שיעור בוקר 23.04.2014 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', "וכאשר יענו אותו"

"יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו."

"ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

שאלה: רב"ש אומר בפירוש שאתה מגיע למצב שאתה נהיה אדיש, אז איך אני אסתכל על החברה שלי כגדולים ממני, ואיפה התנועה שבה יוצאים מהמצב הזה?

כל השינויים יכולים להתרחש רק על ידי האור העליון, אל תשכח, "בראתי יצא רע, בראתי תורה תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". אין לך סיכוי לשנות משהו בכל החיים שלך. או שהם עוברים כמו אצל החיות, הבהמות, בצורת תוכנית מכוונת מראש כברזל, או שאתה יכול לעורר כוח נוסף שנקרא "מאור", אבל זה בתנאי שהוא מיועד להחזיר אותך למוטב, רק אז אתה מעורר אותו. זאת אומרת, או שהחיים שלי עוברים ולא יעזור כלום, אם אני ארצה פתאום לשנות אותם, זה מלמעלה, אם אני לא ארצה לשנות אותם, גם הרצון הזה מלמעלה. וכך זה, כל אדם חושב שהוא עושה משהו, אבל הכל הסתרה, מבלבלים אותו מלמעלה וכך האדם סוגר את החיים שלו, גומר אותם.

אם באמת אתה רוצה להוסיף לחיים שלך, במסגרת הגבולות האלה בכמה שאפשר, אז אתה יכול להוסיף בתנאי שאתה מושך את המאור המחזיר למוטב, רק את זה אתה יכול להוסיף, זה הכול. מה זה "המאור המחזיר למוטב"? זה שאם אתה רוצה לחזור למוטב, אז המאור הזה מוסיף. איך אתה מבין מה זה נקרא "לחזור למוטב"? אתה לא יודע. אומרים לך "השפעה", אבל אני לא יודע מה זו השפעה, זה משהו שכל דבר אפשר לפרש כך. אלא אומרים לך כך, זה נקרא שאתה הולך למרכז הקבוצה שכולה שם, "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב," ואתה מתבטל שם, אתה רוצה להתכלל בתוך מרכז הקבוצה, תייצר לעצמך כזה מצב שאתה נמצא אצלם, הם פשוט בולעים אותך. תעשה את זה כך, ותתחיל כך לעבוד.

ואם אתה עובד נכון, ויש השפעה הדדית שלך עליהם ושלהם עליך, אתה והקבוצה, אז דרכם אתה מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב. למה דרכם? כי הם למעשה מהווים איזה כלי למאור. האור ממלא את הכל, אבל איפה החיישן שמגלה אותו, זה סכום האנשים שמוכנים לוותר על עצמם כדי להיות באיחוד, ואז האור מאיר. מה הוא מאיר, מה הוא נותן לך? הוא נותן לך התקדמות לחיבור, זה הכל. בהתקדמות לחיבור אתה מתחיל להרגיש שוב, רע, טוב, תלוי מה זה רע ותלוי מה זה טוב, זו השאלה. ואתה צריך להיות כל הזמן כמומחה, ממש להיות כל הזמן בהכרה, בהבנה, מה נקרא רע ומה נקרא טוב במצב שלי. אני מרגיש בתוך הרצון שלי, שטוב או רע לבטן שלי. וטוב לי או רע לי, כלפי אותה מטרה שאני מתכוון להגיע אליה. ושני הדברים האלה יכולים להיות מנוגדים. ולפי מה אני בוחר, לאן אני הולך, וכן הלאה. כאן אתה מתחיל בבירורים ותיקונים.

תלמיד: כשאני בא לקבוצה, אני אפילו לא בא עם חיסרון, אני בא שפוף ונכנס פנימה.

