שיעור בוקר 14.09.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" אסופת "דרגות הסולם" כרך ג', רשומה 882,

ראש השנה

המאמר הוא מ"דרגות הסולם" של רב"ש. למדנו לפי המאמר "בחירה חופשית", מאמר "החרות" של בעל הסולם, שיש פנימיות וחיצוניות שהבורא ייצב לנו, זאת אומרת אנחנו והעולם הסובב. מלכתחילה היה כלי ואור לפני השבירה. כדי שיבוא הכלי ויוכל לתקן את עצמו, אז סביב הכלי כבר אין אור מפני שהכלי לא מתוקן, אלא סביב הכלי כבר יש איזו מערכת שנקראת עולם.

הנשמה נמצאת בעולם ומחוץ לעולםכבר יש אור אין סוף שאליו הנשמה צריכה להגיע. והעולם שנמצא באמצע, בין הנשמה לאור אין סוף, זו המערכת שעוזרת לנשמה להגיע לתיקון כך שהעולם הזה נעלם וכל אור אין סוף ממלא את הנשמה. ובינתיים במשך זמן התיקונים יש לנו מערכת של הנשמה בתוך העולם.

במצב כזה יש לנו ארבעה נתונים. יש תכונות, כוחות שנמצאים בנשמה, כמו שבאדם בעולם הזה יש גן, והמדענים אומרים שהכול רשום בתוך הגן, מי יהיה עם אילו תכונות ומה יקרה לו עקב התכונות האלו, למה הוא יימשך ולפי מה הוא יחשב, יחליט ויעשה כל הדברים. הכול תלוי בגנים שלנו והכול כבר רשום שם, ואדם לא יכול לשנות. לפי זה אנחנו רואים שחלק מהגורל כבר חתום מראש, ואפילו אם אני רוצה, אני לא יכול לשנות אותו, זה הגן הפנימי שלי.

לא אני מייצב אותו כך אלא אני כבר תוצאה ממנו. וגם בתוך הגן הפנימי הזה, בתוך הרשימו שלי מה שנקרא בקבלה, רשומה כל הדרך שלי מכאן ועד גמר התיקון. כי אם אני נמצא בתכונות, בכוחות, באופי, בכל מיני הבחנות בצורה מסוימת, מוגדרת היטב, אז ודאי שאני צריך להביא את הצורה הזאת ל-100% שלמות, זה נקרא לתקן אותה. ואם כן, אז ברור באילו שלבים מקל לכבד, ובאיזו התפתחות הדרגתית אני אצטרך לעבור את הדרך.

זה כמו שאומר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שקורה עם הגרעין, גרעין של חיטה נגיד. ברור שזה גרעין חיטה והוא צריך להתפתח בהדרגה, בצורה מסוימת לקבל את כל שלבי ההתפתחות ולהגיע למצב שמה שכבר נמצא בכוח בפנים ייצא לפעול וזו כבר תהיה חיטה. על ידי מה מתפתחים? על ידי הסביבה. מקבלים מהסביבה כוחות, ושהכוחות האלו שמקבלים מהסביבה, הם משפיעים בצורה משמעותית על ההתפתחות.

הכוחות האלה לא יכולים לשנות את התנאים, את הרשימות, את הרישומים שיש בתוך הגן, שיש בתוך הגרעין, מחיטה לא יכולה להיווצר פתאום איזו שעורה. ואין שום שליטה לסביבה על הפנימיות שיש בתוך הנשמה, לא על התכונות שלה, שצריכים לתקן אותן וכך מגיעים לגמר התיקון שלה, לסוף, למטרה, ולא בדרך, איך התכונות האלה צריכות לעבור בצורה הדרגתית את מצבי התיקון. מה שקורה לנו, שגם בסביבה יש לנו שני נתונים, תכונות של הסביבה, ודרכי ההתפתחות של תכונות הסביבה.

בתכונות הסביבה האדם לא כל כך שולט. אלא הוא שולט בדרכי ההתפתחות. היינו, הוא יכול למצוא כל פעם סביבה כזאת שתשפיע עליו, על מה שהוא בוחר, בהדרגה ובמהירות איך שהוא מחליט. יוצא כך, שאומנם בראש השנה כמו שכתוב, הכול נחתם, מי, מה, כמה ומה יקבל, אבל זה בכלל לא קובע באיזו צורה האדם יקבל את זה ואיך הוא ירגיש את כל הדברים שחתומים לו בראש השנה.

