קובעות את המציאות אצל הנבראים."

אבל איך יכול להיות שהתורה תהיה גם סם החיים וגם סם המוות? בגשמיות אנחנו יכולים להגיד שסם המוות זה שנתנו לאדם משרה להיות רב גדול, והוא משתמש לטובת עצמו ולא לטובת הציבור, יש גם כאלה דוגמאות. אבל האם זה נקרא סם החיים וסם המוות? או אולי בדוגמאות אחרות. אבל אם אנחנו מדברים על הרוחניות, איך אפשר לתאר את סם המוות שבא כתוצאה מהתורה? ולפי מה היא נקראת סם המוות, האם מזה שהאדם כך קובע, או שכך האורות עושים? על שם התורה זה נקרא. איך אנחנו יכולים לתאר שמזה שהאדם המסכן, כי מה הוא מבין, כך הוא נברא, מתעסק במשהו שדוחף אותו לרוחניות, דוחף אותו למשהו, הוא מקבל איזו דחיפה, משיכה, ועוסק בזה לפי מה שמבין, ופתאום נכנס למשהו שנקרא מוות רוחני, סם המוות, האם הוא אשם בזה, הוא באמת יכול לפקח על זה? אולי אנחנו נמצאים בזה או מתקרבים לזה, מי יודע? איך יכול להיות שיש לפנינו כזאת סכנה?

האם זה בצדק שזה נמצא כך לפני האדם הקטן, שבכל צעד הוא לא יודע מה הוא עושה? איך זה שמלמעלה למטה הייתה השתלשלות כזאת שהכינו לנו אפשרויות כאלו? אנחנו לא רואים את זה בתהליך של תינוק עם ההורים, הם רוצים לספק לו ביטחון ואספקה במאה אחוז, שלא יהיה זכר לאיזה נזק. וכאן אנחנו רואים שאנחנו כתינוקות עוברים בשדה מוקשים ויכולים להיכנס למוות. איך להבין את זה, כי אין לנו דוגמה מהעולם הזה, מהטבע, דבר כזה כמו שיש לנו ברוחניות. נראה, הוא אולי עונה על זה.

"ובזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא זה שלא לשמה. אבל מתוך שלא לשמה באים ללשמה. לכן, אם האדם עדיין לא זכה לקבלת התורה, אז הוא מקווה שיזכה לקבלת התורה בשנה הבאה. אבל לאחר שהאדם זכה לבחינת השלמות של לשמה, כבר אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה, כיון שתיקן את הכול, שיהיה בשלמות הלשמה.

ולכן, בכל שנה ושנה יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), משום שאז מתעורר הזמן, שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן תורה. לכן יש התעוררות למעלה, שנותנת כוח לתחתונים, שיוכלו לעשות פעולת ההכשרה לקבלת התורה, כמו שהיו אז מוכנים לקבלת התורה.

אי לזאת, אם האדם הולך על דרך, שהשלא לשמה יביא לו את הלשמה, אז הוא הולך על דרך האמת. והוא צריך לקוות, שסוף כל סוף יזכה לבוא לשמה. ויזכה לקבלת התורה.

אבל צריך להיזהר, שהמטרה תהיה תמיד לנגד עיניו, אחרת הוא ילך בקו הפוך. משום ששורש הגוף הוא בחינת מקבל לעצמו. לכן הוא מושך תמיד לשורשו, שהוא דווקא בעל מנת לקבל, שהוא הפוך מהתורה, שנקראת "עץ חיים". לכן התורה נבחנת אצל הגוף, לבחינת סם המוות."

האם לפחד מסם המוות או לא? תקרא את הקטע האחרון עוד פעם.

"אי לזאת, אם האדם הולך על דרך, שהשלא לשמה יביא לו את הלשמה, אז הוא הולך על דרך האמת. והוא צריך לקוות, שסוף כל סוף יזכה לבוא לשמה. ויזכה לקבלת התורה.

אבל צריך להיזהר, שהמטרה תהיה תמיד לנגד עיניו, אחרת הוא ילך בקו הפוך. משום ששורש הגוף הוא בחינת מקבל לעצמו. לכן הוא מושך תמיד לשורשו, שהוא דווקא בעל מנת לקבל, שהוא הפוך מהתורה, שנקראת "עץ חיים". לכן התורה נבחנת אצל הגוף, לבחינת סם המוות."

תלמיד: אם הבנתי נכון, סם המוות זה דבר טוב. כלפי הרצון לקבל, אם הולכים נכון, אז זה נראה כסם המוות.

אם הולכים נכון, אז כלפי הרצון לקבל התורה נקראת סם המוות, וכלפי הרצון להשפיע היא סם החיים.

תלמיד: אני חושב ההיפך. לפי מה שהבנתי סם המוות הכוונה שאתה בטוח שאתה בחיים, לכן זה נקרא סם. אתה פועל לפי התורה, הולך בדיוק בדרך ואתה כבר בלשמה, בגלל זה התורה בשבילך נקראת סם המוות. כי היא הרגה בך את הרצון לרוחניות והמיתה אותך, סיממה אותך במשהו.

התורה?

תלמיד: כן. אתה פועל בתורה, אתה מקיים מצוות, אתה פועל בדרך, וזה הופך בשבילך סם המוות כי אתה לא מחדש את הדרישה להגיע ללשמה.

אז איך זה נקרא שאתה בדרך? אני לא מבין.

תלמיד: זה נראה לך שאתה בדרך, אתה פותח ספרי קבלה, אתה לומד כל בוקר משלוש וחצי עד שש, אבל אתה בסם המוות.

נשאיר אותך שתחשוב כך, שתהיה בסם המוות.

תלמיד: אם המטרות שאני מצייר לעצמי קשורות לאני ולא לכלל הציבור, האם יכול להיות שזה סם המוות? כלומר אני אגיע למדרגות רוחניות, אני אגיע לשלמות, אני אגיע לנצחיות.

אתה אומר שאם אני חושב על עצמי ולא על הציבור ולא על הקבוצה, אז האם זה נקרא סם המוות. זה כבר אמצעי. תלוי איך לפרש. סם זה משהו שאתה לא מרגיש שמביא לך עיוורון. ועיוורון ממה? שאתה נמצא במוות.

תלמיד: הפוך על הפוך.

לא, אחרת למה זה נקרא סם? או שסם זה תרופה.

תלמיד: השאלה אם סם המוות מביא למוות.

(סוף השיעור')


  1. מאמר "הכנה לקבלת התורה מהו", ספר כתבי רב"ש, כרך א'