שיעור בוקר 27.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא: גילוי החיסרון לגדלות הבורא

גדלות הבורא זה הכול, זאת אומרת זה קבלת חכמה וכוח. הכרת האלוקות, הכרת המציאות הקיימת בכלל, הכול נקרא "גדלות הבורא". כי בעצמו הוא כוח הנעלם, הכוח העליון, אנחנו לא מגלים אותו, אנחנו מגלים את ההופעות שלו בנו, ולכן לזה אנחנו קוראים גדלות הבורא, איך הוא מתראה, איך הוא מתגלה.

לא אותו עצמו משיגים אלא את הגילוי שלו בנו לפי השתוות הצורה. מהי השתוות הצורה, מהו הכלי לגלות את גדלות הבורא? זו העשירייה, "עשר ולא תשע ולא אחת עשרה".

מהי עוצמת הכלי? לפי גדלות הכלי, שזה לפי גדלות החברים, עד כמה כל אחד ואחד נכלל מכולם, מעלה את כולם בעיניו ומקטין את עצמו לעומתם, בזה אנחנו בונים את גדלות הכלי, העשירייה. לפי זה אנחנו יכולים לדרוש, לגלות, להכין את עצמינו לגילוי גדלות הבורא, כך זה עובד. ובאמת כל חכמת הקבלה על זה מדברת.

אנחנו יכולים ללמוד חכמה, הרבה פלפולים, הרבה דברים, אבל באמת זה לא יביא אותנו להכרת הבורא, רק גדלות הכלי והכנעה של כל אחד כלפי הכלי ההוא. הכנעה, הכוונה האגו שאנחנו מכניעים, לא את עצמינו. אנחנו בעצמינו כל הזמן צריכים לדרוש את הבורא, "ויגבה ליבו בדרכי השם". אז צריכים להגביה את ליבנו, את הרצונות שלנו אליו, אבל יחד עם זה צריכים להוריד את האגו.

ולכן יוצא לנו שכל פעם, עד כמה שאנחנו מרגישים את השפלות שלנו, כך אנחנו יכולים כנגד זה לגלות את גדלות הבורא.

ויוצא שכל פעם יש לנו עליות וירידות. אנחנו צריכים רק להבחין באיזה הבחן יש לנו ירידה ועלייה, או בצורה אגואיסטית שאני מפסיד או מרוויח בצורה שכלית באגו, או בצורה רגשית אני מפסיד או מצליח באגו. או שאני מפסיד או מצליח בהכרת גדלות הכלי, היינו העשירייה ובהכרת גדלות המילוי בעשירייה היינו הבורא. כך אנחנו צריכים להיות כל הזמן בבירורים האלו.

החומר מאוד חשוב, מאוד מיוחד, בעצם סביבו כל העבודה הרוחנית. כל היתר זה תוספת לנושא "גדלות הבורא".

קריין: קטע מספר 3 מתוך שמעתי רי"א "כעומד בפני מלך".

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

(בעל הסולם. שמעתי. רי"א. "כעומד בפני מלך")

סדנה

זאת אומרת אני צריך כל הזמן, כל הזמן, לתאר לעצמי מצב שאני נמצא בקשר ישיר עם הבורא שנמצא לפניי ושאני רוצה לחשוב עליו ואני רוצה לעשות לו משהו נעים. וזו כל הנטייה שלי, כל המחשבה שלי, כל הרצון שלי, הפנימיות שלי כך מכוונת.

בחיצוניות אני עושה כל מיני דברים שאני חייב לעשות בעולם הזה, זה משהו אחר, זה חיצוניות, יחד עם זה אני כל הזמן נעול על הבורא.

אותה דוגמה כמו אימא שנמצאת בעבודה. היא עובדת באיזו עבודה אבל הראש שלה והלב שלה כל הזמן עם התינוק שהשאירה בבית, מה קורה לו. כך אנחנו צריכים לתאר את עצמינו.

וודאי שכשאנחנו כך משתדלים לנעול את עצמינו יבואו כל מיני הפרעות ואז אנחנו נצטרך לעבוד נגדם. כדי לעבוד כנגד ההפרעות האלו יש לי כמה תומכים. קודם כול קבוצה.

האם חושבים זה על זה, האם נמצאים בערבות, נמצאים בברית, נמצאים בתמיכה זה לזה. כמו שאנחנו זוכרים, אין אדם מתיר את עצמו מבית האסירים אלא רק החברים. לכן אם אני קשור אליהם וכך כולם קשורים לכולם אז ודאי אנחנו מצליחים ומעמידים את עצמנו כך שכולם נמצאים בדאגה הדדית, בעזרה הדדית, להיות מכוונים כולם לבורא ולנטרל בכוח שלנו את כל ההפרעות. והפרעות מתגברות ואנחנו מתגברים בקשר בינינו וככה כל פעם יותר ויותר ויותר.

נכון? דברו על זה.

*

שאלה: מה הקשר בין השפלות שלנו לבין גדולת הבורא?

כתוב "במקום שאתה מוצא גדלותו אתה מוצא ענוותנותו". 

תלמיד: אבל אם באה השפלות קודם?

הכלי להכרת הגדלות זה הענווה.

תלמיד אז מה זה שפלות בדיוק?

"שפלות" זה שאני רוצה לקבל את כל התשובות, כל הידיעה, כל הרגשות, הכול רק ממנו, לא משום דבר אחר. אני מפעיל את עצמי בעולם הזה כבהמה, כל מה ששייך לדרגת האדם, אני רוצה לקבל ממנו. זאת אומרת לנשמה, להתקדמות הפנימית, הרוחנית שלי.