לכן יש פה מקום עבודה מצד הבורא ויש כאן מקום עבודה מצד הנברא. אומנם אנחנו אומרים "אין עוד מלבדו", שהכול בא מלמעלה, ש"הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים", שאת הכול קובע הבורא, "לית אתר פנוי מניה", וכן הלאה מהפסוקים, כי בהחלט שום דבר לא קורה בלי ההחלטה מלמעלה, ונכון שזה יורד מלמעלה. אבל יש כאן מרכיב חשוב מתוך כל ארבעת המרכיבים שתלוי באדם, וזו השפעת החברה. זאת אומרת, התפתחות החברה החיצונית שמשפיעה על האדם.

זה דומה לכך שהגרעין היה קובע כמה שמש, כמה לחות, כמה גשם, כמה מלחים ועוד כל מיני תכונות של זיבול וכן הלאה, ישפיעו עליו בכל מיני מצבים של ההתפתחות שלו, מתי יותר, מתי פחות, מתי זה ומתי זה. אם הגרעין היה יכול בצורה כזאת לקבוע זה נקרא בחירה חופשית בהתפתחות. ודאי שהוא לא יכול לעשות מעצמו משהו אחר, אבל הוא יכול לקבוע שהוא מתפתח, ללמוד על ידי זה את צורות ההתפתחות שלו, ללמוד מזה את כל המערכת המפקחת המתקנת והשולטת עליו.

זאת אומרת, הוא לומד את מחשבות הבורא, הוא לומד את תכונות הבורא, הוא לומד ממעשיו של הבורא, זה נקרא שהוא ממש מחליף את הבורא בבריאה. כי הוא לומד, ואחר כך על ידי זה שהוא מתערב בנתון הזה של שינוי הסביבה, על ידי זה הוא קובע. זאת אומרת, בחירת האדם בסביבה, שהוא עושה בהתאם להבנה שלו בבורא, בתכונות שלו, בפעולות שלו, במחשבה, במטרה שלו מקנה לאדם את דרגת הבורא. וודאי שהמצע, זאת אומרת תכונותיו המקוריות של האדם לא משתנות ולא יכולות להשתנות. כי האדם לא מבין מה זה מצע.

זה כמו שהוא לא מבין מה זה "עצמותו", זה כמו שהוא לא מבין מה זה "מהות הדבר" שלא מושגת, אלא מושגים רק חומר וצורה מלובשת בחומר, ולא צורה מופשטת ומהות. אבל זה שנותנים לאדם לעשות מעשים על עצמו בהתאם לאיך שהבורא היה עושה את זה, משאירים לו את המקום לזה, בזה נותנים לאדם בהחלט להכיר את הבורא, את יחס הבורא כלפי הנברא, תוכניות, מחשבות בהחלט כדי להגיע לראש.

אז ראש השנה אנחנו חוגגים כחג משני צדדים. מצד אחד כחג שאנחנו מודים לבורא על זה שעשה אותנו איך שעשה, והחליט עלינו מה שהחליט, שאנחנו משליטים אותו עלינו כמלך על כל הארץ, זה עניין אחד של ראש השנה. וכאן זה נקרא "מקבלים עול מלכות שמים", זה על התנאים ההתחלתיים המקוריים שלי, על הגן שלי ועל דרכי התפתחות הגן הזה שנמצא אצלי בפנים, שזה נקרא מה שקורה בנשמה.

ומצד אחר, אנחנו מודים לבורא על זה שהשאיר לנו חלק גדול בהתפתחות שלנו, שהשאיר לנו מקום שאנחנו יכולים ללמוד את המעשים שלו, "ממעשיך היכרנוך", שיכולים להגיע להבנה שלו, שיכולים להכיר אותו, להתקרב אליו, להידמות לו, ממש להגיע להידבק אליו.

ולא חשוב לנו בעצם שאנחנו קובעים את הגורל שלנו, שאנחנו לומדים ממנו איך לעשות תיקונים עלינו, שאנחנו יודעים באיזו דרך עכשיו אנחנו צריכים להגיע לתיקון. לא חשוב לי להתקדם אפילו לגמר התיקון ושאני אהיה בגמר התיקון, ושאני אתקרב ואתקדם לזה בדרך הטובה, היפה, הקצרה, הנכונה. יש כביכול דרך קרובה ודרך ארוכה, ואני אבחר בדרך הקרובה, אבל חשוב לי שעל ידי זה שאני עושה את זה, בכך אני נעשה דומה לבורא, אני בזה נכנס לדביקות עימו, שזה בעצם עשיית נחת רוח לו.

