שיעור בוקר 21.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", עמ' 1870

מאמר 508 "ענין עלית מלכות לבינה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 1870, מאמר 508 "ענין עלית מלכות לבינה".

ענין עלית מלכות לבינה

"הנה בפתיחה לחכמת הקבלה מבואר, שאם האדם היה נמשך רק ממלכות, שהיא הרצון לקבל אך לעצמו, אז לא היה לו שום מציאות, שיוכל לעשות איזה מעשה להשפיע.

ורק על ידי העירוב של מלכות בבינה, אז יש במלכות גם כן ניצוצי השפעה. ומזה יהיה יכולת לאדם לעשות מעשים להשפיע. ודבר זה גרם גם כן שיהיה צמצום ב', שעל ידו האדם יכול להגיע למעשי השפעה.

ולהבין את זה על דרך העבודה, יש לפרש, הלא אנו רואים, שיש מרחק גדול בין קבלה להשפעה. ובחינה, המחברת את שתיהן, היא השפעה על מנת לקבל, שגם בבינה נתערבה בחינת קבלה, שבבינה, הנקרא רצון להשפיע, יש שם עירוב של קבלה.

לפי זה יוצא, שגם בזמן שהאדם עושה מעשה להשפיע, מעורב שם רצון לקבל. לכן גם אז אסור להמשיך שפע, משום שהוא יפגום בה עם הרצון לקבל, אשר יש בו.

אבל יחד עם זה הגוף כבר מסכים לעבודה, כי יש שם עירוב לטובת הגוף, כי בזמן שאין האדם רוצה לעבוד רק בעל מנת להשפיע, אז בא הגוף ושואל, "מה העבודה הזאת", היינו מה אני ארוויח מזה.

ויש לפעמים, שהאדם יכול לעבוד רק להשפיע לטובת הכלל, כי בזמן שמרגיש את הצער של הציבור, יש כוחות בגוף, שיכול לבטל את פרטיותו עצמו לטובת הכלל.

אבל זה דווקא בזמן, שהוא בטוח שעל ידי זה שהוא יבטל את עצמותו, ינצל הכלל. אזי הפרט בטל לגבי הכלל. כי יש טבע, שהקטן יכול להתבטל בפני גדול. אבל בזמן שהצלת הכלל היא בספק, אז אין לו כוח להתבטלות כלפי כלל, משום שאין ספק מוציא מידי וודאות, כי מסירת נפשו היא וודאית, והצלת הכלל היא בספק!

וכמו כן, אם אין האדם רואה, שעל ידי העסק בתורה ומצוות במסירות נפש, יהיה לו הנאה לטובת הגוף, ומתחיל לעבוד, שיהיה מזה לטובת ה', אזי זה ספק בעיניו, מי יודע אם הקדוש ברוך הוא יהנה מעבודתו. אם כן זה ספק אצלו, ואין ספק מוציא מידי ודאי, כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו.

והיות שכוחות כאלו אינו נמצאים בגוף, לכן מטרם שהאדם זוכה לאמונה, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה בא לו לאדם על ידי העירוב המלכות בבינה כנ"ל.

ואין באפשרות שהאדם יוכל לעבוד לשמה, אלא רק מתי שיהיה לו אמונה. לכן אם האדם רוצה לעבוד עבודה לשמה, הוא צריך לרכז את כל כוחותיו רק על נקודה זו, היינו שיתפלל לה', שישלח לו את אור האמונה, שרק אז יזכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה."

זה המאמר.

שאלה: כתוב שבבינה התערבה קבלה ושאסור להמשיך את השפע, ולפעמים האדם מצליח לבטל את עצמו כלפי אחרים ולהשפיע. האם העבודה נעשית בבינה ולא במלכות מתוך הדברים האלה?

כן, בבינה. כוח הבינה הוא להשפיע. ככל שיכולים להתכלל בבינה ודרך ההתכללות להשפיע, זה נקרא שאדם משפיע.

תלמיד: גם העבודה שאנחנו עושים היא מבינה?

כן.

