שיעור בוקר 21.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Fi3cx0jd?c=bYWFZ94R&mediaType=video

רב"ש ב', "שלבי הסולם", עמ' 791,

מאמר "מהו חטא גדול או קטן, בעבודה (1989)"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', ששייך ל"תלמוד מסכת סוכה", "מהו חטא גדול או קטן, בעבודה".

אנחנו באמת לא יודעים מה זה חטא גדול או קטן, ומה זה שכר גדול או קטן. כי כל פעם כשאנחנו עולים ממטה למעלה למדרגה יותר עליונה, אנחנו לא מבינים את השכל של המדרגה העליונה, אנחנו לא מבינים את החוקים של מדרגה יותר עליונה, כי למדרגה יותר עליונה יש יותר כלי בעל מנת להשפיע שהוא חסר לי. ואם זה יותר כלי, כלי שאין לי, אז כאילו שיש לי עכשיו אפס, ואני צריך לקחת איזה ראש שאין לי בו שום דבר, ואז אין לי מחשבות ואין לי קנה מידה למה שקורה במדרגה יותר עליונה. לכן אני לא יכול להעריך מה זה שכר ועונש, מה זה חטא גדול או חטא קטן, מה זה שכר גדול או קטן, זה ממש לא לפי המצב הנוכחי שלי. לכן כל העבודה ממדרגה למדרגה היא תמיד למעלה מהדעת.

אי אפשר לתאר במדרגה יותר קטנה מה זה נקרא יותר על מנת להשפיע, באיזו צורה, ומה השכר במדרגה יותר עליונה - שיותר להשפיע יכול להיות שכר, זה לא מתקבל על הדעת של המדרגה התחתונה. לכן כל הדברים שאנחנו רוכשים בעלייתנו ממטה למעלה הם דברים שנכנסים בנו לגמרי לא לפי השכל שלנו, לא לפי החשבון שלנו. אלא המאמץ פותח לנו יכולת חדשה, מביא לנו מסך חדש, ואז אנחנו באמת רוכשים ארץ חדשה, שמיים חדשים, ואז מבינים מה זה נקרא עליון.

לפני זה צריכים ללכת ב"אמונת חכמים". מה זאת אומרת אמונת חכמים? להאמין במה שהם אמרו. מה זה להאמין במה שאמרו החכמים? זה אומר לבקש מלמעלה שיהיה לנו כוח לקיים את העצות שלהם. הם אומרים לקפוץ מהגג, אני לא יכול לקפוץ מהגג, זה מעל השכל שלי, אני לא מסוגל, אני יודע שמזה יכולים להיות רק דברים רעים. כתוב בספרים שאני צריך להשפיע, צריך לתת הכול, לא לחשוב על לעצמי. אם אקפוץ מהגג, יכול להיות שיקרה לי איזה נס, אז אני סוגר עיניים, מוותר וקופץ.

הייתי עכשיו באמריקה, נפגשתי עם משפחה שהבן שלהם קפץ מקומה 100 כשנשרפו "התאומים". לא הייתה לו ברירה, הוא חשב שאולי בזה הוא יינצל, העיקר לצאת מהשריפה הזאת שהייתה בפנים. אנחנו רואים שאדם מסוגל לעשות חשבון ברגע אחד, כשנראה לו באחוז קטן ביותר ששם יכולה להיות איזו הצלחה. אנחנו רואים שכך אנשים עושים, קופצים, אפילו שלפי השכל נראה שלא יכולה להיות כאן תוצאה טובה.

אבל ללכת למעלה מהדעת, לא לחשוב על עצמי, לחשוב רק על אחרים, אני לא מסוגל לתכנן דברים כאלה, לתכנת, לפעולה כזאת אני לא מסוגל בכלל להתקרב. החכמים אומרים שכך צריכים לעשות. אז ודאי שכאן מלכתחילה אני צריך לרכוש כוחות כדי בכלל לשמוע דבר כזה, לקבל אותו כדבר חשוב, שזה דבר הכרחי, שבלי זה אני לא יכול להתקיים, בלי זה אני מת. צריכה להיות אמונת חכמים, מה זו אמונת חכמים? לרכוש כוח אמונה כדי לקיים מה שאמרו חכמים. לשם זה מלמעלה צריך לבוא אליי כוח, שכל, שאני בעזרתם אוכל לעשות דבר שהיום אני לא מסוגל אפילו לשמוע עליו.

