שיעור הקבלה היומי2 יולי 2021(בוקר)
שיעור בוקר 02.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לרומם את עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא - לרומם את עצמו.
"לרומם את עצמו" צריכים בשני מצבים, גם במצב של עליה, גם במצב של ירידה, העיקר לא להיות בחוסר הכרה. ועוד יותר גרוע מחוסר הכרה זה להיות במצב של גשמיות, בהמיות. כי כולנו לומדים שיש לנו דרגות דומם, צומח, חי, ששייכות לעולם האגואיסטי שלנו, ודרגת המדבר זו כבר השייכות שלנו לבורא, דרגת האדם, ולכן חשוב לנו כמה שיותר להחזיק את עצמנו במצב או של עליה או של ירידה.
למה אני אומר שירידה זה גם חשוב? כי אי אפשר בלי הירידה להעריך את העליה, אי אפשר בלי הירידה לרכוש את הכלים החדשים לעליה הבאה, ולכן שני המצבים האלה חושך ואור הם לגיטימיים, הם נכונים ובהם אנחנו מתגלגלים. מה שאין כן, המצבים שביני לביני, מצב הביניים, הוא מצב שרצוי כמה שיותר מהר להעביר אותו מעלינו ולהשתדל שוב להיות במצב העליה כמה שיותר, ואם לא, במצב של ירידה כדי להכין את עצמנו לעליה וכך ש"יהיו בעיניך כחדשים יום יום", שצריך להיות לילה אבל כדי להדגיש את היום הבא.
ולכן אנחנו צריכים גם לראות באיזה יחס לבורא, בתפילה היינו בקשה או הודיה, אנחנו נמצאים כלפיו. ובשני המצבים האלה איך שאנחנו מחזיקים את עצמנו, מעריכים את המצבים האלו, "חשכה כאורה יאיר", שאנחנו נרגיש גם במצב החושך שזה מגיע לנו ממצב האחוריים של אותו הבורא ואת שניהם בצורה שווה ככל האפשר אנחנו משייכים לו, לבורא. זה מה שאנחנו לומדים מ"דומה דודי לצבי", שהבורא בורח מאיתנו כביכול אבל הוא מחזיר פניו לאחוריו כדי שאנחנו נשתוקק ונרוץ אחריו.
לכן בסך הכול אנחנו צריכים לראות שני מצבים, או מצב של התקרבות לבורא, או מצב של ריחוק מהבורא, אבל שכלפיו אנחנו מודדים את שני המצבים הללו, ואת המצבים האחרים, שאנחנו נמצאים כביכול בחוסר הכרה, את זה אנחנו צריכים לסדר כדברים גשמיים, בעזרת הדברים הגשמיים, שמצבי הביניים בין העליה ובין הירידה יהיו לנו כמה שפחות. שממש כמעט ולא נרגיש אותם, אלא בקפיצות גדולות, בעליות וירידות, ולא להיות במצב אפור.
קריין: קטע מספר 23 מתוך חומר הלימוד בנושא - לרומם את עצמו.
"בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.
אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך"."
(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)
אתה צריך לקרוא שוב.
קריין: נקרא שוב קטע 23.
"בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה." אפילו מזה שירד. זאת אומרת, אנחנו לא תופסים את הנקודה שאנחנו מתחילים לרדת, שמתחיל להשתנות לנו משהו כלפי הרוחניות, כלפי הקבוצה, הבורא, אנחנו לא מרגישים את זה. למה? כי הירידה שלנו היא בכל זאת עליה לדרגה הבאה, רק בבחינת האחוריים, כי "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".
ולכן אם אנחנו עולים בקו שמאל זה נקרא אצלנו "ירידה". זאת אומרת, זו תוספת כלים שלא היו בנו קודם, אבל בכל זאת, זו תוספת של כלים לא שלמים שבהם אחר כך אנחנו נרגיש חושך נוסף שלא היה קודם. ולכן אנחנו נרגיש בהם ש"לא היו לנו כאלו מצבים, ולא היינו, ובשביל מה אנחנו עובדים כדי להגיע לכאלה מצבים לא נעימים שלא היו קודם, עד כדי כך זה השכר עבור העבודה שלנו?".
מה לעשות, אנחנו צריכים כלים נוספים כדי להגיע להכרת הבורא ולכן כך אנחנו מתפתחים, בשמאל - ימין, שמאל - ימין, אבל אנחנו לא מרוצים שאנחנו נמצאים בשמאל, בחסרון, למרות שאם אנחנו נמצאים בקבוצה ומחזיקים זה את זה אז אנחנו מהר מאוד נזכרים בזה שהשמאל צריך לגדול כדי שאנחנו נתקן אותו ובו נגלה את הבורא, נתקרב אליו.
אומר הרב"ש בקטע 23, "בזמן הירידה" האדם "אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת," הנקודה הזאת נסתרת מאתנו כי היא באה מהרשימו החדש של האדם הראשון, "אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה." לאט לאט הוא מאבד התעניינות, הכרה, מצב, אלא הוא ממשיך לתפקד בצורה מכאנית, אבל זה לא אותו רגש, לא אותו שכל, לא אותן השאלות שהיו לו קודם, אלא הוא נשאר כך, ובצורה אוטומטית מתפקד. "אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה," אז, באה לו עזרה מלמעלה, "ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה." זאת אומרת בזמן שהוא יורד. לפעמים הוא מרגיש שהוא יורד אבל לא אכפת לו כל כך, זה נמצא כבר במגמת הירידה, שייך לאותה הירידה. "ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר." הוא לא יכול להרגיש.
זאת אומרת, כל המצב הזה הוא כמו שהוא נמצא בתרדמה, כאילו שנתנו לו זריקה נגד ההרגשה והוא לא מרגיש את זה שהוא נמצא בירידה. ואנחנו צריכים את זה כדי לאתר את עצמנו כבר בסוף הדרך, בסוף הירידה, במצב החדש, שאנחנו מתחילים מזה להכיר את הרשימו החדש שהוא יותר עמוק מהרשימו הקודם. אחרת היינו נמצאים במאבק, בחוסר הסכמה עם הירידה והיינו מפריעים לעצמנו לקבל את הרשימו השבור החדש.
"אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה," זאת אומרת, סך הכול מהעליות ומהירידות ובעיקר מהירידות אנחנו לומדים עד כמה מצב העליה הוא מצב מיוחד, וכל פעם אנחנו לומדים את מצב העליה כמצב מיוחד יותר ויותר, לא לפי הכמות, לא לפי הגובה, אלא לפי האיכות, עד כמה מצב העליה הוא מצב שהוא קרוב יותר לחיבור, קרוב יותר לבורא, לחיבור בינינו ולבורא.
עד כמה המצב של החיבור בינינו נעשה ככלי, כצלחת בוא נגיד, שבה אנחנו מרגישים חיבור עם הבורא. יותר ויותר מכל הירידות הללו שיש גם עליות ביניהן, אנחנו לומדים את היחס הנכון שלנו לעליות וירידות. עד כמה חשובה לנו כל ירידה, בזה שאנחנו מרגישים בסופה קצת יותר חיסרון לחיבור, לטיב החיבור. אולי לא לעוצמה כמו שלטיב, כמה שאנחנו בירידה מרגישים חיסרון לחיבור יותר פנימי בינינו, ושם בינינו שייוולד, שיתגלה, שייבנה חיסרון לחיבור עם הבורא.
אז זה מה שהוא כותב, שצריך להאמין שהירידה לא באה לו מאליו, ודאי שזה מתוכנן, כבר המצב של האדם הראשון לפני השבירה, ואדם הראשון אחרי שבירה, זאת אומרת הנשמה שלנו הכללית. שני המצבים האלה המנוגדים קובעים לנו את כל המצבים שאנחנו צריכים עכשיו לעבור. רק מה שצריך ותלוי בנו, כמה שאנחנו נרצה שזה יקרה ונתפלל, נזמין את המאור המחזיר למוטב שהוא יפעל יותר. זאת אומרת, את הקצב לתיקון בדרך התיקון, זה מה שאנחנו קובעים, אבל הרשימות הן רשימות שכבר קיימות וכאן אנחנו לא יכולים לשנות שום דבר. "אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.
אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה," עלייה זה אמונה, זה השפעה, שיש לו את הכוח הזה, "זהו הוא בא לי מצד ה'," בלבד, כי זה הבורא, הוא כוח ההשפעה, כוח האמונה, כוח הבינה, כוח האהבה. "אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית," ודאי שהבורא מחזיק אותנו, כמו המגנט שמחזיק את חתיכת הברזל באוויר, כך אנחנו מחזיקים רק בתנאי שהבורא פועל עלינו. "ואם לא עושה חשבון זה," האדם, אז "תיכף זורקים אותו." זאת אומרת, שאני צריך כל הזמן להבין שאני נמצא בשליטת הבורא, ועל ידי העשירייה, כמה שאני משתוקק לחבר אותם יחד בכוחות שלי, אז בהתאם לזה אני מתקשר לאותו כוח המגנט שמחזיק אותנו מלמעלה. "ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו." למה? הבורא לא צריך את ההודיה שלנו אבל בזה אנחנו מתקשרים אליו, ונקשרים. "נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך"."
(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)
זאת אומרת, שוב, יש לנו שני מצבים, עליה וירידה. בעליה אנחנו מרגישים כמה שאנחנו קרובים לבורא, ועד כמה אנחנו יכולים בקשר המתגבר בינינו, להתקשר עוד יותר לבורא. ובירידה אנחנו מרגישים ההפך, שאני לא זקוק ולא מרגיש כלום, אבל אני מודע לזה שאני לא זקוק ולא מרגיש כלום, ואז זה צריך לעורר בי תפילה.
מאיפה אני לוקח את כוח התפילה אם אני נמצא במצב כזה שאין לי כלום? אני יודע שאין לי כלום מצד אחד, ומצד שני אני צריך לקבל התעוררות מהסביבה, מהעשירייה שלי, ואז שני המצבים המנוגדים האלה שאני מרגיש, הם צריכים לעזור לי להפעיל את כוח התפילה. זאת אומרת, שהתפילה בעיקרה מגיעה בצורה טבעית מזמן הירידה, ובזמן העלייה יש לנו הודיה. ככל שאנחנו מתחברים בינינו, ולבורא, אז מתוך זה מגיעה לנו התפרצות של הודיה, תודה על מה שהבורא מקרב אותנו.
שני המצבים האלו, גם עליה וגם ירידה, גם ניתוק ותפילה, קירוב והודיה, הם מדברים על המצבים כלפי הבורא, שאנחנו מרגישים, ומרגישים חזק ומודדים את המצבים האלה מבינינו לבורא. אם אין את שני המצבים האלה, אז אנחנו נמצאים בבהמיות, ב"עולם הזה" מה שנקרא. ולעלות מכאן אנחנו יכולים גם על ידי חיבורים עם הסביבה, חיבורים גשמיים, לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה וכך אנחנו כל פעם מתחילים לארגן את עצמנו ולעלות.
זאת אומרת לרומם את עצמנו ניתן לנו בכל מצב ומצב, צריכים לדאוג מראש למצבים שאנחנו יכולים ליפול בהם, שהם לא יהיו מצבים כאלו שמהם לא נוכל לעלות בעצמנו, אלא להכין תמיד קרקע, להכין תמיד תרופה, שישנה עשירייה, קבוצה, שאני נופל ממנה הם פועלים עלי, אני מצטרף ופועל עליהם ואז אני מעלה אותם. וכך כל אחד ואחד "איש את רעהו יעזורו" ואפשר לעשות את זה מהר. בזמנינו אסור לנו לחכות עד שזה יקרה מלמעלה, אלא רק אנחנו צריכים מה שנקרא "אני מעורר את השחר".
שאלה: אם יש חיכוכים והתנגשויות בתוך העשירייה, שכל פעם מופיעים והעשירייה לא מצליחה להתגבר על המצב הזה, האם זה יכול לגרום לירידה לחבר מסוים? ואם כן אז מה העשירייה צריכה לעשות?
אתם צריכים להיות במצבים שונים כמה שיותר, בשינויי המצבים, לבדוק "זה עוזר או זה עוזר, או זה עוזר" העיקר לא להשאיר את הדבר ללא פעולה. זאת אומרת, שאנחנו כל הזמן צריכים איכשהו לראות "אולי כך אנחנו צריכים להתנהג בינינו ולבורא, אולי אחרת, יותר קל, יותר טוב, יותר קשה, יותר כדאי. איזה שינויים במצבים בינינו אנחנו יכולים להפעיל כדי שמתוך המצבים האלה נוכל לפנות לבורא" את כל האפשרויות מהר מאוד לנסות, לנסות, לנסות.
וודאי שיהיו כאן גם אכזבות וגם אולי סיפוק באיזה מצבים, העיקר שאנחנו צריכים להגיע למצב, כמו שדיברנו בשני השיעורים הקודמים שלנו, שלשום ואתמול, שהעיקר בשבילי זה שאני מתחיל להעריך שפעולת ההשפעה שאני מסוגל לבצע היא בשבילי שכר. שאני מרוצה שאני נמצא בהשפעה, שאני מרוצה מזה שאני לא מקבל שום דבר אישי, וזה כבר סימנים של העלייה לדרגת הבינה.
אנחנו הולכים איתכם בצורה עקבית, הדרגתית, ואי אפשר לדלג כאן על המצבים, לכן תנסו לבצע את מה שאנחנו מדברים, כמה שכל עשירייה ועשירייה מסוגלת, אנחנו לא נשאיר מחוץ להתקדמות אף אחד, ונתקדם יחד, כן. אבל תבצעו את זה בבקשה.
שאלה: באיזה אופן האדם יכול להרגיש את הירידה כעלייה בקו שמאל?
אם אני יודע מתוך זה שאנחנו מדברים בקבוצה ולומדים, שהעלייה שלנו היא מזה שאנחנו מקבלים מטען שלילי, מתגלה איזו בעיה שלילית יותר, "הכבדת הלב", מה שנקרא, שאני מרגיש את עצמי יותר רחוק, מתוך זה אני צריך להרגיש שאני נמצא בהזדמנות לעבודה יותר מהותית, יותר חזקה בהשפעה. אם נותנים לי לסחוב על הגב חמישה קילו או עשרה קילו, אז כמה שנותנים לי כל פעם יותר, קודם כל בטוח שזה לפי היכולת שלי, בטוח שמה שנותנים לי אני מסוגל לעשות, וכל פעם מוסיפים לי לפי כמה שיש בי כוחות וכמה שאני קשור לסביבה, שזה גם בעצם שייך לכוחות שלי. אז לפי היכולת שלי נותנים לי תמיד משא, הכבדת הלב, ריחוק, אכזבה, וכן הלאה, וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: אם אנחנו לא במצב של תפילה או מצב של הודיה, האם זהו סימן שאנחנו בירידה לקראת חוסר מודעות?
אני לא יודע, אני לא הייתי כל כך חושב ולומד על המצבים האלה, כי מכל המצבים האלה אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור יתר בינינו ולכיוון יתר לבורא, ואז כל מצב שהיה לי קודם כעלייה הופך לירידה. כמו שאתה מעלה את עצמך במדרגות, אז מה שהיה לך עליה למדרגה הקודמת הופך להיות לירידה לעומת המדרגה הבאה.
ולכן אני לא חושב על הדברים האלה, העיקר כל הזמן להיות בהתגברות לחיבור עם העשירייה, התחברות רגשית כמה שיותר. ואפשר למדוד את זה, כמה שאנחנו אולי בכל זאת נמצאים כבר באיזו התרגשות, הרגשה שיש איזה חיבור בלבבות, ומזה נוכל כבר להתחיל לראות איך אנחנו מתקרבים לבורא. כי דווקא מהחיבור בינינו שם נוצר אותו המצב, אותו התנאי, שבו אנחנו יכולים לאתר את הבורא ולהרגיש עד כמה הוא מתקרב אלינו.
שאלה: איך אנחנו בירידה יכולים להרגיש את הבורא ועד כמה הוא מתקרב אלינו?
קודם כל, זה שכל העשירייה נמצאת במצב ירידה זה דבר נדיר, ואם זה קורה, זה קורה באמת במקרים מאוד מיוחדים, שאנחנו מציינים אותם בתורה, כמו בגלות, בקריעת ים סוף, בכל מיני כאלה אירועים מיוחדים, אבל בדרך כלל כשאנחנו מתקדמים, אז לא כולם נמצאים בירידה או כולם נמצאים בעליה, יש כאלו וכאלו, ואנחנו נמצאים ככה באיזו נקודת איזון בינינו, בין עליות באלו וירידות באלו, ובסך הכול בצורה כזאת אנחנו מתקדמים.
