שיעור בוקר 22.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", פתיחה לחכמת הקבלה, עמ' 161,

אותיות ג'-ד'

קריין: כתבי בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 161, אות ג'.

למדנו באות א' ובאות ב' שהבורא ברא רצון לקבל כי הוא רצון להשפיע, ולכן כל העבודה שלו עם הנבראים יכולה להיות בתוכנה הפוכה ממנו, שזה הרצון לקבל. אבל כדי להביא את הנבראים אליו, לדרגה הטובה ביותר שזה הוא בעצמו, הוא נותן להם אפשרות לסדר על פני הרצון לקבל שלהם כוונה על מנת להשפיע, וזה מה שאנחנו צריכים לתקן.

לכן כדי לתת לנו את האפשרות הזאת לתקן את עצמנו, הבורא מקטין את הרצון לקבל בסולם המדרגות דרגה אחר דרגה עד המידה הכי קטנה שיכולה להיות, שזה נקרא "העולם הזה", ובו אנחנו קיימים, באותו רצון לקבל הקטן ביותר לעצמו, ההפוך מהבורא. ולמעלה מזה הוא יכול לתת לנו רצונות לקבל יותר גדולים עד שנגיע ממש לרצון לקבל כמו שרצון הבורא להשפיע, אבל זה יהיה בתנאי שאנחנו נתקין על הרצון לקבל שלנו שהוא מגלה לנו, מגדיל בנו, רצון להשפיע.

בוא נגיד כך, זה כמו שאנחנו רואים על התינוק שאנחנו נותנים לו מזונות, ובמה שהוא גדל, הוא גדל בצורת האדם. ולא חשוב שנותנים מזונות שונים, ירקות, בשר, חלב, לחם, כל מיני דברים, אבל מה שגדל בו, גדלה בו צורת האדם, ידיים, רגליים, הגוף כולו, צורת האדם. זאת אומרת, ככה זה קורה לנו. זה מה שאנחנו רוצים. הרצון לקבל גדל בנו בכל רגע ורגע ואנחנו לא צריכים לדבר עליו שהוא רצון לקבל רע, אלא הוא כך מתגלה כדי שאנחנו נתקן את השימוש שלנו בו, שנגלה אותו ונשתמש בו לא לטובתנו, אלא לטובת הזולת.

הזולת מחוצה לאדם זה הבורא, אבל כדי שזה לא יופיע בצורה כזאת לפני האדם, הבורא ברא אדם אחד וחילק אותו להרבה חלקים, ואז יש לפנינו את כל האנושות, ובכלל יש לנו גם דומם, צומח וחי חוץ מבני אדם, ואנחנו צריכים בסופו של דבר להתייחס לכולם באהבה, בחיבור, ובצורה כזאת אנחנו מתקנים את עצמנו.

זאת אומרת, בשביל מה אני רואה כל העולם לפניי? כי כל העולם שלפניי זו העתקה שלי, ובכמה שאני מתקן את היחס שלי אליהם, כך אני בעצם מתקן את עצמי. ולכן אני לא יכול לטעות, כי יש לי רצון אגואיסטי גדול מאוד נגד כל הדומם, צומח, חי, מדבר, ואני נמצא כנגדם ורוצה ליהנות רק לעצמי. ואם אני הופך את זה, שאני רוצה להיטיב לכולם, דומם, צומח, חי, מדבר, ולעצמי אני משתמש בעצמי רק כדי להיטיב לכולם, אז נקרא שאני תיקנתי את הבריאה שלי.

ובינתיים אני מקבל את היחס שלי לכל המציאות שנמצאת לפניי כצורת האגו שלי. ואם אני מתקן את היחס שלי אליהם ובהתאם לזה את עצמי, שאני קיים רק כדי להשפיע לכל העולם, שהרצון לקבל שלי רק לזה יהיה קיים, אז אני ארגיש את עצמי שאני נמצא בעולם הרוחני. זאת אומרת, במידה שאני אוהב משהו מחוצה לי בדומם, צומח, חי, מדבר, במידה הזאת אני יוצא מעצמי, מהעולם הזה ונכנס במה שמחוצה לי, שזה העולם הרוחני.