הכרחיות, כאן בעולם הזה, מה שצריכים אני עושה. אבל בכול ההתפתחות הרוחנית אני רוצה להיות נעול עליו ולקבל רק ממנו. זה דרך העשירייה, ודאי.

תלמיד: אי אפשר לקבל את גדלות הבורא אם אין שפלות?

לא. אבל מגיעים לזה, ברור שכן. ממי אני יכול לקבל ידע, הדרכה, חיזוק? הכול ממנו. אני צריך אמצעים, אני צריך כלי, עשירייה, מורה, הפצה, לימוד, אבל סך הכול זה כלי כדי לקבל הכול ממנו.

שאלה: אם אני מבין נכון, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, זה מעשה ללא תמורה. זה יכולת לבצע מעשים ללא שום מחשבה על עצמו.

אבל הגדלות שלו נותנת לזה כוח.

תלמיד: איפה אני יכול לראות דוגמאות של פעולות שעושים ללא תמורה? איך אני יכול לזהות את זה?

לך לחסידים, תראה איך הם משמשים את הרב שלהם. הקטן מתבטל כלפי הגדול, הגדול, מפני שהוא גדול, נותן לקטן כוח שהקטן משרת אותו. ככה. והקטן, זה לא נקרא שהוא משרת, לקטן נראה שהוא מקבל.

תלמיד: ואצלנו אפשר לראות?

אצלנו, אני לא יודע. אין כאן ממש כאלו מדרגות או משהו.

יש לך ברחוב מלא דוגמאות כאלו. רב"ש היה אומר, אם היה מגיע לכאן שמעון פרס, שהיו ככה מזלזלים בו, הייתה תקופה שבמיוחד היו מזלזלים בו, הייתם כולם נהנים להגיש לו כוס קפה. למה? כי הוא גדול בעיני הציבור, איכשהו, מיוחד. אז כבר היית בכל זאת, בכוח, להגיש לו את זה וליהנות מזה. איך? היו אומרים לך, "האם אתה מוכן לשלם עשרים שקל כדי לתת לו כוס קפה"? היית אומר "כן". "חמישים"? "אולי גם חמישים". "מאה"? "נו, זה אני לא יודע, אבל יכול להיות. אם כל החברה הייתה מסתכלת, והייתה מדברת על זה, גם הייתי משלם מאה שקלים". זה הכול.

גדלות, גדול לעומת קטן הוא נותן בזה לקטן אנרגיה, כוח, כי הקטן ששייך לגדול כבר יש לו מזה משהו. הוא מרוויח מזה. הוא קונה בזה את המדרגה. לא מדרגה ממש של גדול, אבל השייך לגדול, גדול במשהו.

תלמיד: התופעה הזאת מובנת, רק לא מובן התהליך, איך ממקום ההיפך מגיעים למצב הזה? לא מובן איך התהליך עצמו קורה.

גם כאן. כמה שאנחנו יותר חושבים על זה, אנחנו מתחילים להתפעל מזה, והחברים מדברים, אפילו שלא משיגים, לא רואים, ולא צריכים, חייבים לעשות.

תלמיד: איך מתוך זה שמדברים על הגדלות של ההשפעה, על האפשרות לתרום לחברה ללא שום רווח עצמי, איך מתוך זה מגיעים למצב הזה?

כי כך החברה חושבת. אני מסתכל עליך איך שאתה חתיך ככה, מלובש יפה, אוהב ככה להופיע. למה? אכפת לך מהחברה, אכפת לך ממנה. אם החברה הייתה מכבדת פיג'מות היית כל החיים הולך בפיג'מה. זאת אומרת, אכפת לך מהחברה. כך אנחנו בנויים, אז תשתמש בחברה, תמצא חברה כזאת שהיא תיתן לך את גדלות הבורא, שהיא תדבר על זה ותתפעל, אז תרצה להתלבש לא באיזו חליפה יפה, אלא תרצה להתלבש בגדלות הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני יכול לחפש דוגמאות בחברה של עבודה ללא תמורה. זה תלוי בי במאה אחוז או שזה תלוי גם בחברה? הם תמיד, בברירת מחדל מראים לי את הדוגמאות ורק תלוי בי אם אני מזהה אותן או לא?

גם זה נכון. תישאר בשאלה. זה טוב.

תלמיד: אני לא מזהה פעולות השפעה ללא תמורה, ללא רווח עצמי

ודאי שאתה לא מזהה. איך תזהה אותן? אין דבר כזה, אין כזה דבר בטבע. כי אפילו פעולות ההשפעה שאנחנו מדברים עליהן ברוחניות הן פעולות עם פיצוי. כי איך יכול להיות שאני בלי להשקיע אנרגיה, כוח, יכול לעשות משהו?

תלמיד: אז איך אני מקבל דוגמאות?

דוגמאות זה משהו אחר. אתה לא יכול עכשיו לראות דוגמאות איך לעשות פעולה ללא פיצוי, ללא תשלום, ללא שכר. גם ברוחניות אין, אבל רק ברוחניות אנחנו אומרים, שהשכר הוא גדלות הבורא.

תלמיד: אם אני לא רואה דוגמאות אז איך אני יכול להגיע לזה?