כמו שיש לך נגיד ג'וקים עם הרבה רגליים, אז יש רגליים שהולכות קדימה, יש רגליים שהולכות אחורה, לא שהם קופצים, אלא אלו קדימה, אלו אחורה, אבל סך הכול מתקדמים. כך אנחנו בקשר בינינו בספירות, שמכל עשר הספירות שאנחנו מבצעים בינינו את הפעולות, עוד מעט אנחנו נתחיל לעבוד על זה, להרגיש את זה, אז מכל הפעולות האלו אנחנו צריכים לראות, אפילו עכשיו אתם יכולים לראות, עד כמה כל אחד ואחד נמצא כל פעם במצב שונה. ואת השוני במצבים האלה לא אנחנו קובעים, אלא זה נקבע מלמעלה על ידי התוכנית העליונה שמקדמת אותנו, אנחנו צריכים רק להביע את הנכונות שלנו לזה.
תלמיד: מה זה הקשר הזה בינינו בספירות?
אנחנו בסך הכול צריכים להיות מחוברים בצורה כמו עשרה רצונות. זה לא עשר, זה שמונה, עוד נלמד את הדברים האלה, שאנחנו כך מחוברים, ואנחנו מחוברים כך מלכתחילה, אבל זה נסתר מאיתנו. אז כשזה מתגלה, זה מתגלה לפי המאמץ שלנו לחיבור, שהחיבור הזה יתבצע על ידי האור העליון, וכך אנחנו נרגיש את עצמנו כיחידה שלמה, וגם נתחיל להתחבר עם יחידות אחרות, אבל בעצם ביחידה שלנו אנחנו נתחיל לממש את צורת החיבורים שלנו, שזה כבר הכלי שלנו שכל פעם הולך ומתעצם יותר ויותר. וכך נרגיש את הניגון הזה של הספירות שהן יכולות לעבוד בצורה הדדית, שכבר כל אחת ואחת על ידי האור העליון, זה הבורא מנגן עלינו, כמו שכתוב על כינור דוד, שרוח צפונית באה ומנגנת על הכינור הזה, אז כך אנחנו נרגיש שהבורא מנגן בנו.
שאלה: לפי הקטעים אנחנו לומדים שהעלייה היא תהליך הדרגתי שבו אני צריך לבנות את היחסים שלי עם הבורא. לגבי הירידה, בקטעים רשום שאנחנו כתוצאה מוצאים את עצמנו כבר בתוך הירידה. האם הניתוק הזה עם הבורא זה מצב הדרגתי, תהליך הדרגתי, אני יכול לשמור על קשר או לא?
לא, אנחנו לא יכולים להרגיש איך שאנחנו נופלים, מפני שהנפילה היא גם לא נפילה, זה גילוי רשימו חדש יותר גדול ממה שהיה לי קודם, רק בצורה שהוא עדיין לא מתוקן. כל פעם אנחנו עולים, מעלים בקודש, רק מעלים בקו שמאל, ואנחנו בעבודה שלנו מעבירים את זה לימין. שוב מעלים אותנו בקו שמאל, שזה מורגש כירידה, ואנחנו מעלים את זה לקו ימין, ולכן אנחנו לא מרגישים. כשעולה בנו רצון לקבל חדש הוא לא מכוסה על ידי העבודה הקודמת שלנו, ולכן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עם זה, שום דבר. אנחנו לא מרגישים, רק אחרי שאנחנו יורדים אז אנחנו מתחילים להרגיש שאני נמצא בניתוק, בחוסר הרגשה, מה קרה לי, מאיפה, למה, או לפעמים אנחנו כן מרגישים שאנחנו יורדים, אבל גם כנגד הירידה הזאת בדרך כלל, במיוחד אנשים מתחילים, הם לא מסוגלים להתנגד לזה. אבל זה מה שאנחנו מרגישים, זה מה שמגלים לנו, כך צריך להיות.
אנחנו צריכים רק להשתוקק בכל מקרה ומקרה כמה שאפשר להיות בחיבור מבינינו לבורא, זהו, לא חשוב באיזה [אופן], "הלוואי שיתפלל כל היום", ותראו עד כמה הדברים האלה הם מועילים. וירידות אז ירידות, עליות אז עליות, זה לא חשוב, האמת זה לא חשוב, בעיני האדם שמתקדם, ללכת בשמאל, בימין, זה לא חשוב, העיקר בשבילו כל הזמן להיות בנטייה לקשר דרך העשירייה לבורא, ולהשתדל.
דווקא את העבודה העיקרית אנחנו עושים בלילות, זאת אומרת בחושך, שאנחנו מתחילים להשתוקק להגיע לחיבור בינינו בפנייה לבורא. אנחנו נלמד את זה, איך לפי הספירות אנחנו מתחילים להיכנס לחושך, ללילה, ומחצות הלילה והלאה אנחנו כבר מתחילים לקום לחיבור ולקשר עם הבורא. אנחנו נלמד את זה, הכול לפנינו, אל תדאגו, העיקר לממש את מה שעכשיו לומדים.
שאלה: האם הכוונה בעליות ובירידות היא בעצם הופכת להיות יותר ויותר מכווננת, מעודנת, בחיבור בינינו בעשירייה?
כל עלייה זה יתר חיבור, זה ברור. וכמה שאנחנו מתחברים בינינו, מתאחדים בינינו, מתאחים בינינו, אנחנו בזה נותנים לבורא מקום להתגלות. כי אנחנו בעצם מוותרים על האגו שלנו שבין הרצונות, ורוצים כמה שיותר לקרב את הרצונות שלנו זה לזה. למרות שהתכונות והרצונות האלה הפוכים, אנחנו רוצים על ידי זה שאנחנו משתוקקים לחיבור, למטרה אחת, להיות כאיש אחד בלב אחד, אנחנו רוצים בכל זאת שיתחברו ביניהם, אפילו שהם הפוכים. ואנחנו יותר ויותר ויותר הפוכים בהתפתחות שלנו בסולם עד גמר התיקון, בגמר התיקון אין אף אחד עם אף תכונה שלו שלא מנוגד לשני, כולם לגמרי מנוגדים, לגמרי שונאים זה את זה, לגמרי הפוכים זה מזה בכל דבר ודבר. אבל למעלה מזה אנחנו מכסים את זה באהבה. ואז הפער הגדול בין הרצון לקבל השונא והרצון להשפיע האוהב הוא מגיע לעוצמה כזאת שמתגלה אור אין סוף.
שאלה: מכל מה שקראנו ושמענו עד עכשיו, ירידה זו באמת מתנה גדולה מהבורא. ואם כן, האם זה בסדר לגלות צער שהירידה לא הייתה יותר גדולה ועמוקה?
אתה צריך לעבוד עם מה שנותנים לך. נותנים לך בצורה אופטימאלית מלמעלה בכל רגע ורגע מה שאתה זקוק. אם הכנת את עצמך למשהו, אז אתה מקבל את המקסימום, ולכן אם אתה כבר מתחיל לעשות חשבון כמה קיבלתי, אתה כאילו נעשה חכם יותר מהבורא. אתה צריך לבצע את התנאים שנותנים לך. אז תעבוד פחות עם השכל שלך, פחות תאמין לו, אלא תבצע מה שאומרים.
שאלה: מאיפה מגיעה לנו תוספת כלים מקולקלים?
משבירת האדם הראשון. הבורא ברא מלכתחילה רצון לקבל, הוא פיתח אותו מגרגר של הרצון לקבל שקצת שונה ממנו על ידי זה שהשפיע על הרצון לקבל את כל האור, והרצון לקבל התחיל להתנפח על ידי האור הזה, לגלות כל מיני תכונות, הבחנות שונות, מה שהאור החדיר לתוך הרצון לקבל. ואז, באותו האור שניפח את הרצון לקבל, התגלתה באור הזה תכונה הפוכה בינו לבין הרצון לקבל. כשהרצון לקבל מתנפח הוא גם מגיע על ידי זה למצב של הכרה עד כמה הוא יותר ויותר רחוק מהאור שמפתח אותו.
ואז הרצון לקבל והאור מגיעים למצב שהם לא יכולים לסבול זה את זה. ואז כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, נעשה צמצום ואחר כך השתלשלות, אנחנו לומדים את זה אחר כך, שהפרצוף הזה שיצא בסופו של דבר, הוא התפוצץ, התרסק, החלקים שלו נפלו מדרגת האור לדרגת החושך, לעל מנת לקבל, והחלקים האלה שנמצאים בחושך, בניתוק מהרצון להשפיע, מהאור, החלקים האלה זה אנחנו.
