שיעור ערב 18.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף כ"ה, הסתכלות פנימית, אות ל"א

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", חלק א', דף כ"ה עמ' 25, "הסתכלות פנימית", אות ל"א בטור א' למטה.

אות ל"א

ד' הבחינות שברצון, ה"ס ד' אותיות הוי"ה,

שהן כח"ב תו"מ.

"וז"ס ד' אותיות, דשם בן ארבע, דקוצו של יוד, ה"ס א"ס, כלומר, כח הפועל הכלול במחשבת הבריאה; "כדי להנות לבריותיו", שה"ס כלי הכתר. ויו"ד, ה"ס חכמה, דהיינו הבחי' הא', שהיא בחינת הכח שבפועל, הכלול תיכף באור ההתפשטות של הא"ס. וה"א ראשונה, ה"ס בינה, דהיינו בחי' ב', שהיא בחי' יציאת הכח אל בחי' פועל, דהיינו האור שנתעבה מן החכמה כנ"ל. ואו, ה"ס זעיר אנפין, או חג"ת נה"י, דהיינו, התפשטות אור דחסדים שיצא ע"י הבינה כנ"ל, שהיא בחי' ג', בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל, ה"א תתאה שבהויה, ה"ס מלכות, דהיינו הבחינה הד' בחינת גילוי הפעולה בשלימות כלי הקבלה, שהתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מבינה, ובזה נקבעה צורת הרצון לקבל, על היכנו, והאור מתלבש בכלי שלו, שהוא הרצון לקבל, הנגמר רק בהבחינה הרביעית הזו, ולא קודם הימנה. בזה תבין בפשטות, שאין לך אור בעולמות עליונים ותחתונים, שלא יהיה מסודר תחת סדר שם בן ארבע, שה"ס ד' בחי' הנ"ל, כי בלא זה לא נקבע הרצון לקבל, שצריך להיות בכל אור. כי הרצון הזה הוא המקום והמדה של האור ההוא כנ"ל."

נקרא שוב.

אות ל"א

"ד' הבחינות שברצון, ה"ס ד' אותיות הוי"ה,

שהן כח"ב תו"מ."

מה זאת אומרת? שהרצון לקבל זה כל הטבע, כל התוכן, כל התכונה, כל המהות של הנברא, שאין בבורא ויש רק בנברא, שבזה הנברא והבורא הם שונים, מנוגדים, כי הבורא הוא רצון להשפיע והנברא הוא רצון לקבל. אנחנו בעולם הזה לא רואים מה זה רצון להשפיע כי אפילו שמשפיעים, משפיעים מתוך הרצון לקבל, והבורא הוא רצון להשפיע בלבד נקי, נטו.

ולכן התפתחות הרצון לקבל מתחילה מהנקודה השחורה שהתהוותה ברצון להשפיע של הבורא, ועל ידי הרצון להשפיע, על ידי כך שהרצון להשפיע, האור, משפיע על הרצון לקבל, על הנקודה הזאת, הרצון לקבל מתפתח מבחינת שורש שזה רק רצון להשפיע של הבורא עם נקודת הרצון שבו, רצון לקבל, לרצון לקבל שהוא כבר נעשה בגודל של הרצון להשפיע של הבורא, שזו בחינה א', שנקראת "חכמה". זאת אומרת בבחינה א', בחכמה, יש לנו רצון לקבל, אבל הוא כולו כולו בא מהאור, מהבורא, ולכן אין בו עדיין שום ניתוק מהבורא כי כך הוא יצא ממנו, נולד ממנו. עוד לא נולד אפילו, עוד לא התנתק, אלא כולו כולו נמצא בשליטת האור.

ואחר כך אנחנו כבר לומדים שהרצון לקבל הזה מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות הדומה לאור, הרצון להשפיע. מה שמעניין, שהתגובה של הרצון לקבל שנמצא בתוך האור ומתחיל להראות פעולה שלו מעצמו, זו תגובה שהוא רוצה להיות המשפיע כמו האור שנמצא בו. מצד אחד זה מאוד מוזר שהרצון לקבל רוצה להיות המשפיע, מצד שני זה כבר אומר לנו עד כמה האור שפועל בתוך הרצון לקבל הוא מוסר לו את הטבע שלו. ואז יוצאת בחינה ב', שהרצון לקבל קיבל על עצמו צורת ההשפעה, בינה, בחינה ב'. וכן הלאה.

