שיעור בוקר 04.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א', עמ' 377, "הכנה לסליחות מהו"

התקופה הזאת, מראש השנה עד יום הכיפורים, זו תקופה שאנשים בודקים את המעשה, הם צריכים לעשות את זה במשך כל השנה, אבל ברור שאדם לא יוכל להחזיק בזה, אז נהוג שבימים האלה אדם בודק איך המעשים שלו, טובים, רעים, לפי מה שנדרש ממנו להיות אדם, היינו כמה שיותר להיות דומה לבורא. וכך הוא צריך לבדוק את עצמו. ומתוך זה הוא מגיע למשפט, ששופט את עצמו או שמבקש לראות, מבקש לדעת כמה שנשאר לו עוד לתקן את עצמו ועל זה מעלה סליחה.

קריין: "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 377, מאמר "הכנה לסליחות מהו".

הכנה לסליחות מהו

"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.

ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.

אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.

כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודווקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת".

יש כאן הרבה נקודות במאמר הזה, בכל זאת באמת כהכנה לסליחות. האמת, שההכנה לסליחות צריכה להיות, וסליחות צריכות להיות כל הזמן באדם, שהוא נמצא כל הזמן בתפילה, בבקשה שיטפלו בו. כי הוא מבין שאם הוא יפעל בעצמו, אז הוא יפעל מתוך הרצון לקבל שלו, שאין לו כלום חוץ מזה, ולכן לא יכול להיות מצידו, מתחת ידו שייצא משהו נכון וטוב, אלא תמיד הבקשה שלו, שהבורא ינהל אותו, זאת אומרת הנטייה לדבקות, ואז בצורה כזאת הוא נמצא בבירור.

אז הבירור והסליחה זה שאני לא רוצה לפעול בעצמי, כי תמיד אני נמצא תחת שליטת הרצון לקבל שלי, שממלא אותי ב-100%, אלא אני רוצה שהבורא ינהל אותי וישלוט בי ויפעיל אותי, כמו שמפעילים איזה צעצוע שמכניסים בו חשמל או קפיץ שמותחים או משהו, ואז הוא נפעל. אני רוצה שיפעיל אותי כוח החיצון.

איך אני יכול להבדיל שזה כוח החיצון עושה ולא אני? יש לי חברה. הבורא ברא דווקא דבר מאוד חשוב, שאני יכול לבדוק לפי החברה, אם אני מוכן להיות נפעל מבחוץ או לא, אז אני מגיע למצב שאני רוצה להתבטל כלפי החברה, ומה שהחברה רוצה, כך אני משתדל לעשות וזה נקרא אצלי כבר למעלה מהדעת.

קבעו שיעור בוקר, אני בא לשיעור בוקר. קבעו איזה עבודות רס"ר, מטבח, לא יודע מה שם, אני מגיע לזה. עושים איזה פעולת הפצה, אני מגיע לזה. בכל דבר, הדבר הקטן ביותר והגדול ביותר, אני משתדל לא לעשות שום פעולה בעצמי, אלא אם כן אני בודק קודם שההחלטה הזאת לעשות פעולה, היא מגיעה לא ממני אלא מהחברה או שברור לי שזה מגיע מהבורא. בדרך כלל זה דרך החברה. ואז בצורה כזאת אני ניצל מכל הבעיות, מכל הפעולות הרעות.

מחשבות זה קצת יותר בעייתי, איך לבדוק האם הן שלי או שהן באות מהחברה או מחוצה לחברה, מחברה זרה, אבל גם בזה, הכול תלוי איך אדם רוצה לברר, ויש לו מקסימום, כשלא מסוגל, אז הוא מפעיל תפילה, "תעזור לי", "תעשה לי", העיקר שהוא לא מאמין בעצמו ורוצה כל הזמן להיות בטוח שרוצה להתנזר, להתרחק מהחלטות משלו, ממחשבות משלו, רצונות משלו וכל הזמן לחפש מה יותר נכון. זה נקרא שכבר מוכן לסליחות ובזה כך מגיע לעניין של למעלה מהדעת, זאת אומרת למעלה מדעתי, בצורה הפשוטה, לא דברים גבוהים, אחר כך הם יבואו, אבל דברים פשוטים. מה זה למעלה מדעתי? דעתי, אם אני לא חושב אלא פועל על ידי הדחפים, מתוך הדחפים שבאים מתוכי, ואם אני עוצר אותם בדרך ואומר, יופי שהם מעוררים אותי, אבל עכשיו אני צריך לבדוק, אני לא רוצה לפעול מתוך הטבע שלי. אם הטבע שלי ניתן לי רק כדי שאני אעלה לטבע השני, אז בוא נעשה כך. ואז יש לי כמה פעולות בדרך, לא לעשות מיד מה שבא לי אלא חשבון, "תשובה" מה שנקרא, "סליחה", בקשה לתיקון, ואז ש"ה' יגמור בעדי" , כך זה.

זה מביא את האדם לנחיצות לעבוד עם החברה שלו, כי בלי זה מאיפה הוא יידע מה לעשות? אין לו קשר ישיר עם הכוח העליון, עם הטבע ההפוך, על מנת להשפיע, אלא דווקא החברה יכולה להציג לו את כל ההבחנות, מחשבות, פעולות שהן מחוצה לו. וודאי שזה לא לפי רוחו, לא לפי האגו שלו, אבל בזה הוא לפחות יידע עד כמה שיכול להתעלות מעליו למעלה מדעתו, לדעת השנייה, לדעת החברה, ולא חשוב עם דעת החברה נכונה או לא, זה לא חשוב, אלא העיקר שיעשה חשבונות כאלו ויבטל את עצמו, ואז יראה תמיד שלא חשוב למה הוא נכנס ומה שהוא עושה, אבל בטוח מרוויח, כי את דעתו ביטל ומה שהיה נראה לו שזה בסדר או לא בסדר, לא כל כך עשה על זה ביקורת, אם זו דעת החברה, לא של מישהו אחד, חבר אחד או משהו, אלא דעת החברה, אז בטוח שהוא יוצא לדרגה הבא, יותר גבוהה.

לכן כל הבירור מתחיל בסליחות. זאת אומרת שאני מקבל את הטבע שלי שכולו רע, ותמיד רוצה להתעלות ממנו לדרגה הבאה ולכן כולי תמיד בסליחות.

שאלה: ואם עדיין קשה לי לעשות את זה, מה לעשות?

על הקושי לא מדברים, מדברים על זה שחייבים כך לעשות. ואם קשה אז אתה מבקש שאתה תוכל לבצע. או שאתה מבקש שהבורא יעשה לך. שהחברה תפעל עליך, כמו שכתוב, "כופים אותו עד שאומר רוצה אני". כפייה, אתה מבין מה זה? אז אתה מבקש.

כמו שבצבא. הייתי בחיפה בטכני, בסיס של חיל האוויר, אז במשך לילה אם לא מעירים אותנו חמש שש פעמים, וכל פעם זה מסדר תוך 10 שניות אתה צריך לעמוד, אתה אפילו לא הולך לישון, אתה לא מוריד נעליים, אתה קופץ מיד וזהו, אז ככה זה.