אנחנו לומדים שהבורא שברא את הרצון לקבל התחיל אותו מנקודה אחת שהיא במשהו שונה ממנו, מהרצון להשפיע, ואחר כך כשהוא משפיע יותר ויותר בכוח שלו, ברצון לקבל הראשון הזה, הוא מתפתח. וההתפתחות שלו מגיעה עד ארבע דרגות של הרצון לקבל, כתר שזה הבורא, ושורש, א', ב', ג', ד', ואחר כך יש לנו בבחינה ד' רצון לקבל שמתגלה בצורה השלמה, ואז הוא מבין עד כמה הוא הפוך מהבורא, והוא לא יכול לסבול את זה ואז הוא עושה צמצום, ואז מתפתח משם והלאה רק במידה שיכול להתאים את עצמו לבורא, להידמות לבורא.

וזה בונה מתוך הרצון לקבל מה שנקרא "עולמות", העלָמות, וזה מה שאנחנו לומדים. ואז הרצון לקבל עם האור שהבורא משפיע אליו הם משתלשלים ככה, כרוכים יחד ומשתלשלים יחד.

אות ג'

"וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו."

גוף ואור החיים זה לא החיים שלנו שיש לנו. מדובר עדיין ברצון לקבל שהשתלשל מלמעלה והגיע למצב הקטן ביותר שיש לו קשר עם האור. כי בעל הסולם אומר הנקראים אור וחיים שבו, "גוף ואור החיים שבו." זאת אומרת, זו עדיין דרגה רוחנית. ואחר כך אנחנו עוד נדבר על השבירה ועל העולם הזה שכתוצאה מהשבירה נמצא בניתוק מהעולם הרוחני.

שאלה: עד היום למדנו שכל התיקונים וכל הראייה הנכונה כלפי המציאות היא בעבודה כלפי העשירייה. עכשיו בהקדמה אמרת שאם אני מתקן את היחס שלי כלפי דומם, צומח וחי בעולם הזה, אז אני יכול להרגיש את עצמי שאני נמצא בעולם הרוחני. איפה הכי נכון לנו לעשות את העבודה, האם אני יכול לתקן את היחס שלי לאיזה חתול ברחוב ובזה אני אתקדם לרוחניות?

אם אני מדבר על האני ברוחניות זה נקרא עשירייה. האני ברוחניות, המושג "אני", קיים רק במידה שזה עשרה, לא פחות ולא יותר. זה דבר אחד. דבר שני, החתול ברחוב זה נקרא רצון לקבל זר שאליו אתה צריך להתייחס גם כמו לחלק שהבורא ברא ולכן יש לך חובה להתייחס אליו נכון.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שהעולמות הם עולמות של השתוות הצורה עם הבורא, ומצד שני הם עולמות של העלמת האור. איך זה מסתדר זה עם זה?

אנחנו עוד נלמד את זה. מה אתה רוצה מתחילת הפתיחה? עוד לא דיברנו על עולמות, על כלום. רק מילה אחת שמעת.

תלמיד: אתה יכול להסביר מה זה אומר בריאה מחודשת? כל פעם שבעל הסולם אומר חידוש, מחודש, לא ברור מה זה.

בריאה זה כל מה שיוצא מהבורא ונכנס לדרגת בר. זה נקרא "חוץ מהבורא", זה נקרא "בריאה". בינתיים כך נקבל את זה ונגדיר.

שאלה: הנקודה שמרגישה ועושה את הפעולות היא בחינה ד' שבד' או נקודת היש מאין?

תלוי במה אנחנו מדברים. אתם שואלים שאלות על דברים שאין לנו שום בסיס בזה.

תלמיד: כן, אבל אלה דברים שהם תמיד סתומים כאלה.

מה לא ברור?

תלמיד: מה ההבדל בין נקודת היש מאין לבין בחינה ד' שעושה צמצום?

אתה למדת ד' בחינות דאור ישר?