אתה תבקש ממנו להכיר את גדלותו, ואז תוכל לתת לו, למסור לו, להיות שייך לו. ואז העבודה שלך כלפיו כשאתה תראה את גדלותו, היא נקראת "אמונה". נתרגל לכל ההבחנות הללו.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן "אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים". איך אפשר לזהות נכון את התנחומים, כי לפעמים אתה הולך לתנחומים בלי לשים לב ונופל שם

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני חייב כל הזמן לראות לפני את הבורא הגדול, ושאני מאוד משתוקק אליו עם החברים, ואני מעורר אותם גם כן לפנות אליו, וכל הזמן להיות נעולים עליו. וגם כולנו יחד שאנחנו נעולים עליו, עד כדי כך שהוא, במקום שנמצא כביכול לפנינו, הוא נמצא בתוכנו. זה מה שאנחנו צריכים לתאר.

יבואו כל מיני הפרעות, אדרבא, שיבואו. אנחנו צריכים להתגבר עליהן. כמה שאנחנו נרגיש את ההפרעות וניפול לתוך ההפרעות, אחרת זה לא הפרעה אם אני לא נופל, זה סתם ככה כמו שנותנים לתינוק קצת ככה לגרות אותו, אבל הפרעות כשאנחנו נופלים, ועל ידי זה שעוזרים זה לזה, מתעלים, ושוב קשורים לגדלות הבורא, שוב רוצים לראות אותו לפנינו כדי להיות נעולים עליו ממש, לא לראות לפנינו שום דבר, אלא רק את הגדלות של הכוח העליון, כוח האמונה, כוח ההשפעה, כך אנחנו מאוד מהר נתקדם. עד כדי כך שנרגיש שהוא ממש שורה בנו ומחבר בינינו. כי בלעדיו, בלי שהוא מופיע בנו אנחנו לא נוכל להתחבר. ופתאום אנחנו מרגישים שאנחנו כן מתחברים. "לא ידעתי איך להגיע לזה. שמעתי הרבה פעמים, אבל עכשיו אני רואה". במידה שהבורא מתלבש בנו "עושה שלום במרומיו עושה שלום עלינו.". הוא מחבר בינינו.

תלמיד: נגיד שהייתה נפילה, איך מתייחסים אליה בצורה עניינית, בלי לאכול את עצמו?

זה גם כן "איש את רעהו יעזורו". ודאי שאנחנו בזמן הנפילה מתחילים לאכול את עצמנו, "איפה אני? מי אני? עד כמה שאני [ככה]" וכן הלאה. כל אחד אוכל את עצמו שהוא לא שווה כלום, דווקא זה נקרא חוסר אמונה, אתה בוגד בזה בבורא, כי אתה חושב שאתה או מישהו אחר הסיבה למצבך ולא הוא. אז זה לגמרי ממש עבירה. זאת העבירה, לחשוב על מישהו כסיבה לאיזה מצב או פעולה חוץ ממנו. אתה מוחק בזה את "אין עוד מלבדו".

שאלה: על איזה תענוגים גשמיים בעל הסולם כותב שזה מכבה חיסרון רוחני בקטע שקראנו?

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

תלמיד: איך זה מתנגש עם חיסרון רוחני כל התענוגים האלה?

מה זה חשוב חיסרון רוחני או גשמי? תענוג זה תענוג. פתאום אני מקבל איזשהי מנה, למשל אני אוהב פסטה. איזה משהו מיוחד, ואני שוכח ברגע זה שיש איזה בורא, ואיזה משהו. "תן ליהנות. תן לחיות קצת". סך הכול, זו לא עבירה. אני לא עושה בזה שום דבר רע למישהו. גמרנו, כבר אתה מתנתק. זה האוכל שמנתק אותך.

מין מאוד מנתק. כתוב, "בזמן שנחרב בית המקדש טעם ביאה נשאר לעובדי ה'". אתם עוד לא מרגישים את זה. חכו. אחר כך משפחה. יש כל מיני כאלה, תראו מה שקורה. דברים מאוד מאוד קשים. וזה לא שאדם חזק או חלש. אתה יודע, משחקים עם האדם איך שצריך.

תלמיד: אז איך באמת נשמרים?

לשמור לעת עתה שאתה נמצא בזה אתה לא יכול. אלא, כל ההכנות בכמה שהן עובדות ובכמה שהבורא רוצה להוריד אותך או עד כמה שאתה מוכן לירידה חזקה. אם אתה עשית הכנות גדולות, אז אתה מקבל כזאת ירידה שמשם אתה אפילו לא יכול להוציא את האף מהביצה הזאת, וכן הלאה. אז תתכונן.

תלמיד: לחשוב על זה כל פעם שיש איזו הנאה?

לא לחשוב. לחשוב על דברים הטובים.

תלמיד: כשיש הנאות גשמיות לא לחשוב עכשיו שלא יכבה לי החיסרון הרוחני?

לא, למה? אתה תמנע מעצמך כל מיני תופעות מראש?

תלמיד: כמו שאמרת, אוכל, משפחה, מין, כשיש תענוגים גשמיים כאלה

לא. זה לא התענוגים הגשמיים. תענוג זה לא גשמי, קודם כל. זה יכול להתלבש, אני לא יודע במה. בכלל מתגלים כאלה דברים מוזרים שלא כדאי לספר. זה לא אנושי בכלל.

שאלה: איך לבנות את המושג הזה גדלות הבורא אם אין אפילו תחושה של המושג בורא?