אז אנחנו חוגגים בראש השנה את שני העניינים, מצד אחד שהוא מוליד אותנו בתכונות הפנימיות לפי מה שהחליט, זה נקרא שהוא שולט, והחצי האחר של החגיגה שלנו בראש השנה, שגם נתן לי הזדמנות להחליט באיזו צורה הכי טובה אני צריך להתקדם וללמוד ממנו, באיזו צורה הכי טוב להתקדם ולקבל על עצמי כל מיני צורות נכונות לפי לימוד ובחירה שלי, שאז אני לומד להיות דומה לו ומגיע לדביקות אליו. כל הדברים האלה נמצאים בראש השנה. לכן זה נקרא "ראש השנה" בהחלט, כי חוץ מזה לא נשאר לאדם מה לעשות.

אנחנו רואים עכשיו שהיחס הזה לעצמו ולסביבה, לעולם, גם במישור הגשמי ואחר כך גם במישור הרוחני, לא חשוב באיזה מימד אנחנו נמצאים או בשני מימדים יחד, זה בעצם כולל את כל התהליך שאדם עובר, וכל הצורות שאדם עובר.

תלמיד: זה בדיוק מתאים כדי להגיע לגמר תיקון, זאת אומרת את השכל המתאים ובגיל המתאים ובלי הגבלות חיצוניות, שכל בריא והכול, אז מלכתחילה קיבלתי את המצע הזה בשביל זה, או שכל אדם המצע שלו מתאים בשביל זה? לא משנה מה המצע, בסופו של דבר זה זניח?

כל נשמה נמצאת בצורה התחלתית, אחרי שבירת הכלים, במצב ההתחלתי שלה שהוא כך וכך, ודאי שבמצב לא טוב, שבור, מרוסק, מחולק מבחוץ ומבפנים, וכמעט ואי אפשר להגיד שאחד נמצא באיזו צורה מעודפת לעומת האחר. יכול להיות שלפי העיניים הגשמיות נראה לי שאתה יותר חכם, והוא יותר חזק ממני, וההוא יותר מוצלח ממני, ואצלו יש איזה מין גורל הטוב נולד אצל ההורים עשירים ויש לו שם עוד דוד עשיר שם באמריקה, ויש לו איזה ידיים טובות. לכל אחד יש משהו שאין לי, בטוח שכך זה קורה.

השאלה היא, האם הבורא שברא את כל הדברים האלה בכל אחד ואחד עם כל התנאים ההתחלתיים, עשה דבר לא מושלם זה כלפי זה. זה שהמצב שלנו לא מושלם בעצמו, זה בטוח, זה ברור, אנחנו צריכים להשלים אותו ולהביא לגמר תיקון את עצמנו בכוחותינו, בהבנתנו, בהחלטתנו זה ברור משלב לשלב, ובזה כל ההשכלה שלנו, זה נקרא "חכמת הקבלה".

אבל האם בזה שהוא בורא כל נשמה ונשמה, כל אדם ואדם שנמצא בעולם הזה גם בצורות החיצוניות שלו, היינו הגשמיות, האנושיות, וגם בנתונים הפנימיים, רשימות שיש בנשמה, בגן הרוחני, כי אנחנו כולנו שונים, ואני רואה שהוא יותר והוא פחות, והוא יותר בזה והוא יותר בזה, כשאני רואה את השוני שלי או לטובתי או לטובת האחרים, השוני הזה שיש בינינו אומר שאחד יותר מושלם והאחר פחות מושלם?

לא, אני לא יכול להגיד על אף צורה בצורה האמיתית, כי אני לא רואה אותה בצורה הסופית. ובצורה הסופית אם אנחנו משלימים כל מה שיש לנו, אנחנו מגיעים לשלמות ההחלטית, האבסולוטית, זאת באמת שלמות. ולא כמו שנראה לי, שהיום יש למישהו איזו נטייה יותר טובה, איזו תכונה יותר טובה, אני מקנא שהוא יותר חכם, יותר זריז, יותר חד, יותר טוב, ואז יחסר לי. זה לא חסר לי, לא לדרך התיקון שלי, זה לא יחסר לי לתיקון שלי בכלל, וזה ודאי לא יחסר לי בזמן שאני אגיע לצורה המתוקנת.

