שיעור בוקר 05.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.10.2006

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/JcqQyRl1?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות קי"ז – קי"ט)

שיעור 50

עד כה דיברנו על התפתחות נקודת המלכות דאין סוף לאחר הצמצום. מלכות הרגישה את עצמה מקבלת. היא הרגישה בושה, ושעליה לתקן את הרגשת הבושה. מלכות יכולה לתקן את הרגשת הבושה, רק בהשתוות הצורה לאור שמשפיע עליה. הצמצום והניתוק מהנותן אינם מספיקים לשם כך.

הנותן מתייחס לנברא באהבה, והבושה שמתגלה במלכות היא תוצאה מההבדל בין יחס הבורא אליה, לבין יחסה אל הבורא, ולא כתוצאה מפעולות המלכות. לכן הבושה אינה נעלמת כתוצאה מהצמצום והניתוק. הנברא אינו מרגיש שום נתק או הפכיות צורה מהבורא, מתוקף היותו מקבל. את הפכיות הצורה מהבורא הנברא מרגיש בכוונות שלו. הבורא נותן והנברא אינו נותן בחזרה.

אם כן, לאחר צמצום א' הנברא מגלה כי חסרה לו כוונה כמו של הבורא. פעולת הקבלה אינה העיקר – פעולת הקבלה נבראה רק כדי שהנברא יקבל. אולם באמצעות פעולת הקבלה, בכוונה לקבל על מנת לעשות נחת רוח לנותן, הנברא יכול להפוך את הקבלה להיות כהשפעה טהורה לכל דבר. בעל הסולם מתאר זאת במשל על האורח ובעל הבית. אם האורח מסרב לקבל לעצמו, אלא על מנת להיטיב לבעל הבית, לגרום לו נחת רוח, הרי שהקבלה שלו היא כהשפעה.

אם כן, מלכות דאין סוף מחליטה לא לקבל לעצמה, אלא על מנת לגרום לבורא נחת רוח. היא עושה צמצום א', ולאחר הצמצום היא מתפתחת הלאה בבניית הפרצופים והעולמות, כדי לגלות לכל עומקה היכן נמצאת בה הכוונה על מנת לקבל, ולהפכה לכוונה על מנת להשפיע. כתוצאה מכך היא מגיעה למצבים של שבירה, בירור ותיקון. שלושת השלבים האלה מתגלים במלכות דאין סוף, לאחר התקשרותה עם הבינה בעולם הנקודים.

בעולם הניקודים מלכות רוצה לקבל בעל מנת להשפיע ולפעול בהתאמה מלאה לפעולת האור עליה. במילים אחרות, בעולם הניקודים מלכות רוצה לקבל על מנת להשפיע את כל האור שבא אליה, ולהשפיע למקור של האור, לבורא, בדיוק כמו שהוא מתייחס אליה. אלה שבפעולה הזו מתגלה למלכות כי יש בה רצונות שאינם מסכימים להימצא תחת הכוונה על מנת להשפיע, רצונות שאינם יכולים להתכלל עם אותה הכוונה בעל מנת להשפיע.

גילוי הרצונות האלה, מביא את המלכות לשבירה. מלכות מגלה עד כמה היא הפוכה מהבורא בדרגתה הפנימית ביותר, ומתוך הגילוי הזה, היא מבינה כי עליה לתקן את עצמה ברמה עמוקה הרבה יותר של הרצונות, ברמת הקשר בין הרצונות לכוונות.

לפני היקשרות מלכות ובינה בעולם הניקודים, המסך פעל מעל הרצון. הוא הציב את עצמו מעל הרצון, וכשהתענוג בא, הוא נדחה ונעשה עליו חשבון בכוונה על מנת להשפיע. לפני היקשרות מלכות ובינה, מלכות כביכול נשמרה בתוכה מקשר בין הרצונות שמתעוררים בה לבין הכוונה בעל מנת להשפיע. מלכתחילה המסך דחה את התענוג, ובראש נעשה חשבון לפי הכוונה על מנת להשפיע.

