שיעור בוקר 18.10.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

א' חול המועד סוכות, תשפ"ה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1489, אגרת ל"ו

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1489, אגרת ל"ו.

אגרת ל"ו

ב"ה ערב חג הסוכות תשי"ח פה מנשסתר יע"א

"לכבוד החברים שבארץ הקודש שיחיו לנצח.

השבוע קבלתי שני מכתבים מ... ובקשר לשאלתו... אני אשיב באופן פרטי.

ובאופן כללי, הנה חז"ל אמרו "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו" (שבת ק"ה). וצריך לשאול מדוע מגיע לו עונש כל כך חמור.

אלא שצריכים לדעת, שענין עצלות נובע תמיד ממקום שאין מורגש חסרון, שרק שם טורח עצלות, מה שאם כן במקום חסרון מתעורר תמיד תנועות בכדי לטכס עצות ולמלאות החסרון. לכן דווקא מי שאינו מרגיש בהסתלקותו של החכם שום חסרון, אזי זהו ניכר בהספדו של החכם, שמתעצל בהספדו של החכם.

ונשאלת השאלה למה אינו מרגיש את החסרון בהסתלקות החכם. אלא שמוכרחים לומר, שגם בחיים חיותו של החכם לא קיבל שום דבר מהחכם. לכן אינו מרגיש חסרון בהסתלקותו של החכם.

וזהו שאמרו "ראוי לקוברו בחייו", היינו בחייו של החכם, לאו דווקא עכשיו אינו בסדר בזה שמתעצל בהספדו, אלא גם אז כבר הוא לא היה בסדר. לכן הפירוש "ראוי לקוברו בחייו", היינו בחייו של החכם.

אבל לכל אלו יש רפואה, מה שאם כן "המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו" (שבת קי"ט). היינו, אם לא די לו בזה שמתעצל בהספדו של חכם, אלא שאומר שעומד במדריגה אחת יחד עם החכם בחיבור, אין לך בזיון לתלמיד חכם גדול מזה, ואמרו חז"ל, אין רפואה למכתו. אלא בכל פעם הוא יורד יותר למטה, עד שמגלה לכולם את צורתו האמיתית, היינו שתורתו נעשית לו סם המות, לא עלינו.

ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא [צל האמונה], ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".

וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.

ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.

ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.

אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא [צל האמונה], וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.

וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא [צל האמונה], הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.

היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.

ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.

ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.

וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.

כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.

היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.

וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.

מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.

מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא [לצל האמונה].

וכדי להבין הענין ביותר בהירות, אעתיק לכם מאמר ממכתב אאמו"ר זצ"ל, ותעיינו בזה ותחי נפשכם, וזה לשונו: ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה לְמִסְכֵּנָא [לעני], שמשובח מאד בזהר ובתיקונים ובחז"ל, אשר אבר אחד נמצא באדם שאסור לעבוד עמו חס ושלום, אפילו אם מצוייר עוד באדם רצון דק לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים.

ונקרא "מִסְכֵּנָא [עני]", שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם הוא שאחרים עובדים בעדו ומרחמים עליו. וזה סוד "המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", שבהיות סמוך על שלחן אחרים אין לו יותר מקיום נפשו בלבד, והבן.

ומכל מקום נחשב בעיני הקדוש ברוך הוא כאילו קיים עולם מלא, שזהו עצמו ברכת העולם ומלואו, שפרים ורבים ומשתלמים רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים על ידי עבודה של אברים אחרים, ודי למבין.

וזה סוד "ויוצא אותו החוצה, ויאמר לו הבט נא השמימה... והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה, ע"כ היה איזה רצון לעבוד באבר זה ולכן אסור לו העבודה, וזה אמרו "הבט נא השמימה". ויחד עם זה נבטח בברכת הזרע, והמה כמו ב' הפכיים בנושא אחד, כי כל זרעו לברכה על כורחך באבר זה באים, ועל כן כשאינו עובד איך ימצא זרע.

וזה ענין "והאמין בה'", דהיינו שקיבל ב' קבלות אלו כמו שהן, הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע. וכיצד קבלם. מסיים, "ויחשבה לו לצדקה", דהיינו בצורת הצדקה לעני המתפרנס מעבודת אחרים.

וזה ענין הב' מימרות בחז"ל, מר סבר שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו צדקה שיקיימהו ויחייבהו בלי עבודה, ומר סבר שאברהם יעשה עם הקדוש ברוך הוא צדקה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי טרם התיקון נמצא איבר זה בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים הוא, ואז נחשב הצדקה לעליון, ודוק כי אמיתי הוא, עד כאן לשונו.

אבקשכם שכל אחד מאתכם יכתוב לי פירוש על המאמר הנ"ל של אאמו"ר זצ"ל, כי זהו מאמר נפלא.

ועכשיו נסדר עבודת החורף, שהוא זמן העבודה בלילות הארוכים. עד עכשיו דברתי בבחינת השמאל הנקרא "שמאל דוחה", ודרושה יגיעה ועבודה גדולה בהתגברות על כל המכשולים, ועל כל הדיעות והמחשבות הזרים לנו. אבל צריכים לעסוק גם בימין, כמו שאמרו חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", שתורה נקרא בחינת ימין, שהוא בחינת שלימות. והאדם צריך להחזיק את עצמו לאדם מושלם במעלות ובמידות תרומיות, וצריך להתאים את מעשי התורה והמצוה כמו שמתאים לאדם השלם, עד כמה שהוא באפשרותו.

אבל לא להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו, היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, ויתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שרות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב.

ואפילו שהוא מעשה כפשוטו, היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה, ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלימות, הוא צריך בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש-דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.

ושמעתי מאאמו"ר, כי השבח והודיה שנותנין לה' על התקרבותו לה', עם זה ממשיכים את אור קדושתו למטה. כי האדם צריך להרגיש את עצמו לשלם, ואז נקרא הוא בחינת ברוך, וברוך מתדבק בברוך. מה שאם כן כשאדם מחזיק עצמו לארור, אין ברוך מתדבק בארור כמו שאמרו חז"ל.

לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמו בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב "כי כל אשר יהיה בו מום לא יקרב". וזה נקרא בחינת תורה היינו שלימות.

אבל תורה לבד גם כן לא טוב כמו שאמרו חז"ל, "העוסק בתורה לבד כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר, "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת" (עבודה זרה י"ז).

כי "ימים" הוא בחינת שלימות היינו בחינת תורה. "רבים" היינו שעוסק רק בתורה, אזי הוא ללא "אלוקי אמת", כי בבחינת השמאל כנ"ל, שדוקא המלאכה הזו מדריכה על דרך האמת, וזהו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון", ו"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון".