שאלה: רב"ש כותב שכדי לעבוד בלא לשמה האדם צריך להרגיש שתהיה לו הנאה. ואז הוא אומר שלפעמים, אם האדם לא מאמין שהבורא ייהנה מהעבודה הזאת, אז גם בלא לשמה הוא לא יכול לעבוד.

כן.

תלמיד: לא ברור מה הפתרון שהוא נותן לזה, איך כן להצליח לעבוד בלא לשמה?

צריכים עוד לעיין בזה.

תלמיד: הוא כותב שאם הכלל ייהנה הוא יכול לעזור פה, אבל גם על זה יש לו סימן שאלה.

כן. ומה אתה חושב?

תלמיד: אני באמת לא יודע.

בסדר.

תלמיד: הוא נותן פתרון איך לעבור מלא לשמה ללשמה, וזה לבקש מהבורא. אבל איך להיכנס ללא לשמה?

מה אתם חושבים, איך נכנסים ללא לשמה?

שאלה: רב"ש כותב כאן, "לכן אם האדם רוצה לעבוד עבודה לשמה, הוא צריך לרכז את כל כוחותיו רק על נקודה זו, היינו שיתפלל לה', שישלח לו את אור האמונה, שרק אז יזכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה." לפי מה שאני מבין מכאן, צריך לרכז את כל הכוח, את כל הכוחות שלנו רק בתפילה. אם אנחנו קושרים את זה גם למה שדיברנו קודם, להתעסקות בצד החיצוני כביכול, אז לפי מה שאני מבין מכאן, כל ההתעסקות בעשיריות ובמה שאנחנו רואים זו התעסקות במציאות מדומה שתפקידה רק לגרום לנו להתפלל, לא להתעסק בצורה החיצונית שלה. זה נכון?

נגיד.

תלמיד: מה צריכה להיות הגישה הנכונה שלנו למציאות המדומה? איך אנחנו צריכים לגשת אליה?

אתם צריכים להוציא את זה מהמאמרים.

תלמיד: בהמשך למה שרב"ש כותב כאן, שריכוז הכוחות שלנו צריך להיות רק בתפילה, נראה שהיחס שלנו כלפי המציאות הזאת שאנחנו רואים, בתוך העשירייה, חברים מגיעים, לא מגיעים, כל מיני דברים חיצוניים, הוא לרכז את הכוח במשהו חיצוני במקום לפנות לבורא שהוא מייצב את המצב הזה. האם זה לא להרשיע את הבורא, הרי הוא זה שמייצב את המציאות הזאת?

כן. אז למה אתם לא פונים אליו ישירות?

תלמיד: השאלה היא איך אנחנו צריכים לדבר בינינו כך שהדיבור לא יסיט אותנו. כי אם אני יושב בעשירייה ואומר, למה החבר הזה לא הגיע, למה החבר ההוא לא הגיע, תשומת הלב שלי מופנית לחיצוניות הזאת. לפי מה שאני מבין מהכתבים ומכל המאמרים, מה שאני רואה בעיניים זו לא המציאות האמיתית. כך זה נראה לי, אבל יש לזה מטרה. והשאלה, איך אנחנו לא מאבדים את הפוקוס הנכון, כמו שרב"ש כותב פה, להגיע לתפילה. כי אולי השיח צריך להיות איך אני משתמש עכשיו בסיטואציה הזאת כדי לעשות את מה שהוא כותב פה, להתפלל. האם זו צריכה להיות הגישה שלנו?

כן.

שאלה: שמעתי שעניין עליית מלכות לבינה זו כל העבודה שלנו, ומהמאמר יוצא שהרגשת הכלל זו עבודה קבוצתית. הייתי מאוד שמח שיקראו את המאמר הזה שוב ושכולנו נחשוב על אותו מאור אמונה. האם זו פעולה שעוזרת או שהיא מבזבזת זמן?

בסדר, אפשר לקרוא שוב.

קריין: מאמר 508, "ענין עלית מלכות לבינה".

