שיעור בוקר 27.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 175 "פתיחה לחכמת הקבלה", אות נ'

קריין: שלום, אנחנו לומדים את הפתיחה לחכמת הקבלה, בספר "כתבי בעל הסולם". אנחנו נמצאים בעמוד 175, אות נ'.

ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז

אות נ'

"הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור.

ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה."

שאלה: הוא אומר שיש שתי מלכויות.

יש מלכות שעומדת בפה, כן.

תלמיד: מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. אתה יכול להראות את זה בשרטוט?

יש מלכות שעושה זיווג דהכאה עם האור העליון שמופיע בראש, ויש מלכות המסיימת הנמצאת בטבור, שהיא מקבלת את האור פנימי (ראו שרטוט מס' 1). ב"ראש" זה אור ישר, אור חוזר. ב"תוך" זה אור פנימי, או טעמים, אור חוזר או נקודות. וב"סוף" זה מקום הריק.

בפה דראש זו החלטה. מבחוץ זה אור אין סוף אפשר להגיד, כלפי הכלי זה תמיד אור אין סוף. זה יכול להיות אור קטן מאוד, אבל כלפי הכלי, מפני שהוא לא מוגבל על ידי הכלי, הוא נקרא אור אין סוף. ואז ישנה החלטה בפה דראש, כאן עומד מסך שקובע כמה יכול לקבל על מנת להשפיע.

כמה שיכול לקבל על מנת להשפיע, זה האור פנימי שמתפשט. ועודף האור, האור שלא יכול להתלבש בראש באור חוזר, הוא מופיע מבחוץ, שזה נקרא "אור מקיף". ויש ביטוש פנים ומקיף, שאור מקיף רוצה להיכנס לסוף הפרצוף, אבל מסך שעומד בטבור לא נותן לו, אלא עושה דווקא ההיפך. הוא מגביל ולכן על ההגבלה הזאת מחליט שוב פה דראש שהוא מתחיל פעולת הזדככות. ואז המסך שמחזיק את הראש מתחיל לעלות בדרגות העלייה, הזדככות, שורש, א', ב', ג', ד'. רק כאן זה בצורה הפוכה, ד', ג', ב', א', שורש.

שרטוט מס' 1

שאלה: אם אפשר לחזור על הטקסט ולהסביר לפי השרטוט שלך כל דבר שבעל הסולם אומר?

בסדר.

שאלה: חסר לי רק הפאזל. לפני כמה שיעורים אמרת שאור נרנח"י לא יוצא מהכלי. זה עדיין נכון?

האור תמיד לא יוצא מהכלי, הוא מופיע בתוך הכלי.

תלמיד: אז למעשה כשהאור מזדכך, לאיפה הוא הולך? הוא הולך וחוזר חזרה לאותו פרצוף רק בשם אחר?

לאן יוצא האור הפנימי שהיה בתוך הפרצוף?

תלמיד: נכון.

הוא נעלם.

תלמיד: אז הוא כן יוצא?

תגיד שיוצא. אני לא מבין מה אתה רוצה לדעת. מה זה אור יוצא? זה הכול כלפי הכלי.

שאלה: האם פרצוף ע"ב שמגיע לאחר מכן הוא למעשה פרצוף חדש או שהכול מתנהל באותו פרצוף, רק בשם אחר, במצב חדש כל פעם?

גם באותו פרצוף וגם מחוצה לאותו פרצוף. יש ע"ב הפנימי שמתפשט בגלגלתא, וממנו נולד ע"ב החיצון.

תלמיד: אז למעשה האור הפנימי הראשון שנכנס לגלגלתא, מזדכך ויוצא מהפרצוף?

כביכול יוצא. כן, הוא נעלם מקבלת הפרצוף.

תלמיד: והאור החדש שמגיע, במדרגה החדשה של פרצוף ע"ב, הוא בהנחה יותר מזוכך?

זה אור אחר לגמרי. הכלי השתנה והאור השתנה.

תלמיד: זה עדיין אור פנימי, זה אותו נרנח"י שנכנס שוב פעם פנימה?

איפה נכנס?

תלמיד: בע"ב, בפרצוף השני.

תגיד ע"ב ולא ע"ב, זה לא דקדוק, זו קבלה.