מה שאין כן, לאחר שמלכות התקשרה עם בינה בצמצום ב' – תחילה בצמצום הבינה, ובזמן השבירה בהיקשרות עימה ממש – גילתה מלכות כי יש בה חלקים שאינם מסוגלים להתכלל עם הבינה, כלומר חלקים שאינם יכולים להתכלל בבינה ובינה אינה יכולה להתכלל בהם.

החלקים ברצון לקבל שאינם יכולים להתכלל עם הבינה, נקראים ל"ב האבן. אי אפשר לברר אותם, כי אי אפשר לברר דבר שאין לו קשר להיפוכו. לב האבן אינו יכול להתכלל בבינה, וכיוון שכך הוא אינו יכול לשמש כנושא לעבודה, ליגיעה, לעיבוד ולשינוי.

כל העבודה מתחילה לאחר שבירת הכלים, לאחר שהמסך מזדכך כולו. בתהליך השבירה כל הרצונות לקבל מתכללים ככל שניתן עם הרצונות להשפיע, עם הכוונות להשפיע, והערבוביה הזו שנוצרת לאחר השבירה, היא שעומדת לבירור ולתיקון. מכאן והלאה יש מקום לעבודה.

לפני השבירה לא היה מקום לעבודה. לפני השבירה לא הייתה עבודה כלל, כי לא היה קשר בין בינה, שהיא תכונות הבורא, לבין מלכות שהיא תכונות הנברא. בשבירה הקשר נוצר. לכן לאחר השבירה יוצא עולם האצילות, עולם התיקון, ומתקן את הכלים השבורים שבהם כבר התקשרו, התערבבו והתכללו הכלים של מלכות ובינה אלה באלה.

עולם האצילות כמערכת התיקון, יכול להנהיג את כל הכלים השבורים לתיקונם, כך שהרצונות לקבל ירכשו את הכוונה להשפיע חזרה לבעל הבית, כשם שבעל הבית משפיע להם. לכן עולם האצילות חשוב כל כך בעבורנו. עולם האצילות מנהל ומסדר את כל תהליך החייאת ותיקון הכלים, והוא מעמידם לקדושה.

נחזור ונקרא את אות קי"ז.

אות קי"ז

"והנה נתבאר, איך עולם הנקודים נחתם מעולם הא"ק. ועד"ז נחתם פרצוף הה' דא"ק, דהיינו המ"ה החדש, שנחתם כולו מעולם הנקודים, באופן שכל הבחינות ששמשו בנקודים, אע"פ שנשברו ונתבטלו שם, מ"מ חזרו כולם ונתחדשו במ"ה החדש, וע"כ הוא נק' עולם בפני עצמו. ונק' עולם האצילות, מטעם שנסתיים כולו למעלה מפרסא שנתקנה בצמצום ב'. ונק' ג"כ עולם התיקון מטעם שעולם הנקודים לא נתקיים, כי היה בו ביטול ושבירה, כנ"ל, אלא אחר כך במ"ה החדש, שחזרו כל הבחינות ההם שהיו בעולם הנקודים ובאו במ"ה החדש, הנה נתקנו שם ונתקיימו, וע"כ נקרא עולם התיקון, כי באמת הוא עולם הנקודים עצמו, אלא שמקבל כאן במ"ה החדש את תיקונו משלם. כי ע"י מ"ה החדש חוזרים ומתחברים לג"ר, כל אלו האחורים שנפלו לגוף, מן או"א וישסו"ת, וכן הפנים ואחורים דכל הז"ת שנפלו לבי"ע ומתו חוזרים ועולים על ידו לאצילות."

עולם אצילות ניקרא עולם התיקון, "כי באמת הוא עולם הניקודים עצמו". עולם האציותעושה את אותה הפעולה כמו עולם הניקודים. מ"ה החדש לוקח בחשבון את כל התנאים שלא יכול היה לזהותם בעולם הנקודים, עושה עליהם חשבון בראש הפרצוף וכולל אותם בתוכו, כך שכל פעולותיו יהיו מתוקנות.

