שיעור בוקר 17.08.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

בעל הסולם, אגרות, עמ' 761, אגרת נ"ו

קריין: בעל הסולם, עמ' 761, אגרת נ"ו, טור ב', פסקה שנייה.

"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.

כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".

הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".

ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.

מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.

וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות."

חייבים להתייחס נכון ליגיעה. לכבד את היגיעה עצמה.

שאלה: מה זו יגיעה מעל הכוח האנושי?

עד הסוף. אפילו שאתה יודע שלא ייצא כלום אתה עושה, לפי כל הבחינות, אתה לא עושה חשבון עם התוצאה. אם אתה רואה שהיגיעה היא לכיוון הנכון, כמו שעכשיו אנחנו מדברים על חיבור, מה שלא יהיה, לא חשוב, את זה בטוח שאנחנו צריכים לעשות, על זה כתוב בכל המקורות, על זה אנחנו לומדים בתע"ס, בפתיחה, בכל דבר, אנחנו צריכים להרכיב את העשירייה כה-ו-י-ה. אי אפשר להיות כאן באיזו שאלה של אולי כן, אולי לא. זה על בטוח. לכן יגיעה לכיוון זה חייבת להיות ללא שם ספק וללא כלום, ללא שאלות.

שאלה: השבוע נתת בדיוק פוקוס על היגיעה הזאת, שצריך לבקש להתפעל מחברים, דבר שחסר לנו מאוד. וזה משהו קונקרטי, אפשר לבדוק האם אני מתפעל או לא. השאלה שלי, האם הייאוש מגיע די מהר, כשאני כל הזמן מנסה ומנסה.

אתה עובד על זה כמו אומן, אתה מתייאש והולך, מתייאש והולך. זה משחק שהבורא עושה לי ואני עובד עם זה, אני מוכן לקבל את זה ממנו. על ידי זה אני סופר את הפרוטות, את נקודות היגיעה.

תלמיד: וכנראה זה גם תלוי בשאלה, האם כולנו נמצאים דווקא ביגיעה הזאת?

זה לא חשוב לי כולנו או לא כולנו, עכשיו מדברים בצורה אחרת לגמרי. כולנו או לא? זה לא חשוב, תהיה לי מזה איזו תוצאה או לא? זה לא חשוב. היגיעה עצמה היא השכר, שאני מבצע מה שאומרים מקובלים על עבודת הבורא, הם אומרים שכך אני עושה לו נחת רוח אפילו שאני לא מרגיש כלום. ואני לא דורש אז שום דבר, רק שתהיה הזדמנות להתייגע, וברוך ה' יש הזדמנות. הבורא נתן לך, מה אתם רוצים עוד? עם מה עוד אתה פונה אליו? עם מה? אם הוא נתן לך אפשרות להתייגע, אז מה שחסר לך זה רק להעלות את היגיעה לדבר נכבד, לזכות.

זה מה שהוא כותב לך בדף הראשון, בדף 761

"ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]". זאת אומרת, רק לכיוון אחד ללא שום חשבון בחזרה, לתת בזה יגיעה, ואתם, "לא, אנחנו לא רוצים, אנחנו מתרגזים זה על זה, מתרחקים, העשיריות שבורות", זאת אומרת, אתם לא רוצים לעבוד.

הגעתם עכשיו למצב, שקיבלתם פעם ראשונה עבודה ממש רוחנית מהבורא ואתם לא רוצים, בסדר לכו הביתה. אין בעיה. אלא מה חשבתם? שיפתחו את השמים והבורא יקבל אתכם ויהיה כמו איזה מדריך שיעביר אתכם בגן עדן? אתם מבינים שצריכים לשלם בכך שמחליפים את הטבע, אז תעבדו על זה. מה אפשר לעשות. זאת פעם ראשונה שאתם נמצאים ממש באפשרות להתחיל עבודה רוחנית, זה בחיבור עשירייה. אז להתייחס לזה, לחשוב על זה ברצינות.

שאלה: מה זו יגיעה שלא לצורך שעליה הוא מדבר במכתב?