ענין עלית מלכות לבינה

"הנה בפתיחה לחכמת הקבלה מבואר, שאם האדם היה נמשך רק ממלכות, שהיא הרצון לקבל אך לעצמו, אז לא היה לו שום מציאות, שיוכל לעשות איזה מעשה להשפיע.

ורק על ידי העירוב של מלכות בבינה, אז יש במלכות גם כן ניצוצי השפעה. ומזה יהיה יכולת לאדם לעשות מעשים להשפיע. ודבר זה גרם גם כן שיהיה צמצום ב', שעל ידו האדם יכול להגיע למעשי השפעה.

ולהבין את זה על דרך העבודה, יש לפרש, הלא אנו רואים, שיש מרחק גדול בין קבלה להשפעה. ובחינה, המחברת את שתיהן, היא השפעה על מנת לקבל, שגם בבינה נתערבה בחינת קבלה, שבבינה, הנקרא רצון להשפיע, יש שם עירוב של קבלה.

לפי זה יוצא, שגם בזמן שהאדם עושה מעשה להשפיע, מעורב שם רצון לקבל. לכן גם אז אסור להמשיך שפע, משום שהוא יפגום בה עם הרצון לקבל, אשר יש בו.

אבל יחד עם זה הגוף כבר מסכים לעבודה, כי יש שם עירוב לטובת הגוף, כי בזמן שאין האדם רוצה לעבוד רק בעל מנת להשפיע, אז בא הגוף ושואל, "מה העבודה הזאת", היינו מה אני ארוויח מזה.

ויש לפעמים, שהאדם יכול לעבוד רק להשפיע לטובת הכלל, כי בזמן שמרגיש את הצער של הציבור, יש כוחות בגוף, שיכול לבטל את פרטיותו עצמו לטובת הכלל.

אבל זה דווקא בזמן, שהוא בטוח שעל ידי זה שהוא יבטל את עצמותו, ינצל הכלל. אזי הפרט בטל לגבי הכלל. כי יש טבע, שהקטן יכול להתבטל בפני גדול. אבל בזמן שהצלת הכלל היא בספק, אז אין לו כוח להתבטלות כלפי כלל, משום שאין ספק מוציא מידי וודאות, כי מסירת נפשו היא וודאית, והצלת הכלל היא בספק!

וכמו כן, אם אין האדם רואה, שעל ידי העסק בתורה ומצוות במסירות נפש, יהיה לו הנאה לטובת הגוף, ומתחיל לעבוד, שיהיה מזה לטובת ה', אזי זה ספק בעיניו, מי יודע אם הקדוש ברוך הוא יהנה מעבודתו. אם כן זה ספק אצלו, ואין ספק מוציא מידי ודאי, כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו.

והיות שכוחות כאלו אינו נמצאים בגוף, לכן מטרם שהאדם זוכה לאמונה, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה בא לו לאדם על ידי העירוב המלכות בבינה כנ"ל.

ואין באפשרות שהאדם יוכל לעבוד לשמה, אלא רק מתי שיהיה לו אמונה. לכן אם האדם רוצה לעבוד עבודה לשמה, הוא צריך לרכז את כל כוחותיו רק על נקודה זו, היינו שיתפלל לה', שישלח לו את אור האמונה, שרק אז יזכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה."

סדנה

נעשה סיכום קטן בעשיריות של מה ששמענו במאמר. כל אחד יספר לחברים מה הוא שמע, מה הנקודות המרכזיות במאמר.

*

שאלה: כתוב, "שיתפלל לה', שישלח לו את אור האמונה". מהו אור האמונה שעלינו להתפלל אליו, שמוציא אותנו מלא לשמה ללשמה?

אור האמונה זה אור הבינה.

תלמיד: למה הוא נקרא דווקא בשם "אמונה"?

כי הוא מביא את התכונה הזאת לליבו של אדם.

