שיעור ערב 15.08.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק ד', פרק ד', דף רל"ה, עשר הספירות של עקודים כולל ו' פרקים

קריין: אנחנו לומדים מספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', דף רל"ה עמ' 235, אות ו' דברי האר"י.

אות ו'

אחר כל ההסתלקות חזרו האורות למקומם, דהיינו בפרצוף ע"ב דא"ק,

חוץ מאור הכתר, ואז נעשה ביטוש מרשימה דכתר ואור החכמה זה בזה

ויצאו ב' כלים, א' לכתר וא' לחכמה, שה"ס זכר ונקבה בראש ע"ב דא"ק.

"נ אמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם ס חוץ מן הכתר, כנ"ל, ואז ע כלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה, כי כשחזרה החכמה ונכנסה בו, אז פ הכה אור החכמה בהרשימו שהניח בו הכתר במקומו. צ והיו אלו הכאות כפולות, שלפי שרשימו של הכתר, להיותו בחינה עליונה מן החכמה, לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצין, וגם החכמה בהיותה באה עתה מלמעלה, ונמצא עומדת על הרשימו והוא גבוה ממנו, לכן הכה עתה ברשימו והוציא ניצוצין אחרים. לכן נעשו עתה ב' כלים, ק אחד לרשימו של הכתר ואחד לחכמה שבא עתה. וכבר ר הארכנו בזה במקום אחר, איך שיש בכתר זכר ונוקבא, והמה אלו הב' שזכרנו פה, שהם הרשימו והחכמה."

נקרא למטה, אולי נבין משהו.

אות נ'.

קריין: אות נ' אור פנימי מבארת "אמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם".

פירוש אור פנימי לאות ו'

"נ) וצריכים להבין מאד ענין קבלה זו, שקיבלו הספירות מהמאציל אחר עליתן אליו," זאת אומרת שפרצוף גלגלתא הזדכך, המסך הגיע לפה דראש ומתחילה ההתפשטות השנייה. מה קורה אז? "והענין תבין אחר שתדע ענין הסתלקות הע"ס דגופא ועליתן למאציל על בוריו. ודע שכל זה נמשך וקשור רק באור המלכות, שפירושו המסך והאו"ח שבמלכות, שהרי אור אחר אין במלכות, כי אינה מקבלת שום אור ישר לעולם, כנודע. ולפיכך כל האור שבה, הוא רק האו"ח, הנמשך ע"י זווג דהכאה בהמסך שבה. באופן, שעביות דבחי"ד היא הכלי של המלכות, והמסך המעכב על אור העליון מלהתפשט לעביות דבחי"ד, עם האו"ח העולה בסבתו נחשבים להאור של המלכות.

ולפי זה תבין, אשר עיקר ענין עליות האורות להמאציל, הוא קשור בעלית המלכות בלבד. כי עולה, פירושו, מזדכך ומשוה צורתו להעליון שהשוואת הצורה להעליון, מביאו ומחברו בעליון, כנודע. והנה אין ענין הזדככות העביות נוהגת, אלא במלכות שיש בה עביות, משא"כ בט"ס ראשונות שאין בהן עוד בחינת כלי כלל, ונחשבות כאן רק לאור גמור (כנ"ל בדברי הרב ח"ד פ"א אות י"א), איך יתכן לומר בהן ענין הזדככות העביות. אלא ודאי שענין העליה וההזדככות נאמר רק במלכות בלבד. ואין הכוונה, על הכלי של המלכות, כי הכלים, אינם מזדככים לעולם מן עביותם (כמ"ש בח"ב תשובה מ"ג)," הכוונה על הרצון. "אלא הכוונה היא, על המסך המתוקן בכלי המלכות, (כמ"ש לעיל באו"פ פ"ב אות י' עש"ה)."

העביות לא מזדככת, לא קורה עימה כלום. אנחנו משתמשים עם העביות ברוחניות רק לפי המסך, רק לפי הכוונה, על מנת להשפיע. אז הכוונה על מנת להשפיע יכולה להתהוות ולהזדכך, להיעלם ושוב לחזור, הכול תלוי בפעולות האדם. בעביות רק משתמשים בה לפי כמה שיכולים לכוון על מנת להשפיע, אבל היא תמיד נשארת.

שאלה: הוא כותב פה שהמלכות לא מקבלת אור ישר לעולם, רק אור חוזר. למה? מה עם אור הנפש?

מפה ולמטה של הפרצוף זה כבר מלכות, ושם נכנס אור ישר מלובש בתוך אור חוזר. זאת אומרת רק לפי אור חוזר אפשר להיכנס למלכות ולמלאות אותה, ועיקר מה שמתפשט זה האור החוזר, הכוונה.