היגיעה ללא צורך היא היגיעה שאותה אתה מדמה לעצמך. "עכשיו אני אעשה את זה, ועכשיו את זה, ועכשיו את זה", אתה ממציא כל מיני עבודות וחושב שהן רוחניות ושהן יקרבו אותך. שום דבר לא יקרב אותך לרוחניות, מלבד חיבור ללא תשובות, ללא תגובות, ללא כלום. חיבור בעשירייה, לכיוון אחד, שאתה דוחף אותה לחיבור. זה הכול. מה יהיה לי מזה? לא יהיה לך כלום, וזה יהיה התשלום. זה התשלום, שלא יהיה לך כלום. רצית לעבוד על מנת להשפיע? להגיע לרוחניות? בבקשה. אתה מראה בזה עד כמה אתה בכלל בכיוון או לא.

תלמיד: אז מתגלה כזה מצב, ואין לך כוחות ואין לך אפשרות אפילו להזיז מחשבה לכיוון. מה הלאה? מה עושים? איך בכלל לבנות בתוכי ערך שאני עכשיו עובד בלי שום תשלום, שלא על מנת לקבל פרס? איך עובדים על הערך, איך להעמיד בתוכי את הערך הזה? כי אני רואה ששנים אני מסתובב סביב זה ולא פורץ לתוך העניין.

קשה.

תלמיד: עושים יגיעה, משתדלים לעשות את היגיעה הזאת, אבל אנחנו מסתובבים.

אתה לא מסתובב, כבר כמה שנים אתה נמצא בבית. כמה זמן מתוך כל השנים האלה הגעת לכאן? כמה זמן סחבת את עצמך לכיסא? [אם אתה] סוחב, לא דורשים ממך שום דבר, אלא להיות נוכח במה שאתה מסוגל לחזק את העשירייה. עשית את זה? [במקום זה אתה אומר], "אין לי סיבה לבוא, הם לא משלמים לי מספיק, אני לא בא. פעם אמרו שתהיה משכורת טובה, האמנתי להם, הגעתי, עכשיו כבר זהו, אני מבין שזו החברה, שהם משקרים, ורק מוציאים ממני את כל הכוחות. אני נשאר בבית".

תלמיד: אז איך מתוך המצב הזה אדם בכלל יכול לזוז?

אני אומר לך איך לזוז. לא זזים. זה נקרא "לזוז". אני לא זז, מה שלא יהיה, אני מזה לא זז. מה כתוב על זה? "חוץ מצא", כל מיני דברים כאלה. בטח. אלא איך אתה רוצה לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע בלי המעבר הזה? רק תראו, אני מבין מה חשבתם, מה, אני לא חשבתי כך? אני חשבתי שתוך שבוע, שבועיים השמים ייפתחו. אני אראה את הכול, מה זה? אני זורק את כל החיים הקודמים שלי, את כל הכסף, כל הכבוד, את כל הדברים.

תלמיד: אז איך עוזרים לחברים להתעלות מעל המצב, או לפחות באיזו צורה בכל זאת, כמו שאמרת, לסחוב?

תיתן להם דוגמה.

תלמיד: אבל לך בעצמך אין בכלל יכולת לתת דוגמה. אתה פתאום רואה שאתה נופל.

לא. בזה שאתה מגיע. אלא מה? אני מגיע, ואני יושב, ואני לא מבין כלום. הראש שלי לגמרי סתום,זה לא חשוב, לא דורשים את זה. הלב שלי סגור, זה הבורא, מה אני אעשה? ככה סוגר לי את הכול. אבל נתן לי הזדמנות לבוא ולשבת, אני יושב. יושב ככה, כמו אינדיאני, ראית איך יושבים אינדיאנים? זה פלא, אני בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אתה אומר לו משהו, פונה אליו, אבל הוא ככה, [בפנים חתומות] ממש שום תגובה, בכלום לא זז.

תלמיד: אבל אתה רואה על האינדיאני סוג של מאמץ כזה, שמכוון.

לא. וגם את המאמץ אתה לא רואה. אתה אחר כך מסתכל עליו [וחושב], זה פסל או בן אדם? אני אומר לך ברצינות, פסל או בן אדם? ואני עומד לידו [וחושב], כנראה [רק כנראה] שאדם. כנראה שהוא חי. זה משהו מאוד מיוחד, יש להם תרבות כזאת. אז אצלנו צריכה להיות כזאת תרבות. היינו בקולומביה, אחר כך היינו במקום שעושים קפה והם הביאו אותנו לכל מיני דברים, ושם הייתה איזו אוניה, זה לא חוף, זה כבר היה בהרים, אבל הייתה להם איזו אוניה ועמד שם אינדיאני שהחזיק באוניה, הוא עמד כמו פסל וכולם כולם חשבו שזה פסל. כרבע שעה הסתובבנו שם וחשבנו שזה פסל, ואחר כך כשהוא התחיל לזוז, כולם [התפלאו], עד כדי כך? זו תרבות מאוד מיוחדת, אדם לא זז, ככה אנחנו רוצים שהחייל יהיה, לא זז מהמקום.