אחר כך שהגעתי הביתה, כבר לא יכולתי לישון. אני מוריד נעליים, אני שוכב יפה, טוב, משהו חסר לי. אתה מבין את זה או לא? משהו חסר. שמה הייתה השינה כל כך מתוקה, "אוי, עוד כמה רגעים, עוד קצת". וכאן אני שוכב, אני מרגיש שהמיטה הרכה הזאת החמה, שמיכת פוך, זה לא מחמם, הכול נמדד לפי החיסרון. אם יש חיסרון, על פניו יבוא הטעם. אבל אם אין לי חיסרון?

תלמיד: איך לקבל את החיסרון הזה?

מתוך הסליחות. שאתה מחטט ואתה רוצה כך וכך. כך אתה מקבל את טעם התורה, טעמי תורה – טעמי החיים. רק מתוך זה.

תלמיד: ואם אין עדיין את הטעם הזה כאילו, רוצה אבל לא מרגיש עדיין?

תנסה כל הזמן לאכוף על עצמך כמה שאתה צריך לבקש סליחה. מה זאת אומרת סליחה? לראות שאתה בכל פנייה שלך על בטוח טועה, על בטוח. זאת אומרת אם נראה לך שלא, יש לך כאן הסתרה על זה שאתה טועה.

שאלה: לבקש סליחה מחבר על זה שפגעתי בו, זה איכשהו נניח ברור

זה גם טוב, להכניע את עצמו כלפי חבר.

תלמיד: מה זה אומר לבקש סליחה מהכוח העליון?

אתה צדיק, אתה לא יודע איך זה עושים בבית כנסת לפני ראש השנה והכול. עוברים מאחד לשני, אומרים "סליחה שפגעתי, אם פגעתי", יש סדר שלם של סליחות. יש את הנדרים, התרת הנדרים שאומרים לפני שניים שקוראים, יש סדרים שלמים, שאם אתה עושה את זה אתה יוצא ברוך ה' נקי. עד כמה שהתורה היא טובה, אני קראתי משהו, ניקיתי את עצמי, אפשר להתחיל מחדש.

תלמיד: מהבורא, מהכוח העליון, מה יש לי לבקש סליחה? אני יכול לפגוע בו?

זאת הרגשה שמגיעה לאדם במשך הזמן. נדרשות כמה שנים. אני מבין שאתה לא יכול לעשות בכלל שום חשבון עם הכוח העליון כי אתה לא מבין, לא מאמין, לא מרגיש את הכוח העליון, אז אין לך שום דבר אליו, מה יש לי אליו, מה יש לו אלי. אם הייתי מרגיש שאני תלוי בו ואני יכול להשפיע עליו והוא עלי זה משהו אחר, אבל אם אין בינינו את היחסים האלו, תן וקח, אז ודאי אתה צודק, אין כלום. אין ממי לבקש, אין למי לפנות בכלל.

תלמיד: אז מה אתה ממליץ, עד שמקבלים את ההרגשה הזאת מה לעשות? איך לממש את הסליחות עכשיו נניח בפנימיות?

כתוב שאין תופעה בעולם שאדם לא יכול לפתח אליה רגש, רגישות, להתחיל להרגיש את התופעה הזאת, שהיא קיימת בעולם. בורא נגיד, יש איזה שדה, כוח, שהוא מנהל את הכול אחרי קלעים. מה זה אחרי הקלעים? כלפינו הוא נסתר. ככה זה כלפינו, ישנם הרבה כוחות בעולם שהם נסתרים. אז זה הכוח הכללי שנסתר, אבל הוא מפעיל את הכול. פשוט מאוד.

גם אפשר בשכל הבריא להבין, שיש משהו שסובב את העולם, כי העולם מלא חוקים פרטיים שהם כולם כנראה מתקשרים לחוק אחד שמפעיל אותם, עם איזו מטרה, עם איזה תכנית או משהו. כי אנחנו רואים שלא יכולים להיות כך סתם דברים כמו שנראה לנו, כמו שילד אומר, ש"אה, זה נשבר בעצמו. עמד ונפל". כי הוא לא רואה סיבות, הוא לא רואה את החוקיות שבטבע.

אז אם אתה חושב קצת משהו, שאתה רוצה לגלות את אותו כוח שפועל בנפעל, שהכול זה נפעל ממנו, אז אתה רק שואל, איך אני יכול להרגיש אותו, איך אני יכול להבין אותו. שיש לי מוח ולב ואני צריך לפתח אותם, לפתוח אותם עד כדי כך, שאני ארגיש ואבין את פעולת הכוח הזה שנקרא "הטבע", "א-לוהים" בגימטרייה "הטבע", שהוא פועל ומפעיל את הכול. אם אני אדע, אם אני אכיר אז אני מסודר. כבר אני אדע מה לעשות, מה הוא רוצה ממני, איך אני יכול לענות לו, להסתדר עימו.

לא חסר לנו בעולמנו, רק לגלות את הבורא. שום דבר חוץ מזה לא חסר. זו הבעיה של כל האנושות. אם האנושות הייתה מגלה, רוצים לגלות איזה חללית שתלויה מעלינו ומנהלת אותנו. אנחנו רוצים לגלות את זה כי בטוח שאנחנו נפעלים. למה נפעלים? אני לא יודע מה יהיה בעוד רגע, כבר אני נפעל. אנושות לא מבינה מה שקורה לה, לאן היא הולכת, מה יקרה. תראה את כלי התקשורת, תראה מה שכותבים, אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, מה יהיה היום. ואז ודאי שאין לנו בעיה אחרת חוץ מלגלות את הבורא, "רצוננו לראות את מלכנו". אם הוא שולט, אם הוא פועל בכל המציאות אז הוא נקרא מלך.

אז אני רק רוצה לגלות בי חושים, להתחיל קצת להרגיש אותו, כמו ילד שמתעוררים בו חושים. כשהוא נולד הוא לא רואה ולא שומע שום דבר. אחר כך קצת יותר, קצת מגיב לשמיעה, קצת מגיב לראייה ולפי זה הוא מתחיל להפעיל את המוח, מה זה, מה זה, וכן הלאה. כך אני צריך לנחש, לפתוח את החושים, ואולי קצת להתחיל להרגיש. אומרים לי, זה אפשרי, אין שום בעיה, אתה רק צריך לעשות את זה, יש לך אמצעים.

האמצעים הם הסביבה, החברה, תבנה כזאת חברה ועל ידה תפתח את החוש הזה, את החוש השישי. יש לך חמישה חושים, ובוא נקרא לחוש השישי הזה, חוש להרגשת הבורא. ואז אתה מתחיל לפתח אותו, מתחיל להרגיש אותו דרך זה שאתה מרגיש את החברים. תפתח אותו, ומתוכו תתחיל יותר להבין, זה ככה, וזה כך וזה כך, מתוך השוואת הרגשות, כמו בעולם הזה, תתחיל ללמוד אותו.

כמו שכותבים רב"ש, וגם בעל הסולם, שאין משהו בעולם שלנו, ובכלל במציאות, שהאדם לא יכול להרגיש, הכול תלוי רק בכמה שהוא מכווָן לזה. אז כמו שדיברנו בתחילת השיחה הזאת, אני רוצה כל הזמן להיות מכוון. איפה הוא, מה הוא עושה, מה אני עכשיו מרגיש, מה הוא רוצה לעשות לי בזה? בקיצור, לגלות שאין עוד מלבדו. וכך דרך החברים, אני מפתח את החוש הזה. אני יוצא מהחושים שלי ומתחיל לפתוח את עצמי להרגשת החוש השישי הזה, להרגשת הבורא שנמצא בתוך העשירייה.