הרוחניות היא כך, אני מצמצם את הרצון שלי, אני לא רוצה להשתמש בו בכלל. אם אני כן אשתמש בו, זה רק על מנת להשפיע, בכמה שאני יכול להנות לבורא. ולכן מה מתפשט בי? רק אותה הכוונה, אותה ההשפעה לבורא שאני מסוגל לייצב.

תלמיד: אורות נרנח"י זה לא אור ישר אלא כוונה?

אור ישר אף פעם לא נכנס למלכות אחרי צמצום א', אין דבר כזה, הוא לא מקבל. "אור ישר" זה נקרא היחס הישיר של בעל הבית אלי, לאורח. אני לא מסכים לקבל ממנו בצורה כזאת, אלא רק בתנאי שאני נמצא בהשתוות.

תלמיד: כל האורות שאנחנו מדברים עליהם, נרנח"י, זה הכול כוונות?

אין לך שפה ברורה. אם אנחנו מדברים על אור חוזר, זו כוונה, או זה אור ישר, או זה השפעה, תגיד בדיוק מה אתה רוצה להגיד. אתה מכניס את המילה "כוונה" וקודם לא דיברת עליה, אז אני לא יודע למה אתה מתכוון.

"וכבר ידעת ענין ד' הקומות, היוצאות ע"י זווג דהכאה על המסך, מתחילת הזדככותו, עד שנזדכך לבחינת המאציל." מטבור לפה. "ותדע, שהקומות הללו ההולכות ומתמעטות, הן הן הספירות, שאומר הרב כאן שעלו אל המאציל ואע"פ שיש ע"ס בכל קומה וקומה, עכ"ז הן נבחנות רק בשם ספירה העליונה שבקומתן: כי הקומה דבחי"ג, אע"פ, שיש בה ע"ס עד קומת חכמה, היא נקראת כולה רק בשם אור החכמה לבד, דהיינו על שם ספירה העליונה שבהקומה. וכן הע"ס של הקומה מבחינה ב', שהיא עד הבינה, נקראת בינה בלבד. ודבחי"א בשם ז"א. ודבחינת כתר ושורש בשם מלכות." זאת אומרת כל קומה וקומה, מה שלא יהיה, נקראת לפי האור העליון הגדול ביותר שהיא יכולה לקבל על מנת להשפיע.

"גם תדע, שכל אלו הרשימות, שהאורות של העקודים הניחו בכלים שלהם אחר הסתלקותם, הנה כל אלו נשארו רק בכלי המלכות, שהרי היא הכלי המיוחדת, לכל הע"ס דעקודים (כנ"ל), וזהו האור העב, שמביא הרב לעיל (פ"ב אות י'), שהוא בחינת הכלים עצמם דעקודים, אשר שם הניחו האורות את הרשימות שלהם. הנה בהכרח, שהוא בחינת המלכות לבדה, שהרי בט"ר אין שם שום עביות, כנ"ל. ונתבאר באו"פ שם, אשר אור העב הזה ה"ס או"ח שבהמלכות, שנתרחבה עמו מינה ובה, להלביש הע"ס דאו"י ממעלה למטה שנקרא גוף, (עש"ה). הרי מבואר, שהרשימות כולן שנשארו מהתפשטות הראשונה אחר הסתלקותה הן נשארו בהכרח רק במלכות לבד." אנחנו עוד נלמד את זה.

"ונתבאר שהמלכות כלולה מהרשימות כולן שנשארו מהתפ"א, ועל כן אחר שעלה המסך להמלכות של ראש, שפירושו, שנזדכך המסך מכל עביותו ובא בהשוואת הצורה למלכות של ראש, הנה נבחן, שגם המסך שעלה כלול מכל הרשימות שנשארו במלכות, חוץ מרשימו דבחי"ד, משום שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו, (כדברי הרב בח"ד פ"ג אות א' ע"ש באו"פ). עתה תבין דברי הרב כאן, שאומר "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל, חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". כלומר אחר שהמסך דמלכות של הגוף עלה למלכות של ראש, שנקראת בחינת מאציל אל הגוף כנודע, והוא מכח השוואת הצורה אליו, כנ"ל, ונמצא משום זה, שנתחבר ונכלל עם המסך שבמלכות של ראש, כמו בחינה אחת, ומתוך שהמסך שבמלכות של ראש, נמצא שם בתמידיות בזווג דהכאה, כי אין הזדככות בראש, כנודע, הרי גם המסך דגוף שעלה ונכלל עמו, נמצא שמשמש עמו יחד, לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח ממטה למעלה הנוהג בראש, כי נכלל באותו בחינת עביות שישנו בהמסך שבמלכות של ראש.