תלמיד: כן. אנחנו אומרים שבחינה ד' שבד' היא זאת שעושה צמצום ומתחילה השתוות עם האור העליון.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין הנקודה הזאת לבין נקודת יש מאין? מה זה יש מאין ומה זו בחינה ד' שבד'?

יש מאין זה תחילת הרצון לקבל שהוא מושרש בכתר, בשורש שממנו נובעת הבריאה. מה שאין כן, בחינה ד' זה כבר התפתחות של אותו השורש שהתהווה באור העליון והגיע למצב הוא מרגיש שקיים בפני עצמו ואז הוא מגלה את עצמו שנמצא בבחינה ד' מנותק מהשורש וזה מעורר בו צמצום.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שסדר ארבע אותיות ה-ו-י-ה, אותיות שם ה' כוללות את כל העולמות בבריאה.

כל מה שיוצא מהאור העליון התפתח בזה שהאור העליון משפיע על הרצון שברא בתוכו, בו, ואז יוצאות מתוך השפעת האור העליון על הרצון ד' בחינות, כולל השורש שלהן זה חמש, ואחר כך מתפתחים מזה חמישה עולמות, שהדרגה האחרונה של העולם האחרון זה העולם שלנו, ואחר כך כל מה שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים מה שקורה בכל העולמות האלו עד שבסופו של דבר כשאנחנו מתקנים את כל מערכת העולמות על ידי האדם שנמצא בתוך העולמות האלו, אז אנחנו כביכול חוזרים בכל המדרגות האלה שהעולמות התפתחו מאין סוף בחזרה לאין סוף. זה כל התהליך.

תלמיד: במה בדיוק מתבטאת בכל שלב הפונקציה של הה-ו-י-ה, של הנוסחה הזאת?

ה-ו-י-ה זה הבורא שכך מתייחס דרך התבנית הזאת, דרך המערכת הזאת לבריאה. הוא רוצה להביא את כולם, את כל חלקי הרצונות. הוא ברא רצון אחד אבל הרצון הזה התפוצץ, בכוונה התפוצץ וכל החלקים האלה התערבבו ביניהם והשפיעו זה על זה בצורה כזאת שכל חלק כלול מכולם, ואז כולם יתחברו בסופו של דבר בין כולם, ויגיעו לרצון אחד, והרצון האחד הזה יוכל להשיג בתוכו, לפי המבנה שלו, לפי ההתקשרות שיש בו, הוא יהיה מוכן, מסוגל להשיג את הבורא.

כי גם לפי המבנה שלו, שהוא התקשר בכל הרצונות והכוונות והמילויים למיניהם והכול, זה יהיה ממש הבורא, שם ה'. לזה הנברא צריך להגיע, זה נקרא "ויהיה שם ה' עליך"¹. שאנחנו משתוקקים, מתפללים, רוצים להגיע לרצון המתוקן הזה שהוא יפעל כמו האור, כמו הבורא.

תלמיד: אנחנו יכולים לבנות תבנית ה-ו-י-ה בעשירייה?

בבקשה. ודאי.

תלמיד: איך עושים את זה?

תקרא מאמרי רב"ש על העשירייה. מה יש לי להגיד לך?

שאלה: בעל הסולם אומר כאן שעולם העשיה כולל את העולם שלנו, אז ההגדרה הזאת של העולם שלנו זה העולם הזה או שזה שני דברים שונים?

כן ולא. יש עניין של העולם הזה שהכוונה היא הדרגה האחרונה של עולם העשיה, ויש את העולם הזה המדומה שאנחנו מדמים אותו ברצון לקבל שלנו ללא כוונה על מנת להשפיע, שזה כמו העתקה במשהו מהעולם הרוחני. אלה דברים שאין לנו עדיין כל כך מילים, אנחנו נגלה את זה עוד ועוד.

שאלה: אם אני שומע אותך נכון זה כאילו שאנחנו מתארים לעצמנו שאנחנו איזה רצון כזה מקולקל, מתי האנושות תתחיל להרגיש משהו מעבר לרצון המקולקל הזה?

