שיעור בוקר 06.05.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 172, פתיחה לחכמת הקבלה,

אותיות מ' – מ"א

קריין: פתיחה לחכמת הקבלה, עמוד 172, טור א', אות מ'.

אות מ'

"ויש עוד דבר נוסף בהבדל מהתחתון לעליון. והוא כי כל תחתון יוצא מבחינת שיעור קומה אחרת שבה' בחינות שבמסך, כנ"ל באות כ"ב וכ"ד, וכל תחתון חסר הבחינה העליונה של האורות דעליון והבחינה התחתונה של הכלים דעליון. והטעם הוא, כי מטבע הביטוש דאו"מ במסך, להאביד מהמסך את בחינה אחרונה דעביות שלו, ולמשל, בפרצוף הא' דא"ק, שהמסך יש לו כל ה' בחינות עביות שלו, דהיינו עד לבחי"ד, הנה ע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, מזכך את העביות דבחי"ד לגמרי, ואינו מניח ממנו אפי' רשימו של העביות ההיא, ורק הרשימות מהעביות דבחי"ג ולמעלה נשארים במסך. ולפיכך כשהמסך ההוא נכלל בראש ומקבלשם זווג דהכאה על העביות שנשאר בהרשימות שלו מהגוף, נמצא הזווג יוצא רק על בחי"ג דעביות שבמסך בלבד, כי הרשימה דעביות דבחי"ד נאבדה ואינה שם, וע"כ הקומה שיוצאת על המסך הזה הוא בשיעור קומת חכמה לבד, הנק' הוי"ה דע"ב דא"ק, או פרצוף ע"ב דא"ק. ונתבאר לעיל אות כ"ב, אשר קומת חכמה היוצאת על המסך דבחי"ג חסרה המלכות דכלים ובחינת אור יחידה מהאורות, שהוא אור הכתר, ע"ש. הרי שפרצוף הע"ב חסר הבחינה אחרונה דכלים דעליון והבחינה עליונה דאורות דעליון. ומשום שינוי הצורה הרחוקה הזו, נבחן התחתון לפרצוף נבדל מהעליון."

שאלה: מה התועלת מכל הביטושים האלה? זה כל פעם מקטין אותי, מרחיק אותי מהבורא.

בירורים.

תלמיד: אבל התוצאה היא שאני מתרחק, נהיה חלש, קטן.

זה לא חשוב, זה לא תלוי בך.

תלמיד: אבל המטרה להתקרב לבורא.

המטרה היא להתקרב לבורא, אבל בדרך לזה יש לך כל מיני פעולות שהן כביכול הפוכות, והן כדי לברר באיזה מצבים נמצאים באמת הכלים לעומת האורות.

תלמיד: מה אני מגלה מכל ביטוש?

מכל ביטוש יש לך הבחנות חדשות, מה הקשר בין אורות לכלים.

שאלה: אנחנו למדנו שכשהפרצוף מזדכך, אז הקומה התחתונה שלו, הספירה האחרונה נעלמת. האם היא נעלמת לחלוטין או שהיא פשוט הופכת לרשימו דהתלבשות של הפרצוף הבא, שעוזר לפרצוף הבא להיבנות?

זה עוזר, כאילו מעורר אותו, אבל לא שממנו הוא נבנה.

אות מ"א

"ועד"ז אחר שנתפשט פרצוף ע"ב לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ על המסך דגוף דע"ב, שהוא מסך דבחי"ג, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו את הרשימו דעביות של הבחינה האחרונה שבמסך, שהוא בחי"ג. ונמצא בעת עלית המסך אל הפה דראש ונכלל בו בהזווג דהכאה, נעשה ההכאה רק על עביות דבחי"ב שנשארה במסך הזה, כי הבחי"ג נאבדה ממנו ואינה, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת בינה, הנק' הוי"ה דס"ג דא"ק, או פרצוף ס"ג, ויחסר ז"א ומלכות דכלים וחיה יחידה דאורות כנ"ל. ועד"ז כשנתפשט הפרצוף ס"ג הזה לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ במסך דגוף שלו שהוא מסך דבחי"ב, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו הבחינה אחרונה דעביות שבמסך שהוא בחי"ב, ולא נשארו במסך אלא הרשימות דעביות שמבחי"א ולמעלה, וע"כ בעת עלית המסך לפה דראש, ונכלל בזווג דהכאה אשר שם, נעשה ההכאה רק על מסך דבחי"א שנשאר במסך, כי הבחי"ב כבר נאבדה ממנו, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת ת"ת, הנק' קומת ז"א, והוא חסר בינה ז"א ומלכות דכלים, ונשמה חיה יחידה דאורות, וכו' עד"ז."

שאלה: למה המעבר בין בחינה לבחינה הוא משהו מוחלט ואין בחינת אמצע?