אין לך חיסרון לקבוצה, לאף אחד אין חיסרון לקבוצה. מה יש בה, במה היא מושכת, הקבוצה הזאת? אתה לא אספת אותה, אלה לא החברים שלך מילדות, אלה לא הקרובים שלך, הם בכלל אוסף של אנשים כאלה שאפילו בחלום שלך לא היית אוסף אותם. מאיפה ואיך כל אחד מהם הגיע, כל אחד מהמקום שלו, ודאי שלא. האם הם חכמים, מיוחדים במשהו? לא. אלא האור העליון בירר אותם, כי הם חלקי הנשמה שלך. "אם אלה החלקים שלי, איזו נשמה יש לי", אנחנו רואים לפי הפרצופים, אנחנו לא רואים לפי הפנימיות, אבל זה כך.

שאלה: למה הכוונה שרב"ש אומר "זכו אחישנה ולא זכו בעתה", ו"שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן" מתי הייסורים מקצרים את הזמן, ומה זה משנה, כן ייסורים, לא ייסורים, אם זה ייקח עשרים, שלושים שנה, או שזה אחרת?

לא, ודאי שזה אחרת. מה זה נקרא, ייסורים מקצרים את הזמנים, בירורים מקצרים את הזמנים? אני צריך להרגיש רע ברצון לקבל וטוב ברצון להשפיע, רע לבד וטוב ביחד. רע להיות מחוץ למרכז הקבוצה, וטוב להיות בה כשכל זה נגד החומר שלי, נגד הרצון שלי. אז אם אני הולך נגד הרצון שלי לשם, יש לי ייסורים, אני לא מסוגל לבצע את זה. אדם לא מסוגל ללכת נגד הייסורים. איפה שיש ייסורים אני לא יכול ולא מסוגל להיכנס, אלא בתנאי שיש לי מטרה יותר גדולה, ואז גדלות המטרה מחפה, מכסה את הייסורים. ואז זה כמו שאני הולך לניתוח, למרות שזה לא נעים ומסוכן, לפחות אני אחיה, אחרת אני אמות, אין מה לעשות, אז אני הולך לניתוח. לכן אל תאמר שאני גיבור, אלא אני מבין שבלי זה אי אפשר להמשיך, אז כדאי לי ללכת לייסורים ולזכות בפרס. את זה כל בהמה עושה וכל אדם עושה, אבל אנחנו צריכים לעשות משהו נגד הרצון לקבל שלנו, ללכת נגדו, ללא הצדקה ברצון לקבל יותר גדול. כשאני הולך נגד הרצון לקבל שלי, כשאני צריך להתכלל בתוך החברה, בתוך הקבוצה, להיות איתם יחד, לקבל על עצמי מה שהם רוצים, אין בי לכך שום הצדקה. אני לא יכול לומר שיהיה לי מזה טוב במשהו. אני לא רואה את המטרה, שכדאי לי לוותר על עצמי בשביל זה, ולעשות מה שהם רוצים, לעשות תורנות במטבח או עוד כל מיני דברים. אין הצדקה, אני לא אחליף פרה בחמור. אז איך אני אעשה את זה?

כאן בא מקום התפילה, תפילת רבים, שאנחנו מבקשים, "תן לנו כוח השפעה, אני רוצה להשפיע ללא שום תמורה". וזה נגד הטבע שלי, אז איך אפשר? אם תיתן לי תמורה, אז אני בטח אשפיע. להשפיע על מנת לקבל, אדרבה. תן למישהו עשרה שקלים ותקבל משהו ששווה נניח אלף שקל, אם הוא עושה לך איזו טובה. אז בטח שאני אתן, מה הבעיה? להשפיע על מנת לקבל, זה משתלם לי, את זה כולם עושים. אבל כאן אנחנו מדברים על להשפיע ללא שום חזרה לעצמי, ללא שום מילוי, איך אפשר לעשות את זה? אין בעולם שלנו כזאת פעולה. כל פעולה שאתה עושה מצד אחד, חייבת להיות פעולה הפוכה מהצד השני, אחרת מה זה? פרפטום מובילה? שאתה יכול כל הזמן לתת ולתת אנרגיה, כוח?