תלמיד: אז פרצוף ע"ב, הנרנח"י שנכנס, האור הפנימי שנכנס מחדש, אחרי שהוא הזדכך בגלגלתא, זה אור אחר לגמרי?

אין כל פעם אור אחר לגמרי, כי הכלים משתנים. אלה לא יכולים להיות אותם הכלים.

תלמיד: אז מה ההבדל בין נרנח"י של גלגלתא לנרנח"י של ע"ב?

בדיוק, זה נרנח"י של ע"ב וזה נרנח"י של גלגלתא. זה ההבדל, הבדל הוא בכלים, ההבדל הוא באורות. בגלגלתא זה שייך לפרצוף הכתר ובעב זה שייך לפרצוף חכמה. מה בדיוק ההבדל? מה ההבדל בין לחם ועוגה? זה מתוק וזה ככה, וזה ככה, זה ההבדל.

תלמיד: כן, אבל זה למעשה באותו תוך, רק בפרצוף אחר, עם אותם אורות, נרנח"י. משהו צריך להשתנות שם.

הכלי משתנה, לכן האור משתנה, ודאי.

תלמיד: אפשר לזהות מה השינוי עצמו?

הכלי, אתה מבין שזה כלי שונה?

תלמיד: אני לא מבין מה זה כלי שונה.

רצון.

תלמיד: רצון אחר, למרות שאלה אותם אורות נרנח"י שנכנסים פנימה?

מתי זה אותם אורות נרנח"י? איפה ראית?

תלמיד: הם נקראים אותו דבר, נרנח"י.

הם נקראים אותו דבר, אבל אתה טועה, וחושב שזה אותו הדבר. גם הוא נקרא משה וגם הוא נקרא משה, הם אותו דבר או לא?

תלמיד: אז מה ההבדל?

ההבדל הוא ברצונות, בכלים. ובהתאם לזה, יש הבדל באורות שממלאים את הכלים.

שאלה: הזדככות המסך מתבצעת על ידי ביטוש פנים ומקיף?

כן.

שאלה: לפי הטקסט, כוח הלבשה וכוח העיכוב, אלה שני דברים הפוכים ששייכים למלכות?

כן. בגלל שיש לה את כוח העיכוב, היא יכולה לפתח כוח הלבשה.

תלמיד: זאת אומרת, שבאותה מידה זה יהיה לתועלת?

זה סיבה ומסובב. כוח העיכוב הוא הסיבה ואז היא יכולה להיות כהלבשה על האור העליון.

נקרא שוב את אות נ'

ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז

אות נ'

"הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת." מלכות המזדווגת נמצאת בפה, ועושה זיווג עם האור העליון. ומלכות המסיימת נמצאת בטבור, אבל אנחנו חושבים בכלל על הסיום, על סיום המדרגה. "והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה," בדחייה, בהתנגדות להתלבשות, "המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש," זאת אומרת, גם עשר ספירות דאור ישר שנמצאות בראש וגם עשר ספירות דאור חוזר, שתיהן נקראות ראש, הן מתלבשות זו על זו ובונות את הראש. "כלומר, שרשים לבד." למה שורשים? עדיין אין התלבשות בכלים, אלא הכול בנוי רק בדחייה למעלה מהכלים, למעלה מהרצונות. זאת אומרת, כל דבר ברוחניות מתחיל מדחייה מהרצון. "ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים."

מה פתאום הרצון משתנה? שכאן הוא דוחה וכאן הוא מקבל בתוכו? אלא דווקא הדחייה הכשירה אותו לקבל בעל מנת להשפיע. אם הוא לא יכול לדחות, הוא לא יכול לקבל. ואם הוא דוחה, במידה שהוא יכול לדחות או יכול לעשות עוד חשבון, כמה לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הדחייה בעצמה לא מספיקה, אחרי הדחייה צריך להיות חשבון. עובדה שהוא דוחה מאה אחוז, ומקבל עשרים אחוז.

"ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף," סוף או סיום, "מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור," זאת אומרת, ממש כל המסך נגמר ואין יותר. לכן, האם יש עוד רצונות או לא? רצונות שאפשר לשייך לפרצוף אין. יש עוד או לא? יכול להיות שכן. "וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור." מה זה חלל? רצונות שאין עליהם מסכים, אין עליהם צמצום, אין כלום ולכן זה חלל.

