שיעור בוקר 29.04.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

עמ' 16, דף ט"ז, "הסתכלות פנימית", פרק א' אות ו' - פרק ד', אות י"ז

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ו'.

אנחנו ממשיכים את הלימוד שלנו. ובוודאי שהכוונה העיקרית, שעל ידי זה נתחבר ונגיע למבנה שיהיה מתאים לעשר ספירות ולקבוצה השלמה.

זה לא שייך כל כך לכמות, למרות שכתוב "ברוב עם הדרת המלך", אבל אנחנו רוצים להתחבר - ו"מיעוט הרבים שניים". וכמה שאפשר אנחנו רוצים עוד יותר להתחבר בינינו, כי בחיבור בינינו, כשאנחנו יכולים אפילו קצת לוותר על האגו שלנו, לבטל את הרצון לקבל שלנו, אז נרגיש במקומו את הופעת הבורא, הופעת האור העליון, הכוח העליון, שרק האגו שבינינו מסתיר אותו, מגרש אותו ומפריע לנו לגלות את הבורא. אז לכן משתדלים לעשות כך.

יש חברים שלחצו על הנהלת בני ברוך לשבת יחד, ופתחנו את אולם הלימוד למי שרוצה, כי אין היום הגבלות. אף אחד לא קיבל הזמנה אישית, אבל אנחנו רואים שהחברים ממש שמחים להגיע ולשבת יחד. אין רשימות והדלת פתוחה לכל בני ברוך.

לקראת הכנס החלטנו שכדאי שזה יקרה, אף שלדעתי הווירוס הזה לא עובר ועוד יחזור ונראה תוצאות ממנו. נקווה שנראה תוצאות טובות ולא רעות חס ושלום. אבל ננסה ככה להעביר את השיעור עם החברים שלנו שבכל העולם סביב כדור הארץ ונעבוד כולנו יחד.

אני נמצא כרגיל במקום שלי כמו שאתם רואים, לא מצטרף לאף קבוצה ולאף גוף ובכל זאת שמח שאתם כולם נמצאים בכל המקומות והעיקר זה החיבור הפנימי, עד כמה אנחנו רוצים להיות בלב אחד.

ניגש לשיעור וכרגיל אם יש שאלות, אז לגשת למיקרופון או להפעיל את המיקרופון ולשאול, שום דבר לא נעשה כאן במיוחד.

קריין: תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית אות ו'.

העיקר למעלה מתלמוד עשר הספירות זה להיות יחד, כמו שגם הרב"ש מסביר לנו, שהצלחת הלימוד תלויה עד כמה אנחנו רוצים על ידי הלימוד להגיע לחיבור שבו יתגלה הבורא. דווקא בחיבור בינינו.

קריין: אות ו'.

אות ו'

ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה

"ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ."

אנחנו צריכים כאן לברר הרבה דברים, וזה ודאי גם יתברר אחר כך, אבל אפשר לנגוע בזה גם עכשיו. קודם כל, מה זה העניין של "בושה"? בושה זה לא סתם בושה שמישהו מתבייש ממישהו, אלא זה ההבדל בינינו לבין הבורא. ולכן יש כאן עניין של חיבור, התקרבות, לתקן את ההבדל הזה.

זאת אומרת, בושה היא הבחנה מאוד מאוד חשובה, כי זה כול הפער, המרחק שבין הבורא לנברא. וזה לא שהנברא סתם מתבייש, או שאפשר לדלג על זה באיזושהי צורה, לסגור עיניים, ולא לקחת את זה בחשבון. אלא ההיפך, ככל שאנחנו יכולים יותר להתקרב לבורא, אנחנו עוד יותר נרגיש עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, רחוקים ממנו, לא דומים לו, והפער הזה יתגלה לנו כהפרש ענק, גדול, כואב, שאנחנו לא יכולים לעשות איתו שום דבר.

מאידך, דווקא זה יעזור לנו לחפש על ידי מה אנחנו יכולים להגיע להשתוות ולהידמות אליו, ואז הבושה הזאת נעלמת. וכמו שכותב בעל הסולם, הבושה מוכנה להרגשת נשמות גבוהות. זאת אומרת, אלו שלפי שורש נשמתם מיועדים להתקרב לבורא, הם מרגישים יותר את עניין הבושה בכל מיני צורות, ואפילו לא חושבים שזו בושה, אלא דחייה, ויחסים שעוד נראה אותם.

העיקר בשבילנו זה להרגיש שוני בינינו לבורא. השוני הזה מתגלה בינתיים בצורה מאוד פשוטה וגשמית בין בני האדם – נגיד ביני לקבוצה, כשאני לא מרגיש את עצמי קרוב לקבוצה, לא מיועד להתקשר איתם, לא חושב שאני חייב מיד להיות איתם יחד בחיבוק אחד.

יש אנשים שנמשכים לחיבור, ויש אנשים שרחוקים מחיבור. ודווקא אלו שנמצאים בדחייה מחיבור עם אחרים, יש להם רצון לקבל אגואיסטי גדול מאוד והם מרגישים את המרחק הזה. ואם הם ימשיכו ובכל זאת יצליחו להתגבר על הפער בינם לקבוצה, ובאיזושהי צורה להתקרב ולהתחבר, אז בזה הם ירגישו שהם מתקרבים בתכונותיהם לבורא, והבורא אז יתגלה בהם.

לכן הוא אומר שהבושה מוזמנת דווקא לנשמות גבוהות. ו"גבוהות" הכוונה עם רצון לקבל גדול, שאחר כך בתיקון שלו, הם מקבלים את גילוי הבורא.

קריין: אות ז'

אות ז', זו אות מאוד מיוחדת, אפילו לפי הכותרת שלה "איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי, ואין לך מתנת חנם גדולה מזו."

יש כאן עניין מאוד מיוחד. כולנו, כל העולם חושב שיש לנו חיים קצרים, ככתוב 70 שנה, ואיך זה יכול להיות שאם בעולם הזה, בחיים האלו נתקן את עצמנו, נעשה פעולות יפות כלפי הטבע, כלפי בני האדם, כלפי הבורא, מזה יהיה לנו גן עדן, תענוג נצחי אחרי שנמות? זו בעצם הכותרת.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

הטקסט מאוד מסובב, ולא פשוט. הקטע הזה מאוד מיוחד מכל חלקי תלמוד עשר הספירות, כי בו בעל הסולם רוצה להסביר לנו, לאלו שלא מבינים, איך אנחנו נפגשים עם הכוח עליון, ואיך מגלים אותו. האם כדאי לנו לחכות למשהו שיקרה אחרי שנמות, או שאפשר לקבל עכשיו גישה לגילוי הבורא. איך זה קורה?

לפי הטבע שלנו יכול להיות שאנחנו מחכים עד שנמות וסוף סוף נפטר מכל החיים האלו, ומהאגו שסובב אותנו בצורה כזאת עד שנגיע לעולם אין סוף, לגן עדן, וכל מיני דברים כאלה.

מנגד מה ההבדל בין החיים והמוות? למה אני לא יכול לקבל את זה כאן ועכשיו כמו שמסבירה לנו חכמת הקבלה, "עולמך תראה בחייך". יש כאן עניין של יחס האדם לעבודה הרוחנית שלו, לגילוי הבורא, ומתי זה קורה. האם המוות הגופני שלנו הוא שפועל ומחלק את הקיום שלנו לשני חלקים? למה שקורה לפני המוות הגופני, ואחרי המוות הגופני?

בקטע כאן הוא נוגע בדברים האלה, כי הוא מדבר למתחילים, זה חלק א' מהעבודה שלו, מתלמוד עשר הספירות.

שאלה: זה לא מובן עד הסוף. למה הבורא בכללות ברא את הבושה? נראה שהוא יכל גם לא ליצור אותה. אז לא היינו צריכים להשקיע הרבה יגיעה, והוא היה נותן לנו את כל הדברים.

הבורא ברא את הבושה כדי שבעזרתה נוכל להבדיל בינינו לבינו. הבושה מתגלה כהבדל בין האישיות הפרטית, למציאות הכללית.

שאלה: כתוב בסעיף 6 שמי שאוכל מה שלא שלו נמצא בבושה. מה לא שלי בעשירייה?

תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני לא רוצה עכשיו להיכנס לבירורים פרטיים בעשירייה, כאן אנחנו מדברים בצורה יותר כללית.

שאלה: הרגשת הבושה מורגשת כביכול בתכונות הבורא כלפיך, אבל איך אפשר להעביר את ההרגשה הזאת לכל הקבוצה ולחברים?

אנחנו לא מסוגלים, זה כמו שאני טועם טעם באוכל, ואם אתה עוד לא טעמת אוכל כזה, אני לא יכול להגיד לך מה אני טועם, כי אין בינינו רשימות זהות. אי אפשר, לכן כתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'", כי צריכים לטעום כדי שההתרשמות הזאת תכנס בכלים דקבלה של הנברא, הנברא ירגיש אותם, ויתרשם מהם. שיישאר בו רשימו ואז מתוך הרשימות האלו אנחנו נוכל לדבר.

אני אומר שכדאי לנו לציין ולסמן את הסעיף הזה, כי דרכו מסבירים במיוחד למתחילים שחכמת הקבלה לא מדברת על הזמן אחרי שהאדם נפטר, ומה הוא מקבל אחרי פטירת הגוף. כי הגוף עצמו לא מהווה שום מחיצה בינינו להרגשת העולם העליון, להרגשת הבורא.

גם עכשיו כשאני נמצא בגוף החי, עם הבהמה הזאת, אני יכול להרגיש את הבורא, והגוף לא מפריע לי. הוא לא מפריע, אנשים חושבים שהוא המפריע, אבל מה שמפריע זה האגו הפנימי שלי. האגו הוא זה שמבדיל ביני לבורא, ולכן בחכמת הקבלה הוא נקרא "הגוף", אותו אני צריך לזכות, כך שהוא לא יהווה מחיצה ביני לבורא.

שאלה: האור המחזיר למוטב שכביכול מעלה את האדם, ואנחנו יכולים להגיד שמגיעה איזו תקופה חדשה, מגיע אחרי המחזור הזה בין חיים למוות, כאשר המחזור נגמר

למה אתה מתכוון בתקופה הזאת?