בשבירתו, מוסר עולם הנקודים לעולם אצילות את הנתונים שבלעדיהם אי אפשר לחבר בין בינה ומלכות. בעולם הנקודים הנתונים האלה לא היו גלויים. לכן לא היה ידוע כיצד לחבר את בינה ומלכות יחד, ולכן הכרח היה לגלות את כל הפער בין הבורא לנברא, כפי שהוא התגלה בשבירה.

בתיקון הפער בין הבורא לנברא, אנו מגלים את הגובה של הבורא, ואת הנברא שיכול לעלות עד אליו.

עולם האצילות הוא אותו עולם הנקודים. אין בו שום דבר חדש, פרט לצורת עבודה חדשה. עולם אצילות הוא עולם הנקודים על כל פרטיו ומערכותיו. אלא שבאצילות הפרטים והמערכות האלה מסודרים בסדר נכון וביתר פירוט. הם מכוונים יותר לתיקון המלכות.

אות קי"ח

"וטעם הדברים, כי כל הפרצוף תחתון חוזר וממלא הכלים דעליון אחר הסתלקות מאורותיהם בעת הזדככות המסך. כי אחר הסתלקות האורות דגוף דפרצוף הא' דא"ק מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת ע"ב, אשר חזר ומילא הכלים הריקים דגוף דעליון, דהיינו דפרצוף הא'.

כל תחתון ממלא את הכלים דעליון לאחר שהאורות דעליון הסתלקו בעת הזדככות המסך. כך קורה למשל בג' הפרצופים גלגלתא ע"ב וס"ג. גלגלתא הוא הפרצוף הראשון. ע"ב שיצא על רשימות ד' ג', ממשיך אורות מעולם אין סוף דרך גלגלתא. ע"ב מעביר לגלגלתא את החיסרון שלו לאור חכמה, וגלגלתא ממשיכה לחיסרון של ע"ב אורות מאין סוף. במקום אור הנפש, היא מתמלאת באור הרוח. ולע"ב היא מעבירה את אור הנפש שמילא אותה, בדרגת האור הנפש דע"ב.

"וכן אחר הסתלקות האורות דגוף דע"ב מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת ס"ג, שחזר ומילא הכלים הריקים דעליון שהוא ע"ב."

ס"ג מבקש מע"ב כוחות ואורות, ע"ב פונה לגלגלתא וגלגלתא פונה לאין סוף. מדוע? כי בכל פרצוף שעומד להיוולד יש הבחנות חדשות שאין בעליון, אלא רק באין סוף. מכאן מובן מדוע כל מ"ן, לכל פרצוף ומכל פרצוף, חייב להגיע עד אין סוף ומשם להתפשט בחזרה למטה.

ס"ג פונה אפוא לע"ב ומבקש אור דחסדים, ע"ב פונה לגלגלתא ומבקש אור חכמה, וגלגלתא פונה לאין סוף ומבקשת אור פשוט. באור פשוט יש אור חכמה לע"ב ואור חסדים לס"ג. על הפעולות האלה אנו לומדים בחלק ה' של "תלמוד עשר הספירות". חלק זה, הנקרא "מטי ולא מטי", מבאר את עניין התפשטות האור בספירות והסתלקות האורות מהספירות. כלומר כיצד האורות מתגלים בסדרת הפרצופים.

אם כן, המ"ן עולה מס"ג לאין סוף, ומאין סוף מגיע לגלגלתא האור החדש. גלגלתא צריכה לתת לע"ב ולס"ג. לכן האור שנכנס לגלגלתא נכנס כאור הנשמה. לע"ב מועבר אור הרוח, ולס"ג אור הנפש. מכאן אנו רואים כי דווקא מתוך הפעולות התחתונות ביותר, נמשכים האורות הגדולים ביותר, מאין סוף לפרצופים העליונים.