אבל בצורה המתוקנת למשל, כמו בעולם הזה, יש לאדם חוש שמיעה, והוא יכול להיות מוסיקאי, או זמר אופרה. אם יש, יש. אם אין, אין. אי אפשר לקחת סתם איזה "שמעון מן השוק" ולעשות ממנו זמר כמו קרוזו. זה ברור.

אז הדבר הזה, אפילו אם אני אתקן את עצמי, לא יהיה לי. אז לא יהיה לי ובהחלט לא צריך להיות. זאת אומרת, אם אני מתקן את עצמי, ואם בהחלט אני פונה לתכונות שלי, אני אראה שאני פועל מתוך החיסרון האמיתי שלי, ולא שאני מסתכל על קרוזו, "למה אני לא קרוזו"?

זאת לא הקנאה הנכונה שנובעת מתוכי, שיש בי את זה. אם היה בי את זה, אז הייתי באמת גם נולד כך. זאת אומרת, כל אחד נולד עם התכונות שהוא צריך, ואם הוא מתקן את זה, הוא מגיע לשלמות, ובשלמות הזאת שהוא מגיע אליה הוא לא מרגיש שחסר לו להיות קרוזו.

ולכן כל אחד חייב לבצע את העבודה שלו. ואם נראה לו שיש עוד אחרים שיש בהם גם כלים, וגם השגות שחסרות לו, והן לא יכולות לבוא אצלו מפני שחסר לו מלכתחילה מצד הגן הפנימי הרוחני שלו, זה לא נכון.

לא יכול להיות לאדם חוסר במה שאין בו. זה נקרא, "חיסרון מלאכותי", שפשוט רואה שקרוזו הזה מקבל כבוד בגלל שיש לו קול גדול, ואני רוצה לקבל כבוד, אז אני חושב שעל ידי קול אני יכול לקבל. אבל אם אני אממש את עצמי בצורה נכונה, אני אקבל את הכבוד שמגיע לי על ידי פיתוח תכונה אחרת, על ידי שימוש במשהו אחר.

תלמיד: הוא אומר שאני צריך לתקן את החיסרון שלי. גם את זה צריך לברר כל פעם בעבודה, אני לא יודע מה זה.

אדם צריך ללמוד, גם את התכונות הפנימיות שלו, גם את דרכי ההתפתחות שלהן, גם את תנאי החברה האפשריות וגם את דרכי התפתחות החברה, תכונות החברה, את ההשפעות החיצוניות עליו. הוא צריך ללמוד גם מה שיש מבפנים, נשמה ודרכי התפתחות הנשמה, וגם את העולם ודרכי התפתחות העולם.

אחרי שהוא מבין את הפנימיות, את הנשמה עם דרכי ההתפתחות, את חיצוניות העולם עם דרכי ההתפתחות, אם הוא מבין את זה, אז הוא מבין איך הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו בצורה הדרגתית, בתיקון מקל לכבד. וכשהוא מבצע את זה, הוא ממש משחזר מעצמו כלי מתוקן, שזו דמות הבורא בעצם.

כי מי זה הבורא? הבורא הוא אותה תמונה מתוקנת שאני מממש על עצמי. כשאני מגיע לגמר התיקון, אז מתוך התיקון של הכלי שלי והאור שממלא את הכלי, אני אומר שהבורא הוא כך וכך. אני לא מכיר ולא מרגיש משהו מחוץ למה שאני. התכונה המתוקנת שלי בגמר התיקון זו דמות הבורא שאני יכול לתאר לעצמי בצורה הגדולה, הקרובה, המושלמת ביותר. מידת התיקונים שלי בסך הכול בגמר התיקון, אלו בעצם מידות הבורא, אלה השמות שלו.

כל התיקונים שאני עושה על עצמי מעכשיו עד גמר התיקון, כשהם מצטברים לתיקון אחד בסוף, כמו כל אברי הגוף לגוף אחד, מכך אני יכול לומר שזו צורת האלוהות.

תלמיד: איפה הגבול בין מה שניתן, לבין מה שיש לי חופש בחירה לטפל בו? לדוגמה, אם יש פגם בנפש, אז אולי יש טכנולוגיה רפואית שיכולה לטפל בזה.

