שיעור בוקר 12.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 300,

מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 300, מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה".

1. ההבדל בין צדקה למתנה

תשמ"ו - מאמר כ"ד
1985/86 - מאמר 24

"כתוב (משלי ט"ו, כ"ז) "ושונא מתנות יחיה". משמע מכאן, שאסור לקבל מתנות, אחרת זה גורם ההיפך מחיים. אם כן, איך העולם מקבל מתנות אחד מהשני. וכמו כן יש להקשות על מה שאמר הקב"ה למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם" (ביצה דף ט"ז).

אנו רואים מה שמקובל, שמדרך העולם הוא, שהאדם יכול לבקש מהשני, שיתן לו צדקה. אבל אף פעם לא ראינו, שמי שהוא יבקש מהשני מתנה. דוגמא, אנו רואים, יש לפעמים, שלפני פסח, שהאדם צריך להכין לעצמו מצות ויין וכדומה על פסח, אז הוא הולך לגבאי הצדקה או לאיזה עשיר, ומבקש ממנו שיעזור לו בהכנת מצרכים לפסח, ומספר לו את מצבו הדחוק, שבו הוא נמצא, והוא מקבל את מבוקשו.

אמנם עוד לא ראינו, שמי שהוא יכנס לחבירו ויבקש ממנו מתנה. דוגמא, היות שאשתו מבקשת ממנו, היות שעכשיו לפני פסח, אז היא רוצה, שיקנה לה טבעת עם יהלום, לכל הפחות ששוה מאתיים דולר. והוא מספר לחבירו, היות שמצבו הוא עכשיו דחוק, ואין אפשרות בידו לקנות את הטבעת, מה שהיא רוצה, אי לזאת הוא רוצה שחבירו יתן לו כסף בתור מתנה, לקנות את הטבעת לאשתו על החג הפסח.

וגם לא שמענו, שיהיה באיזו עיר סדר של גבאי מתנות. היינו, שיהיה מסודר בעיר גבאי צדקה וכמו כן גבאי מתנות. אלא מדרך העולם הוא, שמתנות נותנים ולא מבקשים. היינו שמי שהוא אוהב את השני, אז מתעורר בו חשק להנות אותו, וזוהי הסיבה שנותן לו מתנה. ולא שייך לומר כאן, שמבקשים מתנות, ושיהיה מקום מיוחד בעיר שנותנים מתנות.

אולם יש להבין, מה היא הסיבה אמיתית שלא מבקשים מתנות. וצדקה כן מבקשים. ויש סידור בכל עיר, שעוזרים לכל אלה שנצרכים לעזור להם, שיהיה להם ממה לחיות, שיוכלו להתקיים בעולם. וכיום הוא מסודר בכל מדינה, שיש משרד שעוזר הדואג לאלה הנצרכים.

הסיבה היא פשוטה מאוד, כי יש הבדל בין הכרחיות למותרות. הכרחיות היא מה שהאדם מוכרח לקבל כדי שיוכל להתקיים בעולם, אחרת, היינו אם לא יקבל את הסיוע הדרוש, אין לו זכות קיום בעולם. על זה אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז) "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא", שהכוונה היא על ההכרחיות, אחרת אינו יכול להתקיים. ועל זה אין האדם יכול לוותר ולא לבקש עזרה, "כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו".

ומשום זה האדם לא מתבייש לבקש צדקה, היות שזה ענין פקוח נפש פחות או יותר. והשני, היינו הנותן, גם כן מבין, שכדאי לתת לו את מבוקשו. ומה שהענין יותר קרוב לפקוח נפש, אז המקבל תובע יותר בפה מלא, וכמו כן הנותן מתעניין במצבו של המקבל. ומה שהוא יותר רחוק מפקוח נפש, גם הנותן מטפל במצבו של המקבל בקרירות. אבל הכל הולך על מסלול של הכרחיות.

מה שאין כן במותרות. המבקש למותרות מתבייש לבקש. וגם הנותן אין שומע למי שהוא מבקש מותרות. ומשום זה יש להבחין בין צדקה למתנה. כי בצדקה באה התשובה על תביעת המקבל. היינו, אם המקבל צדקה מבקש, אז נותנים לו. נמצא, שצדקה באה על ידי התעוררות התחתון, היות שהוא מרגיש בחסרונו. זאת אומרת, שבזמן שהוא רואה, שאינו יכול להתקיים בעולם בלי עזרת הנותן, אז אין המקבל מתבייש, אלא הולך ומבזה עצמו בפני הנותן. והוא מטעם שאין לו ברירה אחרת.

אמנם מתנה באה הכל מצד הנותן. זאת אומרת, אם הנותן מתעורר, שיש מה לעשות, לגלות את האהבה אצל אוהבו, אז הוא שולח לו מתנה. נמצא לפי זה, שמתנה באה מצד התעוררות העליון המשפיע, מה שאין כן צדקה באה מצד ההתעוררות המקבל. והמקבל הצדקה צריך ללכת להנותן, ולתת לו להבין, את צורך הצדקה, מה שהוא דורש ממנו. ובשיעור שהמקבל יכול לתת להבין את הצורך הנחוץ לו שיבוא לעזרתו, ובשיעור שיכול לתת לו להבין, שזה ענין הכרחי מאוד מאוד, אז הוא מקבל יותר את מבוקשו מצד הנותן.

אולם הטעם העיקרי הוא, כמו שאנו לומדים, היות שכל מה שאינו נמצא בשורש, וכשאנו צריכים להשתמש עם דבר זה, אנו מרגישים בזה אי נעימות, כמו שאומר (תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, אות י"ט) וזה לשונו "בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים הנוהגים בהשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם ויחמדם. וכל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם וישנא אותם".

נמצא, שענין קבלה לא נוהג בשורשינו. לכן בזמן שהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש בושה, שהיא אי נעימות, משום שזה לא נהוג בשורשינו. ומשום זה, כשאדם נצרך לעזרת חבירו, אם הוא דבר הכרחי, אז אומרים אין ברירה, כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בענין פקוח נפש יש הרבה הבחנות. אי לזאת, כל דבר שהוא הכרחי, אז סובלים את הבושה ומבקשים עזרה. וענין הכרחי לא אצל כל אחד ואחד הוא שוה, אלא לכל אדם יש מידה אחרת. זאת אומרת, מה שנחשב לגבי אדם זה למותרות, יכול להיות לגבי השני הכרחיות.

אי לזאת, קשה לקבוע את הגבול מה נקרא "מותרות", ומה נקרא "הכרחיות". כי הגם שאפשר לומר, על איזה דבר שהוא רוצה, שאפשר לחיות בלי זה, שהוא מותרות, ואם אי אפשר לחיות בלי זה, נקרא הכרחיות. גם זה אי אפשר להיות מודד במאה אחוז.

