שיעור בוקר 09.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Z0ap3tO7?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה'"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ג', עמוד ק"ה, "מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה".

הבורא ברא את הנברא, הבורא הוא טוב ומיטיב, יחיד ומיוחד, שלם, נצחי, אין מעלה, לא יותר ולא פחות, פשוט זה הוא, ולא יכול לברוא את הנברא פחות מדרגתו, כמו שכתוב מהפועל השלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות. וכך נברא הנברא בדרגה, במצב השלם ביותר. מה זה השלם ביותר? כמו הבורא.

כשנמצא באותו מצב כמו הבורא, זה נקרא שנמצא איתו בדבקות, כי ברוחניות ההתאמה, השתוות הצורה זה נקרא "דבקות". מה זה דבקות? הדרגה האחרונה הסופית של ההתאמה. למה הסופית האחרונה של ההתאמה, הרי אין מצבים אחרים, הבורא מושלם וברא את הנברא בצורה המושלמת, אבל הנברא שנברא בצורה המושלמת לא מסוגל להרגיש את המצב הזה, הוא חייב להבין אותו, להרגיש אותו, להעריך אותו, לחיות בו, להיות בו.

כדי לתת לנברא האפשרות להכיר את מצבו, להרגיש את מצבו, הבורא עושה לנברא הזדמנות כזאת על ידי ההסתרה. הוא מסתיר מהנברא את המצב השלם הזה, ואז נותן לנברא אפשרות להעריך את המצב הבלתי שלם והמצב השלם. ולאט לאט מההבחנות הקטנות ביותר, שבכל הבחנה והבחנה הנברא צריך לראות מיהו. ההפך מהשלם נקרא אגואיסט, לעומת השלם שנקרא אלטרואיסט, ושהנברא יבדוק ויעריך את שני המצבים הללו, ויעדיף את המצב השלם לעומת הבלתי שלם. כל עוד הנברא לא בודק ולא מתקן את היחס שלו מבלתי שלם לשלם, הוא לא יכול להתקדם למצב השלמות.

זה עניין המדרגות, בצורה הדרגתית 125 מצבים כאלה, שבהם הנברא משווה בין בלתי שלם לשלם ורוצה להיות בשלמות, ואז רוכש מדרגה וכך כל פעם מתקדם להכרת המצב שבו הוא נמצא באמת. וכשמגיע למצב הזה, נקרא שהוא ממש נמצא בדבקות, באיחוד עם הבורא, ולכן אז הנברא נקרא יהודי, מהמילה ייחוד, כי הגיע למיוחד.

והמצבים הללו נקראים חטא ומצווה, כי משווה את שני המצבים הללו שעוברים עליו. וכותב כאן בעל הסולם בעמוד קי"ב שאדם יכול להרגיש שהוא נמצא בחטא רק לפי הרגשת הבורא שנקראת "אמונה". רב"ש כותב "זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם." לפי ההרגשה שיש מלך בעולם, הוא מרגיש שהוא חוטא. "והרגשה זו, שקבל מלמעלה, זה גורם לו, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. מה שאין כן בזמן שאין לו שום קשר עם ה'," שלא מרגיש את הבורא, "איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה', ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו בגדלות המלך,"

מה זאת אומרת אמונתו? בערך הרגשתו. אנחנו שנמצאים בעולם הזה, אצלנו כל ההגדרות האמיתיות הרוחניות מקבלות תוכן אחר. אצלנו אמונה זה נקרא סתם איזו הרגשה פסיכולוגית כשיש לאדם איזה ביטחון במשהו שהוא לא יודע אפילו מהו, אלא עושה מתוך איזה חינוך, מתוך הרגל קדום, וחושב שזה מה שנקרא אמונה.

וכאן כשעוברים את המחסום, ורב"ש מדבר מתוך המצבים שמעל המחסום, אז שם הפירוש של האמונה זה הפירוש האמיתי, זאת אומרת הרגשת הבורא שנותנת לאדם יכולת להעריך את מצבו לעומת המצב האמיתי, ולפי זה לקבוע באמת מה עדיף - מה זה פשע, מה זה להיות רשע, חוטא, לעומת המצב המושלם.