מה זאת אומרת? אני לא מבין אתכם. אלה דברים אלמנטאריים שאנחנו צריכים לשלם על הכניסה לרוחניות. על הגוף שלי אני לא יכול להיות בעל הבית, שייקחו אותי באלונקה, כמו שבכיתי לרב"ש שאני לא יכול לצאת מהבית, זה היה כוח עליון, ממש לא יכולתי, אז אמרתי לו, בכיתי שאני לא יכול. אבל סתם ככה באופן רגיל שחצי מהאנשים לא באים?

תלמיד: גם כשאדם מוצא בתוך עצמו כוחות להביא את עצמו לפה, ומשתדל להיות דוגמה, מצד העשירייה הוא מקבל התעלמות. ואתה רואה שאתה לא יכול להזיז אף אחד מהמקום.

וגם במצב כזה אתה נשאר כמו שאתה. ואתה נשאר לא מול העשירייה, אלא מול הבורא. מה שאתה מקבל מהעשירייה, זה מהבורא. מה שאתה פונה לעשירייה, אתה פונה כדי לעשות מהם ה-ו-י-ה.

תלמיד: אני מבין. יש פה נקודה של מוכנות לבוא ולתת עבודה. ואתה רואה שלפעמים אצלי יש את זה, כאדם פרטי, אבל אין את זה בעשירייה. או שהעשירייה עובדת, ואני לא מגיב אליהם בכלל.

מצוין. תראה איך הכול עובד. אלא מה אתה רוצה, אני לא מבין? מה אתם דורשים, אם יש לך מקום, עשירייה, מורה וספרים, הכול בעצם מסביב, מה אתה עוד רוצה? ולא דורשים ממך כלום, חוץ מנוכחות פיזית. תבוא לכאן ותישן אפילו, זו כבר השקעה.

תלמיד: אבל כל פעם נדרשת עוד תוספת יגיעה.

בסדר. תגיד תודה. אחרת היית כל הזמן ישן. כך אתה יכול להוסיף עוד כמה פרוטות ליגיעה שלך.

תלמד: איך עשירייה בכל מצב מאתרת את נקודת התוספת הזאת?

כל אחד חייב לתת דוגמה.

תלמיד: נניח שאדם מגיע במצב שהוא כולו ערני, אז הוא מדליק את כולם. אבל אם אדם סחב את עצמו והוא חצי מת, מה הוא עושה מהמקום הזה?

מהחצי השני שהוא לא מת הוא חייב לשחק. יש לך על זה גם חומר שהם כותבים. אלא מה אתם רוצים? הבורא כך עשה וכך נתן לנו, על ידי מקובלים שמסבירים לנו אנחנו צריכים לבצע את זה, זה הכול. אלא איזה טענות? אלי? אליו? מה שאתה רוצה, בבקשה, תצעק לשמים.

אתם יכולים יום יום להוסיף, להוסיף פרוטות. אז לא בחמש שנים, בעשר שנים. אז לא בעשר, בחמש עשרה שנה, אבל אתה משיג, אתה מתקן את הנשמה. אפילו על ידי ההשתתפות הגשמית שלך. אם יבוא לכאן בן אדם שלא ידע כלום, הוא רק ישטוף כאן רצפה, או יעשה קפה, זה כבר יותר חשוב, הוא יתקן בזה את הנשמה שלו במשהו, בטוח. נשים שעכשיו יושבות בשידור, וגם חברים שלנו שמתרגמים, אנשי צוות למיניהם, זו השתתפות מלאה ממש בכמה שכל אחד מסוגל. וכאן אתה יושב בשיעור ואיכשהו שומע, מכל משפט איזו מילה שתיים, זו השתתפות.

אתה רואה מה שבעל הסולם אומר, שהעיקר זו יגיעה, זו זכות. משיגים זכות על ידי זכות, שחושבים שזו זכות. והזכות הזאת נקנית על ידי יגיעה.

תלמיד: זה נכון. הערך הזה שבפנים, אתה חושב על זה ואתה שובר על זה את הראש ואת הלב איך להעמיד את זה בפנים.