בסדר. יש לך מישהו גדול, משהו גדול? אז כמו שהוא נגיד לפעמים נמצא לפניך, ככה שאתה מתאר אותו, כך תתאר את הבורא. אני אומר אימא ותינוק. זה הכי נורמאלי, טבעי. כמו שהיא כל הזמן חושבת עליו, כל הזמן מתארת אותו שהוא נמצא לפניה, על הידיים שלה או לפניה. ככה אנחנו כל הזמן צריכים לפתח יחסים כאלה בינינו.

אבל שתדעו, שאין כוח אחר שיכול להוציא אותנו מהיצר הרע, שיכול להעלות אותנו, לתת לנו אמונה למעלה מהדעת. גדלות הבורא. זה הכול. אין כוח המושך, רק זה. לכן הנושא מאוד חשוב.

שאלה: מה קורה שהבורא מראה לי כרגע שיש לי עשירייה, נניח שיש בה שניים עשר אנשים, וכל שיעור בוקר באים בין עשרים וחמישה אחוז לחמישים אחוז? רק אולי שלושה ארבעה פעילים. איך אני מתייחס לכל העשירייה?

אתה מתייחס אליהם, למי שבא, כמו לכל העשירייה.

תלמיד: העבודה שלי היא עם מי שמתמיד?

לא רק עם מי שמתמיד. את מי שלא מתמיד גם לעשות ממנו מתמיד, כמה שאפשר. הבורא כך מציג לך את מצבך הפנימי, שזה מה שקורה לך.

תלמיד: הרבה עשיריות פה נשארות עם שניים שלושה אנשים בעשירייה.

לא להסכים עם זה ולעבוד על זה. אנחנו עוברים את תקופת הבירור של הכניסה לרוחניות, זאת ממש הכניסה, ונקווה שעל ידי זה אנחנו נוכל באמת לברר דברים. חוץ מזה, החברה שלנו עצמה עוברת שינויים בהתאם לזה. יהיה לה חלק יותר פנימי שיתעסק באמת בעבודת ה' האמיתית, ויהיה חלק יותר חיצון, ואולי עוד איזה עיגול ועוד איזה עיגול. אז אין מה לעשות, אנחנו הולכים, הולכים לפי מה שנכתב לנו על ידי רב"ש ובעל הסולם. מה שיצא יצא, אני לא קובע שום דבר מראש.

תלמיד: כן, אבל מה צריך להיות היחס? יש הרגשת צער, שאתה לא מצליח לעורר את החברים.

נכון, הצער צריך להיות. אנחנו לא רוצים לאבד את החברים שלנו בדרך, אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להמשיך. אני לא יכול לחכות כמו שהם אולי מצפים, שאנחנו נלך בקצב שלהם, אנחנו לא נלך בקצב שלהם. אני לא אלך באף סנטימטר פחות ממה שאפשר להתקדם, אני לא אלך, כי זה זלזול במה שהבורא פותח לנו. את זה אסור לעשות.

אסור לנו לחכות למי שנשאר, אפילו לא חשוב על ידי איזה סיבות, בעקבות מה, לא חשוב לי. אנחנו בכל זאת נמשיך, כמה שנגיע, אז יגיעו נניח חמישה אנשים למטרה והם יהיו אותה הנקודה המרכזית של כל האנושות. אז מה? אז יהיו רק הם, כנראה שלא צריכים יותר, אני לא יודע.

תלמיד: איך אפשר לראות את החברים האלה גדולים?

בכל זאת כמו שבעל הסולם כותב, ששכרם גדול מאוד. כי אנחנו לא יכולים להעריך את זה שאפילו אדם נמצא קצת בתהליך הזה, וכך נמשיך. יש כאלה שבאים והולכים, הולכים ובאים זה עניינם, אנחנו הולכים, רוצים להצטרף, בבקשה, לא, לא. מי שמצטרף אנחנו נקבל אותו וגם ניתן לו תמיכה, אבל לא שהוא יגרום לנו לאיזו האטה.

שאלה: אמרת שיכול להיות שחמישה אנשים יגיעו למטרה.

המטרה היא אתה יודע, דבקות שלמה. אני לא יודע, ומה זה חשוב? אני לא שם תנאים, גם על עצמי אני לא עושה תנאים.

תלמיד: החמישה האלה צריכים להיות מעשירייה אחת, או שהם יכולים להיות מכל הכלי העולמי?

לא, איזה ספקולציות, מה זה?

תלמיד: אדם יכול להגיע והעשירייה שלו לא?

לא, לא חייב. יכול להיות מעשיריות, אחד מסנט פטרסבורג, אחד מאירופה, אחד מנהריה, לא חשוב, אין שום הבדל.

קריין: קטע מספר 4 מתוך רב"ש ג' מאמר "עיקר מה שחסר לנו".

"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו. וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו". מה שאין כן כשמרגיש שהוא משמש מלך חשוב, לפי חשיבותו של המלך, בשיעור זה יש לו הנאה ותענוג שמשמש אותו. לכן אז כבר יש לו חמרי דלק, שיתנו לו כח כל פעם שיוכל ללכת קדימה, משום שמרגיש שהוא משמש למלך חשוב."

(רב"ש - ג'. מאמר 24 "עיקר מה שחסר לנו")

אבל אם אני לא רואה את הבורא, איך אני מקבל את הכרת החשיבות? אם לא מהחברה איך אני אקבל? אין ממי. הבורא הוא נסתר בכוונה, כדי שרק החברה תוכל לתת לי את הכרת הגדלות, לא גדלות אלא הכרת הגדלות.