דוגמא, כמו שמצינו בחז"ל (כתובות דף ס"ז ע"ב) "ההוא דאיתא לגבי דרבי נחמיה. אמר ליה, במה אתה סועד. אמר ליה, בבשר שמן ויין ישן. רצונך, שתגלגל עמי בעדשים. גלגל בעדשים, ומת". רואים אנו ממעשה זו, שהגם שבשר שמן ויין ישן הוא בטח מותרות, אליבא דכולא עלמא, מכל מקום אצל אדם זה, היה זה ההכרחיות, עד כדי כך שמסיבה זו הוא מת.

ועוד אנו רואים שם בדברי חז"ל, וזה לשונם "תנו רבנן, די מחסורו אשר יחסר לו (דברים ט"ו). די מחסורו: אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו, אשר יחסר לו: אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין".

מכאן אנו יכולים לראות, לפי דרשת חז"ל על הפסוק "אשר יחסר לו", אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו הכל נכנס בגדר חסרון, ולא בבחינת מותרות. כי כאן המדובר בעני, כמו שהביאה הגמרא, שלקח הלל עני בן טובים. וזה ודאי מאי שנותנים לעני נקרא "צדקה", היינו בחינת הכרחיות. וכשהוא אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו, משמע גם כן נקרא "הכרחיות". אם כן אין לנו לומר גדר, שעד כאן נקרא "הכרחיות", ומכאן ולהלאה נקרא "מותרות".

נמצא לפי זה, אשר העני יכול לבקש, שיתנו לו בתור צדקה דבר, מה שלגבי אחרים נקרא זה "מותרות". זאת אומרת, מה שאמרנו, שהעני מבקש צדקה ואין לו כל כך בושה, משום שאצלו הצדקה דבר הכרחי. אבל אין לנו להבחין בין צדקה למתנה, שנקראת "מותרות", אלא שזה תלוי לפי אופי של האדם. ולכל אדם יש לו מידה מצד עצמו, לקבוע מה שנקרא "הכרחיות", ומה שנקרא אצלו "מותרות", מחמת שהוא דבר שיכולים לחיות בלי זה, ואין להעני כל כח אומץ לבקש מהשני, לכן נכנס זה בגדר מתנה, ושזה באה לו רק מצד התעוררות הנותן.

אבל מי יכול לקבוע, אם דבר זה שהאדם מבקש מחבירו, אם זה נכנס בגדר צדקה או מתנה, זה רק ה' יודע את שיעורו של אדם, שנאמר, שעד כאן נקרא "הכרחיות", ומכאן ולהלאה נקרא "מותרות".

ועכשיו נדבר אותם מושגים בעניני עבודה. שאנו צריכים להבחין בעת התפלה, כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו בעבודה. אם הוא מבקש מה' צדקה, היינו הכרחיות, שבלי זה הוא אומר לה', שאין לו טעם בחיים. היינו שמרגיש, שהוא בעירום וחוסר כל, הן מתורה והן ממצות. והוא מרגיש בעצמו, שאין בו שום ניצוץ של אמת, וכל המעשים שלו בנויים על צביעות ושקר. היינו שכל הבסיס שהוא בונה את בנין הקדושה שלו, הוא על יסוד של אהבה עצמית.

ומרגיש, שכל יום הוא הולך אחורנית, במקום שהוא היה צריך להתקדם. והוא רואה את ההיפך, היינו כשהתחיל להכנס בעבודת הקודש, היה מרגיש יותר חשיבות בתורה ועבודה, וזאת היתה הסיבה שקבל על עצמו תורה ועבודה, היתה מטעם שכדאי להתרחק מהבלי העולם הזה, ולהתדבק בתורה ומצות, שזה יביא לו אושר וטעם בחיים, וההתלהבות שלו היתה בשיעור גדול.

ועכשיו הוא לא מבין, מאין לקח את הכוחות האלו. זאת אומרת, עכשיו, אם היה בא איש, ואומר לו, תעזוב הכל ותתרחק מהבלי עולם הזה ותכנס לעבוד עבודת הקודש, בטח שלא היה יכול לשמוע בקולו, במצב שהוא נמצא עכשיו, הן מבחינת השכל והן מבחינת הרגשה.

ובטח הוא צריך לומר לעצמו, שאז היתה לו אמונה ובטחון, ועכשיו הוא רחוק מכל אלה. מה שאין כן אז נמצא, שכל הזמן הזה, שהוא היה עוסק בעבודה, היה בכדי שיתקרב אל האמת, שהוא דביקות ה', והיה משתוקק לזה. אולם עכשיו הוא נמצא במצב עשר מעלות אחורנית. זאת אומרת, חסרה לו עכשיו ההתלהבות לתורה, וחשיבות התורה.

ומכל שכן תפלה, אין לו השתוקקות לתפלה, כי הגוף אומר לו, מה יתן לך בזה שאתה מתפלל, הלא אתה רואה בעצמך, שכל מה שאתה רוצה לתת יותר עבודה, אתה הולך יותר למטה. אם כן עבודה זו למה לי. אם כן איך אדם יכול לתת יגיעה, במקום שרואה שאי אפשר להתקדם אף שעל וצעד קדימה.

והיות שענין מנוחה נותן לאדם הנאה, ואין האדם מסוגל לוותר על המנוחה, אלא בזמן שיודע, שירויח הנאה יותר גדולה, או דבר יותר נחוץ. נמצא, שאז יש לו סיבה לוותר על המנוחה, אבל לא סתם בלי שום תמורה. אם כן בזמן שהוא רואה, שע"י היגיעה שהוא נתן, לא הרויח כלום, מה שהיה בדעתו להרויח, ומשום זה נאבד לו עכשיו כח עבודה, והוא נשאר באפיסת הכוחות.

ומסתכל על עצמו ואומר, שאם היה מי שהוא, שהיה בא אליו ואומר לו, תדע לך, שאתה בעוד כמה זמן, חודשים או שנים, אתה תגיע למצב של יאוש, היינו שלא תהיה בידך שום התקדמות, אלא להיפך, היינו שכל שנה אתה תהיה במצב של יותר שפלות מכפי שאתה מרגיש עכשיו, שאתה הוא בשפלות, שמשום זה אתה רוצה להכנס בעבודה של אמת, בכדי להגיע להמטרה של אמת, שבשבילה נבראת. לכן אני אומר לך, שחבל על היגיעה שלך, כי אני מכיר הרבה אנשים, שחשבו כמו שאתה חושב, שרק אתה תיתן קצת יגיעה, תיכף אתה תראה פירות, היינו התקדמות משהו בעבודה של אמת.