"וכן אחר הסתלקות האורות דס"ג מפאת הזדככות המסך, קבל המסך זווג חדש בקומת מ"ה שיצא מנקבי עינים שהם הנקודים שחזר ומילא את הכלים הריקים דעליון שהוא הנקודות דס"ג. "

ה"זיווג החדש בקומת מ"ה שיצא מקבי עיניים" אינו מ"ה העליון שיצא בסדר המדרגה מהפה דראש דס"ג, אלא פרצוף מ"ה שיצא מנקבי עיניים דראש דס"ג, שהוא עולם הנקודים.

עולם הניקודים יצא מנקבי עיניים דראש דס"ג, כתוצאה מצמצום ב'. נקודות דס"ג התערבבו עם נה"י דגלגלתא, הצטמצמו ודרשו מילוי רק במקום המותר, היכן שהמלכות אינה שולטת בהשפעתה על הבינה, כלומר מטבור עד הפרסא.

"ועד"ז ממש אחר הסתלקות האורות דנקודים, מחמת ביטול האחורים ושבירת הכלים קבל המסך זווג חדש בקומת מ"ה שיצא מהמצח דפרצוף ס"ג דא"ק שממלא את הכלים הריקים דגוף דעליון, שהם הכלים דנקודים שנתבטלו ונשברו."

עולם הנקודים בגדלות התפשט עד הסיום של פרצוף גלגלתא, ובגין כך נשבר. מלכות לא יכלה לקבל את תכונות הבינה למטה מפרסא, כי למטה מפרסא מלכות ובינה לא היו מעורבות זו בזו. כיוון שכך, נעשתה שם שבירת הכלים.

שבירת הכלים היא שבירת המסכים, שבירת הכוונות, שבירת היחס של הנברא לבורא. בגדלות עולם הניקודים הנברא רוצה להשפיע לבורא, על מנת לגרום לו תענוג, ממש כמו האורח שמחזיר את התענוג חזרה לבעל הבית. אלא ש"אז נעשה ביטול האחורים ושבירת הכלים". בשבירת הכלים נשבר היחס הטוב של הנברא לבורא.

אם כן, "לאחר הסתלקות האורות דנקודים, מחמת ביטול האחורים ושבירת הכלים קבל המסך זווג חדש בקומת מ"ה שיצא מהמצח דפרצוף ס"ג דא"ק". הפרצוף שיצא מהמצח דפרצוף ס"ג דא"ק נקרא עולם האצילות. ייחודו של עולם האצילות ביציאתו על כלים שהם כל סוגי החיבור האפשריים בין בינה ומלכות.

בשונה מעולם הנקודים שיצא על החיבור בין בינה ומלכות כעומדות זו ליד זו, עולם התיקון יוצא על החיבור הפנימי בין בינה ומלכות, על התכללותם זו בזו. זהו הבדל גדול. בעולם הנקודים, בינה ומלכות אינן יכולות להתחבר יחד. לכן יוצאת בו הקטנות שהיא תכונת הבינה, והגדלות שהיא תכונות המלכות. לעומת זאת באצילות, לא יכול לצאת פרצוף או פעולה ללא חיבור במובן הפנימי ביותר בין בינה ומלכות, לכל העומק העביות שבהן.

אם כן, מהמצח דפרצוף ס"ג דא"ק, שהוא בינה דכתר דראש דס"ג, יוצא הפרצוף החמישי, הנקרא עולם האצילות. עולם האצילות "ממלא את הכלים הריקים דגוף דעליון, שהם הכלים דנקודים שנתבטלו ונשברו". כלומר, תחילה הוא מברר אותם, לאחר מכן הוא מתקן אותם ולבסוף ממלא אותם. העבודה הזו היא כל העבודה של הנברא בבריאה, עבודה שהיא זהה לגמרי לעבודת הבורא. בעבודה הזו הנברא מבטא את היחס שלו לבורא. הוא בונה מערכת כדי לגרום נחת רוח לבורא, ומפעיל אותה.