ואל יקשה, מדוע תורה לבד גוררת עוון, לא די שלא משכחת. והטעם, כי אם לא הולכים על דרך האמת, אזי נשארים בבחינת "לא זכו סָמָא דְּמוּתָא [סם המוות]", חס ושלום. והמלאכה הנ"ל, שהוא בחינת מלכות שמים, שרק בחינה זו נופל לשון מלאכה ויגיעה, לכן הזהירו חז"ל כי דווקא "יגיעת שניהם משכחת עוון". אבל כנ"ל, "הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה, עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", כי רוב היום צריך האדם לילך דווקא בבחינת הימין, ומקצת היום בבחינת מלאכת הטהרה במוחא וליבא.

אסיים מכתבי, בתקווה שנזכה לדביקות הנצחי לשמו יתברך.

ברוך שלום באאמו"ר
בעל הסולם זצקלה"ה"

שאלה: הוא כותב, "וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת", ואחר כך הוא ממשיך, "מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. [...] ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות". יש פה הבדל בין עבודה בדומם ועבודה בצומח, כאילו אסור להסתפק במשהו ברמת הדומם. מה זה 'לקבל הדעת הזאת לסמיכה"?

אם הגעת כבר לדרגת הצומח, אז אתה צריך לעלות לדרגה הזאת, לא להישאר בדרגת הדומם.

תלמיד: ההבדל בין להישאר בדרגת הדומם לבין הצומח, הוא להסתפק בדעת.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שאני מסתפק באיזו דעת?

שאתה מתעלה מהדעת הקודמת שלך ועולה לדרגה אחרת.

שאלה: הוא מדבר פה על התפילה שבתוך הסוכה, שהיא חוסמת את זרם המטר. מה מיוחד בתפילה הזאת שבתוך הסוכה? גם אתמול בשיעור אמרת שאני צריך להחזיק בתוכי את כל דברי הפסולת ולהעלות אותם למצווה. מהי בדיוק הפעולה הזאת, הדרך הזאת?

התפילה בסוכה היא כמו תפילה בבית המקדש, ממש זו דומה לזו. לכן כך אנחנו צריכים להתייחס לתפילה הזאת.

שאלה: אמרנו שהסכך הוא בניית המסך. מה כל כך מיוחד בתפילה שאתה מבקש מהבורא את בניית המסך? הרי בסופו של דבר הבורא נותן לנו את המסך הזה כל פעם. בהתגברות שלנו על כל הפסולת הזאת, איך התפילה עוזרת לנו פה כל פעם להתחזק יותר במסך?

כי אנחנו מתאספים יחד לפי פקודות הבורא. כלומר המצב שהוא מציע לנו להיכנס בו לזמן מה, נגיד לזמן תפילה לכמה שעות, זה מצב שהוא מאוד תואם למצב הכללי של הטבע, לתחילת סוכות נגיד. לכן אנחנו צריכים לקבל את זה בשמחה ובביטחון שעושים דברים נכונים, ולבצע.

תלמיד: האם סוכות זה עניין של זמן או של מצב בדרך?

זה עניין של זמן.

תלמיד: מה מיוחד בזמן הזה שאני יכול לקבל בו?

אני לא יכול להגיד לך מה מיוחד. כך קבע הבורא, שדווקא בזמנים האלה פעם בשנה, אנחנו צריכים לעשות פעולות כאלו וכאלו.

שאלה: יש פה תיאור שלם של איבר שנקרא "מסכנא" שאי אפשר לעבוד איתו, רק שאר האיברים עובדים איתו, ובזכותו זרעו לברכה. מה זה התיאור הזה, על מה מדובר?

שיש איזו פעולה שאסור לבצע אותה כי היא עדיין לא כשרה. ומי ששומר ולא עובד עימה מקבל שכר.

תלמיד: האם זו פעולה שמתגלה במצב מסוים לאדם?

כן. דווקא בזמן שהוא עושה תיקון שכתוב שצריכים לעשותו בזמן הסוכות.

תלמיד: ומה זה "הבט נא השמימה" ועוד כאלה דברים? יש תיאור שלם של איך לעבוד עם המצב הזה.

אני עוד לא יודע. עוד לא הרגשתי שהשאלה הזאת והפקודה הזאת מעלה בי ונדרשת.

שאלה: הוא כותב, "אבל לא להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו, היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, ויתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שרות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב".

כן, זה תיאור עבודת הימין.

תלמיד: למשל בעולם שלנו, אם אני רוצה להיות בתפקיד גדול, מנכ"ל גדול, אז אני צריך לעשות הרבה פעולות גדולות כדי להגיע לזה. ואילו פה אם אנחנו רוצים להגיע להשגה, להגיע למשהו מאוד מאוד גדול, מספיקות פעולות קטנות, ואתה צריך להיות שמח כאילו השגת שלל רב. למה זה כך?

כי אפילו בכמה פעולות קטנות אתה כבר נמצא בעשיית השלימות, כבר נוגע בה.

תלמיד: לפעמים אנחנו מרגישים בדרך שיש לנו את האפשרות לעשות, יש את ההזדמנויות וגם יש יכולת, אבל בפועל עושים מעט. ואז נוצרת תחושה שאתה מפספס, שאתה לא בסדר, לא מספיק עושה. האם התחושה הזאת לא נכונה, אני צריך להיות שמח?

כן. אבל כאן אנחנו כבר מדברים על כך שהבורא פותח עם האדם קשר, והאדם רואה לפי זה באיזה מצב הוא נמצא, באיזו מדרגה, באיזה תהליך, עד כמה הוא עדיין קרוב או רחוק מלבצע את רצון הבורא במלואו.

תלמיד: כלומר הגישה שלי בדרך שלנו צריכה להיות, שאם אני עכשיו יכול להרים גרם, אז זה מה שסידרו לי מלמעלה, ואני ארים את הגרם כי זה מה שאני יכול כרגע לעשות.

כן. וחוץ מזה אתה רואה עד כמה אתה היית יכול לעשות אם היו תנאים אחרים.

תלמיד: אני רוצה לקחת את זה לעשירייה, כי זה בדיוק מסתדר לגבי היחס לחברים. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על חבר ואומרים שהוא יכול לעשות הרבה יותר, הוא יכול להגיע יותר לשיעורים, ואז אנחנו בקו שמאל, דנים אותו. האם גם פה אני צריך להסתכל על המעט שהחבר מגיע לשיעורים ולהעריך את זה מאוד, לראות בזה דבר גדול, לראות אותו כגדול?

כן. לקבל שכל אחד עושה ככל שמסוגל.

שאלה: הוא כתב, "כל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה", וגם ש"חג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר". מה יש בסוכה שלכל הקושיות והבעיות יש תשובות בסוכה?

כי יש לך את כל הכלים, שהם פסולת, גורן ויקב, וגם את כל ההזדמנויות לטפל בכלים האלה כדי להרכיב סוכה בשלימות.

תלמיד: כלומר כל הבעיות והעניינים שאדם לא יכול להבין בדעת, אפשר לקבל אותם מעל הדעת. או שאתה פותר איזו בעיה בדעת, ואם לא, אז תלך באמונה מעל הדעת, שם יש תשובות לקושיות קשות.