אז הייתי משיב לו, שאתה שייך למרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל. בדיוק כמו שמפרש הזה"ק (שלח דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו "וישובו מתור הארץ. ישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו עד היום, לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם. ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו, שלא היינו יגעים כל כך. ויספרו לו ויאמר וכו', הרי עמלנו ולמדנו, כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא. טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

זאת אומרת, הוא אומר עכשיו, אחר כמה זמן של עבודה, שאם המחשבות האלו היו באות אליו בזמן תחילת העבודה, היינו בזמן שקבל על עצמו, שצריכים לצאת מהמצב הרגילות, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", ולהיות בין עובדי ה' באמת, היה אומר אל המחשבות האלו, אתם שלוחים של המרגלים, ולכן אתם באים אלי, בכדי לעכב אותי מלהכנס לארץ דקדושה, הנקראת "עבודת הקודש". ולא היה שומע בקולם. ועכשיו הוא רואה, שהוא בעצמו מרגיש את טענת המרגלים, ועכשיו הם נראים בעיניו, שזה הוא לא טענת המרגלים, אלא זוהי טענת עצמו. היינו שהוא מרגיש, שכל מה שהוא מרגיש, הוא אמת.

וכפי שאמרנו לעיל, מתעוררת השאלה, מהי האמת. האם בתחילת העבודה הוא היה במדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא נמצא עכשיו, לאחר כמה שנים של עבודה ויגיעה. אם כן מה יש לומר על מצב כזה, שכל עבודתו היתה לריק. ולא סתם לריק, כי לריק משמע, שהוא לא הרויח כלום, והוא נמצא באותו מצב, שהיה בו מטרם שהתחיל לכנס לעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע.

אולם כאן איננו כך, אלא הפסיד וירד מהמצב הקודם. היינו שחסרות לו החשיבות וההתלהבות לתורה ומצות. חסרים לו המרץ והבטחון שהיו לו אז, וכהיום הוא מסתכל על עצמו, שנמצא בבחינת "לא איכפת לי שום דבר". ולכאורה האדם צריך לומר, שירד ממצבו הקודם, היינו מזמן תחילת עבודתו.

ובאמת אינו כן. כי כפי הכלל "אין אור בלי כלי" פירושו, שאין הבורא ממלא להתחתון את חסרונו, אם אין לו חסרון אמיתי. ו"חסרון" לא נקרא דוקא שחסר לו הדבר, היינו שאין לו. וזהו כמו שכתבתי משל (במאמר ו' תשמ"ו), שהיו בחירות בהמדינה, לבחור בנשיא מדינה. והיו שני מועמדים להיות לנשיא המדינה, והיו כמה עסקנים שעבדו בבחירות, שכל אחד היה רוצה שיבחרו בהנשיא מה שהוא רוצה. ולבסוף בחרו במי שהוא. עכשיו נעשה חשבון בענין החסרון, מי הוא שמרגיש שהוא לא נשיא, כי סוף כל סוף אין כאן אלא נשיא אחד. וכל בני המדינה יש להם חסרון, שצריכים לומר. שהם אינם נשיאים. ומכל מקום יש להבחין בענין החסרון, במידת הכאב מה שמרגישים בזה שהם אינם נשיאים. כי סתם בני המדינה, צריך לומר, אף על פי שאין הם נשיאים, אבל לא מרגישים שום חסרון בזה.

ואלו שעסקו את מי לעשות נשיא, ועשו נשיא אחר מכפי שהם חשבו, יש להם כאבים מהחסרון הזה, שלא נעשה נשיא את מי שהם עבדו בשבילו. אבל יסורים אמיתיים יש דוקא לאותו אדם, שהוא חשב, שיעשו אותו לנשיא, והשקיע כוחות איך לנצח את הבחירות, שהבני מדינה יבחרו בו, ולבסוף בחרו ביריבו. הוא מרגיש את היסורים האמיתיים. ועליו יכולים לומר, שהיה לו חסרון אמיתי להיות לנשיא, מטעם שהוא השקיע כוחות לזה, ולפי הכוחות שהשקיע, כך באותו שיעור מורגשים היסורים.

ובהאמור יוצא לנו כאן, בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא היתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. ומטרם שנגמר החסרון בבחינת השלימות, אי אפשר שיבוא המילוי בשלימות. וידוע, שמלמעלה בא תמיד דבר שלם. אם כן גם החסרון צריך להיות בכל השלימות. היינו שירגיש כאב וחסרון, בזה שאין לו שום דבר. היינו, שמרגיש, שאין לו תורה, ואין לו עבודה, ולא יראת שמים.

הגם שמבחינת המעשה הוא עוסק במצות, ולומד תורה, וקם לפנות בוקר, ונזהר בדברים "קלות כבחמורות", ולגבי אנשים אחרים, אם היו עושים מה שהוא עושה, הם היו נחשבים בעיניהם כצדיקים גמורים, אבל הוא מרגיש עצמו ריקן מכל. מסיבות, שהיות שהוא רוצה שיזכה בדביקות ה', ולזה האדם צריך, שתהיה לו מחשבה אחת, היינו שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה, שענין זה הוא אצלו ממנו ולהלאה.

אם כן הוא אומר לעצמו, מהו כל הרווח שלי, שאני עוסק בתורה ומצות, שכל החשבון שלי היה, שע"י זה אני אגיע לידי דביקות בה'. ולזה איננו רואה שהתקרבתי במקצת, אלא להיפך, כנ"ל. אם כן אין אדם זה מבקש מותרות, אלא פשוט הכרחיות, שיהיה לו במה להחיות את נפשו בקצת רוחניות, שלא יהיה משוקע באהבה עצמית.

נמצא לפי זה, שהוא מרגיש עצמו, שהוא כל כך ריק מרוחניות. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם ההרגש הזה, שהם מרוחקים מרוחניות. אלא אנו רואים, ששאר אנשים, אם יש להם היכולת להתפלל כל יום עם מנין, הרי מרגישים עצמם לשלימים. ובפרט אלו אנשים, שאחר יום עבודה הם באים עוד ללמוד דף היומי, בטח שהם מרגישים את עצמם לשלמים. ואין להם שום דרישה שה' יעזור, שיהיה לו כח ללכת בדרך ה'. אלא שהם מתפללים, שה' יעזור להם, שיוכלו להמשיך את הקביעות שלהם. אז כבר יש להם סיפוק בחיים.

ומכל שכן אלו ש"תורתן אומנותן". בודאי הם מרגישים, שהם שלמים, ומהללים תמיד לה' בזה שנתן להם שכל ורצון, "שלא יהא חלקם עם יושבי קרנות". והגם שמתפללים לה', שיעזור להם, על מה ששמעו יש ענין של "לשמה", אבל זה נחשב אצלם למותרות. כי עיקר תורה ומצות הם מקיימים, אלא שחסר ענין של עבודה לשמה. זה נכון שצריכים לעסוק לשמה, אבל זה שייך ליחידי סגולה. לכן יוצא, אפילו שמתפללים, שה' יזכם, שיוכלו ללמוד תורה לשמה. אבל זה נחשב אצלו לדבר מותרות ולא הכרחיות. שברוך ה' הם מרגישים עצמם שהם מנבחרי העם, שהם נמצאים ב"אור הבלי של תורה", ושאצלם "תורתן אומנותן".