אז כמה שאני יוצא מתוך עשירייה, ממש פותח את עצמי ורוצה להתכלל בהם, במידה הזאת אני פותח את עצמי להרגשת הבורא. למה אני עושה את זה? אני רוצה לדעת מה החוקים, מה התנאים, מה עלי לעשות בחיים, ואני מבקש שילך לקראתי, יעזור לי, וכן הלאה. וכך החיים נעשים כבר כלולים מאני והוא, והחברה באמצע, המקשרת אותי ואת הבורא.

שאלה: כדי לממש את הסליחות, עד שאני לא מגלה את הבורא, הסליחות שעלי לעשות הן בעצם לעשירייה? למה לא יכולתי להתייחס לחברים בעשירייה כמו שהבורא מתייחס אליהם?

סליחות זה כדי קצת לחדד את החושים, קצת יותר להתעורר, ולכוון אותם יותר נכון.

שאלה: אני רוצה להבין לגבי הסליחה של הבורא. אתה מזהה את המערכת הכללית, ואותה מערכת, אותו בורא נותן לך את החברה הזאת, אתה רוצה להשתוות דרך החברה הזאת, ואתה כל הזמן מגלה את הפער.

פער בין מה למה?

תלמיד: בין הרצון שלך לבין אותה מערכת כללית שעובדת דרך החברה הקדושה הזאת.

ודאי.

תלמיד: ואז מתגלה לך הפער, ואתה רוצה להשלים אותו כל פעם, אתה רודף אחרי הפער הזה. הרדיפה הזאת מתבטאת בזה שאני מבקש מהבורא. הבנתי שהוא נהנה מזה שאנחנו מבקשים, שרואים את גדלותו, שהוא כל הזמן משפיע ואני כל הזמן מקבל, וכל גדלותו היא שהוא כל הזמן משפיע.

אבל על מה אתה מבקש?

תלמיד: שאני לא מצליח להדביק את הפער.

לא, שאתה לא עושה מאמצים.

תלמיד: שאני לא מצליח להיות בצד הנותן.

להתכלל במערכת, בעשירייה, ואז אתה ממנו שייתן לך הצלחה בזה.

תלמיד: נכון. אז אתה מזהה את המערכת, הוא נותן לך חברה, אתה מודה לו על זה אבל אתה לא מדביק את הפער הזה. ואתה עושה מאמצים, הכי חשוב זה המאמצים. ואז אתה כל הזמן מבקש מהבורא שיעזור לך להדביק את המאמצים האלה בחברה כדי להמשיך לזהות את המערכת בצורה יותר רחבה, עם אירופה, או כל דבר שבעזרתו אנחנו מגדילים את המעגל הפנימי שלנו. האם זה נקרא לבקש סליחה, כשאתה כל הזמן פונה?

זה נקרא לבקש סליחה, אבל יש כאן עוד דבר, חסרה כאן הודיה.

תלמיד: אמרתי הודיה, אתה מודה על זה ויחד עם זה אתה ממשיך לבקש?

אתה מודה, זאת אומרת שאתה יודע, ואתה צריך להגיד תודה.

תלמיד: תסביר שוב, מתי אני אומר את התודה הזו?

אפילו יחד עם הסליחה.

תלמיד: יחד?

כן. כי הבורא הכין לך את המערכת כדי שאתה תתקרב. אתה צריך להודות על זה ואתה צריך לבקש. זה חייב להיות יחד, כשני קווים.

תלמיד: וזה נקרא "לחיות", כמו שכתוב במאמר "אמונה בקביעות"? זו אמונה בקביעות, הסליחה והודיה יחד כל הזמן לחיות עם זה?

אמונה בקביעות זה כשאתה כבר מקבל מלמעלה כוח השפעה, והכוח ההשפעה מנתק אותך מהרצון לקבל שלך במקצת, ואתה באמת נדבק בסביבה ומרגיש שאתה מתעלה מעל הרצונות שלך ונכלל ברצונות של החברה. זה נקרא להיות באמונה למעלה מדעתך.

תלמיד: וזו ההודיה האמיתית?

אז זה מגיע, ואז מגיע לך להיות בהודיה אמיתית על מה שהבורא סידר לך, מה שנקרא "הרחיב לך".

תלמיד: העם היהודי מבקש כבר המון זמן, ויש לי הרגשה כזאת שכל סליחה היא מין פתיחת חשבון בנק חדש, לרשעים חדשים, ולהמשך של אותה הדרך. זה מרגיז מאוד, כי מה שאני שומע ומבין בשכל שלי זה שאותה סליחה היא לא אמיתית, אחרת לא היינו יושבים כאן שנים על גבי שנים. כל אחד צריך להגיד לעצמו, עד כמה אני לא אמיתי, עד כמה אני שקרן ומשקר את עצמי. על איזה סליחה מדובר? כל אחד פה כמו ילד קטן, לומד תורה כזאת, דבר כזה, שנים רבות ומשמח את ליבו בכך שבונה סוכה, מכין כוס קפה לחבר, וזהו?

אנחנו לומדים מה זה נקרא "מעשים טובים". מעשה טוב יכול להיות רק בחיבור של הכלי השבור. אם אנחנו משתדלים להתקין את עצמנו בגוף אחד "כאיש אחד בלב אחד.". שהרצונות שלנו יתעלו מעל הדאגה הפרטית וכולנו נהיה מכוונים לכוח העליון. את הדבר הזה לא לומדים בכל מקום, כי אנשים לא יכולים לסבול את זה. הם לא יכולים לצאת מהאגו שלהם, וכדי להחזיק אותם איכשהו קרוב לדרך, יש דת, יהדות עממית, פשוטה, ששם ודאי שאין ביקורת.

אתה כאן מעביר ביקורת על הסליחות, על הדברים האלה. האיש ברחוב לא מעביר ביקורת, הוא אומר "ברוך ה'". אני יכול פעם בשנה לשחוט תרנגול, לבכות, לבקש סליחה, ובזה, ברוך ה', מובטח לי לכל השנה שאני צדיק.

ויש דרך ליותר מתקדמים, לאלו ששואלים על מהות החיים. הם כבר מקבלים כיוון יותר גבוה, חדש. ושם יש סליחה אחרת. הם צריכים לבדוק את עצמם, עד כמה שהם רוצים להתעלות מעל האגו, ולהתעלות למעלה מהאגו אי אפשר אם אתה לא מכניס את עצמך לתוך החברה, וזה נגד האגו שלך. אז איך לעשות את זה? על זה יש תורה שלמה, ו אנחנו עוסקים.