הוא אומר,

"ד' הבחינות שברצון, ה"ס ד' אותיות הוי"ה,

שהן כח"ב תו"מ."

לפעמים אנחנו אומרים חו"ב תו"מ בלי הכתר כי זו ההשפעה של המאציל ואנחנו לא מתחשבים בזה אלא מתחשבים רק בנברא עצמו, שהנברא מתחיל מחכמה, ולפעמים אנחנו אומרים כח"ב תו"מ, תלוי איך אנחנו רוצים לכלול את הבורא עם הנברא או הנברא בעצמו.

"וז"ס ד' אותיות, דשם בן ארבע, דקוצו של יוד, ה"ס א"ס, כלומר, כח הפועל הכלול במחשבת הבריאה; "כדי להנות לבריותיו", שה"ס כלי הכתר. ויו"ד, ה"ס חכמה, דהיינו הבחי' הא', שהיא בחינת הכח שבפועל, הכלול תיכף באור ההתפשטות של הא"ס. וה"א ראשונה, ה"ס בינה, דהיינו בחי' ב', שהיא בחי' יציאת הכח אל בחי' פועל, דהיינו האור שנתעבה מן החכמה כנ"ל." מבחינת החכמה האור שנתהווה כבר נעשה ממנו בחינה ב', בינה. "ואו, ה"ס זעיר אנפין, או חג"ת נה"י," הוא כבר מפרש שזה מתחלק לשישה חלקים, "דהיינו, התפשטות אור דחסדים שיצא ע"י הבינה כנ"ל, שהיא בחי' ג', בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל," שלו. זאת אומרת מה מתגלה? מתגלה הפעולה של הבינה כי זעיר אנפין הוא מה שנולד מהבינה. ו"ה"א תתאה שבהויה, ה"ס מלכות, דהיינו הבחינה הד' בחינת גילוי הפעולה בשלימות כלי הקבלה, שהתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מבינה,"

זאת אומרת, מה המיוחד בבחינה ד'? שהיא רוצה יותר ממה שברא אותה הבורא, ממה שהאור עיצב אותה, היא רוצה בעצמה להוסיף. מאיפה בא לה להוסיף? על חשבון הבינה דווקא. מזה שהיא מרגישה שהיא רוצה לקבל כמו שהבורא ברא ואחר כך היא מרגישה שהבורא רוצה להשפיע לה. בחינה א' מרגישה שהבורא ברא אותה כך, אחר כך היא לומדת שהבורא הוא משפיע, היא רוצה גם כן להיות משפיעה, מזה שהיא רוצה להיות משפיעה היא מרגישה את הטבע של הבורא שהוא המשפיע לה, ולכן היא רוצה כבר להתגבר יותר ממה שהיא נמצאת ברצון לקבל בצורה ישירה מהבורא, וגם להמשיך את תוספת השפע, כי מגלה עד כמה הוא הולך וממשיך אליה.

"להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מבינה, ובזה נקבעה צורת הרצון לקבל, על היכנו, והאור מתלבש בכלי שלו, שהוא הרצון לקבל, הנגמר רק בהבחינה הרביעית הזו, ולא קודם הימנה." זאת אומרת בבחינה ד'. "בזה תבין בפשטות, שאין לך אור בעולמות עליונים ותחתונים, שלא יהיה מסודר תחת סדר שם בן ארבע, שה"ס ד' בחי' הנ"ל, כי בלא זה לא נקבע הרצון לקבל, שצריך להיות בכל אור." כי האור לא נגלה אלא בתוך רצון. "כי הרצון הזה הוא המקום והמדה של האור ההוא כנ"ל."

אות ל"ב

"אותיות י' ו' דהויה הן דקות, מפני שהן בחינות

כח בלבד."

שזו התפשטות ישירה מלמעלה למטה, מהבורא לנברא.

