שיעור ערב 18.08.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 377, מאמר: "הכנה לסליחות מהו"

"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.

ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'." זאת אומרת, אמונה בה' זה נקרא שמוכן להשפיע לבורא נחת רוח. כוח השפעה, אמונה. אם יש לו נטייה לזה, נקרא "ישר א-ל", אם לא, שייך למה שנקרא "אומות העולם". "ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות." להאמין זה נקרא להשפיע לה'. ולא להגיד "הוא קיים, הוא בסדר גמור, אני מאמין שהוא קיים", לא. השפעה לבורא נקראת אמונה בה'. "והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.

אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.

כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת"."

שאלה: כתוב כאן "כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת."

"תתרץ אותם", זאת אומרת לא לענות עליהן בתוך הדעת אלא להתעלות למעלה מהדעת.

תלמיד: מכאן אפשר להבין שכל האגו זו תכונת השפעה, כי כל מה שהוא עושה זה רק לטובת האדם.

זה שכל האגו זו תכונת השפעה זה לגמרי לא נכון. זה שמעלים את האגו כדי להעלות את האדם עוד יותר למעלה מהאגו לתכונת השפעה, זה כן נכון.

שאלה: בטקסט מדובר על אכילה, שתייה, ועל הרגשת התענוג שבכל מצווה רוחנית, על מה הוא מדבר בדיוק?

תענוג. זה לא חשוב ממה. כשאתה שותה, או אוכל, או ישן, או נח בזמן שאתה עייף, אתה מרגיש תענוג. תענוג הוא כמו קילו קלוריות נניח, זה משהו שאין לו בדיוק מדידה ממה התענוג, אלא תענוג גדול יותר, תענוג קטן יותר. מילוי.

שאלה: מה ההבדל בין סליחה בגשמיות לסליחה בפני ה'?

את הסליחה בגשמיות יכול להיות שאתה עושה סתם, לא מהלב, אלא כביכול כדי להגיע לאיזו פשרה עם האדם. את הסליחה לפני הבורא אתה צריך לעשות במעשה. זה לא יעזור לך שאתה עכשיו תתחיל להתפלל כל היום, לבקש ולדפוק לעצמך בלב, לעשות כל מיני טקסים למיניהם.

עם הבורא מדברים מתוך הלב, מאמצע הלב, ממרכז הלב. אם אתה רוצה לגרום לנחת רוח לבורא, אז אתה צריך להגיע לפחות לאיזו מידת השתוות הצורה עימו.

תלמיד: מה שלא ברור זה, אם הבורא עושה את הכול, למה אני צריך לבקש ממנו סליחה?

הבורא עושה את הכול. הוא ברא לך עולם נורא, מלא ייסורים, מלא בעיות, מלא דאגות. הוא גם ברא אותך כזה עקשן, טיפש, שלא יודע, לא מבין ולא רוצה שום דבר. זה הכול עשה בורא.

תלמיד: אולי זה הבורא שצריך להגיד סליחה. אני לא עשיתי כלום.

אני מסכים איתך. הבורא צריך להגיד סליחה על כל המציאות, נכון. אבל אם תזמין אותו לבית משפט, לאיזה מקום, אז הוא יוכל להסביר למה הוא עשה כך. ויוצא שהוא עשה לטובתנו. יוצא שאנחנו אשמים שלא מקבלים את התנאים האלה, מפני שעל ידם אנחנו יכולים להרוויח. הוא עשה את זה על תנאי, שתשתמש נכון בעולם.

תלמיד: אני מסכים לעבוד את עבודת ה', אבל למה אני צריך להגיד סליחה? זה לא ברור.

סליחה זה לא סליחה כמו שאתה אומר לבן אדם הרגיל. סליחה זה נקרא שאתה מגלה עד כמה שהמחשבות והרצונות שהבורא ברא בך, הם לא טובים ואתה סוף סוף גילית את זה ועכשיו אתה יכול לתקן.

"ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת"."

זאת אומרת, למרות שאני לא רואה שום תועלת בהשפעה, ולא מבין בשביל מה ולמה צריכים לעשות אותה, אבל אני עושה את זה מפני שעל ידי זה אני נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא. למה? אני לא יודע. אני גם לא יודע מה זה השתוות הצורה, אלא כך לימדו אותי, כך אמרו לי חכמים.