אחר כך הוא כותב על גודל העבירה וגודל המצווה. לפי הרצון לקבל שלנו שזה הכלים שלנו, כל אחד דן לפי דעתו, לפי שכלו. "אין לדיין מה שעיניו רואות" כך גם התורה אומרת לעשות, זאת אומרת לא להיכנס לאיזה מין שקר ולהשלות את עצמו. אז אני בודק לפי הטבע שלי, לפי התכונות הנוכחיות שלי, מה זה נקרא יותר טוב? יותר לקבל. מה זה יותר גרוע? זה להפסיד בכלים דקבלה שלי. לפי זה נראה לי, כפי שאני מבין, שמצווה גדולה מביאה לי יותר תועלת ברצון לקבל, ומצווה קטנה מביאה לי הפסד ברצון לקבל, פחות רווח. וחטא, גם אותו אני לא בודק לפי המעשה שעשיתי, אלא אם אני מפסיד.

כלומר אין בשבילי מצוה או חטא, יש בשבילי רווח או הפסד, כי אני חושב רק על עצמי. והמושגים מצוה וההיפך ממנה חטא, שהם כלפי הבורא, הם בכלל לא שייכים לי עכשיו. אלא אם אני ארכוש מלמעלה כוונה בעל מנת להשפיע, אעשה צמצום ולא אחשוב על עצמי, והמחשבות שלי יהיו רק כלפי הבורא, אז ככל שהמחשבה תהיה יותר כלפי הבורא, זו תהיה מצוה גדולה יותר. ככל שהמחשבה תהיה פחות כלפיו, זו תהיה מצוה קטנה יותר. לפי הרווח שבבורא, לפי זה אני אשקול את המעשים שלי שאז הם ייקראו מצוות. וההיפך מזה, אם חס ושלום יכול לקרות דבר כזה שהקשר עם הבורא הוא כדי שיהיה לי רווח מהקשר הזה, אז זה נקרא עבירה. ככל שאני ארצה להרוויח ממנו יותר לעצמי, זה ייקרא חטא גדול יותר, וההיפך, ככל שפחות, זה יהיה חטא קטן יותר.

על מצוות וחטאים, שגגות או זדונות, אפשר לדבר רק בקשר עם הבורא. אם אין קשר עם הבורא, אם אין כוונה ליהנות ממנו דווקא או להנות לו דווקא, אז אין מצוות ואין עבירות, האדם הוא בתוך עצמו. הוא בונה מערכת וחושב שעל ידי דברים כאלה וכאלה יהיה לו שכר למעלה אחרי 120, או שיהיה הפסד, אז הוא בונה מערכת, מה כדאי לו לעשות בעולם הזה כדי להרוויח עצם לעתיד. אצלנו הם לגמרי לא נקראים לא מצוות ולא עבירות, אלא האשליות שלו. כל דת ודת בונה לעצמה איזו מין מערכת כזאת, רשימת מצוות ורשימת עבירות כביכול. גם האנושות משתמשת בדברים האלה למוסר, לחינוך, שכר בעולם הזה, שכר בעולם הבא.

מה שאין כן, המצוות והעבירות האמתיות שהקבלה, שהתורה מדברת עליהן, הן רק ביחס לבורא, מה האדם רוצה בקשר ישיר עמו. מתי הן מתחילות? מעל המחסום, כשאדם נכנס באמת לקשר עם הבורא. שם הוא נכנס להשגחה שנקראת שכר ועונש, מפני שאז הוא בודק את עצמו כלפי היחס שלו לבורא, האם היחס שלו הוא בעל מנת להשפיע או בעל מנת לקבל, כמה הוא רוצה יותר להשפיע או פחות, כמה הוא רוצה לקבל לעצמו אולי חס ושלום. לפני המחסום, כשאדם נמצא בהשגחת הסתר כפול או הסתר רגיל, אז בטוח, כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהוא עושה או זדונות מתוך זה שהבורא נסתר כפול, או שגגות מתוך זה שהבורא נסתר רגיל. ואין לאדם שום אפשרות לעשות משהו אחר.