לכן זמננו נקרא "זמן ההכנה", מצבנו נקרא זמן ההכנה, אין לנו עם מי להשוות את עצמנו. אלא צריכים לעשות "כל מה שבידך לעשות תעשה" כדי להגיע למחסום ומעבר למחסום כבר מתחילים להרגיש מה ההבדל בין המצב האמיתי שבו הבורא ברא אותנו, להפוך ממנו, ואז בהבדל הזה בין ימין לשמאל, זאת אומרת במצב שאדם נמצא כחוטא לעומת גודל האמונה, - הרגשת הבורא כשלם, הוא כבר הולך ומתקרב למצב שבו הוא באמת נמצא.

בעל הסולם משווה את זה עם מצב שאדם נמצא בחדר חשוך, במרתף, ואז לאט לאט מדליקים לו אור ואז הוא רואה באיזה מצב אמיתי לפי הכנתו הוא נמצא, ככל שהכין את עצמו להשתמש במצב הזה, כמו הבורא בצורת על מנת להשפיע, בצורת הנתינה, שיראה שהתכונה של הבורא לעומת ההפך ממנו, זה סך הכול נתינה כנגד קבלה.

תלמיד: הוא אומר שם שאדם צריך להתאמץ להגיע להכרת הרע.

להתאמץ להגיע להכרת הרע זה פשוט, כנגד זה לראות טוב. אין שום מושג שמושג, אלא מהמצב כנגדו. לכן אנחנו צריכים להשתוקק למצב שנגדנו. אם אנחנו נראה מהו המצב ההפוך מאיתנו, מתוך זה אנחנו נרצה אותו. אצלנו בעולם הזה המצב ההפוך מאיתנו, מתבטא באותו נושא ברצון לקבל, אבל כתענוג כנגד חוסר תענוג.

המקסימום שאני יכול לרצות זה להשתוקק לבורא כמו למקור התענוג, תענוג מדומה עדיין, ליהנות ממנו כביכול על מנת לקבל, "חולת אהבה אני", ובעצם אפשר להגיד שאלו שני מצבים נגדיים, חיסרון ותענוג שיכולים להיות אצלי.

מה שאין כן, מעבר למחסום שם אנחנו כבר נכנסים להשוואת שתי תכונות - אגואיזם ואלטרואיזם, נתינה וקבלה, תכונת הבורא ותכונת הנברא, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, לא חשוב איך להגיד. שם ממש נמצאות שתי הצורות של הטבע, טבע הבורא טבע הנברא. מה שאין כן, לפני המחסום זה מדומה. כאילו יש כאן איזה מין פער בין נתינה לקבלה ובין תענוג לחוסר תענוג.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שאנחנו רוצים להגיע להכרת הטוב ולא להשתוקק להכרת הרע, שלא צריך להשתוקק להכיר רע.

להכיר רע אנחנו לא צריכים. המטרה שלנו היא להגיע לטוב. זאת אומרת, בתנאי שהאדם מוכן להגיע לטוב, נותנים לו לראות עד כמה הוא הפוך ממנו, כדי שהוא יעשה את השוואת הצורה. קודם כל שיעשה השוואה בין המצבים, מה זה רע ומה זה טוב, מה זה חוטא ומה זה ההפך ממנו, שלם, ולפי זה, אחרי שהוא רואה את זה, שיעבוד, שיעשה את כל המעשים שיבנו בו יחס, רצון לשלם, לההיפך ממנו. נותנים לו להרגיש ההיפך, להיות במצב ההפוך, כדי להעדיף את הטוב. זו בעצם כל הדרך שלנו.

אנחנו נמצאים מלכתחילה בגמר התיקון, ולאט לאט, לפי מידת הסבל שנוכל לסבול, לפי הנכונות לסבול, נותנים לנו להרגיש מה היא השלמות שהיא הפוכה מאיתנו. אנחנו סובלים ורוצים אותה, סובלים ורוצים אותה, עד שאנחנו הופכים את היחס שלנו, אין כאן יותר מקביעת היחס. לשם זה צריכים לעבוד, לשנות בתוכנו את היחס לנתינה, שזה הדבר השלם, לעומת קבלה שזה דבר פגום והפוך.