תלמיד: מחזור זה כשאנחנו מכינים את התיקון, והופכים את הרצון ראוי להיות מתוקן.

נכון.

תלמיד: אז המחזור הזה, זה המחזור בין חיים למוות?

אם הרצון לקבל שלך נמצא בהשתוות מינימלית עם הבורא, זה נקרא שאתה חי. אם הוא לא נמצא בהשתוות מינימלית הזאת עם הבורא, זה נקרא שהוא מת. זאת ההגדרה.

תלמיד: אבל אפשר להגיד שאנחנו כביכול חיים במנות?

אנחנו לא מקבלים שום דבר במנות, אנחנו לא חיים, אנחנו פשוט נמצאים למטה מרמת החיים, אנחנו נקראים "מתים". כלפי הרצון הרוחני אנחנו נקראים מתים. כי אנו נמצאים ברצון לקבל מינימלי שנותן לנו קיום בהמי. זה הכול.

בקיום הבהמי הזה מתעורר רשימו שנותן לנו התעוררות להגיע לדרגה יותר עליונה. רק מתוך זה אנחנו נמשכים לרוחניות, רק מהרשימו. אבל באמת לפי איך שחכמת הקבלה מסבירה לנו אנחנו לא נקראים חיים.

שאלה: לעלות למדרגה חדשה אפשר רק כאשר חוזרים כביכול לגוף הזה כל פעם, בהרגשה, בתחושה?

זה לא חשוב. כדי לעבור דרגות רוחניות אנחנו לא חייבים להיות בתוך הגוף הגשמי. הגוף הגשמי הוא מין תופעה שמלווה אותנו במקביל. נלמד על זה בהמשך, אני לא רוצה שתתבלבלו.

תלמיד: אפילו בשיעור, נניח התכוונתי לקשר עם החברים, התקשרתי ושוב זה זורק אותי להרגשה של עצמי, של הגוף הגשמי, החומרי הזה עם כל הבעיות שלו והמחשבות. למה?

זה מפני שהבורא רוצה לעזור לך, שתראה מי אתה, ואיך אתה יכול לעלות לדרגה יותר גבוהה. ככה זה.

שאלה: במאמר מדובר על אוצר, מתנה. אבל אני לא רוצה שום דבר מהבורא, אני לא כלב, אני לא רוצה להיות כלב, אני לא רוצה שהוא יזרוק לי איזו עצם לרצון לקבל שלי כדי שאני ארדוף אחריו. איך למצוא את הכוח בתוך הכוונה כאשר יש כזאת הרגשה של התנגדות? איך לרצות, איך להמשיך?

רק על ידי תפילה. את כל הכוחות הטובים, הנכונים להשגת המטרה אנחנו מקבלים מאותה מטרה, היינו מהבורא. לכן אנחנו תמיד צריכים להיות בתפילה ובבקשה אליו. לא חשוב מה אנחנו צריכים, אנחנו צריכים תמיד לפנות אליו.

תלמיד: אבל מה אני אמור לקבל כתוצאה מהתפילה? אני לא מבין, היום אני לא מבין שום דבר.

לא חשוב מה אתה רוצה לקבל, אתה תמיד צריך לפנות אליו ולבקש. העבודה שלנו היא כל הזמן להיות בקשר עם הבורא. לכן צריכים לראות שהחסרונות שלנו הם אמצעי בקשר בינינו לבורא. האמת שלא חשוב עד כמה וכמה אני מבקש, אלא חשוב שאני כל הזמן נמצא בעצם הבקשה שלי. ושכל הזמן אני מחדש את הקשר.

תלמיד: אבל זה כמו אש, הבושה היא כמו אש, זה שורף את האדם מבפנים. למה שאני ארצה השפעה, אפילו שאני מגלה שכל הרצונות שלי להשפעה היו בעצם לקבל, ואני לא יכול לסבול לחזור למצב זה.

כי זה עוזר לך להתקדם, ולעבור כל מיני מצבים.

שאלה: אם אין לאף אחד בעולם הזה כוונה להשפיע נחת רוח לבורא, אז איזו מציאות זו הרמה הזאת, איזו צורה של עולם, איזו צורה של קיום זו?

זו צורת הקיום כשהחומר נמצא בו לפני שהוא מתחיל להתפתח רוחנית.

שאלה: לא הבנתי איך נפתרת הבעיה של מתנת חינם מזה שאנחנו כאילו מגלים בתוך הגוף שלנו בכל זאת את העולם הרוחני?

אם אני מחזיר לבעל הבית את מה שאני מקבל ממנו, זאת אומרת איך שהוא מתייחס אלי, כך אני מתייחס אליו, זה נקרא שאני מחזיר, זה נקרא "אור חוזר".

שאלה: כתוב שהאוצר מוכן לנשמות הגדולות ביותר, מה זה אומר?

יש נשמות שהן כבר מספיק מפותחות, והן מגיעות לחיסרון לבורא, להתפתחות הרוחנית. בהן כבר יש התפתחות כזאת והן נקראות "נשמות גבוהות", לפי שהחיסרון בהן גבוה, והוא מושך אותן ממש לבורא, לקשר עימו, ולגילוי שלו. אנחנו לא קופצים, לא עוזבים, אנחנו ממשיכים באותן השאלות.

אות ח'

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות, והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות

השכר המקווה, והיא מהות היגיעה"

אותה מחשבת הבריאה שבה אנחנו קיימים, אין יותר ממחשבה, כל המציאות היא רק מחשבה, מחשבת הבריאה, זה יחס הבורא לנבראים. וככל שאנחנו ביחסים שלנו שגם הם בעיקר מתחילים מהמחשבה, יכולים לסדר את הקשר שלנו עם הבורא, כך אנחנו מתקרבים לגלות אותו, לגלות את מחשבת הבריאה, את היחס שלו לבריאה.

קריין: אות ח',

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות, והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות השכר המקווה, והיא מהות היגיעה"

"וטרם שאנו נכנסים בביאור דבריהם ז"ל, צריכים להבין, במחשבתו ית', בבריאת העולמות והמציאות שלפנינו, שלא יצאו פעולתם לפניו, בדרך ריבוי מחשבות, כמו דרכינו. כי הוא ית', אחד, יחיד ומיוחד, כנ"ל, וכמו שהוא פשוט, כך אורותיו הנמשכים הימנו, פשוטים ומיוחדים, בלי שום ריבוי צורות, כמ"ש, לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי וגו'. ועל כן תבין ותשכיל, שכל השמות והכינויים, וכל העולמות העליונים והתחתונים, הכל אור פשוט א', יחיד ומיוחד, שאצל השי"ת, האור הנמשך והמחשבה, והפעולה, והפועל, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, המה אצלו דבר אחד ממש." שלא מתחלק למקור, לאמצע לסוף של המחשבה, של הפעולה, אלא הכול זה אחד. אין הבדל בין מחשבה לבין הפעלת המחשבה לפועל, ושהפעולה הזאת נמשכת ונגמרת, אלא הכול מגיע לאיזו תוצאה ואצלו הכול אחד, התחלה, אמצע וסוף, אין בו שום דבר שיש בו קודם ונמשך.

"ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון." אין כלפי הבורא עולמות, פרצופים, נשמות, אלא הכול אחד בלבד. כי הוא רצה לראות אותם במצב מסוים, אם כלפינו זה סופי כי אולי יש הרבה מצבים באמצע עד שאנחנו מגיעים לזה, אז אצלו זה פשוט, קורה מיד. "אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד כנ"ל."

זה מה שאנחנו לאט לאט מגלים מכל ריבוי המצבים שעוברים. אבל אצל הבורא אין דבר כזה, אצלו המצב הראשון הוא המצב הסופי, ובאמצע אין שום מצבים שמביאים למצב א', ב', ג' וכן הלאה.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע לכזה מצב שבו כל עשירייה תשמע את המחשבות של האחד והאחר ולא נוכל לסבול זה את זה או שזה יישאר?

זה לא לנו לעכשיו. מה זה ייתן לך לדעת שאתה צריך לשמוע או לגלות את המחשבות של החבר? אם אתה תתחבר עימו עד כדי כך שתוכל להגיע לזה, אז תגיע.

שאלה: מאוד עמוק הקטע הזה. איך להבין שהכול כלול במחשבה הזאת ושגם אנחנו נמצאים במחשבה הזאת עם המאמצים שלנו?

הכול לגמרי נמצא במחשבת הבריאה. בכלל, כל הבריאה היא סך הכול מחשבה, מחשבה של הבורא, או יחס של הבורא לאותה הבריאה שרצה שהיא תתקיים. זה נקרא "מחשבת הבריאה".

תלמיד: מה זו מחשבת הבריאה, המחשבה של הבורא זה החומר?

זה לא משהו חומרי וזה לא מחשבה שלנו ולא כוח, זה סך הכול היחס של הבורא לבריאה, וזה נקרא "מחשבת הבריאה". מחשבה, מה שחשב, מה שהתכוון.

תלמיד: צריך להתעמק במושג הזה?

אתה לא יכול, אין לך בעזרת אילו רצונות, מחשבות, כלים להיכנס להתחיל לחטט בזה. אתה לא יכול, אין לך הבחנות כאלה שאתה יכול. לאט לאט על ידי ההתפתחות שלנו מהאור העליון, אנחנו נגיע למצב שכן יהיו לנו הבחנות כאלו ואנחנו נוכל לדבר עליהן, לחקור ולבנות מהן איזו מציאות.

מאיפה בעל הסולם לקח את הדברים שהוא כתב? מתוך זה שחקר את הדברים האלה, בהשתוות הצורה שלו, בהתחברות שלו לבריאה, זאת אומרת, הוא ביטל את האגו שמבדיל בין כולם, ואז בצורה כזאת הגיע להבנה.

