שיעור בוקר 15.07.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1125

מאמר "מהו כלים הדיוטות, בעבודה"

שמענו מאמר מכרך ג' "שלבי הסולם", עמ' צ"ח, "מהו כלים הדיוטות, בעבודה". היינו, שהעבודה שייכת רק למה שאפשר לעבוד עליו. על מה אפשר לעבוד? הדבר היחיד שקיים זה רצון לקבל. איזה סוג רצון לקבל שייך לעבודה?

הבורא ברא את הרצון. על ידי מה? על ידי זה שהסתלק ממנו, מעצמו, מנוכחותו. ואז נשאר מקום ריק, שזה הרצון לנוכחות, להרגשת הבורא. זה הכלי הראשון. וודאי שעדיין אין בכלי הזה שום עצמאות, אלא רק חיסרון לנוכחות הבורא. זה פשוט. הבורא זה הטבע הכללי והכלי הזה הוא העתקה, החיסרון מהטבע הזה. מה מזה? עדיין אין נברא. נברא, הכוונה הכוח העצמאי שפועל מחוץ לתוכנית הבורא, מחוץ לרצון הבורא.

זאת אומרת, כנגד, כי מה זה מחוץ? כנגד הבורא, ההיפך ממנו. איך הרצון הזה שנברא ממש מנוכחות הבורא, זאת אומרת, כהעתקה ממנו, שאין בו שום עצמאות וודאי, שלא מרגיש במאומה שהוא נבדל במשהו, ואפילו לא מרגיש את עצמיותו, איך יכול להיות שיקבע איזו תכונה עצמאית לגמרי מהבורא?

השאלה היא כך. אם מלכתחילה יש איזה כוח, רצון אחד, איך יכול להיות שממנו יוצא עוד אחד שיהיה לגמרי לגמרי נבדל ממנו? חייב להיות קשר. ומהקשר הזה צריכה לבוא שליטה, איזו השגחה, הנהגה? לא. איך אפשר אם כך לקבוע שלדבר הזה שיוצא מהבורא, אפשר אי פעם לקרוא "נברא", אם מלכתחילה הוא לא היה קיים?

בשביל זה הבורא ברא כביכול מצב שמתקיימים שם בבת אחת שני נתונים, שתי תכונות, תכונתו וההיפך מתכונתו בבת אחת, ואז מלהשוות בין שתי התכונות האלו, יוצא הנברא. זה נקרא "נברא". התוצאה מחוסר הרגשת הבורא ומהרגשת הבורא, ומקביעה מההבדל הזה יחס לנוכחות הבורא, יוצא לנו הנברא.

הנברא הזה נקרא "מסך", "כוונה". וודאי שהנברא הזה נולד מחיסרון. החיסרון הזה צריך להיות מיוחד, לא סתם חיסרון. אלא חיסרון מהרגשת נוכחות הבורא, לחיסרון הרגשת הבורא, ולחיסרון לקבוע יחס לבורא עצמו. יש כאן שלושה דברים, חיסרון ותענוג ומה שנקרא קביעת היחס אליהם. 

כל הסיטואציה הזאת נקראת "אור וכלי ומסך ביניהם". כשיש את שלושת הדברים האלה יחד אפשר לדבר על מציאות הנברא. אם חסר אחד מהם, וודאי שלא יכול להיות המושג הזה, נברא, במציאות. זאת אומרת, הכול תלוי ברצון כנגד נוכחות הבורא. שני הדברים הקוטביים האלו.

לכן האדם, שהוא סתם איזה מין כלי הכנה, לא הייתי אומר אפילו כלי, אלא מי שצריך להיות כלי, מי שצריך להיות נברא, אם לא מתחיל להיווצר בו רצון, ורצון נכון, זאת אומרת, לנוכחות הבורא, הוא לא יכול להתחיל בעבודה שלו לקבוע את הכוונה שלו, באיזו צורה הוא מוכן ומסכים לנוכחות הזאת. 