כשאני נכנס ללמוד את כל המערכת הפנימית שלי והחיצונית מחוץ לי ואיך אני יכול לשלוט מהמערכת החיצונית על המערכת הפנימית, אז קודם כל בהחלט אני מברר שחוץ מהכוח החיצון שישפיע עלי, אין לי שום נגיעה בהתפתחותי, ואז אני מגיע לצורך בקבוצה. כלומר סביבה קטנה, מצומצמת, מגובשת, שיכולה להיות תחת ההשפעה שלי, השליטה שלי, קביעת המצבים, רמת ההתפתחות, אופי ההשפעה אלי, שאני אוכל לקבוע.

אחר כך אני רואה מה אני יכול לקבוע בסביבה הזו. הרי אני צריך להתפתח מהמצב הנוכחי למצב יותר מתקדם, למדרגה קצת יותר גבוהה מעלי, זה נקרא שאני רוכש כוח השפעה יותר גדול, צורת השפעה יותר גדולה ממה שיש לי עכשיו. ואת צורת ההשפעה היותר גדולה שאני יכול לדמיין לעצמי, אני לא יכול לקחת דוגמה מתוכי או מהסביבה, אלא אני צריך לקחת את הדוגמה הזו ממה שנקרא בקבלה "אח"פ דעליון". הבורא בעצמו כאן חייב להיות בתמונה ולתת לי את הצורה הזו. כמו שבעולם שלנו הגדול מראה לקטן מה לעשות, ואחר כך הקטן מבצע, ומתוך זה שמבצע הוא מתחיל להבין את הגדול. את השכל משיגים בסוף, כתוצאה מהפעולה. אז צריך להיות אני, עולם שזו הקבוצה, חברים, ובורא כנותן הצורה הבאה האמתית, ולפי הצורה הזו אני כבר מסדר את הסביבה. לא לי ולא בסביבה שלי יש הבנה ושכל לדעת מהי הצורה היותר מתוקנת שלנו.

אחרי שקיבלתי הבנה מה זה נקרא יותר להשפיע ממה שעד עכשיו, שזה דבר שלא היה בי, זה ממש חדש, אתה יכול להגיד, "אתה קיבלת את ההבנה הזו מלמעלה, אבל אמרת שבעצם הצורה הבאה שלך כבר קיימת בך בפנים בתוך הגן שלך, אתה רק צריך כוחות מבחוץ". העניין הוא שהצורה הבאה הזו קיימת בצורה שבורה, ברשימו, וכדי לברר את הרשימו אתה חייב לראות מהי הצורה המתוקנת שצריכה להיות.

זה שהיא קיימת לך בפנים, בתוך הגן, זה פשוט כדי שתכיר מה הבורא אומר לך מבחוץ. אנחנו יכולים להרגיש מבחוץ רק את מה שיש לזה הכנה מבפנים. אם יש לי בפנים איזה טעם במשהו ואני רואה כנגד זה תופעה מבחוץ, אז אני מבין את התופעה הזו. למשל, קיבלתי פעם מכה, וכשאני רואה אדם שמקבל מכה, אני מבין מה זה, אני יכול לדמות לעצמי מה הוא מרגיש, איך זה עובר עליו, ואת כל התופעות והתוצאות מזה, בגלל שכבר קיבלתי מכה וזה רשום אצלי. אבל הצורה שעוברת עליו, לאו דווקא חייבת להיות כבר אצלי בפנים. זאת אומרת הרשימות שיש לנו בפנים, בתוך הגרעין, בתוך הזרע, בתוך הנשמה, הרשימות האלה עדיין לא מספיקות כדי לתת לנו תמונה, ציור, איך אנחנו צריכים להיראות בכל מצב. ולכן אני זקוק לבורא שייתן לי את מה שנקרא "תמונת ה'" כנגד עיניי, שייתן לי כל פעם דימוי של מדרגה יותר עליונה ממני.