כשקוראים מאמרים צריכים לבדוק בדיוק באיזה מונחים אנחנו מדברים, לפני מחסום או אחרי מחסום. לפני מחסום כל המילים האלה הן כמו שעמך מפרש מה זו אמונה, מה זו דבקות, מה זו השפעה, "ואהבת", כל הדברים האלה. זאת אומרת, הם כולם נמצאים בחומר אחד, חומר הרצון לקבל ואין פה שני דברים מנוגדים ממש, אין פה הבדל בין טבע הבורא לטבע הנברא. וגם אמונה היא סך הכול הסכמה פנימית שבאה בעיקר מתוך חינוך או מתוך השפעת החברה שמשתמשת בזה כמו בידיעה.

מה שאין כן, מעל המחסום כל המושג הזה מקבל פירוש אחר לגמרי, ואז אלו שתי צורות הטבע, בורא ונברא. השפעה וקבלה אלו לגמרי דברים מנוגדים, ולא ששניהם בתוך הרצון לקבל, אלא השפעה היא ממש ברצון להשפיע, וקבלה היא ממש ברצון לקבל. ו"אמונה" היא כבר לא מין יכולת של האדם ללכת בעיניים סגורות בלי שום ידיעה, שזה נקרא "אמונה למטה מהדעת". אלא "אמונה למעלה מהדעת" היא שאדם מקבל איזשהו כוח מלמעלה, זאת אומרת הרגשת הבורא שעוזרת לו להתעלות מעל הטבע שלו וללכת נגד הרצון לקבל בהשפעה, לוותר על הטבע של עצמו. זה נקרא כוח האמונה, זאת אומרת הרגשת הבורא, גדלותו, נותנת את הכוח הזה.

תלמיד: מה נקרא שינוי יחס?

שינוי יחס נקרא שאני נמצא עכשיו באין סוף בגמר התיקון, והבורא, כדי שאעריך את המצב ולא אהיה שרוי בו כמו עוּבר, שהוא ברא אותי וזהו, אלא כדי שאעריך אותו ובמקום נפש דנפש אני ארגיש נרנח"י דנרנח"י, אני צריך לעבור הכרה איפה אני נמצא, כמו מחוסר הכרה להגיע להכרה שלמה.

בשביל זה לאט לאט הוא צריך להראות לי את מצבי והיפוכו, את מצבי והיפוכו. זה נקרא להראות לי "שני קווים", ואני בוחר להיות בשלמות לעומת בלתי שלמות. להיות בלי הכרה זה מצב מתוק, זה מצב טוב. ולהיות בהכרה זה נקרא לתת, להתייגע, כך זה נקרא בשבילי, זה מצב של מאמץ גדול מאוד ולא נוח. ואני צריך בתוכי להגיע להכרה שזה ההיפך. איך יכול להיות? בשביל זה אני צריך לקבל מהבורא את התכונות שלו, את הכוח שלו. אם כך אני לא רק מגיע בסופו של דבר מבלתי שלם לשלם, אלא אני מגיע לדבקות בו מפני שכל הזמן אני חייב לבקש ממנו, דורש ממנו.

אז בשבילי יוצא שאני והמצב השלם, והאמצעי שעל ידו אני מגיע למצב השלם, הכוח שאני אקבל ממנו, הופכים להיות אותו דבר. ואם אני כל פעם מבקש את זה, אז אני הולך בדרך ישרה כמו במכתב בדף ס"ד מ"פרי חכם". מה שאין כן, אם אני סתם אבחין בין אחד לאחר אז אני לא אגיע למטרה. אני אגיד "כן, נתינה זה דבר טוב", אבל נתינה ובורא לא יהיו בשבילי כאחד, אלא זה יהיה בשבילי משהו מדומה שבסופו של דבר אלה יהיו קליפות.

הנתינה בקליפות היא ערך עליון, הקליפה מתגאה בנתינה, אבל נתינה אצלה היא בניתוק מהבורא. אלו דברים דקים, לכן זה נקרא "קליפה" שהיא מאירה, שיש לה כביכול במה למשוך. היא לא מושכת על ידי "תבוא אלי ותקבל, אני מקבלת", אלא כמו שהנחש אומר, "אם אתם תלכו על זה, אז אתם תתנו, ויהיו תענוגים גדולים לבורא וכן הלאה". זה דבר שקשה לנו מאוד להבין, אנחנו לא נמצאים בכלל בטבע הזה. לכן רק מתוך ההשוואה ושימוש בכוח הבורא.

תלמיד: דיברת עכשיו על שני סוגי אמונה, אמונה אמיתית שהיא מעבר למחסום, ואמונה בעולם הזה.