ובהאמור יוצא אותו דבר, ששני אנשים מבקשים מה' שימלא את בקשתם, יש להבחין בין אדם לחבירו, לא עם התפלה, אלא עם סיבת התפלה. אחד רוצה את הדבר הזה, מטעם שחשקו נפשו למותרות. נמצא, שהוא מבקש מתנה. אבל אינו מן הנימוס לבקש מתנות. אי לזאת, לא יכולים למלא את בקשתו, כי מתנות לא מבקשים, אלא שזה בא רק מצד הנותן. זאת אומרת, הנותן מתעורר לתת להמקבל מתנה. ומשום זה יוצא, שהתחתון הוא מלא תערומות, מדוע אין הקב"ה שומע תפלתו, היות שכל יום הוא מתפלל על מתנות, ואין שומעין אותו. ומשום זה הוא טוען, שהעליון הוא חס ושלום לא בסדר.

אבל העליון טוען, שהתחתון לא בסדר, היות שהוא בוכה, שיתנו לו מתנות. שמה שהוא חושב שחסר לו, הוא רק אצלו בבחינת מותרות. לכן אם הוא יתקן את עצמו, ויראה את האמת, היינו מה שהוא דורש הוא בחינת הכרחיות, שהוא בחינת צדקה, וצדקה כן נותנים ע"י התעוררות של תחתון, כמקובל "שהעני מבקש", ובשיעור שהבקשה היא יותר הכרחיות, היא מתקבלת ביותר.

וזהו מה שמבואר לעיל (כתובות דף ס"ז ע"ב), שיכול להיות בשר ויין, שהוא אצל כל אדם בחינת מותרות, מכל מקום אצל האדם שבא, לגבי דרבי נחמיה, היה זה הכרחיות. וראיה לדבר, שנתן לו מאכל עדשים, ומת.

ובזה נבין, מדוע אנו רואים, לאחר שהאדם השקיע הרבה יגיעה, בכדי להגיע לדביקות ה', ובסופו של דבר הוא רואה, שנעשה יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתחיל לעבוד בעבודת הקודש, לתקן את עצמו. זאת אומרת, כאילו התיקונים שהוא עשה, היו בחינם, ללא תועלת, אלא להיפך, כנ"ל.

והתשובה היא, כי באמת הוא הלך הרבה קדימה, אלא שיש להבחין בין התקדמות להאור או התקדמות להכלי. כי מטבע של האדם להחשיב את ההתקדמות לאור, כי רק להאור האדם משתוקק. נמצא, בדברים שאינם מאירים, לא מענין אותו כלום, כי מה יתן לו, אם יהיה לו חסרון גדול. כי יש כלל "האדם משתוקק לדברים שמביאים לו תענוג". לכן כשרוצה לדעת, אם הוא התקדם, אז הוא מסתכל עד כמה שהוא קרוב להאור.

אבל האמת היא, ש"אין אור בלי כלי". אם כן הוא צריך מקודם להתקדם להכלי. היינו שיש ענין התקדמות בחסרון. שבתחילת עבודתו עוד לא היה מגולה לו את חסרונו, אלא שהיה משתוקק להאור, והגם שגם אז היה לו חסרון, בזה שאין לו האור.

אבל זה דומה לענין, שנוהג אצל אנשים: לפעמים שנאבד איזה חפץ חשוב, השווה אצלו ברווח של שעה אחת, לפי מה שהוא מרויח ליום. נגיד דרך משל, שהוא מרויח שמונה דולר ליום, אז פחות מדולר לשעה לא יעבוד, אלא יותר חשובה לו המנוחה. אבל נאבד לו חפץ ששווה דולר, הוא מסוגל לחפש שעתיים עד שימצא אותו. ומתעוררת השאלה, מדוע הוא עובד עכשיו שעה, בכדי להרויח חצי דולר.

והתשובה היא, שיש הבדל בין "מניעת הרווח" ל"הפסד מקרן". כי מה שיש בידו והוא מפסיד, אפילו דבר קטן חשוב לו, היות שזה הוא כבר היה ברשותו ונאבד לו. מה שאין כן דבר שהאדם לא השיג אותו, דווקא דבר גדול, כדאי להתייגע עליו, אחרת המנוחה יותר חשובה אצלו.

אותו דבר אצלנו. בשעה שהיה לו רצון להגיע לדביקות ה', החסרון הזה נקרא "מניעת הרווח". היינו שיש לו חסרון, אולי לא ירוויח. לכן הוא הולך לעבוד. וזה עוד לא נקרא "חסרון אמיתי", שיהא ראוי להתלבש בו השפע העליון.

מה שאין כן אם כבר השקיע כמה שנות עבודה, זה דומה ל"הפסד מקרן". היינו הפסיד כמה שנות יגיעה ולא הרוויח כלום. אז החסרון הזה נבחן ל"חסרון", משום שחסרון זה מוליד לו יסורים וכאבים.

הרי אנו רואים, שענין זה, שהשקיע הרבה יגיעה, והיה בדעתו, שתיכף יעזור לו ה', ויזכה לדביקות בו יתברך, אז הולך ומתקדם בענין חסרון לדביקות, מטעם שהשקיע הרבה יגיעה. ומשום זה, כל כמה שהוא רואה, שהוא מרבה יגיעה, הוא רואה תיכף ההיפך מזה, איך שהגוף מתנגד בכלל לענין השפעה.

אז מתרקם בו ענין, שהוא צריך לעזרתו יתברך, שיעזור לו. ואינו מבקש אז מותרות, אלא שהוא רוצה להיות יהודי פשוט, שמאמין בה'. שהוא יתברך, השם שלו נקרא "טוב ומטיב". והוא רוצה לשבח להבורא, ולומר אליו "ברוך שאמר והיה העולם" בתכלית הפשטות, בלי שום השגות גדולות על תורה ומצות עם כוונות, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, שיוכל לשבח את הבורא, ולתת לו תודה על מה שברא אותו.

והיות שעכשיו הוא רואה, שאין לו אפילו התשוקה לתורה ועבודה, כמו שהיתה לו מטרם שהתחיל לעבוד. וזהו משתי סיבות, שהם אחד:

א. סיבת כניסתו לקבל עליו עול תורה ומצות, היתה בנויה על כלים דקבלה. אז הגוף היה משתוקק לקבלת הטוב ועונג, בבחינת מה שהרגיש, שיש לקבל מרוחניות יותר סיפוק בחיים, היינו שהרצון לקבל יהיה לו מה לקבל. כי התענוגים גשמיים לא נתנו לו סיפוק בחיים. מה שאין כן עכשיו, שנכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, על זה הגוף שלו מתנגד.