אין דבר כזה בעולמנו. ברוחניות יש, זה כוח הבורא שיכול להשפיע ללא שום דבר בחזרה. את זה אני רוצה שיהיה לי. אם אני מגיע למצב שעל ידי הארה קטנה פה ושם, אני רוצה שתהיה בי כזאת תכונה, זה סימן שאני כבר די מתקדם ל"לשמה", ואני כבר מתחיל לדרוש, תן לי כוח להשפיע בלבד, ללא שום דבר בחזרה. אני רוצה להיות חכם, אני רוצה להיות רגיש, אני רוצה להיות מבין, כדי להשפיע. שיהיה לי בהשפעה הזאת את כל מה שאני צריך, אבל רק כדי להשפיע. וכך אני מקבל את היכולת הזאת.

תלמיד: כשאתה אומר "לשמה", אתה גם לא רוצה להזכיר את המושג השפעה, כי אנחנו לא יודעים מה זה.

לא, לשמה והשפעה זה אותו דבר.

תלמיד: אז אנחנו כאילו מתבטלים לגמרי מהרצון לקבל, ואם אצליח לעשות את זה במשך חצי שנה נניח, אז אוכל להגיע להשפעה?

אני לא מתבטל ומבטל, אלא אני רואה שהוא לרעתי.

תלמיד: אבל נניח שאני התבטלתי לגמרי, האם באמת אני יכול להגיע בכך ללשמה, או שיש עוד דברים בנוסף לביטול?

ביטול הרצון לקבל זה לא הכל.

תלמיד: אני מקבל ייסורים, אני רואה שלא לא טוב לי, אני מקבל רק מכות, ואז אני מבטל את עצמי, אז מה יש עוד חוץ מביטול?

אם אתה מבטל את הרצון לקבל מפני שרע לך, אז אתה עושה פעולה אגואיסטית. אם אני מרגיש שהעישון רע לי, ואני משתדל להפסיק, אז האם אני כבר נמצא בהשפעה, ברוחניות?

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עוד חוץ מביטול?

יש לי אלף נטיות רעות, לא יפות. חלק מהן מזיקות לבריאות, חלק מהן מזיקות לקהל כי אני נראה בעיניהם איש לא יפה, לא הגון, ואני מתחיל לעבוד על עצמי, אני מבקש להשתנות, להיות אדם יפה, להיות אדם טוב, כי לא נעים לי, וזה גם מזיק לבריאות שלי. האם זה שאני כך משתנה זה נקרא רוחניות?

תלמיד: אבל אני מרגיש שאני חוטף מכות, אז אני חושב לעצמי, שאם אצליח להתבטל אז לא אחטוף.

אם אתה עושה את זה כדי לא לחטוף מכות זה לא נקרא שאתה הולך להשפיע, שאתה מתקדם לרוחניות, כי אתה עושה את זה כדי לא לחטוף מכות.

תלמיד: אז מה עוד אני צריך לעשות בשביל לא לחטוף, חוץ מאשר להתבטל?

אם אתה בורח מהמכות אז אתה לא פועל בצורה נכונה.

שאלה: מה אני צריך לעשות?

אתה צריך להבין שאלה לא מכות אלא חסדים, אתה צריך להרגיש את זה כך. הפעולות שלך צריכות לצאת לא מהרצון לקבל שמרגיש טוב או רע, אלא מהרצון להשפיע שרוצה להרגיש טוב או רע כלפי הבורא, לפי זה אתה צריך לקבוע, זה נקרא "מסך". ה"מסך" זה שאני מכוון אליו, אני עושה חשבון בשבילו, ואלי אני בכלל לא שם לב, אין אני, אני כולי רק לכיוון שלו.

מה זה נקרא "צמצום"? "צמצום" נקרא שאני מרגע זה והלאה לא מקבל בחשבון את כל הרצונות שלי, חשבונות, מחשבות, נטיות, אלא אני משתמש בכולם כדי להשפיע לו, הוא המטרה. תכונות, רצונות וכול מה שיהיה בו, זה בשבילי הכלי, וכול מה שאני, רק כדי למלא אותו, אז אני משתמש בכל מה שיש לי, אבל רע וטוב כלפיו, לפי זה אני עושה חשבון.

