שיעור בוקר 08.04.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1253,

"מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה"

"שלבי הסולם" דף שצ"א.

שוב ושוב הרב'ה מדגיש שייסורים ומכאובים, דחיות, קושיות, כישלונות, אכזבות שאדם מקבל כשהוא מתקדם, כשרוצה להתקדם לבורא, לא סתם כשאדם מתקדם, אלא כשהוא רוצה להתקדם לבורא, ההפרעות והקושיות האלו הופכות להיות הכלים שעל ידם דווקא הם אחר כך הופכים להיות אותם המקומות, אותן ההרגשות שבהם אדם מרגיש קרבה לבורא, ששם, במקום שבו יש כאב וכאילו דין אכזרי וכן הלאה, אחר כך שם מתגלה חסד. הכול "נהפוך הוא", עד כמה שמרגישים הסתרה, באותו מקום של הסתרה נעשה גילוי. זה בעצם כל המאמר.

ובהיתר הוא מפרש את העניין של היחס בין הנותן למקבל. שכינה זה אוסף של כל הנשמות, כנסת ישראל כונסת את כל עם ישראל, כל הנשמות, כל הרצונות שמשתוקקים לבורא, ומצד הנבראים, ומצד הבורא, שכינה נקראת ז"ת דבינה, אותו יחס של הבורא כלפי הנבראים, ואם אפשרי לבינה למלאות את ה-ז"ת שלה כדי להשפיע לתחתונים, הארת חכמה שיש בה זה נקרא "שמחה", אז היא נמצאת בזיווג עם אבא ומשפיעה לתחתונים דרך בחינת יסוד – יוסף - יוסף צדיק, צדיק יסוד עולם, משפיעה לתחתונים את השפע. זה בעצם המאמר.

תלמיד: למה אומרים צער השכינה ולא צער הבורא?

השכינה זה מקום המפגש, מקום הקשר בין הבורא לנבראים. אז במקום הזה, בקשר בין הבורא לנבראים, יש שם כלי ואור יחד. אור שממלא את הכלי, בא מצד הבורא, כלי מצד הנברא כביכול, אבל מה יש ב"שכינה" הזאת, המושג הזה אני זוכר, הוא קצת קשה למתחילים. כי יש בורא, יש נברא ויש שכינה. שלושה דברים או שניים?

בוא נגיד כך, אותו הכלי הכללי של אוסף כל הנשמות, שמתגלה בגמר התיקון כלפי כל אחד ואחד, נקרא "כלי של שכינה". אותו כלי של השכינה הזאת, הוא נמצא גם אצל הבורא בבינה. בינה נקראת "אלהים", כדי דרך הכלי הזה למלאות אותה ז"ת דבינה, ולהשפיע לתחתונים. אם עדיין הכלי הזה לא מלא, זה צער. כמו שאומרים, יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. צער השכינה הרבה יותר גדול מצער התחתונים, ככל שבינה יותר גדולה מהנשמות.

אז בשכינה אנחנו כביכול מבחינים באורות וכלים, של התחתונים ושל הבורא כלפי התחתונים. אז תלוי באיזו בחינה אתה מדבר, אבל בעצם זה הקשר בין בורא לנברא.

תלמיד: זאת אומרת, זה בעצם המקום שבו מורגש החיסרון?

זה המקום שבו מורגש החיסרון של גמר התיקון, ששם שוכן הבורא, נפגש עם הכלים שעדיין לא מתוקנים, ריקניים. מצד הבורא כאילו בא כל השפע והאור שיכול למלאות את הכלים האלה, ובעצם אין את מי למלאות. והצער הזה, הפער ביניהם הוא המורגש, הוא נקרא "צער השכינה".

תלמיד: הפרעות בגשמיות שאדם מקבל, למה הם הופכים אחר כך?

הרגשת החסרונות האלו שהשכינה מרגישה, שלעת עתה נגיד שהייתה צריכה למלאות כך וכך כלים מתוקנים, והכלים האלה עד כה עדיין לא תוקנו, הפער הזה בין מה שצריך להיות, בין מצוי לרצוי, הפער הזה הוא מורגש בכלים האלו, בחוסר תיקונם, ומורגש ככאב. אז הכאב הזה הוא מעורר את הכלים, כמו שהכאב שלנו אומר שכאן משהו לא בסדר, האיבר הזה חולה, שם יש איזה מין דבר לא טוב, חולי.