"ואין להקשות על זה הרי היוד רומזת לחכמה וה' לבינה, וכל עצמות האור, שאך יש בע"ס, הלא היא נמצאת בספירת החכמה, ובינה וזעיר אנפין ומלכות, המה רק לבושים בערך החכמה, א"כ היתה צריכה החכמה, לתפוש את האות היותר גדולה בשם בן ד'. והענין הוא, כי האותיות של השם בן ד', אינן מורות ומרמזות על שיעור וכמות האור שבע"ס, אלא שהן מורות ערכי התפעלות הכלי, כי הלבן שבקלף הס"ת, מרמז על בחי' האור, והשחור שהוא האותיות שבס"ת, מרמזות על בחי' איכות הכלים. וע"כ הכתר, כיון שהוא רק בחי' שורש דשורש לכלי, לכן מרומז רק בקוצו של יוד. והחכמה, שהיא בחי' הכח שטרם נתגלה לפועל, ע"כ נרמזת באות היותר קטנה שבאותיות, דהיינו הי', והבינה שבה יצא ונגלה הכח אל הפועל, נרמזת באות הרחבה שהיא ה"א. וז"א כיון שאינו אלא בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל, ע"כ נרמז באות ארוכה ודקה, שהיא ואו. שהדקות, מורה, שעדיין הויית כלי טמונה בו בכח בהעלם. ואריכות הקו, מורה שבסוף התפשטותו נגלה על ידו כלי גמור ושלם. כי החכמה לא הספיקה בהתפשטותה לגלות כלי שלם, כי הבינה איננה עדיין כלי ממש, אלא בחי' פועל הכלי כנ"ל. שע"כ רגל היוד קצרה, להורות שעדיין קצר הוא, שלא גילה ע"י הכח הטמון בו, וע"י התפשטותו, בחי' כלי שלם. וגם המלכות, נרמזת באות ה', כמו ספירת הבינה, שהיא אות רחבה, שנגלית בשלימות הצורה. ולא יקשה לך ע"ז, מה שהבינה והמלכות יש להן אותיות שוות, היינו משום שבעולם התיקון הן באמת דומות זו לזו, ושואלות כליהן זו לזו, בסו"ה ותלכנה שתיהן. כמ"ש במקומו."

שאלה: מה זה בכוח ובפועל, ולמה יש כאלה הבחנות בכוח, ובגילוי בפועל, והוא כאילו מסביר בשפה אחרת?

קוצו של יוד בטוח בא מהמאציל, זה המאציל בעצמו. לפני זה אנחנו לא יודעים, לפני זה ישנו איזה עצמותו, שורש שאותו אנחנו לא משיגים. ההשגה שלנו מתחילה מקוצו של יוד וגם אין בו השגה כמו בנקודה. אבל היחס בקוצו של יוד של המאציל אלינו מתברר באות י', שלפי זה רואים שהמאציל הוא כולו משפיע, והתגובה של הכלי שמאות י' נעשה ה'.

אנחנו עכשיו לא יכולים לדבר על זה, איך אות ה' נעשתה מה-י' כי זה לא בד' בחינות דאור ישר, זה אחר כך כבר בעולם התיקון. אבל ה' זו כבר תגובה של הנברא על הבורא. אז יש לנו י' שזו השפעת הבורא, ה' שזו תגובת הנברא על השפעת הבורא, אחר כך ו' זה שוב המשך השפעת הבורא לנברא, וה' תתאה זו תגובה של הנברא על כל מה שיש לפניו. זאת אומרת, יש לך שני זכרים, המשפיע זה בחינת א' ובחינה ג', חכמה וזעיר אנפין, ובחינת נקבה המקבלת שזו בחינה ב' ובחינה ד'.

תלמיד: מה פה כוח ומה פה פועל?

בד' בחינות דאור ישר עדיין אין כאן משהו שמתגלה. זו עדיין רק תבנית, שאחר כך, לפי התבנית הזאת מסתדרת כל הבריאה. יבואו עכשיו פרצופים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. הם יהיו במקום קוצו של י', י-ה-ו-ה. אחר כך עוד עולמות ועוד, הכול מתלבש ומתלבש, כל הזמן מתלבש על ה-ו-י-ה, ונוסף על ה-ו-י-ה, עד שבסופו של דבר כשיוצאת כל הבריאה ומתלבשת על הה-ו-י-ה, ונגמרת התלבשות הזאת, בירורים ומילויים, אז הה-ו-י-ה הזאת היא תהיה השלימה המלאה, והיא תבאר לנו, תברר לנו, את כל יחס הבורא לנברא ואת כל יחס הנברא לבורא, והכול בה-ו-י-ה אחת.