האמת שאני גם דיברתי לא פעם עם כל מיני מדענים רציניים, והם אמרו שהם לא יודעים להסביר את זה, אבל כשהם מסתכלים על כל היקום עם כל הכוכבים, עם כל מה שיש, הם מרגישים ואומרים, "זה נראה כמחשבה". יש להם כזאת הרגשה. לא שהם משיגים משהו חוץ מזה, אבל כשהם רואים שמים וכוכבים וכל מה שקורה, הם מרגישים את זה כמחשבה.

יש להם כזאת הרגשה מתוך זה שרוצים להכיר, להבין, להרגיש, מנטייה כזאת יש להם כזאת התרשמות, התרשמות נכונה.

שאלה: קראנו עכשיו באותיות האחרונות על "בושה", "יגיעה" ו"מחשבת הבריאה". מה הקשר?

לא רוצה לדבר על זה. אנחנו לומדים רק על מה שכתוב. אתה יכול לקחת עוד כל מיני הבחנות ולשאול מה הקשר ביניהן.

אות ט'

ענין הצמצום, מבאר איך יצאה מהפועל השלם,

פעולה בלתי שלמה.

והיינו שהאריך הרב ז"ל בפרקים ראשונים שבספר הזה, בענין הצמצום הא', להיות הענין הזה החמור שבחמורות, כי הכרח הוא, אשר גם הקלקולים וכל מיני החסרונות, המה נמשכים ובאים הימנו ית', וכמוש"כ יוצר אור ובורא חושך, והנה הקלקולים והחושך המה הפך אמיתי לו ית', ואיך אפשר שימשך זה מזה", ממקור אחד יוצא גם אור וגם חושך, הבחנות הפוכות. זה סימן שכנראה הם נמצאים באותו מקום יחד, אז איך יכול להיות שהם כל כך הפוכים? "ואיך באים ביחד עם האור והעונג שבמחשבת הבריאה. ואין לומר, שהם ב' מחשבות מיוחדות זו מזו, שח"ו לומר ולהרהר כזאת, כנ"ל. וא"כ איך כ"ז נמשך הימנו ית', עד לעולם הזה, המלא חלאה יסורין וזוהמא גדולה, ואיך הם מתכלכלים יחד במחשבה היחידה".

זאת אומרת, איך יכול להיות שמשורש אחד יוצאים דברים הפוכים, כל כך הפוכים שאי אפשר לקרב ביניהם. לא מובן איך הם יכולים להתקיים יחד בשורש שלהם, זה סותר את זה. בעל הסולם מכין אותנו על ידי שאלות, ואחר כך עונה עליהן.

פרק ב'

אות י'

ביאור מחשבת הבריאה.

"עתה נבא אל הביאור, בצורת מחשבת הבריאה. שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפילו באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות, גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, עד"מ, כשעוסק בבנין ביתו, אנו מבינים, שמחשבה ראשונה שחשב בעסק זה, הוא שחשב צורת בית לשבת בו, וע"כ מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו, שחשב מראש, וצורה זו, באה לו, בסוף כל פעולותיו. והנך רואה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. והנה סוף המעשה, שהיא הקוטב והתכלית, שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו, כמו"ש בזוהר. ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה. כי בעצמותו ית' ממש, אין לנו שום הגה ומלה להגדירו באיזה שם שהוא. וזכור זאת."

שאלה: למדנו שאצל הבורא אין קודם ונמשך, מה אנחנו הנבראים יכולים ללמוד מזה?

שלבורא אין זמן, ואצלו מחשבה, פעולה וסוף הפעולה, היחס שלו לבריאה, לא מחולק לחלקים כאלה שפועלים בזה אחר זה, לא לפי זמן וגם לא לפי סדר של קודם ונמשך. אלא באותו מצב שהבורא רוצה להיות שם הוא נמצא, הוא לא צריך דירוג המדרגות, הוא לא צריך סידור המדרגות, סידור המצבים, ולכן אצלו אין מושג של זמן, אין מושג של סדר פעולות.

מה שאין כן הנבראים, מפני שהם צריכים להגיע למצב שיש שינוי בתכונות הפנימיות שלהם, לכן הם צריכים לעבור סדר פעולות והפעולות האלה צריכות לסדר ולשנות אותם, להביא להם תכונות פנימיות חדשות, ולכן הם פועלים מתוך זמן. הזמן הוא בעצם לא זמן, אלא תכונות חדשות שהם צריכים לקלוט וכך הם לאט לאט מתחברים למחשבת הבריאה. כל העבודה שלנו היא להתחבר למחשבת הבריאה, לעשות מעצמנו כלי שמקבל את מחשבת הבריאה, ובזה אנחנו מתקרבים לבורא.

שאלה: מה מחליף את הבושה, מה גורם לבושה להיגמר?

כשאנחנו מתחילים להשפיע בחזרה מתוך זה שמקבלים מהבורא. כשאנחנו מקבלים מהבורא בעל מנת להשפיע אנחנו לא עוצרים את הקבלה, אלא רק רוצים להוסיף לקבלה שלנו כוונה על מנת להשפיע. אם לגמרי לא היינו מקבלים מהבורא, אם היינו מסרבים, אז היה בזה פגם שהבורא רוצה לתת ואני לא רוצה לקבל. כל אחד יכול לתאר לעצמו שהוא נמצא אצל בעל בית כל כך טוב ושכל כך רוצה לתת, אבל הוא מסרב לקבל, ובזה הוא גורם לכאב, עושה פגם בבעל הבית.

לכן אנחנו לא מדברים על זה, אלא על "חכמת הקבלה", שנקראת כך כי אנחנו יודעים איך לקבל מבעל הבית בצורה כזאת שאנחנו לא רק מקבלים ממנו, אלא גם ממלאים אותו בכל מה שאנחנו מסוגלים מעצמנו. זאת אומרת, אני יודע עד כמה אני יכול להודות לו על מה שאני מקבל, עד כמה אני יכול ליהנות ממה שאני מקבל, ובצורה כזאת אני נמצא עימו בדבקות.

דבקות לא בזה שאני מקבל והוא משפיע, בזה אנחנו הפוכים, וככל שאנחנו מתפתחים כך אנחנו מקבלים יותר, היינו אנחנו יותר הפוכים לפי הפעולה, אבל לפי מהות הפעולה, בשביל מה אני עושה את זה, שאני עושה צמצום, מסך ואור חוזר ורק אחרי זה אני מקבל, יוצא שאני כן מקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, כל הקבלה שלי הופכת להשפעה מצידי, כי מצדי אין שום זכר לקבלה, אלא לפי הפעולות אני מקבל, התענוג הוא מזה שאני מקבל, אבל אני מפעיל את פעולת הקבלה מלכתחילה רק כדי לגרום נחת רוח לבעל הבית. ולכן הקבלה שלי היא השפעה גמורה, ועוד יותר מבעל הבית כי אני מתגבר על הרצון לקבל שהוא נתן לי עוד ועוד, וכך אני גורם לו תענוג יותר ויותר גדול.

שאלה: מה זה אומר להתקרב למחשבת הבריאה?

מחשבת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו". בלהיטיב לנבראיו הבורא מתכוון לכך שהוא יכול לתת לנו כל מה שיש לו. כל מה שיש לו, זאת אומרת, את כל מה שנמצא בהשפעה שלו אלינו שזה האור העליון הוא משפיע לנו ואנחנו מקבלים, מקבלים את היחס שלו ומתמלאים מזה. זה נקרא "האור הפנימי" שאנחנו מקבלים. זה לא אותו האור שאנחנו יכולים לקבל בתוך האגו שלנו אלא אחרי צמצום, מסך ואור חוזר כשאנחנו מקבלים את האור העליון, אנחנו מקבלים אותו בתכונת בעל הבית, הבורא שנותן לנו. זאת אומרת, אני מקבל מבעל הבית לא את הכיבוד עצמו אלא אני מקבל מבעל הבית את היחס שלו, זה העיקר, מה שהוא רוצה להביע כלפי בתוך מה שמוסר לי. על זה מדובר.

שאלה: איפה אפשר להרגיש את מחשבת הבריאה?

להרגיש את המחשבת הבריאה אנחנו יכולים בכלי הרוחני שלנו, ביחסים של השפעה בינינו. אנחנו בונים בינינו מעשי השפעה זה כלפי זה, וככל שאדם רוצה להשפיע לעולם כולו, לנבראים, לבורא, ובונה כאלו יחסים של השפעה לבורא, כך הוא מתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו.

זה כמו בחיים שלנו, כל עוד אנחנו לא נעשים בעצמנו הורים, אנחנו לא יכולים לתאר בדיוק איך ההורים התייחסו אלינו כשהיינו קטנים. לכן זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", אני צריך לעשות פעולות דומות לבורא כדי להרגיש במקצת את הבורא. לכן את מחשבת הבריאה אנחנו מתחילים להרגיש ביחס הנכון בינינו, כשאנחנו נמצאים בהשפעה לזולת.

שאלה: האם במהלך הנתינה לחברים צריך לבקש שהחברים לא ירגישו שזו מתנת חינם?

אני חושב שזה עדיין לא בשבילנו, וכמו שבעל הסולם כותב, מתנת חינם מוכנה לנשמות גבוהות במיוחד. נגיע למצב הזה ואז נראה.

אני שמח שהנשים נמצאות איתנו ונקווה שבכנס כולנו נתחבר וניפגש, וגם שאחרי הכנס אתן תגיעו למצב שתבואו יותר לשיעור.

שאלה: האם הגוף הפיזי שיש לנו הוא שמפריע לנו, הוא שמבדיל אותנו ולא מאפשר לנו להרגיש את מחשבת הבריאה?

הגוף הפיזי בכלל לא שייך לכלום, אלא דרך הגוף הפיזי אנחנו מקבלים כל מיני השפעות, אבל לא שהן שייכות לגוף הפיזי. אפילו כל המחלות וכל הבעיות שלנו הן לא בגלל הגוף הפיזי, אלא בגלל הרוחניות שרוצה להגיע אלינו והאגו שלנו לא נותן לה להגיע אלינו.

