שיעור הקבלה היומי10 окт. 2019 г.(בוקר)
שיעור בנושא "יום השנה להסתלקותו של בעל הסולם"
10 окт. 2019 г.
שיעורי בוקר 10.10.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
קטעים נבחרים לציון יום השנה להסתלקותו של "בעל הסולם",
הרב יהודה אשלג
קריין: אנחנו נקרא קטעים נבחרים לציון יום השנה להסתלקותו של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג.
היום אנחנו נמצאים ביום מיוחד, וחצי מהשיעור אנחנו משייכים לציון יום הסתלקותו של בעל הסולם, המורה שלנו. צריכים להרגיש שזו נשמה שמקשרת אותנו לבורא. זה האדם שפתח את כל שערי החכמה לדור האחרון שאנחנו נמצאים בו, ובלי התורה שלו לא יכולנו לזכות למה שזכינו ולראות מה שנמצא לפנינו, גם מבחינת הידע גם מבחינת הגישה והשיטה כולה, וודאי גם מבחינת שלבי ההשגה, הכול הוא עשה. בואו נלמד כמה פסוקים שמדברים עליו, על גדלותו, על מה שבעצם יש לנו ממנו, כי בכל זאת, כל מה שיהיה בסך הכול אנחנו חייבים לבורא ודאי, אבל דרך הנשמה הגדולה הזאת.
קריין: קטע מספר 1 מתוך מאמר "רשע או צדיק לא קאמר" של בעל הסולם.
"יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, שפיזרם בכל דור ודור, בכדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק."
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר צט. רשע או צדיק לא קאמר)
אחת הסיבות למה חכמת הקבלה נקראת "חכמת הקבלה", זה מפני שהיא עוברת מדור לדור וכל אחד חייב שיהיה לו מורה, האמת כך בכלל מקובל בעולם, אבל בחכמת הקבלה זה דבר ההכרחי. רק יחידי סגולה יכולים במשהו מעצמם, בטיפול ישיר מלמעלה להגיע להשגת הבורא. כך אנחנו צריכים תמיד להיות קשורים לחכמים, לבעלי ההשגה, לגדולים, כי כך דור אחר דור אנחנו יכולים להתקדם.
כאן העניין, עד כמה שהאדם יכול ללכת אחרי המורה שלו. לכול אחד יש בזה קושי, זה ברור כי זה בטבע שלנו וכך מסדרים לנו את כל המדרגות שמסודרות בצורה כזאת מלמעלה למטה, שלכול קטן יש בעיה להתגבר ולהתקשר לגדול. ואם בעולם שלנו אין בעיה כזאת, גם בדומם צומח חי ובבני אדם ששייכים לדומם צומח וחי, כי הטבע מחייב אותנו להיות תלויים בגדולים, אז בדרגת המדבר במקום שבו אנחנו צריכים ללמוד את החכמה, שם זו כבר בעיה, שם אנחנו צריכים להכניע את עצמנו ולהגדיל עד כמה שאפשר בינינו, את גודל המורה כדי ללמוד ממנו, ודאי שלא לטובת המורה אלא לטובת התלמיד. ועד כמה שהתלמיד ירגיש את עצמו פחות מהמורה יוכל יותר להכניע את עצמו ואז לקבל ממנו.
בכול החכמות של העולם הזה זה לא כל כך נחוץ, כי שם צריכה להיות ביקורת, בדיקה מצד התלמיד כלפי המורה ודווקא בזה תלויה ההצלחה, מה שאין כן בחכמת הקבלה שכולה מדברת על דברים שאין התלמיד יכול להשיג אלא רק בהכנעה כלפי הבורא, כמה שהוא מכניע את עצמו כלפי מה שהוא לומד מהמורה, כי בסך הכול לומד מהמורה מקורות שמגיעים מהמורים של כל הדורות, כך הוא בכל זאת צריך להכניע את עצמו ובמידת ההכנעה הוא מקבל. יש כאן ענין של מדרגות שהקטן כלפי הגדול, הוא כן מסוגל לקבל.
לכן אנחנו צריכים להבין כמה האיש הזה היה מיוחד וגדול וכמה אנחנו צריכים לקבל ללא ביקורת אלא להכניע את עצמנו כדי לקבל את מה שיש בכל הכתבים שלו, בכל מה שהוא מסר לנו, ולפי זה נקווה שגם במידה הזאת אנחנו נתחיל להתקשר לרוחו ונקבל דרכו את הכוח העליון מהבורא.
שאלה: מהן מידות ההכנעה כלפי המורה?
זה לא כלפי המורה אלא כלפי מה שהמורה נותן. מה זה כלפי מורה? מה שאתה שומע מהמורה, מסודר כך שהוא הצינור דרכך. אנחנו עכשיו מדברים על בעל הסולם שהוא הצינור הכללי לכל הדור, אמנם יש שיטות אחרות, אני לא נכנס אליהן, כך מה שיש יש, למדתי אותן במקצת.
אנחנו לומדים את שיטת בעל הסולם, השיטה הכי נפוצה היום. לכן אנחנו צריכים להכניע את עצמנו כלפי השיטה, זאת אומרת שכל מה שאנחנו מקבלים אנחנו לומדים ממנו, אני מעצמי לא מדבר שום דב,ר רק לפי החומר שלו ושל רב"ש. אין לי מעצמי כלום חוץ מהסבר נוסף, אבל הכול נמצא לפניכם ואתם צריכים לראות עד כמה אנחנו צריכים להודות למקור החיים הרוחניים הזה ולהשתדל להיכנע.
את חכמת הקבלה אתה לא מקבל דרך השכל ודרך הרגש שלך, הם פסולים, כי בכל הכלים האלה, רגש ושכל, מוחא וליבא, במצב הנוכחי שאתה נמצא, אפילו שתהיה החכם ביותר, זה לא יעזור לך לתפוס את החכמה, לגלות את הרוחניות, אלא רק בתנאי עד כמה שאתה מכניע את עצמך.
[לפי] מה שהם אומרים, אתה צריך לעשות מעצמך פשוט עבד ורק בצורה כזאת החכמה תיכנס בך, אתה תגלה את המציאות העליונה, היא קיימת, היא כאן, היא נמצאת, אבל אתה לא יכול להרגיש אותה, אין לך חושים. כדי לקבל חושים לזה, אתה צריך להכניע את עצמך. "את עצמך", זאת אומרת, להכניע את החושים שלך של היום, לעזוב אותם כלא חשובים, את הרגש והשכל, זאת אומרת, את מה שאתה מרגיש, ואיך, ואת השכל, שם אתה מרגיש לא חשוב, כי אתה מרגיש בכלים דקבלה שלך הנמוכים מאוד. לכן, מה שיש לך זו רק הכנעה, שאתה מעלה את חשיבות הבורא על פני חשיבות האדם, חשיבות העולם הרוחני, את חשיבות ההשפעה על פני חשיבות הקבלה של העולם הזה, וכך מתקדם.
כל פעם בעוד מידה, בעוד מידה, כך זה עניין המדרגות, כי אי אפשר בבת אחת לעשות קפיצה שתתבטל. אתה יכול לבטל לא יותר ממה שיש לך, ולכן אנחנו לומדים שלפני שאנחנו יורדים לעולם הזה, למצב הנמוך ביותר, הגרוע ביותר, אנחנו יורדים מאה עשרים וחמש מדרגות. זאת אומרת, מה שאתה יכול להרגיש, זה מקסימום את המדרגה הרוחנית האחרונה שנמצאת לפניך ונראית לך כמשהו שאי אפשר לקבל, אי אפשר לאחוז בו, אלא אתה ממש לא מסוגל לסבול את זה, אבל לפחות כלפי המידה הקטנה הזאת שנמצאת לפניך, אתה צריך לבטל את עצמך לגמרי.
"לגמרי", זה בסך הכול כלפי אותו חלק שיש לפניך, זה חלק קטן מאוד מהאגו שלך. אתה צריך להתקשר עם הקבוצה, עם החברים, זה גם חלק קטן מאוד בתצוגת הבורא כלפיך, שנמצא בדרגה שלך, שתראה את זה, תרגיש את זה, תבין, שיהיה לך ברור. ואז כלפי הרגש והשכל האלו, אם אתה יכול לעבוד ולבטל את מה שיש לך ברגש ובשכל שלך, אז אתה לפי זה עושה תרגיל נכון ומקבל השראה, הארה, השפעה מהמדרגה הרוחנית ההיא, שכלפיה אתה משתחווה, נכנע, מקבל אותה "למעלה מהדעת", מה שנקרא, וכך זה עובד עליך.
שאלה: איך לזהות כלפי מה אני צריך להכניע את עצמי?
אמרתי. קודם כל, בצורה גדולה, גלובאלית, כלפי המורה. המורה הוא בעל הסולם שהציג לנו את השיטה. ובעצם זה מה שיש לך בעולם הזה. מראים לך בעולם הזה איזו דרגה רוחנית יש לך כאן בעולם הזה ואז אומרים, בעולם הזה אין לך כלום, חוץ מהבהמיות שלך, החושים שלך, והשכל שלך. הכול מהעולם הזה, כך זה התפתח. אתה רוצה לפתח את הרגש והשכל שלך לדרגה הרוחנית? הדרגה הרוחנית הראשונה היא כשאתה עוזב את מה שיש לך עכשיו ומתחיל לקבל רגש ושכל של הקבוצה, העשירייה. שכולם נמצאים, ומשתוקקים לאותה המטרה, לומדים ממקור אחד, ורוצים לחזק זה את זה.
כל תנאיי החברה שאנחנו לומדים מרב"ש. ובצורה כזאת, אם אתה מגיע למניין, אתה יכול להתחיל להרגיש בו את המציאות העליונה, שנקראת "בורא". ודאי שזה לא הבורא, אלא מה שאתה מסוגל בינתיים להתחיל להרגיש. ובעצם, בהתאם להרגשה שלך, אתה מגיע עם הבירור שלך. מי, מה, מה אני עשיתי, מה הוא עושה, קבוצה? ואז אתה כבר נמצא במשולש הזה, ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא. דרך העשירייה אתה מגיע לקדוש ברוך הוא, לכוח העליון.
וכך אתה מתחיל לגלות את הכוח העליון בעשירייה. כי הכלי לגילוי הבורא זו העשירייה. והבורא מתגלה כממלא אותה. בתנאי שאתם עשרה גברים יחד, יכולים להתחבר בצורה שכותב לנו רב"ש, בתמיכה, "כאיש אחד בלב אחד". אם אתם מבטלים את האגו שלכם לעת עתה בצורה כזאת שאתם מגיעים לרצון אחד, לכוונה אחת, להשתוקקות אחת, מבטלים את מה שיש ביניכם, איזו דחייה, ריחוק, בקיצור עובדים על האגו. אז דווקא במאמצים מעל האגו שאתם עושים, אתם מקבלים את גילוי הבורא.
אם אתם לא מתאמצים להתעלות למעלה מהאגו שלכם, אז לא יהיה לכם כלי רוחני. יישאר כלי גשמי שבור ונמצאים אז בהתנגשות, בהתנגדות זה לזה ולא יותר.
שאלה: איפה הבן אדם? יש פסוק שאומר "שטרם ישאלו ואני אענה.". זאת אומרת, כל מה שבא לנו, כל המחשבות, כל הפעולות שאנחנו עושים, הכול כאילו שאנחנו קשורים בחוטים לכוח העליון.
נכון. זאת אומרת, לפני שאתה שואל, השאלה הזאת יורדת מלמעלה ונכנסת לך לרגש ולשכל, ואז אתה מרגיש אותה, חש אותה, ושואל. הבורא כביכול עונה לך דרך כל מיני הספרים, מורים וכן הלאה. והכול זו מערכת כזאת שאתה צריך לעבור.
תלמיד: אם אנחנו עד כדי כך מנוהלים מלמעלה, מה נשאר לנו לעשות?
נשאר לך מה לעשות, להתבטל.
תלמיד: כן, אבל אני אומר לעצמי, אם אני מתבטל, או שאני, פתאום מקבל התלהבות, או שפתאום אני מקבל ירידה, כל זה בא מלמעלה. האם באיזה שלב הבן אדם יכול להרגיש שהוא עושה משהו בשביל הבורא ולא מקבל את הכול ממנו?
כשהוא מתבטל.
תלמיד: והביטול הזה זה לא משהו שמביאים לי מלמעלה?
לא. יש בזה מרכיב שלך.
תלמיד: בביטול יש מרכיב של האדם עצמו?
כן. זה נקרא "בחירה חופשית". כשאתה לא יודע איך לעשות, איפה לעשות, ואתה מחליט למעלה מהדעת לשייך את עצמך, ממקום ניטראלי ללמעלה מהדעת.
תלמיד: תודה.
עוד לא מרגישים בדיוק את ההבחנות האלה, אבל בלי המרכיב הקטן הזה, אבל החשוב ביותר, לא היינו בכלל קיימים כנבראים. היינו כמו הדומם, צומח, וחי.