זאת אומרת שאני לא אראה את הבורא, זה גם מה שהתלמיד שאל, שאני לא אראה אותו אלא אני אשמע מהחברים שהוא גדול. עד כדי כך שלפי זה אני ארצה לתת לו, לעבוד בשבילו, להיות שייך לו, להקדיש את עצמי אליו. למה? סיפרו לי על זה. איך זה יכול להיות? אני אדם חכם, בריא, עומד ככה עם שתי רגליים על הקרקע, איך אני על ידי זה שאני שומע מהסביבה, מכולם שם לא יודע ממי, על הבורא ועל הגדלות שלו, ואני כבר מוכן?

אני חושב ואני רואה, אבל באמת למעלה מדרגת חי בכל דרגת האדם אנחנו חיים מתוך זה שמספרים לנו, כל דבר שמספרים לנו, על הערכים המדומים האלה. חוץ מאוכל, מין, משפחה, מה שיש לי בדרגת חי, כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני דברים שאני רץ וממש הורג את עצמי כדי להשיגם, מאיפה זה? מזה שמספרים לי. מהבוקר עד הלילה מנפחים אותי בכל מיני פרסומות, בכל מיני דברים, ואני עובד על זה מפני שהחברה נותנת לי את הכרת הגדלות בכל הדברים האלו שרוצים שאני אקנה.

אז אני פשוט צריך להקים חברה אחרת קטנה, עשירייה, שהיא תספר לי, שהיא תביא לי ערכים, ערך חדש, הערך של הבורא במקום ערך של דברים של מה בכך, אבל זה הכול. דרגת האדם מתפעלת ממה שמדברים אליה, לכן זה נקרא "דרגת המדבר", זהו. מה שאומרים, לפי זה הערכה שלי, לפי זה העולם שלי, לפי זה אני הורג את עצמי והורס את החיים שלי, חי בשביל זה, בשביל מה שכולם מדברים, מה שכולם מעריכים.

אז אני צריך פשוט במקום כל הערכים האלו, כי בכל זאת אנחנו כבר נמצאים בעולם הקריסה, בתקופת הקריסה, כבר זה מובן, אנחנו צריכים לעבור לערכים שהקבוצה אומרת. אבל אין בזה שום דבר חדש, זה ממש לפי אותו היחס למה שמדברים. רק שאני רוצה עכשיו לשמוע את העשירייה שלי, זהו. שהם יפעלו עלי, לזה אני צריך לתת יגיעה, להכניע את עצמי, לראות אותם גדולים, עד שישפיעו עלי כך בהערכת הבורא שעליה הם מדברים. מדברים, אין בזה שום דבר, אבל גם בזה שעכשיו רוצים למכור לי פלאפון חדש נגיד, מה יש בזה חוץ מהערכת הסביבה.

לכן צריכים להבין שהעבודה שלנו מתבססת על אותם ערכים, דרכים או נטיות, כללים, רק שאני צריך חברה חדשה, ולא חשוב לי אם הם מספרים לי על גדלות הבורא או מספרים לי על גדלות פלאפון חדש. העיקר אני מתפעל? כן. אני מתחיל לעבוד על זה? כן. למה? למה אני צריך להשקיע כמה חודשים כדי לקנות פלאפון חדש? כי זה חשוב בעיני החברה. כך אני אשקיע גם אפילו את כל השנים, כדי לקנות מה שהחברה הקטנה שלי מספרת לי.

אלה אותם דברים, מה כאן מיוחד? אנחנו רק החלטנו שאנחנו לא רצים אחרי הערכים האלו שגם כך הם נגמרים, העולם כבר מזלזל בזה, רק הוא לא יכול להתנתק מזה, כי זה ממלא לו את החיים, אחרת ממה נחייה. אנחנו צריכים לרוץ לעבודה כדי לקנות משהו חדש, ואז על ידי זה לקבל איזה תענוג, לא מהקנייה עצמה אולי אלא מזה שאני מקבל משהו שחשוב בעיני החברה, אז כאן גם כן. אין שום דבר על טבעי, הגישה היא כזאת שהיא יכולה להיות מתקבלת אצלנו ונחליף רק למה להשתוקק.

שאלה: אתמול היה לנו תרגיל לדבר בינינו בעשירייה, כל אחד היה צריך להתקשר למישהו. וכרגיל התחיל היום והיה בלגן בעבודה, בחמש אחר הצהריים אנחנו עושים פגישת זום ואני רואה שמתחילים לשתף על המשימה. ואני שומע שהחבר הזה דיבר עם החבר ההוא, והחבר הזה דיבר עם החבר ההוא, ואני עוד לא עשיתי את מה שאני צריך לעשות.

זאת אומרת לא שלא עשיתי, לא התכוונתי לעשות, שכחת.

תלמיד: שכחתי, הייתי בעבודה, היו מלא תירוצים למה לא לעשות כלום.

תירוצים.

תלמיד: ובאמת הקנאה התחילה לעבוד. אמרתי איך זה יכול להיות, הם עשו את זה, כולם פה גדולים ואני לא עושה את זה. עשר דקות אחר כך אמרתי לא מעניין אותי כלום, עצרתי הכול, עשיתי את השיחה.

השאלה שלי היא כזאת, הקנאה זה מה שהזיז אותי בסוף לעשות את זה?

רק זה.

תלמיד: זאת בהמיות מוחלטת.

אין מה לעשות. זאת לא בהמיות זה האגו שלך שרק את זה הוא מרגיש, הוא לא מרגיש שום דבר אחר. "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", מהמצב שבו הוא נמצא. קנאה, תאווה, כבוד, וקנאה זה הכוח הכי חזק.