זה מד' בחינות דאור ישר, שם כול השלד הזה והוא לא משתנה.

תלמיד: אבל אנחנו רואים שבדומם, בצומח ובחי, כן יש דרגה אמצעית, ופה לא.

אולי נלמד את זה אחר כך. גם כאן יש כל מיני צורות אמצעיות בין זה לזה, אבל זה לא חשוב. הכול מוגדר.

שאלה: מה השינוי העיקרי שקורה מפרצוף לפרצוף, האם העביות של המסך שמשתנה, או הרשימות דגוף שמשתנות?

גם זה וגם זה. אם אנחנו מדברים על ההתקשרות לאורות, אז חשובה לנו העביות, ואם אנחנו מדברים על התלבשות האורות בכלים, אז חשובה לנו הזָכות. לכן אני לא יכול להגיד מה יותר חשוב, הכול לפי המצב.

תלמיד: עביות וזכות קשורות לרשימות של הגוף לא למסך.

כן. אבל מי עובד עם הרשימות של הגוף?

תלמיד: המסך.

המסך.

שאלה: איפה קורה הזיווג, בראש או בגוף?

הזיווג נעשה רק בראש, וכשהאורות יורדים לגוף, שם נעשה ביטוש פנים ומקיף.

תלמיד: למה קורה ביטוש?

הביטוש נעשה מכך שהם הפוכים זה מזה לפי הטבע.

שאלה: כתוב "וע"כ בעת עלית המסך לפה דראש, ונכלל בזווג דהכאה אשר שם, נעשה ההכאה רק על מסך דבחי"א שנשאר במסך", מה זה המושג "עלית המסך לפה דראש"?

המסך עולה מהגוף לראש ומבצע פעולות קודם כל בראש הפרצוף, ואחר כך יורד מהראש לגוף ומבצע פעולות בגוף הפרצוף.

תלמיד: מה זו הפעולה הזאת שהמסך עולה לראש? אתה יכול לתאר זאת כך שנבין על מה מדובר?

נניח שטעמת משהו טעים, יש לך ליד הפופיק הרגשה נעימה, הרשימות האלה עולות לראש, והראש מתכנן איך לקבל עוד את אותם הטעמים.

תלמיד: האם זה בסדר שאני מתכנן לקבל את אותם טעמים, או שאני צריך לוותר על זה, להתעלות על זה?

זה לא חשוב. אני אומר איפה זה קורה, ולא שאתה מתכוון לקבל או לדחות.

תלמיד: מה זה "בחינה א' שנשאר במסך"?

בחינה א' זו בחינה א'.

תלמיד: הוא כותב "נעשה ההכאה ורק על מסך דבחי"א שנשאר במסך".

במסך נשארה בחינה א' שעוד לא הזדככה, ועליה הוא עושה הכאה, ומזה יש לו אפשרות לקבל אותה גם על מנת להשפיע.

שאלה: כתוב שביטוש מזכך את הבחינה האחרונה של העביות, ואז יחזור המסך לפה דראש וייצא הזיווג הבא על בחינה אחת פחות בעביות. מה זו בדיוק עביות?

עביות המסך, כוח המסך.

תלמיד: אז הוא עשה פעולה אחת, הגיע לגבול היכולת לקבל בעל מנת להשפיע ואז ביטוש, הביטוש מזכך את הבחינה האחרונה בעביות. עכשיו, כשהוא עומד בפה דראש, למה בעצם שלא יעשה עוד פעם את אותו זיווג על אותה בחינת עביות שהוא כבר עשה?

איך זה יכול להיות? תן לי דוגמה איפה ראית, אפילו בעולם הזה אין לך שום פעולה החוזרת על עצמה.

תלמיד: לדוגמה, הזמנת אותי נניח לארוחה, הייתי רעב, היה לי תיאבון, אכלתי, התמלאתי, נגמר. מחר שוב אוכַל, אתמלא, נגמר.

אתה חושב שמחר תתמלא באותם הטעמים של אתמול? ודאי שלא. איך יכול להיות אותו דבר אם אתה אחר והרצון אחר והמצבים והטעמים אחרים? יש הבדל בין הטעם שהיה אתמול והטעם שיש לך היום.

תלמיד: אבל לָמה יורדת דרגת עביות, לָמה מחר זה יהיה עם עביות קטנה יותר?

כי השתמשת בעביות יותר גדולה ועכשיו אתה יכול להשתמש בעביות פחותה יותר, אין לך כבר אחרת, אין לך את אותו רעב ותיאבון שהיו קודם. אתה לא יכול היום לעשות השפעה לבורא באותה מידה שעשית אתמול, כי אתמול זו הייתה פעם ראשונה, עם כל התנאים, והיום כבר לא.

תלמיד: אז זה אומר שמיום ליום אני פחות ופחות?