ואנחנו צריכים כבר להתחיל לסייע לאור לאסוף אותנו שוב לאותה מערכת כמו שהייתה קודם, אבל בהשתתפות מצידנו, וזה מה שקורה. זה קורה כשאנחנו עוסקים בתיקון הבריאה. כל הקלקול נעשה לפנינו, לכן כל הרשימות שלנו מתעוררות מאותו הכלי השבור של אדם הראשון.
תלמיד: האם אני יכול להגיד שבעבודה היום יומית זה מגיע מתוך המאמץ לחיבור?
כן, וודאי שכל מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים מתוך מאמץ לחיבור.
שאלה: האם הגברה מתמדת בפעולות החיבור בעשירייה, מאפשרת לנצל את מצב הירידה בצורה טובה יותר?
לא רק בצורה טובה יותר, זו צורה היחידה לנצל את כל המצבים שלנו לטובה. הגברת החיבור בינינו. ובמיוחד אם את מה שאנחנו לומדים בשיעורים האלו, אנחנו משתדלים אחר כך במשך היום לחזור על זה ולבצע, ואפילו שנראה לנו שאנחנו לא כל כך מצליחים אבל אנחנו קוראים כמה פעמים.
אני קורא, וקראתי כבר עשרות פעמים את כל הפסוקים האלה וכל המאמרים הללו במשך 40 שנה שאני נמצא בזה, ותאמינו לי שכל פעם אתם תראו דבר חדש. אין סוף עומק יש בכל הדברים האלה, כי אנחנו קוראים את זה בתוך הרצון שלנו וברצון שלנו יש לנו במה להתקדם עד גמר התיקון. ולכן, תמיד אתם תראו אותם כחדשים, "ויהיו בעיניך כחדשים", כי הקריאה באה מתוך החיסרון שמתחדש.
תלמיד: האם את ההגברה המתמדת אנחנו יכולים לבדוק רק באמצעות זה שאנחנו מכניסים כל דבר חדש למסגרת? נגיד, אתה אומר לקרוא את הקטעים, אז אני צריך להרגיל את עצמי לקרוא כל יום את הקטעים שהיו בשיעור, ואם זה לא במסגרת אין שם הגברה?
זה לא בדיוק, אם אני קורא לבד זה יותר דומה לזה שאני לומד את הפסוקים האלה כמו סטודנט, כמו מדען, כמו באוניברסיטה. אבל אם אני קורא אותם יחד עם החברים, אפילו שאנחנו אולי לא מדברים עליהם, אבל כשאנחנו קוראים יחד זה עובר, זה עובד, זה מקשר בינינו כך שאנחנו מתחילים אחר כך להרגיש שיש בינינו איזה קשר פנימי, וממש מרגישים אחר כך שהלבבות שלנו הם מחוברים.
מאיפה זה בא? אני לא יודע, אבל מרגישים שיש לנו יותר ויותר הבנה מה קורה בלב חברו וכמה שאנחנו יותר ויותר זקוקים להרגיש את לב חברו. רק צריכים בכל זאת, לחזור יותר על הפסוקים. הפסוקים האלה זה כמו תרופה שאתה בולע ואחר כך זה פועל, בך זה כבר פועל, וכשמקבלים את זה יחד זו ממש צורת קבלת התרופה הכי טובה. כי אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כלולים יחד, רק בזה תלוי גילוי הבורא בנו, עד כמה אנחנו מתקרבים ונכללים זה מזה. בספירה אחת לא יכול להתגלות שום דבר. ככל שאנחנו נמצאים בהתכללות, בעוצמה הזאת של ההתכללות הבורא מתגלה יותר ויותר.
שאלה: האם אנחנו מקבלים את מצבי העלייה דרך המאמצים שלנו להתחבר בעשירייה?
וודאי. רק לא דרך, זה קובע. כמה שאנחנו רוצים להתקרב להיות יחד, רוצים, לא שאנחנו עושים את זה, אנחנו רק רוצים ו"ה' יגמור בעדי", הבורא מקרב אותנו, הפעולה היא אצלו, אבל רצון, דחף, העלאת מ"ן לפעולה זה מצידנו, אז כמה שאנחנו רוצים לבצע את זה אנחנו מחייבים את הבורא. לכן כל העבודה שלנו נקראת עבודת ה', כי אנחנו כל הזמן מעוררים אותו לבצע פעולות.
את הפעולות הוא עושה, אז אם אנחנו מבצעים [מחייבים] אותו לעשות פעולות והוא יכול לעשות רק פעולות חיבור, אם אנחנו לוחצים עליו, דורשים ממנו שיעשה חיבור בינינו, הוא עושה את זה ואנחנו מרגישים תוצאה מהעבודה שלו. זו העבודה, לכן אנחנו נקראים "שותפים לבורא". רק בזה שאנחנו רוצים, מוכנים, מסכימים להתחבר יחד ברצונות שלנו, שהבורא יגמור את העבודה, יחבר אותנו יחד ויתגלה בלב המשותף, רק בזה אנחנו מבצעים את החלק שלנו בעבודה והבורא מבצע וממלא, מתגלה בזה.
שאלה: מצד אחד יש לנו את הכותרת של השיעור "לרומם את עצמו", מצד שני אנחנו לומדים ש"אין אדם מתיר את עצמו מבית האסורים", איך להתייחס לזה נכון?
אם אני לא רוצה לרומם את עצמי אז איך אני אעשה את זה? מתחילים מזה שאני רוצה לרומם את עצמי ואז אני מבין שאני לא יכול לרומם את עצמי בעצמי אלא אני צריך לעשות את זה עם העשירייה. כי לא שייך לעלות, אפילו במשהו, ברוחניות לבד, אלא רק בהתגברות בחיבור עם העשירייה. וכל העלייה שלנו היא ליתר חיבור בינינו, זה נקרא "עלייה", עד שאנחנו מגיעים "כאיש אחד בלב אחד" והבורא ממלא את הלב הזה.
תלמיד: אז התרומה שלנו היא הרצון לעשות את זה, זה מה שאנחנו מסוגלים?
התרומה שלנו זו בקשה, העלאת מ"ן, חיסרון. והבורא מבצע.
שאלה: בעניין העצה היסודית הזאת לחזור על הפסוקים שאנחנו לומדים במהלך היום. ממה שענית עולה שאם אתה קורא לבד, אז אתה כמו מדען, כמו סטודנט, ככה לומד כמו שאמרת.
גם זה טוב, כי אני לומד את הפסוקים ולומד מה שכתוב שם. אבל ביצוע של הפעולה שנמצאת בפסוקים זה כבר על ידי זה שאנחנו בכל זאת נקרא את זה יחד ונדבר על זה, וכל אחד אז נכלל מחברו וזה ממש פועל בעשירייה.
תלמיד: כן, אנחנו מסכימים. וגם מורגש מאוד שהמפגשים שלנו בזומים באמת הופכים להיות יותר איכותיים והם מלאים בבשר, ושם כאילו יש פחות בעיה. אבל התסכול המתגבר הוא שלא ברור איך אפשר לשדרג את העבודה במהלך היום, בהפסקות האלה בין המפגשים האלה.
קודם כל זה שיש תסכול זה גם מצב טוב ואי אפשר בלעדיו, ואני שמח שאתם כך מרגישים. אבל מה לעשות עוד? צריכה להיות גם מחשבה פרטית של כל אחד ואחד, עד כמה הוא מעריך אותם המפגשים ואותם החיבורים, ועד כמה הוא יותר מתעמק במה שכתוב בפסוקים. אני אגיד לך, אני בעצמי כמה שקראתי וקראתי עשרות פעמים את כל הפסוקים האלה וגם מאמרים, אני לא רק קורא, אני גם נכנס לשם ומשנה משהו, כך וכך רואה אותם, כל פעם מקלקל את הטקסט המקורי, זו צורת הלימוד שלי וכך אני כל הזמן נקשר לטקסט.
עד היום אני עושה ככה. כשאני מגיע אליכם לשיעור, אני עובר על כל הפסוקים הללו, זה לא חדש בשבילי עכשיו כשאני קורא, גם אתמול והיום קראתי לפני השיעור את הפסוקים האלה. כי אני רוצה להיות באותו גל כמו המחבר, ולהיות יחד עימו, ולהיות המקשר בינו לבינכם. ולכן אני חושב שהפסוקים האלה צריכים להיות אצלנו תמיד מול עינינו.
תלמיד: יש הבדל במחשבה שלי כשאני כביכול לבד, לא בזום, לבין המחשבה שלי כשאני בזום עם החברים?