שאלה: עשינו עכשיו סדנה קצרה בינינו, והוצאנו עקרונות מתוך המאמר, כל אחד שיתף מה הוא הבין מהמאמר, מה הוא שמע עכשיו במאמר הקצר. ובחלק הקודם אמרת שלא כדאי לשתף בידע מה כל אחד מבין, אלא לשתף, להיות בנטייה לדבקות. אבל כביכול בהבנת החומר לכל אחד יש גישה משלו, מה אני הבנתי עכשיו "מלכות", "בינה", "השפעה", "קבלה", כל אחד תופס אחרת את הדברים.

האם יש מקום לסדנאות ולדיונים כאלה שבהם כל אחד משתף מה הוא הבין מתוך המאמר, או לא כדאי לדבר על הבנת החומר הפרטית של כל אחד?

יכול להיות שכן. אם אתם רוצים זה אפשרי, זו לא עבירה.

תלמיד: ויש איזה דגשים כלשהם כשאדם משתף מה הוא הבין מהחומר?

לא. כל אחד איך שמבין.

תלמיד: ככה פשוט אני משתף מה אני הבנתי לפי השכל, הרגש שלי?

כן. כן.

תלמיד: אין פה סכנה של "מצפוני ליבו"?

לא. לא. זה לא נראה.

שאלה: אני לא יכול לבלבל חברים בדעות שלי, איך אני מבין את הטקסט?

בינתיים בלבול זה יכול להיות טוב, שיחשבו גם כך וגם כך על כל דבר.

אז תסביר להם מה אתה מציע.

תלמיד: קראנו מאמר בשם "ענין עלית מלכות לבינה", ועכשיו כל אחד בעשירייה שלו, בסדנה שלו ישתף ברשמים מה הוא הבין, מה העיקרון המרכזי שיש פה.

דברו ביניכם ואחר כך את הסיכום פחות או יותר רצוי לשמוע מכל עשירייה.

סדנה

משתפים בעשיריות את הנקודות המרכזיות מהמאמר.

*

שאלה: פה הוא כותב שאם אתה מרגיש את הכלל אז יש לך כוחות, יש לך את הכאב של הכלל. בתוך התהליך הזה של העשירייה, אנחנו בעצם מזמנים את אור הבינה. ואתה אמרת כרגע שאור הבינה זה אור האמונה. איך אנחנו מחזקים זה את זה עם האמונה הזאת? כי הספקות יהיו שם תמיד.

כן. אם אנחנו נקבל כולם את אור האמונה, או מי שמקבל את אור האמונה אז ודאי שבזה הוא עולה דרגה ויכול כבר לעבוד, להרגיש את עולמו הרוחני.

תלמיד: כי אנחנו לא יכולים להרגיש את הכאב של הכלל, להיפתח לזה, לבקש את זה?

כן.

שאלה: מה העשירייה משיגה בדיון כזה שמדברים על המאמר?

משיגה את הנקודה המרכזית של הדיון. בסך הכול השאלות הן דומות, הן מגיעות מתוך זה שכולנו רוצים להיות קשורים לבורא.

שאלה: יש פה בדיון כאלה שלא מבינים, יש כאלה שכן מבינים, יש כאלה שפחות מדברים, יש כל מיני סיטואציות, איך להתייחס לזה? למשל לי עכשיו לא היה מה להגיד.

כן. חשבת לכיוון אחר לגמרי מהם, כן?

תלמיד: פשוט קוראים את המאמר, ואני שוכח מיד מה שהיה במאמר. ואין לי לתת לחברים משהו שיכול לעזור להם, אז מה לעשות במצבים האלו?

להשתדל להתקשר לחברים. זה הדבר החשוב ביותר.

תלמיד: להתקשר למה שהם מדברים?

דרך זה שמדברים אתה מתקשר אליהם.

תלמיד: גם כשאני לא מבין מה הם מדברים?

מה אנחנו יכולים להציע לו?

שאלה: יש רק כתובת אחת וזה הבורא. אם אתה מבין משהו, גם אתה יכול לשאול אם זה נכון. אם אתה לא מבין משהו, פשוט לפנות אליו ולשאול. "תן לי תשובה, תנחה אותי". הקשר הוא רק עם הבורא.