נגיד.

שאלה: יש עניין של מצווה ושמחה ואמונה שצריכים ללכת יחד. מאיפה יוצאת פה השמחה?

על חג הסוכות כתוב "ושמחת בחגיך", וזו ממש שמחה גדולה.

תלמיד: ממה יש שמחה?

שמחה מזה שאנחנו מגיעים לדביקות בתורה דרך הפעולות שלנו, מבצעים אותן בהסתר, בגילוי, ומודים לבורא שנתן לנו את חג הסוכות, שבו אנחנו יכולים להתכלל בפעולות מסוימות ולהגיע לדביקות השלמה.

תלמיד: האם הפעולות הן ללכת באמונה למעלה מהדעת?

לא רק, אלא מה שאנחנו צריכים לעשות בחג הסוכות. אתה צריך לשבת בסוכה, אתה צריך לאכול, לשתות, לברך, כל הדברים.

תלמיד: איך הפעולות האלה עוזרות לי?

אני לא יודע איך הן עוזרות, אבל בטוח שהן עוזרות מפני שיש ציווי שאנחנו נקיים אותן.

תלמיד: על הציווי הזה צריך ללכת למעלה מהדעת?

לקיים אותן צריכים למעלה מהדעת.

שאלה: אם הבנתי נכון, הבורא נותן גם חמה וגם צל לאדם. ואם הבורא נותן חמה, איזו הארה, התעוררות, אז התגובה של האדם היא להוסיף על זה צל, הוא ממש מדגיש שזו חובה, אחרת זה גורם עוונות וכל מיני דברים רעים.

כן.

תלמיד: מה צריכה להיות התגובה של האדם אם הוא מקבל צל?

הוא משתמש במה שקיבל.

תלמיד: האם אז הוא מקבל פסולת וגורן?

כן.

תלמיד: למה אם אני יושב בסוכה יחד עם הגורן והפסולת ומחשבות זרות תחת מסך שבוע ימים, זה עוזר להתקדמות הרוחנית שלי?

התשובה צריכה להיות שאני לא יודע. אבל זה רצון ה' שכך סידר את כוחות הטבע, שהאדם דרכם במקרים כאלו, כלומר בזמן, תנועה ומקום, יכול להתקשר עם בני האדם האחרים ועם הבורא, לראות עד כמה יש לו בזה קשר עם האלוהות, ולברך בכל הכלים שלו על זה.

תלמיד: אבל למה לשבת עם מחשבות זרות? הרי הוא כותב בהמשך שבזמן עבודה בימין, עבודת התורה, צריך כל הזמן להיות שמח בחלקו ולהגיד תודה על כל התקרבות, גם אם היא התקרבות כביכול שלילית מהבורא, כי זה הבורא קורא לו. אבל פה הוא מתאר בסוכה מצב שלא מובן, לשבת יחד עם המחשבות הזרות תחת הסכך, תחת איזו התנגדות למחשבות הזרות, לשהות איתן שבוע. מהי העבודה הזו?

זו עבודת הבירור. במצב שאדם מעלה את עצמו לסוכה, אז גם שם הוא צריך לעשות עבודת מיון ובירור, איפה הוא נמצא בקשר עימה, וכך להמשיך את ההתקדמות שלו לקראת הבורא.

תלמיד: האם זה עניין של הכרת הרע, להבין איפה הוא רחוק, איפה הוא קרוב?

בדרך הוא מברר, כן. זה באמת חג מאוד גדול, אנחנו עדיין לא כל כך מבינים את זה. זה חג מאוד גדול, מאוד מיוחד.

שאלה: מה מאוד מיוחד, מאוד גדול, מאוד שמח, בחג הזה?

כי מגלים בחג הזה את הקשר של כול בני האדם עם הבורא, מברכים אותו והוא מקבל את הברכה שלנו, עושה בינינו קשר נכון ומעלה אותנו לדרגת גמר התיקון.

תלמיד: האם כל בני האדם?

כל בני האדם.

תלמיד: או המקובל?

לא. גם מקובלים, גם יהודים פשוטים, וגם אומות העולם, לכל אחד יש מקום להודות לבורא על העלייה הזאת שהוא עושה איתם בחג הסוכות.

תלמיד: גם אם אדם לא מודע לזה?

זה כמו שאדם לא מודע בחג אחר. כן.

תלמיד: האם סוכות זה מצב רוחני פנימי שאדם עובר בדרך, או שזה תאריך שעכשיו קורה משהו עם העליון?

זה מצב פנימי של האדם שקורה לו בתאריך מסוים בעולם הזה, יחד עם עוד בני אדם שנמצאים באותה השגה, הרגשה.

תלמיד: מה מיוחד בזמן הזה? איך אפשר להשתמש נכון יותר בזמן הזה כדי עוד יותר להתקרב לבורא?

רק ללמוד. ללמוד את החומרים שקשורים לסוכות.

שאלה: הוא כותב, "שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה". אתה יכול להסביר את זה?

אולי קצת. יש הרבה אנשים שבכל זאת סובלים אפילו בחג הסוכות. אז אדם צריך להגיד שאותו סבל שאנשים סובלים, במקצת, כך וכך, כנגד זה הוא זכה לקבלת הטוב, והוא מוכן להעביר להם את הטוב הזה כדי שהם ירגישו את הדברים האלה כנגד הרע.

תלמיד: על ידי מה אני מעביר לאנשים שסובלים את הטוב?

על ידי חיבור, על ידי התכללות, על ידי התפילה.

תלמיד: אני רואה את האנשים סובלים. איך להשתמש בסבל של העם, של העולם בצורה נכונה?

דרך הסבל שהם מרגישים, שילמדו פעולות נכונות שיכולות לנטרל את הסבל ולהעביר אותו לקבלת התענוגים.

תלמיד: האם זה הסבל שלהם או הסבל שלי, שאני רואה?

שלהם.

תלמיד: ואיך זה מביא את האדם לבחינת אמונה?

האמונה היא אחרי זה. היא כוח. אחרי שאדם מסדר את היחס שלו כשווה, משווה את עצמו לאחרים, הוא מוצא שם גם מקום לאמונה, איך להוסיף את האמונה.

תלמיד: הוא כותב, "שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה".

זה מקרי. זה לא החוק הכללי.

תלמיד: כלומר הם לא סובלים בשביל שאני אגיע לאמונה.

יכול להיות שחלק מהם כן.

תלמיד: האם כך המערכת עובדת, שחלק סובל?

המערכת עובדת מתוך השלמות שלה שהיא אחד. וכשאתה לוקח כל חלק וחלק, אז מתרחש בו משהו שמתאים לאותו חלק בזמן מסוים, במצב מסוים.

תלמיד: אז כשאני רואה במערכת חלק שסובל, מה זה אומר על החלק שלי במערכת?

שנכללת בחלק שסובל.

תלמיד: ומה הלאה?

עליך לתקן.

שאלה: האם להתגבר על המחשבות הזרות זה נקרא ללכת בקו שמאל?