שאלה: מה זה התלבשות? אתה יכול להראות לי פה מה זה התלבשות? מה מתלבש על מה? מה יוצא מזה, מה התוצאה, מה הסיבה?

בראש יש אור חוזר (ראו שרטוט מס' 2), הוא נקרא האור המלביש. כמה שהוא יכול להלביש בתוכו אור ישר, זה נקרא שהוא מלביש אותו, ועושה חשבון כמה הוא יכול להכניס מהאור ישר בתוך האור חוזר, כמה הוא יכול להכניס אותו לתוכו, לתוך הרצון. את הכול עושה הרצון. ואז בראש הפרצוף נעשה חשבון, אני דוחה את הכול, ואחר כך אני עושה חשבון כמה אני יכול לקבל בשביל בעל הבית. אבל זה חשבון, ואחר כך לפי החשבון אני מקבל פנימה בפועל. אור פנימי, זה כבר שאני מקבל.

שרטוט מס' 2

תלמיד: איפה המחסום שצריך לעבור אותו?

אין כאן מחסום, מפני שלפני הפרצוף זה קיים. אם אני יכול לעבוד בחשבונות על מנת להשפיע לבורא, זה נקרא שאני עובר מחסום.

שאלה: החשבון נעשה בראש. אז איזו הפתעה קורית בביטוש אור פנימי עם האור המקיף, שהוא לא ידע שזה יקרה בראש? הרי בראש הוא מרגיש את כל האור, הוא דוחה את הכול ומקבל כמה שיכול.

לא אכפת לו. הוא עושה חשבון כמה שיכול להשפיע. לא חשובה לו שום תוצאה, אלא רק להשפיע.

תלמיד: בראש כבר הייתה החלטה להזדכך?

מתי? בזמן הזיווג? ודאי שלא.

תלמיד: לא היה, נכון?

לא.

תלמיד: אז מה ההבדל בין הראש לטבור, זאת אומרת, מה קרה בטבור שבראש לא קרה?

גילוי סיום הקבלה. שהרגשה כזאת לא הייתה, הגילוי הזה לא היה. אני לא הרגשתי שיש סוף להשפעה שלי לבורא. אתה יכול להגיד, "אבל אתה עשית חשבון כבר על 20% בראש, אז לא ידעת מה יהיה?", לא, בפועל זה לא נגלה. יש בכוח ויש בפועל.

אני עכשיו במצב הנוכחי הולך ועושה לבעל הבית כל מה שאני רוצה, כל מה שאני מסוגל, ואני לא עושה חשבון על כלום חוץ מזה, אחרת זה לא נקרא השפעה. השפעה זה נקרא, שאני נותן את החיים. מה יצא, מה יקרה? אין לי שאלות כאלה, אני נותן. זה נקרא על מנת להשפיע, פחות מזה זו לא השפעה.

שאלה: אור ישר מכה במסך וחוזר כאור חוזר.

לא, זה לא סתם חוזר כאור חוזר. המסך מרגיש שבא אליו תענוג ורוצה להתפשט בתוך הרצון, והמסך מתגבר ודוחה אותו חזרה, כי לא רוצה לקבל אותו לעצמו. ורק אחרי שהוא דוחה ומתחיל לעשות חשבון, כמה אני רוצה וכמה הבורא רוצה, ומה הוא רוצה ומה באמת אני רוצה, ואיזה רצונות שלנו יכולים להיות ביחד זה לזה שאנחנו נהיה קשורים, שדבקות בבורא זו בעצם המטרה שלי, כי בזה אני עושה לו נחת רוח, אחרי החשבון על התנאי הזה, הוא מתחיל לקבל אותו פנימה.

תלמיד: אור חוזר הופך להיות למלביש לאור ישר.

זה לא בדיוק, אבל נגיד. יש הרבה סוגי אור חוזר בראש.

תלמיד: אז מה בעצם המסך מוסר לאור ישר שהופך אותו לאור חוזר שיכול להתאים להלביש אור ישר החדש?