אני מבין שברצון האגואיסטי אי אפשר. אז תגיד כך, שבכל זאת, לבורא יש שם קופה, ואתה, על ידי היגיעה שלך, מוסיף לשם פרוטה ופרוטה, ו"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", וכך בכל רגע ורגע. אתה לא תשמע שום דבר חדש.

אני מקווה שאני נותן בזה דוגמה. לא שאני לדוגמה. אלא נותן בזה גם דוגמה, שיום יום כמה שאפשר אני בצילומים, בשיעורים, בכל מיני דברים. צריכים להשקיע בזה. מה ייצא? אני לא יודע. אבל יגיעה נותנים, אני רואה בזה כבר שכר. כבר שכר בזה שנתנו להתייגע במצב, להיות שייך למשהו שמתקרב לבורא, איזו אנייה, איזו קבוצה קטנה מכל האנושות שמתקרבת לבורא. אתה לא מחשיב את הכיוון הזה? אתה רוצה לשנות את הכיוון לכל מיני זבל שהעולם מלא? בפרט במציאות הנוכחית שכולם הולכים לאבדון. אתה לא רואה מה קורה עם העולם, עם כל הערכים שלו, עם כל מה שיש בו? ואתה מחזיק בדבר אמת, אפילו במקצת. צריך לעשות קצת דין וחשבון.

שאלה: יש פשוט דוגמה מאוד יפה מהחיים, מהחיסונים. עד כמה רוב העולם לא מבין עד כמה זה חשוב. לדוגמה מחלת החצבת, כמה אנשים בעולם חולים. בחצי שנה של 2019 כמות האנשים שחלו בחצבת יותר מאשר ב-2018. בכלל בעולם וגם בישראל כל הזמן גדל מספר החולים בגלל שהפסיקו להתחסן. כל הזמן אומרים שזה מאוד מסוכן, שצריך לעשות חיסונים. בחצי שנה הזאת חלו כמעט 4000 אנשים בארץ, ולכל אלף אנשים שחולים בין 1 ל-3 מתים, ו-10 אנשים מאוד מסתבכים. לא מזמן נפטרה דיילת בת 43, והיו צריכים לבדוק את כל המטוס, ואצלנו במרפאה יש גם מטופלת בת 45. אומרים שצריך להתחסן כי אתה ככה מגן על כולם. אם 80% באוכלוסייה מחוסנים, אין מחלה. וזו פשוט דוגמה עד כמה חשובה ההשתתפות.

את החיסון הזה אפשר לעשות רק בלשכת הבריאות וזה חופשי לכולם, וזה חשוב במיוחד לאלה שצריכים לנסוע למולדובה ולאירופה. דווקא באוקראינה זה קטסטרופה, 84,000 אנשים חלו באוקראינה בשנה שעברה, יותר מכל העולם. פשוט צריכים להבין, שהשתתפות צריכה להיות למעלה מהבנה ולעשות, ואותו דבר בקבוצה.

אז מי שנוסע למולדובה שיבדוק, מולדובה זה יותר גרוע מאוקראינה. לא כדאי, אתם מעבירים את זה אחר כך לכולם, לילדים. טוב שאמרת, שיידעו כולם, כי הרבה אנשים נוסעים למולדובה.

תלמיד: יהיו שם כל מיני פעילויות הפצה. תהיה הרצאה מאוד גדולה לקהילה היהודית במומביי, הרבה אנשים מעורבים שם באירגון. תהיה גם פגישה עם כמה גורו. לאט לאט נעדכן ונדווח משם על הפעילויות.

בסדר, טוב. אז יוצאים מיום רביעי נגיד, השבוע עד יום שני.

תלמיד: אנחנו יוצאים ביום שני בבוקר משם ונגיע אחרי הצהריים. ביום שלישי כבר יהיה שיעור בוקר מכאן.

בסדר. בכל זאת יוצא שישה ימים.

תלמיד: אז קודם כל, בתקופה שלא תהיה, מה אם שיעורי הערב?

אני ממליץ על שיעורי ערב שלא ייפסקו, אם אתם מסוגלים לעשות כאן מה שאתם רוצים. לאו דווקא להתקדם באותו חומר, אלא על מסגרת השיעור כדאי לשמור. יש משהו שאתם מעוניינים במיוחד ואז יבואו אנשים? תגידו לי אתם. אפשר ללמוד משהו אחר, משהו חדש.

