שיעור בוקר 03.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "החרות", עמ' 426

מורשת אבות

"גם כל הפרטים מהתמונות, אשר הרצון לקבל הזה כוללם, שגדרנו אותו תחת השם "מצע", או סיבה א', שמשמעותו כוללת, כל אותם הנטיות והמנהגים וכדומה, שירש מאבותיו ואבות אבותיו, המצוירים לנו כמו שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם, שהיו מצויים בשעתם, ועומדים זה תחת זה, - שכל אחד מהם הוא טפה תמציתית ממולידיו, שבטפה הזאת, הגיע לכל אחד כל הרכוש הרוחני של מולידיו, לתוך המוח המארך שלו שנקרא סובקונשינס. באופן, שהיחיד הנמצא לפנינו, יש לו בסובקונשינס שלו כל אלפי הירושות הרוחניות, מכל היחידים המוצגים באותה השלשלת, שהם מולידיו ואבותיו."

"ולפיכך, כשם שפרצופיהם של כל יחיד ויחיד, משונה זה מזה - כן דעותיהם משונות זו מזו. ואין לך שני בני אדם בעולם שיהיו דעותיהם שוות זו לזו. כי לכל אחד יש רכוש גדול ונשגב, אשר הורישו לו אלפי אבותיו, ולאחרים אין אף שמץ מהם.

אשר על כן, כל הרכוש הזה, נבחן לרכושו של היחיד, שהחברה מוזהרת לשמור על טעמו ורוחו. שלא יטשטש בסיבת הסביבה שלו. אלא, כל יחיד ישאר עם שלמות מורשתו. ואז, הנגוד והסתירה שביניהם ישאר קיים לנצח, כדי להבטיח לנו לתמיד את הבקורת, ואת התקדמות החכמה, שהיא כל יתרון האנושות וכל מאויה האמיתיים הנצחיים.

אחר שבאנו לידי הכרה, במדה מסויימת, בדבר האנכיות של האדם אשר גדרנו אותו במובן של בחינת כח, ו"רצון לקבל", שהיא בחינת הנקודה העצמית של בעל החי במערומו - גם נתברר לנו היטב, על כל גבוליו, מדת רכושו המקורי של כל גוף יחיד, אשר הגדרנו אותו במובן של "מורשת אבות", שפרושו הוא, כל כח הנטיות והתכונות שהגיעו לו בירושה לתוך בחינת ה"מצע", שהוא חומר ראשון של כל אדם, דהיינו טפה הזרעיית של מולידיו.

והנה עתה מצאנו הפתח, לפתור כוונת חז"ל, במה שאמרו, שבסיבת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות. - אולם להבנה יתרה אנו עוד צריכים, בענין האנוכיות ובענין מורשת אבות האמורים."

כאן הוא רק מביא בכללות איזו בעיה שאיתה אנחנו אפילו לא מבינים בדיוק למה הוא חותר. בעצם הוא רוצה להסביר לנו את עניין הבחירה החופשית, מאמר "החרות". נמשיך ונראה איך הוא מגיע לזה.

ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"

"בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.

(כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". - ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" הוא דבר שבמחשבה, דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.) כן, ולכן הוא נקרא "בכוח".

"כי דבר זה שאנו מכנים אותו "כח", דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל, הוא אמנם רק דבר שבמחשבה כלומר, שרק במחשבה, אפשר לקבוע אותו."

"אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה, כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול.

ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.

והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.

אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.

אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו.

המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה.

ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל, באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.

ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון.

וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק"."

בעל הסולם נותן לנו כאן הגדרות מאוד מוגבלות, פשוטות, מה זה כוח החיים, רצון לקבל, ואיך הכוח הזה מתגלה בנו בכוח ובפועל.

הוא עושה זאת מפני שאנחנו צריכים להבין שאם אנחנו לא מגלים לפנינו משהו, לא יכול להיות שאנחנו יכולים לדמיין את אותו הדבר. ואם יש בנו רצון, סימן שיש כלפי הרצון הזה איזו צורה שהיא מעוררת את הרצון, למרות שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא מגלים את הצורה הזאת ולא מגלים את הקשר שלה עם הרצון שלנו.

אבל לא יכול להיות שיש בתוך הכלי איזו התפעלות אם אין אור שמעורר את אותו הכלי, את אותו חלק הכלי, בהתפעלות המסוימת הזאת, ואת זה טוב לנו לדעת. לכן עוד נדבר על הדברים האלה כמו "חשק", "רצון", "שכחה", "חיים" וכן הלאה.

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה

"מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה". אנחנו סך הכול קיבוץ, חיבור של פרטים, וכל פרט ופרט אין בו כלום מיוחד אלא רק בחיבור בינינו, בדומם, צומח, חי ומדבר כשהם מתחברים בינינו ואנחנו כלולים בכל ארבעת הסוגים האלה, אז הם מתחילים להיות מקושרים ולמלא זה את זה. בכך אנחנו הופכים להיות למשהו מאוד מיוחד שנקרא "אדם" עם מה שיש בו, נפש, חיה.

"אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור." במילים שונות כאלה כשהוא מסובב קצת את העניין, הוא רוצה להסביר לנו בעצם מה זה נקרא חיים רוחניים, ובמה החיים הרוחניים שונים מהחיים הגשמיים.

"וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים," זאת אומרת, איך יכול להיות שהרצון לקבל, שהוא הפוך מהבורא, יהיה מחובר דווקא עם הבורא, עם זה שהוא הפוך ממנו, ויתכלל ממנו כך שירגיש שיש לו חיים, שיש לו איזה תנועות, כשכל התנועות של הרצון לקבל הן הפוכות מהרצון לקבל עצמו. כל החיים שלנו, אפילו בדומם, צומח וחי שקיימים, זה ההיפך מהחומר עצמו והם מנוגדים לחומר. איזה כוח מחזיק את החיים שלנו בגוף שלנו ומחייב את הבשר הזה לחיות, להתקיים, לנוע. "שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה." זו הזיקנה. נקווה שלא נגיע לזה, ועד הרגע האחרון נהיה כאלה שפורצים קדימה.

"והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב".

זה מה שיש לנו בזמן הירידה. מאבדים את רוח החיים, מאבדים תקווה, מאבדים קשר עם מטרת החיים ואז אנחנו לא מבינים בשביל מה אנחנו חיים, למה חיים. וזה בעצם מה שנותן לנו את הרגשת הירידה או הרגשת המוות, וזה במקצת מה שמרגישים אנשים שמזדקנים.

אנשים שמתעסקים בחכמת הקבלה, אם מתעסקים בחכמת הקבלה ולא שפעם למדו או שיש להם קשר לאלה שמתעסקים, הם נמצאים למעלה מזמן ומקום ולא מרגישים עד הרגע האחרון שיש להם סוף. הם מבינים, מרגישים את הדברים האלה, אבל זה לא הסוף. זה לא נגמר. כמו שנמצאים בנטייה לקשר עם הבורא, ככה נשארים וממשיכים. לכן הרגשת הזיקנה היא לגמרי לגמרי אחרת מאשר לאדם הרגיל.

תקרא, "חרות ממלאך המוות". זה בעצם הסיום של המאמר.

חרות ממלאך המות

"ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים "גוי קדוש" כמ"ש בסוף מאמר הערבות.

וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש".

שאלה: בעל הסולם מסביר מאוד יפה. אבל לא ברור, "שעיקרו של האדם הוא רק רצון לקבל שהוא רק חצי דבר".

כן, אפשר להוסיף עליו עוד כוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ואז הוא אומר, הרצון לקבל אין לו מציאות משלו בכלל מבלי התלבשות הבורא בו".

כן, נכון.

תלמיד: למה הוא מתכוון?

כי הרצון לקבל הוא נברא. ונברא קיים רק בתנאי שמישהו ברא אותו ומחזיק אותו ומחייה אותו בכל רגע ורגע, כמו שכתוב "המחייה בכל מעשה בראשית"¹.

תלמיד: זה נשמע כאילו הרצון לקבל זה סוג של אשליה, לא קיים בכלל.

ודאי אשליה.

תלמיד: איך אפשר להסביר את כל מה שאנחנו עוברים?

לכן העולם זה נעלם, וככה זה.

תלמיד: איך אפשר להסביר את הרצונות שלנו עם כל הבלגן מסביב, כעבודה רוחנית?

הכול בלוף, הכול שקר, הכול רק כדי שאנחנו נגיע לדבקות בבורא. וזורקים את הרצון לקבל הזה עם על מנת לקבל, הכול. אנחנו צריכים את זה רק לצורך להיקרא נבראים, נבדלים מהבורא כדי שנוכל להתקרב אליו ובמשהו להבדיל בינינו לבינו. אתה חייב שיהיו לך שניים והפוכים ושתהיה להם אפשרות להתקרב ולהתרחק.

תלמיד: ככל שאני מתקרב יותר לבורא, אני צריך להרגיש פחות ופחות את הרצון לקבל.

לא.

תלמיד: למה?

דווקא ההיפך. על ידי מה אתה תתקרב אליו? דווקא על ידי זה שיהיה לך רצון לקבל יותר גדול ואתה תוכל לתקן אותו, להתאים אותו לבורא ואז להרגיש מה זה נקרא להתקרב לבורא. אתה לא מתקרב למישהו או למשהו, אתה ממלא את עצמך עם אותה דמות הבורא, לכן זה נקרא "בוא וראה", הוא בא אליך וממלא אותך ואז אתה נקרא "אדם".

תלמיד: זאת אומרת, ככל שעושים עבודה, הרצון עוד יותר גובר?