וכבר ידעת, שאלו הרשימות, שנשארו בהמלכות של הגוף, הנה הן כלולות בהמסך שעלה לראש, שהן רק עד עביות דבחי"ג, כי מעביות דבחי"ד לא נשארה רשימה כנ"ל, ולפיכך אחר שהמסך דגוף, נכלל ובא בבחינת הזווג של המסך של ראש, וקיבל ממנו את עביות שממטה למעלה הכלולה בו, הנה אז חזרו ונתעוררו אותן הרשימות הכלולות בו ממלכות דגוף, ושבו לעביותן כבתחילה, דהיינו עביות שממעלה למטה כנוהג בגוף. באופן, שמתחילה נכלל המסך בהמלכות של ראש, ונתעבה בעביות שממטה למעלה הנוהגת בראש, ואח"כ נתעוררו הרשימות הכלולות בהמסך ונתעבו גם הן, שבהן נתהפך העביות ונעשתה לבחינת ממעלה למטה.

וצריך שתדע, ההפרש הגדול בין עביות שממטה למעלה, לבין עביות שממעלה למטה. כי ממטה למעלה, פירושו, כבחינת התנגדות אל התלבשות, ועכ"פ אין שם יחס של הלבשה ולא כלום, וע"כ היא בחינת ראש, שנקראת כתר או א"ס. והפוכו הוא, בחינת עביות שממעלה למטה, שפירושו, בחינת הלבשה גמורה להאו"י, וע"כ נקרא גוף או נאצל, ולעולם אינו נקרא בשם א"ס או מאציל. והבחן זה, נוהג בראש וגוף שבכל הפרצופין שבעולמות.

ולפיכך בעת שנזדכך המסך מכל עביותו לגמרי, שהשווה צורתו אל בחינת מלכות של ראש, שהוא נקי לגמרי, מבחינת עביות שממעלה למטה, כנ"ל, מובן מאליו, שהרשימות הכלולות בו היו שקטות לגמרי, ונחשבות כמו שאינן במציאות כלל. ואז נכלל המסך דגוף בהמסך של ראש, בעביות שממטה למעלה. אמנם כיון שנתעבה המסך, אע"פ, שהיא רק עביות שממטה למעלה מ"מ, אותן הרשימות השקטות והנחות הכלולות בהמסך, נתעוררו משום זה וקמו לתחיה, דהיינו שנתעבו גם הן, אמנם כיון שהרשימות הללו באו מגוף, שכבר היו ביחס הלבשה, נמצא מאליו שעביות הזו נתהפכה אצלן לבחינת ממעלה למטה, לבחינת גוף. והמסך קנה מחמת זה שינוי צורה רחוקה מאוד מהראש, דהיינו, כשיעור ההפרש מן בחינת ראש לבחינת גוף.

ונמצא, אשר באותו רגע, שהעביות שממעלה למטה נתגלה בהמסך שהוא בחינת גוף, נבחן, שהמסך חזר ויצא מהראש וירד לגוף, אלא לא לבחינה ד' של גוף המכונה טבור, אלא רק לבחינה ג' של גוף שנקרא חזה, שהוא מטעם, שהמסך לא היה יכול להתעבות רק עד בחינה ג', כי בחי"ד לא השאירה רשימו בהמסך כנ"ל.

והנך מוצא, שהמסך שעלה למאציל, השיג שם ב' בחינות של עביות, דהיינו עביות שממטה למעלה, מכח התכללותו מתחילה במלכות של ראש. ועביות שממעלה למטה, שנתעורר וחזר להרשימות הכלולות בו. ולפיכך בצאת המסך, ממלכות של ראש אל מקום החזה שבגוף, כנ"ל, הוציא מתחילה בחינת זווג דהכאה דבחינת ע"ס של ראש מהחזה ולמעלה מכח העביות שממטה למעלה הכלולה בו, והיינו רק בקומת חכמה, כי אין בו רק עביות דבחי"ג. ואח"כ, נתפשט מחזה ולמטה לבחינת ע"ס דגוף, מכח העביות שממעלה למטה הכלולה בו. והוא הנקרא התפ"ב.

וזה אמרו "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל" כלומר, אחר שהמסך דגוף נזדכך לגמרי, המכונה שעלה אל המאציל, שהוא מלכות של ראש כנ"ל, הנה קבל שם שוב כח לחזור ולהתפשט להתלבשות ע"ס כבתחילה, שהיינו שחזרה ונתעוררה עביות, שבהרשימות שבו, עד לבחי"ג, אשר אז חזר למקומו למלכות דגוף כבתחילה, כנ"ל, ואז יצא עליו התפשטות ב' בע"ס של ראש וגוף כבתחילה כנ"ל. וז"א "חזרו למקומם" דהיינו למקום מלכות דגופא. כמו שנתבאר."

