שיעור בוקר 27.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח תשפ"ד
ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 883
מאמר "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"
קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 883, מאמר "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".
מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה
תשמ"ט - מאמר כ"ג
1989 - מאמר 23
"הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.
ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.
אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.
לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.
אם כן השאלה היא בב' אופנים:
א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.
ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.
והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.
ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".
ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.
אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:
א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.
ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.
לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.
ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:
א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.
ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.
כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.
כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.
נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.
ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.
נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.
וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.
ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".
ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.
ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".
נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.
אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.
נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.
נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".
שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.
ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.
נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.
וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים."
שאלה: רב"ש כותב "נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי." במשך ארבעים שנים באמת קיבלתי מהבורא כל טוב, את כל מה שצריך לקבל באמת קיבלתי, והגעתי אתו להסכם שבארבעים השנים הנותרות אני מוכן לשרת אותו ולהיות אתו בהסכמה מלאה ולשרת אותו ללא קבלת שכר, האם באופן הזה אפשר להגיד שברחתי מהשכר?
אם יש לך קשר, אז דבר בתוך הקשר הזה.
תלמיד: ואם אני לא מקבל שכר אז העבודה הזו היא לא על מנת לקבל?
זה כמו שאנחנו קוראים כאן, תלוי מה זה נקרא "שכר". הכול תלוי בהגדרות שלך.
תלמיד: רב"ש כותב על שלושה דברים, "אמונה, תפילה ויגיעה", שהם כולם נגד כוח הגוף, ואחר כך הוא אומר שאת המלחמה הזאת צריך לנצח בתחבולות. צריך להבין את חוקי המשחק הזה כדי להצליח, אז איך עובדים עם שלושת הדברים האלה?
אנחנו צריכים להשתמש בשלושת הדברים האלה כדי לברר ביניהם, זאת אומרת, שסך הכול כל אחד מהם יתמוך בשניים האחרים, ואז אנחנו נוכל לברר מה התלות של זה בזה ומה היחס זה אל זה.
שאלה: כתוב "לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", ואני למדתי ממך שיש לנו רק לעסוק בתורה ולצפות לגאולה, איזה עוד מצוות יש לנו?
לעסוק בתורה זה נקרא שאנחנו רוצים להתקרב לקיום של תרי"ג מצוות.
תלמיד: האם במצוות "ואהבת לרעך כמוך", לא כלול הכל?
זה כלול אם אדם כבר מגיע לכלל הזה אחרי כל המצוות.
תלמיד: מה הכוונה?
ש"ואהבת לרעך כמוך" זה סיכום של ההתכללות של האדם עם כל התנאים שהוא צריך לקיים כדי לקיים תורה ומצוות.
תלמיד: נניח שאין בי 'גרסא דינקותא' ואני לא מברך על המזון, האם זו מצווה לברך על האוכל?
נגיד, כן.
תלמיד: ונניח שאני אוכל בלי לברך, בלי שום כוונה, פשוט אוכל כי ה'בהמה רעבה'. האם זה אומר שאני לא מקיים מצווה?
לא.
תלמיד: אז מה אני יכול לעשות, לכוון את זה או ממש ללמוד להתפלל?
בקיום המצוות מלמדים אותך איך להיות דבוק בבורא כל הזמן.
תלמיד: אבל יש 612 מצוות חוץ מהמצווה שאני מתמקד עליה של לאהוב את הזולת, איפה אני ואיפה עוד 612 מצוות?
הכול בפנים, ב"ואהבת לרעך כמוך" בצורה השלמה.
תלמיד: אז עצם קיום המצוות החיצוניות מכסה על הכול, ומגיעים לאהבת זולת?
כן. קיום המצוות החיצוניות יביא אותך לאהבת הזולת.
תלמיד: ואם אני לא מקיים את המצוות החיצוניות איך אגיע לאהבת הזולת?
אם אתה לא מקיים, אז תתחיל ותראה שזה ידחוף אותך פנימה עוד ועוד. יש גם מצוות כאלה שאתה לא חייב לקיים, כי הן מצוות ששייכות לנשים ולאנשים שנמצאים בכל מיני מצבים מיוחדים שאין לך סיכוי לקיים אותם.