יש ויש, אני לא יכול להגיד. לפעמים ישנם כאלו מצבים שצריך להיות לבד, אבל זה בכל זאת לא תמיד. אלא אדם צריך אפילו שהוא לא רוצה, להכריח את עצמו להיות עם החברים, ולהבין שהמצב הזה צריך להיות כיותר מתקדם ומקדם. יש ויש.
תלמיד: בדרך כלל יוצא שבין המפגשים שלנו אדם מתפנה, ואז הוא כן רוצה לחזור למקורות, לקרוא. ואמרת שזה גם בסדר. איך אנחנו עושים הכוונה נכונה שאנחנו לא נמצאים עם כל הקבוצה וקוראים מקור כדי שזה יפעל במקסימום חיבור?
כשאני קורא איזה פסוק, אני קודם כל לומד אותו, מה שכתוב, מה שהמחבר רוצה למסור לי. איך אני מרגיש את זה, מגיב על זה, איך אני יכול להגיע עם זה לסביבה, לחברה, לעשירייה, איך אנחנו יכולים לממש את זה. נגיד שאנחנו כולנו בולעים את הפסוק הזה, ומפרמטים את עצמנו לפי הפסוק הזה, נכנסים בו כמערכת, אנחנו מכיילים את עצמנו בכיול הנכון, כדי שהפסוק הזה יתלבש בנו. אנחנו כולנו הופכים להיות אותו כלי כמו כלי מוזיקלי שהוא כולו כולו מתוקן, ועכשיו הוא מנגן לפי הפסוק. כך בעצם אנחנו צריכים לבצע, זה נקרא דבקות אמיתית בין העשירייה ככלי, והמקובל שעושה לנו קשר, נגיד בעל הסולם או הרב"ש, עם הבורא. כך אנחנו צריכים להשתדל לראות את עצמנו. בעצם הרב"ש עוזר לנו לנגן את ניגון הבורא. זה נקרא שהבורא מתגלה בנו.
שאלה: רציתי לשאול על מצב שאני מרגיש עכשיו. תחושת תסכול מגיעה כשאני רואה דברים שמגיעים לי כנגדי, מבחוץ, גם בחיים החיצוניים וגם בתוך העשירייה. אבל אני תמיד נוטה להאשים את החבר או להאשים את המצב החיצוני. אז אני מבין שזה הכול מהבורא, שזה נועד רק לשם התיקון שלי ולכן זה אני שרואה לא נכון. אבל זה נותן לי תחושת תסכול מאוד גדולה ואני לא מצליח לזוז, וזה מכעיס אותי מאוד כי אין לי יותר כיוון. איך אני יכול לעבוד עם זה?
אני מעדיף לא לעבוד עם זה בכלל. מה שקורה מבחוץ, תשאירו את זה ואל תתחילו להתכלל עם זה ולבקר ולנסות לשנות משהו, זו לא העבודה שלנו. העבודה שלנו זה על ידי חיבור בינינו, להביא דרכנו לעולם הזה יותר את נוכחות הבורא, יותר אור, ושהוא ישנה את הכול. כל המצבים, כל הטיפולים שלנו בעולם הזה, חוץ מהפצה, לא יעזרו. העולם כמנהגו נוהג, והאגו שלו מיום ליום גדל יותר ויותר. הוא לא יכול להיות יותר טוב, דווקא הוא צריך להיות עוד יותר רע כדי לגלות את הרע והכרחיות לריפוי שיהיה ברור לכולם. זה הכול. ולכן חבל שאתה שקוע בזה. אל תהיה שקוע בזה, שזה יעבור לידך כאין ברירה. רק על ידי העבודה שלך הפנימית, אתה תוכל לראות איך זה משפיע גם על העולם, ולא אחרת.
שאלה: הייתי רוצה לבדוק שוב את עצמי כיוון שאנחנו כעשירייה, כל הזמן משתדלים באמת לעבוד דרך האיחוד. אבל יוצא שהחברים מקבלים לפעמים כאלו הפרעות שלא מצליחים להתגבר עליהם. ועבורנו זה תמיד מעין נורה אדומה להתחבר עוד יותר. אנחנו מתחברים עוד יותר והחברים מתרחקים עוד יותר. ואתה רוצה לבדוק את עצמך, למה זה קורה?
אני לא יכול להיכנס לקבוצה ולהתחיל להיכנס לכל המצבים הפרטיים שיש שם ביניכם, ולכן אני לא יכול להגיד למה בדיוק הם מתרחקים מהעשירייה. יכול להיות שאתם עושים איזה פעולות שלא מקובלות עליהם, שזה לא נכון, לא לפי הסדר, אני לא יודע. אתם צריכים להשתדל לממש מה שאנחנו לומדים בשיעורי הבוקר שזה יכנס לתוך התרגילים שלנו במשך היום, זה מה שצריך להיות. אז תשתדלו את זה לעשות, ושום דבר חוץ מזה. ואז שלא יהיה מישהו חושב כך ומישהו חושב אחרת. שיעור בוקר שמעתם? תקבעו מה אתם צריכים לעשות לפי שיעור הבוקר בלבד, וכך תתקדמו.
לכן אני לא מבין למה צריכה להיות שם איזו חלוקה בקבוצה. אלו חושבים כך ואלו אחרת. אם אתם חושבים כך, אז תשאלו בשיעור בוקר, כי אתם תשאלו מתוך מה שאתם רוצים לממש את השיעור במעשה. באמת אני מעוניין לשמוע, אבל אני לא כל כך שומע מכל הקבוצות, שיש להם איזו בעיה. הם מדברים על הנושאים שאנחנו לומדים בשיעור הבוקר, ואיכשהו קולטים אותם, אני רואה שזה נכלל. אפשר יותר, אבל בינתיים זה כן מתקיים.
שאלה: איך עלינו להזדקק לחברים באמונה למעלה מהדעת כדי להגביר את ההשתוקקות לחיבור עימם?
בהתחלה אני מוכן להתחבר עם החברים כי כך כתוב, כי כך אנחנו רגילים גם בחיים האלו. אם יש אוסף אנשים אז יכול להיות שזה טוב, וגם כולם מדברים, כולם עושים משהו, וגם אני, לא רוצה להיות במשהו נבדל מהם. זה לפי טבע האדם הגשמי. אחר כך לאט לאט אני קורא את הפסוקים, משתדל להיות יותר ויותר שייך למה שאני קורא, ואני רואה שאין ברירה, שאנחנו חייבים כך להגיע לייתר קשר, רק כך אנחנו יכולים להתקדם.
זה עניין של עבודה יומיומית, אם אתם מתנתקים למשך היום, אין לי מה להגיד. ואם אתם לא מתנתקים, אלא רוצים באמת במשך היום לחזור כמה פעמים לחיבור ביניכם, אז זה יקרה, זה יקרה. אין כאן שום הוקס פוקוס או משהו, אלא צריכים לעבוד על זה, אין לי יותר מה להגיד, אתם צריכים לעבוד.
אתם לא יכולים לבכות כמו תינוקות שלא הולך להם, אלא צריכים לגדול, יותר ויותר לנסות, להשתדל לבצע מה שהמקובלים מייעצים לנו. אני אומר לכם, לא תמצאו שום דבר חוץ ממה שהם כותבים, כי זה נובע בדיוק משילוב שני הכוחות, הרצון לקבל, והרצון להשפיע, פלוס ומינוס. יש רק את שני הכוחות האלה בטבע, ואנחנו צריכים לסדר בכל הדרגות עד הדרגה העליונה ביותר, את הקשר ביניהם, שהם יהיו בשילוב הנכון, לא במלחמה אלא בשילוב. ואין ברירה, רק בצורה כזאת שיש ביניהם, אנחנו עם מסך, צמצום, מסך, אור חוזר, אז שניהם מתחברים לאחד. ואז בכל עולמות, לא רק בעולם שלנו, בכל צורות הטבע יהיה חיבור לטובה.
שאלה: בתחילת השיעור דיברנו על כך שהעיקר כל הזמן להיות בהתגברות לחיבור עם העשירייה. ואמרת שאפשר גם למדוד כמה אנחנו נמצאים באיזו הרגשה, באיזו הרגשת חיבור בלבבות. האם הרגשה הזו, והבדיקה הזו זו הרגשה משותפת של כל העשירייה, מה הבדיקה הזו? זאת אומרת, על איזה רגשות של העשירייה בדיוק אנחנו מדברים?