שאלה: האם הכנעה כלפי המורה זה דבר שאפשר לבדוק או זה תמיד נסתר ממך?
זה לפי מה שרב"ש כותב. מה זה נסתר או לא נסתר? ניתנו לנו בעולם שלנו חברים, עשירייה, מורה, ספרים, שיטה. ואז אנחנו צריכים לקבל את כל אלו יחד ובעצם כול זה נקרא "המורה שלי". זאת אומרת, מה שקושר אותי למטרת הבריאה, למטרת החיים. זה איש שלמד קודם, קבוצת חברים שאנחנו יחד צריכים להתקדם, השיטה שהוא מעביר לנו, הספרים שמגיעים מכל הדורות, והבורא שאנחנו צריכים להיות מכוונים אליו על ידי החיבור בינינו, עם הספרים, ועם המורה יחד.
מה כאן לא ברור? אתה מקבץ את כל הדברים האלה יחד, והם ביחס הנכון, על ידי כמה פעולות, מגיבים, ומביאים אותנו לתוצאה, שאנחנו מתחילים להרגיש שיש כאן משהו.
תלמיד: איך אתה יכול לבדוק האם אתה באמת הולך לפי דרכו של המקובל? נניח, לפי שיטתו של בעל הסולם? איך אתה יודע שאתה הולך לפי זה ולא פתאום הולך לפי משהו אחר?
תתבטל כמה שאתה יכול יותר מהר כלפי הבורא דרך כל המרכיבים הללו ותבדוק. אתה רוצה להתקדם ללא ביטול עצמי. וזה לא ילך. אלא כאן אתה צריך להבין שאתה צריך להתבטל כלפי הבורא. מי עוזר לך בזה? המורה. הוא לא מכוון אותך אליו, אלא לבורא. הקבוצה, לא מכוונת אותך אליה, אלא לבורא. וסך הכול, לשם, אליו, ישראל אורייתא קודשא בריך מכוונים אותך, לכוח העליון. כלפיו תתבטל.
אבל איך להתבטל כלפיו? בזה שאתה מתבטל כלפי אלו שמכוונים אותך אליו. כלפי המורה וכלפי הקבוצה. המורה הוא סך הכול מי שדרכו אתה מקבל חומר, הדרכה. בקבוצה אתה מבטל את עצמך כבר בצורה פיזית, בקשר, במוח ולב. אין אחרת, אין שיטה אחרת. אתה צריך להגיש כלי לגילוי הבורא.
תלמיד: מצד אחד, ברור שצריך להתבטל. אין לי שאלה לגבי זה. אני פשוט מנסה, אולי זה משהו שאתה לא אמור לבדוק, אבל האם אני אמור לדעת בוודאות שאני מצליח להתבטל או שפשוט עושה מה שתופס ומנסה. האם התלמיד צריך לדעת שהוא בטוח מצליח להתבטל?
אנחנו לא יכולים להחליף את הכלים שלנו, מכלים דקבלה לכלים דהשפעה, להרגיש את העולם הזה, או להרגיש את העולם העליון, אלא כשאנחנו מבטלים את הגישה שלנו דלקבל ובמקומה מקבלים גישה דלהשפיע. שהכלים יהיו מותאמים לעולם העליון. אז איך עוד זה יכול להיות חוץ מביטול? חוץ מהכנעה? לומדים את זה שנים.
זה שאנחנו לא רוצים לשמוע, זה מובן. המתחילים שמגיעים אלינו, אתם יכולים לראות עליהם, איך הם לא שומעים. כי אם אין כלים דהשפעה אדם לא שומע, אין לו איפה לשמוע, אין לו את האוזניים האלו. ולאט לאט דרך החיבור עם החברים, משפיע עליו המאור המחזיר למוטב כמקיף, מרחוק, ואז הוא מתחיל לשמוע. איך שהוא מכוון את האוזניים שלו "אך טוב וחסד ירדפוני" זה מה שקורה.
תלמיד: כי גם כשאתה שומע את השיטה אז כל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר ולעשות ממנה את מה שהוא מבין. אני מנסה לתפוס איך אתה מתבטל בצורה כזאת שאתה באמת מקבל את השיטה שהמורים רוצים למסור לך, בעל הסולם, רב"ש, ואתה?
אני לא חושב שיש כאן בעיה, אם אדם לוקח ספרים של בעל הסולם ורב"ש ומשתדל לקיים אותם, אני חושב שאפילו אם הוא יהיה לבד באיזה מקום, לא לבד אבל עם חברים, עם עוד כמה כמוהו, זה יביא אותו או למטרה ממש או לפחות לקבוצה, למקום שבו הוא יוכל לממש את זה.
תלמיד: בתור תלמיד, איך תלמיד יודע שהוא מצליח לממש בצורה נכונה את השיטה של בעל הסולם?
רק לפי התנאים שהוא קורא אצל רב"ש, לכן רב"ש כתב את זה. וכשאני שאלתי את רב"ש מאיפה אני יודע? עכשיו אני מתחיל ללמוד אצלך, אני בן שלושים ומשהו, איך אני יודע שאני נמצא במקום הנכון? אז הוא אמר לי פשוט, לך תחפש. אבל בכל זאת קצת, כמה ערכים, הוכחות תסביר לי איך זה, אני לא התביישתי, או שזאת שאלה לא נכונה, אני בא כדי להגיע למשהו, האם אני נמצא במקום הנכון?
אני שמעתי אז ואולי גם היום זה כך, אני לא נמצא בחוץ מה שנקרא, אבל אז היו המון שיטות, כל מיני רבנים ואנשי רוח למיניהם. היה מאוד פופולרי לחזור בתשובה, הייתה נטייה גדולה לכל מיני ישיבות, לכיוונים, יש שם המון כיוונים גם כלפי אנשים רוחניים אלו ואלו. זה היה נגיד בשנות השמונים, ואני אז שאלתי את הרב"ש פשוט, דומה לאברהם "במה אדע כי אירשנה", אז הוא אומר, חפש, אתה צריך לחפש במקומות אחרים. זאת אומרת אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, הוא צריך לבדוק.
אני חושב שגם מאיתנו ישנם אנשים שעוברים לכל מיני מקומות, אני לא מתנגד לזה. אם אדם מרגיש ששם המקום שלו, זכותו, חס ושלום אני לא מחזיק אף אחד, זה אסור. על זה כתוב, "יש הרבה דרכים למקום" לבורא. לך, יכול להיות שאתה תמצא, אני חושב שלא. אבל אדם עובר הרבה שלבים, אז יכול להיות שבינתיים הוא צריך להיות באיזה מקום שלומד שם משהו. תראה כמה נוסעים להודו, מיליונים. מיליונים ישראלים נמצאים בהודו, מה הם מוצאים שם? אבל חושבים שזו רוחניות. כמה כאן, בישראל? בכל מקום. אז אסור להיכנס לזה כי "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".
אצל בעל הסולם היו לפחות מאה נכדים, נינים בכלל. לפי דעתי אף אחד לא למד את חכמת הקבלה, אף אחד, ככה זה. למה? הוא לא לחץ על אף אחד. אתה רוצה לשבת, לשמוע, ללמוד בבקשה, לא, לא ובאמת כך היה. בקבוצה שלנו היה אחד, יהודה מנדלבויים, בחור טוב אבל היה רשום שנמצא בקבוצה, זהו.
תלמיד: אני שואל לא על מקום הלימוד. אלא על השיטה שאתה מקבל בתור תלמיד, יש גם רוח שנמסרת בשיטה, זה עולם שלם. ויכול להיות שכמה אנשים כל אחד מקבל את זה בצורה אחרת לחלוטין. קשה לראות שכולם מצליחים לקבל את השיטה, בול אותו דבר.
איך אתה מסביר את זה?
תלמיד: חוץ מלהבין את זה שכל אחד הוא כלי אחר, לא יודע
אז בסדר, כך אנחנו רואים אנשים שיוצאים ממורה אחד, יש לנו הרבה דוגמאות כאלה בהיסטוריה. נגיד מהמגיד ממיזריץ' כמה יצאו תלמידים? מבעל שם טוב כמה יצאו תלמידים, עשרות, וכל אחד פיתח חסידות משלו קצת שונה מהאחרים. האמת שוני קטן אבל בכל זאת זה ספרות, גישה, מנהגים, כל מיני דברים, הכול יצא מאדם אחד, מבעל שם טוב.
תלמיד: אז מה בדיוק מאחד את התלמידים סביב המורה? מה הופך אותם לתלמידים של המורה?
שהם מקושרים יחד לקבוצה אחת, היום זה לא כמו שהיה אז. מאחד אותם זה שהם צריכים להיות בקבוצה אחת, הם צריכים להיות מחוברים ביניהם, כי רק בחיבור שלהם הם מגלים את הבורא. כל אחד ואחד מגלה את הבורא במידה שהוא נכלל מאחרים.
תלמיד: ואיך הם יכולים לשמור על עצמם לא לעשות מהשיטה משהו אחר שהיא לא?
הם לא מנסים ולא עושים, זה נעשה. אני מדבר על אנשים שבאו באמת ללמוד ולהשיג את המטרה. אבל מפני שכל אחד הוא בנשמה הפרטית שלו, אז ודאי שלכל אחד יש הסתכלות משלו. כמו פאזל שכל פעם, בכל רגע ורגע אנחנו מתקשרים זה עם זה בצורות אחרות ואז העשירייה כל פעם נראית כמשהו שכל הזמן מסתובב, כל הזמן מתחבר בצורה אחרת.
למה? כי זאת המטרה של השבירה, שאנחנו כולנו כל אלפי, אלפי, אלפי החלקים, סך הכול זה כאילו שש מאות, אבל זה לא מספר זה גובה. כל פעם בצורה כזאת אנחנו נוכל לגלות את הבורא, נוכל לגלות את כל הפעולות שלו. כל רגע, אם אפשר להגיד רגע, ישנו מצב חדש בכל הכלי הזה. כל רגע ורגע, אין רגע דומה לחברו, זה דבר מאוד מורכב. ולכן אנחנו לא יכולים, בשכל בכלל אי אפשר לתפוס אותו, אלא רק דרך הרגש כשיש לך כבר כלים אז אתה מרגיש שככה זה.
נגיד אין לאדם שמיעה, חוש שמיעה אז איך הוא יכול להבין או לשמוע מה זה מוזיקה, ממש חלק מעולם שלם נסתר. איך אתה תסביר לו את זה דרך השכל, ואיך תסביר לו מה זה יצירה מוזיקלית? שום דבר. אם אין לו שמיעה אתה לא יכול להסביר לו שום דבר, הוא חייב קודם לקבל איזה מכשיר כדי שהוא ישמע, אחרי זה הוא יקבל את כל ההסבר ויבין על מה מדובר. חייב להיות רגש ושכל שקשורים זה לזה ואז בצורה כזאת זה מגיע אליו. ואם אין לנו עדיין רגש, לא שומעים צלילים, אז מה יעזור לנו שאנחנו קוראים עליהם? אתם יודעים מה זה צליל, צליל כזה, צליל כזה, איך אתה תסביר לו אם אין לו תגובה? זה המצב שלנו.
לכן אנחנו כל הזמן אומרים להתבטל, להתבטל כלפי הבורא כדי להתחיל להרגיש אותו, כי כל המדע כל החכמה הזאת זה איך אנחנו מגיעים להרגיש את הבורא ואחר כך כשאנחנו מרגישים אותו אז במידה שמרגישים, איך אנחנו מפתחים את הרגש הזה עוד יותר וגם מה שאנחנו כבר מרגישים, אז מה מרגישים, מה זה? עשר ספירות, כאלה וכאלה פעולות וכן הלאה. וכל מה שאנחנו לומדים אנחנו לומדים בתוך הכלי שאנחנו מקבלים, בתוך עשר ספירות, על זה מדובר. אבל אם אתה לא מגיע להרגשה אז אין לך שום דבר.
תלמיד: אז יכולת השמיעה של התלמיד תלויה בהרגשה שלו?
כן, ודאי. קודם ההרגשה, קודם אני צריך להרגיש את התופעות הרוחניות, ואז אני אדע על מה מדובר. אני קורא ואני מבין על מה אני קורא, כי שם מדברים על צלילים כאלה וכאלה וגם על עוד כל מיני תרגילים, סימפוניות למיניהן, לא חשוב איזה יצירות מוסיקליות, זאת אומרת מה שאני עשוי להרגיש דרך כלי שנקרא "שמיעה".
תלמיד: אז מה קובע את היכולת של התלמיד לשמוע?
כל כלי וכלי הוא כולל עשירייה, עשרה חלקים, לא תשעה ולא אחד עשר, ואנחנו צריכים להתחבר כך שיהיה לנו את הכלי הזה. מה זאת אומרת "כלי"? רצון לקבל שיהיה דומה במשהו לאותו הצליל, לאותה תופעה שאני יכול לזהות, לשמוע. איך עובדים כל הכלים שלנו שאנחנו בונים בעולם הזה? לפי השתוות הצורה. אני לא יכול לשקול את הקמח בכוס אלא רק בשק, ואני לא יכול למדוד את המים נגיד בשק אלא בכוס. לכל דבר צריכה להיות השתוות הצורה, השתוות בין הכלי לאור.