תלמיד: לאגו קשה לשמוע שצריך גם לקיים מצוות חיצוניות.
גם אם נרצה או לא, אנחנו מקיימים הרבה פעולות שאין בהן כל כך הבנה מצדנו, אבל מקיימים אותן מפני שכך נהוג, כי כך הסביבה חושבת ומנהלים אותנו בצורה כזאת. ככה זה.
תלמיד: אז מה קורה עם מישהו כמוני שהסביבה שלו לא רגילה בכלל לעסוק במצוות חיצוניות?
זה קורה לנו לאורך כל ההיסטוריה, שאנחנו רואים אנשים שפתאום 'צומחים' מתוך הקהל הגדול והם שונים מהקהל ובכל זאת מקיימים משהו, והם גדלים כשונים מאוד מהסביבה.
תלמיד: אז האם באופן מוחשי איך לי סיכוי להגיע לגמר תיקון אם אני לא משתדל לקיים גם מצוות חיצוניות?
את זה אני לא יכול להגיד, זה לא חשבון שלי. אתה פונה לבורא עם מה שאתה עושה והבורא הוא זה שעושה את החשבון. ממנו אתה מקבל את הציון הסופי.
תלמיד: החשבון שלי מולו?
חשבון שלי, שלך ושל כולם, סך הכול הרבה חשבונות.
שאלה: כתוב "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה, ובכדי שתהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה". היראה היא מכך שאתה לא עושה נחת רוח לבורא? שאתה חושש שאתה לא עושה מספיק בכוונה לעשות לו נחת רוח?
שאתה עושה ומפחד.
תלמיד: הוא כותב שמטרם שאתה מגיע לאמונה בכלל, אתה צריך להיות בהשתוות הצורה.
כן.
תלמיד: זה קצת מבלבל.
אז מבלבל, אבל מה הטענות האלה?
תלמיד: במה אני צריך להתמקד? אמונה היא הרי כוח השפעה, הבנתי שהשתוות הצורה זה כבר להיות בהשפעה, כשיש לך כבר אמונה.
ומה הלאה?
תלמיד: מה מקבלים קודם, האם כוח אמונה או מרגישים השתוות צורה לפני כוח האמונה?
השתוות הצורה כביכול מסיימת את הכול.
תלמיד: זה קצת מבלבל מה שהוא כותב פה. כי בהתחלה הוא מדבר על אמונה, תפילה ויגיעה. ואחר כך הוא כותב שהסדר הכללי הוא שמתחילים מאמונה, אחר כך יגיעה ובסוף תפילה.
כך הוא כותב.
תלמיד: האם לגלות לבד?
ודאי. מה שרב"ש כותב זה לא במאה אחוז מדויק, כי הוא כותב לך אילו כוחות, באיזו צורה, באיזה סדר יכול להיות שתקבל אותם מלמעלה, מההנהגה העליונה. אבל בכל זאת אתה מקבל אותם ואתה זה שמגיב עליהם, אז תנסה לפתור אותם.
תלמיד: נניח שאני רוצה להתמקד בדבר הראשון כדי שיהיה לי קשר עם בורא, אז במה אני מתחיל?
בזה שאתה מגיע הביתה, פותח ספר, וקורא את זה כמה פעמים עם תפילה בלב.
שאלה: השכר הוא קבלת טבע שני. מה הוא הטבע השני?
הטבע השני הוא הרצון להשפיע לעומת הרצון לקבל.
תלמיד: איזה טעם יש לטבע השני, מר או מתוק?
בדרך כלל הוא מתוק.
תלמיד: אבל הדרך אל המתוק היא מרה?
אם אדם רוצה את המתוק, שהמתוק ימשוך אותו והמתוק הוא המטרה שלו, אז זו דרך מרה. אבל זה טוב, כי בצורה כזאת הוא מתחיל להבדיל מה נכון ומה לא נכון.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לפתח השתוקקות למתוק הזה?
אני חושב שאם שאנחנו מתפתחים נכון, אז אנחנו מגיעים לזה, לטעם הנכון.
תלמיד: אבל קודם צריך להיות במרירות הזאת.