כך אנחנו צריכים לראות את כל הבריאה, איפה אנחנו שם נמצאים, ואיך גורמים לשיתוף. כי העיקר בה-ו-י-ה זה השיתוף, בין הבחינות ובין כל בחינה ובינה, ובין הפרצופים, איך שהם מתלבשים. כמו שלמדנו ב"תלמוד עשר הספירות", ב"פתיחה לחכמת הקבלה", איך יוצא לנו שכל פרצוף הבא הוא מתלבש על הפרצוף הקודם, לוקח ממנו רשימות ומשלים אותו וכן הלאה.

שאלה: לא יכול להיות קשר בין הבורא לנברא, ובין הנברא לבורא אם הנברא מקבל בלי צמצום?

ודאי. אם אחד נותן ואחד מקבל, יש קשר. אם אחד נותן לשני וההוא מקבל ונותן בחזרה, גם יש קשר. אבל אם אחד נותן והשני לא מקבל, איזה קשר יש?

תלמיד: קשר זה כאשר יחס מתלבש ביחס, לא?

כן. נכון.

תלמיד: שזה האור החוזר והישר, נכון?

כן.

תלמיד: את הפעולות שכתובות פה הוא עושה אלף פעם, זה לא שהוא עושה אותן פעם אחת.

כל הזמן. על כל בחינה ובחינה, תן קח, תן קח, תן קח. יש הרבה פעולות, שעל ידי כל ריבוי הפעולות נעשה קשר שלם בין הנברא לבורא, ובין הבורא לנברא, הלוך וחזור כך שהם ממש דבוקים זה בזה וכך משתווים.

תלמיד: אז יש לו יכולת לשלוט ברצון שלו, ואז הוא יכול להשתמש בו לטובה?

אנחנו צריכים להרגיש את הרצון של הבורא, שהוא להשפיע, ולהשתדל לקיים את הרצון שלו להשפיע בזה שאנחנו נקבל ממנו. אנחנו נבראים, עלינו לקבל. הוא הבורא, עליו לתת. רק האם אנחנו מקיימים את התנאי שאנחנו יכולים לקבל? כי לקבל אפשר רק לפי השתוות הצורה, כמה שאני פותח את עצמי לקבל מהבורא. "פותח" זה נקרא שאני אהיה דומה לו, שכמו שהוא רוצה לתת לי אני רוצה לקבל בשבילו. זה נקרא "לקבל בעל מנת להשפיע".

תלמיד: אז כדי לקבל בשבילו אני חייב לצמצם את עצמי.

לצמצם את עצמי מלקבל לעצמי, ולפתוח את עצמי לקבל בשבילו.

תלמיד: ואז יש קשר.

כן.

תלמיד: זאת הסיבה שגם בינינו אין עכשיו קשר?

לכן גם בינינו אין קשר. כי אף אחד לא פותח את עצמו לקבל מהזולת כדי בזה להשפיע לזולת. אלא כל אחד רוצה לקבל רק חד סטרי, לקבל וזהו.

תלמיד: אז בגלל זה הוא יכול לכתוב על הפעולה הזאת מיליארד פעם, למרות שזה אותו דבר?

זה לא אותו דבר. האמת שכל הפעולות הן אותן פעולות. יש הרבה מאוד פעולות, ואלה אותן הפעולות. רק הבעיה היא שבכל פעולה שאתה מבצע, יש לך טעמים אחרים, השגות. אתה מתחיל לראות, להרגיש איפה אתה נמצא, עם מי אתה נמצא בקשר. נפתח לך עולם.

תלמיד: של אמצעים? אני לא מוצא.

זה יבוא. אני בכוונה לא עוזר לך. כדי שהלחץ הזה מבפנים שאתה רוצה לבטא את זה ולא יכול, הוא יעזור לך לפתוח.

תלמיד: אבל אני אמצא אמצעי לתת להם?

בטח. כן. ואתה תראה איך זה עובד בצורה הדדית.

תלמיד: אז זה יבוא?

זה יבוא.

שאלה: אולי תספר לנו איזה סוד מעניין על האות השנייה של ה' בה-ו-י-ה ועל האות התחתונה, ה' תחתונה של ה' ה-ו-י-ה, מה הקשר ביניהן?

ההבדל בין האותיות ה' ראשונה וה' תתאה, שהן אותן האותיות, רק אחת היא בינה ואחת היא מלכות. קודם כל, שתיהן שייכות לנוקבא, למקבלת, זה דבר אחד, גם בינה וגם מלכות. שתיהן דומות כי שתיהן עושות אותו התפקיד. הן מתחברות זו לזו כדי לעזור זו לזו, כי במלכות יש עביות ובבינה יש זכות.