איזו השתוות יכולה להיות? זה שהרצון לקבל שהוא רצון בעלמא, הוא עדיין לא כלי, הוא צריך לקבל דוגמה של האור. איך אנחנו עושים את זה? בזה שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו מעל האגו שלנו, והאור העליון מתקן אותנו ומחבר אותנו, יוצא שנוצרים בינינו יחסים כאלה על ידי המאור המחזיר למוטב, שאנחנו רוצים להשפיע זה לזה, ומתוך ההשפעה ההדדית זה לזה, אנחנו מגיעים גם להשפעה לבורא. ואז אנחנו יכולים לקבל ממנו, בהתאם לצורת ההשפעה שהגענו, את צורת ההשפעה שלו. ואז נעשים מקובלים שמקבלים את השפעת הבורא לפי תנאי ההתאמה, "השתוות הצורה", מה שנקרא.
שאלה: כרגע יש איזו בעיה בסוף, הדבקות בבורא בעליון מושגת במצב הנוכחי על ידי הדבקות בדברים שלך.
לא.
תלמיד: בפועל זה מה שקורה.
לא, זה לא נכון, זאת טעות. אל תתלו בי שום דבר, זה לא כתוב. כתוב "ישראל, אורייתא, קוב"ה"1. לא כתוב בכתבי רב"ש באף מקום שאתה צריך להיות דבוק בו, אלא במה שהוא מעביר לך. הוא מעביר לנו את המאמרים שלו, אם אתה יכול לממש אותם בין החברים, זה מספיק, אני אומר לך, זה מספיק כדי להגיע לדבקות בבורא.
מה יש לך בזה שאני מעביר לך, שאני קצת מסביר? אז כן, אני מכוון אותך לראות את מה שכתוב.
תלמיד: והכוונה הזו היא מה שעושה את שיעור הבוקר. הבסיס לכל ההתקדמות פה זה שיעור הבוקר שמועבר דרכך ולא מועבר על ידי מישהו אחר. ולכן, גם כשאנחנו משתדלים להתחבר, אז כל אחד שומע אותך טיפה אחרת.
זה תמיד יהיה. נתתי לך דוגמה מהמקובלים הגדולים.
תלמיד: והם היו כבר אנשים בעלי השגה, כולם.
זה אחר כך.
תלמיד: היו אנשים בעלי השגה, שגם אצלם היו מחלוקות כאלה.
מחלוקות הן דווקא מפני שכל אחד מקבל לפי מקור הנשמה שלו. מחלוקות חייבות להיות, הן תוצאה מהשבירה וזה לא יתוקן. כי אם זה כלי, אתה תמיד יכול לראות מכל מיני זוויות ואף אחד לא יוכל להשוות את עצמו עם האחרים, כי אני תמיד נשאר בכלי שלי, ואתה בכלי שלך. אני לא יכול לבוא ולהרגיש במקומך ואתה במקומי, אלא דרך הבורא בלבד. ותמיד מה שאתה מרגיש, זה לא מה שאני מרגיש, זה לא יכול להיות, יש לך אוזן אחרת.
תלמיד: נכון. ולכן כל כך חיוני ומהותי שיש לנו עליון, יש לנו רב, ויש לנו מורה שאנחנו הולכים בדרכו.
האם יש דרך שאנחנו נוכל באיזו צורה להבטיח את עצמנו שנמשיך ללכת בדרכך, גם אם אתה לא מעורב בכל דבר קטן, גם אם אתה נוסע, גם אם בעוד שנים רבות לא תהיה?
נניח שאני מת היום, מה קורה מחר? יש לכם כל מה שצריך, אין שום בעיה. יש לכם ארכיון, ספרים, כל מה שאתם צריכים, רק לקיים. או שאתה רוצה לשמוע ממני חידוש, אז כנראה שיגיע פעם הזמן, לא יודע מתי, ובאמת לא אכפת לי מתי, שלפי התוכנית העליונה אתה לא תצטרך כבר לקבל חידושים אלא תצטרך להתקדם בצורה אחרת. אז מה הבעיה? יהיה לך עוד יארצייט אחד.
שאלה: נתת פעם דוגמה על מוסלמי סופי, שאמר שהתלמיד צריך לאהוב אותו.
שם לא מדובר על החבורה, אמנם יש להם גם משהו מזה, הם קיבלו מאברהם את הדברים האלה, אבל יש את זה רק בצורה כזאת עממית.
אברהם חילק, כך נראה לי עד כמה שאני מבין מתוך כל מיני כתבים, הוא חילק אותם לכמה רמות, כנראה הייתה לו אפשרות, הייתה לו סמכות גדולה בבבל. הוא חילק אותם לכמה רמות, ונתן לכל רמה ורמה תורה שהקבוצה הזאת צריכה כדי להיות בדבקות בבורא בצורה, במידה משלה.
שאלה: האם האהבה למורה זה שייך רק להם? אני שואל בקשר אליך.
אני לא יודע, אני מעביר להם את מה שאני הבנתי מהרב"ש, מה שאני קיבלתי ממנו, כמה שאני הבנתי, כמה שאני קיבלתי, זה אני משתדל להעביר, זה הכול. לי הייתה הזדמנות לשרת, אבל נגיד מה עשו האחרים, למה הם לא זכו לזה? אני לא יודע.
לי נראה שאני עם רצון לקבל הכי גרוע, כך נראה לי וזה באמת כך, אני משהו שאי אפשר לתאר. ואולי בגלל זה הוא החזיק אותי ככה קצר לידו. והאחרים היו באמת יותר רכים, מוכנים להסכים, אני הייתי מאוד אגרסיבי. לא שסתם, אבל קשה היה איתי, עם השאלות, עם חוסר ההסכמה, אולי בגלל זה, אני לא יודע. את החשבונות, אני רוצה להשאיר אותם ככה, סך הכול הבורא הוא מייצב את המצב.
אבל בקשר לאהבה, זה צריך להיות כלפי החברים וכלפי הבורא. המורה צריך להיות רק [כדי] שתשמע מה שהוא אומר ותבצע, לא דורשים יותר. במה עוד יכול להיות? אחר כך מבינים שזה מתוך אהבה ואחר כך הקשר הרוחני כבר מתגלה והוא לגמרי לא נראה ברמה הגשמית. הרב"ש לא היה מראה שום דבר, כלום, גם ביחידות כמה שהייתי איתו שעות, שעות, וגם בפני כולם, עם כולם, אף פעם, ההיפך, הוא היה די כזה יבש.
שאלה: אנחנו לומדים את השיטה של בעל הסולם, אבל היא עוברת לנו דרך הרב"ש ודרכך. תוכל לדבר על הערבוב הזה בין הרב"ש לבעל הסולם? כי נראה שלבד כל אחד מהם זה לא הולך. זה חייב להיות איזשהו חיבור ביניהם איזה קשר.
הרב"ש היה מאוד מאוד מסור לבעל הסולם. צריכים גם להבין שעד גיל חמש עשרה, שש עשרה, אני לא יודע בדיוק, לא חקרתי את הדברים האלה, כי זה לא כל כך חשוב לי ומה שכותבים היום, יש כאלה שאוהבים לחקור את הדברים האלה, ואני לא מאמין להם. אבל עד אחרי בר מצווה, עד שלא התחתן הוא לא למד באופן סדיר.
זאת אומרת עד גיל שמונה עשרה בעל הסולם בכלל לא רצה לראות בין התלמידים אנשים שהם לא נשואים, ממש עד כדי כך. לפעמים היינו פוגשים בים קרוב משפחה רחוק שלו, שהיה בגיל חמישים או שישים, לא נשוי, דתי עם כיפה, והוא אמר לרב"ש שהוא רוצה לבוא לשיעורים. הרב"ש אמר "בשביל מה לך? יותר טוב שתמשיך ככה". הוא היה גר לבד בדירה בבני ברק, והרב"ש לא רצה לראות אותו כי הוא לא היה נשוי.
זה היה תנאי ממש מאוד חמור אצלו. אחר כך כשהגיעו התלמידים שהבאתי אליו כמעט ארבעים, חלקם ירדו אחר כך. הם היו קרוב לגיל שלושים מתל אביב והוא אמר, אם הם לא נשואים, אני לא מקבל אותם.
עד שקיבל מהם הבטחה שתוך שבועיים יתחתנו. ותארו לכם מה זה לבחור מתל אביב להתחתן. אבל איכשהו הוא סידר כך שהם קיבלו את זה, גם כלפי הלבוש, גם כלפי כל דבר. זה פלא איך שהם שמעו, זו הייתה ממש עת רצון.
תלמיד: אפשר ללמוד את בעל הסולם בלי ללמוד רב"ש? אני לוקח את כתבי בעל הסולם ורק את זה לומד. יש דבר כזה?
ללמוד כן. לממש אני לא חושב. ללמוד אתה יכול. למה לא? גם באוניברסיטה לומדים. אני ראיתי דוקטורט ב"פתיחה".
תלמיד: אני מתכוון ללימוד רוחני, לא בשביל לדעת, אלא לממש. בן אדם רוצה להגיע להשגה רוחנית, ולומד את בעל הסולם. דרכו הוא יגיע להשגה רוחנית?
אתה יכול לקחת חומש ולהגיע להשגה רוחנית. כל מקור שהוא מחבר אותך עם הבורא הוא מביא לך מאור המחזיר למוטב "לכל בשרו מרפא"2. אבל האם אתה מסוגל לזה, זאת השאלה. לדורנו אני חושב שזה בלתי אפשרי. צריך להיות כזה זך כמו שהיו אבותינו וזה בלתי אפשרי עם העביות שלנו, אין לי דמיון כזה שמישהו בכלל מסוגל לזה.
אלא יכולים להתעלות כך, להיות "רוחניים" מה שנקרא, זאת אומרת משהו מרגישים, אבל זה נשמות זכות ונשמות זכות אתה לא יודע אצל מי זה יכול להיות. זה יכול להיות איזה שרברב, פועל בשדה, לא חשוב מה הוא עושה. אתה רואה, מגיעים אלינו לפעמים אנשים שהם מדענים גדולים, פרופסורים ואתה רואה שהם כאלו נאיביים, מקבלים [את] הרוחניות כאילו שזה איזו רוח.
מי שמגיע לכאן, הוא עם עביות גדולה, עם רצון לקבל גדול, אכזרי, כל אחד הוא כזה שקשה להזיז אותו. אלו אנשים שצריכים השקעה גדולה, אבל אחר כך כשהעביות הזאת מתקשרת למאור המחזיר למוטב, אז היא נותנת כלי ואז יש לך נכס. מה שאין כן ברוח הזו, בזכים האלה, אין שום דבר, הם טובים לעמך אבל לא יותר.
שאלה: איך מתמודדים עם ביקורת שמתעוררת כלפי המורה?
פשוט מתמודדים. תכתוב את כל הטענות שלך על דף או על הרבה דפים, אני יודע יש לך הרבה אולי. במשך הזמן בכל זאת אתה נמצא בכל מיני מצבים, תעבור על זה שוב ושוב, תוסיף, תתקן, אבל אל תמחק, כי בזה אתה לומד איך אתה משתנה, ותתקן ליד זה [איך] שאתה חושב.
זאת אומרת, תחלק את זה לכמה שורות, היום זה ככה, מחר זה אחרת וכן הלאה וכך אתה תלמד את עצמך ואת היחס שלך למורה ותראה מאיפה זה מגיע, במה אתה צודק לאורך כל הדרך, נגיד כמה חודשים ובמה אתה משתנה. זה יעזור. אחר כך תביא את זה לשיעור ונראה. תציג את זה לפני כולם, אפשר ללמוד מזה הרבה. אני אומר ברצינות. תעשה אותו דבר כלפי הבורא ותראה איך אתה משתנה.
שאלה: האם גם התלמידים שלמדו אצל הרב"ש, היו מכוונים יותר לפנימיות מאשר למצוות חיצוניות?
היינו גם מקיימים במשהו מצוות חיצוניות, לפחות בצורה חיצונה. זאת אומרת כלפי הרחוב היינו כולנו נראים כאנשים דתיים, שומרי מצוות. אבל גם אנחנו בני ברוך היינו כך כשהתחלנו. אבל אחר כך ראינו שאם אנחנו נשארים בצורה כזאת, אז לא יבואו אנשים, לא יתקרבו לרוחניות.
או שאתה צריך להוריד את השיטה ולעשות אותה כאיזה שיטה פסיכולוגית, ויש כאלה שעושים את זה, גם בשם של בעל הסולם. יש לך נישואים לפי הקבלה ומה לא, תנועות למיניהן בשם קבלה. אבל אם אתה רוצה להישאר בשיטה, אתה צריך כבר לקרב את השיטה לעם, על ידי זה שאתה מוריד את המחסומים החיצוניים.