מרירות, תלוי במה אנחנו קושרים את זה. אם תיתן לתינוק לשתות בירה במקום בקבוק חלב עם דייסה, אתה חושב שהוא ייקח? זה יהיה מר בשבילו. הכול תלוי בצורה שהוא מקבל את הטעם.
שאלה: קשה ללכת בעבודה נגד האגו, אבל כשאתה עובד עם החברים בתפילה היא לאו דווקא מרה. האם העבודה חייבת להיות מרה?
אם אתה הולך בדיוק נגד הטבע שלך, אז ודאי שכל המאמצים שלך מקבלים טעם מר.
תלמיד: אני מרגיש כבדות, אבל האם מרירות וכבדות הן אותו דבר?
הן אותו דבר.
שאלה: הרב"ש מדבר על ל"ב נתיבות חכמה. על מה מדובר?
יש ל"ב, יש מ', אלו מִספרים שאומרים לנו איפה אנחנו נמצאים, או באיזו מדרגה אנחנו מקבלים תכונה מסוימת, זה תלוי איפה אנחנו נמצאים.
תלמיד: האם אלו 32 תכונות של בירור, או 32 דרכים שונות לבורא?
הן ל"ב נתיבות, דרכים.
תלמיד: האם כל אדם עובר רק דרך אחת?
גם כך וגם כך, כל אחד בדרכו.
שאלה: האם אמונה וכלי השפעה הם אותו דבר?
כן.
שאלה: אנחנו מתעסקים בחוכמת הקבלה, ובדרך כלל את רוב הכתבים אנחנו לא משייכים למנהגים חיצוניים של העולם הזה, אלא יותר בפנימיות. גם שם המאמר הוא "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", זאת אומרת, אנחנו מדברים על דברים פנימיים ולא על חיצוניות. ומכאן יש גם את ענין המנהגים, הרי לא מדובר כל כך על מנהגים חיצוניים, אין פה איזה קונפליקט חיצוני, אנחנו לא מקפידים כל כך בעניין הזה, נכון?
לא. חיצוניות חשובה מאוד.
תלמיד: פיזית?
פיזית, כן.
תלמיד: האם המאמר הזה כן עוסק במנהגים פיזיים כמו "שולחן ערוך"?
כן, גם.
תלמיד: שניהם במקביל?
כן.
תלמיד: במידה שאני לא מקיים פיזית את המנהגים, נניח לא מברך, לא נוטל ידיים ועוד, אז האם אני מכשיל את עצמי גם בפנימיות, כלומר יש לי מחסום ואני לא אוכל להתקדם מכאן?
יש בזה משהו, אי אפשר לבטל את זה. אנחנו חיים בכל זאת בעולם שפעולות חיצוניות כאלה מעוררות אותנו לבצע גם פעולות פנימיות.
שאלה: איך לא לפחד מעבודה רוחנית ולהשלים עם העובדה, שבכדי להגיע לאור האדם צריך להרגיש מוות וחושך?
כך הוא צריך להרגיש את ההתקרבות שלו לרצון לקבל.
תלמיד: אלו עצות ותחבולות ניתן לעשות בכדי להתגבר על התנגדות הגוף ולעשות מניפולציה נכונה לאגו, בעוד שאני יודע מלכתחילה ששכר לא יהיה?
למה שלא יהיה?
תלמיד: הכוונה ברצון לקבל.
בזה שלא תקבל משהו בתוך הרצון לקבל, יכול להיות שזה השכר.
שאלה: כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מה הפירוש של "ויאמינו במשה"?
שמוכנים לפי גודל האמונה לבצע את פקודות משה.
שאלה: שם המאמר "אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", רב"ש אומר בסוף המאמר שאפשר ללעוס את המרור, ולברר אותו רק בעלייה, ושיש לו מצב "של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור".
וזה הזכיר לי שלפני פסח קראנו הרבה מאמרים על שמאל וימין, שבן אדם במצב של שמאל הוא ארור, הוא לא יכול לברך את הבורא. והוא צריך במשהו שיהיה לו איזה מגע, אפילו הכי קטן, עם הבורא, כדי לברך אותו. רק אחרי שיש לו ימין, הוא יכול קצת לפתוח את השמאל.