זה עוזר לך במשהו?

תלמיד: כן. פשוט לבקש מהבורא כל הזמן. את אותו הדיון לקשור לבורא. זאת ההזדמנות שלי להיקשר לבורא ולבקש ממנו שיחבר אותי לחברים.

כן.

תלמיד: לי עוזר במקרים שאני לא מבין כלום מהטקסט או ממה שמדברים, להרכין את הראש לגמרי, לבטל את עצמי לגמרי ולהיעלם בתוך החברים. להתחיל להקשיב למילים שלהם, לרוח שלהם, להכוונות שלהם ולאט לאט לקבל את השכל הנכון.

תלמיד: אפשר להרכין את הראש. להרכין את הראש זה לשים את האגו בצד, כי זה כל המכשול שלנו ופשוט להעלות שאלה לעשירייה. לקחת משהו שהוא לא מבורר מתוך הטקסט, ולהעלות את השאלה ואז לשמוע את התשובות. ואז אני מקבל קצת הארה מהחברים.

תלמיד: זו זכייה גדולה להרגיש אפס כזה מול החברים. ככל שרואים אותם יותר גדולים, אפשר לשמוע אותם באופן אחר.

איך אתה מגיע לאפס?

תלמיד: זו זכייה. כמו שהוא אומר עכשיו שככה הוא מרגיש, צריך להשתמש בזה.

זה לא פשוט.

שאלה: שאלה שתמיד חוזרת על עצמה מכולנו - מה חסר לנו? ופה רב"ש כותב שחסר עניין האמונה. אני עצמי חושב שאני כולי מלא באמונה. לאיזו אמונה רב"ש מתכוון?

לא יודע. אם אתה כבר יודע לפחות על אמונה שלך, אז תחקור מה יכול להיות עוד?

תלמיד: הוא אומר שספק, וספק אני לא מרגיש שיש לי.

טוב. אני שמח שאין לך שום ספק ושום שאלה.

שאלה: איך מקבלים כוח אמונה, בבת אחת או לאט לאט?

כנראה שלאט לאט. יש בזה דרגות.

תלמיד: ואז יש איזו נקודת היפוך, שאנחנו יכולים להפוך את הטבע שלנו?

כבר בלקבל את כוח האמונה, אתה הופך את הטבע.

שאלה: למדנו בשיעורים הקודמים שיש שלושה סוגים של יראה, וברגע שמגיעים לסוג השלישי, שזה הפחד לא לעשות נחת רוח לבורא, אז אפשר לקבל את כוח האמונה. האם רק כשמגיעים לסוג השלישי של היראה מגיעה הבקשה? האם צריך להגיע ליראה לפני שמגיעים לאמונה?

כן.

תלמיד: ואל היראה מגיעים בשלב הלא לשמה?

לא. זו כבר דרגת לשמה.

תלמיד: האם יראה קשורה ללשמה?

כן.

תלמיד: אבל רק אחרי שמגיעים לאמונה אפשר להגיע ללשמה.

כן.

תלמיד: אז מה קודם למה, יראה קודמת לאמונה או אמונה קודמת ליראה?

תחשוב.

שאלה: רב"ש כותב, "כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו.". האם כוח האמונה נותן לאדם אפשרות לעבוד כשאין לו וודאות שהבורא יקבל מזה נחת רוח?

כן.

תלמיד: הוא אומר שכוח האמונה נותן לו וודאות בזה שהבורא יקבל מזה נחת רוח. אבל אנחנו אמורים לעבוד בכוח האמונה כשאין לנו וודאות, הכוח הזה מאפשר לנו לעבוד בכל מצב. לא ברור איך כוח האמונה נותן לאדם אפשרות לעבוד? תחת איזה תנאים?

בתנאי של כוח האמונה עצמו.

תלמיד: אבל כלפי הבורא אנחנו צריכים לעבוד גם כשיש לנו ספק אם הבורא יקבל מזה נחת רוח?

לגבי הבורא אנחנו צריכים לעבוד בכל הכוחות שלנו, אפילו שיש ספק אם אנחנו יכולים להשפיע לו.