ולכן מלכות לא יכולה לקבל שום דבר עד שהיא מתחברת עם בינה. בינה לא יכולה לקבל שום דבר כי אין לה עביות. ולכן, שתיהן מתחברות יחד, בינה ומלכות, ואז הן עובדות יחד. זה כבר שייך לפעולת התיקון שכך הן מתפקדות. אחר כך אנחנו נלמד, זה עוד רחוק מאיתנו. אבל כאן אנחנו רואים שכבר מתחיל להיות היסוד לבינה ומלכות שהן יתחברו יחד.

קריין אות ט'. פרק ט'.

פרק ט'

אות ל"ג

תנועה רוחנית, פירושה, התחדשות של

שינוי צורה.

עוד נשאר לבאר דבר הזמן והתנועה, שאנו נתקלים בהם כמעט בכל מלה בחכמה הזאת. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה הכללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת, שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם תנועה."

זאת אומרת, מיהו הנברא? רצון לקבל. איזו תנועה יכולה להיות? לא מדובר על מרחקים, שינוי מקום, אלא מדובר על השינוי עצמו. זאת אומרת, כשהנברא משנה קצת את המהות מלקבל בצורה אחת למקבל בצורה אחרת נקרא שהוא משתנה, שהוא עובר מקום, שהוא עובר בתנועה, שהוא נמצא תחת שינויים, רצה קודם להיות כך וכך, עכשיו הוא רוצה משהו אחר.

זאת אומרת, שינוי הרצון לקבל בנברא נקרא שהוא נמצא בתנועה. אם הוא לא משנה את הרצון לקבל שלו, נקרא שהוא לא נמצא בתנועה, אלא הוא נמצא באותו מקום מה שנקרא. לכן התנועה הרוחנית, מה הוא אומר לפי הכותרת? "פירושה, התחדשות של שינוי צורה." התחדשות של הרצון.

שאלה: למעשה ברוחניות אין כלום, למעט כוונות. אין זמן, אין תנועה, אין מקום, אין משהו שזז בכלל, למעט הכוונות של הנברא מול הבורא.

ובהתאם, גודל הרצון שהוא משתמש עימו בהתאם לכוונה.

תלמיד: לכן אנחנו אומרים, שאין זמן במרחב ואין למעשה שום דבר שזז.

במובן שלנו, זמן, תנועה ומקום שיש בעולמנו, ברוחניות לא קיים.

תלמיד: אז מה קיים ברוחניות? למה אנחנו מדברים כך?

כי אנחנו מדברים על זמן, שזה מספר שינויים בנברא, שינויים ברצון. עד כמה שהוא יודע לשנות את הרצונות שלו נקרא שהוא נמצא בתנועה.

תלמיד: אפשר להגיד שזו שפת הענפים שמצאו המקובלים לדבר בה?

כן. תלוי על איזה עולם אתה מדבר. בעולם הרוחני, מקום, תנועה, זמן, יש להם פירוש אחר ממה שאצלנו. מה כל כך הבעיה, אני לא מבין?

תלמיד: הבעיה היא שאני לא מבין את מה שהם מבינים. אני מבין בגשמיות מה זה מקום, זמן, תנועה.

הם אומרים כך, מקום זה רצון. רצון גדול - מקום גדול, רצון קטן - מקום קטן. זה ברור, זה הכי קרוב לנו, כי אנחנו חושבים, בטן גדולה - מקום גדול, בטן קטנה - מקום קטן, נגיד כאילו כך, זה מקום.

זמן, אנחנו עוד לא למדנו זאת, אלא לומדים עכשיו על תנועה, על שינוי. שינוי הרצון מרצון אחד לרצון שני זה נקרא שהנברא נמצא בתנועה. למה קשה לכם להבין? אתה יושב במקום ויש בך שינוי ברצון, קודם רצית את זה ועכשיו אתה רוצה את זה, אז הרצון שלך נמצא בתנועה.

תלמיד: זה הכול פנימי.

פנימי, אין מבחוץ כלום. ברוחניות אין תנועות גשמיות רק תנועות ברצון.

תלמיד: אז איך אני מברר את זה? איך אני קושר דבר ודבר?

אתה שואל על משהו אחר. אתה לא שואל על הגדרה רוחנית, אתה שואל איך אני ארגיש אותה.