מה הנקודה שאנחנו צריכים להיאחז בה, כדי לא לבלוע את המרור? כי מי שבולע אותו, לא עושה עליו בירור, וככה מאבד כוח, כוח שהוא צריך כדי להגיע לעלייה? יש לי הרגשה שלפעמים אנחנו לא משתמשים במה שהבורא נותן לנו לבירור ועלייה, מתעלמים מזה, כאילו זה דבר לא נחוץ.
אם זה לא נחוץ, אני לא יכול להגיד, אבל כשאתם מאתרים מראש שזה יהיה דבר קשה, ויכול להביא לסכסוכים, ולעוד כל מיני דברים, אז אתם בורחים מזה מראש.
תלמיד: וזה חבל, נכון?
זה חבל.
תלמיד: אבל כדאי לגעת בזה לפני שאנחנו מחזיקים במשהו בחיבור?
לא, אתם צריכים איכשהו למדוד האם הקושי, הבירור שיש לפניכם הוא כדאי, ואתם יכולים להתגבר עליו, ולרכוש איזו פעולת חיבור, פעולת תיקון.
תלמיד: פעולת החיבור, פעולת התיקון, זה בעצם כשהעשירייה לועסת את המצב?
כן, לועסת את המצב, בכל זאת אם היא לועסת את זה בצורה נכונה, היא מתקשרת לתוצאה נכונה, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם בעבודה.
תלמיד: אז לפני הלעיסה אנחנו צריכים במשהו להחזיק בקו ימין?
אנחנו צריכים להגיע להחלטה שרק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לאמת.
שאלה: הוא כותב, "בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה". ברמה שלנו, בעבודה בעשירייה צריכים להגיע לבושה, להרגיש בושה מהחברים?
אנחנו צריכים להרגיש בושה מהחברים לגבי עד כמה אני ממלא את תפקידי כשאני נמצא ביניהם. נניח לפי מצבי, לפי מה שהבורא מעביר לי, אני יכול להשיג דרגה הרבה יותר גבוהה, כדי ממנה להשפיע על כל החברים. ואני לא עושה את זה, אז זה חשבון.
תלמיד: זאת אומרת, שהבושה ברמה שתיארת היא כשיש לי משהו לתת, אני יודע שאני יכול לתת עכשיו מאה גרם לחברים, ואני נותן שישים גרם, אז אני מתבייש מזה שלא נתתי את כל המאה?
כן.
תלמיד: ומה לגבי בושה כי אני מקבל מהם, מזה שאני מקבל, ולא מחזיר?
גם כן, כל אלה דרגות של בושה, זה תלוי באדם, תלוי בסביבה, וזה לא בסדר.
תלמיד: אדם נמצא בעבודה, נמצא בהתגברויות, נמצא ביגיעה, הוא נלחם, ואומרים לו עכשיו שהוא צריך לתת. איך אדם מצליח מתוך ההרגשה שלוקחים לו, שמפריעים לו, שמקשים עליו, להרגיש בושה?
אני לא מבין את הדוגמה שלך, אתה אומר שלוחצים עליו או לא?
תלמיד: הוא נמצא במצב שהוא לחוץ, יש עליו לחץ.
לחץ מהסביבה?
תלמיד: מהסביבה זה לחץ טוב, הוא מרגיש לחץ מהחיים.
מהחיים זה משהוא אחר.
תלמיד: הוא מרגיש לחץ מהסביבה.
בסדר, אז הוא צריך לסדר לעצמו תשובה מה לוחץ עליו, בשביל מה ולמה, למה הוא מגיע אם הוא מקיים את הלחץ שהחברה דורשת ממנו, וככה שיתקדם.
תלמיד: הנקודה הזו נקראת שהוא כבר בעבודה, שהוא עובד?
כן ודאי.
תלמיד: זו העבודה?
כן.
שאלה: בהמשך לבירור בעניין המצוות, בדוגמה עם האוכל. אם לפני האוכל אני מתכוון בניסיון להשפיע, ולעשות נחת רוח לבורא. זה לא פוטר אותי ממצוות גשמיות, נכון?
ודאי שלא.