אין לנו מכשיר שמודד הרגשה, אין דבר כזה, מה אפשר לעשות. אנחנו צריכים פשוט מיום ליום להשתדל להרגיש את עצמנו, עד כמה אנחנו מוכנים לפתוח את הלב של כל אחד לאחרים. ואיך אנחנו יכולים לפי זה גם להיכנס לתוך הלבבות של האחרים, וכך להתחבר למה שנקרא "כאיש אחד בלב אחד".
תלמיד: במה נמדדת המוכנות?
בזה שאני לא נדחה מזה, שאני מוכן לזה, שאני משתדל איכשהו להתקרב אליהם. זה דבר פנימי, אין כל כך מילים לתאר אותו. נכונות לחיבור, זו נכונות לחיבור.
קריין: קטע 24.
"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה," זאת אומרת, אנחנו לא מתקנים את עצמנו. אף אחד לא מתקן את עצמו, אלא זה שאני מתפלל עבור החבר, כשאני רוצה לעזור לחבר, בזה אני מתקן אותו, והוא בכזאת פעולה מצדו מתקן אותי. אף אחד לא מתקן את עצמו. "אין חבוש מציל את עצמו מבית האסירים"1 אי אפשר לתקן את עצמו. "וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות [...] מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."
("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)
יש לנו כאן תנאי מאוד חמור, יעזור לי רק דבר אחד, שאני אבקש עבור החבר ולא על עצמי. מצד אחד זה מאוד הגיוני. ברוחניות, איך יכול להיות אחרת? כי לעצמי זה רצון לקבל, ועבור החבר זה כבר לא. אין לי רצון לקבל לעזור לחבר מלכתחילה. רק דרך הרצון להשפיע שלי אני יכול כך לפנות. יוצא שמי שמבקש עבור עצמו, זו קליפה, ובזה הוא אפילו גורם נזק לעצמו. ומי שמתפלל, ומבקש עבור החבר, בזה הוא עוזר לעצמו.
עכשיו יש כאן גם שאלה, בזה שאני מבקש עבור החבר, עד כמה אני חושב על עצמי? ועל זה אתם תחשבו, ותראו מה יש בזה בעד ונגד, כל מיני מחשבות. אבל איך שלא יהיה, להתפלל עבור החבר זאת רוחניות במשהו, ולהתפלל עבור עצמו זאת גשמיות ברורה, גסה, ובטוחה.
לכן בואו נסדר את התפילה שלנו לא כמו התפילה של כל בני האדם. כי כל אחד מבני האדם מתפלל, כל אחד שחי בעולם הזה פונה לבורא, אפילו אם הוא יודע, או לא יודע למי, ובוכה כמו תינוק שרע לו. האם אנחנו רוצים להיות כמו בני האדם בעולם הזה, או למעלה מהם באמת להגיע לאמת, לפתיחת העיניים במצב האמיתי? אנחנו צריכים אך ורק לעשות מאמץ להתפלל עבור הזולת.
רק זה באמת עוזר לרוחניות שלנו. אחרת זה כמו שכל העולם סובל ובוכה, כמו כל האנשים שמתפללים. אתם רואים יש בתי תפילה בכל מיני צורות, בכל מיני מקומות בעולם, והם מלאים באנשים, כולם מתפללים, כולם בוכים. מה התועלת?
זה לא אותו החיסרון שצריך להשפיע על השינוי בטבע. לא אותו החיסרון. אלא חיסרון לחיבור, וזה כשכל אחד משתדל להבין מה חסר לשני, ולהתפלל עבור החיסרון הזה.
לכן "המתפלל עבור החברו זוכה תחילה". למה זוכה תחילה? כי הוא מתפלל עבור החבר ואז דרכו יעבור לאותו חבר שפע שמתקן את החבר. שפע שממלא את החבר, ועל ידי זה הוא רק מעלה מעלה כצינור, ככלי המשפיע. לכן נעם אלימלך אומר לנו "יש להתפלל תמיד בעד חבירו, כשלעצמו אינו יכול לפעול כל כך, אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים."2.
רק בצורה כזאת. תראו מה אנחנו יכולים לעשות בעשיריות, ובואו נראה לפי זה עד כמה בעשיריות יש לנו חברים שמקבלים את זה, שמבינים את זה, שנכונים לזה, מבצעים את הדברים האלה, ויכולים לבצע. אז בואו נראה, נבדוק את החברים שלנו לפי זה, לאט לאט בעדינות, אבל שכל אחד ואחד ירגיש שזה בעצם התפקיד שלו. זה התפקיד שלו.
שאלה: נעם אלימלך אומר שעיקר התפלה היא במחשבה. יש תפילה שהיא לא במחשבה?
לא. אתה לא צריך לבכות, לצעוק, לכתוב, לעשות כל מיני פעולות בידיים וברגליים, לשבת, לעמוד על הברכיים, כל זה לא חשוב. כל זה פועל על האדם שמבצע, אבל בעצם צריכה להיות הכנעת הרצון מאינדיבידואלי, מאגואיסטי, לזה שאתה מבין שאתה צריך להתפלל עבור העשירייה שלך, ואתה מבקש עבורם טיפול, חיבור, התקרבות לבורא כדי לעשות לו נחת רוח. זאת אומרת, אתה צריך לבדוק בדיוק איך אתה מסדר את כל העולם לבורא, מסובב את כל העולם לבורא. ואתה בעצמך כאילו רק מעורר אותם, ועומד בצד.
תלמיד: ומה באמת התפקיד של הפעולות הפיזיות, המפגשים הפיזיים, וכל מיני דברים כאלו?
כל פעם שאנחנו מעוררים את עצמנו, שאנחנו נותנים דוגמה מאחד לשני, עד כמה אנחנו כן רוצים להיות מחוברים, להיות בדאגה הדדית, שאנחנו כן נמצאים בכלי אחד, ואנחנו מודעים לזה שאנחנו נמצאים בכלי אחד, אנו מתקדמים.
תלמיד: לא הבנתי. זה מומלץ, נחוץ לעשות כל מיני פעולות בעשירייה שהן חוץ מתפילה, פעולות פיזיות, מפגשים, ישיבות חברים, לצאת לטייל ביחד?
אני חושב שבינתיים זה טוב, למרות שאנחנו כבר עוברים מתוך זה לקשרים וירטואליים למיניהם, לכן קשה לי להגיד. כשאני נמצא אתכם עכשיו בקשרים כאלו, דרך הגלים, אז מה ההבדל בין הגלים האלו לגלים האחרים כשאנחנו נמצאים באותו אוויר, או שזה נמסר דרך חוטים, או דרך שיר, בוא נגיד, בגלי רדיו? מה זה חשוב? הכול נכנס בסופו של דבר לתוך הלב והמוח.
תלמיד: אין ספק שבסופו של דבר החיבור שלנו הוא בלב, אבל יש חברים שממש סובלים מהעניין הזה של החיבור הווירטואלי. זה מנתק אותם, הם מרגישים שהם פשוט לא מרגישים את החברים, הם מאוד צריכים את הקשר הפיזי. איך מתמודדים עם זה?
הם עדיין נמצאים בכזו התפתחות, אבל זה יעבור. צריכים בכל זאת לעשות משהו שמשפיע עליהם יותר, צריכים לפעמים. אני לא מבטל את הקשר הפיזי, אנחנו אפילו רוצים לעשות סעודה כזאת, לא פיזית, אלא וירטואלית יחד דרך המסכים.
אבל אני לא יודע, עד כמה קשר פיזי, באמת פיזי, אם זה לא בעשירייה אלא נניח יותר גדול, אם היינו מתאספים עכשיו לכנס גדול כמו שהיה לנו פעם בשנה בישראל, האם היינו מרגישים בזה איזו התעלות רוחנית? כמה שהיינו טרודים בכל מיני הכנות, ובכל מיני דברים, אני לא חושב שזה מועיל.
כל העבודה שלנו היום הופכת להיות יותר ויותר לעבודה במחשבה וברצון, ולא בפעולות פיזיות ולא במפגשים פיזיים. מה יש לי מזה שאני נפגש עם הגוף של מישהו? שאני נושם, מריח, שומע דרך האוויר ולא דרך החוטים או הגלים? אני אישית לא רואה בזה כל כך בעיה.
אבל כנראה יש כאלה שעליהם זה משפיע. אנחנו בכל זאת צריכים ללכת לקראת האנשים שתהיה להם בכל זאת צורת התקשרות כמה שיותר קרובה, אבל לא שאנחנו חייבים בזה ממש.