תלמיד: כן, איך אני ארגיש אותה באמת.

אתה תרגיש אותה מתי שאתה תוכל להבחין איזה רצונות יש בך ואיך הם משתנים.

תלמיד: ומה לגבי ההבחנות ברצונות שלי, אני מבין שזה לא אמת.

למה לא אמת? זו לא האמת שאתה רוצה את זה ואחר כך את זה ואחר כך את זה?

תלמיד: נכון, אבל זה לא ברוחניות זה בגשמיות.

לא חשוב גם בגשמיות. אבל אתה מבין שאתה משתנה ברצונות שלך.

תלמיד: כן.

יופי. ברוחניות אין לך את העולם הזה, במרחקים, בכל מיני דברים, יש לך רק רצון. והרצון שמשתנה, אז לפי השינויים שברצון אתה מרגיש שאתה חי, אתה מרגיש שאתה נמצא בתנועה.

תלמיד: זה נקרא שהוא מתלבש בכוונה?

בלי כוונות, אני לא רוצה להוסיף מילים. בלי כוונות, רק הרצון עצמו, רציתי את זה, אחר כך את זה ואחר כך את זה. אני חי רק בתוך הרצון, זה מאוד פשוט.

תלמיד: זה נשמע פשוט, אבל ברור שזה לא פשוט, משום שיש דברים שאני לא כל כך מצליח לקלוט אותם.

תוציא את הגוף שלך מכל התפיסה שלך. אין גוף, יש רק רצון. תאר לעצמך, אתה רק רצון, אל תיקח בחשבון ידיים, רגליים, שום דבר, רק רצון. הרצון שמשתנה זה נקרא שאתה נמצא בתנועה, כי אתה הרצון. עד כמה שהרצון נעשה יותר גבוה כלפי הבורא, אתה עולה. עד כמה שהוא נעשה יותר רחוק מהבורא, אתה יורד, זאת אומרת, הרצון לקבל. עד כמה שהרצון הוא יותר גדול, שהוא רוצה יותר לקבל או יותר לתת, לא חשוב, הוא יותר גדול. הכול בתוך הרצון, כל ההבחנות הן ברצון בלבד.

תלמיד: האם כשאנחנו לומדים אנחנו צריכים להשתדל לצאת מעצמנו?

אפילו שלא תצא או כן תצא, זה לא חשוב. לא מדברים על הגוף שלך, אין גוף, אז חוץ מהגוף מה שנשאר לך רק זה רצון, דבר אליו.

תלמיד: ברצון יש את הכול, את כל מה שאנחנו חושבים, עושים, הכול רק בתוך הרצון?

כן.

תלמיד: אין משמעות לגוף?

כאילו מת, מה יש. הגוף מת והרצון נשאר, הרצון לא מת, ואז מדברים על הרצון בלבד.

אות ל"ד

זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה.

קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב.

"ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב."

גם הזמן הוא בתוך הרצון. מספר השינויים שהרצון עבר זה נקרא שעבר הזמן. כמה זמן? כמספר השינויים. תוך כמה זמן? אין דבר כזה, זאת אומרת אין לנו איזה סטופר, שעון שמתקתק בפני עצמו, אלא מספר השינויים שהרצון עובר, זה נקרא שעבר זמן.

אחד עשה מאה שינויים והשני עשה שלושים שינויים, אז אחד נניח חי מאה שנה והשני חי שלושים שנה, כך זה נקרא. זמן אחר חוץ מהרצונות האלה בעצמם לא קיים, אין זמן מחוצה לרצון. אלא הרצון עצמו, כמה שינויים שהוא עובר, זה הזמן שלו.

שאלה: יש תוכנה פנימית שגורמת לרצון להשתנות?

זה משהו אחר. אתה שואל על הסיבה, מה היא סיבה לשינויים ברצון. יכולות להיות הרבה סיבות, פנימיות חיצוניות, לא חשוב, העיקר שהוא עובר שינויים. ואז כמה שינויים שעבר זה נקרא שחי יותר זמנים, חי יותר שינויים. מדידה אחרת אין.

תלמיד: לזרז את הזמן זה לעבור יותר שינויים?

כן, לזרז את הזמן זה נקרא לעבור שינויים.

תלמיד: וזו בחירה חופשית שלנו.

לא מדברים על בחירה.

תלמיד: לזרז את הזמן אנחנו צריכים?

על זה לא כתוב.