כי הגוף מסכים לתת יגיעה במקום שהגוף יכול להרויח. מה שאין כן עכשיו, שאמר להגוף, תקיים תורה ומצות, וע"י זה, היינו בסגולת קיום תו"מ, תהיה יכולת לא לתת להגוף שום תענוג ושכר תמורת עבודתו. ומשום זה, שהגוף שומע, שלא יהיה לו שכר עבור עצמו, אלא שהשכר שלו יהיה, אם יזכה ויהיה לו כח שלא לתת להגוף שום תמורה עבור עבודתו, זהו סיבה שעכשיו אין לו כח לעבודה, כמו שהיה מטרם כניסתו לעבוד בבחינת עמ"נ להשפיע, שהגוף היה מצפה לתענוגים יותר גדולים, מכפי שהיה מקבל מתענוגים גשמיים. לכן על זה היה לו חומרי דלק, ולא היה לו שום מניעות מצד הגוף, היות שהגוף היה מצפה, שהרצון לקבל ירויח עכשיו יותר תענוגים.

אולם צריכים לדעת, שאין שפה אחרת להגוף, שירצה לעבוד עבודת הקודש. ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שע"י זה הוא יבוא לשמה". נמצא לפי זה, תחילת כניסתו לעבודה היתה בסדר גמור. היינו, שמוכרחים לבטוח להגוף, שחס ושלום לא יפגמו בהרצון לקבל שלו. אלא אדרבה, היינו שע"י קיום תו"מ יהיה להרצון לקבל ממש סיפוק בחיים, והרצון לקבל שלו, ירגיש דוקא הוא, ע"י קיום תו"מ, ירגיש עצמו, שהוא מאושר בעולם מכל בני גילו.

מה שאין כן לאחר שנכנס בעבודה, והתחיל לדעת, שעיקר הוא להגיע לדבקות בה', הנקרא "לעשות הכל בעמ"נ להשפיע", אז מתחיל הגוף להתנגד לעבודה זו. אבל יש מזה תועלת רבה, מהתנגדות זו של הגוף. היות שע"י זה האדם נעשה בעל חסרון גדול, היינו שמרגיש יסורים מזה שהוא נתרחק מדביקות ה', כנ"ל. ואז, עד כמה שהוא מצטער ביותר, הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור לו. כי הוא רואה אז, כי האדם מצד עצמו אינו מסוגל לצאת מאהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור לו. וזה לא ענין של הבנה, אלא שזהו ענין של הרגשה. שזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין, שכל הסיבובים שהביאו למצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא בכדי שתהיה לו היכולת ליתן תפלה אמיתית מעומקא דליבא. אבל מדרך היצר הרע, הוא מביא לאדם דעות הפוכות, שבמקום שיש עכשיו ההזדמנות לבקש מה' בכל לב ונפש, היינו שכל השכליות והרגשות באו לידי החלטה, שרק ה' יכול עכשיו לעזור לו, מטעם שעתה הוא מסוגל לתת תפלה אמיתית, בא היצר הרע ומביא אותו לידי יאוש, כטענת המרגלים. ויכולים לומר על זה "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

ובהאמור נבין את ענין, מה ששאלנו מה שכתוב "שונא מתנות יחיה". אין הפירוש, שלא יקבל מתנות. אלא אם הוא שונא את המתנות, מטעם שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, לכן הוא שונא להיות מקבל, אבל הוא מקבל את המתנות, משום שהקב"ה רוצה בכך, וזה נקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע", היות שהוא לא היה מעורר לה', שיתן לו מותרות. אלא הוא מבקש מה' הכרחיות. ולא חשוב אם לגבי אחר נקרא זה "מותרות". כי כל אחד עובד לפי הרגשתו, ואין לו שום ענין מה שיש לחבירו. ואם אח"כ ה' נותן לו מתנה, והוא מקבל זה בעמ"נ להשפיע.

נמצא לפי זה, אם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, תלוי באופי של האדם, היינו שיכולים לומר, שאצל זה הוא "מותרות" ואצל השני זה "הכרחיות"."

האמת שהמאמר חלק, ברור יחסית, מתחילתו עד סופו.

שאלה: מה אמור להזכיר לאדם שלא ייפול לייאוש, אלא דווקא יראה בזה התקדמות, שעכשיו יש לו כלי? מה המנגנון שישאיר אותו בעבודה ולא בנפילה לייאוש טוטאלי?

אם בן אדם מכוון כל הזמן לקראת הבורא, אז אין לו כל כך סיבות ליפול לייאוש או לאכזבה, אלא הוא ממשיך ככל שמסוגל. ואם הוא נמצא בנטייה לחיבור עם הבורא, רוצה להיות בהרגשת קירבת הבורא, ורואה שזה לא מקדם אותו, אז הוא יכול להיכנס לייאוש. אבל גם הייאוש הוא מין לידת הכלים, ולכן גם הייאוש הוא מכובד.

תלמיד: כשהרב"ש מתאר פה את הדרך בעבודה, הוא כמו מורה דרך. הוא כותב שזה השלב, אתם תגיעו למצב הזה, יש שם בור, אתם תראו את הבור וגם תפלו לתוכו.

ודאי, כן.

תלמיד: הוא מספר לנו על השלבים, מה עושים עם זה?

יש כמה אפשרויות לעשות. אפשרות אחת היא, בכל מקרה להימנע מהבור הזה, כמו שאתה אומר. אפשרות שנייה היא, להיות כל כך אחוזים זה בזה כך שלא נרגיש את הנפילה, אלא כל הדרך נשים לב רק לא לפגוע בקשר בינינו. ויש עוד ועוד. אני חושב שאת זה נוכל לעבור.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים לא לפגוע בקשר בינינו. וזה מזכיר לי מאוד את הסעודה עם בעל בית והאורח. אתה לא יכול לבוא לסעודה החשובה של בעל הבית שבע. אני גם מרגיש מהמאמר שהכלי האמיתי הוא המתנה שאתה מקבל מהבורא, אבל זה בהתאם לחיסרון שאתה מביא לו, אחרת זו לא מתנה, אתה לא מרגיש מתנה. האם המתנה שלנו מהבורא היא בהתאם ליגיעה שאנחנו עושים? האם פה אני יכול להגיד שזו מתנה?

אפשר להגיד שיש קשר, כן.

שאלה: כל המאמר הוא מסביר איך האדם בונה יותר ויותר החיסרון שלו כדי להגיע למקום שהוא הכרחיות מבחינת האדם, ואז כשהוא יבקש, הוא יבקש מעומק הלב באמת. אבל אז הוא כותב "ובהאמור נבין את ענין, מה ששאלנו מה שכתוב "שונא מתנות יחיה". אין הפירוש, שלא יקבל מתנות. אלא אם הוא שונא את המתנות, מטעם שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע". האדם מגיע לדרישה מעומק הלב, ואז קוראים לזה מתנה מהבורא? הרי זו לא מתנה.

כל פעם הוא מגלה באיזה גובה הוא עובד בהשפעה ומאיזה גובה הוא עובד בקבלה.

תלמיד: אבל למה זה נקרא מתנה מהבורא? כל המאמר הוא מסביר שכשהאדם מבקש על ההכרחיות שלו, זה נקרא צדקה. ופה בסוף אדם עבד ועבד, הגיע למצב שזו באמת הכרחיות, ואז קוראים לזה מתנה מהבורא. לא הבנתי למה זה כך נקרא.

תקרא כמה פעמים.