תלמיד: הרבה פעמים נותנים את הדוגמה של הרב, "הרב עם העשירייה שלו כן עושה פעולות פיזיות, אז למה לא אנחנו" וכן הלאה?
זה נכון שיש כמה אנשים שאנחנו נפגשים, שאנחנו נמצאים יחד. אבל אני לא חושב שזה כל כך דומה לעשירייה רגילה. אני לא יודע מה להגיד לך אפילו. אני לא מסתיר שום דבר, אתם מכירים ומבינים את הדברים האלה. אני לא יודע מה לענות.
תלמיד: אז לקחת מזה דוגמה או שזו לא דוגמה בשבילנו?
אני מציע שאתם תתחברו כמה שיותר בצורה וירטואלית. אם אתם מאוד רוצים להיפגש אתם ודאי יכולים להיפגש בצורה פיזית, אבל בכל זאת שכל המגמה תהיה בצורה וירטואלית. כי כמה שאנחנו מפתחים את הרגשות שלנו, אנחנו נגיע למצב שאין לי שום קשר עם גוף החבר. הגוף הפיזיולוגי שלו לא יכול להגיד לי שום דבר.
אנחנו עברנו את ההתפתחות הזאת ואנחנו נכנסים להתפתחות חדשה, מה שלא היה אפילו בימי הרב"ש. כשהוא אמר "אני מרגיש את החברים, שאני נמצא בהרבה פרסאות וקרקע שטוחה לא מפרידה בינינו", אז הוא הרגיש כך.
אנחנו צריכים גם להגיע לזה. והמפגשים שלנו זה לאו דווקא שאנחנו מתחברים יותר, שאני מחזיק את החבר ביד ואנחנו נמצאים יחד. אנחנו צריכים לעשות את הריקוד הזה בלב. זה יותר מתאים לרשימות שלנו, לזמן שלנו, לכלים שלנו.
אבל לא שזה מבטל את המצבים הקודמים. כמו ילדים קטנים, אנחנו צריכים להתחיל במה שמתאים לנו, אם יש לנו נטייה לזה נעשה. אבל אני אומר לכם, שאם נניח נהיה במצב שיהיה אפשר לעשות מפגש עולמי כמו שהיה פעם בישראל שהיו מתחברים שישה, שבעה, שמונת אלפים איש במתחם אחד, אני לא יודע. זו הייתה איזו חגיגה, שאנחנו נפגשים, שכל הזמן לומדים וירטואלית ועכשיו נפגשים פיזית. אבל לא נראה לי שהמפגש הפיזי הזה, יסמל בינינו איזו עליית מדרגה. לא. ולא שהוא ייתן לנו איזה רצון, חיסרון ומצב שאנחנו מחוברים יותר. לא. אנחנו צריכים כבר להגיע לחיבור במהות חדשה, כמו שעכשיו דברנו.
שאנחנו מתפללים כל אחד בעד חברו, וכל אחד נכלל עם הלב של חברו, וכולנו נכללים כך יחד, וזה לא קורה בשטח אדמה או באיזה חדר אחד, אלא זה קורה בתוך המקום הווירטואלי.
שאלה: מהו המרכיב העיקרי של התפילה? האם זה הרצון או המחשבה?
תפילה זה ביטוי של הרצון שבלב. מה שמורגש בתוך הלב זה נקרא "תפילה". אז כל אחד ואחד מה שהוא מרגיש בלב, הוא בזה מכניס חיסרון למערכת הכללית. וזה נקרא שכל אחד ואחד "מתפלל", מה שכל אחד ואחד רוצה, מבין, מרגיש, אם הוא מודע לזה, למה שיש לו בלב או לא.
ואנחנו לפי חכמת הקבלה צריכים לכוון את עצמנו לתפילה מיוחדת. שאנחנו יודעים על מה אנחנו צריכים להתפלל, ומבינים שהתפילה שלנו עדיין לא נכונה, ואנחנו על ידי קשר עם החברים רוצים להביא את עצמנו לתפילה נכונה, למצב חדש.
וכך אנחנו מוסיפים, בונים תפילה, חיסרון לבורא בצורה שהוא כל פעם יותר ויותר נכון. "נכון" זה קודם כל שהוא צריך להיות כלול מהרצונות הפרטיים של כל אחד ואחד, ומחובר לבורא מכולנו ופועל בו, ומחייב אותו לקדם אותנו להשפעה ולדבקות.
שאלה: איך אני יכול להתפלל עבור החבר כשאני מרגיש שאני נמצא בכלא הכי חשוך? איך אני יכול לבקש עבור החבר אם אני נמצא בירידה? הרצון שלי בלב זה לצאת מבית האסורים, שאני אצא.
תשתדל להבין שאתה לא יכול לצאת מהמצב שלך למצב יותר רוחני אם אתה לא מבקש עבור החבר. זה נקרא "רוחניות". אם אתה מבקש עבור עצמך זה נקרא "גשמיות" ויכול להיות אפילו קליפה.
אז קודם כל תדע על זה, ותבקר את המצבים שלך, ותראה איפה אתה נמצא, בקליפה או בקדושה. אין באמצע. אם אתה כל הזמן נמצא בדאגה עבור עצמך, אז תתחיל בכל זאת ללמוד, לקרוא חומר שמדבר על זה שהרוחניות שלך סך הכול נובעת מחיבור בתוך העשירייה. שאם אתה לא קשור לעשירייה אין לך רוחניות. במידת ההתקשרות לעשירייה, בטיב ההתקשרות לעשירייה, זה קובע את הרוחניות שלך.
תתחיל לחשוב על זה ולראות איך להתקדם לזה. יכול להיות שזה רחוק ממך, אבל בכל זאת אתה תדע את האמת ואיך שאתה צריך להיות מכוון אליה.
תלמיד: אבל אם אני מרגיש שהבורא ניתק אותי מהעשירייה ואני רוצה לחזור לחיבור, אבל הבורא זרק אותי לבית הכיסא והוא הפריד אותי מהעשירייה?
אז מה? ודאי שכך זה קורה. הוא נותן לך כל פעם רשימו חדש שבור כדי שאתה תתקדם אליו יותר קרוב. הוא זורק אותך יותר רחוק, אתה צריך להתקרב מזה אליו יותר קרוב. כך זה קורה. אז כבר אתה מרגיש במצב שלך את המצב הרוחני, רק שלילי, אבל זה כבר רוחני שאתה רחוק מהבורא וכתוצאה מהפעולה שלו עליך.
אז יופי. עכשיו אתה תעבוד עליו, תפנה אליו ותדרוש שהוא יקרב אותך. כמו שהוא גרם לך ריחוק עכשיו שיגרום לך קירוב. אין שום בעיה. אם תתפלל, תבקש אז תקבל.
שאלה: כמעט ענית בתשובה שלך לחבר, אבל אם אפשר תסביר עוד קצת. אם אני החלק הכי חלש בשרשרת של העשיריה ואני בנפילה עכשיו, האם אני יכול להתפלל עבור עצמי, ואיך בכל זאת לעשות את זה נכון כדי לקדם את העשירייה, שאני לא אהיה משא עליה?
אם אני מרגיש שאני הכי הכי נמוך מכל העשירייה, זה המצב הכי טוב, כי זה באמת אמת. וכמה שתתקדם יותר תרגיש את עצמך כל פעם עוד יותר נמוך מהאחרים. ובמצב כזה אתה צריך לחשוב רק דבר אחד, "אני על עצמי לא מבקש, כי זו קליפה. אני מתוך המצב שלי מבקש רק בכמה שאני יכול לתמוך בהם כדי להרים אותם. זו הקדושה וכך אנחנו נתקדם. כך אני צריך להשתדל לאתר את המצב שלי והמקום שלי".
זאת אומרת, אני מודה לבורא, אני שמח שהוא מראה לי כמה שאני הכי נמוך, שאני יכול להפוך את החיסרון האישי שלי, שהוא מגלה שאני כזה נמוך ואפס, לזה שאני מתפלל עבור הקבוצה ולא עבור עצמי, ובזה אני ממש הופך את הרצון הגשמי לרצון הרוחני ומעלה בזה את העשירייה.
שאלה: מצד אחד, להתפלל עבור החברים כמו שלימדת אותנו, אין בעיה עם זה, זה באמת מתבקש, אבל מצד שני, המקובלים גם כותבים לנו, מלמדים אותנו שצריך לראות את החברים שהם נמצאים בגדלות, בדבקות ובשלמות עם הבורא. איך אנחנו עובדים עם שני הערוצים האלה?