שאלה: זו הרגשה של הרצון?

חוץ מרצון אין כלום. מה שהרצון מרגיש זה מה שקיים. אם הרצונות מתחברים, מתפרדים, עוברים כל מיני שינויים, זה נקרא שהם נמצאים בתנועה. תנועה יכולה להיות על ידי זה שכוח עליון מחייב, זה נקרא "בעיתו", או על ידי זה שהרצון בעצמו מזמין את השינויים, זה נקרא "אחישנה" והלאה.

העיקר המושג של הזמן, מספר שינויי התנועות שהרצון עבר זה נקרא "זמן". אצלנו זמן קיים מחוצה לנו כאילו, כך זה בהרגשה השקרית שלנו, זה כאילו שמחוצה לנו. יש זמן אסטרונומי, זמן שכדור הארץ מסתובב, שמש, ירח וכן הלאה. לכן אנחנו מחשיבים את הזמן מחוצה לאדם, אני יכול לישון והזמן עובר. ברוחניות אין דבר כזה, ברוחניות אם לא משתנה הרצון, הזמן נשאר אותו הזמן.

שאלה: למה הוא אומר שזה "מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו,". למה זה נקרא מוח מדמה?

כי אנחנו מדמים את זה. כי זה נקרא "העולם המדומה". לכן זה כך נקרא, כי העולם הזה לא קיים אלא אנחנו מדמים אותו. הוא קיים בדמיון שלנו. העולם שאנחנו חיים בו עכשיו, המציאות הזאת, היא קיימת בדמיון שלנו בלבד. מחוצה לדמיון שלנו מה שיש זה מה שכתוב כאן בספרים, בלבד.

תלמיד: אבל פה הוא לא מדבר על זמן רוחני, שהוא מדבר על תנועות ועל סדר של שינויים?

"זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה. קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב.

ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו," בגשמיות "אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות,", היינו רצונות שבתוך הרצון הכללי שבאדם, "הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב."

תלמיד: בגשמיות זה מוח המדמה שרואה כאילו הדברים משתנים, וברוחניות הוא גם אומר שיש סיבה, מסובב, תנועה. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שברוחניות תנועה זה נקרא שינוי ברצון, זה מה שלמדנו קודם באות ל"ג. באות ל"ד הוא אומר לנו שמספר התנועות או השינויים שהרצון עבר נקרא "זמן". זה הכול.

תלמיד: ובגשמיות הוא גם אומר, מוח המדמה שבאדם מצייר מספר של תנועות בזו אחר זו. אז מה זה בזו אחר זו לעומת סיבה ומסובב? מה הבדל בין גשמי לרוחני?

ההבדל בין גשמי לרוחני שאני יכול לישון והזמן עובר. אני בעצמי לא עובר שום שינויים ברצון שלי מלקבל ללהשפיע וכן הלאה, אבל הזמן עובר. ברוחנית לא, אם אני לא משנה את הרצון שלי מלקבל ללהשפיע, קצת יותר ועוד קצת יותר, הזמן לא עובר. מספר השינויים שעברתי נקרא שכך הזמן עבר.

שאלה: זה בכל זאת לא נתפס, איך יכולים להיות נניח כמה מצבים רוחניים שונים ואין זמן שעבר ביניהם.

מה זאת אומרת אין זמן. מי אמר לך שאתה אומר, שאם יש כמה מצבים רוחניים שונים, אין זמן. אם רצון לקבל עבר כמה מצבים, כבר יש זמן.

תלמיד: זה זמן לפי הגדרה הרוחנית, מה שאתה אומר.

כן.

תלמיד: אני שואל לגבי הזמן הגשמי שעבר ביניהם.

זה לא שייך לזמן הגשמי. אם אני עכשיו נמצא ברצון רוחני מסוים, ואחרי כל מיני מאמצים שלי, בעוד חצי שנה אני מגיע לרצון הרוחני השני שלי, אז מרגע זה לרגע הבא, עבר רגע. אבל לפי הזמן הגשמי חצי שנה, זה לא חשוב. אתה לא השתנית לכן אין זמן. אתה יכול להגיד על השעון שלך או לא חשוב לפי איזה שעון, שעברה חצי שנה, אבל ברוחניות לא. כמה שינויים היו לך ברצון לקבל שלך, היו או לא היו? היה שינוי אחד, זה נקרא שניה.