תלמיד: אז אם בדרכנו הרוחנית יש הכרחיות באמת לקיים מצוות גשמיות. האדם אמור ללמוד את זה לבד בדרך כלשהיא, או שנעשה לימוד של המצוות הגשמיות באופן מאורגן?
אנחנו לא עושים את זה כאן.
תלמיד: כי התחלנו ללמוד את הקיצור של "שולחן ערוך".
לא איתי. בבקשה תשאל שם.
שאלה: אני רואה שהנושא הזה חוזר ומטריד הרבה אנשים. אז פתחנו בימי שלישי ב18.00 חוג שבו מסבירים מה הם הדברים. מה אומרים, איזה ברכות אומרים על איזה אוכל וכולי. מי שרוצה מוזמן, החנות פתוחה. וזה לא מסובך כל כך.
רב"ש חייב אותנו ללמוד את הדברים האלה.
תלמיד: כן, אז כל מי שרוצה לפתור את הבעיה הזאת לפחות שידע. מה כל אחד עושה, איזה כוונות הוא עושה עם זה, את זה אנחנו שומעים בשיעור. אבל לפחות לדעת את הדברים הבסיסיים. מי שרוצה שיפנה אלי.
זה פותח את הראש, כדי שהאדם לא יחשוב שהוא נמצא באיזה מבוי סתום. אלא אלה דברים שלומדים, כולם מגיעים עם ידע שלהם, שבעצם שכחנו. בכללות, כמו כל דבר בחיים, לומדים ושוכחים, אבל משהו נשאר. כן כדאי.
שאלה: רב"ש מתאר שגם אחרי שהאדם מתפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קיבל מלמעלה שום דבר הוא צריך להתגבר, לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור. וככה שוב ושוב, ואפילו כשהוא לא רואה תוצאה, הוא נותן עצה להגביר עוד באמונה.
שיבדוק את עצמו, שיבדוק את התפילה שלו, יסדר את עצמו כל פעם בצורה אחרת כלפי הבורא ויתפלל.
תלמיד: אם אחרי הרבה פעמים שהאדם התפלל ולא רואה שום שינוי איך הוא יוצא מהלופ הזה?
חוץ מזה יש לו עוד הרבה מה לעשות לא רק איזה דיוקים בתפילה.
תלמיד: מה הכוונה להתגבר באמונה גם אחרי הרבה פעמים שלא רואה תוצאה?
זה לא עניינו. עניינו הוא כל פעם ליצור מגע עם הבורא ולהמשיך.
תלמיד: מאיפה הוא לוקח עוד פעם כוח אחרי שהוא רואה פעם אחרי פעם שכמו אוזלים לו הכוחות לתפילה?
שילך איתם עד הסוף.
תלמיד: מה יש שם בסוף?
אם לא יכול יותר אז יצעק, יבקש, יבכה. אבל יראה את הגבול, את הסיום שלו, שלא מסוגל יותר. על ידי זה הוא ירגיש מה היה צריך לקבל כדי להמשיך.
שאלה: במאמר הוא עושה הבדל בין השפעה בין בני אדם לבין השפעה בין אדם למקום.
הוא אומר שהשפעה בין בני אדם מתקנת את הבושה והשפעה בין אדם למקום נעשה עבור האדם שירכוש כלי השפעה.
כן.
שאלה: קודם כל לגבי השפעה בין בני אדם. אם אני עכשיו עושה משהו עבור הזולת, הזולת מקבל מזה ערך, יוצא שהבושה כבר מתוקנת. למה צריך לתקן את הבושה? כאילו העולם שלנו מסודר שהבושה כבר מתוקנת.
איפה אתה רואה את זה?
תלמוד: נגיד הגשתי לחבר קפה כמו שעכשיו החברים הגישו. החברים נהנים מהקפה.
כן.
תלמיד: תמורת היגיעה שלי יש שכר לזולת ואז הבושה מתוקנת. אין לנו מה לתקן פה.
אתה החזרת משהו למי שהביא לך קפה?
תלמיד: אני מגיש הקפה.
כן. אז כל אחד הביא לך משהו תמורת זה?
תלמיד: מהפעולה שלי הם קיבלו הנאה.
כן, אבל מה אתה קיבלת תמורת זה?
תלמיד: מה אני קיבלתי תמורת זה?
כן.
