שיעור בוקר 05.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 107,

מאמר: " ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"

ויסב חזקיהו פניו אל הקיר

"בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".

ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.

נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.

אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.

הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.

אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.

לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.

כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.

מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.

ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.

ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.

אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".

וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.

ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".

ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.

אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.

אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך"."

שאלה: האם אתה יכול להרחיב בבקשה על השלבים שצריך לעבור כדי להסיר את המחיצה?

כשאנחנו נמצאים מול הבורא, אנחנו מרגישים מחיצה, הפרעה, הסתרה. במה עוזרת לנו ההסתרה הזאת? בהתחלה אני רואה את העולם הזה ואת עצמי ואני לא משייך את זה לבורא, שהבורא מייצב אותי במוחא וליבא עם כל מיני הנתונים שיש בי, וגם הבורא לא מייצב את העולם סביבי, אלא העולם כמנהגו נוהג.

אחר כך לאט לאט אני מתחיל לשמוע שהעבודה שלי, אם אני רוצה להגיע לאמת, זה להשתדל לראות בכל דבר את המקור שזה "אין עוד מלבדו". ואז בכל רגע כשאני תופס את עצמי שאני מסתכל על מה אני חושב או מה אני מרגיש, זה מיוצב על ידי הבורא, משתלשל מלמעלה בי ואני נפעל. כמו במחשב, מאיפה יש לו מה שיש לו? מהמתכנת שמסדר בו את כל הנתונים והתוכנה וכל מה שקורה. אז ודאי שזה מגיע מאותו המקור.

אז לפי המאמץ שלי להשתדל להיות דרך ההפרעות מחובר עם המקור, לפי זה אני רואה את העבודה שלי. וגם בעולם החיצון, כל מה שקורה בו אני רואה בזה את יד ה', ש"אין עוד מלבדו", וכך אני משתדל כביכול להסיר את כול ההפרעות הפנימיות והחיצוניות שלי ולראות אחריהם רק כוח אחד, סיבה אחת, את הכוח העליון. זה מצד אחד.

מצד שני, כשאני מגיע לזה ואוחז כביכול בבורא וממש מרגיש שאני מחובר אליו, זאת אומרת אני כביכול מסיר את כול ההפרעות בינינו, שלא תהיה מחיצה ביני לבין הבורא, אז אני צריך עכשיו לדאוג על ידי מה אני אגדיל את האחיזה שלי בו, את הדבקות בינינו.

ואז שוב אני מתחיל להצטער, איפה ההפרעות? אני צריך אותן. כי אם לא הן, איך אני בניגוד אליהן אוחז בבורא? הן הופכות להיות המסייעות לי לאחוז בו. זה כמו שאנחנו לומדים, שיש זמן שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל, ואחר כך אנחנו עובדים עם הרצון לקבל, זאת אומרת, להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך לקבל על מנת להשפיע, שאני צריך את העביות הזאת כי בלעדיה אני לא אוכל להידבק בו.

לכן הקיר הזה הופך להיות בשבילי שאני יכול להתכלל בו, ודווקא על ידי כל צורות העביות שמתגלות בי, וכך אני מגיע לדבקות השלמה. פחות או יותר.

שאלה: לאורך כל המאמר יש בורא ואין בורא.

אתה קובע.

תלמיד: אבל למה זה חומק? איך יכול להיות שמשהו כמו האגו והרצונות לכל דבר מעלים את הבורא? זה הבורא, או שיש בורא או שאין בורא.

למה?

תלמיד: אם אני קובע שיש בורא אז הוא שולט בכול.

מה זאת אומרת "שולט"? אתה קובע אם הוא שולט או לא.

תלמיד: זה בגלל שאני במשוואה?

ניתנת לך הזדמנות לקבוע, האם אתה רוצה שבחיים שלך יהיה כוח עליון, סיבה עליונה לכל מה שקורה לך או לא. לפי האגו שלך האגו לא רוצה, הוא רוצה להיות "אני אמלוך", ואז אין בורא. אם אתה רוצה באמת להגיע לאמת, אתה מתחיל לעבוד על זה. על מה לעבוד? לעבוד נגד האגו שלך שמסתיר לך את הבורא, שהוא משקר לך ואתה רוצה לדעת את האמת.