תלמיד: בהשתלשלות מלמעלה למטה יש הרבה מצבים שונים ואין זמן, לא עובר זמן. זה מעל הזמן, זה נצחי, זה כאילו קורה באותה נקודת זמן אחת.

בהשתלשלות מלמעלה למטה וממטה למעלה, בכל הצורות האלו זמן זה נקרא שינויי צורות של הרצון לקבל. ולכן זמן נמצא, הרוחני. זה לא שייך לגשמיות. הגשמיות הזאת שאנחנו נמצאים בזמן, תנועה ומקום הגשמיים, זה העולם המדומה שאין לו שום קשר לרוחניות. זה מה שאנחנו מדמים בינתיים עד שמתחילים להרגיש את העולם הרוחני.

פרק י'

אות ל"ה

"כל החומר המיוחס לנאצל, הוא הרצון לקבל, ומה שיש בו יותר מזה מיוחס למאציל.

ודע, כי בחינת הרצון לקבל שבנאצל, שנתבאר היטב, שהוא הכלי שבו, תדע, שהוא ג"כ כל החומר הכללי, המיוחס לנאצל. באפן שכל הישות זולתו, מיוחסת למאציל."

זאת אומרת, חוץ מהרצון לקבל הכול שייך למאציל. הרצון לקבל שייך לנאצל. וכל מה שמתמלא הרצון לקבל, על ידי שהוא משתנה, כל התכונות שלו, זה הכול מלמעלה. הוא רק רצון לקבל בלבד, גולמי, כל היתר מהמאציל.

שאלה: אבל הרצון לקבל גם נברא על ידי הבורא, גם הוא לא שייך לנאצל. כי את הרצון לקבל הוא קיבל מהבורא.

אם כך אין על מי לדבר. אם הכול שייך לבורא בלבד, אז אין נברא.

תלמיד: איך הוא אומר שחוץ מהרצון לקבל הכול שייך לבורא? אני מבין שלמעשה את הרצון לקבל ברא הבורא, אחרת לא היה נברא.

ומה ההבדל שהוא ברא והרצון לקבל לא שייך לבורא?

תלמיד: אם אני עשיתי דבר מה, אני עשיתי אותו. נכון שהוא יצא ממנו אבל הוא שייך לי.

ראינו שיש לך בן, אתה עשית אותו?

תלמיד: כן.

עשית. הבן שלך.

תלמיד: כן.

פתאום אני מרגיש שהוא לא כל כך מסכים איתך, אז שייך לך או לא?

תלמיד: שייך.

אבל נגדך אומר "אבא אתה לא צודק אני לא רוצה".

תלמיד: בכל מקרה הוא שייך.

מה זה שייך?

תלמיד: שייך זאת אומרת, אני בראתי אותו.

בסדר. אז מה? והוא לא רוצה, הוא בוגד בך.

תלמיד: אבל עם הבורא זה לא כך, אני יכול לבגוד בו?

אותו דבר, רצון לקבל חופשי. רוצה מקבל, לא רוצה לא מקבל, זהו.

תלמיד: מה הועילו חכמים. מה יש פה?

דבר אחד שהוא נולד מהרצון להשפיע של הבורא. ודבר שני שיש לו חופש להיות בתוך הרצון לקבל שלו ולתפקד לפי ההחלטה שלו. ואז נקרא שהוא הרצון לקבל הנברא. הנברא זה שעומד בכוחות עצמו. יש לו החלטה, יש לו חופש, יש לו בחירה חופשית עד כדי כך שהוא מכתיב לבורא איך הוא יתנהג עימו. והבורא עושה אותו כך שבאמת תלוי בו.

תלמיד: איך כול זה קורה?

מהבורא ככה זה, תלוי. "מכרתי אתכם כאילו נמכרתי איתה". הוא נכנע כמו שאתה נכנע כלפי הילדים שלך, לא יעזור לך כלום שאתה עשית אותם.

תלמיד: אבל יתכן שהבורא נכנע בפני הרצון לקבל?

ודאי שנכנע. מסכים עם הרצון לקבל מה שהרצון לקבל רוצה לעשות. מחכה עד שהרצון לקבל לאט לאט יחכים ויהיה חכם ויבין ויסכים וירצה ויקיים מה שהבורא רוצה. אבל זה במידה ובקצב לפי איך שהרצון לקבל קובע, זה נקרא "נצחוני בניי".

(סוף השיעור)