אנחנו רואים מכאן שמצב האדם תלוי רק במידת התגלות הבורא אליו, שזה נקרא אמונה. אם הבורא מתגלה לאדם, אז האדם רוכש תיקון ביחס שלו לבורא. לזה אנחנו צריכים קודם באמת להגיע, להצטייד בכוח האמונה, ואז נוכל לבצע פעולות שנקראות דברי חכמים. מי שרוצה לרכוש חכמה, אז על ידי כוח האמונה, כוח המסך שיש בו, הוא כבר ילך לעשות פעולות בעל מנת להשפיע, לקבל בעל מנת להשפיע, לרכוש את החכמה.

בקשר לבירור מר ומתוק, אמת ושקר, אנחנו צריכים לראות כאן דבר מיוחד מאוד שקרה על ידי השבירה. אפשר להסתכל על השבירה כך, שכלים דהשפעה שהיו כל כך קרובים לבורא, בדבקות עימו, ללא שום לכלוך, פתאום נשברו ונפלו לתוך כלים דקבלה, התערבבו עימהם, ירדו ממש למדרגות הטומאה, ואוי ואבוי מה שקרה. זה שהם נפלו מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, זה נקרא חטא. המצב הנוכחי נקרא חטא לעומת המצב שהיה להם קודם שנקרא מצוה.

מכאן אנחנו רואים שלעשות מצוות זה תלוי אם יהיה לנו מסך. את העבירות בהכרח אנחנו עושים אם אין לנו מסך. אנחנו לא מודדים ברוחניות את המעשה עצמו - יש לי מסך ואני עושה איזו פעולה, כי ברור שאני אעשה את הפעולה הזאת אם יש לי מסך. המסך והמצב הרוחני הנוכחי יחייב אותי, לזה אני כבר לא צריך לא בחירה ולא החלטה. כל הבחירה החופשית שלנו וכל המעשה שלנו, ששם אנחנו משתתפים, זה איך להגיע למצב שבו אנחנו קונים מסך, ולא שמבצעים משהו עם המסך לאחר מכן. לבצע, כבר כל טבע מבצע.

לכן צריכים להתייחס אחרת לפעולות שלנו. עיקר הפעולה שלנו היא לא פעולה עם הכוחות, אלא הפעולה היא איך להגיע לכוחות, איך לזכות לקבל את הכוחות. ההשתוקקות לדבר זו הפעולה שלנו וזה המצב שאליו אנחנו צריכים להשתוקק. כלומר להשתוקק להיות משתוקקים לקבל כוח בעל מנת להשפיע, שמצב ההשתוקקות יהיה המצב הטוב והרצוי ביותר שלנו. לא שכבר קיבלתי איזה כוח, כי ברגע שקיבלתי כוח אני צריך שוב להשתוקק לכוח עוד יותר גדול, לכוח השפעה עוד יותר גדול.

אנחנו לא בודקים את עצמנו בעשיית צעדים, אלא את הנכונות לעשות צעדים, שיהיה לי כוח לעשות צעד. ההכנה בשבילנו היא העבודה שלנו. גם עכשיו הכנה להגיע לפעולות אמיתיות, וגם אז הפעולות האמתיות הן לא הפעולות עצמן, אלא הכנה לכל מדרגה ומדרגה, לעבוד מתוך האחוריים. לפי זה, תמיד נראה את השכר והעונש לא כשאני מבצע פעולה, אלא שכר זה לקבל כוח מלמעלה דלהשפיע. ולבצע את פעולת הכוח הזה שקיבלתי, זה כוח הבורא, הוא בעצמו עכשיו מבצע בי, לזה בכלל אין לי מה לדאוג. זה נקרא עדות הבורא, כשהבורא מאיר לאדם, הוא מעיד שהאדם יעשה את זה בעל כורחו. על זה בכלל אין שום שאלה.