תלמיד: מה אומר המשפט "כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו."?

שמעבודתו יש נחת רוח לבורא.

תלמיד: זו התקווה שלו.

כן. אמונה מתחילה מאפס.

שאלה: המאמר נקרא "עניין עליית מלכות לבינה", אם אני מבין את נכון העירוב של מלכות בבינה פתח את האפשרות להשפיע על מנת לקבל, ומתוך זה מתאפשר לאדם בסוף לעבוד לא לשמה ומזה הוא גם יגיע ללשמה.

נניח.

תלמיד: מה שמבלבל אותי זה שהעירוב של מלכות בבינה, כמו שהוא כותב, גרם לכך שיהיה צמצום ב', ששם כאילו התבטלה האפשרות להשפיע על מנת לקבל.

בצמצום ב' דווקא יש התפתחות לכיוון זה.

תלמיד: אני חשבתי בפשטות שבצמצום א' התבטלה האפשרות לקבל על מנת לקבל ובצמצום ב' התבטלה האפשרות להשפיע על מנת לקבל.

כן.

תלמיד: אז למה הוא אומר פה שצמצום ב' או עירוב של מלכות בבינה פתח את האפשרות להשפיע על מנת לקבל?

כי במידה שהבינה מתערבת במלכות, המלכות כבר יכולה לקבל.

תלמיד: המלכות יכולה להשפיע על מנת לקבל?

כן.

תלמיד: האם המשמעות של צמצום ב' היא שבינה כבר לא יכולה יותר להשפיע על מנת לקבל?

כמה היא יכולה או לא יכולה זה לא חשוב, תכונתה היא בכל זאת להשפיע, אבל אם היא מעורבת עם הרצון לקבל אז היא עובדת לטובת הרצון לקבל.

שאלה: אם אני מנסה לקרוא את המאמר דרך העשירייה, איך החברים עובדים, איך החברים משפיעים עלי, חיסרון לאמונה, תפילה, כל הדברים האלה, אני מנסה להבין איך אני תופס את צמצום ב' ביחסים בינינו. מה החוקיות שאני יכול להעתיק מצמצום ב' לעבודה עם החברים?

מה צמצום ב' מאפשר?

תלמיד: מתחת לטבור יש הארה עד לפרסא, זה מה שאני יודע להגיד.

טוב. מה עוד?

תלמיד: אם כל מה שמניע אותנו זו התועלת העצמית ואנחנו רואים את זה בעבודה שלא לשמה, השאלה היא איך אנחנו משתמשים נכון בטעם ובכוח שיש לנו מהקשר בינינו.

איך?

תלמיד: כל תענוג שמתגלה הופך להיות במשהו חשוד. יש תענוגים שאנחנו עוד לא מגלים אותם אפילו, אבל כל תענוג הוא חשוד והוא כאילו עוצר את ההתקדמות שלנו. איך אנחנו נשמרים מהתענוגים האלה שיש בקשרים בינינו?

למה אנחנו צריכים לשמור את עצמנו?

תלמיד: בשביל להיות בכיוון הנכון, להגיע לשמה, לעשות הכול לתועלת ה', להיות בקשר אתו. אם אני נהנה מהקשר שלי עם החברים אני יכול לאבד את הקשר אתו.

כן, בסדר.

תלמיד: צמצום ב' זה מושג בתע"ס ופה רב"ש מדבר קצת על עבודת האדם, ומה שקורה פה

לפי מה שאני מבין, זה שהרצונות לקבל מתערבבים עם הרצונות להשפיע, האדם מנסה לעבוד עם החברים, הוא מנסה להשפיע, ופתאום הוא מגלה שזו לא השפעה, זו קבלה, או שהוא מנסה אולי לקבל ופתאום הוא מגלה שזו השפעה, זה עדיין לא מבורר אצלו.

ואז רב"ש כותב פה שהאדם פשוט לא יודע, הוא בספק אם הוא עושה נחת רוח לבורא, ואז הוא מגיע לצורך לכוח האמונה שמגיע על ידי תפילה.