מה זה נקרא צורה יותר מתוקנת? אני מבין שאני יותר מקולקל, את זה אני מרגיש מהגן שלי, מהרשימו, ואני מרגיש שאני צריך להיות יותר מתוקן. אני מתאר לעצמי שיש משהו שנקרא להשפיע אבל אני לא יודע מה זה להשפיע, כי זה נגד כל מה שיש לי. יש לי בפנים איזה מין יוצרות להבין את התמונה שהוא יראה לי, אבל את התמונה בעצמה, אין לי. וכשאני מקבל ממנו את התמונה, אז את אותה תמונה אני הולך לסביבה ומבצע על הסביבה, אני רוצה שהסביבה תתייחס אליי כמו מדרגה יותר עליונה. כשהיא תשפיע אליי כמו ממדרגה יותר עליונה, ההפרש ביני לבין המדרגה היותר עליונה יפעל עליי כך שאני אתקדם, שאני פשוט אשאף לשם. המדרגה הזו כאילו תמשוך אותי אליה. המדרגה תמשוך אותי אבל על חשבוני, מפני שאני בניתי אותה, עשיתי את המנוף הזה, את קרש הקפיצה, את הכול אני עשיתי.

למה המדרגה שאגיע אליה, שאני בונה, תהיה בהחלט יותר רוחנית, בעלת יותר כוח השפעה? כי אני בונה את הסביבה מנשמות שאני חייב לעשות מהן צורה יותר מתוקנת, רוחנית. ואותה אני יכול לעשות במידה שאני משפיל את הרצון לקבל שלי, את הגאווה שלי, את כל מה שיש לי כלפי הנשמות הללו.

יוצא שאני כבר פועל לארגן את הסביבה ובזה אני בונה את עצמי. אני בונה את עצמי בצורה שלילית כאילו, אני מדכא את עצמי, את עצמיותי ובונה את הסביבה מעליי. זאת אומרת הרצון לקבל שלי כבר נעשה פחות מהמדרגה שאני בונה עכשיו כחיצונה. זאת אומרת אני כבר עכשיו מבצע דמות רוחנית, דמות הבורא, דמות החברה כעליונה עליי, שזה כבר בעצמו תיקון. וכשעיצבתי את זה בצורה כזאת, אז אני מקבל גם התלבשות הבורא בתוך המדרגה הזו היותר עליונה, שהכוחות משם, האורות המקיפים מגיעים אלי וממש משנים אותי ואני כבר את חצי השני של הפעולה גומר בזה שאני נכלל באותה המדרגה, כי אני גורם למדרגה הזאת שבניתי, לסביבה שלי גם לקבל צורה יותר נעלה וגם אני רוצה שיהיו לה יותר אורות עליונים שישפיעו עליי כאור המקיף, שימשכו אותי אליה.

אז בעצם אני בניתי את הסביבה, אני בניתי את המצב הבא שלי ואני נכלל בה עכשיו במדרגה הזאת היותר עליונה שהיא שלי וכך בכל שלב ושלב.

רואים אנחנו מכאן, שבעצם אומנם הבורא כביכול עשה את הכול, אבל שום דבר הוא לא עשה והכול השאיר לנו. ונכון שאנחנו צריכים לפנות אליו כל פעם לקבל ידע, לקבל כוח, לקבל צורה, הבנה, אבל כשפונים אליו זה רק כדי לקבל את הצורה הנכונה, את הדבקות אליו, את ההתאמה שלנו אליו, שבסופו של דבר נגיע בדיוק להיות כמוהו, למעמד שלו.

לכן בראש השנה כשאנחנו נמצאים בתחילת הדרך, אנחנו כבר צריכים להבין שהדרך שנמצאת לפנינו, היא דרך מלאה אתגר וגילויים טובים. ונכון שהיא לא פשוטה, אבל בכל שלב שלה אנחנו לומדים את פעולות הבורא. ואם כך אנחנו כבר מתייחסים למצבנו אז הוא נקרא, ראש השנה, כי זה באמת ראש, התחלה של הדרך הנכונה.

תלמיד: כשיש התפתחות המדע, יש מצבים של ניסיונות לתקן פגמים גנטיים, תקרא לזה רשימו, אלה תכונות של הנברא. איך אנחנו מתייחסים לניסיונות האלה לתקן את הפגמים הגנטיים האלה?

המדע בימינו הגיע כבר למצב שאנחנו יכולים לתקן פגמים גנטיים. אני שומע את זה מהבת שלי, שעושה עכשיו דוקטורט בזה. האם אנחנו בזה לא מנסים להיכנס לתוך התנאים הפנימיים שבתוך הנשמה שהבורא הציב שם, ואנחנו הרי צריכים להתעסק רק בחברה, בכל פעם רק בבחירה בסביבה טובה יותר. האם התעסקות בגן הרוחני, כמו ממה הוא מורכב ואיך הוא פגום וכשאנחנו משתדלים לתקן אותו בגשמיות, אנחנו כבר משפיעים במשהו, אולי גם על ההתפתחות הרוחנית שלנו או לא, שזה מתלבש בזה.