אם לא היית מרגיש כאב, לא היית הולך לרופא. הכאב הוא סימן שאתה צריך ללכת לעשות תיקונים. כך זה אצלנו. הכאב, הייסורים, הצער, צריכים להראות לאדם, אם זה אדם, ולא מישהו לא שפוי בדעתו כמו האנשים שהם בניתוק מרוחניות.

בגשמיות אנחנו מבינים כמו בהמות, שאם יש כאב צריכים לטפל בזה. אתה מלקק את המקום או שאתה עושה בו משהו כמו חיות, בהמות, או שאתה הולך לרופא כמו בן אדם. לא חשוב, אבל אתה מטפל.

בנשמה אנחנו לא יודעים לטפל. כואב לנו, מקבלים מכות, לא יודעים מאיפה זה ומה זה. אבל בעצם כאב וייסורים, גם בגשמיות, זאת אומרת בדברים בהמיים, בכאבים גופניים, ובמיוחד כאבים רוחניים, כלומר אנושיים של פגיעה בכבוד, בכסף, במעמד, בתענוגים, בכל הדברים ששייכים לא לקשר עם הבורא אלא לקשר בין בורא לנברא, הכאבים האלו צריכים להראות לאדם עד כמה הוא לא מתוקן ועוד כמה עליו להתקדם.

אם היינו הופכים את הסימנים הללו, את הכאבים האלו לעצות, מה לתקן, איפה לתקן, זה היה טוב מאוד, אם היינו מבינים, מפרשים אותם נכון. הבעיה שלנו שכל האנושות מקבלת ייסורים ולא יודעת מהי סיבתם.

בעתיד, בסופו של דבר כאשר הכאבים האלו יתרבו, הם בכל זאת יחייבו את האדם למצוא את הסיבה, למה הם? ואז האדם יחפש ויקשור את הייסורים האלו למקור שלהם, שזה הבורא. ואז הוא יגיע למצב שכל אופן של ייסורים, כל כאב וכאב בפני עצמו יגיד לו מה הוא צריך לתקן, איזו תכונה ובאיזה אופן בדיוק.

כלומר הכאב עצמו הוא הרגשת החיסרון בדיוק כנגד אותו תיקון שחסר. אלא עכשיו אתה מרגיש כאב כחיסרון למילוי, וכשתגיע למצב הטוב, אתה תרגיש את הכאב הזה כחיסרון לתיקון.

תלמיד: האם ההפרעות אמורות להיות בעתיד הכלי שלי ששם מתגלה הבורא, בכל הפרעה?

אתה לדוגמה מגיע לרופא ואתה אומר, "יש לי כאבים". נגיד כואב לך הראש ואתה בוכה, "כואב לי, כל הזמן כואב לי הראש. מה לעשות, לא יודע". הרופא מתחיל לשאול, "מתי כואב? איך כואב? איפה לוחץ? מסובב, מתפוצץ מבפנים, לוחץ מבחוץ? באיזה חלק? באילו שעות? מחום, מקור? כשאתה שוכב, אתה עומד? אתה חושב, אתה יישן?" אלף ואחת הבחנות. מה הוא רוצה בזה? הוא רוצה על ידי סוג הכאבים לדעת מהי הסיבה, איפה הפגם.

אם היית יודע שקיבלת לדוגמה אתמול מכה מהמנהל בעבודה, או סתם איזשהו משהו, אם היית יודע ככה לפרש, כך וכך נתנו לי בגלל זה וזה, וכנראה אני צריך לעשות משהו ככה וככה בי, אם היית יודע היה טוב, אז כבר בפעם הבאה לא היית מגיע לאותו מצב. וכך היום אתה מגיע לאותה מכה כמו אתמול. זה ההבדל בין לדעת, להיות מומחה בזה, בתיקון, ולהיות סתם סובל כבהמה. לכן הוא נקרא "רופא כל חולים", "רופא לשבורי לב".

תלמיד: איך להיות מומחה?

איך להיות מומחה? כתוב, "ייכנס הרופא" ב"פסוקי דזמרה". תן לרופא להתגלות, שיגיד לך מה כואב לך. אתה לא תדע בעצמך. אתה צריך מהרופא ההוא ללמוד והוא יגיד לך. הבורא יגלה לך בדיוק מה אתה צריך לתקן. מהדוגמה אנחנו צריכים פשוט להבין מה חסר לנו. חסר לנו באמת תבונה איך לקשור את המכה שלנו לסיבה שלה.