להתגבר על המחשבות הזרות זה נקרא שאני הולך בקו ימין. להתכלל עם המחשבות הזרות זה יכול להיות שמאל. אבל כשמתקן אותם, זה כבר ימין.

תלמיד: אם אני מתקן זה ימין ואם אני מתכלל איתם זה שמאל.

כן.

שאלה: כמעט לכל אורך האגרת הרב"ש מדבר על זה שאת הסכך אפשר לבנות רק מפסולת גורן ויקב. מה זה בדיוק הפסולת שרב"ש מדבר עליה באגרת?

גורן ויקב זה ברור לנו, אלה המקומות מהם בא לנו המזון. ובעשיית המזון אנחנו רואים שתמיד נשארת לנו פסולת. אז מאותה הפסולת, גורן ויקב, אנחנו גם יכולים לקבל איזה רווח רוחני.

אם אני מתייחס נכון לכל דבר שאני עושה בעולם הזה ולכן אני מצדיק את הבורא על כל דבר שעושה טוב וגם על כל הדברים שכביכול יוצאים רע, זאת אומרת על מאה אחוז עבודת הבורא בעיניי שיצר לי את הפסולת, גורן ויקב אני יכול להגיד שאני מודה לו ומקבל את זה במאה אחוז בצורה השלמה. ואז הבורא בעיניי שלם והטבע שלם וכן הלאה.

תלמיד: האם הפסולת קשורה ליחס שלי לבורא?

פסולת, כן. ודאי שאני עושה את זה, אני מייצר כשאני עוסק בעיבוד גורן ויקב.

תלמיד: היחס שלי למה שהבורא מגלה לי, זאת העבודה העיקרית במהלך הסוכות.

מה שאני מגלה בעבודה שלי בהתקרבות לבורא, העבודה הזאת היא עבודת ה', אבל חלק ממנו אני מגלה כפסולת.

תלמיד: ואת החלק הזה ספציפית אני צריך עכשיו להרים ולהפוך לסכך?

כן.

תלמיד: מה זו בדיוק הפעולה להרים ולהפוך לסכך?

לעשות את זה למעלה מהדעת למשהו קדוש. חלק ממה שאני עסקתי בו, אני יכול לעשות לחם ויין ומחלק שלא יכולתי לעשות לחם ויין - אני עושה מזה כיסוי.

תלמיד: זאת אומרת, על אף שאני לא מסוגל כרגע לקבל את זה, אני צריך להפוך את זה לחשוב?

אני בכל זאת ככה מקבל. אני לא זורק את זה, זה לא קליפה בעיניי.

תלמיד: האם זה נקרא בניית האמונה?

כן. מה שאני עושה בסוכה, ממה אני בונה את הקירות? זה הכול פסולת. אבל אני מעלה את זה עוד לשימוש, לא שאני צריך את זה, אלא הבורא אמר לי כך לעשות.

שאלה: ברור שאלה מדרגות מאוד גבוהות. אבל אם ננסה לחבר את זה אלינו לשלב שאנחנו נמצאים בו בעבודה בעשירייה, מה זה היום הפסולת בעבודה שלנו בעשירייה?

דברים שאני לא יכול להשתמש לקדושה. אבל במקרה של סוכות, שם כמעט ואין פסולת, אני משתמש בכול מה שמגיע לי מהשדה, והכול אני מעלה על הגג, מעל הראש.

תלמיד: האם גם בעבודה שלנו יש כל מיני מצבים של דברים שמאבדים חשיבות בעיניי או שאני לא יודע להשתמש בהם?

כן, כרגיל. אבל אם אני עושה עבודה מיוחדת לפי פקודת הבורא, אז זה הופך להיות לעבודת קודש.

תלמיד: נניח כמו העלאת חשיבות של דברים שקודם לא היו חשובים בעיניי, חברים אולי שלא היו חשובים?

כן, בניתי סוכה. כשנכנסים לסוכה ויוצאים מהסוכה אז מנשקים את הסכך.

שאלה: איזו פסולת זורקים, לא משתמשים בה, ואיזו פסולת מעלים מעל הראש בחשיבות?

מהפסולת של גורן ויקב מוציאים הכול לשימוש ובמה שלא יכולים להשתמש ממש, את זה זורקים. ואף על פי שזורקים, קוברים את זה באיזשהו מקום מיוחד.

תלמיד: אבל איך אדם מבדיל? כי במבט ראשון יש דברים שנראים ממש פסולת, והוא נותן גם דוגמה של "מסכנא" שבמבט ראשון זה עני שפושט אליך יד ואתה רואה אותו כבזוי.

כן. אז מה?

תלמיד: אבל הוא גם מפרנס את העולם, ואתה לא יכול להבדיל?

אתה לא צריך להבדיל, אתה צריך להתייחס לזה מלכתחילה כמו לדבר קדוש.

תלמיד: איך אתה יכול להסתכל על כל דבר כקדוש מלכתחילה? כשאתה רואה עני פושט יד, אתה מזלזל בו מאוד, נראה לך שהוא חי על חשבון כולם, לא הולך לעבוד. אתה לא רואה בו משהו קדוש.

אז זה אתה שצריך לתקן את עצמך.

תלמיד: רק אחרי תיקון אתה תוכל לעשות את ההבחנה?

לא צריך לעשות אחר כך, עכשיו לפני שאתה ניגש לעני, אתה כבר צריך להיות מתוקן בזה שאתה מקבל אותו בצורה נכונה.

תלמיד: למשל אני עוד לא מתוקן, איך לגשת לעולם בצורה יותר מתוקנת, להשתמש באמת בכל דבר שנקרה בדרכי בצורה מתוקנת?

בזה שהעני עושה לך טובה, הוא מגלה לך חלק מהעבודה שאתה לא יכול לבצע. זה שאתה נותן לעני מה ששייך לו, זו לזכותו.

תלמיד: אז אני צריך ללכת בראייה שבכל דבר אני אהיה חייב למצוא דרך להפוך אותו לסכך, אני אצטרך איכשהו להשתמש בזה?

כן, שאתה מכסה בזה משהו.

שאלה: הוא כותב "אבל תורה לבד גם כן לא טוב כמו שאמרו חז"ל, "העוסק בתורה לבד כמי שאין לו אלו-ה," ואז הוא ממשיך, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון",". אז מהי יגיעה בתורה ומהי יגיעה של דרך ארץ?

בצורה פשוטה, יגיעה בתורה שאתה מתייגע בלפתור כל מיני קושיות, בעיות, ובדרך ארץ, שאתה עושה את זה בצורה של הקשר הכללי בין כל בני האדם.

תלמיד: "יגיעת תורה" זה המאמץ שלנו לפתור את הדברים על ידי המאור מחזיר למוטב, על ידי התפילה?

כן.

תלמיד: מה זו יגיעה דרך רצון, דרך רצון של מי?

של האדם, שהאדם משתתף בזה.