תלמיד: בתחילת המאמר הוא כותב משהו על מנהגי ישראל. מה זה אומר?

נקרא מההתחלה. "קודם כל אנו צריכים לדעת מהו נקרא "עבודה". זאת אומרת, במילת עבודה, שאנו משתמשים, מהו פירוש" שלה. "יש לדעת, שניתן לנו לקיים תרי"ג מצות התורה, וז' מצות דרבנן". כתוב בספר שאני צריך לקיים תרי"ג מצוות דתורה וז' דרבנן. "וכמו כן יש לנו לקיים את מנהגי ישראל, מה שגדולי ישראל הנהיגו, כל מקום לפי מנהגו". לתימנים כך, למרוקאים כך, לרוסים כך, יש הבדלים קטנים, אלה מנהגים. מה הם מנהגים? הם לא כתובים בתורה, בחומש, בתנ"ך, במשנה, בגמרא ממש, עד שיצאנו לפיזור, לגלות. אלא אחר כך, במשך הגלות, חכמים בכל מיני מדינות הוסיפו כל מיני מנהגים, וגם לפני זה. למשל חנוכה, פורים, לא כתוב על זה בתורה. יש סימנים שהדברים האלה צריכים לקרות, כי לפי סדר המדרגה בעולמות הרוחניים אנחנו רואים שהדברים האלה חייבים להיות, חנוכה ופורים. אבל בתורה עדיין אין על זה שום דבר, אנחנו יכולים לראות רק רמזים. אז יש לנו תרי"ג מצוות תורה, ז' מצוות דרבנן ומנהגי ישראל. "והם קבעו לנו, מהי מצוה גדולה ומהי עבירה גדולה". וכן הלאה.

מה אתה שואל?

תלמיד: מה זה בעבודה?

יש פה כמה דברים. יש קיום תורה ומצוות במובן שכתוב בתורה, כשהכוונה והצורה האמתית שלהן היא תיקון הנשמה. לנשמה שלנו יש רמ"ח איברים, שס"ה גידים, תרי"ג רצונות, שאותם אנחנו צריכים לתקן על ידי המסך בכוונה על מנת להשפיע, בעבודה מלאה בעל מנת להשפיע. ויש לנו עוד שבע מצוות דרבנן שהם ההיקפים שלהן. כל תרי"ג המצוות האלו נכנסות בז"ת, בפרצוף מהפה ומטה, וזה נקרא טעמי תורה בסך הכול.

חוץ מזה יש גם מנהגי ישראל. מנהגי ישראל הם דברים מלווים, תומכים, מביאים לקיום תרי"ג המצוות העיקריות. ועל ידי הקיום של כל תרי"ג המצוות, תיקון של כל רמ"ח האיברים ושס"ה גידים שיש בתוך הנשמה, של כל הרצונות שיש בתוך הנשמה, האדם מגיע לגמר תיקון נשמתו. זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות על הנשמה שלנו.

מהנשמה שלנו, בכל אחד יש רק נקודה שחורה. במידה שהאדם משתדל להגיע לתיקון הנשמה, במידה הזאת הנשמה מתחילה לפתוח את עצמה כלפי האדם, והאדם מתחיל לראות קצת את תרי"ג החלקים שלו עם ז' מצוות דרבנן, עם מנהגי ישראל בפנים. הוא מתחיל לראות את התשלובת הזאת, את סך כול הרצונות שלו, בעביות דשורש, בעביות א', בעביות ב', כלומר יותר עמוק, יותר מפורט, יותר משובח, במערכת יותר ברורה ובולטת. זה כמו עובר שגדל באיברים שלו, אחר כך תינוק, כך הנשמה מראה לנו את עצמה בהתאם למסך שאנחנו יכולים לעבוד עם האיברים האלו, עם הרצונות האלו בעל מנת להשפיע. זה נקרא "קיום תורה ומצוות" שאנחנו צריכים אליו להגיע.