כל מה שיש בעולם הרוחני יש גם בעולם הזה. רק בעולם הזה הכול נמצא בטבע הרצון לקבל, ולכן זה נקרא "עולם המדומה". מה זה מדומה? אלו לא מונחים אמיתיים מנוגדים, אלא בתוך הרצון לקבל זה כמו דמי, כמו בגן ילדים, שום דבר לא אמיתי, אלא משחקים בדברים האלו כאילו שזה אמיתי. גם הרצון לקבל הוא בתוך הרצון לקבל, גם הרצון להשפיע הוא בתוך הרצון לקבל, גם האמונה, גם הנתינה, וגם כל התכונות.

והאמת שזה אפילו לא רצון לקבל, זה כמו לילדים, זו לא ממש האכזריות של הרצון לקבל, כל שכן על הרצון להשפיע בכלל אין מה לדבר. אלא ככה זה, בינתיים אתה משחק, כדי להכיר את ההבחנות שבהם, שמתוך ההבחנות האלה תגיע באמת לרצון, למשהו שנקרא "רוחניות" כביכול. ואז הבורא רואה שאתה כאילו מוכן לזה, עשית איזו יגיעה כמו ילד בלי לדעת למה ואיך, גדלת, והוא מכניס אותך לבית הספר.

תלמיד: מה ההבדל בין אמונה של עמך לאמונה שלנו?

האמונה שמשתמש עמך זה מתוך חינוך, מתוך ששומע מחברים, מהסביבה, מגדולי הדור שלהם. יש לו ביטחון פנימי ללכת ולבצע פעולות בחיים שכביכול נראות לעין זרה לא רציונאליות. לקום מוקדם בבוקר וללכת להתפלל בבית כנסת ואפילו לתת צדקה, לעשות פעולות של מצוות, שהן לכאורה דברים לא רציונאליים שעושים אותם מתוך אמונה שזה מביא שכר בעולם הזה, שכר בעולם הבא, שיהיה לי טוב, לילידים. הזוהר מפרש את זה בפקודי אורייתא, פקודא קדמא¹ מהי מידת יראה, למה האדם עושה את זה.

אלה המתחילים שאינם עמך ומתחילים לעבוד בעבודה אישית כלפי הבורא, אבל נמצאים עוד לפני מחסום בזמן ההכנה, הם גם עדיין נמצאים באותם המושגים והרצון לקבל שלהם עדיין רצון לקבל. אבל הם כבר מתחילים להרגיש את כול התכונות שלהם כלפי אור מקיף, כלפי הנקודה שבלב - הנקודה שבלב והאור המקיף זה אותו דבר כי הם מתקשרים אחד לשני. זה כאילו יש בתוך האדם נקודה בלב שמקבלת הארה מבחוץ, ויש לו את הלב וכל הרצונות האחרים. ואז הוא נמצא כביכול כבר במצב דואלי, שיש לו כמין הרגשה מהמצב האמיתי שיש מעל המחסום.

עדיין זה בכל זאת בתוך הלב, זה נקרא "נקודה שבלב". זאת אומרת, זו נקודה שנמצאת תחת האגו שלו, אבל בכל זאת הוא מרגיש מין יחס לרוחניות. אלה גם מצבים מדומים, זה לא שתי צורות הטבע להשפיע ולקבל, אבל הוא כבר יכול להעריך שישנם ולא שיש לו, כי אין לו. אבל ישנן תכונות שהוא מדבר עליהן בצורה אמיתית מעבר למחסום, ובאמת יכול להיות שהוא יכול להגיע אליהן. יש לו איזו השערה שיש משהו. מה שאין כן אלה שאין להם נקודה שבלב, ואין להם במה להשוות את הלב עם הנקודה, שהיא חלק אלוה ממעל כאילו הרוחני, אז הם חושבים שאמונה שלהם זה שהם הולכים ומבצעים את כל המצוות.

אני לא אומר שהמדרגה התחתונה הזו היא מבוטלת חס ושלום, הבורא לא ברא שום דבר מיותר, אבל זה הבדל גדול מאוד בין שתי הדרגות. זה נקרא "דעת תורה" שאתה כבר נמצא באור, באיזושהי הרגשה מסוימת כלפי הרוחניות, ודעת "בעלי בתים" שנמצאים רק בתוך הרצון לקבל שלהם. וזה כבר הופך להיות שני דברים הפוכים, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".