שאלה: מה זה אומר שהאדם שונא מתנות?

זה לקבל מילוי ללא מאמץ אישי משלו.

תלמיד: אם לדוגמא חבר נותן לי מתנה, האם אני צריך לדחות אותה?

לא.

תלמיד: לקבל, אבל לשנוא את זה שאני מקבל?

לא.

תלמיד: אז מה היחס הנכון?

היחס הנכון הוא לקבל מתנה כדי לעשות נחת רוח לחבר.

תלמיד: לפני קבלת המתנה, האם צריך להיות לי כאב, הכרחיות, שדרך המתנה אני צריך להחזיר לו יחס, לעשות לבורא נחת רוח?

זה תלוי ביחסים, זה תלוי במה שיקרה.

שאלה: מה הקשר בין אמונה ודביקות?

דביקות היא כוח החיבור שיש בין אדם לבורא, בין שני בני אדם.

תלמיד: האם דביקות מחייבת את האדם שישיג אמונה?

כן.

תלמיד: יש הרבה מצבים שאין לאדם כוח אמונה, אז האם במצב הזה הוא לא יכול להיות דבוק?

אם אדם מחפש דביקות, אז זה מביא אותו לדרגת אמונה.

תלמיד: אין לו כוח אמונה, האם מטעם הדביקות הוא חייב להשיג כוח אמונה, או שהוא יכול להיות מוטל על הארץ וגם במצב הזה להסתפק?

לא, הוא חייב להשיג.

תלמיד: למה?

כי דווקא דרך האמונה הוא משיג דביקות.

תלמיד: האמונה מחייבת אותו להשפיע לבורא.

כן. כי בזה הוא נעשה דומה יותר לבורא.

תלמיד: האם הוא לא יכול להשפיע לבורא בלי כוח אמונה? כי זה מחייב את האדם להיות במאמץ בלתי פוסק.

נכון.

תלמיד: למה יש דרישה כזאת מהאדם שיהיה בכזה מאמץ כל הזמן?

כי הוא כל הזמן צריך לראות לפניו את האמונה כמטרה.

תלמיד: איך אפשר לעמוד בתנאי כזה? אנחנו ממש הפוכים לזה.

אנחנו הפוכים מפני שהאדם צריך לפתח רצון להשפיע. רק דרך השפעה הוא יבוא לאמונה.

תלמיד: זאת אומרת, האדם צריך להרגיש שהוא לא יכול לחיות בלי רצון להשפיע.

כן.

שאלה: בעמוד 302, פסקה הראשונה כתוב, "אבל מי יכול לקבוע, אם דבר זה שהאדם מבקש מחבירו, אם זה נכנס בגדר צדקה או מתנה, זה רק ה' יודע את שיעורו של אדם, שנאמר, שעד כאן נקרא "הכרחיות", ומכאן ולהלאה נקרא "מותרות". זאת אומרת, כתוב פה שהבורא קובע ובפסקה האחרונה כתוב "נמצא לפי זה, אם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, תלוי באופי של האדם, היינו שיכולים לומר, שאצל זה הוא "מותרות" ואצל השני זה "הכרחיות"." לפי הפסקה האחרונה יוצא שהאדם קובע לפי האופי שלו אם אלו מותרות או הכרחיות.

כן.

תלמיד: אז מי קובע, האדם או הבורא?

האדם, במידה שיכול להחזיק את עצמו בזה, קובע שזו הכרחיות.

שאלה: רב"ש עושה פה הבחנה בין מניעת הרווח להפסד מהקרן. הוא אומר שאדם שהשקיע כבר כמה שנות עבודה זה כמו הפסד מהקרן, ואפילו נותן את הדוגמה שכולנו מכירים, עד כמה אדם שאיבד משהו שהיה לו, יכול להקדיש שעות לחפש את זה, על אף שזה לא הגיוני מבחינת ערכו של החפץ. למה בכל זאת אנחנו רואים שיש הרבה חברים שהשקיעו הרבה שנים ועוזבים?

תשאל אותם איך הם עשו חשבון.

תלמיד: רב"ש מתאר כאן מנגנון של הטבע. אדם משקיע, והגוף מחשיב את זה להפסד.

תשאל אותם.

תלמיד: זה לא מובן. ההרגשה היא שמעבר להשקעה צריך להיות עוד משהו ששומר על האדם בדרך.

האדם מרגיש שזה שלו, "חבל".

תלמיד: לפי הדוגמה לרצון לקבל היה משהו, היה לו איזה חפץ. אדם שמשקיע שנים בדרך עוד לא קיבל כלום ברצון לקבל, הוא רק השקיע, לכן הדוגמה לא מובנת.

לא יכול להיות שהוא רק השקיע. מדובר כאן על אדם שהשקיע אפילו שנים, ובכל זאת יש לו משהו. אני לא מדבר על כך שכבר השיג כל מיני מצבים, מדרגות, אבל הוא השיג, יש לו משהו. ואז יש לו שאלה, איך הוא עוזב את זה? כי בכל זאת הוא כאילו זורק את כל מה שעשה.

תלמיד: איך להבין את הדוגמה נכון? האם אדם אומר, "השקעתי הרבה שנים. חבל לזרוק את זה לפח" או "השקעתי הרבה שנים, אני מרגיש שכבר באמת הרווחתי משהו ואת זה אני לא רוצה לאבד". כלומר, חבל לו על ההשקעה או על הרווח?

דבר ראשון, אני לא מבין מה ההבדל בין השקעה לרווח. דבר שני, על מה הוא מוותר כשהוא עוזב? הוא מוותר על מה שהוא בכל זאת השקיע. פעם הוא השקיע, ואם היה ממשיך זה היה מביא אותו לנכס גדול. וכאן לא, כלום, הוא כאילו זורק את זה וזהו.

תלמיד: נגיד אדם מתאמן כמה שנים, הוא רוצה להיות ספורטאי מצטיין, לזכות במדליה. אחרי כמה שנים הוא רואה שהוא לא זכה במדליה, הוא כבר לא מאמין שיזכה במדליה ועוזב. הוא השקיע שנים ובסוף ויתר.

כן.

תלמיד: בדוגמה שרב"ש נותן פה, זה לא מספיק שהאדם השקיע כמה שנים, הוא גם צריך להרגיש שהוא עומד לזכות במשהו. זה מה שמחזיק אותו, או שזכה או שהוא עומד לזכות.

אם זה על מנת לקבל.

תלמיד: הוא כותב שהכול בעל מנת לקבל בהתחלה, הוא אומר את זה מאוד ברור.

לא, אבל אם הוא עושה חשבון עכשיו, אז הוא צריך לפחות לחשוב, עם מי הוא מתחלק ברווחים שלו, שהוא מתחלק עם הבורא. שהוא משפיע לבורא נחת רוח מזה שהוא כיוצר מגיע למשהו, להידמות לבורא שלו. לכן יש כאן עוד חשבונות.

תלמיד: זה מה שמחזיק את האדם, שהוא מרגיש שהוא כבר משפיע לבורא?