זה הבירור, מה זה צמצום ב' בעבודה כשהרצונות מעורבים אצלנו ועדיין לא מבוררים.

צמצום ב' זה שמלכות שולטת על הבינה, וכאן אנחנו יכולים להביא כוח נוסף שהצמצום ירד מבינה באיזשהו אחוז נניח, ואז באותו הרצון שנעשה פטור ממלכות ונשארת רק בינה, אנחנו יכולים להמשיך אורות.

תלמיד: אפשר להגיד שגם הבינה מתרשמת מהרצון לקבל, כי כל הפניות של הרצון לקבל זה לעליון והוא מתרשם מהרצון לקבל ויודע איך לעבוד עימו.

לא, בינה לא מתרשמת מהרצון לקבל כי הרצון לקבל מושך מטה, זה לא בעל מנת להשפיע.

תלמיד: התכוונתי שעכשיו על ידי זה שהיתה שבירה, וזה כביכול היה מראש טעות שלא להמשיך על מנת להשפיע, אז יכול להיות שהיא כבר יודעת איך לעצב את הרצון לקבל שלא יהיה טעות בפעם הבאה.

כן.

תלמיד: אז זה כל העניין, הערבוב שמלכות מתערבת עם הבינה ומלכות מקבלת את הכוונה ובינה נותנת לאותו הרצון לקבל לקחת את כולם חוץ מרצון לקבל שהוא יגיע לגמר התיקון.

טוב אני מבין מה שאתה רוצה להגיד, נכון.

שאלה: כתוב "כי בזמן שמרגיש את הצער של הציבור, יש כוחות בגוף, שיכול לבטל את פרטיותו עצמו לטובת הכלל." איך להרגיש מהו הצער של הציבור, כדי לקבל כוחות?

צער הציבור זה שרוצה לקבל ומבין שברצון לקבל הוא לא יכול לקבל כלום.

תלמיד: הוא כותב לגבי עבודת האדם, "כי בזמן שמרגיש את הצער של הציבור, יש לו כוחות בגוף, שיכול לבטל את פרטיותו עצמו".

כן.

תלמיד: אז אם אני רוצה לבטל את עצמי אני צריך להרגיש את צער הציבור?

כן.

שאלה: השאלה שלי איך להרגיש את צער הציבור?

להתכלל עם הציבור ולרצות לראות את המטרה שלו, מה שהוא עושה ומה שהוא מקבל ולהשתתף עימו.

תלמיד: הציבור זה החברה לא משהו מבחוץ?

לא רק בפנים.

תלמיד: והאדם צריך לתאר שהכלל רוצה להשפיע כדי לקבל כוחות השפעה?

כן.

תלמיד: ויש פה תוספת, כשיש צער שצריך להרגיש אותו כדי שאני אוכל לבטל את עצמי.

כן.

שאלה: מהו אותו צער, איך לזהות אותו, איזה תמונות, איזה ציור אני יכול לצייר כדי להתקרב אליו?

אותם הכלים שיכולים להיות בעל מנת להשפיע שהם עדיין נמצאים בעל מנת לקבל.

תלמיד: זה ברור, אבל להמחיש את זה יותר, שמענו קודם שכביכול לא מזהים בחברה ואז אי אפשר לבטל את עצמו. מהי אותה נקודה שהוא כותב פה, שרק לפי הצער אפשר לבטל את עצמו?

כי בלי צער אתה לא יכול לשנות את עצמך. במידה שיש לך צער זה נקרא שיש לך תפילה והעליון נותן לך כוחות אחרים.

תלמיד: זה בדיוק מה שהוא כותב. השאלה, איך לזהות את הצער הזה, מה נדרש מהאדם?

להתכלל עם החברה הנכונה.

תלמיד: אבל כולם מתכללים, כולם היו פה. מה זה אותה הפעולה שמאפשרת את הביטול. חסר משהו.

להתכלל עם החברים הנכונים.