אפילו לפני מחסום הם כבר דברים הפוכים עד כדי כך שאי אפשר שיבין אחד את השני. מה שמכניסים העמך כפירוש לכל מה שהם קוראים, ומה שמכניס פירוש למה שקורה כבר עובד ה' שנמצא בזמן הכנה ועוד לא עובד בעבודה אמיתית, זה ממש דברים ההפוכים.

הפירושים הם שונים, כי בעמך הפירוש הוא רק מתוך רצון לקבל, ובזה שנמצא בזמן ההכנה כבר הפירוש שלו הוא בהשוואה לנקודה שבלב, לאור המקיף, וכבר יש לו פירוש שונה. הוא כבר מבין שזה אמת, וזה לא אמת. לכן גם במעשים שלו רואים איך שהוא מתחיל לזלזל במעשים גופניים ומתחיל לחקור ולחטט במחשבות שלו, בכוונות שלו. זה כבר התחלת היחס הנכון.

תלמיד: איך אדם מבחין אם יש לו נקודה שבלב?

כשיש לו משיכה לעסוק במה ששייך לרוחניות.

תלמיד: יש אנשים שנסחבים אחרי אלו שעוסקים ברוחניות?

יש כמות אנשים לא מבוטלת שנסחבים אחרי אלו שאומרים שכדאי לעסוק ברוחניות, והם נמצאים בזה. יש ביניהם כאלה שבאמת עוד לא הגיע זמנם להיכנס לזמן ההכנה, אבל הם נמצאים בכל זאת מתוך הערכה ועוזרים לאלו שנמצאים אפילו בזמן ההכנה, ועוד יותר לאלו שנמצאים מעבר למחסום, ובזה הם מזרזים את ההתפתחות שלהם.

היו לנו דוגמאות כאלה אצל הרב'ה כשהבאתי חבר'ה מתל אביב והיו שם כל מיני סוגים. היו כאלה שהרב'ה אמר שלא כדאי שיישארו, אבל אישרו אותם אחר כך כי הגיעו נגיד חמישה חברים, צעירים מתל אביב שאפילו חיו יחד באותה דירה והלכו לאותו מכון או לאיזה מקום אחר. "סחבתי" אותם ונתתי להם "פתיחה", הרצאות וכל מיני דברים, והעיקר "שברתי" אותם במכתב מדף ס"ג מתוך "פרי חכם".

"פרי חכם" עוד לא היה כספר, אז הדפסתי להם את זה והראיתי עם הקובייה שבה אתה נכנס למטרה או אתה מפספס אותה. בהתחלה זה בזווית קטנה מאוד שאתה לא יודע ולא מרגיש את הזווית, אבל אחר כך אתה עף והם הזדעזעו לראות את זה והאמינו שהמכתב הוא של בעל לסולם ולא אני חברתי אותו.

אני זוכר שזו הייתה נקודה קריטית. הם הגיעו חמישה, והרב'ה אמר בצורה יפה, שההוא אני לא חושב שכדאי לו להישאר, ואלו השניים נראה ואז מה יכולתי לעשות? כולם נשארו, ואחר כך שאלתי אותו, איך הולך? והוא אומר, מתקדמים. בכל זאת, משתפשפים ומתקדמים.

במקום לעשות עוד עשרים גלגולים, או מי יודע כמה עד שתהיה לו נקודה שבלב, וכך יעבוד, הוא יעשה את זה בגלגול אחד, ואולי אפילו תוך הגלגול הזה ייכנס כבר לעבודה. יגמור אותה, לא יגמור אותה, זה לא תלוי בנו, אי אפשר לדעת מראש בכלל. המקובל הגדול ביותר לא יכול לדעת, כי זה נובע ממש משורש מיוחד של כל נשמה ונשמה.

אי אפשר, ואסור לעשות על זה חשבונות, לכל אחד תפתח. אז אתה רואה, זה פתוח, אלף נכנסים לחדר וכמה שנמצאים, נמצאים. יש כאלה שעוזבים, אז הם לא מרגישים את הנקודה שבלב, הם לא רואים בפירוש הזה תגובה שבאה להם מבפנים. הוא לא מדבר על זה בכלל, שום דבר.