ודאי שהוא יכול להשפיע לבורא בזה שהוא נותן יגיעה, ומקווה שעל ידי היגיעה הוא מתקרב לבורא. למה לא?

תלמיד: אני שואל, כי בכל הדוגמה הזאת של הרצון לקבל שלא מוכן לוותר על משהו שכבר יש לו, מדובר על רצון לקבל, לא על השפעה.

זו בעיה כי זה מאוד תלוי בכוונה הפנימית. האם את מה שהשגתי, אני מרגיש ברצון לקבל שלי או ברצון להשפיע.

תלמיד: הוא גם אומר, "אולם צריכים לדעת, שאין שפה אחרת להגוף, שירצה לעבוד עבודת הקודש." זאת אומרת, חוץ מאשר קבלה. מתי זה משתנה? זה בכלל בשליטת האדם או שלאט לאט האור עושה את פעולתו?

האור עושה את פעולתו.

תלמיד: וכשהאור עושה את פעולתו והאדם מתחיל להרגיש שהוא מסוגל להשפיע, זה שומר עליו בדרך?

כן. רק האור עושה את זה.

שאלה: אני רואה שלפעמים אני מבקש כלי השפעה מבחינת מותרות ולפעמים מבחינת הכרחיות, אבל אני לא מרגיש שתלוי בי מאיזו סיבה אני מבקש אותם.

בסדר.

תלמיד: לפעמים הבורא נותן לי את זה כך ולפעמים כך, אבל אני מבין מזה שאם אני מבקש כלי השפעה מבחינת מותרות אז אני לא אקבל.

אתה צודק.

תלמיד: אז יש לי דרך לוודא, לעבוד על זה שאני אבקש רק מתוך הכרחיות?

צריכים להשתוקק לזה, להשתדל להגיע לרמה כזאת.

תלמיד: אני ממש לא מבין איך.

נדבר עוד.

שאלה: לאדם יש חסרונות שמגיעים מהטבע, לחמצן למים. אבל חיסרון לדבקות, להשפעה זה על ידי כמה שהוא שם את עצמו בתוך הסביבה, לתוך העשירייה כל יום. החיסרון הזה מגיע מהחברים, מהחברה. מה זה חיסרון אמיתי, מה זה חיסרון שאדם יכול להגיד שזה ממנו, שיש לו משהו שיכול להתקשר לבורא?

זה חיסרון להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: ומה שמגיע מהחברה?

בכל זאת, אדם צריך לעבד את זה, להבין, להרגיש איך הוא רוצה לראות את החיסרון הזה ולפנות עימו לבורא שיעזור לו להשפיע לו.

תלמיד: ההשקעה היא יום יומית.

בכל הזדמנות.

תלמיד: האם בסופו של דבר, מכל המאמצים האלה נולד חיסרון אמיתי?

כן.

שאלה: אמרת קודם שאם בן אדם לא רוצה ליפול לייאוש, אז צריכה להיות לו נטייה לחיבור עם הבורא.

כן.

תלמיד: מה הנברא צריך לתת לנטייה, מה הוא צריך לשלם לחיבור הזה?

יגיעה, ככל שיוכל.

תלמיד: איזו יגיעה, מה זה אומר "יגיעה", איך זה בא לידי ביטוי?

לתת כוחות כדי להתקרב לבורא וכדי להתחבר אליו.

שאלה: מבחינת הבורא, זה להשפיע. אם הוא רוצה שאני אהיה משפיע, אז אני כביכול צריך לוותר על הרצון לקבל?

לא תמיד. ככל שאדם רוצה להשיג דבקות בבורא זה מחייב אותו להשקיע.

תלמיד: והשקעה, הוא כתב במאמר שלוותר על משהו יותר קשה מרווח עתידי.

כן.

תלמיד: האם בעצם להשקיע בבורא, להשקיע בקשר זה הוויתור שהבורא מצפה שהנברא יעשה?

גם את זה.

תלמיד: שמתי לב שיש מקרים כשאדם לא עושה את הוויתורים האלה, לפעמים הבורא נכנס למשחק ולוקח לו את הקרן.

כן.

תלמיד: לוקח לו כביכול בכוח. פה האדם נקרע - מצד אחד ברצון לקבל זה מאוד קשה. מצד אחר אם מסתכלים מהדרך, כמו שרב"ש כותב, זו עזרה גדולה. כי האדם לא מסוגל לעשות את הצעד והבורא בא ועושה אותו בשבילו. אנשים עזבו, כי כנראה הם קיבלו מצב שלא יכלו להצדיק אותו, לא ראו בזה עזרה ואז נפלטו מהמערכת. איך עובדים נכון במצב הזה?

תלמד מהחיים. תכנס בהם, תנסה כך להבין ולשאול ולהתקרב ולהתרחק, תנסה ככה ללמוד.

שאלה: במאמר רב"ש משרטט לנו יחס למטרות והכרחיות בצורה גשמית ואז הוא מלביש את זה על העבודה הרוחנית. אמרת לפני כמה ימים שבעשירייה יש חלק גשמי וחלק רוחני.

יכול להיות שאמרתי, אני לא זוכר בהקשר למה.

תלמיד: בהכרח בעבודה בינינו יש לנו גם יחסים גשמיים. ופה הוא כותב שבכלל אדם לא יכול לשפוט מה הכרחיות של החבר שלו ומה מותרות. אז איך אנחנו עובדים? אני מרגיש שיש פה עניין של רגישות מאוד גבוהה. כמעט בכל דבר שאנחנו עושים בצורה פיזית יש לנו התקשרויות כאלה. איך אנחנו עובדים עם זה?

תנסו לעבוד כך או כך, תדברו בינכם, תבדקו, תראו, תשאלו את הבורא.

תלמיד: מה העבודה שלנו במישור הגשמי?

להתקרב בינינו עד כדי כך שנוכל לגלות את הבורא ואז נעלה אליו את כל הקושיות שלנו.

תלמיד: מה זאת אומרת להתקרב אליו במישור הגשמי בינינו?

נתקרב בינינו, נדבר, נשאל, נעלה תשובות, כך נתקרב.

תלמיד: נניח שחבר מבקש משהו שמבחינתו הוא הכרחיות ואני חושב שהוא מותרות, מה אנחנו עושים?

צריך לברר.

תלמיד: לפי מה?

לפי מה שחכמים אומרים, בוודאי כתוב אצל רב"ש מה זו הכרחיות ומה לא ועוד מצבים, מקומות, תדברו ביניכם, בעשירייה.

תלמיד: וזה יכול לקדם, לקרב אותנו לקשר יותר רוחני?

כן, אם אתם דנים על זה בעשירייה.

תלמיד: מה צריך להתגלות מתוך בירור כזה?

יתגלה מה נקרא הכרחיות ומה לא, איך להגיע להבחנה הזאת ואיך להימנע מפעולה לא נכונה וכן הלאה, יתגלה לכם כל המצב.