תלמיד: בסוף המאמר הוא מציין "למעלה מהדעת", זה מצב אחר או שזה מצב שאני משייך הכול לבורא?

"למעלה מהדעת" זה למעלה מכל ההפרעות. פשוט מאוד. לאט לאט תגלה מה זה, אלה מילים מאוד לא מובנות. לוקח זמן עד שזה מתגלה.

תלמיד: האם אלה דרגות שמשויכות לבורא?

אין יותר חוץ מזה. אם אדם לא משתדל לשייך את הכול לבורא, הוא לא נמצא בכלל בתלם.

שאלה: אני מרגיש שיש הפרעה תמידית כזאת. וכל הזמן אני מחפש איך להיות מעל ההפרעות ולחפש את הבורא.

או מעל ההפרעה או דרך ההפרעה.

תלמיד: האם יש זמן בלי הפרעות?

כשיש זמן בלי הפרעות זה לא טוב, אז אתה מתחיל לחפש הפרעות כי אין לך על ידי מה להיאחז בבורא. אתה צריך את העביות כדי לאחוז בו, כי איפה אתה מגלה אותו? כמו שאנחנו לומדים בפתיחה לתע"ס, אתה צריך עביות כדי לאחוז בבורא. איפה הוא מתגלה? הוא מתגלה בעביות. כשאתה מסדר את העביות, צמצום, מסך, אור חוזר ובתוך העביות אתה מגלה אותו, שם זו הפגישה שלך. הפגישה שלך עם הבורא בתוך הפרצוף, ממש בתוך הרצון שאתה מתקן אותו לכניסה של הבורא בו.

תלמיד: אבל יש זמן כזה?

ודאי שכן.

תלמיד: העבודה היא יותר פשוטה אם אנחנו מחפשים בתוך ההפרעה או מעל ההפרעה?

העבודה יותר פשוטה.

שאלה: יש מגוון רב של הפרעות, גם בלב, גם בשכל, גם מבחינה חיצונית.

לא אכפת לי איזה הפרעות, העיקר שהן מפריעות או עוזרות לאחוז בבורא.

תלמיד: למה כל המגוון הזה?

זה תלוי באדם. לאחד מפריע כדורגל, לשני מפריע אוכל, מין, משפחה, לשלישי כבוד, מושכלות. כל אחד ואחד בהפרעות משלו או במגוון ההפרעות. זה תלוי בשורש הנשמה, דרך זה מרגישים.

שאלה: מה ההבדל בין בחירה חופשית שאדם נמצא מול שני דברים זהים לבין עבודה בחוסר הפרעה מוחלט?

בחוסר הפרעה מוחלט איזו עבודה יש לך? ואפילו אין לך הפרעה בזה שאין לך הפרעה? אז אתה כלום.

שאלה: למה אדם לא יכול לקבוע שהכול מהבורא, אם הוא לא מחובר לקבוצה, לחברים?

דרך מה הוא יקבע? הוא יכול לקבוע, אבל לאחוז בזה, לבנות את הכלי שבו הוא מחזיק בזה במשך כל הזמן, אי אפשר. כי הוא ייפול כל פעם לרצון לקבל שלו כמו לבית הסוהר, ורק האחיזה בקבוצה יכולה לעזור לו להיות למעלה מבית האסירים.

תלמיד: למה? אם הוא נופל לרצון לקבל הוא יכול להגיד "הבורא הפיל אותי" ושוב הוא דבוק.

התקשרויות לבורא וניתוקים מהבורא, אדם יכול ועובר בדרך אישית, אינדיבידואלית. אבל לעבוד עם הקשר עם הבורא, לאחוז בו, להביא את כל מיני הכלים, המכשירים, האמצעים כדי להיות ממש אחוז בבורא, דבוק בבורא בכל הכלים, לזה הוא צריך את הכלי הזה, הקבוצה.