תלמיד: אבל מלכתחילה הרצון שלו הוא דווקא מנוגד לעבודה של החיבור ולעבודה של אהבת הזולת?

אז שיתחיל לבצע חיבור.

שאלה: באופן כללי על סוכות ועל החגים, אתה סיפרת על רב"ש שהיה מתייחס לסוכות בצורה מאוד רצינית. היה מסדר את הסוכה, שקוע בזה כל כך כי זה דבר מאוד גדול. האם ככל שאנחנו נתקדם, כך היחס שלנו החיצוני לחגים יהיה יותר עמוק, יותר רציני?

כן. כי כל חג מסביר לך את אופני הטבע, אופני העבודה הרוחנית של האדם, דרך התקשרות האדם עם הטבע, לכן הדברים האלה הם מאוד חשובים וככל שאתה תתקדם יותר קדימה, אז אתה תרגיש את זה יותר.

תלמיד: בתאריכים העבריים של החגים, ככל שנתקדם נרגיש שבתאריכים האלה יש הזדמנות?

כן.

תלמיד: יש כוח מיוחד שכדאי לנו מאוד להתאים את עצמנו לכוח הזה?

ודאי.

תלמיד: אז מקובלים בגלל הכוח הזה שהיה קיים בטבע בתאריכים האלה, עשו את המקסימום כדי להגיע לזה גם בחיצוניות?

כן, הם ידעו, גם עכשיו יודעים איזה כוחות פועלים בכל יום ויום ואיך אפשר להשתמש בהם באופן הכי מועיל כדי לתיקון את העולם.

תלמיד: אז שמגיעים להשגה מתחילים להרגיש את הכוחות של כל יום, של כל שבוע, של כל חג?

זה נקרא השגה.

תלמיד: ואז אפילו שמקובל גדול מאוד, שהוא כבר לא צריך כביכול לעסוק בחיצוניות, הוא עדיין מרגיש שהחיצוניות עוזרת לו לפנימיות?

כן.

שאלה: כתוב "ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו." זה כמו שאתה הבנת משהו או פתחת משהו ובסוף סוגרים לך את כל מה שחשבת.

ואחרי זה הוא מוסיף ואומר "ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה", ובנוסף אומר "אבל לא מחשבותי מחשבותיכם"." כביכול מה שחשבת זה הכול הפוך, אז למי להאמין? אתה עושה עבודה ובסוף הוא אומר לך גם מה חשבת זה הפוך. אז איך אפשר להסביר כזה משפט, "אם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל". למה?

אני לא יודע למה. נגיד שזה מקרה. שאדם צריך במקרה שזה עובר עליו, להוסיף לזה בחינת צל ולא עשה את זה, אז אין לו תנאים לגילוי. חבל.

תלמיד: מה זה נקרא להוסיף צל? עשיתי משהו, עם כל הלב הלכתי עליו. פתאום הוא אומר לי, תוסיף עליו צל מהחיים, זה משהו פרקטי מהחיים. עשיתי משהו טוב ופתאום הוא מוסיף לי צל. הוא מעלה לי את העביות שלי כביכול, זה כמו שהוא הולך להפיל אותי בזה?

מסתיר כנראה.

תלמיד: כאילו יש כוונה להפיל אותי?

לא, כוונה להפיל אף פעם אין.

תלמיד: מה כן?

כך האדם רק חושב לפי התכונות שלו, אבל הבורא ההיפך, הוא פותח לאדם דרך להתקדם, לעבוד בהסתרה.

תלמיד: כן, אומרים לו שהאדם מבין אחרת, האדם פועל על פי שכלו ובסוף הוא אומר שבכלל הבורא "לא מחשבותיי מחשבותיכם" בכלל אין לכם, אפילו אין לכם מושג על מה אני רוצה ומה אתם עושים. למה זה נעשה ככה כביכול הבורא חושב אחרת בכלל, ואני חושב אחרת?

הבורא רוצה שאנחנו נגלה את הליך החשיבה שלו, היחס שלו, איך שהוא רוצה לגלות לנו את כל סודות הטבע, עד שנגלה את הכול.

תלמיד: ואז בעצם הוא בא ואומר לכולנו, תתחברו ביניכם, תתבטלו תעשו את כל העבודה.

כן.

תלמיד: ואז המחשבות של הבורא יהיו כמו המחשבות שלנו?

כן.

תלמיד: אז יש שיווי צורה איתו?

כן.

שאלה: כל מאמץ שעושים בעשיריה לחיבור או לימוד תורה, מעורר אורות. לכל זה צריך לשים סכך, לכל האורות שאנחנו מעוררים?

כל האורות שאנחנו מעוררים, אנחנו כבר מעוררים אותם בסכך.

תלמיד: גם אורות מקיפים, גם אור חסדים, הכול צריך להיות בסכך?

זה מתגלה אחר כך.

תלמיד: רב"ש מדבר על השלמות בלימוד התורה. אנחנו מגיעים מתוך הרגשה שאנחנו צריכים את התרופה של התורה, אבל רב"ש אומר פה שאתה צריך להיות בשלמות כשאתה עוסק בתורה. מהי השלמות שהוא מדבר עליה?

לפי הדרגה שלך. אתה לא יכול להיות בדרגה מספר אחת ולהגיע לשלמות בדרגה מספר שמונים.

תלמיד: אנחנו מגיעים לשיעור עם חיסרון ורוצים לעורר חיסרון גדול יותר, התקפה, כל מיני פעולות לא שלמות, מתוך חיסרון.

כן.

תלמיד: רב"ש אומר שכשעוסקים בתורה צריכים להיות בשלמות, כי "ברוך מדבק בברוך". אבל אם אני נמצא רק בהודיה בכל השיעור, בקו ימין ובשלמות, אני לא יכול למשוך את המאור המחזיר למוטב. אני צריך להרגיש שאני צריך לתקן משהו, לעבוד עם חיסרון, השתוקקות, התקפה, כל מיני דברים שבאים מתוך עבודה של אי שלמות.

כן.

תלמיד: למה רב"ש מתכוון כשהוא כותב שצריך להיות בשלמות?

שאתה מצדך מכין את הכלי, כדי לגלות לו כלי קבלה נכון. חיסרון יחד עם השלמות.

שאלה: רב"ש שם דגש חזק להיות בזמן הלימוד בשלמות, בשבח והודיה, ואנחנו תמיד אומרים שאפשר למשוך את המאור מחזיר למוטב, מתוך חיסרון. פה רב"ש כותב "שמעתי מאאמו"ר, כי השבח והודיה שנותנין לה' על התקרבותו לה', עם זה ממשיכים את אור קדושתו למטה."

כן.

תלמיד: גם השבח וההודיה שהאדם נמצא בהם מושכים את המאור המחזיר למוטב, וכל הדגש להיכנס ללימוד "צריך בזמן הלימוד להיות על דרך השלמות."

איך אתה מרגיש אותנו כשאתה נכנס לשיעור? האם אנחנו נמצאים מספיק בשלמות, מספיק בשבח והודיה, אנחנו נכנסים נכון ללימוד התורה?