תלמיד: בסדר, כן. איך מעלים את ההשפעה בין בני אדם לדרגת השפעה בין אדם למקום, מה הקשר בין זה לזה?
צריכים לברר.
תלמיד: הבורא לא צריך מאיתנו בעצם כלום כי אין לו כלי קבלה. מה זה נקרא "להשפיע לבורא"?
להשפיע לבורא זה לעשות משהו שנעים לו.
תלמיד: אבל אין לו חיסרון.
אז בשביל מה הוא ברא את הנבראים?
תלמיד: הוא ברא עבור האדם שירכוש כלי השפעה.
זאת אומרת שהוא מעונין בזה. הבורא מעוניין בגמר התיקון שלנו. הוא מעוניין שאנחנו נשיג את גמר התיקון לכן הוא ברא את הטבע בצורה כזאת שהוא מגיע לנקודה הזאת.
שאלה: במה אנחנו צריכים להתבייש בפני הבורא?
להתבייש בפני הבורא אם הוא מצפה ממני לדבר מסוים ואני מראה לו או מביא לו משהו אחר.
תלמידה: איך להרגיש דווקא את מה שהוא צריך?
כתוב בכל המקורות שהבורא לא רוצה שום דבר מלבד שאנחנו נאהב זה את זה. תנסו לאהוב זה את זה כך שתרגישו את המצב של הבורא. עכשיו הוא נסתר מכם. למה? כיוון שהוא לא רוצה לצער אתכם, הוא לא רוצה להראות לכם כמה הוא לא מרוצה מכם. ואילו אתם צריכים לנהוג כך שתרגישו שהפעולות שלכם יכולות לשמח אותו, ואז הוא לא יצטרך להסתתר מכם ואתם לא תצטרכו להסתתר ממנו.
שאלה: במאמר מדובר על גדלות הבורא. אני צריך לעשות צמצום בשיעור ולקבל את התענוג עבור החברים. האם זה נכון לעשות כך בשיעור?
אנחנו עוד נבדוק את זה.
שאלה: כתוב באמצע המאמר "א-ת-י" שאנחנו יכולים דרך זה להשיג את גדלות הבורא שתבוא לידי ביטוי בכל עם ישראל וכל אחד ירגיש. מה זה אומר שכל אחד בעם ישראל, כל אחד בקבוצה ירגיש את גדלות הבורא?
כנראה זה באמת כך. הבורא יהיה מגולה לכולם, כלומר כל אחד ירגיש את גדלותו, את כבוד ה'.
תלמיד: אפשר לבדוק איכשהו שזה אצל כולם?
נגיע לזה ונדבר על זה וניווכח שזה כך.
תלמיד: מה זה אומר שלי יש גדלות הבורא?
שאתה מרגיש אותו ומגלה אותו באופן מלא בתוכך.
שאלה: במאמר כתוב שהשקר צריך להיות גדול כדי שנוכל להבחין בו. באיזה אופן האמונה מתקנת את השקר, ואיך אפשר לתאר לנו את האמונה השלמה?
אתם תתבלבלו בזה. לא הייתי ממליץ לכם לעסוק בזה. לכו בצעדים קטנים כפי שאנחנו הולכים, לאט לאט. תזיזו הצידה תכונות רעות תמשכו אליכן תכונות טובות וכשיהיה לכן כבר מטען נכון, פחות או יותר, אז נוכל להתחיל לגלות ולפתוח את כל התכונות שלנו.
שאלה: בסוף המאמר הוא אומר, שאנחנו צריכים ללעוס את המרור כדי להרגיש את טעם המרירות. אם אני מרגישה את טעם המרירות אני מיד מנסה לצאת מהמצב הזה. מה זה אומר "ללעוס את המרור" בעבודת העשירייה ולא לנסות לבלוע או לירוק את זה החוצה?
להשיג את כל המרירות שלו ובכל זאת להמשיך ללכת עם זה עד הסוף.
שאלה: מה זאת המרירות הזאת? איך להבחין בה נכון ולא לשקר לעצמי?
אם אתם עובדים בקבוצה ויש ביניכם יחסים נכונים, כלומר לא מתוקנים אלא פשוט גדולים, פתוחים, אז אתם תבינו את זה.