הוא הסביר לנו את מה שקורה בצורה רחבה. איך מסך שעולה מטבור לפה מאבד את דרגות העביות, ובפה מקבל דרגת עביות חדשה, ומשנה את הכיוון ממטה למעלה וממעלה למטה, ובזה הופך להיות שוב, ממסך דראש למסך דגוף.

האמת ששטחית אפשר ללמוד את זה, אבל נקווה שנרגיש איך זה עובד ואז הכול יהיה ברור. כל חכמת הקבלה היא עכשיו בעצם רק בתור סגולה, ואחר כך כשנרגיש אותה בפועל עלינו, נבין איך זה קורה. רק "ממעשיך הכרנוך".

קריין: אות ס' בדף רל"ז, טור א', אור פנימי. אות ס' מבארת "חוץ מן הכתר".

"ס) והוא משום שהמסך לא נתעבה יותר בהתכללותו במלכות דראש, אלא עד בחי"ג, כי בחי"ד לא השאירה רשימה, כבדיבור הסמוך, והתפשטות היוצאת על מסך דבחי"ג, הוא רק עד קומת חכמה, וחסר אור הכתר. וז"א "שכולם חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". ונמצא שאור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א, ונשארה המלכות בלי אור."

ודאי שזה הכול לא נכון. לא נכון בזה שוודאי שלא אותם האורות נמצאים בכלים החדשים האלה. אלא כדי להשוות מה שהיה לעומת מה שיש אז הוא כך אומר, שאור שהיה כאן נמצא שם וכל האורות מסתדרים לא לפי הכלים שלהם, מלכות נשארת ריקנית, אור שהיה בכלי דחכמה עכשיו נכנס לאור דכתר. זה לא יכול להיות, אלא רק בצורה השוואתית כך אנחנו יכולים להגיד. זה חייב להיות ברור.

קריין: אות ע מבארת "כלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה".

"ע) היינו כלי דנוקבא דכתר, שהיא אור החכמה המתלבש בכלי דכתר, החסרה כאן מטעם שנתבאר לעיל (פרק זה אות ד' ועי' באו"פ שם)." הזדכך.

קריין: אות פ מבארת "הכה אור החכמה בהרשימו שהניח בו הכתר במקומו".

"פ) האור דקומת חכמה, שבא להתלבש בכלי דכתר הוא דומה לטבע אור חוזר היורד, (הנ"ל בדברי הרב) (בפרק ג' אות ט' ובאו"פ שם) שהוא בסתירה אל אור הרשימה, ומכים זב"ז." ואז מתוך ההכאות, שלא יודעים בדיוק מה קורה, עם מי הצדק ומה זה אור הכתר שנסתלק ובא במקומו אור החכמה, בהכאות האלה מגיעות הוויות הכלים החדשים. זאת אומרת, אי אפשר להגיע לשום מצב חדש אלא מהכאות, מבלבולים, מכל מיני תסכולים שאז מתברר הכלי החדש. והוא מתברר לא בגלל התסכולים והבעיות האלה, אלא פשוט בדרך המדרגה כך אנחנו מרגישים.

קריין: אות צ מבארת "והיו אלו הכאות כפולות".

"צ) כי הרשימה הנשארת מהתפ"א, מתוך שהיא עליונה מן החכמה, כי קומתה עד הכתר, ע"כ היא נמצאת בסתירה לאור החכמה הבא עתה, שקומתה רק עד החכמה, (כבאו"פ לעיל פ"ג אות ס' עש"ה). וכן יש מעלה לאור החכמה בהיותו בא עתה מלמעלה למטה," שהיא ממש אור, "כדי להתלבש בהכלים, משא"כ הרשימה שטבוע בה החפץ להסתלק מבחינת התלבשות אע"פ שאינה עולה ממש, (כנ"ל בדברי הרב פ"ג אות ט' ובאו"פ שם אות ע' עש"ה)." היא רשימו דכתר. אבל זה רשימו וזה האור, ולכן האור הוא מנצח, שולט על הרשימו.

קריין: אות ק מבארת "אחד לרשימו של הכתר ואחד לחכמה שבא עתה".