הדרך הזאת גם לוקחת שנים רבות. שנים. כמו שרב"ש ספר לי, שאחרי שבעל הסולם גילה שיש כזה דבר חכמת הקבלה, שהוא כל כך רצה לדעת, ובכלל לא ידע שזה נמצא, ואז הוא מצא אצל רבי מבורסוב איזה ספר "עץ חיים", פתח, וממש נהיה לו חושך בעיניים. אפשר להגיד אור בעיניים, אבל זה היה חושך כי הדברים האלה שהוא כל כך רצה לדעת היו כתובים. ורב"ש אמר, "אבל הוא לא ידע שייקח לו עוד עשרים, שלושים שנה עד שהוא ישיג את זה". וזה עוד לנשמה כל כך גבוהה של גלגול האר"י.

אז זה לוקח זמן, אבל אנחנו נמצאים בדרך. ואנחנו רואים שהכול נפתח לנו, זאת אומרת, אתה לא יכול להגיד שחסר לך משהו. אם תקיים את מה שעכשיו נתנו לך, כבר אתה נכנס לעבודה רוחנית בצורה גלויה, בפועל. אבל בשביל זה צריכים להתכלל בסביבה, בחברה, כי שם אתה מקיים את כל התהליך הרוחני. כל המאה עשרים וחמש מדרגות, את כל התרי"ג, את כל הנרנח"י, הכול נמצא בתוך ההתכללות בעשירייה. ואנחנו בורחים מזה.

אבל גם זה משהו, בכל זאת, אנחנו מדברים על זה, מתקרבים ורוצים עכשיו לעשות חוג יותר גדול. למה דוחפים אותנו לחוג יותר גדול? כי בחוג יותר גדול, אם אני עושה מאמץ כמו שאני עושה עכשיו, מאמץ כמעט אפסי, אבל עושה אותו במעגל שלי, אז בחוג הכי גדול, אם אני אעשה את אותו מאמץ, שאני אכיר את החברים, שאני ארצה להתחבר איתם, ואעשה מאמצים להתחבר איתם, אז כשאני אחזור לחוג שלי, אני כבר אהיה בדרגה רוחנית.

כך מתקדמים. אז זה לא שקר, אנחנו בכל זאת הולכים בצורה נכונה. אנחנו גם רואים לפי המאמרים, לפי כל מה שאנחנו לומדים, שאנחנו מבינים יותר, מרגישים יותר, ומסודרים יותר. והיתר, כל מה שנשאר לנו, האמת, זה בפועל לממש ולגלות כבר את ההבחנות האלה לפי "תלמוד עשר הספירות". כשאני קורא, אני קורא כמו על משהו שאני רואה, שאני מרגיש.

תלמיד: אני מנסה להבין ביני לבין עצמי כשאני בביתי מה זה בדיוק עשיריות, כלי עולמי, בורד. השאלה שלי היא למה מורים גדולי הדור, רבנים, שכל כך קרובים אחד לשני בדרך, לא עושים ניסיון של חיבור או שאני לא יודע עליו, וזה לפי חוק הקופים שיכול להשפיע עלינו למטה?

תפקידם להחזיק את הכלל, את העם, במצב שהעם יכול לסבול ולא לברוח. והעם נמצא בינתיים בדרגות התפתחות כאלה שהוא צריך כל הזמן פיצוי לעצמו. אז אפילו אם הוא עושה במשהו כל מיני פעולות חיצוניות, הוא צריך לקבל שכר. ובזה הם עוסקים. כדי להרגיע אותם, כדי לשמור עליהם לדור הבא ששם הם יתעוררו, כמו שאתה היית פעם אחר עם השאלות שלך, שהיו שאלות יותר עממיות והיום הן יותר נעלות. אז גם הם יבואו כך.

אנחנו רק נמצאים בתקופת הדור האחרון, אבל זאת תקופה והם יבואו. כדי להחזיק אותם בינתיים במצב סטנד ביי, הכנה לפעולות הבאות צריכים כך לעשות, וגם מפני שזה עמך, והם צריכים להתעסק במשהו אז יש לך מלא ארגונים, מלא מפלגות דתיות, שכל אחד זה כך וכך לפי כל טעם וריח.

היה פעם רב גדול, דווקא מקובל במאה שערים בדור הקודם, ושאלו אותו מה הוא חושב על כל הפצ'קווילים, הכרזות האלה שמדביקים על הקיר וכל אחד כותב על השני. הוא אמר "הבתים שלנו מאוד ישנים. כדי שהקירות יחזיקו מעמד אנחנו צריכים להדביק כרזות כאלה אחת על השנייה שיהיו יותר חזקים. כדי שהקיר יהיה יותר חזק".

עמך. אתה צריך לתת לו משהו, ממה לחיות, וממה הם יכולים לחיות? בינתיים, אתה רואה מה עושים. בחירות ומה לא? אתה רואה, כמו בכל העולם. הכול כדי להכין אותם לאט לאט. אבל האמת היא, שאנחנו, אלה שיש להם את שיטת התיקון ולא כל כך ממהרים עם זה, אנחנו עוצרים אותם כבר מלהתקדם. אז תבקש סליחה.

שאלה: 379, טור א' באמצע, הפסקה בבולד. "כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת."

אתם כבר לומדים את חכמת הקבלה עצמה. מה השאלה? האם נפתח לך עוד חיסרון, זאת השאלה, ואם נפתח לך עוד יותר חיסרון אז אתה צריך לממש אותו באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, לקבל עליו את המאור המחזיר למוטב, אור החסדים.

תלמיד: אנחנו גם רואים כמה זה הכרחי בשבילנו להתקדם. ישנם הרבה חברים שעובדים בזה כבר שנים ומצדיקים את העבודה, ובכל פעם הם עולים מעל הספקות, ההתנגדויות, ובכל זאת יום אחד הכול מצטבר בתוך האדם והוא מחליט לעזוב. איפה במהלך הדרך הוא סטה והפסיק לעבוד נכון באמונה למעלה מהדעת והוא מחליט ש"זהו. זה יותר מדי", והולך?

אם הוא עוזב, זאת אומרת, הוא לא מסכים שזה צריך להיות על מנת להשפיע. כי אם זה על מנת להשפיע, איך אני אעזוב? אני נחלש. נופל. "אלף פעם ייפול צדיק וקם". אבל צדיק, זאת אומרת, זה שמחפש את כוח הבינה.

תלמיד: בכולנו זה מצטבר ומובן שזה התהליך אבל מרגישים שזאת העבודה, ומישהו נותן דוגמה שנים, עוזב.

אני אגיד לך, אין בחברה איזו הרגשה, שמועה, דעה שעד כמה שזה קשה זה יותר טוב. אין דבר כזה. אני מתפלא על זה, איך יכול להיות דבר כזה? כמו באימונים, כמו בכל דבר. כמה שיותר קשה זה יותר טוב. יש לך יותר עביות להגיש אותה לבורא, למענו, ככה זה. זה לא קשה כי מה שנראה לך כהר גבוה, אם אתה מחבר את זה יחד אפילו עם חבר אחד, אני כבר לא מדבר על העשירייה או כמו שיש לנו, אין לך דבר שיכול לעמוד נגד זה. אין. מיד זה הופך להיות לאור, לשמחה.

תלמיד: אני אומר את זה כי אני מפחד עלי, על העשירייה. אני רואה שזאת הדרך, ואני רואה חברים שנתנו לי דוגמה ומימשו את הדרך, ויום אחד למרות כל מה שנאסף בתוך המזוודה של החבר, הוא אומר, "זהו, אני לא יכול יותר". איפה הם טעו? איך נמנעים ממצב כזה?