כך, בהפעלת המערכת, בתיקון הכלים שמזדמנים לו, הנברא מכיר את כל פרטי הבריאה, את התרחקות תכונות הבורא ותכונות הנברא אלה מאלה, והתכללותן אלה באלה. הוא לומד כיצד הבורא רוצה להשפיע לו, ואיך הוא יכול להשפיע לבורא בחזרה. אלמלא שבירת הכלים, אלמלא כל הנתונים שהתגלו בכלים השבורים, לא הייתה לאורח יכולת להחזיר את אותו היחס לבעל הבית. לכן עולם האצילות נקרא עולם התיקון.

1. אות קי"ט

"אמנם יש הפרש גדול כאן במ"ה החדש כי הוא נעשה לבחינת דכר ובחינת עליון לכלים דנקודים, שהוא מתקן אותם, משא"כ בפרצופין הקודמים אין התחתון נעשה לדכר ולעליון אל הכלים דגוף דעליון אע"פ שהוא ממלא אותם ע"י קומתו. והשינוי הזה הוא כי בפרצופים הקודמים לא היה שום פגם בהסתלקות האורות, כי רק הזדככות המסך גרם להסתלקותם, אבל כאן בעולם הנקודים היה פגם בהכלים, כי כח מלכות המסיימת היה מעורב בהכלים דאחורים דז"ת כנ"ל, ואינם ראוים לקבל האורות, שמסבה זו נשברו ומתו ונפלו לבי"ע. לפיכך הם תלויים לגמרי במ"ה החדש, להחיותם לבררם ולהעלותם לאצילות, ומתוך זה נחשב המ"ה החדש לבחינת זכר ומשפיע, ואלו הכלים דנקודים הנבררים על ידו נעשו בחינת נוקבא אל המ"ה, ולכן נשתנה שמם, לשם ב"ן, כלומר שנעשו בחינת תחתון אל המ"ה. ואע"פ שהם עליון למ"ה החדש, כי הם כלים מעולם הנקודים ובחינת מ"ה ונקבי עינים, שבחינה עליונה שבו הוא ו"ק דס"ג דא"ק, (כנ"ל באות ע"ד) מ"מ נעשו עתה לתחתון אל המ"ה החדש, ונק' ב"ן, מטעם האמור."

באות קי"ט בעל הסולם מסביר איך יתכן שהתחתון יתקן את העליון ויהיה משובח ממנו. כלומר מהו החידוש באצילות, שעושה אותו מיוחד כל כך. "אמנם", הוא כותב, "יש הפרש גדול כאן במ"ה החדש, כי הוא נעשה לבחינת דכר ובחינת עליון להכלים דנקודים". עולם אצילות מתקן את הכלים דניקודים, ומי שמתקן הוא העליון, כי בו תלויים הכלים השבורים. "משא"כ בפרצופין הקודמים אין התחתון נעשה לדכר ולעליון אל הכלים דגוף דעליון", כי הפרצופים שהזדככו לפני השבירה, הזדככו מרצונם.

לפני השבירה נעשה ביטוש פנים ומקיף, והאור לוחץ על המסך לקבל אותו גם בסוף הפרצוף. בפרצופים הקודמים לשבירה האור מקיף רוצה להיכנס לסיום הפרצוף, אלא שהפרצוף דוחה אותו ואינו מסכים לכך. הוא רוצה להישאר בדביקות. לכן, כתוצאה מהביטוש פנים ומקיף, המסך עולה חזרה לפה דראש. האורות אמנם מסתלקים, אבל הפרצוף עולה עוד יותר בדביקותו.

בחמשת פרצופי א"ק, האור בא ורוצה להיכנס לתוך הכלים דקבלה; הפרצוף מטבע בריאתו משתוקק מאוד למלא את עצמו באורות שמביאים לו תענוג, אולם הוא מתגבר ומעדיף להישאר בדביקות, גם אם עליו להזדכך מכל האורות שמילאו אותו מפה עד הטבור. הפרצוף מוכן להכניס את עצמו לחושך ולניתוק מוחלט מהשפעה ובלבד שיישאר בדביקות, שלא יקבל על מנת לקבל. הוא יודע שלמטה מטבור הוא יקבל בכוונה על מנת לקבל. לכן, אף על פי שהמסך מזדכך מטבור לפה והאורות מסתלקים, הפרצוף נעשה זך יותר, דבוק יותר בעליון.