מתי האנושות תתחיל להרגיש אנחנו עוד לא שואלים. אני מאוד פרקטי, אני רואה מה שנמצא לפנינו, אנחנו צריכים להגיע לתיקון ולתיקון מגיעים במידה שאנחנו מגלים את הקלקול שלנו. אז נגלה קלקול נעשה תיקון, נגלה קלקול נעשה תיקון, ככה אנחנו מתקדמים, שמאל ימין, שמאל ימין וכך מתקדמים. האנושות זו לא הבעיה שלי, אני רק צריך לפזר להם את הידיעה הזאת שתתגלה להם, אבל לדרוש מהם התקדמות אני לא מסוגל, אני לא יכול, זה גם לא נכון. אנחנו צריכים להתקדם, במידה שאנחנו מתקדמים, האור העליון דרכנו ישפיע עליהם ויקדם אותם.

שאלה: מה זה אומר שהבריאה כוללת איזו מידה של שפע עליון?

כי בלי זה היא לא הייתה מתקיימת, [בלי] כל הכוח הפנימי. אני שואל אותך, אתה איש מודרני, אתה מבין מה שקורה, שמעת על אלקטרונים, כל מיני חלקיקים קטנים, אטומים, הם כל הזמן מסתובבים. פלנטות כל הזמן מסתובבות, הכול חי, הכול מסתובב, הכול משתנה, מאיפה הם לוקחים אנרגיה?

כשאני רוצה לעשות איזו מכונה, אני צריך לדאוג איך אני מכניס בה דלק, כוח חשמלי שהיא תסתובב. מאיפה מסתובב הכול? מכוח האור, מכוח הבורא שמשפיע על כל הבריאה.

אות ד'

"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו," זה החוק, התפשטות האור והסתלקות האור הוא יוצרת את הכלי, חיסרון. "פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק."

האור זה כוח ההשפעה שמגיע מהבורא, והוא סובב את הרצון ומפתח את הרצון, והרצון מתחיל להרגיש עד כמה האור מוליד אותו, מפתח אותו, ממלא אותו, מלמד אותו, מייצב אותו, כל מה שיש ברצון בא מהאור. הרצון הוא תוצאה החלטית מהאור, אין ברצון שום דבר מעצמו, חוץ מזה שהשורש העליון, הבורא, ברא אותו הפוך מהרצון, אבל כל מה שיש ברצון מגיע מהאור. ולכן הרצון, ככל שהוא מתפתח הוא יותר ויותר מרגיש עד כמה הוא מתבטל כלפי האור, עד כמה האור זה הכול והרצון זה רק התוצאה בלבד.

אין לו שום אפשרות במשהו לקבוע את הרצון שלו של עצמו, כיוון, משהו, אלא כדי לעשות משהו עצמאי מתוך הרצון, שיהיה משהו חוץ מהאור, כי אור זה הבורא, אז חייב להיות ביניהם ניתוק, ואז כשהם מתנתקים, אם אחר כך הם מתחברים, אז כבר יש כאן שני דברים, שגם הרצון יכול לקבוע משהו וגם האור יכול לקבוע משהו. אם לצמצום והסתלקות האור גורם הרצון אז הרצון אחר כך יכול גם לקבוע באיזו מידה יבוא אליו האור ויתפשט בו, ולאיזה כיוון ישנה אותו וכן הלאה.

זאת אומרת מרגע הצמצום והלאה, הרצון כבר קובע מה קורה, והוא נותן לאור אפשרות לטפל בו רק במידה שהוא, הכלי, הרצון מחליט.

וזה מה שבעל הסולם אומר, "כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו," הרצון "והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו" ברצון "הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים" ומכאן והלאה אנחנו כבר יכולים לדבר על שניים, כי לפני זה אנחנו מדברים רק על האור, מה שהאור רוצה ככה הוא משפיע על הרצון והרצון בצורה החלטית מבצע מה שהאור עושה בו.