כי מגיעים אנשים בגיל שהם לא ילדים, זה לא שאתה מוסר את הילד לאיזה שיטה, לאיזה בית ספר דתי. האנשים לא יכולים. תאר לעצמך איך אשתו של אחד החברים שכאן תסכים אם הוא עכשיו ילך עם לבוש ארוך, כובע ופאות. זה גם העבודה שלו, המקצוע שלו, המשפחה שלו, כל הקרובים שלו, זו מהפיכה גדולה מאוד.
אני הרגשתי את זה על עצמי. הלכתי עם פאות, וגם ציצית בחוץ כי הרב"ש היה מחייב. הגעתי מרחובות, כיפה על האוזן אחת וזה הכול, וכלום חוץ מזה וכולם הסתכלו עלי כדתי עממי. וכאן פתאום כיפה שחורה מאוזן לאוזן, ולבוש [מלא] וכל מה שאתה נראה, זה הכול חיצוניות ממש. זה מה שהוא רצה, כי היינו בבני ברק.
כול עוד היינו בבני ברק, היינו פחות או יותר נראים כך. אתה יכול לראות בצילומים מאותם הזמנים. אבל אם היינו [ממשיכים] בצורה כזאת, לא היינו מקבלים אנשים. כי אלו שהגיעו אלינו ואנחנו היינו עושים מהם דוסים הם היו נשארים. אבל אלו שהסתכלו עלינו מבחוץ אף פעם לא היו מתקרבים, ואז מה עם כל השיטה הזאת עצמה? היא הייתה מתה.
לכן אין לנו ברירה, החלטנו שאנחנו צריכים לרדת מכל הצורה החיצונה הזאת, כדי שלא יהיה מחסום בינינו לבין העם. אלא שהמקום יהיה פתוח לכולם וצריכים לראות ואפילו לשמור, שיהיה חצי חצי. שיהיו גם זה וגם זה. וגם ממי שבא לא דורשים שום דבר, כל אחד ימצא את עצמו.
במשך הזמן זה תלוי באווירה שיש במדינה, אבל נראה לי שבכל זאת אנחנו קצת מתקרבים לאיזון כזה, שבכל זאת יש כאן סימנים של מנהגים, ויחד עם זה האדם חופשי.
תלמיד: למה הם לא איתנו עכשיו? יש להם נקודה שבלב, למה הם לא בבני ברוך היום?
החברים האלה שהבאתי אותם לרב"ש הם מחולקים לכמה קבוצות. קודם כל הם חיים רחוק זה מזה. חלק חי באזור בני ברק רמת גן, חלק חי באיזה מושבים אני שמעתי. וחוץ מזה לפי הגישה, יש חלק שלומדים יותר מאמרים, יש חלק שלומדים יותר תע"ס וכך הם מחולקים. כמה שנשארו. זה מה שאני שומע. אני לא יודע באמת, לא מתעניין, מה יש לי מזה? גם קודם, בזמני הרב"ש הייתי בזמן השיעור לידו, אחרי זה לידו, ומה שעשו התלמידים, הבאתי אותם, חיתנו אותם ושכחתי.
תלמיד: הספרים של בעל הסולם ורב"ש קשורים יותר למהות החיבור שבינינו. הספרים האלה הם יותר ישירים לעניין, לכן אני לא רואה כל כך את הטעם לעשות את הפעולות החיצוניות האלה כמו סוכה ודברים כאלה, כי העניין הוא יותר בקשר בינינו הרי.
זה נכון, אתה צודק. אבל בכל זאת אני אגיד לך, שבוע פסח ושבוע סוכות, יש לנו הזדמנות להיות יחד? יש לנו הזדמנות לחגוג את זה בצורה מסוימת כענף ושורש? לדבר על הדברים האלה איך אנחנו צריכים לקיים אותם בצורה פנימית? לכן אנחנו משקיעים בזה בצורה החיצונה. אתם רואים על המסכים, החברים כבר גומרים לבנות יותר מחצי הסוכה.
חוץ מזה שבעל הסולם ורב"ש הם באמת התייחסו לזה בצורה מאוד רצינית, רצו להדגיש שזה מקום לחיבור, תחת הסכך כולם, יציאת מצריים כולם, זה באמת כאלו מעשים בתהליך הרוחני, לא בהיסטוריה שלנו, שנדרש מאמץ מכל העם, מכל הקבוצה שאברהם סידר. וגם אנחנו, שרוצים ללכת באותה הדרך, לכן כך מייחסים לזה חשיבות.
אתה יודע כמה עלתה לנו הסוכה? זה המון כסף. וכמה כוחות? שישים איש עובדים היום, עכשיו, וכך כל בוקר. אבל באמת זה משהו. אני התפלאתי עד כמה משקיעים בזה, גם בפסח וגם בסוכות. בפסח אנחנו לא יכולים להיות כל כך בהחמרה כמו בעל הסולם ורב"ש מפני כמות האנשים שיש כאן והילדים, זה מאוד קשה. אבל בכל זאת משתדלים.
תלמיד: גם לי יש שתי שאלות.
הבאת לי מתנה?
תלמיד: כן.
הוא הביא לי מתנה מכונת ספירה מלפני מאתיים שנה. אתמול שיחקו בזה כבר הרבה אנשים.
תלמיד: טוב מאוד. דיברנו בסוף השבוע הזה על תפילה ובקשה ופנייה לבורא. ואנחנו לומדים ממך, מרב"ש, מבעל הסולם, שלאהבת ה' מגיעים מאהבת הבריות. ובאהבת הבריות האדם גם לא יכול לרמות את עצמו, לעומת זאת כשהוא מתפלל לבורא, הוא יכול לדמיין אלף ואחד דמיונות.
אפשר להוסיף? מאהבת הבריות מגיעים לאהבת ה'.
תלמיד: כן, ברור. אבל אני אומר, האדם צריך לעבוד על אהבת הבריות כי שם הוא לא יכול לרמות את עצמו. אם הוא פונה לבורא, איך הוא יכול לדעת מה הוא רוצה?
כן, אין לו למי לפנות. הוא צריך לצייר את הבורא והוא לא יודע איך, והבורא מצטייר לו כאוסף של כל החברים שנמצאים בליבו.
תלמיד: דיברנו על זה שלא יכולה להיות התקדמות בלי תפילה ובלי בקשה, ובסוף הבקשות צריכות להגיע לבורא. אבל איך מתרגמים בקשה ותפילה כלפי החברים? איך הופכים את היחס שלי לחברים לאהבת חברים?
תתאר לעצמך שאתה כבר נמצא למעלה מהאגו שלך, מה אז היית עושה? נגיד ככה קיבלנו מלמעלה איזו השראה כזאת, כוח כזה שביטל את האגו שלנו, ואני עכשיו לא מרגיש שום התנגדות להתחבר עם האחרים. יותר מזה, אני יכול עכשיו לחבר לעצמי רצונות של הזולת ולמלא אותם, כמו שאני מילאתי לפני זה את הרצונות שלי. ועוד זולת ועוד זולת ועוד זולת.
אני פתאום רואה שהלב שלי חייב להיות רק כדבק בין כל הלבבות שנמצאים מחוצה לי. ואז אני מחבר את הלבבות האלה יחד, איזה כלי יכול להיות אצלי? משהו. הרצונות שלהם, שאני מחבר אותם אלי כדי למלא אותם, הם הופכים להיות לרצון הרוחני. אתה מבין? זהו, גמרנו. בזה כבר תיקנתי את הכול.
תלמיד: אני לא כל כך מבין, כי כמו שאנחנו אומרים נגיד על יראה, שאדם צריך לבדוק ממה בדיוק הוא יירא, אותו דבר באהבת חברים. נניח שאני מכוון את עצמי להתבטל ולהתקשר, תמיד יש לי מאחורי הראש את השאלה, מה בדיוק אני רוצה להוציא מהמהלך הזה?
בסדר גמור, טוב מאוד.
תלמיד: שמעתי ממך שבשביל לבטל את המחשבון הזה, יש דבר כזה שנקרא אהבה שמקלקלת את השורה, שכבר נשבר המחשבון ובאמת אתה רואה את המערכת כאחת. אני שואל איך משיגים את האהבה הזאת ששוברת את המחשבון הזה של מה אני רוצה מהקשר בינינו.
אולי תתאר לעצמך שהם כולם נמצאים באהבה, בחיבור, הבורא שורה בהם. וממש חוץ ממך, שצופה עליהם מבחוץ, כולם נמצאים בהשתוות ובדבקות, ומה שחסר לך זה רק להיכנס בהם. אבל בשביל זה אתה צריך לבטל את עצמך. זה נכון, הצורה הזאת היא נכונה, כך לחשוב. אז בבקשה, תנסה.
תלמיד: כמו שהחברים שאלו על הקשר מול המורה, גם שם ברור שצריך להגיע לאהבה לעליון, אחרת יש חשבון. ואם יש חשבון לא מקבלים שום דבר שקשור להשפעה. אבל גם על זה צריך כאילו לעשות עוד איזה בירור, לראות למה, מה אתה רוצה בדיוק לקבל. כתוב באיזשהו מקום "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".
זה כלפי הבורא מדובר.
תלמיד: כלפי העליון. זו יכולה להיות קבוצה, זה יכול להיות מורה, זה יכול להיות בעל הסולם. תמיד הבדיקה היא מה אתה רוצה בסוף. אתה רוצה לכיס שלך משהו?
זה נכון.
תלמיד: או שאתה רוצה משהו אחר להשיג. אני שואל על המשהו האחר הזה שרוצים להשיג, יש לזה הרבה שמות ולא ברור לי איך לשים את הנעץ על זה.
אז אתה לא יכול. אני מבין שזה שהבאת לי את המתנה אתמול, זה כדי לקבל משהו. אתה רואה, צוחקים ממך, אבל רוצים או לא רוצים, ככה זה אצלנו, אצל כולם. זה לא שאתה, לא אתה כאן העניין. אבל על ידי דברים כאלו אנחנו בכל זאת מתקרבים למטרה ועוד ועוד. כלפי החברים ככה, עוד יותר ועוד יותר, אני מבטל את עצמי, אני עושה להם כל מיני טובות. אני בזה קונה אותם כקרובים, כי אני משקיע בהם. הם הופכים להיות מטרה של ההשקעה שלי, אז זה יקר לי, וכך מתקדמים.
אני בכל זאת לא רוצה להעביר את הדגש אלי, כי אתם לא יכולים להחזיק גם את זה וגם את זה. גם אני וגם קבוצה, חברים, וגם בורא. הכי נכון זה קבוצה, ולבקש מהבורא שייתן קשר בתוך הקבוצה, שהקבוצה תהיה העיקר. כי מצד הנברא הכלי זה העיקר, לפי איך שיתקן אותו, כך יהיה לו קשר עם הבורא. אין קשר עם הבורא ללא כלי, אז הכלי בשבילי זה העיקר.
אני צריך להגיע לאיזה מרחק, אז מה אני אעשה? אני צריך רכב, אז בשבילי הרכב עכשיו החשוב, אני מחפש אותו. אני לא מחפש איך לקפוץ לאותה העיר נגיד, אני צריך משהו שהוא אמצעי להגיע לשם, אז האמצעי הופך להיות לעיקר. "אשר ברא א-לוהים לעשות", זה ממש לבנות את הכלי. רק חיבור בינינו.
שאלה: כדי ללמוד איך קבוצה צריכה לקחת החלטה כשהמורה לא לידה, בכל זאת, אולי מהניסיון שלך, איך אתה לקחת החלטה נאמר שגם גברים לא נשואים יכולים עכשיו ללמוד? או כל מיני החלטות שהמורה שלך לא עשה אותן. איך לוקחים החלטה כזו?
את זה אני לא יכול להסביר בדיוק במילים, אבל גם רב"ש אמר לא פעם שכאילו חבל שאין כאן נשים, שהנשים שלנו הן ראויות לשמוע שיעור. ואפילו הרחיב את עזרת נשים, שהן יוכלו לבוא לשם ולשמוע, בזמן שאנחנו לומדים למטה. בעיקר זה מההתרשמות ממנו, מהשיחות שלו שהייתי מעורר. גם הגישה לדתיים, לחילונים, לאנשי מזרחי, לכל מיני כאלו, הבנתי שכאן אין ברירה, חייבים להיות יותר ויותר פתוחים לעם.
פעם זה לא היה ככה כמו שהיום. היום חרדי זה חרדי, חילוני זה חילוני, ויש ביניהם ממש תהום. זה לא היה כך. עד כדי כך? בשנות החמישים, שישים, שבעים אפילו, זה היה ככה פושר. אחר כך זה נעשה, ובמיוחד עם כניסת הקהל החרדי למפלגות ולממשלה. לפני כן זה לא היה, לא היה כל כך בולט.