שאלה: כל העבודה שלנו היא בעשירייה, מפני שמאחורי כל חבר עומד הבורא. האם אנחנו צריכים כל הזמן לדבר על תפילה כלפי הבורא או שאנחנו צריכים לעשות את כל העבודה שלנו כלפי החברים? כי דרך החברים אנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב, אז איפה העבודה שלנו בדיוק? יש לי בלבול.

אין כאן שום בלבול, רק דרך החברים תפנה לבורא וגם את ההשפעת הבורא אליך אתה תרגיש מהחברים.

שאלה: ברוחניות מה ההבדל בין מחשבה לפעולה?

אין הבדל, המחשבה היא פעולה. ברוחניות המחשבה היא הפעולה.

שאלה: באותיות האחרונות שקראנו יש אמירה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", זה מרמז על תהליך של קודם ונמשך, ואחר כך יש אמירה ש"הכול נברא במחשבה אחת", הכול קורה כאילו בנקודה אחת. מה בעל הסולם רוצה לומר בשני הדברים האלה יחד, כאילו דבר והיפוכו?

נכון, הוא אומר לך את זה ש"לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיי דרככם"¹, זאת אומרת, שאנחנו לא יכולים להבין איך בלי זמן ובלי סדר פעולות הבורא יכול לעשות כל דבר שהוא נמצא ובשבילו אלה מרחקים וזמנים וכל חלוקת המציאות לחתכים, למנות, כאילו לא קיימת. וגם אנחנו נגיע לזה בסוף התיקון.

קריין: אות י"א.

אות י"א

"מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח

הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו

מקבל הנאצל את שפעו."

"וזהו, שאמר הרב ז"ל, שמתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המציאות. פי', כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט ג"כ, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. עד"מ, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון."

שאלה: מהו המקום שאנחנו צריכים לבנות?

ברוחניות רצון נקרא "מקום", ומקום נקרא "רצון". מלכתחילה יש לנו רצון לקבל, כך קיבלנו מהבורא ואם במקומו אנחנו נתחיל לחתוך מהרצון לקבל פרוסות ועליהם נתחיל לבנות ברצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל כך אנחנו בונים בנו רצון חדש.

תלמיד: אנחנו תמיד אמרנו שהרצון שלי הוא לא מספיק, יש לי חברים שאיתם אני צריך להתחבר.

אתה צריך להשתדל להתקשר לחברים, להתקשר לבורא, ולהשתדל בכל התנאים שנתנו לך לבנות, שיהיה לך רצון חדש. אותו רצון לקבל לא נעלם, לא מזדכך, אלא אתה צריך לבנות עליו יכולת להשפיע, לתת מאותו רצון.

שאלה: כמו שאנחנו שומעים ולומדים ממך מהמאמר, התהליך הוא מאהבת ה' כלפַי ואל האהבה שלי אל הבורא, מחכמה לחסדים, קודם אני אקבל את האהבה שלו אלי ואז אני אענה לו בכוונה להשפיע. האם אני אענה לבורא בגלל שהוא אוהב אותי, האם זה לא משהו זול?

יש כאן הרבה שאלות, אתה צודק, כך כל אדם צריך לברר ולראות מטעם מה הוא עושה, או שהוא עושה את זה מטעם שהבורא גדול ומחייב אותו, ואין לי ברירה, אני חייב להכניע את עצמי לפניו, או שאני מסכים עימו מראש, או שאני מוכן למאבק עם הבורא ונמצא כנגדו, ולא מסכים עימו ועם מחשבת הבריאה, ועם כל הדברים האלה. אז אם אני לא מסכים עימו, עם מחשבת הבריאה, אז כנגד זה אני מסכים עם אותו האגו שהוא ברא, אני הנברא, אני כבר נמצא בהבחנות שניתנו לי מראש ואין לי משהו משלי, וכל מה שאני זה לא אני, אלא זה מה שהוא עשה בי.

ולכן בעל כורחי אני נמצא בכל השליטה שלו מההתחלה ועד הסוף, וכל העבודה שלי היא רק לבחור למי להיות שייך, מה לבחור, ואני בוחר להתעלות למעלה מהרצון שלי שהוא בחר, שהוא מלכתחילה עשה בי, ורוצה להתעלות ממנו ולהיות מחוצה לרצון הזה לקבל וכוונה על מנת לקבל, לנטרל אותם. ובנקודה הזאת שאני מנטרל אותם, אני מתחיל להיות הנברא ובונה את עצמי בדומה לבורא, כי רק בצורה כזאת, שאני דומה לו, שאני יכול להגיע למצב שאני נותן, וכך מה שאני מקבל זה גם על מנת לתת, ובצורה כזאת אני יכול להיות חופשי.

זאת אומרת, אני מגיע למצב כמו הבורא, זו "השתוות הצורה" או "דבקות", שאני מגיע לדרגת הבורא וכך אני נעשה חופשי, כמו שאתה שואל, איך לצאת מהטבע. לצאת מהטבע אפשר רק על ידי צמצום, שאני מצמצם את הרצון לקבל שלי והכוונה שלי, ונעשה לגמרי חופשי מזה, וכך מעבר לצמצום אני יכול להחליט, האם אני רוצה להיות דומה לבורא או לא. וגם כאן אין לי ברירה אני עוד צריך לבדוק האם אני חופשי בכך שאני בוחר להיות דומה לבורא או לא, וכך אנחנו מגיעים להחלטה שלהיות על מנת להשפיע זו באמת הפעולה החופשית שנמצאת למעלה מכל המציאות.

תלמיד: אם כך מי יעשה את הצמצום אני או הבורא?

ודאי שאתה רוצה לבצע צמצום, וודאי שאת הכוחות אתה מקבל מהבורא, אבל כשאתה פונה אליו עבור הכוחות זה לא מוריד ממך שום דבר, כי אתה לא הבורא, אתה הנברא, ולכן אתה יכול לפנות אליו ולדרוש כוחות לבצע פעולות. וזה לא שאתה לא עושה אותם, אתה בחרת בהם, אתה הגעת אליהם, אתה מצאת לבצע אותם נכון, לכן אתה פונה לאותו מחסן הכוח, שהוא הבורא, מקבל ממנו ומבצע, אין בזה שום פגם.

תלמיד: אז אנחנו נבנה את הקו האמצעי? אנחנו נראה את הימין, נראה את השמאל, ונבנה את קו האמצע בצורה חופשית?

נכון, אפשר לומר שזה כך.

שאלה: בדיאלוג עם הבורא, כשאנחנו משפיעים לו, האם אנחנו מתנגדים לו? האם זאת הכוונה שלנו שבה אנחנו מתגברים על הרצון לקבל בזה שאנחנו כאילו מתנגדים לו? האם זו המלחמה שלנו נגד הבורא?

זה שאנחנו מתנגדים לרצון לקבל שהבורא ברא, ואחר כך מבינים שאנחנו מתנגדים לא לרצון לקבל שהבורא ברא אלא לכוונה שלנו על מנת לקבל, שאותה אנחנו רוצים למחוק מעל מנת לקבל ולהפוך לעל מנת להשפיע, זה בעצם כול השינוי שאנחנו צריכים לעבור, זה התיקון.

שאלה: הבקשה לקבל כוחות מהבורא כדי לבצע את הצמצום, האם זאת הפעולה הראשונה שעלינו להגיע אליה ברוחניות?

נגיד שכן. גם לפני זה יש כמה פעולות אבל כולן מכוונות לזה שנרצה להתעלות מעל הקבלה שזה הצמצום.

שאלה: לָמה אמרת שזה ספציפית משהו שאנחנו יכולים לבקש? כי בגוף שלי אני מרגיש שאני רוצה לעשות את הצמצום כי אני לא מרוצה מהחיים ואני יודע שככה יהיה לי יותר טוב. איך זה לא נחשב לבקשה אגואיסטית?

העניין הוא למי התכוונת בפעולה שלך. אומנם אני משתמש בכל היוצרות שלי ובכל מה שיש לידי, אבל לְמה אני מתכוון, למי אני רוצה לגרום טוב, זאת מהות הפעולה. לכן אנחנו לומדים שכל הפעולות שלנו צריכות להתקיים בעשירייה, שאני מתכוון לטובת העשירייה או לפחות לטובת כמה חברים, או אפילו לטובת חבר אחד. אבל לא שהכול נשאר בי, וכל מה שאני עושה ומתכנן אני מתכוון בזה שיהיה טוב לי במשהו, ולא חשוב אם זה רוחני או להשפיע, כי אם זה לטובתי, זה לא טוב, זה לא מביא אותי למטרה, לתוצאה רוחנית.

תוצאה רוחנית חייבת להיות בצורה מדויקת וככל האפשר נמצאת מחוץ לי, וחוץ ממני הם החבר, הקבוצה, הבורא. אם אין בפעולה שלי את הכתובת הזו, אז הפעולה שלי לא רוחנית והיא לא מתקיימת, אלא מביאה לי בחזרה טעם מר, חוסר הצלחה, שבסופו של דבר גם זה מעורר אותי לעשות חשבון למה זה כך, אבל זו דרך ארוכה.

תחשבו על זה טוב, זו כל הסיבה שאנחנו דורכים במקום ולא מתקדמים.

שאלה: כתוב "שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה". איך עושים את הבדיקה הזאת?

נלמד את זה.

שאלה: אות י"ב.

אות י"ב

הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא

אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס.

"ובזה, ארוח לן להשכיל, במה שאור א"ס ב"ה יצא מכלל עצמותו ית', שאין לנו בו שום הגה ומלה, להיות מוגדר בשם אור א"ס כנ"ל, שהוא בסבת ההבחן הזה הנ"ל, אשר באור הזה, כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית', שהוא צורה חדשה, שאינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית', כי ממי יקבל ח"ו. וזו הצורה, היא ג"כ כל גדלו של האור הזה, כנ"ל, ודו"ק, כי אי אפשר להאריך כאן."

הכותרת - "הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס." הרצון לקבל מתחיל מחוץ לבורא כביכול, ועל ידי ההתפתחות שלו הוא מוציא מהבורא כל מיני הבחנות לתוך הרצון לקבל וזו הבריאה.

אות י"ג

מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה

דברצון לקבל.