מיום ליום אתה פחות ופחות, ככה זה מגלגלתא ועד אחרון הפרצופים, הם פחות ופחות עד הפרצוף האחרון, מלכות דעשייה.

תלמיד: אבל הם רוצים להשפיע, נכון?

כן, ככול שהם מסוגלים.

תלמיד: אז לָמה הם מסוגלים פחות אחרי שהשפיעו פעם אחת?

כי יש את עניין הזדככות המסך.

תלמיד: את זה בדיוק אני מנסה להבין, אחרי שפעם אחת הוא השפיע לָמה מחר הוא יותר חלש?

יש לנו כאן ממש פרק שלם על הזדככות המסך לאצילות הפרצוף, נצטרך ללמוד, אבל בקיצור, אם השתמשת פעם באיזו דרגת עביות כבר לא תוכל להשתמש בה שוב, כי כבר ניסית, כבר עשית.

תלמיד: אני מבין שמחר אהיה אחר מאשר היום, אבל לָמה מחר אהיה חלש יותר ולא חזק יותר, או לפחות אותו דבר בכוח רק אחר?

כי האור המקיף הקיים סביב הפרצוף הוא הרבה יותר גדול, הוא אור אין סוף, לעומת האור שנמצא בתוך הפרצוף, ולכן הוא מזכך את המסך, מבטל אותו.

שאלה: האם יציאת הפרצוף הבא היא במקום הפרצוף הקודם, או כתוספת?

כתוספת. אין במקום, אפילו אם אומרים במקום זו תוספת, כי אין העדר ברוחני, הכול נשאר כמו שיצא.

שאלה: באותיות הקודמות הוא התחיל עם ביטוש אור פנימי באור מקיף, ופה, באותיות האלה, כשהוא מדבר על הזדככות, הוא מדבר על ביטוש אור מקיף במסך דגוף. יש הבדל ביניהם?

יש. שם אור פנימי ואור מקיף נמצאים בניגוד זה אל זה וכאן המסך ואור פנימי נמצאים בניגוד זה אל זה.

תלמיד: אבל מה ההבדל העקרוני?

את זה תצטרך לקרוא. אני לא יכול לדבר על זה עכשיו

שאלה: לָמה תהליך ההזדככות מתחיל מהטבור ולא אחרי כל בחינה ובחינה?

טבור זה סיום הפרצוף.

תלמיד: אבל אם הוא קיבל על בחינה ד' בעל מנת להשפיע, ואחרי זה על ג' בעל מנת להשפיע, אז לָמה ביניהן אין תהליך הזדככות, לָמה רק מהטבור זה מתחיל?

מה יזדכך שם?

תלמיד: הוא מגלה בין הבחינות שהוא לא יכול לקבל יותר, ואז הוא עובר לקבל על בחינה ג', ואז הוא לא יכול יותר לקבל, ועובר לקבל על בחינה ב'. לָמה אנחנו לא קוראים לתהליך הזה הזדככות, לָמה רק מהטבור זה נקרא שהוא מזדכך?

כי הוא לא יורד יותר. בטבור דגלגלתא נגמרת לו העביות ואז משם והלאה הוא מזדכך, מפסיק לקבל.

תלמיד: מה ההבדל בין מה שהוא מגלה כשהוא עולה חזרה מהטבור לפה, לבין מה שהוא מגלה כשהוא לא יכול לקבל על כל בחינה עוד ועוד? לָמה העלייה הזאת חזרה נקראת הזדככות, שהוא לא יכול להשפיע יותר?

המסך מזדכך, מאבד את הכושר שלו.

תלמיד: וכשאני עובר לקבל על בחינה יותר נמוכה בהתפשטות האור, זה לא להזדכך?

לא, לָמה? כשאתה מקבל יותר ויותר אור על מנת להשפיע מהפה עד הטבור המסך שלך לא מזדכך.

תלמיד: אבל זה לא יותר ויותר, זה על עביות יותר ויותר קטנה?

אתה נכנס לפעולות יותר ויותר שלמות, מגיע לאורות הקטנטנים וכך מקבל אותם בעל מנת להשפיע.

שאלה: כל יום בן אדם מתעורר בבוקר ושותה כוס קפה, אחרת הוא לא מתחיל את היום, וכך כל החיים. מה הופך את הקפה של כל יום להיות מחר יותר עבה? האם זו השגרה, הכובד של החיים, שכל יום השגרה יותר כבדה לי, או שיש אלמנט אחר שהופך את זה ליותר עבה?

זה לא קורה כמו שאתה אומר. זה לא בגלל השגרה, לא בגלל ההרגלים, אלא כל פעם יש לך החלטות מחדש, ולכן זה מה שהפרצוף מרגיש.