תלמיד: קראנו בקטע עכשיו שבחשיבות המלך הוא עושה את העבודה. לא עשיתי את זה בחשיבות המלך.

אלא מתוך קנאה בחברים. כן, שהם יהיו יותר ממני אני לא יכול להרשות את זה, איך הם יהיו יותר? על זה אני אוכל את עצמי, רק לא זה, כן. יפה.

שאלה: מה יפה בזה?

תגיד תודה לבורא שנתן לך כזאת הרגשה, כזאת יכולת הזדמנות להתקדם. אם לא קנאה העולם לא היה זז.

תלמיד: הקנאה הזאת בסוף זה אגו. זה לא רוחניות ולא כלום.

אלא מה, אתה חושב שאתה כבר רוכב על הרוחניות, שוכב על הענן?

תלמיד: לא. בוודאי. אני אומר שמה שמתגלה זה הפוך. איזה "רוכב על הענן", הכי גרוע מכולם.

יפה. מזה מתחילים. כל פעם מתחילים מזה. עוד תראה, על ידי אילו התעוררויות תתחיל להתעורר לעבודה אמיתית. זה עוד כלום. בטח.

תלמיד: אני תקוע.

אתה תקוע בזה שאתה רואה שפרעה מעורר אותך לעבודת ה'. וזה באמת כך. כתוב שהוא קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים, שהוא דווקא דחף אותם לצאת ממצרים.

שאלה: מה לעשות עם זה שאתה לא מצליח להחזיק את הכרת הגדלות שאתה מקבל מהחברים?

לא צריך. אתה לא יכול להחזיק, רק רגע אחד.

תלמיד: זו בעיה.

זו לא בעיה. זה הטבע כדי שתתקדם. אתה רוצה עם אותה גדלות שקיבלת פעם לחיות כל החיים? לא. יש ירידות עליות, ירידות עליות.

תלמיד: אבל אני רואה שאם אין לי אותה גדלות שקיבלתי מהם, אין בורא במציאות.

זה לא הוא במציאות. אני מייחס הכול כאני, אני מייחס הכול למשהו אחר.

בסדר.

תלמיד: הכול חוץ מהבורא.

לא חשוב. בינתיים אתה נקשר אליהם?

תלמיד: אני נקשר אליהם. בוודאי.

בסדר. הם מדברים על גדלות הבורא, על הכרת גדלות הבורא, על הנחיצות בזה? אז אתה נמצא בהכרה כדי להשיג שאתה חייב להשיג מה זה נקרא גדלות הבורא, מה זאת ההרגשה שחסרה לי.

תלמיד: אני מזהה את זה מאוד, אבל פשוט לא נכנס בורא למציאות.

הוא לא ייכנס. הבורא בעצמו לא מתגלה. מתגלה הגדלות שלו.

תלמיד: אפילו הגדלות שלו לא נכנסת לתוך המציאות.

אם תרוץ אחריה עוד ועוד אתה תרגיש שאתה זקוק לזה שהיא כל הזמן תהיה לפניך, שאתה כל הזמן תעבוד עליה. ואיך כל הזמן תעבוד עליה? שכל הזמן תרגיש שהיא חסרה לך, שאתה צריך להגדיל אותה כל הזמן, שמה שיש לך זה לא מספיק כי אחרת אתה לא תוכל לעשות פעולות על מנת להשפיע יותר ויותר גדולות, ייחסר לך כל הזמן כוח האמונה שהוא תלוי אך ורק בגדלות הבורא שאתה יכול לתאר.

תלמיד: אז איך אתה הופך להיות יותר מושפע מהם? כי אם אתה אומר שזה לרגע אני לא מבין, כל רגע אנחנו צריכים שוב פעם ושוב פעם? זה לא מציאותי.

ודאי ששוב פעם ושוב פעם כל פעם.

תלמיד: אבל זה לא מציאותי.

למה לא מציאותי?

תלמיד: כי זה לא מציאותי. אנחנו לא יכולים לדבר אחד עם השני עשרים וארבע שעות ביום.

אז בלי שאתם תדברו בפלאפון. עזוב את הפלאפון. אתה לא צריך. דבר ככה, בלי טלפון. אם הם חושבים עליך אתה תתחיל להרגיש את זה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

תתחיל להרגיש שהם חושבים עליך. זהו. ואז אתה פתאום תחשוב, "אוי, למה נזכרתי? כנראה שהם חושבים עלי, אבל אני לא חשבתי עליהם. אני מעכשיו והלאה אעשה מאמץ ואני אחשוב עליהם". ואז כל אחד מהם גם יחשוב, "אוו, מה קרה? לא קיבלתי טלפון מהחבר שלי, למה אני חושב עליו? כנראה שהוא חושב עלי".

תלמיד: אני כן מזהה כאלה התעוררויות שפתאום אני נזכר בחברים, ויש מחשבה אחד על השני, אבל עדיין אני חוזר לשאלה הראשונה, שאני לא מצליח להכניס את שליטת הבורא לתוך המציאות, ואז אני כל הזמן נותן שליטה לכול חוץ מהבורא.