אני זוכר, עד שאני התחלתי להרגיש, הרב'ה התחיל איתי "הקדמה לספר הזוהר", ואני כבר הייתי בזה כמה שנים, אני כבר ארבע שנים לפני זה התחלתי לקרוא ממש, לשמוע ספרים, "טל אורות", "פלח הרימון", "פרדס רימונים", את כל הדברים האלה עברתי. שמעתי קצת הקדמות, אף על פי שלא הבנתי כלום. ואני זוכר, הוא התחיל אתי "הקדמה לספר הזוהר" ואחר כך הפסיק ללמד. אני לא הבנתי כלום, שומע, לא שומע, שומע, לא שומע. המושגים הם שונים, לא הבנתי בעצמי, מתוך עצמי את המושגים האלה. יש כאלה שכן תפסתי, יש כאלה שלא. זו בעיה, לאט לאט, רק סבלנות.

ולעומת זה היו אנשים שהבאתי מתל אביב, והם היו ממש מבריקים, הם תפסו את הדברים, הם התחילו להרגיש. אני זוכר, הרב'ה נתן לי שיעור פרטי, ונכנס איזה בחור אחד וביקש להשתתף אז נתנו לו לרשות להישאר. הרב'ה התחיל להסביר לי איזה מושג, ואני בקושי בקושי הבנתי אותו, תפסתי אותו ככה, היה קשה לי בפנים ככה לחתוך אותו וככה ללעוס אותו, והבחור הזה התחיל מתוך זה כל כך בקלות, לדבר ולהגיב, ולפני כן הוא לא היה בזה בכלום. הרגשתי לעומתו כזה עבה, מטומטם כזה, חסר הרגשה. והרב'ה צחק, ואני התרגזתי. זה היה כבר אחרי כחצי שנה שלמדתי אצלו, ולפני זה כמה השקעתי, וכאן הבחור נכנס במקרה, התיישב, ופתאום התחיל להרגיש ולענות לרב'ה, ולשאול אותו בדברים שאני בקושי מבין אצלי איפה זה, איך זה ככה? אני זוכר, הם התחילו לדון שם באהבת הזולת. אני הרגשתי את עצמי ממש בפח הזבל, נורא. והבחור הזה אחר כך הלך, עזב.

זאת אומרת, הוא לא עזב לגמרי, נשאר דתי, "ברוך ה'" וזהו. היה זך מאוד. הרגיש את הדברים האלה מתוך זכות, הרבה דברים הרגיש. ממש כאילו רוחניות הרגיש, עד כדי כך היה זך. אי אפשר לדעת מראש מה יקרה עם כל אחד ואחד, זו ממש התפתחות אישית וכתוב, כמו שפרצופיהם לא דומים כך נשמותיהם לא דומות. אף פעם לא לעשות חשבון. אלא באמת, אם אדם מזיק לחברה באיזו צורה, או לגמרי אי אפשר ממש להחזיק אותו, והוא בזה שנמצא מקלקל את האחרים שנמצאים וכן הלאה, זאת אומרת, שיש ממנו ממש קלקול, אז צריכים לנדות אותו. אבל אם לא, שיישב ולאט לאט ישיג, הוא בכל זאת יעשה דברים גדולים בתוכו.

יש לנו דוגמה, אתה רואה, כל בוקר בא ללמוד. זה נקרא "כל בוקר"?

תלמיד: מה פירוש שמראים לאדם את הרע לא יותר מכפי שהוא מסוגל לתקן? אם כך זה לא הכרת הרע?

אנחנו נמצאים בגמר התיקון. מגמר התיקון אנחנו מרגישים את המצב החלש, הקלוש ביותר, מפני שלא מסוגלים לסבול יותר. זו בדיוק המנה שהבורא מלמעלה מודד לך, שעליה אתה יכול לעשות הבחנה בין רע לטוב, ועל ידי המאמצים שאתה מסוגל לעשות, להעדיף את הטוב על פני הרע.

מלכתחילה, הרע נראה לך טוב, והטוב נראה לך רע. ועל ידי המעשים אתה מברר והופך את ההערכה הזו לרע וטוב, כך שנתינה נקרא אצלך עכשיו טוב, וקבלה נקרא אצלך עכשיו רע.