לזה מגיעים האנשים שיש להם באמת דחף פנימי לתקן את הנשמה שלהם. מתי זה קורה? אחרי ההתפתחות הבהמית, אדם מגיע למצב שכבר בוערת בו הנקודה שבלב והנשמה מתחילה לדרוש את תיקונה. לפני זה האדם עובר זמן שבו הוא חי משך אלפי שנים בכל מיני רצונות בהמיים שלו, עד שמתחיל להרגיש את הרצון לתיקון הנשמה. הוא לא יודע שזה רצון לתיקון הנשמה, אלא זה נקרא "אחוריים של הנקודה שבלב". כך בעל הסולם קורא לזה ב"הקדמה לספר הזוהר".

כשהוא מתחיל להרגיש את האחוריים דנקודה שבלב, הוא מתחיל את זמן ההכנה שלו. זמן ההכנה שלו, זה שהוא צריך להגיע למצב שנקרא "לא לשמה" שמתוכו יכולים להגיע ללשמה. זה סדר של פעולות שהחכמים מייעצים לנו לעשות, לבצע, על ידם אנחנו מגיעים ללשמה, לעבור את המחסום, לקבל מסך.

הפעולות האלה שלפני המחסום נקראות "תרי"ג עיטין", עצות. מה זה תרי"ג עיטין? אנחנו עושים כל מיני עצות שהם אומרים לנו לעשות. אנחנו לא יודעים למה זה תרי"ג. אני עובד עכשיו על הרצונות שלי כלפי החברה, כלפי הלימוד, כלפי הרב, כלפי החיים שלי, אני מתבלבל ולא מסתדר, אני נמצא בניגוד לכל העולם, וכל העולם מפחיד אותי ולוחץ עליי, ואני רוצה ממש לצאת ממנו ולא יודע מה לעשות איתו, עם כל המאבקים הפנימיים האלה וכל הדברים שאנחנו עוברים יום יום. המצבים לא נעימים בטוח, זה נקרא צד אחד שבמטבע, ועד שלא עוברים מחסום אין רגעים טובים, כמעט ואין. אבל המצבים האלו כוללים בתוכם גם עבודה על אותם תרי"ג רצונות שלי, תר"ך רצונות עם שבע מצוות דרבנן, שבעה איברים דרבנן, ועוד מנהגי ישראל, בסך הכול. אני רק לא יודע על מה בדיוק אני עובד ועל מה בדיוק אני פועל.

גם אחרי שאני עובר מחסום, אני נכנס רק לעיבור. וגם אז אני לא יודע בדיוק על איזה איברים שלי אני עובד, איזה רצונות. אני בכללות עובד עליהם כשאני מבטל את עצמי כלפי העליון. רק כדי להיות תלוי בעליון, קשור אליו ודבוק אליו, אני מבטל בכללות את כל הרצונות שלי. עדיין אין לי עבודה פרטית עם כל איבר ואיבר שבנשמתי.

העבודה שלנו נקראת "זמן ההכנה". לא ברור מה עושים, לא ברור עם איזה רצונות עובדים, לא יכולים לספור את הרצונות, תרי"ג, תר"ך. גם אחרי המחסום זה לא מיד מורגש. עובדים על עביות שורש, על עביות א', אלו דברים שעדיין אי אפשר לראות בתוך הנשמה, את החלקים שלה, את המערכת שלה, הסדר שלהם, הקשר ביניהם, איך הבורא מנהיג אותה. בגלל זה העבודה העיקרית היא לבטל את עצמו, להיכנס ללא דעת.

לקיים מנהגי ישראל זה לקיים את עצות החכמים שאמרו לנו איך ועל ידי מה אנחנו יכולים להגיע לקיום האמיתי.

תלמיד: רב"ש כותב ש"גדול כיבוד אב ואם". מה זה "כיבוד אב ואם" ברוחניות?