איך אני יכול לאחוז בבורא אם הבורא זה מה שמתגלה בתוך עשירייה? מה שאתה מתאר את הבורא מחוצה לעשירייה זה בינתיים, זו עבודה שרק בהתחלה כך האדם, אבל אחר כך כבר לא. אחר כך אתה מתחיל לראות אחרת את אותו בשר, אותו העובי שבו אתה נמצא, אחר כך אפילו לא עשירייה, העשירייה הופכת להיות לעם, הופכת להיות לעולם, לכל המציאות, שכל זה, זה הכלי שלך. זה יבוא.

שאלה: לכאורה יש שתי גישות סותרות, אחת שאומרת שאני צריך הפרעות בשביל להידבק. השנייה, כמו שכתוב במאמר "עניין הגבלה" בכתבי בעל הסולם, שלא לרצות שום גדלות.

בתחילת הדרך האדם הולך להשיג את "להשפיע על מנת להשפיע", להיות בחסדים, להיות למעלה מכל ההפרעות, ולצמצם את עצמו, ופשוט להיות נקי מהכול, העיקר להיות דבוק בבורא. בזה הוא מגיע על פני כל ההפרעות סך הכול לנקודת הדבקות בו, ואחר כך הוא צריך את ההפרעות שהן יהיו כבשר, כעובי, כשטח, מקום, שבו הוא מייצב את הדבקות שלו בבורא.

תלמיד: אבל האדם לא מייחל להפרעות, גם בשלב מאוחר יותר. הוא מייחל לזה שיהיו לו הפרעות ויהיה לו על מה להידבק?

הוא מזמין אפילו אותן על דרגות העביות, שיכול על ידי צמצום, מסך ואור חוזר, לשייך אותן אליו ובזה לקבוע את דבקות שלו בבורא. אלא איך עושים?

תלמיד: איך הוא יכול, אם הוא רוצה להידבק?

אז איך להידבק, אם לא על ידי העביות?

תלמיד: אז איפה העניין הגבלה?

מה זה נקרא פרצוף? זה רצון לקבל שיש לו מסך והוא עושה חשבון, ובכמה הוא יכול להשתמש בעביות שלו, זה הוא, וכמה שיש לו עביות יותר גדולה, כל הגדול מחברו יצרו יותר גדול ממנו.

תלמיד: איך אפשר לדעת איפה אני נמצא?

כשתהיה לך עביות וכשאתה תעבוד עימו, אז אתה תדע איפה אתה נמצא. כי בחסדים אין לך כל כך דרגות לאיפה אתה נמצא. ישנן, אבל כולן הן למעלה מהעביות. מלכות עולה לבינה ואחר כך יורדת מבינה לחבר עביות לעבודה שלה.

שאלה: תוספת הפרעות, היא תוספת בשר, וזה קצת מורגש ומובן, שזה מחזק דווקא את הקשר עם הבורא.

כן.

תלמיד: אבל מה שחסר לי להבין זה, מה זה להשפיע? קבלתי בשר, קיבלתי תוספת עביות ואז מה?

זה שאתה על פני ההפרעות אומר על הבורא שהוא מקור כל החיים שלך, זה נקרא שאתה משפיע לו נחת רוח.

תלמיד: נגיד שקיבלתי הפרעה חיצונית, נניח שקורה משהו לחבר ואני רוצה שיהיה לו טוב, או איזושהי הפרעה שהיא מבחינתי הפרעה שעל גביה אני צריך לעלות מעל זה כדי להידבק עוד יותר לבורא, להגיד שהוא "טוב ומיטיב" וזה הגיע ממנו. אבל שום דבר כאילו לא קורה, אתה רוצה שיקרה משהו, אתה רוצה שהיה לך כוח השפעה?

לא, אין לך עניין בזה, אתה לא שייך, אתה שייך רק לקבוע את הדבקות. כל היתר זה לא שייך אליך. העבודה שלך רק על פני כל ההפרעות שאתה עד כמה שצריך משייך אותן אליך, שהן כלפיך מכוונות. אתה בזה קובע את מציאות הבורא כ"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב" ובזה סיימת.