גלגלתא למשל, לאחר הזדככותה, מסוגלת להוליד את ע"ב. ואף על פי שהוא קטן ממנה, היא ממשיכה לתוכה מאין סוף את אור הרוח לעומת אור הנפש שהיה ממלא אותה קודם. ביטוש פנים ומקיף אינו מחליש את הפרצופים. להפך, לאחר הביטוש הפרצופים מוסיפים למדרגתם הקודמת. אלא שהם עושים זאת בדרך אחרת. הזדככות הפרצוף גורמת לפרצוף להמשיך פעולות רבות, שהן בבחינת "בנים" לפרצוף. בפעולות האלה הפרצוף מבטא את עצמו באמת, בדבקות ובהשפעת נחת רוח למקור.

לעומת זאת, בעולם הנקודים אין ביטוש פנים ומקיף. כל האורות עוברים מפה דראש דאבא ואמא לגוף דזו"ן דנקודים, למטה מהפרסא שבכל רצון – וכל הרצונות נשברים. במילוי הזה מתגלה להם לפתע שהם רוצים לקבל על מנת לקבל, ולא על מנת להשפיע. האור מסתלק מיד, כי צמצום א' אינו מתבטל לעולם. האורות פורחים מהפרצוף ועולים לראש דס"ג.

לאחר השבירה הפרצוף נשאר בכוונה על מנת לקבל. הוא רוצה לקבל על מנת לקבל. הוא כבר אינו יכול להתפטר מהרצון לקבל על מנת לקבל. כל התשוקה שלו היא לגנוב, למצוץ, לקרב את עצמו לתענוגים, ולא חשוב כיצד.

לכן לא יתכן שמהפרצוף הרביעי דא"ק, מעולם הנקודים, ייוולד מיד הפרצוף הבא, עולם האצילות. זאת משום שלאחר השבירה כל הכלים, שהם גוף הפרצוף, רוצים לקבל על מנת לקבל. כוונה כזו לא הייתה, אף לא בפרצוף אחד, מאין סוף עד השבירה. גם באין סוף לא היה על מנת לקבל. באין סוף הנברא הרגיש שכל הרצון שלו הוא לקבל, אבל כוונה על מנת לקבל עוד לא הייתה לו. הוא עדיין לא עמד ריק, ורצה לקבל. אלא האור ברא אותו כך, שהוא רוצה לקבל. הרצון באין סוף טרם נפרד מהאור.

לעומת זאת בשבירה, הרצון נפרד מהאור. בשבירה האור הסתלק. לאחר השבירה הרצון עומד מול האור ורוצה לתפוס אותו, לגנוב אותו. הוא כביכול קורא לבעל הבית ואומר לו: "תביא לכאן את כל הכיבוד, תביא גם את עצמך, ותשרת אותי". צורה כזו זקוקה כמובן לתיקון.

לכן בעל הסולם אומר ש"בפרצופים הקודמים לא היה שום פגם בהסתלקות האורות, כי רק הזדככות המסך גרם להסתלקותם, אבל כאן בעולם הנקודים היה פגם בהכלים, כי כח מלכות המסיימת היה מעורב בהכלים דאחורים דז"ת כנ"ל". כלומר, מלכות המסיימת שעשתה צמצום ב' עד הפרסא, נשארה בתוקפה, ואף על פי כן האורות נמשכו מתחת לפרסא.

בכמה מהשרטוטים המלווים את הספר אנו מחלקים את גוף הפרצוף דניקודים מפה דאבא ואמא עד הפרסא ומפרסא ולמטה, אלא שזהו ציור בלבד. האמת היא שבכל רצון בניקודים יש חלק שנמצא למעלה מפרסא וחלק שנמצא למטה מהפרסא. לכן כל הרצונות בניקודים נשברו, ואינם ראויים לקבלת האורות.