"כיבוד אב ואם" ברוחניות זה נקרא על מנת להשפיע לאבא ואמא, שזו"ן מתדבקים באבא ואמא. מה זה "מכבדים אותם"? "כיבוד" זה נקרא שאתה מבצע את הרצון של אבא ואמא להשפיע לך, ואז אתה עושה הכול כמו שילד טוב עושה כלפי אבא ואימא בגשמיות. מה אתה עושה? אימא רוצה שאני אוכל, אז אני אוכל. אני אוכל על מנת להשפיע מפני שאימא שלי רוצה, אבל אני צריך רצון. ברוחניות זה לא ילך כמו שבעולם שלנו בשקר, אלא ברוחניות אתה צריך להשתמש בכל מיני אמצעים כדי שיהיה לך רצון.

רצון לאכול? לא, לאכול זה בתנאי שבזה אתה מהנה לאבא ואימא. בשביל זה אבא ואימא שלך צריכים להיות גדולים בעיניך, אז איך אתה יכול לקבל גדלות מהם או גדלות שלהם, על ידי אילו פעולות? אם אתה מחפש איך אתה יכול להגדיל את העליון בעיניך, ולהגדיל אותו זה תמיד מול הרצון לקבל האגואיסטי שלך, אז אתה עובד בעצם על להעדיף את העליון במקום את עצמך. זו העבודה.

תלמיד: מה זה להגדיל אותו מול הרצון האגואיסטי שלי?

ככל שהוא יהיה יותר גדול בעיניי לעומת למלא את הרצון לקבל שלי, אז אני אוכל לעבוד בעל מנת להשפיע לו במקום בעל מנת להשפיע לי.

תלמיד: רב"ש אומר שאותה מצווה יכולה להיות גדולה בעיני מישהו לפי גודל החשיבות שלה, לפי הגדלות שלה בעיניו. אבל מצד שני הוא כותב, "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", אז כביכול באותה מדרגה זה משהו מוחלט.

כן, נכון.

תלמיד: אז למה גמילות חסדים לדוגמה גדולה יותר מצדקה? מה זה בכלל גמילות חסדים?

אחר כך נדבר מה זה גמילות חסדים ומה זה צדקה. מהן הפעולות בעל מנת להשפיע שנקראות "גמילות חסדים" ומהן הפעולות בעל מנת להשפיע שנקראות "צדקה", ולמה זו יותר מזו, שזה במידת ביטול האדם כלפי העליון. בינתיים זה מספיק.

תלמיד: גם אמרת שהעיקר זה לא קבלת הכוחות אלא ההשתוקקות.

לא. אני אמרתי כך, אחרי שאנחנו מקבלים כוחות, הערכה, מסך, קביעת המצב, תמונה ברורה, מה שאנחנו מבצעים זה כבר פועל יוצא מהמדרגה שבה אנחנו נמצאים, לכן ודאי שבזה אין שום בחירה. אם אני רואה לפניי משהו ששוקל בעיניי מאה או אלף או מיליון, אז ודאי שאני אקח את המיליון. אלא אם אני לא אקח את המיליון ואקח את המאה, סימן שאחרי המאה יש לי משהו ששווה יותר ממיליון. יש עוד משהו שלא נראה לעיניים, אבל בטוח שאני מביא את זה בחשבון ובהתאם זה שוקל יותר מזה. לא יכול להיות אחרת.

הרצון לקבל הוא כל החומר שלי ובצורה כזאת אני עובד, אין פה חכמות. אין פה בכלל שום ויכוח איך הרצון לקבל יעבוד נגד, הוא לא מסוגל. האור והכלי בנויים בצורה מאוד מאוד פשוטה, תענוג וחיסרון. לכן אני צריך להשתוקק תמיד להיות נגד הטבע שלי במדרגה אחרת, במצב אחר ממה שאני עכשיו, וזאת נגד הטבע שלי, נגד מצב הנוכחי. אז איך אני בכלל אחשוב על זה, איך אני אקבל איזה רצון לזה, איך אני ארצה להרוס את עצמי, להרוג את עצמי, מה יש בטבע שלי שעוזר לי להיות נגד הטבע שלי.