הם לא טעו. אתם טעיתם. כי אתם לא עובדים על גדלות החברה, גדלות החברים, גדלות המטרה, שמזה יבוא המילוי, שאני מחזיק בדרך, שאני הולך לקראת הבורא, שאני נמצא עימו, שאני כל הזמן מתקן. אני לא רואה את זה כי אם הייתי רואה עכשיו את מה שאני עושה, הייתי בולע את זה בעל מנת לקבל. ולכן אנחנו לא רואים.

אנחנו עושים יום יום פעולות גדולות מאוד, אנחנו עוברים שלבים גדולים, תראה איך מתגלה ועוד מתגלה מה אנחנו צריכים לעשות. זאת תוצאה מזה שאנחנו עשינו משהו, אבל אסור לנו לראות את מה שעשינו. זה טוב שלא מראים לנו אחרת הייתי כל כך מתגאה. הייתי מרגיש את עצמי [גבוה] ושואל, "מה זה כל העולם? מי זה הזבל הזה שמשוטט ברחובות? ומי כאן הפוליטיקאים האלה"? זה היה כל כך מקשה עלי ולא הייתי מסוגל לסדר את עצמי נכון. אני צריך להיות מתחת לכולם ואז הייתי גבוה מכולם. זאת עזרה מלמעלה.

ההסתרה זאת ההצלה שלנו. שמירה על האגו שלנו, אחרת הוא היה חונק אותי. בוא אני אתן לך עכשיו מיליארד דולר ורכוש וכל מיני דברים, יתגלו לך עוד כמה קרובים כאלה שנמצאים בקפיטאל או בעוד כל מיני מקומות גדולים כאלה, ואיך אתה תצא מזה? תגיד תודה לבורא שהוציא אותך מארה"ב והביא אותך לכאן. גם זאת ממש הצלה, גאולה.

שאלה: בדרך שאנחנו עוברים מתגלה בושה.

הבושה היא תוצאה ישירה מהאגו.

תלמיד: הקושי והמאמצים שאתה עושה כלפי אותה מערכת, שאתה רוצה להשתוות אליה דרך החברה הקדושה, בפער הזה התגלתה בושה, וזה לא נעים לחיות עם ההרגשה הזאת ברצון שלנו. השאלה היא מה לעשות, כי אתה הרי רוצה להשתוות אליו?

איך לבטל את הבושה?

תלמיד: לא, האם זה בסדר לחיות עם הבושה הזאת ולהמשיך כך כי זאת ברכה. אני יכול להמשיך במאמצים ולבקש ואני נהנה מזה ומזה אני חי, או שזה לא טוב. מה זאת הבושה שמתחילה להתגלות?

אני לא יודע אם כל החשבונות שלך הם נכונים, אבל את כל החשבונות אני רוצה לגמור בעשירייה, זה הכול. אל תתחיל לברר משהו בצורה פרטית, כי זה בטוח יסובב אותך שוב לסטות לתוך האגו. רק בתוך העשירייה.

שאלה: הוא כותב ש"כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם". זה לא ברור. אם יש שיעור אמונה בה', אז איפה דווקא מופיע פגם. כי כמה שהוא יכול לשער אמונתו, כמה שיש לו אמונה בה' דווקא אין פגם, כי הוא משליט את הבורא על הכול, אז איפה פה מופיע הפגם?

כדי לראות חושך צריכים אור. צריכים אור כדי לראות את החושך. איך אני אראה את התכונות המקולקלות שלי? אני צריך אור.

תלמיד: מה אכפת לי מהתכונות המקולקלות, אם אני מעליהן באמונה למעלה מהדעת?

כי אני צריך לעבוד איתן. מה זאת אומרת.

תלמיד: אבל אני עובד איתן. כי אם מתגלות התכונות המקולקלות, ואני מתחבר באמונה למעלה מהדעת ומשליט את הבורא דרך העשירייה, אז מה אכפת לי מהפגם כל עוד נמצאים באמונה למעלה מהדעת?

אתה תמשיך לעבוד ואתה תראה עד כמה שזה בלתי אפשרי. אני לא יודע איך אתה גם מתקשר עם החברה בלי התכונות המקולקלות האלו. במה אתה נאחז? אם אני כולי מקולקל ועכשיו אני מרגיש קצת מהקלקולים שלי, אז דווקא הם אלה שקושרים אותי לחברה. הם נותנים לי דחף להתכלל, לאחוז בהם כדי להינצל.

תלמיד: נכון. אבל הוא אומר שכמה שמשערים את הפגם, כמה שיודעים להגיד כמה פגמתי בבורא, אפשר לבקש סליחה.

לא אחרת. איך אתה יכול לבקש סליחה אם אתה לא מזהה את הפגם?

תלמיד: אבל נניח שזיהיתי פגם, עכשיו אני יכול לבקש עליו סליחה, ויכול להתחבר לחברה ולהיות באמונה למעלה מהדעת?

אני לא יודע, אתה אומר כאלה דברים, אתה קופץ, ודאי שזה הכול נכון אפשר להגיד, אבל "אז אני מבקש", "אז אני הולך למעלה מהדעת".

תלמיד: יש שתי אופציות. ברגע שזיהיתי פגם, אפשר לבקש סליחה. נכון?

כן.

תלמיד: וכשזיהיתי פגם יש גם הזדמנות דווקא ללכת למעלה מהדעת?

כן, אתה קופץ כאן בין כל המשפטים שלך, אבל נגיד שכן.

תלמיד: מה לעשות עם זה, לבקש סליחה, או ללכת למעלה מהדעת?

על מה אתה מבקש סליחה?

תלמיד: זה מה שלא ברור.

לא על הפגם שאתה גילית.

תלמיד: אז על מה?

זה הבורא עשה. אז על מה אתה מבקש סליחה, על העבודה שלו?

תלמיד: אז על מה מבקשים?

כשאתה מזהה את הפגם, מה אתה עושה עימו?

תלמיד: אין לי מה לעשות עם הפגם, אני צריך ללכת ולהתחבר לחברה?

אתה צריך לבקש מהבורא שיעזור לך להתעלות מעל הפגם, ולהתחבר לחברה. כי שם אתה מממש את הפגם הזה בצורה חיובית.

תלמיד: כן. אז הבקשה הזאת זו הסליחה?

כשאתה לא מסוגל לבצע את זה בכל מיני האופנים, אז אתה מבקש על זה סליחה.

תלמיד: שלא מסוגל לבקש?

כן, לבצע נכון, לתקן נכון את הפגם. אתה מבקש סליחה לא על זה שהבורא ברא בך את הפגם, ולא על זה שהוא גילה את הפגם, אלא על זה ש"למה לא ביקשת"? על זה אתה צריך לבקש סליחה. על מה ששייך לך, ולא על מה ששייך לבורא. מצד הבורא מגיע חושך. למה לא הזמנת את האור?

שאלה: הוא עושה פה הכנה לסליחות. הוא אומר, "הכנה לסליחות מהו". מה זה סליחה, מה זה חטא?