לכן המצב שממנו מתחילים הוא השגת הרצון הנכון. ולכן המדרש מספר שהקדוש ברוך הוא פנה לכל אחד ואחד מהרצונות ואף אחד לא רצה להסכים לקבלת כוח התיקון, מלבד רצון מיוחד, שהרגיש את עצמו שהוא ההיפך מהבורא. שהוא רוצה, לא בהשוואה לבורא, אלא בהרגשת נוכחות הבורא בלבד. הרצון הזה נקרא "ישראל" לאחר השבירה. למה לא אומות העולם? "אומות העולם" אלו רצונות שלא מרגישים כנגד הרצון שלהם את נוכחות הבורא שמביאה אותם להשתוקקות, לכוונה.

אנחנו רואים מכאן שיש עבודה גדולה גם בלעבד את הרצונות, עד כדי להביא אותם לרצונות נכונים, אמיתיים שייקראו "קליפות", "רצונות לקדושה", שיהיו רצונות שבדיוק מכוונים כבר למושגים רוחניים. וכשמגיעים לרצונות האלו, אז אדם נקרא שהוא כבר נוגע לבחינת ישראל. לא בצורה המתוקנת אלא מבחינת אחוריים, אבל בכל זאת מגיע להיות ישראל. זאת אומרת, מי זה ישראל? "ישראל" זה מי שמרגיש את עצמו שהוא מקולקל, שהוא ההיפך מהבורא, ומתחיל להבין במעמד כנגד הבורא, שהשתוות הצורה צריכה להיות המטרה שלו.

מי שלא מרגיש את עצמו כמקולקל ושדורש תיקון הוא נקרא "גוי", הוא לא צריך תורה, הוא אומר, בשביל מה אנחנו צריכים אותה, את האור המחזיר למוטב? וכך נשאר. עד שהחלק הזה שבבריאה, ישראל, מקבל תורה, מתקן את עצמו ואחר כך הופך להיות גם אור לגויים. מתוך ישראל החיסרון הנכון מתפשט גם לכל יתר הרצונות מפני שמתגלה התכללות ביניהם, ואז גם הרצונות האלה שנקראים גויים, מתחילים לרצות את האמצעי הזה לתיקון שנקרא "תורה".

תלמיד: מהו עניין המלאכים שיש בינינו לבין הבורא?

המלאכים הם כלי עזר שעל ידם הרצון מגיע להיות רצון נכון, לקבל כוחות, לתקן את עצמו, לדרוש מילוי, למלא את עצמו. כי לרצון בעצמו אין שום אפשרות לעשות איזו פעולה, חוץ מלהרגיש את עצמו. כמו שאנחנו אומרים, שכל חוש שלנו קולט לפי השתוות הצורה משהו שיש מבחוץ. חוץ מהקביעה הזאת, קביעת המצב, הרצון לא מסוגל ליותר. אלא ההרגשה עצמה שיש בתוך הרצון היא פועלת. 

מה זאת אומרת היא פועלת? הרצון שמגיע לסוף ההרגשה שזה נקרא השגה, בכל מצב ומצב, בזה שמרגיש את המצב שבו הוא נמצא בכל הבחינות שלו, מאליו מתגלות בו רשימות מהמצב הבא והוא עובר למצב הבא, וגם את המצב הבא מתחיל להרגיש איך שעובר עליו, עד שמגיע לקביעה שהרגיש את המצב הזה כולו, ואחר כך, כשהגיע להרגשה הזאת, הוא שוב עובר הלאה.

זאת אומרת, הרצון בעצמו רק מרגיש מה שקורה לו, ואם כך, מה בעצם משתנה? מתגלות לו רשימות ובמגע בין הרשימו לאור שנמצא מבחוץ, הרשימו מעורר בתוך הרצון איזה תופעה שנקראת הרגשה. מה זו הרגשה? תופעה מהרשימו והאור בתוך הרצון הכללי. איפה כאן הנברא? זה עדיין לא נברא, זה איזשהו חומר שהבורא ברא, שנתן שם רשימות, זאת אומרת דרגות התפתחות, מצבי התפתחות, והאור שמאיר על מצבי ההתפתחות האלה מפתח אותם. אין בו עדיין שום דבר שאפשר להגיד שזה נברא. החומר הזה הוא חומר מרגיש, אבל זה לא נקרא נברא. כי הכול בשליטת הבורא, והחומר הזה אפילו לא מרגיש את נוכחות הבורא, הוא מרגיש רק את נוכחות התענוג כנגד הרשימות שלו.