לכן ההחלטה שלי נובעת מזה שאי אפשר לקיים את מה שחולם בעל הסולם בלי שאתה מקרב את חכמת הקבלה לעמך, והעם כולל הרבה חלקים, ולכן יוצא שאתה חייב לדאוג לחלק החילוני שלו. אני לא כל כך רוצה להגיד חילוני, זה מהמילה חול, זה לא נכון, אבל אתה צריך לכוון גם לחלק הזה כי גם הוא נמצא והוא לא יצא, ועל ידי מה שהוא נמצא היום בתוך מדינת ישראל הוא לא יתקרב לדת. משנה לשנה, מפעם לפעם הוא יותר ויותר מתרחק מהדת, אז איך אתה תביא אותו לא לדת אלא לחכמת הקבלה, לתיקון?
אנחנו לא מחזירים בתשובה אבל לזה אנחנו צריכים לדאוג. אם אנחנו חיים בדור האחרון כמו שאומר בעל הסולם ואם הוא אומר שחכמת הקבלה צריכה מאיתנו להתפשט אפילו לכל העמים, לכל אומות העולם, לכסות את כל בבל, אז איך תעשה? בזה שתלבש את הבגדים השחורים האלו זה יקרב? אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מתקרבים אליהם ולעשות להם מקום נוח להיות בינינו.
אני חושב שפחות או יותר אנחנו איכשהו מייצבים את עצמינו בצורה שגם להם, גם לחילונים וגם לדתיים לוקח זמן להבין אותנו, לאכול אותנו בכלל, מי הם. זו קבלה או זה כת, לאיזה זרם זה שייך וכן הלאה, עד שמה שלא עושה השכל עושה הזמן, אז זה יתייצב.
אני חושב שאיך שאנחנו פחות או יותר מתקדמים זה נכון. לא צריכים להיות חרדים, לא צריכים להיות חילונים אלא משהו שיהיה מקום לכל אחד. נגיד נפגשים חברים שהיו פעם בצבא או באיזה מקום והולכים למסעדה, אם יש ביניהם כמה ששומרים כשרות אז כולם הולכים למסעדה כשרה, זה ברור, ככה זה נהוג כדי שלכולם יהיה נוח. אז כך אנחנו.
לכן אוכל כשר, סוכה לפי בעל הסולם, פסח, כל מיני דברים כאלה, אבל זה עממי כך שלכולם יהיה מקום. אני בא לתפילה, מתי שלא עושים לי ישיבה בזמן הזה ואני רואה שבכל זאת יותר מחצי מהחברים שלנו נמצאים בזמן התפילה, יפה.
תלמיד: זאת אומרת, מה שמנחה אותנו זה מה שמקובל בעם?
כן.
תלמיד: אנחנו רוצים כמה שיותר שזה יתפשט בעם.
נכון, לכן הארגון שלנו נקרא "קבלה לעם".
שאלה: אם אפשר להמשיך לגבי בעל הסולם, הדבר חסר התקדים שהוא עשה זה המאמץ האדיר שהוא עשה כדי להגיש את חכמת הקבלה כמדע, כחכמת החיבור, הוא עשה דברים שבעצם אף אחד לא עשה וכתב שמצוות זה חוקי הטבע והלך ופירש את חכמת הקבלה לפי פילוסופים ולפי מדענים, מאמץ שבאמת אף אחד לא עשה לפני זה.
והשאלה שלי כזאת, נראה שרב"ש כמעט ולא עסק בכך, הוא עסק במימוש, ממש באיך לממש את הדברים בלב האדם ונתן לנו את השיטה החברתית. השאלה היא, היום כשאתה מסתכל על העולם, עד כמה צריך להמשיך לעולם דווקא, לא כלפי אלה שמממשים, את מה שעשה בעל הסולם?
אנחנו עושים את זה, אנחנו עושים יותר כלפי בעל הסולם מאשר כלפי רב"ש. רב"ש רצה ככה לעשות את זה יותר רך, לכסות במשהו, בכל זאת תמיד הוא מדייק בתורה ומצוות, כל מיני דברים כאלה, מה שאין כן בעל הסולם הוא היה מאוד מאוד חד, ממש. אבל הוא כתב בזמן אחר, באותם השנים שהוא נפטר, שנת 54, לא הייתה התנגדות, התנגשות בין חילונים לדתיים עד כדי כך, החרדים לא היו עד כדי כך נוקשים כמו שעכשיו שהם צריכים כך לעמוד כי מפחדים שיוצאים מדתם.
לכן בעל הסולם היה יכול להרשות לעצמו את הדברים האלה וגם לא פחד, הוא בעצמו לא פחד, למרות שהיו יורקים עליו ברחוב, אתם לא יודעים איזה בוז הוא קיבל. כמה תלמידים היו לו בסך הכול? הוא היה הרי רב. אבל באותו זמן בחלק מהחיים שלו הרב קוק היה, והיו עוד אנשים כמוהו, לא כמוהו בגובה אבל בכל זאת היו מעריכים אותו, יכולים להעריך, גם לפי היקף העבודה שלו, הידיעה שלו. החילונים אז היו כולם בוגרי ישיבות שיצאו מהדת כמו ביאליק וכל מיני כאלה והם היו יכולים להעריך את הידע שלו, את הגישה שלו, את הצדקות שלו. היום לא, ולכן אי אפשר להשוות, בעל הסולם ורב"ש זה שתי תקופות ולכן לא יכול להיות בתקופת רב"ש שהוא יתנהג בצורה אחרת. הייתי חייב ללכת איתו לכל מיני חתונות ולכל מיני ישיבות, זה משהו נורא, הוא היה יושב שם, מבזבז כל כך הרבה שעות מהחיים שלו כדי לשבת בין כל אלו.
בקיצור אנחנו יותר קרובים לבעל הסולם, אנחנו צריכים לפתוח יותר ויותר את השיטה שלו לשדרות העם וגם לכל העולם. זה מה שהוא רצה.
תלמיד: אחד הדברים המדהימים, שהיום אפילו אנשים רגילים, סתם אקדמאים, מדענים, פילוסופים, מזהים אצל בעל הסולם שהוא ידע משהו גדול. גם אם הם לא מבינים שום דבר במימוש השיטה שלו אבל הם מבינים שהוא החזיק באיזו חכמה אדירה. מצד שני רב"ש נתן לנו ממש כלים למימוש פרקטי שבין אדם לאדם לגלות את הכוח העליון. והשאלה, כשמסתכלים היום על העולם, מה הוא צריך בדיוק משניהם, מה השילוב שהוא צריך משניהם?
אדם שמגיע לחכמת הקבלה?
תלמיד: לא, דווקא העולם, הציבור הרחב, הקהל הרחב, מה הוא צריך לקבל מתוך השיטה?
הוא צריך לקבל מהשיטה בכל זאת את התמונה הכללית לְמה העולם צריך להגיע. קודם כל, כל אדם ואדם בעולם שנמצא בעולמנו הוא חייב להבין שלעולם הזה יש תהליך, ישנה מטרה ואנחנו נעים כלפי המטרה, רוצים או לא רוצים, זה הטבע שמעלינו כך מסדר. אנחנו נמצאים בחוקי הטבע ורצוי לנו לדעת כי אנחנו מגיעים למצבים שאם לא יודעים את חוקי הטבע אנחנו יכולים לעשות לעצמנו כאלו אירועים כמו שבעל הסולם כותב על מלחמת עולם שלישית ורביעית.
אז את זה צריך ודאי כל אדם ואדם שבעולם לדעת ולקבל על זה הסבר כמה שיותר רגשי וגם שכלי, כי זה קודם כל יכול לעצור את ההתדרדרות. זה מצד השלילה של המציאות הנוכחית. מצד החיוב, כמה שבכל זאת נתקשר בני האדם בינינו, להתאים את עצמינו לעולם הגלובלי אינטגרלי אנחנו בזה נמצאים בקיום המציאות הכללית ומותאמים לטבע הגדול הכללי ולכן כמו בהרמוניה שמתרחשת בכלי האינטגרלי אנחנו נזכה לחיים בטוחים. את כל זה אנחנו חייבים לפרסם יותר ויותר. זו בעצם הגישה שלנו לחילונים של העולם, לאנשים שלא צריכים שום דבר, אלא כדי להבטיח להם חיים טובים, צריך רק את זה, סך הכול חיבור ביניהם.
תלמיד: אנחנו נכנסים לשבוע של חגים, ותמיד בחגים בזמן התפילות בדרך כלל מכבים את השידור לכלי העולמי, האם זה לא חלק מהשיטה, זה יותר עניין של תרבות, דת?
זה עניין דת, תרבות ואנחנו לא רוצים שעל ידי זה תרגישו שאתם לא חלק מאיתנו לכן כדי לא להדגיש את זה אז מעדיפים כנראה לכבות, כך נראה לי. גם לי היה מוזר אם אותם החברים שאני נמצא איתם בלב ונפש, פתאום אני רואה שהם נכנסים לאיזה מקום תפילה שלהם מסגד או כנסייה או לא יודע עוד איך שנקרא ושם נמצאים, בכל אופן זה מקום או מעשים שהם מדברים על אי ההתאמה בינינו מצד אחד.
מצד שני יכול להיות שזה לא נכון כי אם אנחנו מתעמקים בזה אז אנחנו מבינים שכל הדברים האלה משתלשלים משורשים רוחניים, שאין כאן שום דבר שמישהו המציא, טלית, ציצית, זה כאור מקיף, אתם יכולים לקחת את כתבי האר"י, טעמי מצוות ולקרוא מה שכתוב שם על כל הדברים האלה. את התפילה עצמה חיברו לנו מקובלים גדולים, כולם מדברים על איך שישראל, ישר א-ל משתוקקים לבורא ומגיעים לדבקות בו, כשרות שזה להבדיל בשר וחלב בשש שעות שזה חג"ת נה"י, וכל הדברים האלה הם כתובים, אנחנו מקיימים בעולם הזה רק את הענפים מהם, זאת אומרת מנהגים ולא שהם חוקים ממש, בעולם שלנו אין לזה חוקים, כל הפעולות האלה הן אי רציונאליות, אבל אנחנו מקיימים אותן מפני שיש כנגדם שורשים רוחניים.
אבל בכל זאת מפני שיש דעה קדומה לתפילה, לתורה, לספר תורה הזה, טלית, לכל הדברים האלה, אז אנחנו לא כל כך שמחים להציג אותם, כי מי יודע, בכל זאת זה משפיע על אדם שהוא לא שייך ליהודי הגשמי. אבל בעצם אני לא חושב שיש בזה משהו. רק אנחנו צריכים להסביר לפני פעולות כאלה כמו תפילות, בפסח אנחנו מספיק דיברנו על זה, גם נסביר כשנגיע. לסוכות עוד מעט, אנחנו עוד פעם נעבור מה זה סוכות, למה אנחנו בעולם הזה עושים כזה מנהג, אבל נשתדל להיות יותר קרובים ויותר פתוחים.
אני גם לא חושב שטוב לנתק אותנו מכל הכלי ביום כיפור, סך הכול אנחנו יכולים להשאיר את המצלמות ושהן יעבדו. אני חושב כשאני עבדתי כמה שנים בצבא, ואז לא היה עניין של אתה נמצא בשבת או אתה נמצא ביום חול, יש לך תורנות אתה חייב, נגיד כמו שאתמול בטוח, היו הרבה אנשים שעבדו. עבדתי ליד המטוסים והייתי חייב להכין אותם, לשמור ולהיות לידם, שיהיו מוכנים למבצע.
גם כאן אנחנו נמצאים במתכונת כזאת, כך נראה לי, אני לא הייתי מתנתק כי דווקא היו הרבה שאלות, תשובות ובירורים, עברנו במשך היום על הרבה מאוד חומר ולי מאוד חבל שהיינו מנותקים. אנחנו נתקן את זה, אבל אתם תדרשו יותר.
שאלה: בשיעורים בא לפעמים לשאול המון שאלות והתשובות שלך הן עוזרות מאוד בהתקדמות, איפה הגבול של לשאול שאלות כאלה שבאמת עוזרות בהתקדמות, כיוון שלפעמים התשובות שאתה מקבל מבטלות לך את הצורך לחשוב.
לא, אני לא חושב שזה כך, אל תפחדו לשאול ויותר טוב, הכול נבנה על שאלה ותשובה.
שאלה: בקשר לבעל הסולם ושאר האנושות, בדרך כלל אנחנו רואים שכל האנושות או קבוצות גדולות באנושות מתקדמות בזה שהן נבנות אחרי אידיאולוגיה של איש אחד בדרך כלל מנהיג, איש רוח, איזשהו רעיון, השאלה אם בהפצה של הרעיונות של בעל הסולם פה לשאר העולם, נגיד פה בצפון אמריקה בסוף אנשים צריכים להגיע עד אליו, לדעת שזה בא מקבלה שבאה מבעל הסולם? להבין שזה יש פה איזה קשר עמוק, רחוק לתוך העבר ולכל המקובלים או שזה משהו שלא נצרך מהאנושות, כמה קרוב האנושות צריכה להגיע לבן אדם הזה?