אתם לא מספיק מוכנים.

תלמיד: מה ההמלצה, יש איזו עצה?

כן. אני לא יודע מה אתם עושים לפני שבאים לכאן, אבל נאמר חמש או עשר דקות לפני השיעור, אתם כבר צריכים להיות בהכנה, להכין את עצמכם.

תלמיד: כן, יש כעשרים דקות הכנה לפני השיעור. אבל אם אני מבין אותך נכון, אנחנו לא מספיק מכינים את עצמנו נכון.

זה יכול להיות יותר מדי, עשרים דקות.

תלמיד: יכול להיות שאנחנו בהכנה מבלבלים את עצמנו, או עובדים על חיסרון פחות משלמות?

לא, זה בכל זאת נכון, זה טוב, אבל צריך להיזהר שאתם כן רוצים להמשיך בהכנה לשיעור תוך עשרים הדקות הללו. 

תלמיד: איך האדם הפרטי מאזן נכון את עניין החיסרון והשלמות? איך הוא מסדר את החיסרון כדי שלא לפגום בשלמות שאיתה הוא רוצה להיכנס ללימוד התורה?

הוא צריך להתחיל משלמות. שיש לי קשר עם הבורא, שאני הולך בדרכו, ובכל זאת ממצב שאין לי שום קשר אני לאט לאט הולך ומתקרב לקשר עם הבורא ואנחנו יותר ויותר נמצאים במעמד הדדי, אני והבורא. והוא עוזר, כל פעם הוא מוסיף לי קצת יותר מכל מיני הבחנות, פעם באור, פעם בחיסרון, פעם בהבנה, בדברים כאלה. בתוך זה הוא גם מוסיף בקשר שלי עם חבריי ואיך אני מתייחס לכל האנושות. אז יש לי כאן מבחר כולל של התמונה שלי, כך אני מרגיש. 

תלמיד: אם אדם קם בבוקר בקו ימין, כמו אריה לעבודת בוראו, אז ברור שהוא כבר נכנס בשלמות ומייצב את החיסרון. אבל הרבה פעמים אדם קם והכול שחור, הוא לא מצליח להבין בכלל מה ומי, מרגיש כבהמה ואפילו חיסרון לרוחניות אין לו. אם הוא נכנס במצב כזה לשיעור, זה לא טוב לפי מה שרב"ש אומר.

אם אין ברירה, הוא נכנס.

תלמיד: אז בכל מצב, גם אם אין לו שלמות, הוא נכנס?

ודאי. אבל גם בכל מצב שהוא תופס את עצמו, הוא יכול מהר להתהפך.

שאלה: רב"ש כותב "לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמו בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב "כי כל אשר יהיה בו מום לא יקרב". וזה נקרא בחינת תורה היינו שלימות. אבל תורה לבד גם כן לא טוב כמו שאמרו חז"ל, "העוסק בתורה לבד כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר, "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת". החיסרון והשלמות, האם זה קורה לסירוגין בזמן השיעור, או שזה שילוב של שני הדברים?

כן, שילוב, מפני ששניהם צריכים להיות מחוברים ולהביא לתופעה השייכת לאותו המצב.

תלמיד: איך השלמות והחיסרון מחוברים?

לא יכול להיות אחד ללא האחר.

תלמיד: אבל הם מנוגדים, הם הפכים.

כן, אבל מפני שאנחנו נבראים ונבראים מחוסר שלמות טוטאלי, אז כל ההשגה שלנו בשלמות, קשורה לחוסר שלמות.

תלמיד: אז מפני שאנחנו במצב הרגיל בחוסר שלמות, היגיעה והמאמץ הם דווקא להיות דבוקים בשלמות?

כן.

שאלה: לגבי ההכנה לשיעור בוקר, אמרת שבכל מצב שאדם תופס את עצמו הוא יכול מהר להתהפך.

כן.

תלמיד: איך דווקא בהכנה לשיעור, כשאדם קם והוא עוד מטושטש, איך בזמן הזה הוא יכול ממש להפוך את עצמו, לכוון את עצמו נכון לשיעור, לסחוט מקסימום מהשיעור?

זה תלוי עד כמה הוא נמשך אחרי הסביבה, זה העניין, ובסביבה יש תמיד איזה זרמים, לא קשים, לא חזקים, אבל יש מספר זרמים, ואז אדם נכלל ממה שיותר קרוב אליו, לליבו, והולך עם זה. 

תלמיד: אז גם כשאדם קם מעורפל ולא כמו איזה אריה, הוא יכול ממש להתכלל בעשירייה, בסביבה?

רצוי. רצוי ומיד.

תלמיד: וכמה זמן הכנה נדרש?

זה תלוי באדם, זה תלוי איך הוא הלך לישון ואפילו מתוך שינה, על מה חלם.

תלמיד: אבל זה לא תלוי באדם איך הוא יקום.

ועוד איך תלוי.

תלמיד: במה תלוי בי באיזה מצב אני אקום, האם במה שקראתי לפני השינה?

איך שאתה מכין את עצמך לשינה, כך תראה שיהיו לך מחשבות אחרי שינה.

תלמיד: מבחינת זמני ההכנה לשיעור, היום יש הרבה עשיריות שמגיעות כבר ב2:30, חצי שעה לפני תחילת השיעור, קוראות יחד, מתחברות יחד, ואז יש הכנה משותפת של כולנו במשך עשרים דקות. אתה חושב שזה ארוך מדי?

לא, אבל זה מכובד.

תלמיד: איך לנצל נכון את הזמן הזה, מה טוב לעשות בזמן כזה?

לקרוא.

תלמיד: בדרך כלל קוראים שני ציטוטים, עושים סדנה בינינו, שרים שיר, לפעמים זה מעורר, לפעמים זה לא מעורר, לפעמים זה עובר לידך. איך לעשות משהו שהוא דחוס ומיד מחייב אותי? אין לי עכשיו הרבה זמן. 

אתם צריכים לברר ממה אתם מתפעלים יותר.

תלמיד: החברה מגוונת, יש כאלו שיתפעלו מקריאה, יש כאלו שיתפעלו מסדנה, יש כאלו שיתפעלו משתיקה, הכול יש פה.

אז להמשיך כך. אבל בהחלט לשים לב איך האנשים מתעוררים.

תלמיד: אני קם הרבה זמן מראש כי אני מגיע מעיר אחרת ואני אוסף עוד חבר בדרך, אני נמצא בנסיעה במשך חצי שעה. עד שאני מגיע לכאן יש זמן לגוף להתעורר, יש זמן לחשוב, לעומת זאת יש חברים שגרים ממש קרוב ואולי תוך עשר דקות מרגע שהתעוררו הם כבר כאן.

מה נדרש בעבודה הפרטית של האדם לפני שהוא מגיע לכאן להכנה הכללית ויושב עם החברים? לאיזה מצב נכון להביא את הגוף שלו, את הנפש שלו?