אם הבורא אומר בראתי יצר הרע, ודאי שאנחנו לא מבקשים סליחה על היצר הרע עצמו. אם הוא מתגלה, אני יכול להגיד "לך לאומן שעשני, מה אתה רוצה ממני. זה אני, זה הטבע שלי, ככה אני". זה כמו צעצוע שהבורא ברא, יו יו. אם כן על מה אני יכול לבקש סליחה? רק על מה שתלוי בי. מה תלוי בי? רק העבודה בהתכללות בעשירייה, בקיצור. לא נסובב את הדברים. אני יכול להתכלל בעשירייה, או לא? אתה עשית פעולות כאלה, אתה השתדלת?

תלמיד: עכשיו לא, אבל פעם הייתי דתי, ביקשתי סליחה מכולם. איך צריך להתנהג בחברה עכשיו, לפני יום כיפור.

מה אכפת לי מיום כיפור.

תלמיד: יש איזה עניין, לא?

לא, אין שום עניין. כשאגיע למצב שאני אשפוט את עצמי, זה נקרא הכיפור.

תלמיד: אז מה זה הכיפור הזה?

כיפור זה פור, שאני זורק, שאני בוחר.

שאלה: אפשר לעשות איזו פעולה משותפת עכשיו לפני כיפור?

כן. שאנחנו כולנו רוצים להגיע להיות מחוברים יחד, על פני כל אותם התנאים שהבורא נתן לנו. ואנחנו בזה מחזיקים זה את זה, ומסדרים זה את זה, ומחבקים זה את זה, ומחממים זה את זה. ואנחנו רוצים שיקרה כזה חיבור בינינו שבאמת יתגלה הכוח העליון האחד, שמסדר אותנו כך, שהוא נמצא בינינו. רק שיתגלה. בשביל מה להתגלות? כדי לעשות לו נחת רוח. כדי שנוכל להמשיך לעבוד עימו הלאה. ואם אנחנו לא מצליחים, אז על זה אנחנו צריכים לבקש סליחה. כי חוץ מהעבודה הזאת, אין לנו מה לעשות. זהו. על זה סליחה ועל כל יתר הדברים, אותם נתנו לנו מלמעלה. מה, אני אבקש סליחה במקום הבורא? אני צריך לבקש סליחה על מה שמוטל עלי, וחוץ מפעולת החיבור אין לי מה לעשות, ואם אני לא מצליח לעשות זאת אני מבקש סליחה. אז אנחנו עוד צריכים לראות אם אנחנו מצליחים או לא, אולי חלקית, על מה? אתה לא יכול לבוא להגיד, "סליחה". אתה צריך לתת דין וחשבון. לכן בודקים את הכול. כמו שאתה בודק לאור הנר חמץ כי נשאר לך אולי עוד משהו מהרצון לקבל שלך, וכולי.

תלמיד: יש אנשים מסוכסכים, לא מדברים, שנים, גם פה.

אין דבר כזה, אין, חייבים להשלים.

תלמיד: אם אני לא משלים איתו, אז יש לנו איזו תקלה בדרך?

זו לא תקלה, יש לפניך קיר. אתה לא תוכל להגיע לבורא, אם אתה מסוכסך עם מישהו בחברה. לא עם כולם אתה צריך להיות ממש, לא עד כדי כך, עוד לא הגעת לגמר התיקון, אבל אתה צריך לראות עד כמה שאתה קרוב אליהם, בטח. עד כמה שאתה רוצה לעזור לכולם.

תלמיד: למרות שהוא סידר אותי, ואני מרגיש שהוא דפק אותי?

זה הבורא סידר, אחרי כל אחד עומד בורא. מי זה הוא?

תלמיד: אז אני צריך גם לבקש ממנו סליחה באופן פיזי, או שאין צורך כי זה משהו פנימי?

למה לא?

תלמיד: כי קשה לעשות את זה.

אז לפחות אתה תדע שאתה עשית משהו. תוכל אחר כך באמת לחשוב שאתה צדיק. ככה מאיפה אתה יודע שאתה צדיק?

תלמיד: זאת אומרת, שזאת חובה.

זאת לא חובה, זאת בחירה, אתה יכול לא לעשות.

תלמיד: אבל כדי להתקדם ברוחניות אני חייב לבקש ממנו סליחה?

זה תנאי.

תלמיד: יש תנאים בזה, נכון?

זה חוק, התנאים האלה הם חוקים. אבל באמת אנחנו צריכים לעשות מאמץ. האמת שאנחנו לא כל כך מדברים על הסליחות, הכנה ליום כיפור ולעוד משהו, כי אצלנו זה צריך להיות כל הזמן. אבל באמת תעשו מאמץ שבוע ימים, איך זה להיות מחוברים יותר ויותר, בכמות ובאיכות, יחד, כמה שיותר צמודים בלב ובמוח, להיות מכוונים להרגשה אחת, לרצון אחד המכוון למטרה אחת, ותראו.

נותנים כאלה תנאים, לא היה לך בהיסטוריה מצב יותר נוח וטוב מוכן מלמעלה, שאנשים כך יישבו וילמדו את זה, ויקבלו אפשרות ותמיכה מלמעלה לממש, לא היה לך דבר כזה. כמה שקראתי כל מיני דברים תמיד זה היה בצמצום, בדוחק, ברעב, בצנע, בכל מיני פחדים, בכל דבר. תראה איזו כמות אנשים יושבת, ועוד תראה מה שקורה לנו בעולם, ומה לא מקבלים? בניין ממוזג.

אני זוכר כשהגעתי לרב"ש, אז מי נכנס לבית הכנסת, לאותו מקום שבו לומדים, אנשים מבחוץ לא היו נכנסים, אם נכנסו היו מסתכלים עליהם, למה הם נכנסו? כי יש כאן תה, או קפה, אפילו עם סוכר, אפילו עם חלב, ודאי שיכנסו. זה היה, אחר כך המצבים כבר השתנו, ככה זה.

שאלה: הסליחה האמיתית היא שלא הייתי מספיק מחובר עם החברים, עם הקהילה?

שהם כולם עשו את כל התנאים שאתה תתחבר אליהם, ואתה זלזלת בהם.

תלמיד: ולא עשיתי?

ולא עשית. ואת זה הבורא סידר לך, יחס כזה יפה מהם, ואם אתה כבר רוצה לראות עד הסוף, הוא גם כן סידר לך שאתה תזלזל, כדי לראות עד כמה שאתה נמצא בפגם, בשבירה. אז אתה קודם כל צריך להודות, שאתה הגעת למצב שאתה יכול לבקש סליחה. מה זאת סליחה? זה תיקון של אותו הרצון שדוחף אותך מהסביבה.

תלמיד: אז קודם כל אני מודה לבורא שנתן לי את הזכות להבין על מה אני מבקש סליחה, וממי אני מבקש סליחה. ולגבי הצום, יש הרבה כאלה שצמים פעם בשנה.

על הצום אני לא מדבר, זה עניינך.

שאלה: למה האמונה שלי יורדת כל הזמן?

כדי שאתה תחדש אותה ותגדיל אותה.

תלמיד: אני מבקש כוח אמונה, והבורא נותן לי תלונות.

כן אני רואה, כדי שתבקש עוד יותר. אתה צריך לבקש רק דבר אחד, תעזור לי להתכלל בחברים, אני רוצה להתכלל בהם. להתכלל, אתה יודע מה זה להתכלל? שיש לך מרק, אתה לוקח מלח ושופך על המרק והמלח נכנס לשם, אז כך אתה רוצה להתכלל בחברה, שלא יישאר כלום ממך, ככה להיכנס.