תלמיד: זאת אומרת שיעורים מוקלטים לאו דווקא צריך להיות משיעור זוהר, זה יכול להיות גם משהו משיעורי הבוקר?

כן, ודאי. אין שום בעיה, מה שאתם רוצים. העיקר שיבואו אנשים וישתתפו. במקום שאני לא יודע איפה הם יסתובבו ומה יקרה להם.

תלמיד: ולגבי פרשת השבוע.

פרשת השבוע אולי אנחנו נעביר את זה היום? כי שמעתי שנשלח לי חומר. אז אחרי הצהריים נעשה שיעור בפרשת השבוע. נקדיש לזה שעה וחצי, מארבע וחצי עד שש. אפשר כשאתם נכנסים תמלאו את האולם מהעמוד הזה וקדימה. ולשם יבואו נשים, כמו לפרשת שבוע רגילה. יכולות אחר כך להצטרף בשקט. אבל מארבע וחצי עד שש אתם נמצאים בחלק הזה.

נעשה פרשת השבוע. פרשת השבוע בכל זאת כדאי לנו להיות בזה מדי שבוע. לפעמים אם זה לא יוצא, אז נעשה בשבוע הבא פעמיים, שתי פרשיות. אבל כדאי.

אתם יודעים איך להתנהג כשאני לא נמצא. יש לכם הכול מוקלט או שאתם עושים את השיעורים, לי לא חשוב, איך שתרצו להסתדר. שבוע אחרי הודו, יש יציאה למולדובה.

תלמיד: אנחנו יוצאים בשלישי לחודש, יום שלישי, הכנס מתחיל ביום שישי, אלא אם יהיה ביום חמישי שיעור אפס. אבל כנראה שביום שישי יתחיל הכנס, ואנחנו כבר ביום שלישי נהיה שם בצהריים.

שלושה ימים לפני הכנס, יוצאים. ואחרי הכנס הזה כבר חוזרים לחגים. אמנם יש לי יציאה ליום אחד לקבוצת איטליה, לבולוניה, לצפון וחזרה. יום אחד אבל כנראה בשבת אני אהיה שם. ואחר כך שוב הפסקה?

תלמיד: כן, יש הפסקה אחרי איטליה עד הכנס בבולגריה, בנובמבר.

בולגריה, כמו שאתם יודעים, זה כנס אירופאי. לא לרוסים ולא לזה. באירופה, אנחנו משתדלים להביא לשם כמה שיותר קבוצות ובודדים מאירופה, נקווה שיבואו. עם אירופה יותר קשה מאשר אתכם. ואחר כך הכנס הגדול שלנו. לפני הכנס נצא למדבר ונעשה הכנות טובות, הפעם משהו מיוחד. ואחר כך נחזור לכנס.

שאלה: שרים "אם תחנה עליי מחנה לא יירא ליבי" וכל השיעור אנחנו דיברנו על זה שדווקא הבורא רוצה לנענע את האדם ומפחיד אותו כדי שיפנה אליו, אז למה אם תחנה עליי מחנה לא יירא ליבי? צריך להיות הפוך, יירא ליבי ואני אצעק אליך שתציל אותי, אם תחנה עליי מחנה.

אבל לא יירא ליבי זה לא עניין יראה. זה שאני לא מפחד מכל המחנות האלה שבאים עליי.

תלמיד: אבל אני צריך לפחד.

לא.

תלמיד: כמו שעושים לילד. אני מפחיד אותו כדי לשמור עליו כדי ללמד אותו.

שאני אפחד מכל החיצוניים?

תלמיד: אבל הוא עושה לי את זה שאני אפחד כדי שאני אלמד.

אז אני ממנו מפחד, אני כנראה לא עשיתי משהו טוב. או שאני דתי, אני אומר יופי באה מכה, מכה, אחר כך יבוא התשלום, השכר, ככה הדתיים. אנחנו לא, אנחנו אומרים שכל דבר שמתגלה בצורה שלילית זה סימן שאני בכל זאת לא הצלחתי להעביר אותו בצורה חיובית.

הבורא רוצה שאני איהנה בכל רגע בעולמו.

שאלה: הוא לא רוצה שאני אפנה אליו?

כן, אבל כדי ליהנות. זה נקרא שאני פונה אליו ובזה יש לי תענוג כי "בו ישמח ליבנו".

(סוף השיעור)