יש את אותה הנקודה שנפלה, פרצה בתוכי, פרצה לתוך הרצון לקבל שלי על ידי שבירת הכלים, ואם אני מזדהה עם אותה נקודה, עם הניצוץ הזה, שבר מהמסך, ומתוכה אני מתחיל להסתכל כלפי "האני" שלי, והאני שלי קובע שהוא מזדהה דווקא עם הניצוץ הזה, ולא עם כל הרצון לקבל, כי הרצון לקבל הוא פרעה שאני צריך לעבוד נגדו, כמו משה כנגד הפרעה, אז כבר מתחיל להיות יחס אחר לגמרי. ומתוכו, אם יש לי הכרת הגדלות להיות שייך לנקודה הזאת, אז אני יכול להתחיל לבצע פעולות הכנה נכונות מתוך נקודת הניצוץ הזאת כלפי כל הרצון לקבל הגדול שהנקודה נמצאת בו.

איך אני אעשה את זה אם אין בי חוץ מנקודה הזאת שום כוחות אחרים? אומרים שהחברה צריכה לתת לנקודה הזאת תמיכה, ויש בחברה כזה כוח שיכול לספק לך כוחות כאלו כך שאתה תוכל ממש לרמוס את הרצון לקבל הזה כליל. תוכל לצאת ממנו ולעזוב אותו, לברוח ממנו, זה לא פשוט, לברוח ממנו בחושך, על ידי כל מיני תיקונים שאתה מזמין כביכול שהם יקרו עליך.

מאיפה אני מקבל את הכוח הצדדי הזה שלא נמצא בטבע שלי? אומרים שמהחברה, הבורא לא נותן. אם הוא היה נותן, אז זה שוב היה טבע, הייתי פשוט עובד לפי הטבע. לפי הטבע אין פה שאלה בכלל ואין פה בחירה ואין כאן נברא ואין פה שום דבר, זה תיאטרון בובות. לכן יוצא שהבחירה היחידה שלי היא ללכת לחברה ולהוציא ממנה את הכוח שיצטרף לנקודה שבלב לעבוד נגד הרצון לקבל, לעבוד נגד הפּרעה.

תלמיד: במידה שאדם מקבל איזו השתוקקות הוא מיד צריך להוסיף בהשתוקקות, אז מאיפה יש לו כוחות?

אנחנו באים עכשיו לאיזו מדרגה שעבדנו כדי לרכוש אותה, וכשבאים אליה מבצעים את הפעולה, זו כבר לא בעיה, בזה לא מתחשבים בכלל. עליתי למדרגה, עשיתי את הפעולה. הפעולה שעשיתי היא פועל יוצא מהכלים, התכונות, המחשבות הרוחניות החדשות על מנת להשפיע שרכשתי. מה הלאה? אם אני נעצר במצב הזה, אז נקרא שאני מת, אני נעלם. ברוחניות לא יכול להיות מצב עצירה, לכן אני שוב צריך להשתוקק למצב הבא.

תלמיד: מה יגרום לאדם להשתוקק למצב הבא?

מה שיגרום לו להשתוקק למצב הבא זה הרשימות שיש בו עם אח"פ דעליון שנמצא בתוכו. אנחנו עוברים עכשיו ל"תלמוד עשר הספירות" אז נלמד.

תלמיד: האם יש מצוות יותר חשובות ופחות חשובות?

כתוב לנו שאנחנו לא יודעים מה זו מצווה גדולה או קטנה.

תלמיד: הרבה דיבורים, אבל מה תכלס אנחנו צריכים לקיים מעצת חכמים?

מעצת חכמים אנחנו צריכים לקיים רק דבר אחד, לא להיות חכם.

תלמיד: חנוכה ופורים הם מצוות דרבנן ולא מנהג.

נכון, אתה צודק. אני רק רציתי להדגיש שהמצוות האלה לא מופיעות בתורה, יש עליהן רק רמזים. זה נכון שאלו מצוות דרבנן ולא מנהגי ישראל.