אין דבר כזה שהוא לא מתגלה לך לפעמים בצורה כזאת שעומד אחרי המציאות. רק אתה לא מצליח להחזיק אותו כי אתה לא קורא נכון את התמונה, אתה מזלזל בקבוצה שהיא תתמוך בזה. אדם זה ספירה אחת, והוא לא מסוגל להחזיק אתה התמונה. "תמונת ה' יביט" זה נקרא שמלכות שהיא קשורה ל-ט' ראשונות, כך היא יכולה לתאר לעצמה את הבורא והגדלות שלו לפי החיסרון שלה, של מלכות. כך החיסרון במלכות נותן הכרת הגדלות ב-ט' ראשונות.

תלמיד: לרגע אני כן מצליח לזהות, אבל גם יותר מרגע לזהות שזה הוא אני לא מצליח להמשיך להחזיק בזה.

בסדר גמור. תמשיך בפעם הבאה.

תלמיד: זה תמיד ברגע?

בפעם הבאה כן. למה לא?

תלמיד: אתה לא אמור להגיע למצב שאתה נמצא בזה כל הזמן?

איך תהיה תוך דקה בארבע מאות עליות וירידות?

תלמיד: אז מה מאפשר לנו להגיע ליותר התמדה בזה שהוא לפנינו במציאות?

שאפילו ירידות אתה ממלא בגדלות שלו. אני אגלה לך פטנט, אפילו הירידות שהבורא לא נמצא [אצלך] לא בהכרה, ולא בהבנה ולא בכלום, אבל לפחות סתם את הידיעה הזאת או סתם מילים, גם זה הוא מארגן ושולח לי, ואני נמצא במצב הזה שאין בי ממנו כלום. אני נמצא בקשר עימו גם בזמן שהוא לא נמצא. כאילו הסתלק, נעלם. היה כאן ונעלם. זה לא חשוב. זה שהוא נעלם זה הוא עשה לי כדי שאפילו במצב הזה אני ארגיש אותו ואחזיק אותו כאילו שהוא נמצא.

זו ההשתוקקות שאתה בונה, זאת התפילה, זאת העלאת מ"ן. וכאן צריך לראות האם זה מספיק לי? אני לא צריך לראות אותו, אני לא צריך להרגיש אותו, כלום. אני לא צריך שזה יהיה הפיצוי שלי, אני לא צריך שזה יהיה הכוח שדווקא בעזרתו אני אוכל להשפיע. תנסה לראות את הדברים האלה כך ואתה תראה שכבר אתה מתחיל להרגיש כאן מה זה נקרא הדרגה הבאה של האמונה.

שאלה: גדלות הבורא זה כלי או שזה אור, או שאהבת החברים זה הכלי שיכול להתגלות כגדלות הבורא כמילוי?

זה קשה לי להגיד זה כלי או זה אור. על כל דבר אתה יכול להגיד שזה כלי וזה האור. לדרגה שלו זה יכול להיות כלי, לדרגה יותר תחתונה זה יכול להיות אור. העיקר האם נותן כוח או לא נותן כוח.

שאלה: אני לא קונה את המילים של החברים על גדלות הבורא, איך להגיע לגדלות הבורא אם אין לי הרגשה של קנאה לחברים? מה לעשות אם אני מרגיש יותר גדול מהם, מהחברים.

זה "גאוות אדם, תשפילנו", אין ברירה אנחנו צריכים להכניע את עצמנו כלפי כל אחד כמו רבי יוסי בן קיסמא.

היה חכם גדול לפני יותר מאלפיים שנה שהיו לו תלמידים "קטנים", והוא היה מקובל אחד, אבל לא יכול להיות מקובל אחד, הוא צריך חברה שתעזור לו להכיר את הבורא יותר ויותר, וזה תלוי בגדלות החברה. אז הוא היה משתדל להכניע את עצמו כלפי התלמידים שלו שהיו ממש קטנים, וכך הצליח.

כמו אימא כלפי התינוק, היא מוכנה להקטין את עצמה ולשרת אותו בכל דבר. אם הוא עושה איזה "פיפס", בשבילה זה קדוש. הכול תלוי לא במה שאנחנו רואים, אלא איך מקבלים את זה למעלה מדעתנו. אחר כך תבין לפי זה, מתוך התרגילים האלו, פתאום תרגיש שזה שאני רואה אותם קטנים זה התרגיל של הבורא שעושה לי כך.

ובאמת, פתאום אני רואה אותם גדולים, והם בעצמם, כל אחד רואה את עצמו קטן, אבל אני רואה אותם גדולים, יותר גדולים ממני. כך ראה גם רבי יוסי בן קיסמא, הוא לא עשה כאילו, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אתה עכשיו נמצא בחברה, אפילו ההולנדית, והם כולם נמצאים בגמר תיקון, אלא אתה רואה אותם לפי הזלזול שלך בהם, ממש כך. אז תתחיל לעבוד על זה כדי לראות אותם בצורה ישירה, נכונה.

קריין: מתוך מאמר "החירות":

"הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, ... לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו, אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל, וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש."

זאת אומרת, עד כמה שתעלה אותם בעיניך, אתה תהיה גדול, ועד כמה שתפיל אותם בעיניך, אתה תהיה קטן. אין לך ברירה, רק להשתדל לראות אותם גדולים. ובאמת עד כמה שאני מכיר את החברים שלך, אפילו לפי הפרצופים שאני רואה יום יום, הם גדולים. אצלם עכשיו שלוש בלילה, אבל התחלנו כבר לפני שעה, אז בשתיים בלילה להיות בשיעור זה לא פשוט, ושיעור רחוק, כל הכבוד. אלה הולנדים, זה לא מישהו, משהו, אז כל הכבוד, אנחנו צריכים להעריך אותם מאוד ואתה גם.