"אמנם, בכל יכלתו, לא היתה נבחנת הצורה החדשה הזו, לבחי' שינוי מאורו ית'. שז"ס שאיתא בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש,שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות כנ"ל, ודו"ק."

"מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה שברצון לקבל", עוד לא היה שום הבדל בין הבורא לנבראים. רק אחרי שנקבע השוני ביניהם, אחרי שמגיע לבחינה ד' ממש, אז בבחינה ד' נעשה שינוי צורה והרגשת שינוי הצורה בתוך הנברא עצמו בבחינה ד' שבד', ואז הנברא מגיב על מה שהוא מרגיש. זו בעצם הפעולה הראשונה מצד הנברא שמכיר את מצבו ולכן מגיב.

אות י"ד

צמצום, פירושו, שהמלכות דא"ס מיעטה

הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי

אין אור בלי כלי.

"וזהו דבר הצמצום, אשר הרצון לקבל, הכלול באור א"ס ב"ה, המכונה מלכות דא"ס, שה"ס מחשבת הבריאה שבא"ס, כנ"ל, הכוללת כל המציאות, קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו ית'. וע"כ, מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית', בבחי' הד' שברצון, כמו"ש זה לקמן, בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור. כי אין כפיה ברוחניות."

מצד אחד האור צריך לצאת כביכול מהבורא ולהיכנס לרצון לקבל - לנברא, זה תלוי ברצון של הנברא. האור תלוי ברצון והרצון תלוי באור. כביכול שניהם מתחילים להיות כבר כקיימים זה מול זה, זה בעד זה וכך הם יחד קיימים ומקיימים זה את זה.

שאלה: מה זה אומר שמלכות של עולם אין סוף מיעטה את הרצון לקבל שלה?

אנחנו מדברים על צמצום א' כבר. הוא נותן לנו תמונה שלמה אז אין לו ברירה, הוא חייב לנגוע בדברים אפילו שעוד לא למדנו אותם לפי זרימת הטקסט. מלכות מיעטה את הרצון לקבל שלה מפני שראתה שהיא הפוכה מהאור ולכן היא רצתה לצמצם את עצמה.

זה דבר טבעי. אתה יושב אצל בעל הבית, הוא נותן לך לאכול ואתה אוכל ובזמן האוכל הוא אומר לך שהסעודה הזאת שאתה עכשיו מקבל עולה נגיד מיליון דולר, ואז אתה נחנק. אתה חשבת שהוא נותן לך מכל הלב והכל יפה וטוב ופתאום מתגלה כמה זה עולה לך. ברוחניות באמת הוא מתחיל לגלות כמה זה יעלה לו לקבל את זה בצורה נכונה, יצטרך לשלם באותו היחס של בעל הבית אליו - כך הוא יתייחס לבעל הבית. לכן יש פה בעיה גדולה מצדו.

זה כבר השורש לצמצום ולתיקון. כל התהליך שקורה אחר כך זה רק מגילוי הנקודה שהוא לא יכול לתת לבעל הבית. כי לתת לבעל הבית תלוי בלקבל מבעל הבית. ולקבל מבעל הבית בעל מנת להשפיע לבעל הבית זה כמו שהוא נותן. אבל הוא לא מסוגל ואז הוא עוצר את עצמו. בצמצום בפנים יש עוד הרבה הבחנות עד שזה מגיע לצמצום ממש. מרגע שהוא מבין מה הוא עושה, מרגיש מה שהוא עושה, מתאר לעצמו מה בעל הבית עושה, בונה בתוכו מערכת כזאת שהוא מתאר לעצמו איך בעל הבית מתייחס אליו, בונה בתוכו מודל, תבנית, מערכת, כמו בעל הבית - ככה הוא מתייחס אלי וככה אני נהנה ממנו ואיך אני מרגיש.

אבל מה זה עושה ממני שאני המקבל והפוך ממנו? זאת אומרת, אני יותר גרוע עכשיו כשקיבלתי מאשר כשלא קיבלתי. כי כשלא קיבלתי הייתי קרוב לבעל הבית כי הייתי מתבטל כלפיו. עכשיו אני קיבלתי ממנו, בעצם הייתי מקיים את הרצון שלו, שהוא רוצה שאני אקבל ואהנה, אבל בזה שקיבלתי ונהנתי - עכשיו אני הפוך ממנו וממש התרחקתי ממנו עד כדי כך שאני לא מרגיש אותו. כי להרגיש אותו, זה להרגיש את הנותן.

אני מרגיש את עצמי כמקבל. וכשאני מרגיש שאני מקבל ונהנה ממה שקיבלתי, ממש בתוכי, אני בזה לא יכול להרגיש את בעל הבית. אני לא יכול להרגיש גם את זה וגם את זה. איך להרגיש גם זה וגם זה יחד? אין לי שלמות לא בזה ולא בזה. מה אני אעשה? זה מביא אותו לצמצום.

אלה דברים מאוד מעניינים, איך אדם מתחיל לבנות את הדברים האלה בו.

שאלה: יש כאן הומור קטן. אם אני לא יכול לקבל את מה שאני רוצה, כלומר אני מצמצם את עצמי, אז אין טעם בכלל להגביל את עצמי ברצון, אני יכול לרצות הכול, כל מה שאני רוצה וזה מביא אותי לקבלה.

אני לא רוצה עכשיו לדבר על דברים כאלה, כי אתה אומר לא נכון. "אם אני לא יכול לקבל מה שאני רוצה" אלה דברים שעוד אין לנו, אנחנו צריכים לייצב אותם. מה זה שאני לא יכול לקבל מה שאני רוצה, ומה אני רוצה? אלה דברים עמוקים. לא כדאי להתבלבל בהם.

שאלה: יש ניואנס, בחינה ד' בעולם אין סוף הייתה במצב של "הוא אחד ושמו אחד", הייתה בהשוואת צורה עם האור. מה גרם לה עוד יותר להידמות לאור, אם היא כבר הייתה בחיבור?

מפני שכך היא לא הייתה מרגישה את עצמה כקיימת, מתבטלת כלפי האור אין סוף כמו עובר בתוך אימו.

שאלה: למה צריך את העשירייה או קבוצה בשביל להרגיש את הפעולות והכוונות של הבורא עלינו?

אנחנו לא יכולים לבנות מערכת כמו הבורא עם הנבראים אם אנחנו לא בונים מערכת של האדם עם העשירייה. השאלה שלך והתשובה בדיוק הולכים יחד. זה דבר מאוד עמוק. הבורא חילק אותנו עד כדי כך שאנחנו כל אחד ואחד לא יכולים להיות עימו בנתינה וקבלה אלא רק אם אנחנו מחוברים בינינו, ואז יכולים להתחבר אליו.

אף אחד לא יכול להיות מחובר עם הבורא אלא דרך העשירייה. זה שאנחנו עכשיו איכשהו מחוברים עימו - זה בזכותו, הוא עושה את זה.

שאלה: המערכת שבעל הסולם מתאר נראית מושלמת. למה הוא מוסיף בסוף ש"אין כפיה ברוחניות"?

"אין כפיה ברוחניות" - האור יכול לחייב אותנו בכל דבר. אבל הוא רוצה לבנות בנברא, ברצון, מערכת מיוחדת שחוץ מזה שהיא מרגישה - זו לא בעיה, הרצון לקבל מרגיש - הוא גם יכול להבין ממי הוא מרגיש, למה הוא מרגיש כך, מה הטבע של הנותן מחוצה לו, ומה הוא יכול לעשות כדי להבין את הנותן ולהידמות לנותן ובזה לתכנן את עצמו איך להגיב לנותן.

יש כאן הרבה מאוד פעולות שמתרחשות בין הבורא לנברא. לכן אין ברירה אלא שהנברא חייב להתכלל עם כל הרצונות של הנותן, של הבורא וכך לבנות את עצמו. חייבת להיות כאן מערכת יחסים מאוד מאוד עשירה ביניהם.

שאלה: זה לא דומה לאיזו כפייה מסוימת, מה שעכשיו תיארת שהוא מביא אותנו?

יש בפעולות העליון כלפי התחתון כפייה - בטוח. מלכתחילה לא שואלים אותך אם אתה רוצה להיות קיים ועד השאלות האם אתה רוצה להגיע לגמר התיקון, אין בזה שום חופש מצידך.

החופש שלך הוא בכלל לא נמצא באותו שטח של "אתה רוצה לקבל את הבריאה או לא, אתה רוצה להיות נברא או לא". חופש הבריאה מתגלה - כמו שהוא כותב כאן - רק לנשמות גבוהות מאוד, אז הן יכולות להתקיים בין המערכות קליפה וטומאה. ואז מתוך המערכות האלה הוא יכול להיות בבחירה חופשית. אנחנו עוד נלמד את זה. בינתיים זה לא בפעולות שאנחנו כאן מדברים.

שאלה:, כל התהליך נמצא במחשבת הבריאה, גם הצמצום, אז למה הוא אומר שהצמצום הוא חמור מן החמורות? הרי ללא צמצום לא ניתן לגלות את עומק החיסרון.

לכן זה דבר כל כך חשוב וחמור, שאם אנחנו לא מקיימים צמצום, אנחנו לא שייכים לבריאה.

תלמיד: זה אם לא מבצעים את הצמצום, אבל אנחנו עשינו צמצום ואז הוא קורא לזה מעשה חמור מן החמורות, למה?

לכן הוא אומר שזה דבר חמור, זה תנאי לנבראים, שאם הם לא עוברים את הצמצום, הם לא נמצאים ברוחניות, ולכן זה תנאי חמור.

שאלה: אני רצון לקבל וכל השינויים בי מבוצעים על ידי אור. יש שני בסיסים עיקריים שעל ידם אני מתקשר עם עצמי ועם החברים, עם הכול - מחשבה ורגש. האם אפשר לומר שרגש זה מה שאני מרגיש בתוכי וזה שייך רק לי ושכל הוא סוג של התקשורת פנימית שלי עם החברים

לא, ברוחניות זה לא כך.

תלמיד: איך זה ברוחניות?