עשית את ההבחנה הזו ורצית להידבק לנתינה, נדבקת, וזה קורה לכל אחד אפילו שאנחנו לא מרגישים, אבל זה נקרא מידת האמת, שנוצרת בתוך האדם באופן הדרגתי. לאט לאט היא נולדת וגדלה ואתה כבר לא יכול להסכים עם משהו שזה לא זה, אתה לא יכול לסבול, שיהרגו אותך אבל זה ככה, זה כבר הופך להיות שלך.

אנחנו לא מרגישים, אבל זו תחילת מידת ההשפעה שכבר רכשת. וכל פעם אתה מסוגל רק במידה קטנה מאוד לעשות את ההבחנה הזו בין טוב לרע, שזה לא ייראה לך כשני הרים שאתה פשוט נופל ביניהם. אלא זה טוב וזה רע, וחוץ מזה שזה טוב ורע, אתה יודע שזה מר וזה מתוק, והדברים האלה הפוכים ואז אתה עושה חשבון. אומנם זה מתוק אבל זה רע, אומנם זה מר אבל טוב, ואתה יכול להעדיף את ההשפעה על פני הקבלה. וכך 125 השוואות כאלה, עד שאתה מגיע לגמר התיקון. עד שאתה אומר שהבורא הוא באמת טוב, וההיפך ממנו, רע.

תלמיד: אבל פה כתוב שהוא נמצא בארץ רחוקה, הכוונה שהוא רחוק מהבורא. כתוב שלא מראים לו את מצבו האמתי, אלא אומרים לו אתה רשע קטן, לא רשע גדול, לא מראים לו את כל המעשים הרעים שלו. זה לא מובן, כאילו אדם נמצא רחוק מהקדוש ברוך הוא, הדרך רחוקה.

הקדוש ברוך הוא למעלה, האדם למטה. מהאדם, במקום שבו הוא נמצא עכשיו עד לקדוש ברוך הוא, עולים שני קווים. בתוך האדם, למטה, שני הקווים האלה נפגשים כמו בזווית של משולש, ובמקום שבו נמצא הבורא, שני הקווים האלה נפרדים ביניהם, רחוקים זה מזה. כשאתה עולה במדרגות ומתקרב לבורא, כל פעם שני הקווים האלה יותר רחוקים אחד מהאחר.

טבע הבורא זה קו ימין, טבע האדם או ההיפך מטבע הבורא זה קו שמאל. כשהאדם נמצא בקו שמאל נראה לו שזה הטבע שלו, אבל זה לא הטבע שלו בכלל. אין לנו שום טבע, אנחנו בכלל לא זה ולא זה. אלא הבורא נותן לנו את ההיפך ממנו, את ההסתרה, שבונה בנו את ההיפך ממנו, קבלה, ואת הטבע האחר, שהוא ההשפעה. ואנחנו נמצאים בין שני הקווים הללו, בין שתי המערכות האלה.

מלכתחילה אתה נמצא בשמאל, נראה לך שזה מתוק, וההיפך ממנו, נראה לך שזה מר, שזה בלתי אפשרי לעשות ולסבול. איך לוותר על הכול, איך לתת, איך לא לחשוב על עצמו? ועל ידי בירור לא של מר למתוק אלא אמת ושקר, בירור שיכול להיות רק אם הבורא מאיר לך, רק אז אתה הופך את המושגים האלה, ואמת נעשה מתוק ושקר נעשה מר. זה לא פשוט אבל זה בסך הכול העיקרון.

תלמיד: אז רואים שכל הזמן נותנים לו עוד קצת ועוד קצת.

כל פעם, ככל שאתה יכול להיות בין אמת לשקר, בלחץ ביניהם כשהם מנוגדים, כך נותנים לך לעלות. אבל בסך הכול לפי מבנה הנשמה, הדרגות האלו הן דרגות שמוגדרות מראש, 125 מדרגות. כך אנחנו בנויים, במידות האלה אנחנו יכולים לסבול. יותר מזה, לא. והמידה הזו, היא בדיוק לפי מידת ההבחנה שלנו. ההבדל בין הדרגות הוא עשר ספירות וההבדל אצלנו הוא עשר ספירות. זאת אומרת, באותה מידה. פחות מזה, לא נוכל להרגיש הבדל. יותר מזה, לא נוכל לעמוד בהבדל. אי אפשר לקפוץ, לדלג על מדרגות.

(סוף השיעור)