תלמיד: אנחנו אומרים כל הזמן לא לחפש את זה, לא לפתח חיסרון לקשר ישיר, אלא לחפש את מציאות הבורא מאחורי זה. לא למה דווקא קיבלתי מכה כזו, לא ללכת על חיסרון כזה.

אנחנו עוד לא מבינים למה אסור לנו עכשיו, בינתיים, לעשות חשבונות למה קיבלתי מכה זו או אחרת, ובאיזה אופן קיבלתי אותה. כי אין לנו היום נתונים לפרש את זה נכון, זה יביא לסתם דמיון פרוע, כך שלא נוכל לקשור את זה בצורה נכונה, אלא רק נתבלבל ונעזוב את הדרך הנכונה.

הדרך הנכונה היא כל הזמן להיות נעול על הבורא, לא לתת לו לברוח משדה הראיה הפנימי שלי. וככל האפשר, על ידי כל מיני הפרעות, מכות ודברים טובים, לא חשוב מה, לקשור הכול אליו, ולחזור לקשר הזה כמה שיותר. לאט לאט על ידי זה אני אתחיל מתוך זה להרגיש את הבחינות שלו כנגד הבחינות שלי, כביכול, ואז ללמוד מזה כל מיני אופני התנהגות, וזה יבוא.

בסופו של דבר, כשאדם עובד בג' קווים, הוא יודע מה נמצא זה כנגד זה. התיקון מגיע על ידי בקשה, אבל זה אחרי שאדם, יחד עם המכה, רואה איזה פגם יש בה בדיוק, איזו תרופה היא ואיזה מילוי, זאת אומרת את הבריאות שהוא מחזיר לעצמו. את זה הוא רואה. הוא רואה כלי מקולקל כנגד האור שנמצא, הוא יודע איך ובאיזו תכונה שחסרה לו בכלי המקולקל הוא צריך לעשות תיקונים, להשלים עם המסך. אחר כך הוא רואה את המילוי, את השפע שממלא את המקום שתוקן.

תלמיד: דיברנו שהאדם צריך לא לקבל אינפורמציה, אם לפני זה הוא לא מחזיק את ההרגשה שהבורא הוא זה שפועל במציאות. יש אינפורמציה שנכנסת לתוכי בלי לשאול אותי אם אני רוצה לקבל אותה או לא. אמרת לדוגמה, שאדם לא ישמע חדשות עד שהוא לא מסדר לעצמו את המצב הפנימי שיש בורא. אז אני לא אשמע, אבל מישהו יבוא ויספר לי.

אמרתי כך, שאסור לאדם להתקשר לעולם החיצון ואפילו לעצמו, לפני שהוא מתקשר לבורא.

תלמיד: מה זה נקרא "להתקשר"?

להתקשר לבורא, זה להעמיד את הקשר כך ש"אין עוד מלבדו". קודם כל, מה שעכשיו אני צריך לשמוע, לראות, להרגיש, בא מהבורא. ועכשיו, מה בא ממנו. ואז לפתוח את כל החושים להרגשה. אז תקבל אותם בקשר נכון עם המקור, אולי לא תפענח את זה נכון, אולי תפרש את זה לפי איך שאתה יכול, לא חשוב, אבל לפחות אתה כבר קשור עם המקור, שזה בא ממנו. אז אתה כבר נמצא באיזה מין מעמד.

אני לא אומר את זה מעצמי, אלא תמיד מהמקור. בדף ס"ד, "פרי חכם" אגרות, כתוב "ישראל, דרכין דאורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". אם אתה קושר, אתה והוא ומה שיש ביניכם עכשיו ביחסים יחד לנקודה אחת, אז אתה כבר נמצא במין מגע איתו. על המגע הזה יש לך עולם, שנה, נפש, שלוש הבחנות שצריכות לבוא. על המגע הזה יבואו לך כל מיני בלבולים, כל מיני מצבים שבהתאם אליהם תעלה ותרד, וכל מיני שינויים ביניכם במקריות שהוא משפיע לך, אבל זה כבר יכנס כיגיעה בלהתקשר עימו. יגיעה אחרת אין לנו, רק בזה.

בדף ס"ד ובדף ע', שני מכתבים, ומ"שמעתי" "אין עוד מלבדו", "שכינתא בגלותא", שלושת המאמרים האלה הם מאמרי יסוד של בעל הסולם. על זה עשיתי את הדרשה שלי.

תלמיד: אין לי טענה לדרשה. אני רוצה להבין אותה, לפענח אותה. מה סדר הפעולות?