תלמיד: וזה יכול להביא אותנו להתקשרות יותר קרובה גם רוחנית?

כן.

שאלה: במאמר הזה, רב"ש מנסה להדגיש כמה אי אפשר להכריע מה היא הכרחיות בצורה אובייקטיבית. הוא כותב "כל אחד מרגיש לפי ההרגשה שלו עובד ואין אחד דומה לחברו". החבר ואני נמצאים במדרגה שונה, כולם באותו עולם וכל אחד נמצא במצב אחר, אי אפשר להכריע כי כולם צודקים במקום בו הם נמצאים. איך לחבר את החברים כשהם נפרדים בצורה כזאת?

לפחות שנינו, אני והחבר נוכל לקבוע לאיזה כיוון אנחנו צריכים לנוע. עד כדי כך אנחנו צריכים להיות בחיבור. מהו החיבור? שבכל פעם שאנחנו משיגים מצב כלשהו, לבדוק מה אנחנו קונים מהבורא וכן הלאה. יש כאן הרבה מצבים פרטיים, דקויות.

תלמיד: השאלה היא על אופן הפעולה. נניח שאני רואה חבר במצב כלשהו, האם עליי לעבור למצב שלו או להישאר במצבי? כששני חברים במצב שונה זה מצב מאוד מובהק להתחלת חיכוכים בעשירייה. לאחד נראה הכרחי שהעשירייה תעשה כך, לאחר נראה אחרת, ולשניהם נחוץ מה שהם אומרים כדי להרגיש מחוברים ושהעשירייה תפעל נכון.

כן, צריך להמשיך, אני לא רואה שום פתרון מלבד להמשיך. העיקר להיות מקושרים יחד ואז מתוך הקשר מתברר מה צריך להיות הפתרון.

תלמיד: כן, כך בסופו של דבר קורה. נמצאים בלחץ לאורך כמה שעות, ימים ולבסוף זה מסתדר בצורה טובה. אבל בזמן הלחץ לא ברור איך לפעול, פשוט מחזיקים מעמד והבורא מתקן את זה.

באמת כך כתוב.

תלמיד: יש מצבים בהם אדם מרגיש שהבורא משתלט על העניינים ונותן לך הרגשה שאין פעולה משל עצמך בה תוכל לפעול. מה היחס הנכון למצב הזה?

להיות שמח שמוטל עליך עכשיו רק לפנות לבורא.

תלמיד: עם מה לפנות?

לפנות כמו תינוק בוכה שלא יכול לעשות כלום ואז אימא באה ומסדרת לו הכול.

תלמיד: מה אדם צריך לבקש שהבורא יעשה בשבילו? הוא רוצה לעבוד, כך הוא מרגיש.

אבל משהו מפריע לו לעבוד?

תלמיד: הוא מרגיש שאי אפשר לעבוד בעולם הרוחני.

אז הוא מבקש מהבורא שיסדר לו מקום עבודה, שייתן לו מקום להיות לידו וכן הלאה.

תלמיד: מצד שני הוא גם מרגיש שזו אמת ולא רוצה לאבד אותה. יש פה דילמה בין האמת שאתה רוצה להרגיש ולחיות בה לבין הצורך בסופו של דבר לעשות משהו.

כשאנחנו מבקשים מהבורא ועומדים על כך ברצינות מפני שבלי זה אין לנו חיים, זה בעצמו מקרב אותנו לבורא ונותן לו אפשרות לפתוח לנו קצת.

תלמיד: בינתיים ההתמודדות היחידה היא הרחקת המצב הזה, כי אני לא יכול לחיות בו.

לא, זו לא התמודדות נכונה. אתה צריך להעלות אותו לבורא, כי אתה לא יכול, לא מסוגל, לא מבין, לא יודע וכן הלאה. סתם לדחות אותו זה לא טוב.

תלמיד: נכון, אני מבין ואין פתרון. כי הצורה שהאור מראה היא שאין לך שום תנועה בעולם הרוחני, אין לך שום השפעה, שום קשר.

באגו שלך אין, כי אתה לא יכול לעשות, לא יכול לראות. אבל אתה פונה לבורא ומבקש שהוא ייכנס והוא יעזור לך.

תלמיד: אז ההרגשה הזאת נכונה רק באגו? בהשפעה תמיד יש לאדם מה לעשות?

כן, למה לא? הבורא בכל זאת עושה את הכול.

שאלה: ככל שעובדים בנקודה מסוימת נצרכים לתפילה ממש. האם כשאני כל הזמן עובד כדי לקבל את גדלות החברים ולא מצליח, מביא אותי בעצם ליותר ויותר תפילה?

כן.

שאלה: מה זה שלאדם יש את היכולת להתפלל עם מניין והוא מרגיש שלמות?

את זה הוא מקבל מהעשירייה, מהבורא שנמצא בתוך עשירייה, קשור איתה, מזה הוא מקבל השראה.

תלמיד: כלומר החברים נמצאים כל הזמן אצלי פנימה ואני מבקש כל הזמן.

כן.

שאלה: איך יכול להיות שמצב של לבקש כלים דהשפעה פעם נקרא הכרחיות ופעם מותרות?

תלוי איזה כלים מבקשים, תלוי מה מבקשים, בשביל מה מבקשים, האם בשביל לעשות משהו על מנת להשפיע או לעצמנו.

שאלה: איך מותרות הופכות להכרחיות?

זה תלוי באיזה מצב אנחנו נמצאים. יכול להיות שבמדרגה הנוכחית מה שאני דורש, מבקש, אלו מותרות, אבל בדרגה יותר עליונה זה יהיה הכרחיות, שאני על ידם אוכל להשפיע. ככה זה קורה.

שאלה: איך מבררים שהרצון שלנו הוא מותרות או הכרחיות בעבודה?

רק על ידי זה שמתקשרים בינינו יותר לפי הרצון הזה, ואז מבינים אם זה באמת מגיע לנו, אם זה כדאי או שלא כדאי.

שאלה: מה זה נקרא שאדם מתייגע בכל רגע בצורה מקסימלית? איך הוא יכול לבדוק את עצמו?

הוא צריך לראות עד כמה הוא מרוקן את התשוקות, הרצונות, המטרות שלו עד הסוף, כדי לבצע את הפעולה להתקרב לבורא.

שאלה: רב"ש פתח את המאמר עם הפסוק "מה שאמר הקב"ה למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם", מה המשמעות של זה?

המשמעות היא שבאמת יש לבורא מתנה והיא בגניזה. וזה תלוי באדם, יש לו אפשרות להגיע לאותה המתנה ולהוציא אותה.

שאלה: מה זו המתנה "שבת"?

המתנה היא שבת, כמו שכתוב שם.

שאלה: האם המתנה היא מה שאתה מקבל בלי לבקש? איך נכון להתייחס למתנה שהיא לא הצורך של האדם?

מתנות בדרך כלל הן לא לצורך אמיתי, אלא הן כסימן של הקשר בין אדם לאדם, לכן כך זה נהוג.

(סוף השיעור)