על זה יש שאלה עוד לפני שהגיעו לגנטיקה, לביולוגיה לכל האפשרויות האלה של התיקונים בתוך הגן ובתוך ה- DNA בכל מה ששייך לחלק האינפורמטיבי שלנו. בכלל השאלה היא בעצם האם ניתן לרופא רשות לרפאות? כי אם אני נולדתי עם איזשהו פגם, או יש לי פגם לעת עתה, מה אני צריך לעשות עם זה? האם אני צריך לתקן את זה רק במישור הנפשי, הרוחני, על ידי המאור המחזיר למוטב, או מה שניתן לי במסגרת מה שהעולם הזה נותן לי וידי משגת, מה מותר?

ויש בזה חוק, שבהתאם להתפתחות האדם, בהתאם לכמה שהרצון שלנו גדל, האגו שלנו גדל, ואנחנו על ידי האגו הזה מפתחים את ההתערבות שלנו בחיצוניות העולם ובפנימיות העולם, היינו באדם, ומותר לנו לעשות את זה, לכן זה התגלה.

זה שזה נגלה כתוצאה מהרצון לקבל הגדל אומר לנו, שבוודאי מתגלים רק דברים רעים ולא טובים, כי הם נגלים על ידי הרצון לקבל הגדל והרצון לקבל, האגו היותר גדול, לא יכול להביא לנו דברים יותר טובים, שהם תוצאה מהאגו הגדל.

זה שאני היום משתוקק לאלף ואחד דברים בעולם, וזה שהיום אני לא יכול לחיות בשלום עם אף אחד וגם לא עם עצמי, זה שאני לא מרוצה משום דבר אלה דברים טובים? נכון שהם מביאים אותי אולי לתיקון, להכרה שאני כבר נמצא במצב שאי אפשר לסבול, אבל מלכתחילה זה דברים לא טובים, זה דברים רעים כי הם באים כתוצאה מהתפתחות האגו.

אבל יחד עם זה, מה שאגו הזה גורם לנו לפתח, מותר לנו בזה להשתמש, כי זה קלקול כנגד קלקול, תיקון כנגד תיקון ומותר לנו את זה לעשות. זאת אומרת אם על ידי האגו התפתחה איזו מחלה, והאגו שלי עוד גדל מהגלגול הקודם לגלגול הבא למשהו חדש, אז במשהו החדש הזה, בגלגול הזה יש כבר מחלות חדשות, כתוצאה מגידול האגו, יש צרות חדשות וגם מחלות חדשות גופניות. אז כנגד זה אם אני משקיע המון כוחות וכסף ומשאבים וכל העולם רץ לתקן משהו, ואם אני משיג איזשהו תיקון על ידי היגיעה שלי הרבה מאוד, אז מותר לי להשתמש בתיקון הזה באותה רמה.

החוק "ניתן לרופא רשות לרפא" לא יוצא מגדר התיקונים הטבעיים שבהם אני משקיע כוחות, באותו מישור איפה שהפגם ומתקן אותו, הפגם הזה הוא בגודל האגואיזם. כשהאגו גדל אם אני משקיע בזה כוחות וכסף והכול, אני מכניע את עצמי כאילו כנגד הצרה הזאת ומוכן להשקיע הכול כדי להפטר ממנה, אז בצורה כזאת אני מתקן אותה. זאת אומרת, הרופא זה לא הרופא שמתקן אותי, זה בעצם ההשקעה שלי שמתקנת אותי ברמה של הרופא, ברמה הבהמית.

אותו הדבר עם ההתכנסות שלנו לתוך הגנים לתוך כל הבעיות. אנחנו חייבים להיכנס לכל העניינים שלנו איפה שנחיה, באיזו צורה נחקור את החומר, כמה נוכל לפתח אותו ולהשתמש בו בצורה נכונה, זאת אומרת בוודאי שלצורך הבריאות. אם כבר האגו שלי דוחף אותי להתפתחות ואם אני נמצא בהתפתחות בגלל הדחף הזה בעל כורחי, זה כבר לא החלטה שלי.