האנושות תצטרך להגיע לכל השורשים. היא צריכה לדעת שזה נובע, מגיע מבעל הסולם ומרב"ש, הם יצטרכו את זה לדעת גם כן. אתה לא חייב להסביר את זה מלכתחילה אבל אסור לך להמציא את זה כתורה שלך. אתה כדי להיות נאמן למקור חייב להסביר להם לפי המקורות, עד כדי כך שאתה צריך לקחת ספרים מתורגמים שלהם ולהסביר להם לפי הספרים, נגיד באנגלית. אבל אתה חייב לפי זה לעבוד.
אתה לא יכול להסביר את זה כאיזה פילוסופיה מודרנית שלא שייכת לאף אומה, ולאף שיטה, דווקא ההיפך וזה יהיה מקובל יותר על כולם, שזה שייך למקורות היהדות ומלפני שם חמשת אלפים ומשהו שנה, שגילה את זה אפילו האדם הראשון ואתה מסביר את כל הדברים האלה, ולכן זו בעצם השיטה, התורה, זו ידיעה הנכונה, האמיתית על העולם שבו אנחנו נמצאים, שמגיע לנו מאדם הראשון.
שאלה: ברור שזה המקור ומי שירצה לטפס במעלות הסולם, ברור שהוא צריך לשמוע את זה. השאלה באמת אם בסופו של דבר האנושות ככלל תגיד "אנחנו הולכים בשיטתו של בעל הסולם"?
אני חושב שקודם כל זה יתגלה. אתה רוצה למכור את זה בינתיים בצורה אחרת, תעשה, מה אני אגיד לך. ודאי שלא כדאי לאנשים מהרחוב במקום שבו שאתה גר, לדבר על בעל הסולם זה בשבילם זה כלום לא אומר. בפרט שזה יהודי, דתי, חרדי ככה נראה וכן הלאה, יכנסו לאינטרנט יראו מה זה, מה אתה רוצה לעשות מהם גם כן כמוהו?, אבל בכל זאת זה יתגלה. אתה לא תוכל להסתיר את זה, אם אתה תלמיד שלו אתה לא תוכל להסתיר. אתה חייב לגלות את המקורות ואי אפשר לאדם שעוסק בזה ממש נכון, הוא לא יכול לחשוב איך הוא מוכר את זה כאילו שזה שלו.
שאלה: לגבי הכנה לשיעור הבוקר, שלוש שאלות קצרות, מתי אתה מתעורר בזמן ישראל? איזה חומרים אתה מכין לשיעור הבוקר? ואיך עלינו לנהוג בצורה כזו או אחרת?
אני לא דוגמה בשבילכם, כי אני כבר נמצא בפנסיה, יש לי זמן אחר לדברים, בדרך כלל אם שום דבר לא משתנה, לא יוצא מן הכלל, אז אני קם בערך שעתיים לפני השיעור בשעה 01:00 בלילה, יכול להיות גם לפני זה, תלוי מתי אני הולך לישון, אני לא יכול לישון יותר משלוש וחצי עד ארבע שעות, כבר שנים אני לא יכול לישון יותר, אבל זה בגלל שאני זקן יכול להיות, זקן, עצבני, לא חשוב אבל זו לא דוגמה.
אחרי שאני קם אני חייב לקבל טוש חם וחזק, זה מעורר אותי, יש לי גם בעיית עור שאני חייב ככה להתרחץ במים חמים, אפילו בלי סבון, אחר כך אני מתיישב ליד מחשב, לוקח כוס קפה ויושב ליד המחשב. יש לי תרופות שאני צריך לקבל, אני אוכל בדרך כלל פרוסת לחם עם חמאה או עם פרוסת גבינה עם כוס קפה וזהו כי בכל זאת יש לי בעיה עם סוכר ומ 1:00 בלילה ועד שאני מגיע לארוחת בוקר זה 7, 8 שעות, יכולה להיות לי נפילת סוכר ולא אוכל לחשוב, אפילו ברישיון נהיגה שלי כתוב שאני חייב להחזיק איתי סוכר אם אני נוהג.
אני בודק דואר האם יש משהו דחוף, לפעמים יש דברים באמת דחופים אז אני פותח אותם ומשתדל לענות, דברים שהם לא דחופים, שמגיעים בדרך כלל מאנשים בצורה שוטפת שהם כותבים מאמרים, שולחים ידיעות או משהו, ככה רגילים, שאני רגיל אליהם, אני אפילו לא פותח אולי לפני שיעור, זה תלוי.
אני לומד לפני שיעור בדרך כלל דברי התעוררות, אבל לא את הנושא של השיעור, אני לא רוצה להגיע לשיעור עם דעה קדומה אני רוצה להיות עם עצמי לכן אני פותח חומר אחר לגמרי ולומד אותו, בדרך כלל זה יכול להיות חומר על חשיבות הפצת חכמת הקבלה שזה נותן לי כוח גם כן לשיעור ולהפצה, זה יכול להיות גם קטעים שעברנו אתמול או שלשום ואני שוב עובר עליהם, יכול להיות שאני קורא גם מאמרים שלא שייכים למצב הזה אלא יש לי משיכה אליהם.
אני לא קורא לפני השיעור מאמרים מ"שמעתי", פעם קראתי בזמן שלמדתי אצל רב"ש ואמרתי לו והוא היה מרוצה שאני כך עושה, אבל היום אני לא עושה כך כי זה יכול מאד לשנות לי את הגישה שאני מגיע איתה לשיעור, ואני רוצה בשיעור להרגיש לא את עצמי אלא את התלמידים ולהתכלל בהם, ולא להביא להם את מה שאני חושב.
אחר כך במשך היום אני חוזר מהשיעור, לפעמים אני נוסע לים ואם לא אז אני אוכל, זה יכול להיות סלט או דייסה, אחד מהשניים, והולך לישון, שומע אולי חדשות כמה דקות והולך לישון וקם כבר ב8:30 נגיד, זאת אומרת שעה, שעה וחצי לא יוצא לי, אני לא מסוגל, נגיד שעה אני יושן וקם ומתחיל כבר את היום. יש לי חומר שאני צריך לעבור עליו, כתבים שאני צריך לסדר, מכתבים שאני צריך לענות להם, ואחר כך מגיעים אנשים, מ10:00 בבוקר אני מתחיל פגישות, מה זה פגישות? זה צילומים כמו חיים חדשים שם ועוד כל מיני כאלו שאתם יכולים לראות אותם או שמגיעים אליי כתבים, נראה לי היום ב10:00 בבוקר.
תלמיד: היום יום חמישי.
היום יום חמישי, אז היום לא, אז יש לי מישהו אחר, ועוד כל מיני צילומים. בדרך כלל עד 13:00 בצהריים אני תפוס לגמרי. אחר הצהריים יש לי זמן משלי ואני גם הולך לישון לאיזה חצי שעה, ארבעים דקות, אם אני יכול להירדם, לפעמים אני לא יכול להירדם, ואחר כך בא שיעור ערב, עוד כל מיני דברים וזהו. בערב אני אוהב לשמוע חדשות בקצרה, אני רואה אולי את ערוץ המדע קצת, תלוי איזו תכנית יש שם, וגם מוזיקה קלסית, אצלנו זה בערוץ 69, הולך לישון ושוב, וכך כל הזמן.
במשך היום אני לפעמים עושה תרגילים, עושה ספורט, יש לי סרט נע שאני הולך עליו אחרת יש לי בעיה עם הרגל השבורה, וזהו, אין משהו מיוחד. אם רצית לדעת, בבקשה.
תלמיד: יש עוד משהו, הרבה מהחברים שלנו בקבוצה בגלל המרחקים במוסקבה גם מתעוררים ב 1:00 בלילה ביחד איתך, באותו הזמן. האם אנחנו יכולים לקבל ממך המלצה מה עלינו ללמוד. בקיצור איך להתכונן לשיעור, כי כמו שאמרת מקובלים היו במשך שעתיים מתכוננים לשיעור, אז איך אנחנו, אלה שמתעוררים שעתיים לפני השיעור יכולים להתכונן נכון יחד איתך?
אני לא הייתי ממליץ לכם את זה כי יש לכם יום קשה. מה שכן, זה להכין כל מיני חומרים שבדרך למרכז אתם יכולים לשמוע. ברגע שאתה קם, זה מאוד חשוב במה אתה ממלא את הראש שלך. רב"ש היה מהר מאוד, מהמיטה שלו הולך לשירותים להתרחץ, זאת אומרת לרחוץ פנים וידיים, להתיישב ליד הספר, לפתוח אותו וזהו. תוך שתי דקות הוא כבר היה ליד המקור, ליד הספר, והיינו מתחילים ללמוד. איפה כוס קפה? בבקשה כוס קפה וכך הוא מתחיל. זה מה שאני למדתי ממנו, כמה שיותר מהר לקפוץ מהמיטה ולהתחיל את הלימוד. לא לחשוב עם המחשבות שלך, תתחיל את היום עם המחשבות של הבורא, ולכן הוא מיד היה קופץ ללימוד.
ואתם שנמצאים בדרך לפעמים חצי שעה, לפעמים אפילו יותר עד שמגיעים למרכז או שאתם נמצאים בבית ונשארים בבית, רצוי מיד לסדר מראש, מהערב, שאתה קם ולוחץ על הכפתור שם או משהו, ואתה שומע. איזה מאמר או משהו, שפשוט מקריאים לך, שהטייפ או משהו שם קורא לך את המאמר.
אני הייתי מקריא לעצמי, רושם לעצמי ואחר כך שומע כי לא היה אז שום דבר חוץ מטייפ עם סלילים, לא עם סלילים, היו כבר קלטות, סלילים היו לפני זה, והייתי מכניס קלטת כזאת מראש לטייפ, לוחץ על הכפתור וזהו. וכך הייתי נוסע לבני ברק, כל הזמן שומע שיעור של אתמול או שלשום מה שהקלטתי.
תלמיד: הרבה מהחברים דווקא שומעים בדרך את ההקלטה של השיעור של אתמול, גם היום יצא לי בערך שעה וחצי לשמוע, ועלתה לי השאלה האם זה נכון לשמוע את השיעור של אתמול?
כעקרון כן. אם לשיעור הזה יש המשך זה עוד יותר אבל אפילו שאין המשך אתה בכל זאת נכנס לרוח של השיעור ולאותה זרימה, ואמנם היום זה נגיד נושא אחר אבל אתה כבר בכל זאת סידרת את המוח שלך לסוג הדברים המסוימים האלו, זה כדאי, זה טוב. אבל שוב אני אומר, האם זה לא מפריע לך אחר כך במשך היום שאתה קם כל כך מוקדם, כי אם אחר כך כל היום אתה צריך לעבוד אז תגיע לטשטוש ולנזק בבריאות. חייבים לישון פשוט 5, 6 שעות. 5 שעות לפחות זה חובה, 6 שעות זה כבר טוב, נורמלי.
שאלה: דיברנו הרבה על היחס בין התלמידים לרב ובעקבות ההמלצות שלך הרבה מהחברים מלמדים במאק תלמידים משלהם והשאלה היא מהם העקרונות הכי חשובים של היחסים בינינו התלמידים שלך ובין התלמידים שאנחנו מלמדים?
אין עקרונות, כשאתם לומדים אצלי אז אתם לומדים את העקרונות האלה במשך הלימוד, זהו. להיות כמה שיותר פתוח, כמה שיותר מגלה את כל הדברים האלה, לגדל מתוכם האנשים בוגרים שמבינים איפה הם נמצאים, לא עיוורים. אין עקרונות, את כל העקרונות רב"ש כתב. כמה שיותר מהר אם אפשר, צריכים לבדוק, אבל כמה שיותר מהר לעשות מהתלמידים קבוצות. אז קבוצות לימוד, לא קשר ביניהם כמו בחברה אלא כמו בין התלמידים, שבכל זאת יש עזרה הדדית והם כולם נמצאים ביחס יפה זה לזה ולאט לאט להתקרב לחברה.
אני שמעתי שאתמול הייתה לכם, קבוצת מוסקבה, פגישה יפה עם החברים מבולגריה ועוד קבוצות. הייתה באמת הרגשה טובה?
תלמיד: כן, מספר עשיריות מקבוצת מוסקבה, מישהו נפגש עם בולגריה, מישהו נפגש עם קבוצות מטריבלטיקה אבל זאת עבודה יומיומית שאנחנו עושים בצורה קבועה כדי לעורר את החברים מאירופה וכדי להתעורר בעצמנו, וכל יום אנחנו מתחלפים. אמנם אתמול ושלשום לא היה איזשהו לו"ז מיוחד, אבל כל עשירייה ממציאה לעצמה כזה לו"ז ונפגשת עם חברים מאירופה.
זה מאוד חשוב, זה יותר חשוב ממה שאנחנו אחר כך לומדים, זה מאוד מאוד חשוב. קיבלתי התפעלות גדולה מאירופה, עד כמה הם ממש מודים לכם וכמה הם שמחים שלא שוכחים מהם ומתקשרים, כי הם מרגישים בהרבה מקרים כאילו הם עזובים ואף אחד לא נזכר בהם בכלל ופתאום הם הרגישו כזה יחס. יפה מאוד, תודה.
