כל העבודה היא בזה שאנחנו משייכים כל מה שנמצא לאין עוד מלבדו. זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, שאני מתייחס בצורה כזו לבורא מעל כל ההפרעות שהוא מציג לפניי, אני משתדל לראות רק אותו כמקור כל המציאות, וכשדרך כל ההפרעות האלה אני משתדל להיות מחובר אליו, נקרא שאני מגיע לדבקות. זאת אומרת עד כמה שיש יותר הפרעות, יש לי יותר עבודה, ויש לי יותר אפשרות להיות בדבקות. וכאן בלי סביבה קרובה שהופכת להיות הכרחית, אני לא מסוגל. זה מסודר כך מטבע הבריאה. אין לאדם מה להתרעם על ההפרעות, אלא רק על זה שהוא לא מחובר מספיק לקבוצה, שיכולה לעזור לו להתגבר על כל ההפרעות - קטנות, או להידבק בבורא עם כל ההפרעות - גדלות. ניתנה לך הזדמנות לקבוע - האם אתה רוצה שיהיה בחייך כוח עליון או לא. לפי האגו שלך, אתה לא רוצה שיהיה בורא בחייך - אני אמלוך. ואם אתה רוצה שהבורא כן ישלוט בחייך, אתה מתחיל להילחם באגו שלך, כי אתה רוצה לדעת את האמת. אם האדם לא משתדל לשייך את הכל לבורא, הוא לא נמצא בכלל בתלם. הבורא מתגלה בתוך העביות - הפגישה שלך עם הבורא היא בתוך הפרצוף, ממש בתוך הרצון, שאתה מתקן אותו לכניסה של הבורא בו. זה שאתה אומר על פני כל ההפרעות לבורא, שאתה המקור לכל החיים שלי, נקרא שאתה משפיע לו נחת רוח. אני חייב בכוח לקבוע שאין עוד מלבדו. מה זה נקרא לקבוע בכוח שאין עוד מלבדו?