בעל הסולם כותב כי הכלים "נשברו ומתו ונפלו לבי"ע". "נשברו" פירושו איבדו את המסך, את הכוונה בעל מנת להשפיע. "מתו" פירושו איבדו את האורות. כתוצאה מאיבוד המסך, איבדו הכלים גם את האורות שמילאו אותם והחזיקו אותם ונתנו להם הרגשת חיבור לבורא, למאציל. אור החיים פרח מכלים והם "נפלו לבי"ע", לדרגה נמוכה הרבה יותר מהדרגה שהיו בה.

הכלים השבורים נפלו לבי"ע כי האור שהסתלק והניצוצין שנשארו בתוכם הניחו בהם תוספת חדשה לגמרי: כוונה על מנת לקבל. לאחר השבירה התגלתה בתוך הנברא הטבעה הפוכה מהאור, שלא הייתה בו קודם לכן.

הנברא נולד כרצון לקבל. עד השבירה האור פעל על הנברא כך, שהנברא כל הזמן היה בדביקות עם האור. הנברא נולד מהאור, וכיוון שכך היה דבוק לאור. גם כשהנברא התפתח, הוא התפתח כהעתקה מהאור, כלבוש לאור – האור בפנים והנברא מבחוץ. בשבירת הכלים הייתה זו הפעם הראשונה שהנברא נחתך מהאור. ולא זו בלבד אלא שהוטבעה בו הטבעה הפוכה מהאור. לאחר שבירת הכלים הנברא כבר אינו לבוש לאור, הוא הפוך מהאור.

ההפכיות הזו שהוטבעה בכלים השבורים מכונה, "נפילת הכלים לבי"ע". לאחר השבירה יש בכלים צורות שונות של בריאה, יצירה ועשייה. האור הטביע בכלים השבורים רצונות אגואיסטים, כוונות על מנת לקבל, הפוכות מהשפעת האור. "בעל הבית רוצה לתת – מצוין. שייתן את הכול לנו, ודווקא הוא שייתן". לכלים השבורים יש רצון ליהנות לא רק מהכיבוד, אלא גם מהגדלות של בעל הבית, מכל קומתו. זה הרצון שנמצא בכלים השבורים.

אלא שהשבירה והתוצאות הנובעות ממנה, הן פלא של ממש. בשבירה יש תקווה גדולה שהנברא מתי שהוא יוכל להיות דומה לבורא. מדוע? כי בפעולת השבירה, אור אין סוף הטביע את עצמו בכל רצון.

מצד אחד האור הסתלק ובכל רצון יש צורה הפוכה של האור, מצד שני טוב שאור הסתלק. עתה הנברא יכול להיות חופשי מהשפעת האור. האור שברא את הנברא וכל הזמן קידם אותו מתוך שהוא מתלבש בו בפעולות כאלה ואחרות, פרח והסתלק. עתה יש לנברא את כל הנתונים ההפוכים מהאור, ויש בו בחירה חופשית לא להיות תלוי באור. כל שנדרש ממנו הוא למצוא קשר עם האור, ולקבל ממנו כוחות להפעיל את עצמו.

הכוחות האלה מגיעים אלינו מספרי המקובלים.

"ואלו הכלים דנקודים הנבררים על ידו", על ידי עולם האצילות, "נעשו בחינת נוקבא אל המ"ה. ולכן נשתנה שמם, לשם ב"ן. כלומר שנעשו בחינת התחתון אל המ"ה, ואע"פ שהם עליון למ"ה החדש, כי הם כלים מעולם הנקודים ובחינת מ"ה ונקבי עינים, שבחינה עליונה שבו הוא ו"ק דס"ג דא"ק, מ"מ נעשו עתה לתחתון אל המ"ה החדש, ונק' ב"ן, מטעם האמור."

עולם האצילות נקרא זכר, ובהשוואה אליו עולם הנקודים נקרא נוקבא. עולם האצילות הוא עולם התיקון, ועולם הניקודים הוא החסרונות, נוקבא השבורה. לכן נשתנה שמו של עולם הניקודים, לשם ב"ן. כלומר עולם הנקודים נקרא ב"ן, התחתון בחשיבות, כי הוא אינו מתוקן ואינו מסוגל לתקן את עצמו, אף על פי שהכלים לו, ב' דהתלבשות וא' דעביות, גדולים יותר מהכלים באצילות.