כל אחד משתמש בזמן הזה בצורה קצת שונה. רב"ש, כמו שכבר סיפרתי, היה הולך ברחוב חזון איש בבני ברק וקורא מודעות מלוח המודעות. זה היה איכשהו נותן לו התקרבות לעולם. בחצי השעה הזאת לפני השיעור הוא לא כל כך היה אוהב לדבר, לכן אני הלכתי עימו אולי כמה פעמים, וגם אז רק מפני שהוא אמר לי שאני יכול לבוא, אבל בעצם ראיתי שיותר טוב אם אני לא נכנס כל כך לדקות האלה שלו.

אין לי מה להוסיף, אני חושב על היחס שלי לעולם, על היחס שלי לתהילים, זה מאוד חשוב, תהילים זה משהו בלי קרקע, בלי גבול, וכך אני מגיע לשיעור.

תלמיד: לפי מה שאני שומע, יש איזשהו יחס שהאדם צריך לפתח כלפי הבורא לפני שהוא מתחיל לעסוק בתורה.

כן.

תלמיד: אנחנו גם קוראים שעבודת האדם צריכה להיות בקו ימין, אז אני מבין שתהילים זה האדם מול הבורא, זה יכול מאוד להביא אותו להרגשה של ימין. אנחנו למדנו שבהכנה שלנו אנחנו צריכים לעסוק בחיבור בין החברים.

זה חשוב מאוד, אם יש אפשרות כזאת אין יותר חזק מהכנה כזאת.

תלמיד: אני רואה שזה דורש הרבה מאמץ, אבל אם באמת מצליחים לעבוד אז זה פותח את הלב וזה מרחיב את הכלים של האדם, מצד אחר זה דורש הרבה מאוד מאמץ שהוא כן קו שמאל. כי אדם עושה ביקורת, הוא צריך לצאת מתוך מצב שינה, האופוריה שהוא נמצא מול הבורא, הוא צריך להתחיל לעבוד עם כלים חיצוניים לו, עם יצר הרע, זאת כבר עבודה עד שהוא מצליח להתחבר. ופה אנחנו רואים שבזמן ההכנה כבר נוצר הרבה מאוד מתח של שמאל, ולא תמיד אנחנו מצליחים להגיע למצב שהוא מכוון נכון וכבר בשל לקבל את השיעור.

אני אומר את זה, כי אני מרגיש שיש חברים שלא נכנסים נכון לשיעור, הם עוד לא מגיעים למצב הנכון של ימין מול הטקסט, גם החיבור עם החברים עוד לא בצורה של קו ימין.

לכן אני שואל, אולי יש דרך לשפר את ההכנה בהתחשב בזה שאנחנו גם צריכים להגיע איכשהו לחיבור בין חברים וזה עובר דרך העבודה הקשה הזאת?

אני לא יודע. צריכים לעורר את הלב ולהתרגש קצת, להתרגש. יש כאלה ששרים, יש כאלה ששרים ביחד, שלושה, ארבעה, חמישה, צריך משהו שעל ידו אתה מכייל את עצמך כמו כלי ניגון.

תלמיד: לכל אחד יש לו את הטעם האישי שלו איך לעשות את ההכנה הזאת?

כן.

תלמיד: בכל זאת אנחנו עושים הכנה כללית, יש לנו פורמט כזה של כולם ביחד. אתה חושב שבתוך הפורמט הכללי כל אחד יכול למצוא את מקומו?

אדם צריך להרגיש עם איזה חלק מהלב הוא עובד.

שאלה: לגבי שילוב מצב של שלמות ומצב של חיסרון, בעזרת מה אני יכול לשלב בעבודה שלי את שני הקווים האלה?

בעזרת הקשר עם המדרגה העליונה. מצד אחד זאת המדרגה העליונה, מצד אחר אתה המדרגה התחתונה, ואתה עושה את הקשר בינך לבינה קרוב ככל האפשר.

תלמיד: זה קורה באמצעות תפילה?

תפילה, הרגשה, אפילו לא צריך מילים, פשוט מצב כזה שבו אתה רוצה להימשך לעליון.

תלמיד: הזכרת תהילים, גם אני אוהב אותם, אבל אני לא יודע אם זה מצב של קו שמאל או קו ימין. מה זה תהילים בעצם?

בשבילנו זה הקו האמצעי. אפילו אם יש שם ימין או שמאל, בכל זאת בשביל המדרגה שלנו זה הקו האמצעי שמעלינו.

שאלה: אנחנו בעשירייה מתחילים הכנה כל יום ב- 2:25, כלומר רבע שעה לפני ההכנה רגילה, וקוראים את חומר הלימוד. האם מומלץ להוסיף גם מזמור מתהילים?

העיקר שזה יהיה מהלב, ולא לפי מה שכתוב. תשתדלו, מה שאתם חושבים שיותר טוב.

תלמיד: שמענו ממך שתהילים זה משהו מאוד מיוחד, משהו שאנחנו עוד לא יכולים לראות.

אנחנו רואים שתהילים נמצאים בכל חלק מהלימוד שלנו.

שאלה: לא כל כך רציתי לדבר על זה, אבל חברים פגשו אותי בחוץ, אז אני אשאל. דיברת קודם על הרצון של הלב, ודיברנו היום על ההכנה. ואתמול בערב חג דיברנו על הכאב שלנו על אותן בחורות שנמצאות במנהרות, ולא בסוכה עצמה. דיברתי איתך והעלית את הכאב שלך, והרגשתי, וכולנו הרגשנו את הצביטה בלב. אתמול לכולם היו דמעות בעיניים, ואז כולנו העלנו תפילה בתוך הלב, מין הכנה טבעית, וראיתי שכולם הזילו דמעה.

ואז אתמול אחר הצהרים ישבנו ואכלנו כל המשפחה, ופתאום שומעים שהרגו את סינוואר, חמישים אחוז מהבעיה נפתרה. ומתי זה קרה? הלכתי ובדקתי באיזו שעה זה קרה, זה קרה בדיוק ב-4:26 לפנות בוקר, בדיוק מתי שדיברנו על החטופות. ואתה אמרת שהרב"ש היה בודק כל פעם את החדשות, שומע כל חמש דקות אם קורה משהו.

אז אני שואל אותך, כל מה שקרה אתמול לפנות בוקר, וזה היה כאב גדול מאוד, כולנו פה כמעט נשכבנו על הרצפה, והייתה כוונה אמיתית בכל העולם.

למה כאב?

תלמיד: היה כאב, כאב לנו.

בגלל שהרגו את סינוואר?

תלמיד: לא, כאב על הבחורות במנהרות, ואת סינוואר הרגו בדיוק באותה דקה שדיברנו פה.

אז בכיתם בגלל זה?

תלמיד: קרה שהלכו וחיסלו אותו בדיוק כשדיברנו עליו, כשהתפללנו שיקרה משהו, וכאילו חמישים אחוז מהמקרה נפתר.

כן.

תלמיד: האם יש קשר בין הדברים או שאנחנו מפנטזים פה?