תלמיד: אז לא לבקש כוח אמונה, רק להתכלל?

את זה תבקש, כלום חוץ מזה. זה נקרא כוח האמונה, להתכלל בצורה כזאת בסביבה שאתה פשוט נכלל שם.

תלמיד: אני מנסה עוד ועוד לעשות מאמצים להיכנס לחברה, ואני מקבל עוד ועוד דחייה?

יופי, אתה צריך להודות על זה, כי הבורא כל פעם נותן לך עבודה, להיכנס לחברה עוד יותר ועוד יותר, ועוד לבקש להיכנס לחברה ועוד. הוא אוהב שאתה פונה אליו ומבקש. זה כמו עם ילד קטן, אתה עושה כל מיני תרגילים שהוא יבוא אליך ויבקש "אבא אני לא יודע לעשות, תעזור לי", אתה נהנה ואתה עוזר לו, אחר כך הוא שוב אומר לך "אבא לא יוצא לי בוא תעזור לי". ככה הבורא רוצה שאתה תבוא אליו, הוא נהנה מזה. אז מה אכפת לך שזה כאילו לא מצליח, אתה מצליח בזה שיש לך יכולת, סיבה לפנות לבורא. אז אתה מאושר, תגיד תודה.

תלמיד: אני רק צריך מאמצים פנימיים?

הכי טוב כדי לא לטעות לעשות את זה בחברה, בחברה. עכשיו נגיד יש לכם 5 ימים עד יום כיפור? יופי אז תעשו. תעשו מאמץ, "אנחנו רוצים להתכלל זה בזה, בואו נעשה מאמץ, יש לנו תאריך נעשה מאמץ". זאת תקופה מוגבלת, זה יהיה יותר קל.

שאלה: אני לא מבין את העיקרון, שההתכללות בכלי גדול יותר מקרבת בינינו יותר?

אתה תתחיל לעשות ויהיה לך ברור. אין לי מילים, גם לי אז יהיו מילים אם תתחילו כך. אם אנחנו נתכלל בקבוצה גדולה, עד כמה שאפשר לסדר שם את הדברים שהכול יהיה בגדול, זה וזה ואלו ואלו לא מתחברים, רחוקים זה מזה, בואו אנחנו נעבוד איתם יחד, עם הכלים הגדולים האלה, רצונות, שם זה צ'כיה, וכאן זה איטליה, ושם זה בולגריה, ושם זה ספרד, ואתה לא יודע איך לחבר את הדברים האלה יחד, אבל כל אחד חייב להשתדל כך לעשות, אז מתוך זה שאתה עושה את זה, אתה מקבל מזה איזו מין הרחבת דעת.

איך אני עושה את זה? זה דברים גדולים, ממש גופים גדולים, כמו שבחלל יש לך פלנטות, כוכבים, אתה לא יודע איך לראות מהם מערכת אינטגרלית, אבל אתה משתדל איכשהו לחבר אותם ברצון אחד, במטרה, בכוונה אחת. ואז כשאתה חוזר לעשירייה, "מה זאת עשירייה, זה הכול? הגעתי לבית, הכול נמצא, החברים קרובים, מבינים זה את זה". אתה תראה עד כמה שפי כמה וכמה אתה תגלה כאן בעשירייה כל מיני הבחנות עדינות שקודם לא שמת לב להן, ועד כמה שאפשר להתקרב ואפשר לדבר, והחברים מבינים אותך יותר. זו ההגדלה של הכלים.

ואחר כך שוב, זה מה שהתחלנו לקרוא, "התקרבות והתרחקות", שזאת נשימה, זה החיים, בצורה כזאת אתה מתחיל להרגיש את החיים, אתה מברר את הדברים, איפה אתה נמצא. אז אנחנו חייבים לצאת ושוב להיכנס, שוב לצאת ושוב להיכנס. זה לא סתם כך לפני הכנס, זאת העבודה שלנו שהיא תימשך.

תלמיד: מה זה לצאת?

לצאת, שאני הולך לחבר את כולם כעשירייה אחת, נגיד אירופה. ואני מבקש מכל הכלי העולמי עכשיו לעבוד על זה.

תלמיד: על מה אני צריך לחשוב עכשיו בזמן השיעור בנוגע לזה?

איך אנחנו מתחברים כאן, נגיד בקבוצה עכשיו שאני לומד איתה, עם כל החברים אולי שאנחנו רואים על המסכים, איך אנחנו מכינים את עצמנו לחיבור הזה, איך אנחנו עובדים על החיבור הזה אחר כך במשך היום. אבל בלי התרחבות לא תהיה לנו התכווצות. הקומפרסיה הזאת שאחר כך אתה מגלה שיש לך הכול בעשירייה אחת, זה יכול להיות רק בתנאי שאתה הולך ל"שדה אשר ברכו ה'", כך הבורא עשה. קנה המידה גדולים, אבל אתה יכול שם לראות דברים בצורה יותר רחבה, זה משהו אחר.

זה כמו שאתה נכנס עם זכוכית מגדלת לתוך העשירייה, ואתה רואה איזו עשירייה? כל חבר הוא כנגד מדינה או כנגד איזו יבשת. "עד כדי כך הם מורכבים?", כן. אבל כשאתה חוזר לעשירייה יש לך את ההרגשה הזאת. אתה מקבץ את כל התכונות, כל הדברים שזיהית בכלי הגדול, אתה מקבץ אותם בכלי הקטן ואתה עובד איתם גם שם. אתה נכנס לרזולוציה יותר גבוהה, שאתה רואה אפילו בעשירייה עולם ומלואו, וחוץ מה-ו-י-ה אין שום דבר.

שאלה: כשאנחנו מתחילים להתרחב ולהכיר עוד קבוצות בעשירייה הכללית הזאת, אנחנו רואים חלק בעשירייה הכללית שנמצא בקושי, למשל הם עוד לא נרשמו לכנס או הם לא נמצאים בשיעור, מה אנחנו יכולים לעשות באופן פרקטי כדי לעזור לאותה קבוצה, לאותו חלק?

צריכים להשתדל, אבל איך לעזור אני לא יודע. צריכים לפנות אליהם ולבקש. צריכים לפנות לקבוצות אחרות. נגיד, אני לא כל כך יכול להשפיע בצורה ישירה על קבוצת איטליה, אז אני מחפש איזה חברים או איזה קבוצות או מאיזו יבשת אפילו יכולים להשפיע עליהם בצורה יותר מועילה ממני. ויכול להיות שאז אני פונה, סתם, לאפריקה כדי שהחברים האלה מאפריקה יפנו אליהם. דווקא בגלל זה שהם [תלמידים] מתחילים. ובינינו, כשאני מדבר עם האפריקאים, כי יש לי פעם בחודשיים, שלושה חודשים פגישה איתם, אני מאוד מתפעל מהם, הם מדברים בצורה כזאת שיש להם הבחנות מאוד מיוחדות, חדות, שאין לאחרים. לכן אני אומר, אני צריך לחפש, אני לא יודע אבל אני מבין אותך. ובאמת אנחנו נמצאים עכשיו עדיין במצב מאוד מאוד לא משביע רצון עם החברים שלנו מאירופה, ממש.