 הרשימות הן רשימות מחיסרון ותענוג, וכשהן מתממשות הן מרגישות תענוג על פני חיסרון, זה הכול. הנברא שיכול להיברא כאן, זה היחס מהרצון הזה עם הרשימות והאור שפועל עליו, לא כלפי התענוג אלא כלפי מקור התענוג. וגם זה בא מלמעלה, כי גם היחס הזה, מה פתאום שהרצון ימצא אותו, וימציא אותו ויפתח אותו מעצמו, איך יכול להיות דבר חדש כזה בעולם? אלא זה בא מזה שביחד עם האור מתגלה המקור.

מה שכן, ניתן לחומר הזה שהוא מתפתח על ידי הרשימות, לקבוע קודם כל שהוא רוצה להתפתח רק כדי להרגיש את המקור, להרגיש את הממלא אותו ולא את המילוי, וגם לקבוע את קצב התפתחות. אין זמן, זמן זה פונקציה של הרצון, ככל שהוא רוצה יותר להרגיש את הממלא אותו, את בעל הבית, זה נקרא שהוא מזרז את ההתפתחות שלו, הוא יותר נכסף לבעל הבית.

זאת אומרת, יש פה רצון שעליו נבנה רצון ועליו נברא רצון. הרצון המקורי הוא לתענוגים, הרצון השני הוא כבר לבעל הבית, והרצון השלישי הוא נגיד להידמות לבעל הבית. אז רק רצון השלישי נקרא הנברא העצמאי. והשימוש ברצונות הקודמים, הטבעיים, זאת אומרת, בחיסרון והתענוג בעצמו ובהרגשת בעל הבית, שהדברים האלה נתונים בתוך הרצון הכללי, השימוש בהם לצורך לקבוע התאמה לבעל הבית, השימוש בהם נקרא "מלאכים", אמצעים להשגת הדבקות.

יש מלאכים שפועלים כביכול כנגד הדבקות, ויש מלאכים שפועלים בעד הדבקות, כי כל מצב מורגש ומופעל רק על ידי שתי צורות יחס אליו, אחרת אי אפשר לפעול. לכן הכוחות האלו לא יכולים להיות אחד בלי האחר כדי להחזיק את המצב בשליטה. לכן יש כביכול מלאכים טובים ומלאכים רעים, זה כנגד זה, שעל ידם, על ידי שניהם, אפשר כל הזמן לקבוע בדיוק את ההתקדמות למטרה.

המלאכים האלה זה לא משהו שנברא מחוץ לרצון לקבל והאור, אלא השימוש ברצון לקבל ובאור בצורה מטרתית, זה נקרא מלאכים. זאת אומרת, אלו כוחות זמניים, פרטיים, מקריים, שבהם משתמשים באותו מצב כדי להתקדם. 

או בכל מצב שנמצא הנברא פועלים עליו גם כוחות פרטיים לעת עת, מה שמגיע לו כדי להרגיש את עצמו ולהתקדם, והם נקראים המלאכים. זאת אומרת, אפשר להגיד שהסביבה הפנימית והחיצונית של הנברא, איך שהיא פועלת עליו, נקראת מלאכים.

תלמיד: אם אנחנו אומרים ברוחניות שבעצם הכלי, כמו שלמדנו, מהרצון לקבל לעצמו שהוא החומר גלם, הכלי הופך להיות בעצם האור חוזר או הכוונה, אז מה פתאום עכשיו בכל דבר נכנס עניין הקדושה? אם הוא כבר תיקן והגיעה הכוונה, מה זה משנה איזה כלי, העיקר הכוונה. פה הוא כותב, שאפילו שהנברא משתמש בכוונה להשפיע, הוא בכל זאת מתבייש שהכלי המקורי הוא רצון לקבל. ומעבר לזה, מה פתאום הוא נזכר, לפני שהנברא מתקן כלים דקבלה הוא קודם כל כן נתקן בכלים דהשפעה של עצמו ורק אחר כך הוא מגיע לכלים דקבלה.