"ק) פירוש, שאור העב, שנפל מהרשימה מחמת הכאתו של אור החכמה בו, נעשה לכלי לאור הרשימה, שהוא בחינת הזכר של הכלי דכתר. ומהניצוצין שנפלו מאור החכמה מחמת הכאתו של אור הרשימה בו, נעשה הכלי לאור החכמה שבכלי דכתר, שהוא בחינת הנקבה של הכלי דכתר. ואע"פ שיש כבר כלי לזכר דכלי דכתר כנ"ל. מ"מ ע"י הכאתו דאור החכמה, הוא נגמר ונתחדש (כמ"ש זה באורך בחלק ה' בע"ה)."

הכול בא מהתנגשות האורות הנוכחיים עם האורות הקודמים, זאת אומרת מהתנגשות של התפעלויות. או נכון יותר להגיד, הכלים נולדים מרצוי ומצוי, ממה שאני הייתי ועכשיו רוצה, וממה שאני עכשיו מקבל ואני כן רוצה שיתקבל. מכל הסתירות האלו נולדים הכלים החדשים.

קריין: אות ר מבארת "הארכנו בזה במקום אחר, איך שיש בכתר זכר ונוקבא".

אות ז' למעלה האר"י.

אות ז'

ההזדככות וההסתלקות שהיו בעקודים דומות בצד מה

לביטול מלכים של עולם הנקודים שמתו ונתבטלו

"והנה מכאן תוכל להבין, איך יש ג"כ בעולם העקודים, מציאות ביטול מלכים בצד מה, כמו בדמיון אותם המלכים שמלכו בארץ אדום, שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים, שהרי ענין ש התעלמות של אורות העקודים ועלייתם במאצילם, הוא גם כן ביטול מלכים בכאן, דוק ותשכח."

שוב.

אות ז'

"ההזדככות וההסתלקות שהיו בעקודים דומות בצד מה

לביטול מלכים של עולם הנקודים שמתו ונתבטלו"

ההבדל הוא שהכלים נעלמים, אבל נעלמים מתוך זה שהם בכל זאת תיפקדו וקיבלו על מנת להשפיע. מה שאין כן שם, הכלים נעלמו ולא יכלו יותר לחזור לתפקיד. זאת אומרת, את האורות אנחנו לא יכולים להעביר דרך עולם הנקודים למלכות דאין סוף.

"והנה מכאן תוכל להבין, איך יש ג"כ בעולם העקודים, מציאות ביטול מלכים בצד מה, כמו בדמיון אותם המלכים שמלכו בארץ אדום, שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים, שהרי ענין ש התעלמות של אורות העקודים ועלייתם במאצילם, הוא גם כן ביטול מלכים בכאן, דוק ותשכח."

קריין: למטה, אות ש מבארת "התעלמות של אורות העקודים ועלייתם במאצילם".

פירוש אור פנימי לאות ז'

"ש) כי אלו ואלו היו על ידי עליות האורות להמאציל," גם על שבירת הכלים וגם בהזדככות, "שפירושו, הזדככות המסך. ולפיכך גם הדרכים שוים זה לזה. כמ"ש זה באורך בספרי פנים מאירות ומסבירות על העץ חיים בעניני שבירת הכלים."

רק ההבדל הוא איך המסך הזדכך, או על ידי ביטוש פנים ומקיף או על ידי שבירה.

אות ח'

ההפרש ביניהם שכאן היה קלקול ע"מ לתקן, ובנקודים היתה

שבירה ומיתה ממש

"אמנם ההפרש אשר ביניהם הוא זה, כי כאן בעקודים היה ת הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות, כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחינות כלים. אבל בנקודים, היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם, לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת, לכן גם בכאן היה קצת ביטול."

קריין: שוב אות ח'.

אות ח'

ההפרש ביניהם שכאן היה קלקול ע"מ לתקן, ובנקודים היתה

שבירה ומיתה ממש

"אמנם ההפרש אשר ביניהם הוא זה, כי כאן בעקודים היה ת הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות," אמנם פרצוף גלגלתא מזדכך, אבל במקומו נבנה פרצוף ע"ב. וע"ב שמקבל אורות בעל מנת להשפיע הוא מושך, משקם את פרצוף גלגלתא ודרכה הוא ממשיך את האורות לע"ב. לכן אמנם הוא גורם מצד אחד לגלגלתא הזדככות, אבל מצד שני הוא שוב מחזיר אותה לחיים, שמושך דרכה האורות. "כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחינות כלים. אבל בנקודים, היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם, לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת, לכן גם בכאן היה קצת ביטול."

קריין: אות ת מבארת "הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות".