תלמיד: דיברנו על 613 מצוות שעל ידן אנחנו צריכים לתקן 13 איברים, שהם כנגד ז"ת הפרצוף, אבל בתיקונים אנחנו יכולים להשתמש רק עם גלגלתא עיניים?

נכון, גלגלתא עיניים שעל ידם אנחנו מתקנים את הז"ת, זה נקרא "קיום תורה ומצוות". כי אנחנו מבודדים גלגלתא עיניים מכלל כל הכלים השבורים, זה נקרא קיום "מצוות עשה", ויש שם אח"פ דעליה. ואנחנו לא יכולים לקיים את הכלים האלה בעל מנת להשפיע, אלא רק בלהשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא קיום מצוות "לא תעשה", "רמ"ח איברים שס"ה גידים". רמ"ח מצוות תעשה ושס"ה מצוות לא תעשה, וכולם שייכים לז"ת הפרצוף.

מתקנים אותם ועולים ל"מדרגת שבעת אלפים", זאת אומרת לקיום הכללי של כל המצוות האלו, ואז עוברים לג"ר. כל קיום המצוות נקרא "טעמי תורה". רוכשים, עושים מצוות, מקבלים אור פנימי שנקרא "תורה", על ידי קיום תורה, קיום מצוות וקבלת התורה.

כשמקבלים את כל האור הזה שנקרא "ז' ימי בראשית" עולים מז"ת לג"ר הפרצוף, ושם זה כבר נקרא "סודות התורה". ואת סודות התורה, ג"ר הפרצוף אנחנו צריכים כל הזמן לכסות, ואחר כך כשאנחנו גומרים את התיקון הכללי, נכנסים לג"ר הפרצוף ושם אנחנו כבר רוכשים את המחשבות של הבורא, את התכניות של הבורא, מה שהיה לפנינו כביכול, זה נקרא "סודות התורה". אז הדרך שלנו היא לכסות את הג"ר, לקיים את הז"ת, ואחר כך להגיע לקבלת הג"ר.

בג"ר אנחנו לא צריכים לעשות שום פעולות של תיקון, אנחנו כבר מתוקנים, אלא שם זה כבר איחוד עם הבורא, על ידי זה שמשתמשים בלב האבן המתוקן על מנת להשפיע, מורידים את כל הבריאה עד המדרגה הנמוכה ביותר, זה קורה באלף השמיני, התשיעי והעשירי, ואז עולם האצילות מתפשט עד הנקודה דעולם הזה.

אלה דברים שאנחנו לא כל כך יודעים עליהם, לא מבינים אותם, פשוט מפני שאפילו אלה שנמצאים בתיקונים מעל המחסום, הם נמצאים בתיקונים של ז"ת דמדרגה ולא של ג"ר דמדרגה. גם להם אין יכולת להבין מה שנמצא בג"ר המדרגה.

מי שהגיע לג"ר המדרגה, למשל כמו בעל הסולם, כותב משהו כמו מגילת סתרים, ששם לא המילים מובנות, ולא הסימנים, והאמת גם אי אפשר לכתוב על זה, כי האותיות מתחילות מז"ת דבינה דאצילות, למעלה מזה אין אותיות. אז תבינו עד כמה שבלתי ניתן לנו לעסוק בזה. לכן כתוב שאסור לעסוק בסתרי תורה, בסודות התורה, וזה באמת נכון. "אסור" ברוחניות, הכוונה שאי אפשר מחוסר כלים.

שאלה: האם יש אח"פ דעליון שנמצא בגלגתא עיניים דתחתון למטה מהמחסום?

ודאי שיש, זה מה שיש לנו בדרגות הסולם. יש לנו מאמר שנקרא "ענין שיתוף מידת הרחמים בדין". מצאתי אותו בין פיסות הנייר שרב"ש השאיר לי, בו הוא כותב לנו על המצב ששייך למצבנו למטה מהמחסום.

קריין: אנחנו קוראים ב"קבלה למתחיל", עמוד 106, "ענין שיתוף מדת הרחמים בדין".

"עיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון.

ואחר כך המדות דעליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות. היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות."

(סוף השיעור)