תן לי בבקשה את הקטע שעליו אתה שואל.

תלמיד: עמוד צ"ט, פסקה שנייה, "ובזה נבין".

"ובזה נבין את המשל, שהמלך אמר, שרוצה לסעוד אצל אוהבו. ואמר לו "לך ותיקן לי". היינו, שיעשה את העבודה של מקבל על מנת להשפיע. והוא הלך ותיקן. ואח"כ, שבא האור בבחינת רצון להשפיע לתחתונים, ואדם המקבל, הגם שהוא בעל מנת להשפיע, אבל הכלי, שהוא עוסק עמו, הוא הרצון לקבל ולא להשפיע. אם כן הוא מתבייש עתה, מדוע הוא משתמש עם כלים דהדיוט, הגם שיש לו כוונה, אבל המעשה הוא לקבל."

תלמיד: שאלה פשוטה, אם אנחנו אומרים שברוחניות העיקר הכוונה, מה זה משנה איזה כלי?

אני מבין את השאלה שלך, אבל אתה לא מבין את התשובה, סימן שלא הבנת הלאה מה הוא כותב. בסדר, אז תשאל הלאה, איפה שאתה לא הבנת מה שהוא עונה. את השאלה הוא זה ששואל. הוא מתאר לך מצב, ועל המצב הזה הוא אחר כך הולך להסביר. ואתה גם מתאר מצב, שעל המצב הזה אחר כך יש הסבר. אז תשאל על ההסבר. 

תלמיד: לא הבנתי את ההסבר. 

לא הבנת את ההסבר, אז צריכים לקרוא שוב את המאמר. כאן אין דבר שעליו צריך משהו להסביר. כאן מתואר המצב, שבאמת אם אני מקבל על מנת להשפיע, הוא אומר שכאילו נשארת בי בושה. שהכלי המקורי שלי הוא המקבל, אבל הכלי הזה לא נעלם אף פעם. אז האם על מנת להשפיע מתקן את הבושה או לא מתקן את הבושה? זה ההבדל בכלים. כלים של הדיוט וכלים אחרים, יותר גבוהים. צריכים עוד פעם לקרוא את המאמר. אתה תקרא ותשאל בפורום, או באיזה מקום.

תלמיד: מהו הדבר שאנחנו קוראים לו סיפוק?

סיפוק זו הרגשת המאציל. לאחר שהאדם מגיע למטרה.

תלמיד: למה זה שונה מאדם לאדם?

אני לא יודע מה בדיוק אתה שואל. הכלי שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים חיסרון בבורא, אותו חיסרון ראשון שממנו הוא ברא אותנו. אותו חיסרון שיש בפרה שרוצה להיניק לעגל, אותו חיסרון אנחנו משיגים. זה לא הרצון שלי לקבל על מנת להשפיע, זה הרצון שלו לתת לי, אותו רצון אני משיג, בו אני חי. ואז כשאני ממלא אותו רצון, ההרגשה שלי באותו רצון, נקראת סיפוק. 

זה בכלל לא שלי, לא רצון שלי, לא הרגשה עצמית, אני לא מרגיש את עצמיותי בזה. אני חי בו, מרגיש אותו. האני נעלם, חוזרים למצב שהוא "יש". וה"אין" נעלם. לא שהוא על מנת להשפיע, אלא מעל לעל מנת להשפיע. איפה ההרגשה שולטת? בו. זה נקרא "כי בו ישמח ליבנו". זה כלי אחר לגמרי, לא כלי של הנברא.

תלמיד: אז איך בן אדם מברר את הצורה של הרצון הזה שהוא מספק, כי אצל כל אחד זה שונה?