פירוש אור פנימי לאות ח'

"ת) כי ע"י ההזדככות שבמסך, היו הקומות מתמעטות והולכות, ומכל בחינה עליונה נפלו ניצוצין אל בחינה התחתונה הימנה, שהיא ההתחלה של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי הניצוצין דבחינה עליונה נחשבים למדת הרחמים כלפי התחתונה. ונודע ששיתוף מדה"ר בדין הוא היסוד לקיום העולם, כנ"ל (או"פ פ"א אות ד' ד"ה וזה). וז"ש "שבעקודים היה קלקול ע"מ לתקן וסותר ע"מ לבנות" שזה דומה לשביה"כ שנפלו הניצוצין. ע"מ להחיותם במדה"ר. וכל ההפרש שיש ביניהם הוא, שכאן היה רק קלקול, ושם "היה ביטול ומיתה ממש". (כמ"ש באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס בענין שביה"כ)."

שאלה: אני לא מבין למה יש ביטול ומיתה, הרי גם זה בא לתיקון בסוף בעולם האצילות?

הכוונה היא כך, הכלים נשארו? נשארו, אפשר להשתמש בהם? אפשר. מה שאין כן בנקודים אי אפשר להשתמש בכלים, הם נשברו, הם איבדו את המסך. כאן המסך לא נעלם, הוא שומר על עצמו ומזדכך ויוצא מהפעולה, כאילו שומר על הכבוד שלו.

תלמיד: אבל יש לנו את עולם האצילות שמתקן את זה, לא?

לא חשוב מה שהוא מתקן, אבל הוא צריך לתקן. מה שאין כן כאן אין קלקול, פשוט הכלי הזדכך, הוא יצא מלקבל על מנת להשפיע, אבל הוא שומר על עצמו. התנאים משתנים, והכלי לא בנוי לתנאים האלה. זה עוד יותר לטובת הכלי, כי הוא צריך להחזיק את עצמו בכוח יותר גדול כדי לא לקבל על מנת לקבל, כי עכשיו מתגלים אורות יותר גדולים.

יש כאן שאלה, הכלי שהולך עכשיו להזדכך, כשהוא הולך להזדכך זה לא עולה לו כוח? המסך שלו בזה נעלם סתם כך, כאילו נעשתה עבודה יותר קלה בזה שהוא מזדכך שהוא עולה מטבור לפה? זה שהוא קיבל על מנת להשפיע ועכשיו מהמצב הזה הוא מתרחק ומקבל פחות על מנת להשפיע ופחות על מנת להשפיע, זה לא מאמץ יותר גדול? כי הוא נמצא בעל מנת להשפיע ועכשיו הוא יורד במדרגה.

עוד נדבר על זה.

פרק ה'

מבאר האורות הפנימיים והמקיפים דעקודים, ובו ח' ענינים:

אות א'

באורות עקודים יש י"ס פנימיות וי"ס מקיפות, ומאירות

בבחינת פנים וגם לצדדים ולכל סביבות א"ק

"* והנה מן הפה דאדם קדמון, יצאו א יוד ספירות פנימים ויוד מקיפים, ונמשכים מנגד ב הפנים עד נגד הטבור של זה האדם קדמון. וזה עיקר האור אבל גם כן מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם."

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"א.

מפני שפה דפרצוף הוא מקום ששם זה צמצום, מסך, זווג דהכאה, החלטה, הכול קורה, לכן מנקודת הפה ומטה מתפשטים אורות פנימיים ומקיפים. פנימיים מתפשטים עד הטבור בלבד. ומקיפים, יש כאן שאלה, מקיפים מתפשטים עד סיום רגלין סביב כל פרצוף דא"ק או רק עד הטבור? כאילו איפה שיש פנימיים שם צריכים להיות רק מקיפים מצד אחד, מצד שני למה אין אורות מקיפים כלפי הספירות דסוף הפרצוף? זה נלמד.

קריין: אות א אור פנימי מבארת "יוד ספירות פנימים ויוד מקיפים".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) ואין להקשות שהוא בסתירה למ"ש לקמן (פ"ו אות י"ח), אשר לא יצאו מפה דא"ק רק ה"פ וב' מקיפים. כי שם מדבר ממקיפים כוללים, אבל בפרטיות אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף. כמ"ש במקומו."

אם אנחנו מדברים על הרצון לקבל שצריך להיות תחת צמצום, מסך ואור חוזר ולחלק את עצמו בלקבל רק בעל מנת להשפיע, אז תמיד יש לו בעיה שיכול לקבל בעל מנת להשפיע רק חלק. ולכן יש לו בטוח אור פנימי ומקיף אם הוא כבר נמצא בקדושה, רק בגמר התיקון שם הכול יהיה כאור הפנימי.

קריין: אות ב אור פנימי מבארת "הפנים עד נגד הטבור של זה האדם קדמון".