תלמיד: האם בפועל יוצא שכוס הקפה האחרונה בחייו של אדם היא הכוס הכי עבה והכי כבדה? זה לא מורגש כך ביום יום.

לא, זה לא קורה כך כמו שאתה אומר.

תלמיד: אז איך זה כן קורה?

אני לא יכול להסביר, אבל זה לא כך. העביות הזאת נעלמת, היא לא מורגשת. אבל ודאי שככל שאדם מקבל על מנת להשפיע, אז ההשפעה שלו אפילו האחרונה ביותר, החלשה ביותר, היא מוסיפה לכל ההשפעות הקודמות. ואז יוצא שהוא מקבל יותר ויותר על מנת להשפיע, אומנם מקבל מידה קטנה, כי היא יושבת על הקבלות הקודמות.

שאלה: הוא כותב באות מ', "טבע הביטוש דאו"מ במסך, להאביד מהמסך את בחינה אחרונה דעביות שלו". ואחרי זה הוא כותב שהוא לא מניח ממנו אפילו רשימו. איך זה יכול להיות?

אפילו את הרשימו שהיה לו מאתמול הוא לא מרגיש, אלא מאבד לגמרי את כל הרשימו מאתמול, מהפעם הקודמת.

תלמיד: איך זה יכול להיות שלא נשאר ממנו אפילו רשימו, ששום דבר לא נשאר מהפעולה שהייתה קודם?

הוא לא רוצה להרגיש את זה כי הוא לא יכול לעמוד בזה. אם הוא ירגיש את זה, אז הוא יהיה חייב לבצע פעם, ואז הוא יכנס לשבירה כי זהו רשימו גדול יותר מהמסך הנוכחי.

תלמיד: אבל יש לו איזשהו זיכרון של הפעולה, אפילו להימנע מהפעולה זה איזשהו זיכרון של הפעולה.

כן, זה נמצא, אבל לא במסך שעכשיו עובר את הפעולות.

שאלה: יש פה כמו מכבסת מילים, ביטוש, הכאות, מכים זה את זה, הבורא הוא כמו איזה ארגון.

כן.

תלמיד: בגדול מה שקורה כאן זה שהבורא אומר לו תאכל, הוא לא מסכים, אז הבורא אומר לו או שאתה תאכל יפה מה שהכנתי לך או שדרך קשית אתה תאכל מה שהכנתי לך, אבל אתה תאכל מה שהכנתי, ואז הנברא מסכים.

הבורא רוצה שאתה תקבל מה שהוא הכין לך, אבל תקבל את זה באהבה, בתיאבון, בכל הרעב וההשתוקקות.

תלמיד: כתוב "הנה ע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, מזכך את העביות [דבחי"ד] לגמרי". הוא הוריד אותו על הברכיים, עד שהוא אומר בסדר.

איך הוא יכול להסכים עם זה?

תלמיד: אולי להוריד את העניין, כי אנחנו תמיד מתארים את זה כמו איזה שני זקנים שרבים על איזה כוס תה.

לא, ההיפך, אלו הכוחות הכי גדולים שיש בטבע.

תלמיד: מפתיע אותי איך הוא הצליח לכתוב, כאילו שהוא מהאו"ם, נולד בשוויצריה וכותב על אוסטרליה, הרי צריך להיות בזה.

זה נכון.

תלמיד: וגם כל הביטושים האלה, הוא שובר לו את הפנים, ואחרי זה שוב ושוב.

זה סימן שאתה מתקרב להבנה, יפה. עוד מעט תתחיל להרגיש את זה, ומתוך הרגשה תבוא הבנה.

תלמיד: הוא לא מסביר שיש פה לחץ.

אתה תוסיף את זה, אתה תראה את זה. זה כתוב באותן המילים שקראת, רק אתה לא שייכת אליהן הרגשה.

שאלה: לגבי הצורה שהוא כותב בה, איך אתה יכול, לתרום, לעזור, לרומם, לחזק את האנשים שלך אם אתה לא נמצא במצב שלהם ומשם פועל. הוא כאילו מבחוץ כותב את הדברים.

בלתי אפשרי. זה לאט לאט מגיע לאדם אחרי שנים רבות. כך האור פועל על הרצון לקבל עד שעושה ממנו כלי.

תלמיד: אבל המכות האלה, מורגש פה שהוא לא מקבל, ואז נותנים לו עוד מכה. אני פשוט ככה מתרשם מזה.

אתה מתרשם נכון. זה שאתה לא רוצה שזה יהיה כך, זה גם נכון.

תלמיד: כי אתה צריך לאהוב.

אתה לא יכול לאהוב, אתה כל הזמן פחות ופחות רוצה להרגיש אהבה ולהגיע לאהבה. אלא אחר כך זה קורה, לכן זה נקרא "זיווג דהכאה".

(סוף השיעור)