כן.

תלמיד: מה הסיבה לזה?

יש גבול. כדי לתת לך אפשרות להידבק בבורא בכל מה שהוא קבע מראש. הוא קבע מראש איזו דרגה, איזה מילוי, אנחנו לא יודעים. אנחנו מדברים על דברים שאין לנו בזה אפשרות לשקול אותם. אבל יש גבול כמה אנחנו צריכים להתפתח, לקבל את צורת הבורא ולהתמלאות במה שנקרא "בורא", ואז אדם ובורא נמצאים כאחד.

תלמיד: ואז ככל שמתקדמים באיזה שלב, הרצון לקבל מתחיל להיות קטן יותר לקראת גמר תיקון?

לא קטן. הרצון לקבל חייב לגדול עד הגובה שהוא יכול לקבל את התיקונים ולמלאות את עצמו בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהבורא ממלא אותו, זה נקרא שנמצאים בדבקות. מדובר רק על הרצון לקבל ועל התיקונים שלו.

תלמיד: אז בלי רצון לקבל אי אפשר להתקדם בכלל.

ודאי שלא. על מה אתה יכול להצביע? רק על הרצון לקבל. אתה לא מזהה כלום חוץ מרצונות, חוץ מרצון לקבל.

תלמיד: אז מתי הכול מפסיק להיות אשליה?

כשאתה תגיע לאמת, לעל מנת להשפיע. במידה שאתה מסתכל על החיים בצורות של השפעה, אתה רואה את האמת.

שאלה: שאלה מ"כנס אבות ובנים". מה התרומה של הדור הצעיר לכל הקבוצה העולמית בזה שהוא עושה מאמצים ומצטרף לשיעור הבוקר?

תרומה גדולה מאוד. זה חיבור עם הרצונות שלהם לרצון שלנו הכללי. בכל שיעור אנחנו מחדשים. ובכל יום ובסעודות ובכל הדברים שאנחנו מחדשים, ונקווה שאנחנו בזמן הקרוב נתחיל יותר ויותר לעשות פעולות של חיבור והם מצטרפים אלינו. זה כוח גדול, כוח צעיר, כוח חזק ואני מאוד מאוד מעריך את זה. אנחנו מחבקים אתכם גם את האבות וגם את הבנים, שיהיה לכם שם יפה וחם וטוב.

אין לי מילים להסביר כמה זה חשוב. פשוט זאת הפעולה החשובה ביותר שיכולה להיות. קודם כל אבות מתחברים עם הבנים ובנים מתחברים ביניהם ואבות בניהם וכולם יחד איתנו. אנחנו מאוד מאוד נהנים לראות אתכם שם, תמשיכו. כשתחזרו משם אנחנו נקבל אתכם בחזרה בשמחה. שיהיה לכם כל טוב.

שאלה: איך לא להגיע לזקנה בחסרונות רוחניים אלא להישאר צעירים ברצונות האלו?

הכול תלוי ברוח. אנחנו צריכים להיות מחוברים עם הבנים והבנות ויחד איתם להמשיך את הדרך, ואז בצורה כזאת אנחנו לא נזדקן. הכול תלוי ברוח הפנימית. אחרת, כמו שאומרים "מה לעשות עם ילדים שהזקינו", יש כאלו צעירים אבל בעצם הם זקנים. ואנחנו רוצים שיהיה לנו דווקא ההיפך, שאנחנו נשאר צעירים. גם נשים, שתהיה לכם רוח צעירה ואז תהיו כל הזמן צעירות. זה מורגש מאוד על האדם.

שאלה: מה הדבר העיקרי שעלינו ללמוד מהטקסט המורכב הזה שיכול לעזור לנו בעבודתנו בעשירייה?

במידה שאנחנו דומים לבורא, אנחנו נותנים לו מקום להיכנס בנו ובזה אנחנו מקבלים את צורת האדם, והרוח הזו ממשיכה בזמן שהגוף חי ובזמן שהגוף כבר לא חי. זה לא חשוב, אנחנו כל הזמן ממשיכים עם אותו חלק הבורא שקיבלנו, שממלא אותנו.

האמת שהמאמר לא פשוט. הוא עמוק והוא מסובב קצת, ובעל הסולם לא טרח לפשט אותו. ויכול להיות שאנחנו פעם נקרא אותו בצורה יותר רחבה ונסביר ונדבר יותר. אבל אני בינתיים לא מרגיש שיש לנו אפשרות לברר אותו ממש. אלא חירות ממלאך המוות, ממה? במה שאנחנו מדמים את עצמנו לבורא והרצון להשפיע שנכנס לתוכנו, נותן לנו חיים למעלה ממלאך המוות. מלאך המוות זה מלכות ואנחנו צריכים לעלות לבינה. על מנת להשפיע, זה כרטיס הכניסה לעולם הנצחי.

(סוף השיעור)

---

1. וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (תפילת יוצר אור)↩