סדר הפעולות הוא קודם כל לחפש, אם אתה נזכר. כי אם אתה לא נזכר, אז אין עליך משפט, אתה נמצא מתחת לכל המצב הזה, אלא אם אתה נזכר בעבודה או מזכירים לך. ואתמול שכחתם, הרבה אנשים טיילו לא יודע באיזה עולמות, יצאו לעבודה, התרחקו מפסח, שכחו. במשך היום הייתה שכחה כללית. קודם כל להזכיר אחד לשני על ידי ביפ בטלפון, לא חשוב איך, להזכיר את זה. אחרי שמזכירים לך דרך החברה, מלמעלה, על ידי שעון מעורר, לא חשוב איך, אתה כבר מתחיל לעבוד.

תלמיד: מה הצעד הראשון בעבודה?

הצעד הראשון הוא קודם כל לחפש אותו. מצאת נגיד איזו מחשבה, איזו מין הרגשה פנימית, משהו איתו, תחזיק את זה. תחזיק את זה, תחזור לחיים הרגילים, אבל יחד עם ההרגשה הזאת. תמשוך אותו לחיים שלך. עד כמה? עד כמה שאתה יכול לא לברוח מהרגשתו, מלהרגיש אותו.

תלמיד: מה זה נקרא "עד כמה שאתה יכול לא לברוח"?

זאת אומרת, אם אני נגיד אראה, אשמע חדשות שתי דקות, ואני אוכל לקשור את זה עם הבורא, שבאים ממנו הייסורים האלה, ואנחנו צריכים על ידם להרגיש שאנחנו צריכים להעלות את פנימיות העולם, את הקשר עימו על פני חיצוניות העולם, כל מיני דברים שלא שייכים להביא להתקשרות עימו, לעבודה בקשר עימו, אם אני יכול על ידי כל ההפרעות האלו דווקא לעורר את עצמי עוד יותר לדרך הזאת, בהתאם למה שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שהייסורים באים על ידי זה שמתעסקים בחיצוניות ולא בפנימיות, אם אני מתחזק על ידי כל מיני הפרעות, חדשות וכל מיני דברים למיניהם, אז אני ממשיך איתם יחד וזה כאילו אח"פ דעליה.

ודאי שכאילו, לא לדמיין. ואני מחזק את הקשר, העביות הזאת נכנסת בקשר איתו. כך פעם אחרי פעם אני בונה יותר ויותר, ובמקום חוט קטן זה כבר נעשה צינור הקשר. בעביות. אבל אם אני רואה שאחרי שתיים, שלוש דקות שאני שומע חדשות מרוב הייסורים והצער, הפחד והכאב שיש בי, אני מתנתק ממנו, וכבר שקוע בבהמיות, אסור לי להמשיך יותר.

כי אז אני יוצא לחיצוניות מפנימיות, ואני פשוט לא מרוויח מזה כלום. אז שוב אני צריך להפסיק ולחדש את הקשר. אז אני צריך לשמור, איפה הגבול הזה. זה כבר לימוד, איך לעשות בוא נגיד מסך בעתיד, כך שהקשר עם הבורא, לא חשוב שהוא עדיין בדרגה בהמית, חשוב לי יותר מכל מיני הדברים בעולם הזה.

לבורא לא חשוב אם אתה נמצא באיזה תענוג בהמי או שאתה נמצא בשירותים או שאתה נמצא כאן בשיעור הזוהר. בשבילו כל הדברים האלה זה אותו דבר, בשבילו חשוב המאמץ, היחס שלך, איך אתה משייך הכול אליו. אם כך תשתדל, אין לך מקרה בחיים שאתה לא יכול לקשור אותו לבורא. אבל איפה שאתה רואה שזה נפסק, אתה כבר נמצא מחוץ לעבודה וצריך להתחיל עבודה מחדש. ממש מחדש. זאת אומרת שוב נקודת הקשר ולאט לאט.

תלמיד: כשאתה נמצא עם השעון שמודד שתי דקות או שלוש דקות ובודק בפנים אם אתה עדיין קשור לבורא או לא, זה בסדר. כי כאילו השלט במשחק הזה ביד שלך, אני יכול לכבות ואני יכול לא לכבות. אבל יש תמונות בחיים שאין לי ביד את השלט הזה, אני לא יכול לכבות או לא לכבות אותו.

על ידי הרגל, אומר הרב'ה, אין דבר שאדם לא יכול להגיע בו להרגשה ולהכניס את עצמו לתמונה בצורה רגשית ממש חזקה וברורה, זה פשוט עניין של תרגול.