ברוחניות הם באים בצורת סריגה, זה ליד זה, בהשלמה זה את זה, הם תמיד משלימים זה את זה - שכל רגש, רגש שכל.

תלמיד: אבל גם בגשמיות זה אותו דבר.

יכול להיות אני לא יודע. אני לא רוצה להתווכח על דברים תיאורטיים בין גשמיות לבין רוחניות ועל הקשר ביניהם, ואני גם לא מעוניין שאתם תהיו בקשר בין רוחניות לבין גשמיות, זה רק נותן לנו אפשרות להתבלבל.

תלמיד: אני יכול לומר שמלכות קשורה אליי וג' ראשונות זה שאר הדברים?

לא. איפה ג' ראשונות ואיפה מלכות ולמה מלכות זה אתה?

תלמיד: כי אני משנה את הכוונה רק לגבי מלכות.

לא, זה בדיוק מה שאני אומר, אם תתחילו עם כך, אז אתם תתחילו לבנות פילוסופיה גשמית עם אלמנטים מחכמת הקבלה.

שאלה: האם מחשבת הבריאה יצאה מאין סוף או מעצמותו יתברך, יש בכלל הבחן כזה?

מחשבת הבריאה יצאה מהבורא, כי הבורא זו כבר גם הבחנה - בוא וראה, זה לא משהו שקיים בניתוק מאיתנו, משם מתחילה מחשבת הבריאה.

תלמיד: ואיפה נמצא האין סוף?

אין סוף הוא גם הבחנה כלפינו. כל ההבחנות הללו הם כלפינו, ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהן. אנחנו יכולים לדבר עליהן גם יש לנו השגה בזה או לא, אם יש בינתיים או בכלל.

רציתי לשאול את החברים שנמצאים בהתאספות באולם הלימוד איך אתם מרגישים, בסדר או לא? אתם מרוצים, יופי. אם יהיה אישור ממשרד הבריאות אתם תוכלו לבוא לכאן. ההנהלה כבר תדבר איתכם. אני לא יודע איך אתם תתנהלו שם, אבל תקבלו הסבר ותקבלו תנאים איך לנהל את אולם הלימוד ובכלל את כל הבניין, הכול שייך לכם.

שאלה: לגבי סעיף י"ד. בסוף הסעיף כתוב, "האור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור." ברא הוא הבורא והוא תלוי ברצון שלנו, אז מי ברא את הכול? כי מחשבת הבריאה ופעולתו הם היה אותו הדבר, זאת אומרת, ברגע שהוא חשב הוא כבר ברא את הכול בשלמות, אבל אם המנגנון תלוי ברצון שלי, אז אין לו שלמות עדיין,אז מי ברא את הכול?

מי שברא את הכול נקרא "מחשבת הבריאה" שהיא אור אין סוף. מחשבת הבריאה, אור אין סוף הוא ברא את הרצון לקבל ומה שמתרחש אחר כך, מתרחש רק בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: למי אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה, למישהו שהוא עדיין בהתהוות או של מישהו מוחלט כמו מחשבת הבריאה?

אנחנו בהדרגה מגיעים לתכונת ההשפעה שבאור אין סוף עד שנגיע אליו במלואו, בהשפעה מוחלטת מצדנו באור חוזר, כמו שיש בהשפעה שלו אלינו באור ישר.

שאלה: נשים מקייב שואלות, האם אני צריכה לדמיין שהעשירייה נותנת לי הכול כדי להגיע לבושה ולצמצום?

הפסקתי להרגיש בזמן האחרון את עוצמת נשים, היא נחלשה, נעלמה? מה קורה להן?

תשובה לשאלה, כן, זה יותר מהתגובה על מה שהבורא נותן לנו בתור בושה, אגו, כל מיני הבחנות מהסביבה, אנחנו לא צריכים, מספיק לנו את זה כדי להגיע לכל התיקונים.

שאלה: איך אפשר לצאת מהמחיצה שבלב שלא נותנת לעשות מעשים עם כוונה רק לטובת העשירייה?

יש לך כוונות יפות מאוד וטובות ונקווה שכך הם יהיו לכולם. אבל לצאת מזה אפשר רק מתוך החיבור בינינו כך, שאנחנו יחד בחיבור שלנו, בעשירייה לפחות, נפנה לבורא ונתפלל אליו שיבטל את הצמצום שיש לי על הלב לקבל את המאור המחזיר למוטב ולהשתנות על ידי המאור בלהידמות אליו וכך להיות גם בעל מנת להשפיע כמו האור, להתכלל בו, לעלות על ידו לדרגת השפעה יותר גבוהה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לבדוק איפה הכוונה שלנו. אבל תמיד הרצון שלי יהיה להיטיב לי כי זה הטבע שלי. האם רק זיהוי חוסר הכוונה הנכונה תפילה ובקשה לבורא לכוונה נכונה זו הפעולה שבאחריותי, או שאני יכולה בעצמי לשנות כוונה?

רק אם את נמצאת בעשירייה ומתכוונת לפחות במקצת להשפיע לבורא דרך החברות, כי את בעצמך לא יכולה להשפיע אליו. הבורא מקבל רק מתוך הקבוצה, לפחות שיהיו שניים. אם אנחנו מתכוונים לבורא מתוך חיבור ביני לבין עוד מישהו, אז כבר מתוך החיבור הזה ההשפעה ממנו מגיעה לבורא.

הבורא לא מקבל משהו מאחד, כמה שאנחנו בורחים וצועקים ומחכים, זה לא יעזור. זה יעזור רק בתנאי שאנחנו מתכוונים יחד, זה נקרא תפילה. תפילה מאחד לא מגיעה לבורא, לפחות משניים. אם אנחנו משתדלים, יכולים או לא, זה כבר לא חשוב, אבל משתדלים להיות יחד בכוונה לבורא, אז הבקשה פועלת ואז אנחנו יכולים לקבל מהפנייה שלנו תגובה, והתגובה של הבורא תמיד מביאה לנו שינוי רוחני.

ואם אחד צועק, זו צעקת האדם במדבר, שהוא נמצא במדבר וצועק לשמים ושום דבר לא עוזר כי הוא לבד. אם נמצא עוד אחד לידו והם צועקים יחד זה עוזר, זה מביא תגובה מהבורא. שימו לב לכך, כי זה התנאי שנובע משבירת האדם הראשון מלכתחילה בתחילת הבריאה, שאם אנחנו לא מחברים שני חלקים ומבקשים שהם יהיו כאחד, זאת אומרת אנחנו לא מתכוונים לתיקון הבריאה, להחזיר את הכול לאותה צורת יחד של האדם הראשון, אז אין לנו תפילה. אנחנו לא פועלים.

שאלה: אמרת שחסרה הרגשת העוצמה של הנשים. מה חסר לנו הנשים כדי שנגביר את העוצמה שלנו?

נשים עושות פעולה גדולה מאוד אפילו בזה שרק מתעוררות לשיעור הזה, ובאות ומתחברות יחד בזמן השיעור. ואפילו שהן לא מחוברות ואנחנו רואים אותן בכל מיני משבצות שונות, כל אחת בבית שלה, בכל זאת יש חיבור. אני מחבר אותן, כל ארגון "בני ברוך" מחבר אותן וזה נקרא שהן "מחוברות".

לכן רצוי להיות בזמן השיעור איתנו יחד. מי שלא מסוגלת, מי שלא יכולה, מתחברת לשיעור בזמן אחר, אבל אם אפשר אז רצוי להיות בזמן השיעור, זה נותן לשיעור עוצמה גדולה מאוד, ואז כולנו מקבלים תגובה מלמעלה.

שאלה: איך מיישמים את התפילה המשותפת הזו? האם זו דרישה פנימית לתפילת רבים או שצריך לבקש ממש בפה מהחברות?

גם זה וגם זה. בלב בטוח, ולפעמים כדאי - רק לא לעשות את זה מלאכותי מידי - גם להתפרץ ולבקש יחד חיבור. תתחבקו ביניכם ותחליטו שאתם רוצים להיות בלב אחד.

לגברים יש קושי מיוחד בחיבור הלבבות, ולנשים יש קושי מיוחד מאוד. אני לא יכול אפילו לבטא את זה. לגברים יש קושי להתגבר על החיבור, ולנשים יש קושי להתגבר ולהגיע לחיבור. לא ניכנס לזה, אתם תרגישו את זה, אחרת יהיה בלבול. אבל כדאי לנסות את זה, בפרט שיש לפנינו יומיים כנס. ננסה לעשות זאת יותר ויותר.

שאלה: האם ההרגשה של חיבור העשירייה, ההרגשה של כלי, של חוש משותף בעשירייה מגיעה לפני שיש גילוי בורא?

לא, לא יכול להיות. שיתוף בעשירייה חייב להיות לפני גילוי הבורא, כתנאי לגילוי הבורא.

קריין: אות ט"ו פרק ג'. "ביאור מחצבת הנשמה".

1. פרק ג'

אות ט"ו

ביאור מחצבת הנשמה

"ועתה יתבאר ענין מחצבת הנשמה, שאמרו שהיא חלק אלקי ממעל וכו', שהקשינו לעיל, איך ובמה תשתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט, עד שתהיה נבדלת בזה מן הכל, ית', עתה מובן, כי נעשה בה באמת, שינוי צורה גדול, כי הגם שהוא ית' כולל כל הצורות שאפשר לחשוב ולהרהר, אמנם אחר האמור לעיל, אתה מוצא, צורה אחת, שאינה כלולה בו ית', והיינו הצורה של הרצון לקבל, שח"ו ממי יקבל. אמנם הנשמות, שכל בריאתן היא, משום שרצה ית', להנות להן, שזו היא מחשבת הבריאה כנ"ל, א"כ בהכרח שנטבע בנשמות החוק הזה, לרצות ולחשוק לקבל שפעו. ובזה נמצאות נבדלות הימנו ית', משום שנשתנתה צורתן הימנו ית' , שכבר נתבאר שמהות גשמי נחלקת ונבדלת ע"י כח התנועה וריחוק המקום, והמהות הרוחנית, נחלקת ונבדלת ע"י שינוי צורה, ולפי השיעור שבהשתנות הצורה זה מזה, כן ישוער המרחק בין זה לזה, ובאם שינוי הצורה יגיע להפכיות ממש מן הקצה אל הקצה, אז נעשה חיתוך והבדל גמור, עד שלא יוכלו לינק זה מזה, כי זרים נחשבים זה לזה."