רב"ש כותב שכך אני צריך לעשות. ואם אני אעשה כך, אז מתוך העשייה הזאת, מתוך המאמץ הזה, תתגלה לי באמת תכונת ההשפעה. ואני אצטרך לעבוד עוד למעלה ממנה כל פעם. זאת אומרת, אפילו שאני אגיע לתכונת ההשפעה ואהיה בה, איך להגיע לתכונת ההשפעה יותר גדולה? אני אצטרך לבטל את כל הדעה שלי, את כל הגילוי שלי, כל מה שיש ולעלות לדרגה עוד יותר גדולה באמונה, בהשפעה, נגד הקבלה, למעלה מהדעת.

תלמיד: אז כל הזמן אמונה למעלה מהדעת תהיה דעת?

אמונה למעלה מהדעת שאני הולך להשיג עכשיו, זה יהיה בתוך הדעת, ואחר כך אני אצטרך ללכת לאמונה עוד יותר גדולה למעלה מהדעת. כל פעם למעלה מהדעת הופכת להיות דעת, למעלה מהדעת הופכת להיות דעת. וכך זה עולה.

תלמיד: וזה משהו שבן אדם צריך לעשות בעצמו?

זה לא בעצמו, אין לו כוח.

תלמיד: אם אני רואה שאני משיג אמונה מעל הדעת, אחר כך אני צריך לעשות ביקורת שבאמת מה שאני משיג זה דעת?

אני עכשיו עושה פעולת ההשפעה נגד הרצון שלי, נגד השכל שלי, נגד הרגשה שלי. למה? כך כתוב. ואני הולך ומשפיע בתוך קבוצה ומתוך קבוצה רוצה להשפיע לבורא. את הבורא אני לא מבין ולא מרגיש, אבל אני עושה את זה בתוך הקבוצה, כי אני מאמין שמה שאני עושה בתוך הקבוצה זה מגיע לבורא. במידה שאני עשיתי את היגיעה המספקת, מתגלה לי שאני משפיע, ואני נמצא בתכונת ההשפעה. מתגלה לי שהגעתי לאיזו השתוות הצורה עם הבורא, אני מתחיל להרגיש את האור העליון שבמשהו מאיר לי, אולי אפילו ממלא אותי, תלוי במצב.

בסדר. מה שאני קיבלתי עכשיו זה כבר נקרא "דעת". מה קורה הלאה? אני צריך ללכת למעלה ממנה, לאמונה יותר גדולה.

תלמיד: איך?

איך אני עושה את זה? כמו שאז הלכתי. זאת אומרת על מה שאני עכשיו רואה ויודע, אני אצטרך לסגור עיניים כאילו שאני לא יודע ולא מבין ולא מרגיש שום דבר. ובורא גם עוזר לי, הוא מוריד אותי מהדרגה הזאת למצב עוד יותר גרוע ממה שהייתי קודם. ואז מהמצב הנוכחי, החשוך, ללא שום אמונה, בתוך דעת, שכל העולם הוא כולו קבלה ולא השפעה, כל העולם הוא בחושך, אני משתדל לעלות לאמונה מספר 2, בהשפעה לחברים ודרכם לבורא.

אני עושה יגיעה, מקבל אמונה מספר 2, משיג מדרגה רוחנית, ואז מתמלא עם האור של מדרגה מספר 2. וכן הלאה.

תלמיד: איך אני יודע שעכשיו הזמן לעלות לאמונה בדרגה הבאה, שיש גבול?

אין גבול, עד גמר התיקון.

תלמיד: אבל איך אני יודע שהגעתי לגבול של המדרגה הנוכחית?

במדרגה הזאת כן, אתה מרגיש.

תלמיד: איך אני יודע שעכשיו אני צריך להעלות למדרגה הבאה, לאמונה למעלה מהדעת יותר גדולה?

אתה תמיד מחפש את המדרגה הבאה. כך זה. עוד נברר את זה, כל השאלות האלה הן קצת יותר מתקדמות, אנחנו נעבור את כל השלבים האלה יחד.

שאלה: איך חשיבות של תכונת ההשפעה הופכת לחומר דלק למשוך מאור המחזיר למוטב בכל מצב?