נראה את זה כך, כשהתינוק נמצא בעיבור בתוך אימו אז הגוף של האמא קובע כל מה שיש בו, בתינוק, ושום דבר חוץ מזה, מה שאין כן כשהוא יוצא החוצה אז הוא כבר קיים בפני עצמו, אחרי לידה, ואז הוא קובע, רוצה, לא רוצה, זה וזה וכך גדל, וככל שיותר גדל נעשה יותר עצמאי עד שנעשית כבר יכולת לקבוע מה הוא רוצה, בשביל מה הוא רוצה וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו מתחילים בזה שהאור בורא את הרצון, מפתח את הרצון והרצון כולו הוא רק על חשבן האור, ואחר כך כשיש ביניהם צמצום והפרדה הרצון בעצמו כבר קובע מה הפעולות שהוא בוחר שהאור יעשה עליו, כך אנחנו מתפתחים.

שאלה: זה נותן התפעלות כשהחברים אומרים שאתה אף פעם לא לבד ועכשיו מדברים על רצון אחד שנשבר ואז חוזר שוב להיות רצון אחד, זה מרגיש בודד. האם אנחנו אף פעם לא לבד כי אנחנו עם הבורא ורק הבורא נמצא מחוצה לנו או שכל בני ברוך יכנסו לרוחניות, או שגם את זה צריך לבטל לפני הבורא?

בוא נמתין עם השאלות שלך עד שתלמד קצת יותר. חסרות לך הרבה מאוד ידיעות עד שתוכל לשאול.

שאלה: לגבי מה שדיברת עליו, למה אחרי שהאור יוצא מהרצון לקבל, והוא שוב חוזר לתוכו, למה אנחנו לא מבחינים בהם כאחד כמו במצב הראשוני, למה יש הפרדה בין האור לבין הכלי כשתי ישויות שונות?

כי הכלי עכשיו קובע באיזו צורה הוא מקבל את האור. קודם האור היה ראשון, הוא ברא את הכלי ומילא את הכלי לפי הרצון שלו ולא היה בכלל רצון מצד האור, עכשיו נעשו שתי רשויות, רצון של הכלי ורצון של האור, ולכן רק במידה שיש ביניהם השתוות, שהם דומים ברצון שלהם, אז הם יכולים להיכנס זה בתוך זה.

שאלה: מה זה אומר מצד הכלי שהאור עזב? כי האור הרי לא נעלם, הוא לא עושה שום דבר.

אבל הכלי לא מרגיש אותו, זה נקרא שאור הסתלק. ודאי שהאור אף פעם לא עוזב את הכלי אבל הוא מתעלה מעל רגישות הכלי והכלי לא מרגיש אותו וזה נקרא שהאור יצא.

שאלה: בקטע הזה זה ממש מעניין שתמיד שעברנו על האות הזאת היה מאוד בולט העניין של התפשטות האור והסתלקותו, ומכאן גם נולדת השאלה, דווקא עכשיו אחרי שאנחנו עובדים כל כך הרבה על עיבור, כותב כאן בעל הסולם "ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת", זאת אומרת הצורה והעניין של הבנת הכוונה בכלל והעיבור שאנחנו עובדים עליו זה משהו שניתן להבין רק אחרי שאתה עובד.

השאלה שלי נובעת מזה שדבר ראשון אנחנו תמיד מכוונים שהכול יעשה נחת רוח לבורא, המטרה הסופית, וגם צריכים להסתכל על המטרה הקרובה. איך אנחנו שומרים על פוקוס בעבודה בינינו כלפי שני החלקים האלה?

אנחנו עוד קצת נתקדם בלימוד ואחר כך אתה תבין. איך אתם יכולים? אני לגמרי לא מבין. כשאני מסתכל עליכם לפי הפנים שלכם אתם אנשים שלמדתם הרבה בחיים, אבל איך אתם יכולים מתוך זה שעכשיו קראתם קטע קטן לשאול דברים כאלה גדולים? זה לא המקום לזה.

תרשום את השאלה הזאת, כך היה אומר רב"ש, ותשאל אותי בעוד חודש, חודשיים, לפחות כשאתה תראה שזה יותר מתאים.

(סוף השיעור)

---

1. "וראו כל-עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך" (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק י').↩