שאלה: אנחנו ביום מיוחד של בעל הסולם ובאמת רצינו להבין איך אנחנו מגשרים על הפער הזה בין החיצוניות של המורה לבין איך שאנחנו מציגים את התורה שלו ומביאים אותה לתלמידים, כי החכמה שלו והדברים שלו מאוד מתאימים לזמן ולמצב הנוכחי, רק המראה החיצוני והקונספט של יהודי דתי, זה קצת יוצר איזה מחסום. איך אפשר לגשר עליו?
המורה מורכב משני חלקים, זה אדם מהעולם הזה שגם הוא מורכב מכמה, ומה שיש בו מהרוחניות. מה שיש בו מהאדם אתה לא יכול לקחת ולא צריך לקחת, כי זה הכול תלוי בחברה, בתרבות, במה שאתה נמצא ובמה שהוא נמצא. כל אחד מאיתנו הוא תוצאה מהחברה שאנחנו חיים בה והוא לא יכול לעשות מעצמו משהו אחר. כי כך החברה מקבלת אותו והוא חייב להתנהג בה בצורה כזאת, אחרת יחשבו עליו משהו שיזיק לו או לחכמת הקבלה.
ולכן אל תסתכלו עליי או על החברים שהם עם סימנים דתיים, או עוד משהו, אלא יש כאן דבר שאתה צריך לסלק מהראייה שלך, מהתפיסה, מההתפעלות שלך, שזה האדם. אדם, אתה יודע, אם היית רואה את משה מלפני שלושת אלפים שנה, או הרמב"ם מלפני אלף שנה, או עוד מישהו או אפילו האר"י, בעל הסולם, רב"ש שאתם רואים אותם בתמונות, אז היית רואה שוודאי אתה לא יכול להתייחס לצורה החיצונה, אלא מתייחסים לפנימיות. גם אנחנו צריכים כך להתייחס אחד לשני גם בקבוצה, גם בכל העולם. חשובה לי הפנימיות שבכולם ולא החיצוניות. יש בינינו אנשים ששייכים לכל מיני תרבויות ועמים ומי יודע מה קורה שם.
תראה מה שיש כאן על המסכים שלנו, ספרד, פרו, בלטיה, אודסה, פלובדיב, מוסקבה, קייב, ניו יורק, אז ודאי שיש אנשים עם מנטליות שונה, עם רמת חיים שונה, עם הסתכלות שונה על החיים. לכן את זה תמחק, תמחק את ההתפעלות מכל אחד.
אני לא מסתכל על זה, אני מסתכל רק על דבר אחד, קשר שלו עם הבורא. ה"חדק" הזה, קשר שלו עם הבורא אותו אני צריך. אני צריך אותו, אני צריך לאסוף את הקשרים האלה לבורא מכולם, כמו שאני קוטף איזה פירות, את אלו אני צריך. אני רוצה להתחבר לקשרים שלהם לבורא, יש להם כבר קשרים, אחרת הם לא היו לומדים איתי יחד.
אז אני צריך לחזק את הקשר שלי עם הבורא, על ידי מה? על ידי זה שאני מתקשר לכל חבר וחבר דווקא להבחנה הזאת בו, וכך אני מתקשר לבורא. אז אומרים לי, מספיק לך עשרה, אם אתה מתקשר לתשעה חברים ואתה העשירי בטוח שאתם כבר יכולים להשפיע לבורא, בטוח שבזה אתם כבר כמו שמצלצלים לו בדלת והוא פותח.
אבל זה בתנאי שאתם עשרה, מניין. מניין זה נקרא נספר, שבא בחשבון, שפחות מזה לא מזהים. אבל עשרה כן מזהים, עשרה ברוחניות זה כמו אחד. אם עשרה כאחד, אז הם מתקבלים כאחד. זה ההבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני, ששם רק חיבור בין עשרה הוא מורגש. לכן זה מה שאנחנו צריכים לקבל מאחרים, ובזה אנחנו חושבים שסביב העולם אנחנו לא שונים זה מזה. לא אכפת לי או להתחבר כמו שהם, ועכשיו אתם בדיוק עשירייה יפה כזאת נמצאת על המסך, אז או שאיתכם או עם אלמטה, או עם בלטיה, או עם ניו יורק, קייב, פיטר, טורונטו, לא חשוב, העיקר שיהיו עשרה. אם אנחנו מתחברים עשרה כבר יש לנו גישה לבורא, אם אין עשרה צריכים לחפש.
אז אנחנו צריכים לעורר את החברים שלנו שנשארו בבית, שיבואו לפגישה, או שיתקשרו כמוכם וירטואלית. זה מה שחשוב. זה שבנינו קשר וירטואלי ואני מקווה שיהיה לנו ככה סביב העולם בכלל מנוע כזה שיוכל לחבר אותנו בצורה עוד ועוד יותר פנימית, זה בעצם אותו הכלי שעל ידו אנחנו שוב מגיעים לבבל. אבל בבל כבר מתוקנת, כי מצד הטבע אנחנו בבל, ולמעלה ממנו אנחנו מחוברים. תסביר לנו עוד משהו, מה קורה לכם.
דיווח קבוצת ספרד.
שאלה: דיברנו על החשיבות, על המרכזיות של המורה במימוש של השיטה, האם זה אפשרי לממש את המטרה בלי הדרכה חיה של מורה מקובל?
יכול להיות. אני לא יודע. יכול להיות שיש איזו קבוצת אנשים ששומעת מה לעשות עם עצמה, איך להתחבר לפי שיטת הרב"ש ולפי דרכו של בעל הסולם, והם ברצינות ממש רוצים לממש את זה ומגיעים להחלטת החיבור ועומדים על זה. השאלה האם הם יכולים לעשות ביקורת על עצמם והאם זה נכון? בכל זאת איזשהו סיוע מלמעלה הם צריכים.
אם לא הייתי עכשיו מעורר חיבור בכלי העולמי, האם זה היה מתעורר לבד? כל פעם אתם מרגישים, פעם בכמה חודשים יש משהו, איזו קפיצה חדשה, ואז אנחנו קופצים עליה וכך מתקדמים. האם הם יכולים לעשות את זה, לבד אני לא יודע.
זה הכול תלוי במקיף, זה הכול תלוי איך מעוררים אותם, עד כמה שצריכים אותם, עד כמה שהם דרושים, עד כמה שהם מרגישים על עצמם חובה לספק לבורא מה שהבורא צריך. אנחנו נעשים כשותפים לבורא כי אנחנו כאן כביכול רוצים להיות נציגים שלו בעולם, של השיטה שלו, של התכנית שלו בלהיטיב לנבראיו ולתקן את הנבראים ולחבר אותם וכל האנושות יחד שיהיו כולם כאגודה אחת. בזה אנחנו משתדלים איכשהו להתקרב למימוש הזה.
האם הם יבינו את זה נכון אני לא יודע, הכול תלוי בזמן, זה כמו שבעל הסולם כותב על עצמו, שזכיתי לא בגלל שאני ככה וככה אלא שהזמן, הכלי הכללי השבור צריך מישהו שיבוא ויתקן אותו, ואז "זכיתי לעיבור לנשמת האר"י", שהיא צריכה להופיע, היא צריכה לעשות משהו, זה נשגב גם ממני, מעצמי, אבל זו ממש התכנית העליונה, כאן אנחנו צריכים להבין, כל בן אדם שיהיה איש א-לוהי, הוא סך הכול איש.
תלמיד: אבל בכל זאת יש משהו בשיטה, במרכזיות של המורה כאיזה סוג של הדרכה פנימית שמתרחשת בינו לבין התלמידים שמתרחשת בזמן השיעור, בעיקר כך אנחנו מבינים, זאת אומרת לא מספיק רק לקחת כתבים ולנסות לממש אותם אלא להיות נוכח בזמן שהמורה מוסר את השיעור ושם לעשות איזו עבודה ביחד וכלפיו ומולו וכן הלאה.
כן.
תלמיד: אז מה המרכזיות בימינו, במיוחד עבורנו, עבור הכלי העולמי במקום הזה שנקרא שיעור?
ללמוד שחיבור הוא המטרה ואנחנו צריכים כל דבר ללמוד רק כדי לממש את המטרה הזאת. חיבור בעשיריות, חיבור במאות וחיבור באלפים, חיבור של כל באי העולם, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד, אז בצורה כזאת אנחנו באמת נזכה לכל דבר שהבורא רוצה למסור לנבראים וזה יעבור דרכנו ואנחנו צריכים להשתדל להגיע לזה, שאנחנו נהיה חלק ממנגנון המערכת המקשרת את הבורא עם כל באי העולם.
תלמיד: מה המורה מעביר בשיעור שהוא לא מעביר בכתבים?
אי אפשר להגיד מה זה, זאת רוח פנימית, זו גישה לחיים שאי אפשר למסור במילים. בזמן שאתה לומד מוזיקה אפילו ממישהו או משהו זה ברור שאתה מקבל את הפנימיות שלו עם זה, פנימיות גשמית אבל בכל זאת מקבל משהו, צורת חשיבה, שאלות ותשובות, כל מיני דברים כאלה, זה הכול בונה את האדם, זה מפרמט אותו ואז דרך הצורה הזאת שהוא מקבל הוא כבר [נכלל].
לכן הוא נקרא תלמיד, במה הוא תלמיד? בזה שכשהוא למד מהמורה, קיבל את צורת המורה ואז הולך עם זה קדימה, אי אפשר אחרת, כך אנחנו כולנו תלמידי אדם הראשון, אנחנו כולנו יוצאים מכל המקובלים.
תלמיד: קודם כל רציתי להגיד שכן, אנחנו דורשים את הפתיחה של התפילה ליום כיפור זה מאוד מאוד חשוב, כולנו היינו מחוברים מצפון אמריקה. למשל היו קרוב ל 100 אנשים, כל קבוצת ניו יורק הייתה מלאה באנשים, ראינו שיעור חוזר אבל ממש ביחד, עשינו סדנאות, זה היה מאוד מיוחד, כמובן שהיינו מאוד רוצים להיות אתכם ביחד באותו השיעור.
רציתי לשאול שאלה על משהו שאמרת היום, זה קשור לקושי ולרוך, כי יש לנו את העניין הזה שמצד אחד אנחנו רוצים כאילו להגיד לאנשים תעשה ככה, תעשה ככה, חשיבות וכולי, מצד שני צריך להגיד טוב, אנחנו לא רוצים לקחת ממישהו את הבחירה החופשית ולעשות כפייה, בשום אופן. מה הקו המנחה בדברים האלה כי יש לנו תרגילים חדשים, יש לנו עשיריות, מה הקו המנחה שאנחנו עובדים בין הרוך והקושי הזה, בין "חייבים חייבים" ומצד שני כאילו צריך להיות מקום לכל אחד לבחור?
אנשים שבאים אלינו הם צריכים להתחיל ללמוד בלי שום התחייבות, אחר כך הם לאט לאט נכנסים להתחייבות שזה חיבור, שזה חלק יותר ויותר מסור לחיבור, בעצם כלום חוץ מזה אבל אנחנו צריכים לפני זה ממש למלא אותם בידיעה שהחיבור זה התיקון שלנו, שאין [משהו] חוץ מזה, תיקון זאת אומרת גילוי הרוחניות, אחרת אנחנו נשאר בהמות.
לכן אתה אומר במה מגבילים אותם, מגבילים את התלמיד בזה שאם הוא רוצה להמשיך הוא יכול להמשיך, אבל רק בתנאי שהוא מתחבר, אם הוא לא מתחבר אז הוא לא מתקדם, אם הוא לא מתקדם אז הוא הופך להיות לנטל, איך יכול להיות? יש כאלו אנשים שהם לא מתחברים עם אחרים.
אבל כאן השאלה, האם הוא לא מסוגל לזה או שהוא מלכתחילה אומר זה לא בשבילי בלי לבדוק, כאן זאת בעיה. בקיצור צריכים לסבול ולתת לכל אחד את הזמן שלו עד שיבין וזה יכול להיות כמה שנים, עד שיבין שבכל זאת חיבור זה הכרחי, זה לא מישהו שהמציא את זה ולא כמו בגן ילדים שאומרים ש"תהיו מחוברים, ילדים טובים", אלא זה תיקון הבריאה, זה הכול.
תלמיד: כן. יש למשל חברים בעשירייה שהם שומעים אותך אומר, "שמע, אם אתה לא בא לשיעור בוקר אתה לא תלמיד שלי". אז הוא אומר, "שמע, אני חבר שלך בעשירייה, אתה לא בא לשיעור בוקר אתה לא חבר שלי, אני לא רוצה לשמוע אותך בסדנה,." יש כאילו בלבול לא קטן לאנשים.