שאלה: המסך בנוי מעביות וזכות כדוגמה לשמה - אור, לא לשמה – כלי?

כך המסך בנוי.

תלמיד: צמצום, מסך ואור חוזר שומר על האדם?

כן.

שאלה: קודם אמרת שאמונה מתחילה מאפס, זה אומר שהאמונה כל יום צריכה להיבנות מחדש באדם, או שזה משהו קבוע שהוא משיג?

כן.

שאלה: כל יום מחדש הוא בונה את האמונה.

כן.

שאלה: שוב המשפט החזק הזה, "כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו." והשאלה שלי היא, מה העצה, איך להכניס לחיים שלנו את הרצון לעשות לו נחת רוח, איך הרצון הזה נכנס בכלל?

זה משבירת הכלים וצמצום ב'.

תלמיד: אותו רצון לעשות נחת רוח לבורא, זה כבר רצון מתוך הכרת הבורא?

כן.

תלמיד: כל פעולה עם העשירייה היא בהכרח עושה נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שהפעולה הופכת להיות הדבר העיקרי ואנחנו לא עושים חשבון על התוצאה. אנחנו ניגשים, עושים פעולה עם העשירייה ואנחנו מבינים שזה יעשה נחת רוח לבורא?

כן.

שאלה: הוא כותב כך, "אבל זה דווקא בזמן, שהוא בטוח שעל ידי זה שהוא יבטל את עצמותו, ינצל הכלל." זאת אומרת, אדם צריך כל הזמן לשאוף להיות בביטחון מלא שביטול עצמו מציל את העשירייה?

כן.

שאלה: אז מאיפה מקבלים את מסירות הנפש הזאת, לוותר על הכול ולהיות מוכן רק כדי להציל את הכלל? ומאיפה הביטחון שזה מציל את הכלל?

הוא רואה את זה מהמערכת, שאם הוא היה עכשיו מתקן את הכלים שעדיין שקועים בלקבל על מנת לקבל, אז לפי זה הוא היה מוציא אותם מהעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע וזה נקרא הצלה.

תלמיד: וכל עוד הוא לא עושה את זה, זאת אומרת הוא מזיק לכלל?

כאילו כן. כי חוץ ממנו כנראה אין מי שיתקן.

תלמיד: זאת אומרת, כל מעורבות של אדם עצמו בתוך העשירייה ולא מתוקנת, הוא בעצם נזק?

כן.

שאלה: לי נראה הפוך ממה שנאמר. זה כמו נחשון שהוא מול ים סוף ורואה שאם הוא יקפוץ למים הוא יציל את כולם, אז הוא מצליח לבטל את עצמו ולעשות את הפעולה הזאת כי זה מעל הדעת. אבל בגלל שהוא רואה את החשיבות של זה, הוא יכול לבטל את עצמו, כשעושה משהו לטובת הכלל.

אז הוא לא עושה משהו לטובת הכלל. הוא רואה בזה חשיבות וזה מה שמכוון אותו לעשייה לפי דבריך.

תלמיד: לא הבנתי.

למה הוא קופץ לים?

תלמיד: כי הוא מרגיש שהוא עושה את זה לטובת הכלל, ואז הוא יכול לבטל את הרצון שלו.

נכון.

שאלה: הוא כותב בסוף, תרכז את כל הכוחות רק על הנקודה הזאת, להתפלל?

לסדר את החברה, לארגן את החברה בצורה כזאת שהיא תדחוף אותו, וכך זה את זה וזה את זה וכולם ללהתכלל לנקודה אחת.

שאלה: הנקודה האחת הזאת, זה תפילה שלנו?

זה להיות במרכז המציאות ולהתפלל לבורא.

תלמיד: ומה התפילה?

תפילה שהבורא יתגלה.

תלמיד: יתגלה לעשירייה?

בנקודה הזאת, כן.

תלמיד: איך להגיע לנקודה הזאת?

תחשוב על זה כל הזמן ותראה שאתה מתקרב.

תלמיד: והחברים?

גם החברים.

(סוף השיעור)