תלמיד: עד סוף הדרך ככה?

אתה לא צריך לדרוש כל מיני שינויים לפי השכל שלך, לפי הרגש שלך, שכך זה יקרה עכשיו ככה ושעכשיו ככה, איזה מין דבקות זאת?

תלמיד: אני מסכים. הבורא יודע מה הוא עושה, אין לי ראייה כללית של המערכת. אבל יש לי מין הרגשה כזאת.

ברגע שאתה מגיע לדבקות אין לך שאלות כאלה.

שאלה: רציתי לשאול על מצב כזה נניח שעכשיו זרקו אותי מהבית ואני צריך להידבק לבורא דרך העשירייה? איך אני עושה את הפעולה הזאת. אני עכשיו מוטרד בבעיה הזאת. איך אתה אומר דרך העשירייה להגיע לבורא, איך לטפל בזה דרך העשירייה?

אז בלי עשירייה.

תלמיד: אבל איך?

ברור לך שאת זה הבורא עשה לך?

תלמיד: ברור לי כי אנחנו מדברים על זה כל הזמן.

אז תשתדל להתעמק בזה ולתפוס את המחשבה הזאת שזה הבורא עשה לי ושום דבר אחר, והוא מנהל את הכל המציאות.

אתה כל הזמן נמצא בהרגשה שיש לך עסק עם הבורא בלבד. ואז אתה מסתכל על כל מה שמתרחש, איך אתה מתחיל לראות את המציאות, מה קורה עם אותם הגורמים, מה קורה עם הבורא. אבל כל הזמן זה כדי לחזק את הקשר עימו. עד שאתה מודה לו על מה שהוא עושה. כי כל זה נעשה אך ורק בכוונה להביא אותך לדבקות. אין שום סיבה אחרת לאף פעולה שמתרחשת בכל המציאות, בכל העולם, עם כל אחד. רק לקרב עוד קצת ועוד קצת כל אחד לדבקות.

תלמיד: את התרגיל הזה הבנתי. אבל איך אני מעביר את זה דרך העשירייה?

זה אחר כך, תעזוב. אם תאחוז בנקודה הזאת וכבר תהיה רגיל לזה, תתחיל להשתדל לראות את זה דרך היחס שלך אל החברים.

אתה לא צריך לדבר איתם על זה. כי אז כל אחד יתחיל לדבר על ההפרעות שיש לו, לא. אלא רק לעבוד על החיבור, איך להצמיד את עצמנו יותר.

תלמיד: קודם אמרת שכל בורא שאני רואה אותו לבד זה בעצם לא לעניין, זה בעצם משהו כאילו שלי, זה לא קשור.

זה תמיד בהתחלה, ואחר כך אתה צריך לחבר את זה לעשירייה. המצב שלנו הוא בינתיים כזה, שמה שאני עושה אני עושה כביכול בקו אישי עם הבורא. אבל כשאני רוצה לפתח אליו פנייה, אני חייב את הסביבה, כי אחרת הפנייה שלי לא תגיע אליו.

תלמיד: אז בשלב התרגיל הזה אני בעצם לא באמת בעצם בקשר אמיתי עם הבורא, זה רק תרגיל כרגע, עד שאני אגיע למצב הזה, לאיזשהו מצב שאתה מתאר לי?

כן.

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר שמתחילה אדם צריך להגיע לתכונת ההשפעה, להשתוות צורה עם הבורא, ואז בתוך זה מגלה המציאות של הבורא, את תכונת האמת. מזה שאדם משייך הכל לבורא, וזה שהוא הגיע לתכונת ההשפעה, להשתוות הצורה, זה דברים שונים?

זה דברים שונים. אני חייב בכוח, בכוח לקבוע ש"אין עוד מלבדו".

סדנה

מה זה נקרא בכוח לקבוע ש"אין עוד מלבדו"?

*

(סוף השיעור)