תלמיד: מובן שזה תרגול, זו העבודה בעצם. אבל אני שואל, אם האינפורמציה הזאת, אם התמונה החיצונית הזאת שבאה אליי נמצאת לפניי ואני בוחר אם להכניס או לא, אז אני כאילו שולט במצב. אבל אם היא נכנסת אליי בלי לשאול אותי, האם אצלי בתוכי אני יכול לסדר כזה חדר המתנה ולהגיד, חכי פה, ועכשיו ממך אני לוקח כמה שאני צריך?

אם אתה זוכר את האלוהות, אז אתה יכול לסדר את כל האינפורמציה בכל מיני צורות. אבל אם אתה לא נזכר בזה, אז ודאי שיש בעיה. אז תתחיל, ו"נשמת אדם תלמדנו" בזה. אין לי תרופה או מרשם לכל מקרה ומקרה. אתה תחפש את זה ותמצא אותו בעצמך.

תלמיד: לא לכל מקרה ומקרה, אני שואל על נקודה מאוד ספציפית. אתה אומר לצרף, כמו שאמרת עכשיו, כאילו אח"פ דעליה, לצרף כמה שאדם מסוגל.

כן.

תלמיד: אני שואל, האם יש דבר שמצטרף אליי בלי לשאול אותי, הידיעה הזאת, התמונה החיצונית?

לא, אם נעלת את עצמך על הבורא והתחלת מאפס, אתה יכול לסנן את האינפורמציה שנכנסת אליך ועד כמה היא תשפיע. אתה יכול. תגיד שאתה כן יכול. זה נקרא בעצם "אם אין אני לי מי לי", כלפי זה. כל יתר הדברים זה להרוויח פחות, יותר. הוא נותן דוגמאות כאלה אבל בזה אנחנו צריכים להאמין, שכאן אנחנו באמת פועלים, ולא הוא עלינו, אלא אנחנו בעצמנו.

תלמיד: מה הדבר הבא? אמרת שהדבר הראשון הוא לחפש אותו.

הדבר הבא יבוא בעוד חצי שנה, שנה. אני אומר ברצינות, או אפילו יותר. אני לא חושב שיש חוץ מזה משהו, כמו שהיסוד הזה. יש דברים שהם כבר באים על זה, אבל זו תחילת הקשר שכך הוא צריך להיות בנוי. ואני מראה לך, תקראו את המקורות האלה שוב ושוב ואתם תראו איך הוא כותב. ממני אתם צריכים לקבל רק איפה לשים תשומת לב, כל יתר התורה היא משם.

תלמיד: הבעיה היא בעצם בעיה של סביבה.

סביבה זה לא בעיה. אני מבין אותך ואני מבין אותו וגם אני כך, כשאני נכנס לאינטרנט יש לי גם סביבה כזאת, כשאני כותב ספרים יש לי סביבה אחרת, כשבאים אליי אנשים ומבלבלים את המוח, יש גם סביבה אחרת, ולך שאתה נמצא שם בשוק הסרטים או עוד משהו, ודאי שיש סביבה שונה. אבל אנחנו צריכים להאמין שגם זה סודר לנו על ידי אותו מקור שמביא לנו הפרעות כתיקונים, וצריכים כך לקבל את זה.

תלמיד: איך אני בונה לעצמי סביבה שתהיה מספיק חזקה, שתשפיע עליי יותר חזק מהסביבה שבה אני נמצא נגיד מכורח ההכרחיות. כי ברגע שיש לי בחירה אני הולך משם לצורך העניין.

מה זה הולך?

תלמיד: מעבר להכרחיות. אני לא מדבר עכשיו על זה שאני נכנס באופן יזום לדברים כאלה כמו שתיארת ועושה אותם מתוך רצון שלי, אלא אני בנוי מבחינת סדר היום, הכרחיות וכן הלאה מכל מיני פעולות שאדם מבצע. איך אני יכול למשוך פנימה לתוך הפעולות האלה סביבה מספיק חזקה שתגן עליי, שתנעל אותי, בצורה מלאה כלפי אותה מטרה ולא תאפשר לסביבה שבה אני נמצא להשפיע עליי?

יש לי מרשם כללי. תתחילו לעשות את זה וזהו, אתם תראו עד כמה אפשר לחיות יחד עם העבודה ועם הבורא, עם האישה ועם הבורא, עם הקניות ועם הבנקים ועם כל מיני דברים שאנחנו נכנסים בהם ויוצאים ומתערבבים ועם הבורא יחד. אפשר, ויש המון אנשים בעולם שכך עושים ומרגישים את זה מאליהם, ולא שייכים לקבלה.