אומר בעל הסולם שלפי מחשבת הבריאה, כשמתפתח הרצון לקבל הכללי, הוא מגיע למצב שבתוך הרצון לקבל מתחילות לגדול כל מיני צורות רצון לקבל שונות, כי מלכתחילה הוא בהפכיות מהאור, ומתפתח בצורה כזאת, עד שבתוך הרצון לקבל נעשים כל מיני שינויים כך שהחלקים מרגישים את עצמם שונים זה מזה, ואז יוצא שהם נמצאים בריחוק זה מזה. כדי לגלות את הבורא לפי תוכנית הבריאה, אותם חלקי הרצון לקבל מהמלכות דאין סוף, על אף שהם מחולקים ומרוחקים זה מזה לפי הטבע שלהם, היינו לפי הרצון שלהם, אותם החלקים צריכים דווקא להתחבר ביניהם.

וככל שהם מתחברים מעל כוח הפירוד שביניהם, כך הם עוד ועוד מדמים את עצמם לאור, ובהתאם לזה האור יכול למלא אותם. אומנם לפי הטבע הם כבר שונים, אבל הם רוצים להיות כאחד, למעלה מהטבע שלהם, מהרצון לקבל, וכך יוצא שהאור ממלא אותם, לא כמו שמילא פעם לפני שהם התחלקו והתרחקו, אלא הם מרגישים בעוצמה שהיא פי תר"ך פעמים את האור כאחד, מפני שהם עושים עבודה גדולה להיות דומים זה לזה.

על אף שהרצונות הם שונים, והם לא יכולים לשנות את הרצונות שלהם, אבל אם הם עובדים על החיבור ביניהם, כך שכל אחד ואחד תומך בכולם כדי להגיע לאור אחד, כל אחד מבטל את עצמו כדי להגיע לאור אחד שביניהם, וכל אחד רוצה לעזור לכולם כדי להגיע לאור אחד ולהתכלל בכולם, אז יוצא שבפעולה כזאת הם עובדים כמגבר של האור, והאור שמתגלה בהם מתגלה פי תר"ך פעמים יותר מהאור שברא אותם מלכתחילה.

זוהי בעצם פעולת הנברא כלפי הבורא בחזרה. הבורא ברא את הנברא קטן ושבור, עם האור הקטן שממלא אותו, והנברא בכוחות שלו, בחזרה מחבר את עצמו מהשבירה, ועל ידי זה מגביר את האור שנמצא בו, הקטן, השבור, פי תר"ך פעמים, זאת אומרת, אין סוף כפול אין סוף פעמים יותר ממה שהיה במחשבת הבריאה.

הנברא הופך את עצמו למגבר ובזה הוא מעלה את הבורא, כי האור זה הבורא, הוא מקדש אותו ומגדיל אותו. זה בעצם התפקיד, אותו המקום שהבורא הכין לנברא, כדי שהנברא יגדל ויהיה כך. ובזה הבורא שמח - "ניצחוני בניי". אני בראתי את הבריאה, אני עשיתי, נתתי להם הכול, והם, למרות התנאים החמורים שעשיתי, שהצבתי להם, הם התגברו עליהם וגילו אותי, תיקנו אותי, נצחו אותי בניי.

שאלה: מה קורה עם כל הרצונות האגואיסטים האלה שיש להם צורות שונות ושאי אפשר להביא אותם לפעולה ולא יכולים לעשות אותם מוגבלים? מה קורה איתם? הבורא לא שמח שהם מתמלאים?

אנחנו צריכים להבין שכל הפעולות הרוחניות שאנחנו יכולים לעשות, הן עומדות לפנינו. אם אנחנו בוחרים בהן בצורה נכונה, ובצורה נכונה משתמשים בהן, אין שום דבר שמפריע לנו בדרכנו. וכל יתר האפשרויות שלנו הן סגורות כדי שלא נלך, ולא נטעה, ולא נתבלבל. לכן, אנחנו צריכים בכל הלימודים שלנו רק להבין מה אותה הדרך הנכונה שאני צריך ללכת בה בלבד. וכל פעם לעשות בירורים, ולא לקבל בחשבון כל מה שבא לי בדרך, אלא רק להשתוקק לצורת החיבור, כי זו בעצם הפעולה הכי נכונה כדי לבצע את מחשבת הבריאה, להקים שוב בחזרה את חלקי אדם הראשון שנשברו, זה מה שצריכים.

לכן כל אותן הפעולות גם בעולם הזה שאנחנו רואים אותן, אנחנו יכולים אפילו שאנחנו לא מבינים את עומק הדברים, להגיד האם הפעולות האלה מגיעות לטובת האנושות, לטובת החיבור? אז הן הפעולות הנכונות ויתקיימו, ואלו שלא לטובת האנושות ולטובת החיבור, לא יתקיימו. כך אנחנו יכולים להבדיל כל דבר שמתרחש עכשיו לפנינו.

שאלה: מה זה אומר שעליי לצפות לתגובה מסוימת מהזולת, הרי זאת לא עבודה שלי, אלא אני צריך לצפות למשהו מהקבוצה?

אני חייב לעשות בקבוצה מה שאני צריך לעשות. מקבל מהם תגובה מקבל. לא מקבל? גם זאת תגובה שלא מקבל. נקודה.

שאלה: תיארת יפה את הדרך של ההתרחקות, הניתוק מהבורא, אני מרגיש את זה. האם התפילה, היא כדי להשפיע לחברים, לעולם?

כן, לכן אנחנו צריכים להשתדל לראות כך את הפעולות בעולם, שהן תמיד נותנות לנו אפשרות להיות בתפילה.

תלמיד: כלומר, אין עוד דרך להיפטר מלחם חסד חוץ מאשר לעזור לחברים ולעולם?

כן, בסופו של דבר כן. אבל קודם כל אתה צריך להקים עשירייה, מתוך העשירייה להתפלל לבורא. כי בסופו של דבר, סוף כל הפעולות הן תפילה לבורא, ולא שאתם הולכים לעשות איזה תיקון בעולם, אלא את התיקון בעולם אתם עושים דרך הבורא על ידי העלאת מ"ן.

שאלה: מהבורא יצאה רק פעולה אחת שהיא מצב אין סוף של כלי מלא באור?

כן.

תלמיד: ומהרב"ש שמענו שהוא אמר לך שהבושה היא בעצם בריאה בפני עצמה.

כן.

תלמיד: אם אני מבין נכון אז הבושה היא בעצם הכלי שמביא את הנברא לרוחניות?

נכון.

תלמיד: אז זה לא מסתדר לי איך אם מעצמותו יתברך יצאה רק פעולה אחת של כלי מלא באור, איפה נכנסת כאן הבושה? מאיפה היא מגיעה?

מזה שהבורא רוצה שהנברא יגיע לדרגה שלו. זה לא מספיק לברוא את המציאות בצורה השלמה, זה מיד נעשה כמו שקראנו, אלא העניין הוא איך להביא את הנברא לאותו המצב. ואז, הבורא בורא את המצב הסופי ובורא את הנברא שבהדרגה מגיע להכרת המצב הסופי שבו הוא נמצא מלכתחילה. אבל מגיע להכרה הזאת בהדרגה.

תלמיד: אז המצב ההתחלתי הוא לא מצב של אין סוף, הוא לא כלי מלא באור, אלא יש כאן הפרש כלשהו ביניהם?

אין. כך אנחנו מבדילים גם כלפי הנברא, עוד אין נברא, לכן יש לנו כאן בעיה לדבר. אל תתבלבל בזה אחרת תיכנס לפילוסופיה. תמיד תשאל בסוף מה יש לך פרקטי מהבירור שלך, אם יש לך משהו פרקטי, שאיתו אתה צריך להתקדם אז הבירור הוא נכון. אם אין, תזרוק את הבירור.

תלמיד: הבירור הוא איך להודות לבורא על המצב הזה של השפלות?

להודות לבורא על זה שיש לך קבוצה. זה הכול. זה הדבר הטבעי האמיתי שנמצא לפניך.

שאלה: אם מחשבת הבריאה היא היחס של הבורא לבריאה, האם עלינו לגלות את מחשבת הבריאה ביחס לחבר?

מה זה לגלות את מחשבת הבריאה ביחס לחבר? כלומר לגלות לחבר?

תלמיד: מחשבת הבריאה זה היחס של הבורא לבריאה.

כן, אז אנחנו יכולים לדבר על זה בינינו כדי שזה יהיה ברור לכולם. אנחנו יכולים בינינו, בקבוצה, להתחבר ולדבר על מחשבת הבריאה, במה היא פועלת עלינו, מה יש לנו מזה.

פרק ד'

אות ט"ז

אחר הצמצום והמסך שנעשה על הרצון לקבל,

הוא נפסל מלהיות כלי קבלה, ויצא מהמערכת

הקדושה, ובמקומו משמש האו"ח לכלי קבלה,

והכלי של הרצון לקבל ניתן למערכת הטומאה.

"אחר הצמצום והמסך שנעשה על כלי הזה שנקרא רצון לקבל, הוא נתבטל ונפרד ויצא מכל המערכת הקדושה, ובמקומו נתתקן אור חוזר להיות כלי קבלה. (כמ"ש בחלק ג'). ותדע, שזה כל ההפרש בין אבי"ע דקדושה, לבין אבי"ע דטומאה, כי כלי הקבלה דאבי"ע דקדושה הם מאו"ח, המתוקן בהשואת הצורה לא"ס. ואבי"ע דטומאה, משמשים עם הרצון לקבל שנצטמצם שהוא צורה הפוכה מא"ס. ועי"ז הם נחתכים ונבדלים מחי החיים שהוא א"ס."

5. אות י"ז

האדם ניזון משמרי הקליפות, וע"כ משתמש

עם הרצון לקבל כמוהם.