זה לא בלבול, זה כל אחד איך שהוא מקבל את התנאים של העולם העליון. כולם רוצים לבוא ולהרגיש מה זה העולם העליון, המערכת העליונה שמנהלת אותנו, מסדרת, ממלאה אותנו, נותנת לנו אפילו גשמיות, וחיים גשמיים. אבל זה שאנחנו צריכים בשביל זה להיות מחוברים יחד כדי לקבל באמת ההתרשמות הנכונה מהעולם העליון, כדי להיות בתגובה, בהעלאת מ"ן, קבלת מ"ד, את זה אנחנו לא יכולים להסביר לעצמנו, לא יכולים, כי האגו שלנו יותר חזק, ופועל עלינו בצורה כזאת שלא כל כך נותן לנו.
אז צריכים לזה זמן. צריכים לזה התמדה. אבל מפני שכל העולם כבר מתקרב לזה, אז אין ברירה, כולם יקבלו. לכן זה שהן מתקוטטים שם בקבוצות, תשאיר להם שיתקוטטו, מה לעשות? אתה חייב רק כל הזמן להשתדל לתת הסבר, שהחיבור הוא צריך להיות למעלה מהכול. אבל לא בכפייה, וזה חשוב.
זאת אומרת שכל אחד יבין, אני לא נמשך לחיבור בגלל שיש לי אגו גדול. מצד אחד, זה טוב שהוא גדול, אז יהיה לי כלי גדול יותר. מצד שני, הוא לא טוב, כי אז אני צריך לבטל אותו, וזה קשה. כל זה מצד אחד. מצד שני אתה יכול להגיד כך, אתה תבטל בכמה שאתה מסוגל את עצמך, כי בכל זאת כלי הוא כולל עשרה, זה לא האגו שלך שהוא הופך להיות כלי, באגו שלך אתה יכול להצליח בעולם הגשמי, ואילו בעולם הרוחני אתה יכול להצליח רק ממספר החיבורים בלבד. מספר החיבורים, או עשר או מאה, או אלף, כמו שמשה ספר שם את עם ישראל.
אדם אחד, הוא נקודה אחת, מספר אחד בלבד. ואין כאן יותר גדול, פחות גדול, הגודל שלו נמדד לפי המספר. זה כמו במחשב, לפי מספר הספרות שהוא מחבר. וכל אחד מהם, אחד ולא יותר. אחד עם עביות גדולה, אחד עם עביות קטנה, זה לא חשוב.
תלמיד: אתה אמרת לדרוש. הייתי רוצה לדרוש, שתחזור לכתוב שוב את הטוויטר. כיוון שאנחנו דיברנו על ההכנה לשיעור, אני תמיד הייתי קורא דווקא את הטוויטר שלך כהכנה לשיעור. דווקא עכשיו כתבת לפני השיעור, וזה כיוון אותנו בצורה הטובה ביותר לשיעור. אז בבקשה, אם אתה יכול לחדש את העבודה שלך בטוויטר.
אני לא כתבתי. אני לא כתבתי, זה בינינו ככה. אני כבר אולי חודש או יותר מזה, לא כותב שום דבר. נתתי את זה למישהו לכתוב, וכותבים. למה? אני אגיד לך, אני לא מרגיש שאני יכול לכתוב איזה חידושים. להחזיק את הטוויטר, אז שיהיה. ומה, להשאיר אותו ריק? לכן נתתי אותו למישהו. זה לא אני. אני מבטיח לכם שאני אעשה שם סימן, שעד כה זה אני הייתי, ומאז והלאה אני חושב שזה כבר חודשיים אפילו שלושה אולי שאני עזבתי את הטוויטר. מה לעשות.
אבל כתבתי לכם, יש לך חיקו, יש לך תהילים, יש לך הכול. אני חושב שאפשר להפוך אותו, ושוב לקרוא, כי אלה דברים שהם לא שלי, זו התרשמות מ.. לא יודע, אני לא מרגיש לחץ. אני צריך לכתוב מתי שיש לי לחץ. מאיפה? אין. וגם אני אגיד לך עוד יותר, היום העולם נעשה כל כך חד, כל כך קריטי שאני מפחד לכתוב בשמי דברים שהייתי מתפרץ וכותב, כי אני מפחד שזה יזיק לארגון, לתלמידים. ולכן אני כותב דברים פושרים כאלה לענייני דיומא, ממה שקורה מהיום למחר. אבל אני אשתדל. אני שומע. בסדר. לתלמיד היקר שלי אני אשתדל. חכה, אני אתחיל לכתוב.
תלמיד: פשוט, אני זוכר ככה שאפילו לפני שלושה חודשים, כתבת בדרך כלל אותם הדברים שאחרי זה היינו מדברים עליהם בשיעור הבוקר, ולכן זאת הייתה ההכנה הטובה ביותר לשיעור עצמו.
בסדר. שומע. טוב. אני אקח חומר למחר, ואשתדל ממנו לעשות כזה סיבוב בטוויטר.
שאלה: שאלה שנייה בנושא השיעור, הרבה פעמים אני שומע ממך כזאת השוואה שבעל הסולם והרב"ש, זה היה משהו דומה לקשר כמו האר"י והבעל שם טוב. אתה יכול איכשהו לפרט טיפ טיפה?
האר"י לא הפיץ חכמת הקבלה, הוא כתב את כל הספרים האלה, ולימד רק קבוצה קטנה של אנשים. ובאמת הוא לימד רק תלמיד אחד מתוך הקבוצה הזאת, שזה מרח"ו. כך גם בעל הסולם, הוא היה כולו שקוע בכתיבה שלו, אפילו אם היו לו מעט תלמידים. בהדפסת הספרים שלו הוא בעצמו היה מסדר את האותיות, כדי להדפיס את הספרים. אחר כך מזה הייתה בעיה לו עם העופרת, ויכול להיות שמזה הוא גם חלה אחר כך בסרטן. עד היום האחרון הוא היה מאוד צנוע, לא יצא לקהל הרחב, אומנם שרצה לדבר כמו שאנחנו יודעים, עם הממשלה, והדפיס עיתון שסגרו אותו, וכולי. אבל אתה רואה, לא נתנו לו את זה גם מלמעלה, גם מ[הסביבה].
ורב"ש גם פעל בצורה כזאת. הוא היה מאוד סגור, היו לו תלמידים שנשארו מבעל הסולם, ועוד קצת תלמידים שהגיעו מישיבה "דבר ירושלים" במאה שערים, שאותה החבר שלו ניהל. גם אני הייתי שם, אז הוא נתן שם כמה שיעורים ברמח"ל, "דרך מצוותיך", שזה מותר. אבל היו תלמידים שאחרי הישיבה הגיעו אליו. הם גמרו את הישיבה, התחתנו, הגיעו אליו, וכך נשארו. אבל הם לא היו הרבה תלמידים. כשאני הגעתי, חוץ ממילר, כל היתר היו באים רק לחגים. ולכן גם לו לא היו תלמידים.
אם אני לא הייתי מגיע, ואחר כך לא הייתי מושך את החבר'ה האלה מתל אביב, אז על רב"ש לא היו יודעים בכלל. הוא גם לא היה כותב אז מאמרים. כך נראה לי. כי הוא התחיל לכתוב רק בלחץ שלי שאמרתי, אין מה לתת לתלמידים. ואני לא ידעתי שהוא יכתוב דווקא על זה, כי לא דיברנו אתו על חיבור בין התלמידים. על חיבור בין התלמידים, לא דובר בכלל. ולכן לא רב"ש ולא בעל הסולם..
אבל שהבאתי תלמידים לרב"ש, כבר התחלתי לראות אדם אחר לגמרי. אז הוא התחיל לעבוד, וכל הזמן לחשוב, איך לכתוב. הוא היה נוסע באוטו וכבר ראיתי שאין לי עם מי למדבר, כי הוא כל הזמן היה חושב ככה וככה, איך לכתוב ואיך לעשות, והיה מסובב את הראש ואת האצבעות. ככה זה היה. זה היה חי. בהתחלה הוא היה כותב, אחר כך הבאנו לו מכונת כתיבה עם האצבע אחת שהוא היה מתקתק, מכנית. אחר כך חשמלית. אחר כך התחילו ימי המחשב, וחשבתי להביא מחשב, אבל ראינו שבכל זאת היה יותר נוח לו לעשות את ההדפסה חשמלית, ועם טיפקס לתקן.
אז רב"ש, נגיד בשש שבע שנים האחרונות, מ-83 עד 90-91 היה ממש חי עם התלמידים, וכתב בשבילם. לכן אנחנו הולכים לפי השיטה של רב"ש בקבוצה, ומטרת הבריאה לפי בעל הסולם, האר"י ולפי רשב"י.
שאלה: קבוצת בלטיה בדאגה רבה, ושמחה והתרגשות הייתה רוצה להכריז על פעולה מעשית בהשתוות הצורה עם הבורא. יש לנו בשעה 05:45 מפגש של ערבות טים, שבו אנחנו נתחבר בעשיריות, במאות, שם אנחנו נקבל התרשמות מהעליון ונקרב את החשיבות של הכנס בבולגריה הבא עלינו לטובה.
הכינו את זה בולגריה, בלטיה, מוסקבה, ומזמינים את כל החברים, ומבקשים תמיכה.
מצוין, תודה. תשלחו לי בבקשה לינק לפגישה.
תלמיד: גם הכלי הישראלי רוצה להכריז התקפה של חיבור. כל הקבוצות בישראל והקבוצה בפתח תקוה כמובן, בהתקפה של חיבור לקראת סוכות, בחג סוכות. כמה דברים שאנחנו נעשה. ביום ראשון בשיעור הבוקר שזה ערב החג, כל הקבוצות בכל רחבי ישראל יהיו בנוכחות מלאה. אנחנו מבקשים מכל החברים להגיע, כמובן לכל החברים בכלי העולמי יהיה גם מאוד נוח, כי זה יום ראשון שהוא יום חופש. פשוט לעשות מאמץ להביא כל חבר לשיעור הבוקר, שיהיה לנו שיעור בוקר עוצמתי וחזק. זה ביום ראשון, בערב החג בשיעור הבוקר.
ביום הראשון של חול המועד סוכות, שיוצא ביום שלישי בשבוע, וביום למחרת יום רביעי בשבוע, יגיעו לכאן הקבוצות מהכלי הישראלי. לא רק הקבוצות, אלא גם התלמידים מהנקודה שבלב והתלמידים של המכללה. כל ערב יהיה פה ממש כנס. יהיו פה יותר מאלף חברים וחברות בכל אחד מהערבים האלה. יהיה שיעור מ-17:30 עד 19:00 ומיד לאחר מכן סעודה שמחה בסוכה. כמובן שכל החברים מהכלי העולמי מוזמנים להצטרף לשיעורים האלה, ולסעודות במהלך כל החג כולו. תודה רבה לכולם, שנצליח.
אבל יום ראשון זה עדיין לא בסוכה.
תלמיד: יום ראשון לפנות בוקר אנחנו פה, אנחנו עוד לא בסוכה.
הבנתי, היה לי בלבול.
שאלה: איך אנחנו יודעים שאנחנו ראויים להיות אלה שממשיכים את דרכו של בעל הסולם, כנראה, וששאר הדורות גם ישיגו את העשירייה הגלובלית האחת?
אני מקווה שאנחנו כבר בדורנו נשיג גם עשירייה גלובלית. כי הדברים האלה הם מתרחשים מהר מאוד, וכל פעם התאוצה היא יותר ויותר, ולכן אין לנו שום בעיה להשיג את גמר התיקון. אני הולך על כול הקופה, וכך צריך להיות כל אחד ואחד. אנחנו צריכים להגיע לזה. נקודה. לְמה שנגיע זה הבורא שיקבע, אבל אני חייב להרגיש את עצמי כנמשך לגמר התיקון.
אם בעל הסולם קבע את זה כדור אחרון, אז אנחנו רואים, באיזה צורה אנחנו יכולים להתקיים. באיזה תמיכה מכל העולם אנחנו כבר מתקיימים. לפני עשרים שנה לא חלמו על זה בכלל, אתם לא מבינים שהמערכת היא כזאת שכל כך הרבה אנשים לומדים מהו תפקיד האדם בעולם הזה, מוכנים להסכים עם זה, ומשתדלים לממש את זה. זה דבר שלא היה דבר כזה בכלל, זה סימן של סוף הגלות שאנחנו חייבים לתקן את כל העיוות הזה.
שאלה: בהקשר לבעל הסולם, אמרת שעלינו להיות אסירי תודה. והייתי רוצה לדעת מהי בעצם הודיה או להיות אסיר תודה ברוחניות, והאם יש דרגות שונות של להיות אסיר תודה?
אנחנו צריכים לממש את התורה שלו, ולדעת שמה שהוא אמר, אני מממש. אני בזה מסור לו, לדרכו. הוא דאג להעביר לנו את ידיעת הבורא, ושיטה איך להשיג אותו, ואנחנו מממשים. זה בעצם מה שאנחנו חייבים גם לבעל הסולם כמקור שלנו, וגם לבורא כהמטרה שלנו.
(סוף השיעור)