אין על זה תשובה. למה שונים? כך כל אחד מרגיש את עצמו אפילו אחרי שכלול עם כולם. כי הנקודה של כל אחד ואחד היא נקודה משלו יש מאין, וכל אחד ואחת מוצא בו, בבורא במחשבת הבריאה ממש, כל אחד צריך להגיע למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. מחשבת הבריאה נמצאת בו, זאת המחשבה שלו, לא שלי. אני צריך להתכלל בחזרה באותה מחשבה בתוכו. אז כל אחד נכלל באותה מחשבה. נכון שכולנו יחד והכלי הוא אחד, אבל האישיות, האינדיבידואליות הזאת היא נשארת.

תלמיד: הבורא ברא רצון לקבל ואחר כך הסתלק ממנו, וזה נקרא כלי. אנחנו למדנו שצמצום א' זו פעולה של הכלי, יש פער או לא?

אנחנו אומרים על פעולות ברוחניות, שכביכול "הכלי עשה". מתי כלי עושה? לא. אף פעם פעולה לא נעשית על ידי הכלי. זה שאנחנו אומרים שהאור בא והמסך דוחה ואחר כך חושב כמה לקבל או לא? 

תגיד לי בקשה, אם היית חוקר שחוקר איך עובד איזה תא, אתה מכניס שם איזו חומצה, אחר כך מכניס עוד משהו, ועוד משהו, והתא מתחיל להתנהג. או מחשב שמתנהג, כמו שהם אומרים "תראה מה שהוא עושה לי, אני עושה לו כך, הוא עושה לי ככה". 

מה זה "עושה לי ככה"? פשוט אתה לא יודע איך הוא צריך להתנהג, יש לו אולי איזו מחלה למחשב הזה, או איזשהו דבר, אז כך הוא מתנהג. במה הוא מתנהג? יש לו בחירה? אם היית יודע את כל המערכת, היית בספק איך שעכשיו הוא יתנהג אליך? היית יודע מראש מה תהיה ההתנהגות שלו. 

למה צריכים מומחה? כי מומחה מכיר את המערכת, יודע למה יש התנהגות כזאת, אבל מומחה לא יודע מה האופי של המחשב. הוא בא למחשב או לאיזו מערכת ואומר, "כאן צריכה להיות על כניסה כזאת - תגובה כזאת, כניסה כזאת - תגובה כזאת". כל מערכת היא קופסה שחורה. 

לא אכפת לי מה קורה בפנים, אבל אני יודע, כניסות יציאות, כניסות יציאות. או שיש איזו תקלה. אני מכניס משהו, לא יוצא כלום, או יוצא משהו שלא צריך להיות. אז צריכים לתקן. זה נקרא מחלה, זה נקרא תקלה. אותו דבר אצלנו, בכל גוף ביולוגי, מכני, חשמלי, לא חשוב מה. אם יודעים בדיוק מה המערכת הפנימית שלו, אין שום בעיה לדעת איך הוא יתנהג בכניסות ויציאות. 

אתמול תרמתי דם, ואז נתנו לי שם שלושים פרמטרים. אמרו, "זה לא בסדר, זה לא בסדר, זה לא בסדר". זאת אומרת, גילו לפי היציאה מהמערכת שהמערכת לא בסדר. אבל במערכת עצמה יש איזו מין בחירה חופשית איך להתנהג? הגוף בוחר שעכשיו הוא יתנהג כך או אחרת? לא.

לכן כשאנחנו מדברים על כל הפרצופים, העולמות, אפילו הנשמות שכביכול יש בהן בחירה חופשית, זאת לא בחירה חופשית בהתנהגות. כי אור וכלי ומה שקורה ביניהם, אין פה חוכמות, זה ברור מראש, המשחק מכור מראש. אלא יש כאן קביעת הפרמטר מעליהם בכלל בהרגשת המאציל. וגם הרגשת המאציל, זה גם דבר מוזמן מראש מלמעלה. 