"ובזה תבין שורש הקלקולים, שנכלל תיכף במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. אשר אחר כל ההשתלשלות ה' עולמות הכוללים, שהם: אדם קדמון, ואבי"ע, ונתגלו הקליפות ג"כ בד' עולמות אבי"ע, דטומאה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, אז נמצא לפנינו, הגוף העכור הגשמי שנאמר עליו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משום שכל יניקתו מנעוריו הוא משמרי הקליפות, שכל עניני הקליפות והטומאה, הוא ענין צורת "הרצון אך לקבל" שיש בהם, ואין בהם מהרצון להשפיע ולא כלום. ובזה נמצאים הפוכים הימנו ית', שהוא ית' אין לו רצון לקבל ח"ו כלל וכלל, וכל רצונו הוא, רק להנות ולהשפיע. וע"כ נקראות הקליפות מתים, כי בהפוך צורתם מחי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו ית' כלום. וע"כ, גם הגוף הניזון ע"י שמרי הקלי', נמצא ג"כ נחתך מחיים, והוא מלא זוהמא. וכ"ז הוא משום "הרצון אך לקבל" ולא להשפיע, הנטבע בו. כי רצונו תמיד פתוח, לקבל העולם ומלואו לתוך בטנו. וע"כ רשעים בחייהם נק' מתים, כי מתוך שינוי צורתם עד לקצה משורשם, שאין להם מבחי' ההשפעה כלום, נחתכים הימנו ית', והמה מתים ממש. ואע"ג שמדומה, שגם הרשעים יש להם מבחי' ההשפעה, שנותנים צדקה וכדומה, אמנם כבר אמרו עליהם בזוהר, דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם, ע"ש. אמנם, הצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות ע"מ שלא לקבל פרס, אלא להשפיע נ"ר ליוצרם, מזככים את גופם בזה, ומהפכים את כלי הקבלה שבהם, על בחי' ההשפעה. ע"ד שאמר רבינו הקדוש גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כתובות ק"ד). ובזה נמצאים דבקים בו ית' ממש, להיות שצורתם שוה לגמרי ליוצרם, בלי שום שינוי צורה כלל. וזה שדרשו ז"ל על הפסוק, ולאמר לציון עמי אתה ודרשו בהקסה"ז אות ס"ז, עמי אתם בשותפות, אשר הצדיקים המה שותפים עם הבורא ית', בהיות שהוא ית' התחיל הבריאה, והצדיקים גומרים אותה, להיותם מהפכים כלי הקבלה, על כלי ההשפעה."

שאלה: אמרת שהיית רוצה לשמוע התרשמויות מאתנו, כי התכנסנו כאן פיזית הרבה חברים. אני יודע שיש עשיריות שבחרו שלא להגיע, יש גם הרבה חברים שיושבים פה בהתפעלות מהמפגש הפיזי, ויש חברים שמרגישים בפנים שהיו מעדיפים לחזור לתנאים הווירטואליים שנוחים להם. מה אתה חושב שנכון לנו, לא איך אנחנו מרגישים, אלא מה נכון לנו להתקדמות?

כתוב, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". איפה שהוא חושב שהוא צריך להיות, לשם רצוי שיגיע. אם הוא חושב, על אף שהוא לא רוצה, אבל חושב שלפי המטרה הוא חייב לשבת עם כולם יחד, אז שישב עם כולם. אם הוא חושב שכדי להגיע עכשיו למטרה, יכול להיות שבינתיים טוב לו להיות בעשירייה בלבד, אז שישב עם העשירייה בלבד. אם הוא חושב שכדי להתרכז ולהתקרב יותר לחומר ולמהות החומר, טוב שיהיה רק בבית, אז שישב בבית.

מקובלים תמיד ישבו יחד בעשיריות או קרוב לזה, ולכן אני לא יכול להגיד מה טוב לכם. אנחנו נמצאים במצב שלא יודעים מה יקרה מהיום למחר, נראה לי שיכולים להיות עוד פעם מצבים כאלה שלפי המלצות משרד הבריאות אסור יהיה לנו לשבת יחד. אני גם רוצה לדעת מה התוצאה מכך שיושבים יחד והאם יש עלייה במספר חולי הקורונה. אלו דברים שאנחנו צריכים לבדוק על עצמנו, ואני לא יכול להגיד.

תלמיד: האם הבירור הוא בירור של אדם יחיד, כל חבר בעשירייה עושה חשבון או העשירייה כולה עושה חשבון יחד?

אני חושב שהעשירייה צריכה לעשות חשבון כי עשירייה ברוחניות נחשבת כאחד, אבל כל אחד שיעשה את החשבון שלו כלפי העשירייה.

תלמיד: בתנאים הנוכחיים, לא מחר כשיבוא עוד וירוס, יש היום חברים בעשיריות שמעדיפים להישאר בבית כי נוח להם להתרכז בלימוד בתנאים הווירטואליים, כמו שאמרת ליבם חפץ בצורה הזאת, ויש כאלו שמעדיפים להיפגש פיזית עם החברים. איך עושים חשבון נכון בעשירייה?

אני חושב שהנטייה בכל זאת צריכה להיות לשבת יחד פיזית כמו שהיה אצל המקובלים במשך כל הדורות. אבל אף פעם לא היה אצל המקובלים סדר כמו אצלנו, שאנחנו נמצאים סביב כדור הארץ בכל העולם, ואני עכשיו רואה ושומע את כל החברים שלנו מכל המדינות, ולכן אני לא יכול להגיד.

אני מתאר לעצמי שכולם יושבים בבית ליד המחשבים שלהם וקשורים בלב יחד כאילו שיושבים בחדר אחד, כאילו שנמצאים ביחד בבורא אחד, אבל השאלה אלו מצבים צריכים להיות בדרך. נניח אם כשאנחנו מפיצים היום את חכמת הקבלה, אנחנו מסבירים לכל אדם ואדם שהוא יכול להדליק מחשב ולהתחבר לכלי העולמי, אז ודאי שאני מעוניין בזה. האם הישיבה הפיזית יחד עושה בינתיים משהו? ודאי. כשנעשה עוד סעודות ביחד גם זה ודאי ישפיע. אבל איך אנחנו יכולים לעשות זאת אם אנחנו מרוחקים אלפי קילומטרים זה מזה על פני כדור הארץ? אנחנו לא יכולים לשבת יחד בסעודה ולא יכולים לשבת יחד בלימוד.

זאת אומרת, נשאר לנו הכלי העיקרי של רשת הקשר בינינו שבה אנחנו צריכים להתכלל, עד שאנחנו נרגיש את עצמנו נכללים ברשת של הבורא ונכללים בו, וזה כבר נקרא שיושבים סביב השולחן ואוכלים לוויתן. נקווה שזה יגיע אלינו במהרה.

תלמיד: אם הנטייה היא כן לשבת פיזית כל עוד התנאים מאפשרים, אז מתי הרב ישב איתנו יחד?

אני לא יודע ולא בטוח שאתם תישארו בצורה כזאת כמו שהתחלתם היום, זה לא מחייב אתכם. אתם צריכים להחליט האם אתם באים או לא באים, אני לא רוצה שאתם תבואו כי אני נותן שיעור אלא שתבואו קודם כל כדי להתחבר ביניכם, ובין אם אני נמצא ובין אם לא, בין אם אני חי ובין אם אני מת, אתם נמצאים בחיבור ביניכם וממשיכים את הלימוד, זה מה שאני מעוניין לראות. לכן בואו נחשוב על זה.

שאלה: לגבי 12 השעות האחרונות של הכנס, האם יש עוד משהו שאתה חושב שאנחנו צריכים לעשות בשביל להגיע מוכנים לכנס ושזו תהיה התאספות אמיתית?

אנחנו בונים את הכלי כך שבסופו של דבר נגלה בתוכו את הבורא. זאת הבעיה שלנו, זאת המטרה שלנו שצריכה להעלות אותנו מהעולם הזה לעולם הרוחני, מהמיתה לחיים, ולכך אנחנו צריכים להגיע. הכול תלוי רק בחיבור בין המחשבות והרצונות, לכן נשתדל להכין את עצמנו כבר מעכשיו למצב שאנחנו נמצאים במחשבה וברצון לחיבור, ושבחיבור הזה נגיע לכזה ייצוב בינינו שבו אנחנו נגלה את הבורא. כי הבורא הוא "בוא וראה", כמו שהוא אומר "אתם עשיתם אותי", שאנחנו בקשר בינינו מחברים עוד ועוד חלקים כמו בפאזל, ופתאום מגיע רגע שאנחנו עולים לראייה כזאת ולא מבינים מה קרה לנו, אלו לא חלקים שלנו, אלא אנחנו בנינו את דמות הבורא בינינו, אם אפשר כך להגיד. זה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות, אומנם זה נגד הרצון, נגד הדברים היפים שנעימים לנו בהרגשה ובמחשבה האגואיסטיים, אבל אין לנו ברירה, כשאנחנו משתדלים לייצב בינינו את החיבור, אז קורה "אתם עשיתם אותי".

לזה אנחנו מתכוונים, לזה אנחנו צריכים להיות עכשיו בנטייה ובמחשבה. נקווה שמעכשיו והלאה, אנחנו כל הזמן נחשוב רק על זה, גם בישיבת החברים המיוחדת שתהיה היום וגם מחר בשיעור בוקר וכך זה יקרה. אנחנו נמצאים ביומיים האלה בנטייה הזאת לחיבור בינינו כדי לגלות את מושג הבורא. בהצלחה, לחיים.

שאלה: החברים שלנו בעולם החליטו שהם עושים זאת, 4,500 אנשים כבר נרשמו ויש עוד 12 שעות אז אפשר שעוד הרבה חברים יירשמו. אנחנו מוכנים, בואו נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות.

אני בכל זאת ממליץ לכולם להירשם, מי שלא יכול לשלם אז שלא ישלם אבל שיירשם, ושיכתוב שהוא לא יכול לשלם. אנחנו בכל זאת צריכים לדעת מי נרשם וזה גורם לחיבור.

(סוף השיעור)

---

1. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם יהוה (ישעיהו נ"ח, ח')↩