קריין: קטע מספר 5, מתוך רב"ש ב' "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה".

"בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה. אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו."

(רב"ש - ב'. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

תראו איך רב"ש כותב, ממש חותך.

שאלה: אנחנו כל הזמן מביאים דוגמא שאימא דואגת לתינוק שלה, יש לה חשיבות לתינוק שלה, ומה שהיא לא תעשה, הראש שלה כל הזמן שם, ולאבא אין דבר כזה. האם זה פגם או מתנה?

כי אנחנו מדברים על הטבע, אצל אימא זה הטבע, לאבא אין את זה מהטבע.

תלמיד: זה פגם?

אבא זה גם לא דוגמה כי בכל זאת יש לו שייכות. אנחנו צריכים להגיע למצב כמו שאימא דואגת לתינוק, שתהיה לנו כזאת דאגה לגדלות הבורא בינינו, איך לטפל בו, איך לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: זה לא קיים בטבע אצל הגבר?

לא גבר, אני מדבר על כל בן אדם כלפי הבורא.

תלמיד: מאיפה לוקחים את החשיבות לזה?

מהחברים, מהסביבה. לכן במידה שהאדם מכבד את הסביבה שלו, סביבה שמכבדת את הבורא, אז אפילו שהוא לא יודע, לא רואה ולא מרגיש אותו, אבל מה שחשוב להם נעשה חשוב לו. עד כדי כך שמוכן לעבוד, רק להיות שייך לזה. אחרת איך תגיע לעבודה על מנת להשפיע, מאיפה תיקח חומר דלק אם אין שכר גשמי, חייב להיות איזה שכר. השכר שנותנים לך, שהחברה אומרת שהוא חשוב.

תלמיד: החשיבות הזאת יכולה להיות רק מבחוץ, היא לא יכולה להיות מתוך האדם, היא צריכה להיות מהחברה.

כן. מאיפה ייקח? מעצמו אין לו.

שאלה: אם בעשירייה אני לא מקנא בכל החברים אלא רק באחד או בשניים או בשלושה, האם זה מספיק או שאני צריך להגיע לקנאה בכולם?

מספיק אפילו באחד, תתחיל מזה.

תלמיד: בחלוף זמן מסוים אחרי מאמצים חבר מגיע למצב של גדלות הבורא אבל הוא מרגיש שהוא לא עשה שום מאמצים, אלא יש לו גדלות הבורא והוא פועל מתוכה. אבל איך לעשות מאמץ מעבר לזה לאחר שהאדם כן מרגיש את הגדלות הזאת, איך נקרא המאמץ שמעל זה?

ודאי שהבורא מתגלה בחשיבות שלו, לא בעצמו, אלא בחשיבותו כלפי האדם. האדם מרגיש שאכפת לו להתייחס לבורא, הוא רוצה לחשוב עליו, רוצה לשייך לו כל פעם דברים שהוא עושה, מוכן להשקיע, מוכן לתת כוח, אנרגיה, כדי שמזה תהיה לו התייחסות לבורא, נחת רוח לבורא, משהו כזה. נגיד שלמצב הזה אנחנו צריכים להגיע, שהאדם ירגיש שיש מישהו שהוא רוצה להיות שייך אליו, חשוב לו, דמות כזאת מיוחדת. זה לא בצורת דמות, אבל זה מושג כזה "הבורא".

שאלה: לגבי תפילת רבים, האם כדי להתפלל תפילת רבים כל העשירייה צריכה להסכים לאותה התפילה, ואם אחד מאיתנו לא עושה את זה אז זו לא תפילת רבים? האם אפשר שכל שבוע חבר אחר יתפלל עבור העשירייה וניקח את התפילה שלו?

מספיק להתפלפל, שבוע ימים, חברים, כולם, חלק. אין, כל הזמן להתפלל ועבור כולם. זה הכול, ולא לעשות כאן חשבונות. החשבון פשוט, כולם מתפללים עבור כולם וכל הזמן. נקודה. אחרת תגיעו רחוק, רק לכיוון הפוך.

שאלה: האם אפשר לראות את גדלות הבורא גם בציבור?

לא, בשום דבר, בשום ציבור אלא רק בקבוצה.

שאלה: למרות שאנחנו חושבים שיש לנו את גדלות הבורא ואנחנו מוצאים תענוג בעבודה שלנו אנחנו רואים את העולם כשבור יותר, איך מוצאים כוחות לכסות על זה באהבה?

פשוט מאוד, אם אני מבין שכל מה שקורה בעולם זה כדי לקדם אותנו, גם על ידי השפעות חיוביות וגם על ידי השפעות כביכול שליליות, אז אני מקבל את כל הדברים האלה באהבה כי הבורא נותן אותם רק כדי לקדם למטרה. והדברים השליליים שמתגלים הם עוד יותר מזרזים אותי למטרה מהדברים הטובים, החיוביים, כי אני ברצון לקבל אגואיסטי, לכן אני מאוד רגיש לכל מיני דקירות.

לכן דווקא כשמרגישים את הדקירות האלה, הצרות, אנחנו צריכים להודות עליהן, על הדבר הרע, כמו על הטוב, כי באמת צריכים להודות עליהן עוד יותר מאשר על הטוב, כי הן מקדמות אותנו יותר.

שאלה: איפה ובמה כדאי להשקיע מאמץ כדי להשיג את גדלות הבורא.

רק בקשר עם החברה, להתפעל מהם מגדלות הבורא.

(סוף השיעור)