מדברים על יחס לדברים שקורים בלבד. אז היחס הזה חייב להיות חוקי שנקבע מראש. אז מה קרה כאן שיכול להיות אצלי באיזו בחירה? זה מה שאנחנו לא יודעים, זה מה שנקרא "למעלה מהדעת". אם אנחנו נחקור את כל הפעולות שלנו וכל מה שפועל עלינו, אין, אתה לא תמצא איזה פרמטר חופשי וזה לא יכול להיות לפי ההיגיון. לא יכול להיות.

אלא הפרמטר החופשי הזה הוא מה שנקרא "פרמטר הרוחני". שהרצון לקבל שנמצא בסיטואציה מסוימת, יכול לקבוע שהוא רוצה להתעלות מעליה, וקביעת הרצון הזה יכולה להיות חופשית באמת. לא כלפי הבורא אלא כלפי הנברא, זה נקרא למעלה מהדעת, וקיים רק בעולם הרוחני, בעולם הזה לא קיים. זאת אומרת, זה שאתה תבכה בעוד רגע או תצחק בעוד רגע, זאת תוצאה ממה שיעשו ממך. זה שאתה תרוץ למטרה או לא תרוץ למטרה, גם זה יעשו לך.

אנחנו בסך הכול נמצאים בהכנה לבחירה החופשית הזאת. לאט לאט מתחילים ללמד אותנו איך יכול להיות דבר כזה בכלל במציאות. אבל עכשיו ודאי לא. "כולם כבהמות נדמו" עד המחסום, ומעל המחסום אותה מידה למעלה מהדעת חופשית, שהנשמה יכולה לקבוע, זה נקרא "ישראל", זה נקרא "מידת האדם", כבר לא בהמה, זה נקרא למעלה מהדעת, זה הנברא. ולפי השאלה שלך זה נכון, איפה יש כאן משהו? באמת אין שום דבר.

תלמיד: איך במצב הזה אפשר לשלוט על הכלי?

אבל המקובלים אומרים לנו על כל הדברים האלה, הם לא מסתירים מאיתנו שאנחנו בהמות. מה זה בהמה? דומם, אין בחירה, היא פועלת לפי מה שמוטל עליה. הם אומרים שיש לנו בחירה חופשית בזה שנבחר את הסביבה. זה נסתר מאיתנו בכל זאת, אבל ודאי שהבחירה הזאת היא גם תוצאה מכל התנאים שיש בתוכנו ומסביבנו, ובכל זאת נראה לנו שאנחנו בוחרים בבחירה חופשית. צריכים להשתמש בזה.

אתה לא יכול לקחת עכשיו חוקים ממדגה יותר עליונה ולהגיד "אין בחירה ואין כלום, אני חי כמו בהמה, ומה שיהיה יהיה". אם "מה שיהיה יהיה", אז אל תנשום ואל תאכל ולא כלום, אם כבר. אתה יכול? לא. אז צריכים להתנהג לפי אותה בחירה שיש בכל מדרגה ומדרגה. קודם לא אמרו לך על הבחירה שום דבר, עכשיו כבר אומרים לך שאתה לא נמצא בבחירה, ובכל זאת יש לך בחירה חופשית בסביבה, בסתירה הזאת תחיה. 

זה נקרא "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". אם "אין עוד מלבדו", אז כבר אין בחירה, אם "אין אני לי מי לי", אז יש בחירה, יש משהו שאני עושה, תשתמש בשניהם. הם לא מסתירים לך את זה, הם מכינים אותך לבחירה האמיתית שאתה לא יודע מה זה. זה יבוא.

אבל אל תהיה פילוסוף להגיד שעכשיו הכול כבר בסדר גמור, אני יודע שאין עוד מלבדו, גמרנו. הגעת לזה? מה זה נקרא שאתה יודע? אתה לא הגעת. אתה פשוט קראת על זה. הם נמצאים שם, לא אתה. 

אדם צריך להתנהג לפי המצב שבו הוא נמצא. ואם הוא לא משתמש בזה, אז סימן שלא משתמש בכלים, זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו". הוא נעשה בזה מטומטם, טיפש, כי הוא לוקח איזו סיסמה ששמע ויוצא מהמציאות. הם לא מחוכמה דברים כאלה. 

(סוף שיעור)