אם אני רואה קבוצה שהיא כל כך עליונה ומושלמת, מה יש לי להוסיף לה? אפילו שאני הכי קטן ונבזה ושבור, במה אני יכול להוסיף לה? אני יכול להוסיף לעשירייה בזה שאני משבח את הבורא על זה שהוא עושה כך איתם, ועל עצמי אני לא מבקש שום דבר, רק שיהיה לי כוח להעריך את יחס הבורא לעשירייה ולרומם אותם. אז אני משבח את הבורא ואת הקבוצה מתוך השפלות שלי, וזו תפילה מאוד מאוד מיוחדת ומועילה. אני בזה לא מבקש על עצמי, אני נכלל מכולם ובכולם, וכמו תינוק אני נכנס במדרגה שלהם.
שאלה: אם אפשר עוד איזו הנחה, אם אנחנו מתפללים על החברים זה בסדר, אבל אם אני פתאום מתפלל על עצמי, נניח אני רוצה להשפיע לחברים ואני יודע שאם אני אקבל את תכונת ההשפעה מהבורא ה"אני" שלי מתבטל, זאת אומרת אין אני לעצמי אני לא אוכל לקבל כבר שום דבר, האם זה פגום או שצריך כל הזמן להתפלל רק על החברים וזהו?
חברים ובורא, זה בעצם מה שאני צריך לדאוג, כי החיסרון שלי צריך להיות דווקא בזה. אין ברוחניות שום חיסרון שעובד בעד עצמו, כי אחרת הוא הופך להיות לסרטן שאוכל את האחרים. כל תא ותא, כל רצון ורצון הקטן ביותר עד כמה שהוא נמצא ברוחניות הוא צריך לפעול מחוצה לו, לתת, להעביר, אבל לא לעצמו אפילו במשהו, שום דבר לא לקבל לעצמו.
ולכן כל המחשבות שיש לאדם על עצמו, אם הוא יכול להפטר מהם הוא מרגיש איזה שכר זה, איזה רווח יש לו שאין לו שום דבר לעצמו. זה מה שדיברנו גם אתמול, שאני מרגיש את פעולת ההשפעה שאני יכול לחשוב או את מחשבת ההשפעה שאני יכול להחזיק בתוכי, שזה השכר, זה השכר הכי גדול, שאני חושב על הזולת.
שאלה: בקשר לרשימות, כל מצב שמתעורר בי זה רשימה הכול מתייחס לתהליך הרוחני לעבודה? כי יש מצבים שהם חוזרים והם היו תמיד ועוד הרבה לפני שהגעתי ויש גם מצבים שאני רואה שאותו הדבר קורה אצל אנשים שהם לא נמצאים בדרך בכלל?
אני אגיד לך, אין שום דבר אלא רשימות בלבד ואיך שאתה מממש אותן או שמממשים אותן על ידי המערכת הכללית, הכוללת שמזיזה את הכול בזמנו מה שנקרא לגמר התיקון, ואין חוץ מזה כלום. והרשימות, אף פעם אין אותן רשימות אלא הן נכללות ופועלות ומתקיימות מתוך הכלי השבור הכולל. נדמה לך שאתה כבר היית בזה ושום דבר לא השתנה, זה מחוסר הבירור תראה אחר כך שזה לא כך.
שאלה: דרך החיבור בעשירייה אנחנו מתאמצים להשיג רצון משותף כבסיס לתפילה, האם אנחנו צריכים לדבר על החיסרון הזה במילים או מספיק להיות מאוחדים דרך הרצון?
לא, רצוי שאתם גם תדברו על זה, רצוי שאתם בכל זאת תסכימו, תחליטו על זה. רצוי מאוד.
שאלה: לפני כמה שיעורים אמרת, לפני שאני פונה לבורא עם הבקשה של העשירייה אני צריך לדמיין את כל החברים בראש ולקשור אותם ואז לפנות. התחלתי לנסות את התרגיל הזה ובהתחלה היה מטושטש ועכשיו אני רואה לאט לאט שהתמונה נהיית יותר ברורה, האם זה צריך להיות יותר ברור וככה במהלך היום?
תמשיך ותמשיך ותמשיך ושכולם יעשו כך. התרגיל זה לא תרגיל שעשית עכשיו ושכחת. תרגיל זה נקרא עד שמהתרגיל זה הופך להיות למעשה ברור, עד שזה נכנס לפעולה ברורה.
שאלה: לפעמים אנחנו מגיעים להרגשה כלשהי מאוד מדויקת וברורה, אנחנו מדברים על זה בפגישות שלנו במהלך היום ומנסים להעביר אותה בין כולנו כעשירייה, איך אנחנו יכולים לשמור על זה ביום למחרת כשהתנאים כבר משתנים?
התנאים משתנים, אנחנו משתנים, הרשימות משתנות, כל רגע ורגע הכול משתנה. לכן אנחנו צריכים כל רגע לחדש את היחס שלנו, אני קבוצה בורא, כל הזמן אנחנו צריכים לבדוק ולשנות, לכוון את זה, כל הזמן בלי הפסקה.
שאלה: אני מתפלל עבור החברים ואני יודע שגם אני מרוויח מזה, איך להוציא את תועלת עצמי מהתפילה כך, שהתפילה תהיה באמת עבור החברים בלי חשבון עצמי?
תתפלל, העיקר להתפלל עבור החברים. שאתה תדע יותר ויותר עד כמה שאתה מתפלל עבור החברים ושזה גם לטובתך, זה בסדר. אחר כך אתה תראה עד כמה התפילה הזאת מאבדת את האגו שלה ואתה נשאר באמת יותר ויותר נכלל בתוך החברים, בתוך הרצונות שלהם ואתה תתחיל להרגיש שדווקא מתוכם אתה מתפלל לבורא. לא שאתה נמצא ואתה מרגיש אותם בצורה חיצונה ואתה מתפלל לבורא, אלא אתה נמצא בתוך החברים ומתוך הלב של כל חבר וחבר אתה מתפלל לבורא. ואחר כך אתה יכול לחבר את כול הלבבות של הכול החברים, ולהיות בתוך הלב הזה ולהתפלל לבורא. ואחר כך אתה תרגיש שאתה פשוט נמצא בבורא. ככה תגדל.
קריין: קטע 25.
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
שאלה: רציתי לשאול על המצב המתואר פה, קורה לפעמים שמגיעים לחברה באפיסת כוחות, בקשיים ופתאום הכול מתעורר חוץ מהכוונה שאנחנו עושים והתפילה, מה יכול לגרום כדי לשמר את המצב הזה בחברה?
אני אגיד לך, אני קם בבוקר לפחות שעה וחצי לפני שיעור ומשתדל להתעורר וקצת להרגיש איך אני מתעורר אומנם מכל מיני מצבים הפוכים שליליים לפעמים. אחר כך אני קורא כל מיני חומרים כדי לעורר את עצמי ואני מגיע לכאן, איפה שאני יושב עכשיו, ואני שומע איך אתם מתחילים להכין את עצמכם לשיעור וזה במיוחד מה שמעורר אותי. אומנם לפני זה הייתי אולי שעה, אפילו יותר משעה בלהשתדל להתרומם, אבל זה שאני מרגיש שממש אלפי אנשים משתתפים יחד כדי לרומם את עצמם לפגישה ביניהם ועם הבורא, זה פועל הכי חזק.
ולכן זה מה שאני מעריך, הקשר והעוצמה והרצונות שכל אחד מוסיף לחיבור שאתם נותנים לפני השיעור בוקר, אין לזה שיעור, אין לזה בכלל שום דבר שיכול להיות במשהו דומה לו בכל המציאות, שאנשים מכל חלקי הכדור הארץ מכל האומות מכל התרבויות עוזבים את הכול ומתעוררים, מתרוממים להתחבר ולחפש דרך לבורא, לגלות אותו, זה משהו שאני מסתכל על זה, ומאוד מאוד מתרגש.
וזה מה שבעיקר מכין אותי לשיעור, נותן לי כוח, בלי זה אני חושב שלא הייתי יכול לדבר. גם עכשיו שאני מדבר, אני מדבר מתוך אותו חומר דלק שאני מקבל מכם שאתם מעוררים אותי. אחרת מאיפה? לפי הכוחות שלי, לא היה לי כוח לקום. זה כמו שאימא שהתינוק שלה בוכה, אין לה ברירה היא קמה מהמיטה באמצע הלילה אפילו כמה פעמים וניגשת אליו ומטפלת בו. זה מה שיש לנו , לכן אני מודה לכם ונתקדם יחד.
(סוף השיעור)