זאת אומרת קודם הוא. אני מרגיש קודם את הכלים שלו. מילויים, חסרונות, בעיות, הכול שלו, ואחר כך אני לוקח את עצמי ואיך אני יכול לממש את מה שחסר לו.

תלמיד: אבל זה לא קורה בחודש, חודשיים ולא בשנה, שנתיים הראשונות, מה שחשבת שאתה מגיע לזה.

כמו אמא שבצורה טבעית מסורה לתינוק.

תלמיד: לוקח לפחות חמש שנים, מה שאתה עכשיו מגדיר, לוקח לי המון שנים להגיע לזה, אני זוכר מה היה איתי. מה אני עושה, אני לומד שנה, שנתיים, שלוש, להגיע למה שאתה עכשיו אמרת זה להגיע למסקנות.

איך אני צריך להתנהג? אני שומע מהחברים תתבטל, תהיה אפס, ואז באמת תוכל להתחבר לחברים שלך אם תוריד את האגו שלך. השאלה שלי מה בנוסף אני צריך לעשות בשנים הראשונות שאני לומד פה, חוץ מאשר להתבטל, מה עוד?

אפילו לעשות פעולות מכאניות יחד עם האחרים, להשתתף איתם בכול מיני פעולות.

תלמיד: כמו לדוגמה הפצה, באמת זה יכול להועיל לי, ממש בהתחלה?

יכול להיות שהפצה, יכול להיות שתקלף תפוחי אדמה במטבח.

תלמיד: לקלף זה לא בדיוק להתכלל עם החברים, הפצה באמת יכולה לעזור?

למה? אתה יושב שם, בפסח ישבו שם חמישים איש.

תלמיד: אבל לא כל יום פסח, אין כל כך הרבה לקלף, האם באמת הפצה יכולה לעזור לי להתקדם בצורה מטאורית כזאת? לקצר את לוח הזמנים של הייסורים שלי? אם אני עושה הפצה כמו שצריך, מכול הלב והנשמה, בלי לשאול שאלות מיותרות, או להתחכם, אתה יודע כל פעם לחפש תירוצים למה זה לא מתאים לי.

תירוצים תמיד יהיו לך, ועוד אם אתה תתחיל לעסוק בהפצה.

שאלה: אבל אם אני מתגבר על זה?

אילו מכשולים יהיו לך.

שאלה: אני רוצה לצרף את שני הדברים, אם אני מתגבר וגם מתבטל כלפי הרב, כלפי החברים, ועושה את מה שצריך לעשות בהפצה, האם זה מזרז לי, פחות ייסורים, יש יותר התקדמות בעבודה הרוחנית?

ודאי שכן, ולא חשוב הפצה או משהו אחר, העיקר שאתה מבטל את דעתך כלפי דעתם. אבל מה זה כלפי דעתם? שבסך הכול הם רוצים להתחבר ביניהם כדי לגלות את הבורא ולעשות לו בזה נחת רוח, זה הכול.

שאלה: הוא כותב פה "אז אין עצה אחרת אלא להתפלל לה' שייתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש", בדרך כלל אנחנו אומרים לא להתפלל לאותן תחושות שליליות, או שפה זה בסדר. רק כשאני ארגיש שאני חולה מסוכן ולא באמת שתהיה לי מחלה. מה זאת הבקשה להתפלל לה' שארגיש שאני חולה מסוכן וזקוק לרפואת הנפש?