"ב) פירוש, כי ב' בחינות אורות מבחינים בפרצוף שלם: הא' נקרא אור החכמה. והב' נקרא אור החסדים. וכנגדם אנו מבחינים בכל פרצוף ב' הארות: ימין ושמאל. פנים ואחור. ימין ושמאל מיוחס להארת האור החסדים, פנים ואחור מיוחס להארת אור החכמה. ונודע, שהצמצום א' היה בעיקר על אור החכמה שלא יופיע בבחי"ד, וע"כ נחלקו הפרצופים לפנים ואחור, שהבחינות שלמעלה מבחי"ד המקבלות אור החכמה, נקראות פנים. ואותן הנכללות מבחי"ד, שלא יוכלו לקבל אור החכמה, נקראות אחור. והן בפנים והן באחור, יש ימין ושמאל: שהבחינות המקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות ימין, ואותן הבחינות שאינן מקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות שמאל." אבל שוב, לא לעשות לזה ציור, ימין - שמאל, מעלה - מטה, קדימה - אחורה, זאת אומרת כל מיני כיוונים. שישה כיוונים יש לנו, מעלה - מטה, ימינה - שמאלה, קדימה - אחורה, לא לעשות כזה ציור. יותר טוב פשוט, שיש הפרש בין קבלת האורות מבחוץ, מפנים, לפי העביות שזה מחוצה לכלי או בתוך הכלי, וחסדים או חכמה. לא כדאי לעשות ציורים. "גם תדע שעיקר השמות פנים ואחור נבחן על הטבור, שמטבור ולמעלה נקרא פנים, ומטבור ולמטה נקרא אחור, כי המלכות דגוף נקראת טבור כנודע.

וזה אמרו "ונמשכים מנגד הפנים עד נגד הטבור" כלומר, שהתפשטות הע"ס האלו מהפה דא"ק ולמטה, נמשכת ומאירה בעיקר בבחינת הפנים של הפרצוף, שהיא למעלה מבחי"ד שנקראת טבור, אבל מטבור ולמטה אינו מאיר מחמת הצמצום הרוכב על הבחי"ד כנ"ל. ועכ"ז משמיענו "וזה עיקר האור אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות הפרצוף, דהיינו גם לבחינת האחור שבו, אלא שמגיע אליו דרך צדדים, דהיינו, מבחינת צד ימין וצד שמאל, כי ע"י האו"ח שבחי"ד מביאה בפרצוף, שהוא אור החסדים, נמצאת מקבלת גם הארת חכמה, אלא מבחינת אור נקבה, שפירושו, רק לקבל ולא להשפיע."

אות ב'

"* ואל יקשה בעיניך מה שכתבנו לעיל, כי ג מן אור אזן שמאל הנכנס בפה, נעשה ממנו חיצוניות הכלי, ומן נקב חוטם שמאל, נעשה פנימיות הכלי. ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי, כנראה בחוש העין, מה שאין כן בחינת האורות, כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להמשיך ולקבל בתוכו, מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף, ואור המועט נשאר בפנים, מה שאין כן בכלים. ד ואם כן איך מבחינת אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון, יהיה פנימיות הכלי."

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ב.

קריין: שוב אות ב'.

אות ב'

"* ואל יקשה בעיניך מה שכתבנו לעיל, כי ג מן אור אזן שמאל הנכנס בפה, נעשה ממנו חיצוניות הכלי, ומן נקב חוטם שמאל, נעשה פנימיות הכלי. ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי, כנראה בחוש העין," בחשיבות, בעוצמה, כי זה בכל זאת מסך, אלו אורות שמקבלים על מנת להשפיע. מה שאין כן בחיצוניות הכלי, האור הגדול ודאי שנשאר שם 99%, אבל זה לא על מנת להשפיע. "מה שאין כן בחינת האורות, כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להמשיך ולקבל בתוכו, מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף, ואור המועט נשאר בפנים, מה שאין כן בכלים. ד ואם כן איך מבחינת אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון, יהיה פנימיות הכלי."

קריין: אות ג אור פנימי מבארת "כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה".

פירוש אור פנימי לאות ב'

"ג) דע כי ב' בחינות בהכרח בכל כלי שהן בחינת המשכה ובחינת קבלה (כמבואר בחלק ג' בלוח התשובות אות קנ"ז וקנ"ח) כי הבחי' העבה יותר, היא משובחת יותר לבחינת המשכת האור, והיפוכו הוא לענין הקבלה והתלבשות האור, כי בו, הזך יותר הוא משובח יותר, להיותו מחויב בהשואת הצורה עם האור המקובל בו.