סך הכול, הם לא מבינים מספיק בצורה רצינית שבשבילם הכנס הזה הוא כנס גורלי, שאחר כך רק אנחנו נלך ונפתֵח אותו במשך שנה, שנתיים, כי מתי יהיה לנו עוד כנס כזה. צריכים לחפש על ידי מה להשפיע עליהם, אבל זאת העבודה שלנו להביא כמה שיותר אירופאים לכנס וכמה שיותר לחמם אותם בזמן הכנס, ולארגן אותם בעשיריות, ולהשפיע עליהם לטפל בהם מבחוץ כך שאנחנו נתכלל איתם יחד בעבודה, ונטפל בהם בזה שאנחנו נשמור עליהם מבחוץ. זאת העבודה שלנו, בזה אנחנו בונים את עצמנו, כך אנחנו מקבלים את השטח הזה.

שאלה: איך אפשר לטעות בבקשת סליחה אם אין עוד מלבדו?

אין עוד מלבדו זה שהוא מפעיל אותך, אבל בזה הוא משאיר לך גם את השטח שבו אתה יכול לפעול. ואם אתה לא פועל מתוך השטח הזה שאתה מבקש, אז הוא לוחץ עליך יותר, ואז תלוי עד כמה שאתה יכול לסבול, אתה תגיע בסופו של דבר למצב שאתה מה שנקרא תחזור בתשובה, שאתה תגיע אליו בחזרה.

הכול תלוי בכמה שאנחנו רגישים לפניית הבורא אלינו, כי השדה הזה שנקרא בורא הוא מעורר את הרצונות שנמצאים בשדה הזה והרצונות האלה מתעוררים רוצים להתקשר לשדה, ושהשדה יתחיל לחבר אותם, לסדר אותם. הכול תלוי לא רק בשדה עצמו, אלא בכמה שהרצונות האלה שנמצאים בשדה, כמו פלנטות שנמצאות בחלל, הם בעצמם צריכים לעורר את החלל. זה לא חלל, זה כוחות שפועלים.

שאלה: דיברת על הבקשה לבורא, על דרישה פנימית. האם הרצון שלו לקרב אותנו אליו נובע מתוך הייסורים שלו מזה שאנחנו מרוחקים ממנו ולא מרגישים את מה שהוא מרגיש?

כן, הבורא מרגיש פי כמה וכמה לפי הדרגה שלו את המצב שלנו, כמו שההורים מרגישים את הטעויות ש[הילד] הקטן עושה ולא מכיר עדיין ולא מודה בהן.

שאלה: איך אנחנו בזה שאנחנו מתחברים בינינו בעשירייה יכולים להרגיש את העשירייה של אירופה, מה זה הדבר הזה עשירייה של אירופה, לא מובן?

את כל אירופה אנחנו צריכים לראות כעשירייה אחת. אתה יכול לקחת כל חלק מ"בני ברוך" העולמי ולהגיד אני מקבל את זה כעשירייה. ואז אתה יכול לגלות בה באמת עשירייה. זה נקרא אינטגראליות שבמערכת, שכל חלק וחלק יכול להיות גם עשירייה נפרדת, וגם עשירייה שאתה כולל אותה עם כל יתר חלקים. בכל צורה איך שתסובב, כל דבר ודבר יכול להיות או חלק או עשירייה שלמה. תדבר עם מתמטיקאים הם יסבירו לך. זה פשוט.

שאלה: כשאנחנו הכנו את התורנות הזאת של העשיריות, במשך שבוע נפגשנו כל ערב בזום ארגנטינה, ניו יורק, הונגריה, טבריה, מוסקבה, פתח תקווה, ואתה אמרת עכשיו שני דברים, האחד, שצריך לבקש מהבורא להתכלל זה בזה, ולעשות את זה עד יום כיפור, והדבר השני זה לחשוב איך לעבוד על החיבור בינינו. אז השאלה היא האם התכללות אפשרית אם לא מתחברים בכאלה פעילויות או פעולות פיזיות כמו להתאסף בזום, להתאסף בשיעור, או שמספיק לחשוב על זה?

לא, זה לא מספיק לחשוב, אנחנו נמצאים בעולם המעשה, המעשה הפיזי ולכן לא ייתכן שאנחנו נשב ככה ב"פוזה לוטוס" ונעשה איזה כוונות, זה לא מספיק. אנחנו צריכים לעשות ממש "אשר ברא א-לוהים לעשות" לעשות סעודות, לעשות שיעורים, לעשות ממש חיבורים. כן צריכים. תראה מה שנפתח בעולם בכלי תקשורת, באינטרנט וכן הלאה, שאנחנו יכולים עד כדי כך לשבת עכשיו יחד מכל היבשות ולעבוד על החיבור בינינו.

תלמיד: זאת אומרת, צריך קודם כל להתאסף בצורה פיזית או בזום איפה שהוא ומזה מתחילה העבודה, ולא סתם לחשוב ולהיות בכוונה?

לא סתם לחשוב, זה מיד חייב להגיע למעשה. אין שום דבר שנגמר במחשבה, "הכול אשר ברא א-לוהים לעשות" חובה. אחרת אתה יכול להגיד, אני עכשיו יושב בפינה וחושב על כל העולם עד שמביא אותם לגמר התיקון, אין בזה שום דבר חוץ מטעות גדולה שבה אתה מכניס את עצמך בפנים.

שאלה: מה צריכה להיות הכוונה בזה שאני מתחבר למישהו אבוד, האם להתחבר עם הבורא או להתחבר עם אותו אדם?

אתה צריך לרדת לדרגה שלו שנראה לך שהוא אבוד, ונראה לך כנגד זה שאתה צדיק ולהציל אותו, אבל במה להציל? שאתה והקבוצה הזאת שהיא בעינייך אבודה והבורא, שאתם תעבדו יחד, שאתה תתפלל לבורא שאין לך כוח להציל את האדם ההוא, ואתה מבקש ממנו דרכך שיעשה את זה זהו. "המתפלל בעד חברו זוכה תחילה", שזה יעבור דרכך, כל כוח הבקשה וכל כוח הפעולה, התיקון, שיעבור דרכך. אתה רוצה להיות נוכח בזה, אתה רוצה להיות בזה ממש, אתה רוצה להתכלל עם הצער שלו, שכאילו אתה עושה את זה, ואתה אשם בזה ואז אתה תגלה שבאמת זה כך, שכל הקבוצה הזאת שהיא לא נפעלת נכון, זה בעקבותיך דווקא. אתה תגלה את זה, כי כך אתם נמצאים במערכת הכללית של אדם הראשון. ואז יחד עם זה אתה תזכה בתיקון שלך לראות אותם המתוקנים. זהו, ככה זה יהיה.

שאלה: לגבי הנושא שבמאמר, הוא נותן כאילו שלבים מסוימים של הסליחה, של זלזול, תוכל קצת לחדד מה זה בעצם השלבים האלה?

לא, אתם צריכים לראות את זה כמו שעוזרים לאנשים, אתה צריך קודם כל להרגיש שזה הכול בעיקבותך.

(סוף השיעור)