שונא את הקבלה לעצמו, עושה צמצום על כל האור הישר שבא אליו, לא רוצה, דוחה אותו מכל וכל. הוא לוקח לא אור, תענוג כעיקר לחשבון, אלא את הגדלות של בעל הבית כחשבון, לחשבון שלו. עושה חשבון כלפי גדלות בעל הבית, עד כמה אני רוצה לתת לו למעלה מהרצון שלי, למרות כל הרצון, למרות הכול, רק בשבילו, עושה חשבון על המשפט הזה, בודק כמה, ואחרי זה יכול לקבל מניה וביה לתוך הפרצוף, לתוך הרצון.

למעלה בראש זו מחשבה. בפה זה חשבון. בתוך, זה קבלה על מנת להשפיע. בסוף זו דחיה (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס' 3

שאלה: אני בכל זאת לא מבין. אמרת שמסך יש רק בראש.

מסך יש גם בתוך ובסוף. תלוי איזה מסכים.

תלמיד: אור ישר הופך לאור פנימי מה שנכנס לגוף?

לא, הוא לא הופך להיות אור פנימי. חלק מאור ישר המלובש באור חוזר, שפרצוף בפה דראש שלו מחליט לקבל, הופך להיות לאור פנימי. אור פנימי הוא לגמרי לא אור ישר.

תלמיד: אז מסך יש גם בטבור שהוא יורד על ידי אור.

כל הפרצוף מפה ומטה, זה הכול מסך. גם בראש אפשר להגיד שזה מסך, אבל שם זה מסך בכוח, וכאן זה מסך בפועל. בכול רק מסך עובד. אם אין מסך, אין נברא, אין פרצוף (ראו שרטוט מס' 3).

שאלה: המלכות המסיימת, כתוב שהיא בודקת את כל הספירות, והיא מחליטה לא לקבל יותר אור.

כן.

תלמיד: מאיפה יש לה את המידע הזה? בדרך כלל הכתר עושה את השיקול, הראש.

תמיד מלכות עושה את כל החשבונות. רק מלכות עושה את כל החשבונות. כתר אני לא יודע מה זה. מלכות, היא בונה גם את הכתר ואת הכול. חוץ ממלכות אין כלום.

"ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר." מפה ומעלה. "וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה," מפה ומטה. "הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור." שהוא מלביש לאור העליון ומכניס אותו לתוך הכלי, לתוך הרצון "וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה."

אין כאן מה להוסיף, הכול כבר ברור איפה פועל כל דבר. תסתכלו, תשאלו. אפשר להסביר עוד ועוד.

שאלה: מה זה שאמרת על החלל שמתחת לאצבעות סיום רגלין?

הוא כותב, לא אני אומר. הוא אומר שזה חלל, שיש שם חלל.

תראה בחצי הראשון של הפסקה, בסופה. "זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור.". מה זאת אומרת "משם ולמטה"? מה יש לי משם ולמטה? רצונות שהם לא נמצאים בשליטת המסך.

אנחנו בכלל למדנו, שיש לנו עיגול, ובתוך העיגול אנחנו מדברים על הפרצופים. יש שם רצונות שהם ללא מסכים, ואנחנו מדברים רק על הקו. עד שהקו מתרחב ומכסה את כל העיגול, את כל הרצונות (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט מס' 4

שאלה: כוח העיכוב הוא סיבה וכוח הלבשה זה תוצאה?

כן. ודאי. קודם כל דחיה, אחר כך חשבון, אחרי זה פעולה.

תלמיד: אז למה הוא כותב שהכוח הראשון הוא כוח הלבשה והכוח השני הוא כוח העיכוב ולא הפוך?

איפה זה? למה הוא מתכוון?

תלמיד: עמ' 175 פסקה שנייה. "הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב.."

הוא מתגלה בסוף. כן.

תלמיד: למרות שהוא סיבה לכוח הראשון?

לא. קודם כל, מה יש לנו בראש? בראש יש לנו כוח הדחיה, ואחר כך התלבשות, ואחר כך חשבון, ואחר כך כניסה, כלומר עובדים כוחות. אז קודם כוח דחייה שהוא לא רוצה לקבל, זה כוח המסך עובד. איפה מתגלה בפועל כוח הדחייה? הוא מתגלה בסוף, שכאן זה עשר הספירות האלו שהוא לא יכול להלביש אותן.

תלמיד: הוא כאילו מוצא ביטוי בסוף.

כן.

(סוף השיעור)