שאלה: ביחסים בין החברים, אם אנחנו מתפללים זה על זה, האם זאת השפעה אחד כלפי האחר, או שזה לא מספיק וצריך גם פעולות פיזיות בינינו?
מספיקה רק התפילה, אבל שהתפילה תהיה שלמה באמת ולא שאתם סתם ממציאים לעצמכם איך לברוח ממנה.
תלמיד: כשהחבר לועס את המרור הזה, האם יש תפילה משותפת כלשהי? איזו תפילה?
תנסו לפתוח או לגלות את היחסים הכי נסתרים שלכם אחד כלפי האחר, את כל הביקורת שיושבת בכם.
שאלה: כאשר למדנו את על אמת ושקר אמרנו שרוב התרופות המרפאות הן בטעם מר. לעומת זאת, ממתקים מזיקים לבריאות. ופה במאמר כתוב, שמצרים לא רצו לתת לעם ישראל לצאת משליטת פרעה ומררו להם חיים כדי שיישארו בבחינת מתים, באהבה עצמית. כאן אנחנו רואים שאין התאמה בין מר למתוק בין עולם גשמי ורוחני. האם זה נכון?
נכון. אבל לא כדאי לזרוק שום דבר. עוד נברר.
שאלה: כתוב, "לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו". להתפלל על האפשרות להתפלל להשפעה, ומה אם אני לא מסוגל להתפלל להשפעה? גם אם אני אהיה מסוגל להתפלל, ואם זה לא יעבוד, אז האם אני אוסיף עוד תפילה לפני זה? זה נראה כמו איזה לופ כזה.
זה לא לופ. השאלה היא עד כמה אנחנו בורחים מהכרחיות. אנחנו חייבים בכל זאת לעורר את התפילה לבורא, לא חשוב מאיזה צדדים ומאיזה כיוונים. אנחנו רוצים לבקש ממנו, כי רק זה מביא אותנו לחיים רוחניים, אחרת אנחנו מתים.
תלמיד: האם לא לצפות לקבל תשובה, לא לצפות לקבל שכר, אלא רק התפילה?
אתה צריך להתפלל עד שתתחיל לקבל תגובה.
תלמיד: כלומר, מילת המפתח היא אורך רוח. פשוט להתמיד ולהתמיד.
כן.
שאלה: האם הכוונה של העבודה הרוחנית היא שנבין שאין לנו השתוות הצורה עם הבורא, או להשיג השתוות הצורה עם הבורא?
גם זה וגם זה צריך. גם חוסר השתוות הצורה וגם השתוות הצורה, במה כבר אנחנו. אם אנחנו נדע את ההבחנות האלה, אז נוכל להתקדם נכון.
שאלה: אמרת שאנחנו נמצאים בעולם שבו פעולות חיצוניות יכולות להשפיע על פעולות פנימיות. מה הן הפעולות החיצוניות שיכולות לעזור לנו להגיע לכוונה הנכונה?
פעולות שמקרבות בין בני אדם, בין חברי הקבוצה.
שאלה: האם המרירות הזאת ופעולת הלעיסה קשורה ל"יתרון האור מתוך החושך"?
כן.
שאלה: יש לנו התאספות פיזית במרכז, ועם זאת אני נשארת במערכת "הערבות" בבית. אני מבינה שיש עדיפות למפגש פיזי, אבל אני גם מבינה שהאגו שלי גדל כל כך שמונע ממני להגיע למרכז. האם זה אומר שאני לועסת פחות את המרור או שזה לא חשוב?
אני לא רוצה בכלל לדבר על ההבחנות שלך, על ההגדרות שלך. את מסובבת לעצמך כל מיני דברים ומרמה את עצמך. תשבי בבית, לא תשבי בבית, זה לא משנה. את עוד מאוד רחוקה מתחילת הדרך.
שאלה: איך אנחנו יכולים ללמד זה את זה עבודת התגברות בעשירייה?
דווקא על ידי הדוגמאות. אנחנו יכולים ללמד זה את זה בכך שאנחנו מראים אחד לאחר דוגמאות נכונות.
תלמיד: זאת אומרת, ממש כדאי לדבר על זה?
כן.
(סוף השיעור)