והנה ב' בחינות אלו, פעמים נקראות עליון ותחתון, ופעמים נק' פנימיות וחיצוניות, וצריכים לידע ההפרש שביניהם. והענין הוא, כי בשעה שאנו מדברים מקומה שלימה, שיש בה בחינת המשכה ובחינת התלבשות, הנה הן נבחנות בשם עליון ותחתון, כי כל שפנימיות שלו דהיינו כלי המשכה הוא עב יותר, נמצא שממשיך קומה גבוה יותר, למשל אם הפנימיות שלו היא בחי"ד, נמצא שמלביש עד קומת כתר, הנה נמצא, שמבחינת ההמשכה הוא למטה יותר, שפירושו עב יותר. ומתוך שאור הכתר מחויב לכלי הזך יותר שיוכל להתלבש בו, הרי, שמבחי' התלבשות הוא עליון יותר, שפירושו, שהוא זך יותר, כלומר שיש לו כלי הזך יותר, שאין דוגמתו, עד שראוי להלביש אור הכתר. ולפיכך כשאנו מדברים מקומה שלימה, נבחנות הד' בחינות לזו למעלה מזו, דהיינו שכל הזך יותר הוא עליון יותר.

אמנם בשעה שאנו מדברים מבחינת כלי המשכה בלבד, נבחנות לנו הד' בחינות, כמו דופן כלי, שיש לו ד' קליפות זו על זו בעוביו, שהשפע שבתוכו, מקובל ונמדד רק בקליפתו הפנימיות, ובג' הקליפות החיצוניות אינו נוגע כלל, והן משמשות בהכלי רק לחזק את הקליפה הפנימיות שבהדופן בלבד. כמו כן בכלי ההמשכה, אנו מבחינים שם את הד' בחינות שהן מלבישות זו על זו, וכל העב יותר הוא פנימי יותר והבחי"ד שהיא עיקר הממשיכה את אור העליון ע"י זווג דהכאה, שאור העליון נמדד בדיוק בקומת האו"ח שהיא מעלית, נבחנת לפנימיות הכלי. ושאר ג' הבחינות, נחשבות לחיצוניות הכלי, כלומר שאינן נוגעות כלל בהאור ואינן משמשות אותו, אלא שהן סבות לסבב את הבחי"ד, שלא תוכל להתגלות זולתן.

וזה אמרו "מן אור אזן שמאל נעשה חיצוניות הכלי" שהוא בחי"ב. "ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי" שהוא בחי"ג, דהיינו שכל העב יותר הוא פנימי יותר, כמבואר."

תעזבו את האזן והחוטם וכל החורים האלה, זה באמת מבלבל מאוד. העיקר זה העיקרון שהוא פשוט, עד כמה שהכלי יותר נמוך עם מסך יותר עבה, הוא יכול להחזיק אור יותר גדול, אבל מתלבש בדרגות יותר גבוהות, לפי הזכות. כלי המשכה וכלי התלבשות אלו שתי צורות שונות שבכלי.

זה מאוד מבלבל אותנו. אני חושב שגם בעולם שלנו יש לנו כאלו דוגמאות. איזו מידת רצון גדולה, אגו גדול צריכים להיות לאדם, אם הוא רוצה להשיג משהו גדול? מוזיקאים, הם 10 -12 שעות ביום הם עושים תרגילים. זו עביות גדולה, ואז מלבישים את האורות הגדולים. אבל זה לא שייך לזה כאילו, שתי צורות.

קריין: אות ד, אור פנימי.

"ואם כן איך מבחינת אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון, יהיה פנימיות הכלי."

"ד) הוא מקשה ב' קושיות. א' כיון שאו"מ גדול מאו"פ, היה צריך להיות שחיצוניות הכלי, תהיה יותר חשובה מפנימיות הכלי, להיותה משמשת לאור הגדול. אבל במציאות אנו רואים ההיפך, כי פנימיות הכלי הוא כל החשיבות שבהמדרגה," כי הוא מושך ומקבל בפועל, מבטא את עצמו שם. "שכל שיעור קומתה וחיותה תלוי בו. משא"כ החיצוניות שבכלי אין לה חשיבות כל כך." זה רק מקום שבו האור יכול להופיע. "וקושיא ב' הוא, אם באמת פנימיות הכלי חשובה הרבה יותר מחיצוניות הכלי, הריהי צריכה להיות נמשכת משורש חשוב יותר, דהיינו מבחינה ב' של ראש שנקראת אזן, וחיצוניות הכלי משורש נמוך יותר דהיינו מבחי"ג, ולמה היה בהיפך."

(סוף השיעור)