בתיקון עולם הנקודים על ידי ב"ן, מושרשים תהליכים רבים שיתגלו בהמשך. ב"ן הוא מלכות. עולם הנקודים הוא זעיר אנפין. בהמשך התהליך, בעולם האצילות, מלכות וזעיר אנפין יבואו לידי ביטוי כשני פרצופים. מלכות דאצילות תקרא "שכינתא", האוסף של כל הנשמות, וזעיר אנפין דאצילות שישמש למלכות כדוגמה מהבורא, יקרא "קדוש ברוך הוא".

כזה הוא גם היחס בין אצילות לנקודים. בתוך עולם הנקודים יש ב' דהתלבשות. ב' דהתלבשות היא תכונת הבינה דאור ישר, בינה דא"ק. אם התחתון יתקן את העליון, שבו נמצאת תכונת הבינה, ב' דהתלבשות, הוא יגיע לבינה ממש, לכוח ההשפעה.

בחינה ב' דהתלבשות שמתגלה על גבי ד' דעביות, שהיא הנברא עצמו, היא כל מה שאנו זקוקים לו. בעזרת ב' דהתלבשות הנברא מגיע לכתר, להשוואה גמורה עם בעל הבית. והוא עושה זאת בעצמאות גמורה: האורות הסתלקו והשאירו בו העתקה הפוכה שלהם, ויש לו קשר עם ס"ג שיכול לתקן אותו. אחרי הכול, אבא ואמא, שהם ס"ג, הם ששברו את הנברא וייצבו בו את הרצונות המקולקלים. באמצעות השבירה הוא יכול למצוא שוב את קשר עם אבא ואמא, ולדרוש תיקון.

מלכתחילה עולם האצילות מסודר כך, שהתיקונים שנעשים על ידו בונים מערכת עולמות אבי"ע מושלמת. כשהמערכת הזו מתייצבת כעולמות בי"ע המתוקנים היא מסוגלת ומוכנה לקליטת אדם הראשון.

אדם הראשון טרם נברא. עד כה למדנו רק על מערכת העולמות. מלכות דאין סוף נכללה אמנם בבינה, אבל כמשתתפת ותומכת בלבד. היא עשתה זאת במטרה לשבור את הכלים דבינה, כי בינה אינה מסוגלת לתקן את המלכות. במילים אחרות, מלכות דאין סוף נכללה בבינה כדי לשבור את כל הכלים של חמשת פרצופי הנקודים שאינם מסוגלים להיות בקשר עם כלי הקבלה האמיתיים. כך, מתוך גילוי החולשה במערכת דקדושה, שאין לה קשר לקליפה, יבנה הקשר בין מערכת הקדושה למלכות האמיתית. עולם אדם קדמון יהפוך את עצמו לעולם האצילות, וכעולם האצילות הוא יוכל לטפל בכל תיקון המלכות עד גמר התיקון. לכן מלכות דאין סוף נכללת בט' ראשונות.

אלא שזו מערכת בלבד. כלומר גם אם מלכות מצמצמת, שוברת ולוקחת חלק בפעולה, הרי שהיא עושה זאת רק מתוך התכללותה בט' ראשונות. בכל ההשתלשלות עד כה, כולל יציאת עולמות בי"ע, נוצרה רק מערכת התיקון. מערכת התיקון מוכנה ומסודרת על מנת לתקן את מלכות דאין סוף כולה. המערכת יודעת ומבינה כיצד לעשות זאת. אלא שעדיין אין נברא. על הנברא נלמד בהמשך ה"פתיחה לחכמת הקבלה". החלקים הבאים ב"פתיחה" עוסקים בעולם האצילות ובמ"ה ב"ן שבכל פרצוף. לאחר מכן ניגש ללימוד על בריאת אדם הראשון.