קשר תמיד יש, ועוד איזה, רק אנחנו לא יודעים את הנוסחה. אתה יודע זה כמו במתמטיקה, כשיש לך הרבה קופיציינטים, שקושרים בין זה לזה.

תלמיד: כן, כמו רשת מחשב.

כן.

תלמיד: אז אתה רואה קשר ישיר? זאת אומרת אם כל פעם נעשה פה סוג של הכנה או תקרא לזה תפילה מעומק הלב, אנחנו יכולים להזיז בעצם כל מיני דברים שסתומים בכל העולם?

בטח.

תלמיד: מה שעוד היה מדהים לראות, אותו טנק שירה לתוך המבנה, זה היה חבר של הבנות שהיו איתי בסוכה, מאותו קורס מכי"ם בשזפון. זה לא ברור לי הקטעים האלו, איך הכול נסגר אתמול. הייתי המום, הבת שלי אומרת, "אבא תקשיב, זה חבר שאיתנו בקורס מכי"ם, הוא זה שירה עם הטנק לתוך הבניין". איך זה יכול להיות הדברים האלה? ואתה אומר שיש קשר.

איך אפשר לראות את הקשר בין הדברים? במקרה ראינו את זה, אבל בגדול זה פשוט מדהים. אז אם אנחנו עושים תפילות על כל מיני דברים שסתומים, אנחנו יכולים לפתור כל מיני בעיות שיש היום בעולם?

כן.

תלמיד: אם עושים את זה אמיתי?

ודאי, אין ספק.

תלמיד: ממש ככה? אז מה חסר לנו פה כדי שנוכל להזיז דברים כמו שאתה אומר?

להאמין שזה מה שאנחנו יכולים לעשות.

תלמיד: זה נקרא הכנה? שצריכים לבוא מוכנים להזיז דברים בעולם, זה הפתרון?

כן.

שאלה: אני רוצה להמשיך את הקו הזה לגבי עם ישראל. בתקופה האחרונה הייתה שורה של חיסולים של ראשי ארגוני טרור.

כן.

תלמיד: למה הבורא מפרגן לעם ישראל?

אני עוד לא יודע עד כמה הוא מפרגן, זה שבכללות הוא מפרגן, זה בטוח, אבל עם כל חיסול וחיסול? אמנם שבאמת עוד מעט לא יישארו להם מנהיגים..

תלמיד: אבל למה, מה העם עושה פתאום טוב שהוא ככה מפרגן לנו?

כן, בינתיים ככה זה נראה.

תלמיד: האם זה בשביל שהעולם יראה שיש השגחה על העם הזה?

אתה לא יכול להגיד כך או כך, זה קולע לכל הכיוונים. אני עוד לא יכול להגיד.

תלמיד: העולם מרגיש שיש אלוהים בקרב ישראל?

זו הבעיה, שהעולם מרגיש יותר מאיתנו.

תלמיד: מה הם מרגישים?

הם מרגישים שהולך לנו. ולמה הולך? לא יודעים.

תלמיד: ומתי עם ישראל יתחיל להרגיש את האלוהים בקרבו?

מתי שהוא יכניע את עצמו. עם ישראל חייב מהר מאוד להכניע את עצמו.

תלמיד: למה שיכניע את עצמו אם הולך לו?

זה נקרא שהולך? אני לא יודע, שהרגו שם כמה ערבים, גויים, מה זה נקרא שהולך? הולך זה אם אנחנו יכולים להתחבר עם הבורא, ולעשות איזו פעולה בשיתוף עימו.

תלמיד: בשביל מה היום עם ישראל צריכים את הבורא?

כדי להתקיים. כדי להתקיים.

תלמיד: מה זה להכניע את עצמנו לבורא? מה זה עם שמכניע את עצמו לאלוהים שלו?

אנחנו צריכים להכניע את עצמנו כלפי הבורא שלנו, כן. זו תוצאה מכל לימוד התורה.

תלמיד: הרי אויבים ימשיכו לקום.

הבורא לא ייתן להם מנוחה, הוא יעורר אותם שיקומו עוד ועוד. יימלא אותם בזעם, ברוגז עלינו.

תלמיד: מה הכוח שלנו כרגע בנשק, בצבא?

הכוח שלנו הוא עד כמה אנחנו יכולים להכניע את עצמנו כלפי הבורא.

תלמיד: מה יגרום לנו להכניע את עצמנו?

זה כבר השכל.

תלמיד: מאיפה יבוא השכל הזה?

מלמעלה.

תלמיד: עד אז, האם נחכה להשראה?

עד אז נקבל מכות.

תלמיד: האם אתה רואה עתיד טוב לישראל בתקופה הקרובה? האם החיסולים האלה מצביעים על סימן יפה לישראל בתקופה הקרובה?

אני לא בטוח. הייתי רוצה להגיד שכן, אבל ממש ביטחון אין לי.

תלמיד: האם ההתקדמות הרוחנית של עם ישראל תמיד תהיה על פני קושי פיזי, קיומי, אנחנו תמיד נהיה במתח הזה?

כן.

תלמיד: אין צורה אחרת, נוחה יותר להתקדם, זאת צורת ההתפתחות של עם ישראל.

זאת צורת ההתפתחות, כן.

תלמיד: איך אפשר להקל על המצב הזה?

רק בכך שאתה הולך עם לב פתוח לקראת אומות העולם.

תלמיד: מה זה אומר?

שאתה רוצה להתקשר עם כל היהודים ודרכם עם כל אומות העולם.

תלמיד: למה אתה אומר שאין לך ביטחון לגבי העתיד הטוב של ישראל?

יש, אבל לא עד כדי כך כמו שהעמך חושב, שאנחנו כבר נמצאים בליבו של הבורא.

תלמיד: ומה התפקיד שלנו כאן, "בני ברוך"?

התפקיד שלנו הוא אך ורק להראות לכולם מה הוא האלוהים שלנו, מי הוא האלוהים שלנו, ואיך צריכים לעבוד אותו.

שאלה: כל השנים שלמדתי פה למדתי לא לקשר בין העבודה שלנו לבין תוצאות בעולם הגשמי. והנה אנחנו רואים שאנחנו עושים משהו ופתאום קורה משהו. מה צריך להיות היחס הנכון לזה?

אנחנו מתקרבים לימים שהקשרים בין הרוחניות והגשמיות יהיו יותר צמודים, קצרים, מקושרים, ולכן אפשר לפעמים לדבר כך.

תלמיד: אני אשאל את זה יותר קשה. אתמול נהרגו חמישה חיילי סיירת גולני בלבנון, האם זה גם בגללנו כמו עם סינוואר?

ודאי.

תלמיד: אז אין מה לשמוח כל כך.

נכון.

תלמיד: האם יש לנו בכלל אפשרות נכון להיום לקשר בין הדברים, להגיד שזה בגלל זה, סיבה ומסובב?

עוד לא. אבל כבר קרו כל כך הרבה מקרים שנראה לנו שכן אפשר.

(סוף השיעור)