יש צעקות בעולם, שלא ניתן לעשות יותר ניסיונות בשכפול גנטי. מי ייתן ומי לא ייתן? אתה מאמין שלא כולם עובדים על זה? כולם עובדים על זה, רק צועקים. הצעקה הזאת זה סתם. ברור שהאגו שלנו ידחוף אותנו לכל הדברים האלו, לעשות עוד פצצה יותר מתוחכמת זה בטוח. כל הדברים הרעים ודאי יצאו, רוצים או לא רוצים האגו שלנו ידחוף אותנו לזה. אנחנו רואים שכל הטכנולוגיה החדישה, כל הידע בביולוגיה ובכל, הולך קודם לצורך המלחמה, ורק חלק קטן הולך לצורכי האזרח, אז מותר לי להשתמש בזה.

וחוץ מזה אנחנו עוד נראה שגם זה מתוכנן ודאי בתוך הרצון לקבל, ומתוכנן בהתפתחות שלנו שככל שהרצון לקבל גדל יותר, הוא מחייב אותנו לגלות יותר את הטבע הוא מגלה את האולקוסים והכיבים השונים שיש בתוכנו ואנחנו בסך הכול על ידי זה יותר מהר מגיעים להכרת הרע.

אל תדאג אנחנו לא נתקן בצורה כזאת שום דבר, כל התיקונים יבואו מלמעלה על ידי האור. זה הביטוי הגשמי שכביכול ממנו אנחנו יכולים באיזושהי צורה לברוח. אבל כך אנחנו מכירים את הרע, איזו מחלה, וכנגד זה יכולים לרפא אותה על ידי השקעה גדולה מאוד, בצורה שהיא לא מפריעה לנו לעשות את התיקון הרוחני. אחר כך אנחנו נראה את התמונה המושלמת הזאת.

תלמיד: אנחנו לומדים שבן אדם בונה את הסביבה שתשפיע עליו והוא גם יכול להשפיע על הסביבה. האם זאת השפעה הדדית?

האם השפעת הסביבה על האדם והאדם על הסביבה זו השפעה הדדית? לא. הייתי אומר שהשפעת הסביבה על האדם היא בהתאם לאיך שהאדם רוצה להשפיע לסביבה. לא יכול להיות שהסביבה תשפיע על האדם, לא לפי איך שהוא מתכוון לקבל ממנה, ואני מדבר על העניין הרוחני כי "אין כפיה ברוחניות", זה החוק.

מה זה אין כפיה ברוחניות? כי אם הסביבה יותר מתוקנת ממני אני לא אוכל להתרשם ממנה, אלא רק לפי ההשקעה שלי להיות גם יותר מתוקן. בגשמיות אני כבר מוכן מלכתחילה לקבל הכול, וגם אם אני לא רוצה קוקה קולה ולא יודע מה זה, הסביבה אומרת לי "חביבי אתה רוצה ליהנות? יש לנו מקור הנאה חדש, כדאי לך". ואז אני אמנם לא נמשך לזה אבל אני לוקח ומתחיל לטעום, מקבל מזה רשימות ומהרשימות אחר כך להשתוקק.

אבל כלפי הרוחניות זה לא כך. כי בגשמיות על ידי הפרסום החברה מעוררת בי רצון טבעי להנות ממה שיש לי. אבל בגשמיות החברה לא יכולה לעורר בי רצון לתת יותר גדול ממה שיש בי, אין לי. לכן אם אני לא מייצב את החברה כלפיי בצורה שאני רוצה שזה יהיה, אני לא אקבל ממנה שום השפעה.

זאת אומרת אם בגשמיות, אם אנחנו רוצים או לא רוצים אנחנו מתפתחים על ידי הסביבה, ברוחניות אם אנחנו לא רוצים, אנחנו לא נתפתח על ידי שום סביבה שתהיה.

בעבר כשהייתי ליד הרב שלי במפגשים בחברה של כמה מקובלים גדולים, שהיום הם כבר לא נמצאים בגופם איתנו, והייתי גם ליד המורה שלי שהוא גדול ובעל השגה עצום, וראיתי לידו אנשים שנמצאים בסביבתו עשרות שנים כמו הנכדים שלו, החסידים שלו, ונוכחתי שהסביבה לא השפיעה עליהם בכלל, מפני שהם לא כיוונו לקבל ממנו שום דבר. לא היה להם דחף להשתמש בחברתו ככוח המועיל, המנוף המקדם, אז לא קרה להם שום דבר. זה נקרא ש"אין כפייה ברוחניות".

(סוף השיעור)