חשיבות תכונת ההשפעה תלויה בעד כמה אנחנו בונים את החשיבות הזאת. זה לא שאנחנו משיגים את תכונת השפעה ואת החשיבות שלה. רק תבין מה שקורה כאן, אני לא רוצה שתכונת ההשפעה תתגלה בי בחשיבות שלה, כי אז אני אשתמש בחשיבות שלה כבחומר דלק, וזה כבר לא יהיה על מנת להשפיע. על מנת להשפיע קורה אם אני עובד נגד השכל, נגד החושך, וכך אני משפיע.

תלמיד: האם אמונה למעלה מהדעת זה סדר המדרגה, תחתון, עליון, עלי עליון?

כן.

שאלה: רב"ש כותב במאמר שלא צריך להיות הפרש בין זה שנמצא בדעת לבין שרוצה לפעול למעלה מהדעת?

כן, שכוח האמונה צריך להיות כמו כוח הדעת.

תלמיד: מה הכוונה שאין לו הפרש בשני המצבים האלה?

כשיש לנו דעת אנחנו פועלים בצורה נחרצת, רוצים להשיג, אנחנו יודעים מה לעשות, אנחנו יודעים בשביל מה פועלים, אנחנו יודעים מה נקבל בתנאי שנצליח בפעולה. זה הכול בדעת. כך אנחנו פועלים במציאות הנוכחית, היא כולה בנויה בצורה כזאת שכך זה נקרא, "חיים לפי הדעת", "לפי הידיעה". שכל אחד מבין שכך זה.

החיים שהם למעלה מהדעת, זה רק מתוך זה שאני לוקח את מה שאומרים לי בדרך כלל מורים ופועל לפי זה. לפי מה אתם מקבלים עכשיו את החשיבות בלימוד? אתם מרגישים שכך זה אולי, כך לא. אנחנו גם מקבלים את הלימוד הזה בתוך הדעת. אבל לעלות לרוחניות בצורה כזאת אי אפשר, לרוחניות עולים דווקא כנגד השכל, דווקא בחושך.

תלמיד: אני שואל על זה שאדם מקבל התנגדויות, הגוף מתנגד לפעולות שהוא צריך לעשות, איך אז הוא עובד ללא הפרש עם מצב שיש לו כוחות, שיש לו התפעלות?

אתם שוכחים כל הזמן על המאור המחזיר למוטב, שבא כוח עליון ונותן לנו כוח לעבוד נגד הקבלה.

תלמיד: אז הוא כבר מקבל כוחות.

מקבלים כוחות, ודאי, אחרת איך אני אעבוד? אבל אם אתה מחליט, אז יש לך כוח ללכת.

תלמיד: אז ההחלטה היא קובעת אם תקבל את המאור.

כן.

שאלה: אתה אמרת שאנחנו לא מבקשים את האמונה, אנחנו מבקשים מהבורא כוח להחזיק את האמונה מעל הדעת. כי אם אני אקבל את האמונה, אני אאבד את העצמאות שלי.

יכול להיות שבקשר למשהו אמרתי כך.

תלמיד: מתי אנחנו באמת מקבלים את האמונה, את כוח ההשפעה?

לפי ההשקעה.

תלמיד: אז מקבלים בסוף את כוח האמונה או לא מקבלים?

כן, ודאי שמקבלים.

תלמיד: אז אם אני מקבל את זה אני כבר תקוע פה.

אל תהיו חכמים, אני לא רוצה לדבר על דברים כאלה הזויים. איך לך עדיין לא זה ולא זה, ולא מובן זה ולא מובן זה, ואתה מתחיל להסתבך בזה. בשביל מה, זה נותן לכם? אני לא רוצה שאלות כאלה. שאלות כאלה אני לא מקבל. אין לנו שום נגיעה בעניין ואנחנו מתחילים כבר להקשות על זה. אין עדיין על מה. יש גבול עד כמה אנחנו יכולים להתפלפל על דברים שאנחנו לא משיגים. זה רק יבלבל אותנו. זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו". תבין שאסור לי להמשיך אתכם בצורה כזאת.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-08-18_lesson_rb-1986-36-achana-le-slichot_n2_p1_NrOIyMo7