מה ששייך לקבלה, אחר כך אנחנו עוד נדבר. אם תשאל איזשהו "חוסיד" הוא יגיד לך גם כן שיש לו דבר כזה. זה עדיין לא שייך לקבלה. זה פשוט שייך לזה שאתה בכוח רוצה לקבוע לעצמך מציאות נכונה, שבעולם שלך יש מקום גם לבורא. זה הכול, על זה מדברים המון ספרים גם מחוץ לקבלה.

תלמיד: זה נקרא דומם?

לא חשוב, זה מספיק.

תלמיד: מה זה הדברים האלה, "עולם שנה נפש"?

תקרא בדף ע' פרי חכם.

תלמיד: קראתי.

קראת? תקרא כמו שהרב'ה אמר לי, תקרא את דף ע' שבעים פעם. אני לא צוחק, הוא היה בניתוח פרוסטטה בתל השומר והייתי איתו שם שלושה שבועות ברצף. הוא פעם קרא את המכתב הזה ואמר לי, תקרא גם אתה ועכשיו. קראתי פעם, פעמיים, הכרתי גם קודם את המכתב, זה היה בשנת 86-87, ואמרתי לו שאני לא כל כך מבין את זה. אז הוא אמר, אתה יודע מה? תקרא עד שאתה מבין. כמה? שבעים פעם. קראתי את זה אולי לא שבעים פעם, אני כבר הפסקתי לספור, אבל יותר מחמישים פעם נראה לי.

אז תקרא. זה נכנס ליגיעה, חייבים לעשות. אבל צריכים להתמיד בזה.

תלמיד: מה צריך להבין מהכישלון הזה?

לא צריכים להבין שום דבר. כישלון, לא כישלון, זה לא חשוב, בכלל לא. אדם לא צריך להצטער על רגע שהיה, זרק, זרק, בסדר, זה צריך להיות, להתייחס לזה בצורה כזאת, לדפוק בתשובה מה שנקרא, פתח לדופקים בתשובה, צריך עוד ועוד.

בכלל, צריכים לקבל קצת יותר בהבנה ובאהבה את זה ששוכחים, את זה שנזרקים, ואז שוב ושוב. זה לא שלא אכפת לי, אלא מתוך הבנה שזו הדרך, ככה עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה. ההיפך, זה שנזרקתי, כנראה שגמרתי את ההבחנה הקודמת. זאת אומרת, לקבל את זה בצורה כזאת קלה, להתחיל בכיף ככה עוד פעם.

תלמיד: כשאני מסתכל עליך אז כל הזמן יש את הלוח ברקע. האם הקשר עם הבורא יכול להיות רגשי? זאת אומרת, אני לא כל הזמן אומר בורא בראש, אלא יש לי מין רקע כזה בתוכי.

אתמול בצילומים לטלוויזיה הרוסית נתתי דוגמה של תמונה תלת מימדית, וזה פעל, ראיתי שהם הבינו. אמרתי שאם אנחנו עושים פוקוס חדש עם תכונה חדשה, עם גישה חדשה, אנחנו יכולים לראות דרך העולם הזה, כמו בתמונות התלת מימדיות האלה. אם אתה ממש נכנס בכוח ובפוקוס לא רגיל לתוך התמונה הזאת, אלא הפוך, אתה צריך לעשות פזילה מסוימת, לבהות לתוך התמונה, אז אתה רואה שם ממש חיים ונפתח עולם תלת מימדי לעומק ולכל הדברים שם. כך אתה יכול לראות את העולם הזה. תיכנס קצת יותר פנימה. זה על ידי מסך, זה לא פשוט. אבל עכשיו זה שאתה מנסה זה נקרא זמן ההכנה, שאתה משתדל לראות אחרי כל החיצוניות הזאת מה יש בעומק אחריה, ושם זה כוח אלוהי, תתקשר אליו. על זה מדברים כולם.

אחר כך כשאנחנו נשתדל כך לעשות, ניתן לזה מספיק יגיעה, אחרי זה אנחנו כבר נלך בדרך של קבלה. בינתיים כולם מחפשים כך וכולם רוצים דרך החיצוניות הזאת לראות מה יש אחרי זה. יש לנו הכנה פנימית, יש לנו מתוך הלימוד, מתוך האורות שהשפיעו עלינו, כבר כיוון נכון להיכנס לתמונה הזאת, לא כמו שכל העולם.

(סוף השיעור)