אני רואה איך החברים שלי מתחברים יחד, הולכים לאיזו פעולה, משימה, איך הם יכולים לעזור זה לזה, איך שהם יכולים להיות קרובים זה לזה, מבינים זה את זה, ואני עובר לידם, אני לא מרגיש שום קשר אליהם, איזו השתתפות איתם יחד, אני תמיד נמשך להיות לבד. אין לי את זה, מה לעשות? אני מבקש מהבורא שיראה לי עד כמה זה לא טוב שאני כל כך אינדיוידואליסט, שאני כל כך מנותק מהם, שאין לי אותה הרגשה שיש להם.

אני רואה איך הם מדברים זה עם זה, עד כמה הם יכולים להיות קרובים, אני רואה איך שהם מדליקים זה את זה והולכים לכל מיני מבצעים ואני לא. לא מתפעל מהם, אני יותר עבה אולי, יותר אגואיסט, אבל אני רוצה להתכלל בתוכם, זה נקרא "להיות בחברה" אחרת אני יכול לשבת לידם, או לעשות כול מיני דברים אבל לא בתוכם, אני לא בתוך החברה.

נניח החברה שלנו, שנמצאת כאן, לא בכל העולם אפילו, כמה גברים יש, מארבע מאות? וכמה מתוכם פחות או יותר רוצים להתחבר? אולי שלושים, ארבעים. כי אנחנו מדברים לא סתם על משתתפים, אלא על אלה שרוצים להתחבר ומרגישים שבזה הם מגלים את הכוח עליון "כאיש אחד בלב אחד", זה התנאי לגילוי הבורא.

ואני לא מרגיש את זה. זאת אומרת אני שומע, אבל אני לא מרגיש. אני שומע שהם מתאספים, שהם עושים משהו, ואני "פעם הבאה", "עוד לא", "יש לי עוד דברים חשובים ", אפילו עושה פעולות כדי לא להגיע, לא שאני כאילו שוכח, ואז יוצא שמזה אני מתחיל לראות עד כמה אין לי תקנה, מה לעשות. ואז אני מבקש "תן לי הרגשה רעה, תן לי הכרת הרע שאני לא מחובר אליהם, שאני אוכל להחליט שאני חייב להיות מחובר", זה נקרא בירור, "הכרת הרע".

זה יכול להיות או בזה שרע לי אישית מזה שאני לא מחובר ולא מגיע, או יכול להיות שאני רואה שיש בהם יותר, ואז לעומתם. תמיד אנחנו מדברים על גדלות החברה, אולי זה ימשוך אותי, אבל אני לא מבקש ייסורים, אני מבקש הכרת הרע, בהטבע שלי, ודאי שזה לא נעים, אבל אי הנעימות הזאת באה בשמחה גדולה, כי זה פותר אותי, זה מציל אותי, זה מושך אותי מהמצב שאני נמצא, אחרת מה, כך אני אמות?

שאלה: האם גדלות המטרה שאדם רוכש זה לא רצון לקבל גדול יותר ביחס לייסורים שהוא עובר ברצון לקבל הקטן יותר?

ודאי שכן, אז מה? אנחנו מתקדמים בלא לשמה, שיהיה ברצון לקבל, העיקר לא לשבת חינם. אני כן רוצה להתקדם. אם אתה לא מעורר את הרצון לקבל, על איזה חומר דלק אתה תתקדם? "אני רוצה להשיג", "אני רוצה להבין", "אני רוצה להיות גדול", "אני לא רוצה סתם לשרוף את החיים" וכולי.

שאלה: אחרי פסח הופיעה הרגשה שכאילו יש לנו כלים משותפים, כלים של החברה, אבל הם עדיין אווריריים כאלה. איך אדם בפועל מאתר אותם? כלים של הקבוצה, של מרכז הקבוצה?

אנחנו נעבור על זה. עשינו הרבה פעולות בפסח ובאמת השגנו הרבה, אני חושב שעכשיו הגיע הזמן להוסיף לזה עוד פעולות חיצוניות, ואני מקווה שתוך כמה שבועות אנחנו נתחיל להרגיש תוצאה מזה.

קריין: מאמר "וכאשר יענו אותו" עמוד 110.

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו."

(סוף השיעור)