שיעור בוקר 03.11.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 565,

מה. "ב' בחינות בתורה ובעבודה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 565, מאמר מ"ה, "ב' בחינות בתורה ובעבודה".

אנחנו לא פעם ישבנו כך, קבוצת תלמידים קטנה עם מורנו רב"ש, והוא היה מדבר קצת. שיחות כאלה קטנות היו גם לפני החגים, כמו שכתוב, שרב"ש שמע את זה בראשון לחודש אלול. זאת אומרת, חודש אלול זה חודש מיוחד שבו חוגגים את ראש השנה והחודש עצמו הוא חודש של סליחות, של יחס מיוחד בין האדם לחיים שלו, למה שעבר ומה מתכוון לעתיד, חודש של חשבון נפש. וכך נהוג שהמורה יגיד כמה מילים לתלמידים. זה מה שרב"ש שמע וכתב.

לכן הדברים האלה גזורים ממה שדיבר בעל הסולם וגם בעל הסולם לא רצה להרחיב, לעשות מזה מאמר, כי מכל הנושא הזה של "תורה ועבודה" אפשר ממש לעשות ספר, אבל זה מה שיש לנו.

בואו אנחנו קודם כל נקרא, אם אפשר להרחיב נרחיב אבל האמת, הכול מגיע מתוך האדם, עד כמה שהוא בעבודה שלו יותר ויותר מתחיל לגלות מה הם המושגים, ההגדרות האלו שישנם כאן.

קריין: מאמר שמעתי מ"ה, "ב' בחינות בתורה ובעבודה".

מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה

שמעתי א' לחדש אלול תש"ח

"יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה:

א. הוא בחינת יראה.

ב. הוא בחינת אהבה.

תורה נקרא מצב של שלימות, היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה." כמו שהיא מגיעה אלינו מהבורא ונפרסת עלינו, בונה את העולם העליון, בונה את העולם התחתון שלנו, בונה אותנו ומטפלת בכול ללא שום השתתפות, התערבות שלנו.

"א' נקרא בסוד אהבה, היינו שיש להאדם רצון וחשק לדעת דרכי השם ית' ואת גנזי אוצרותיו. ובשביל זה הוא מוסר את כל כוחו וכל מרצו, בכדי להשיג את מבוקשו. ומכל דבר תורה שהוא מוציא ממה שהוא לומד, הוא מתפעל שזכה ליקר מציאת. אז לפי ערך התפעלות מחשיבות התורה, כן הוא הולך ומתגדל לאט לאט, עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו את הרזי תורה.

בחינה הב', הוא בחינת יראה, היינו שרוצה להיות עובד ה'. והיות "מאן דלא ידע צויא דמאריה, איך יעבוד ליה [מי שלא ידע מצוות אדונו, איך יעבוד לו]". והוא בפחד ומורא, והוא לא יודע איך לעבוד לה'. וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שהוא מוציא איזה טעם בהתורה ויכול לשמש עם זה, ולפי ערך ההתפעלות וההתרגשות, מזה שזכה לדבר מה בהתורה, והוא מתמיד בדרך זה, אז מגלין לו לאט לאט את רזי תורה.

ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, מסיבת שההרגש הוא בהופכיות להשכל, לכן ההתפעלות ממעטת בהבנת השכל. מה שאין כן בחכמת התורה, ההתפעלות היא עצמות, כמו השכל.

והסיבה הוא, משום שהתורה בחינת חיים, כמ"ש "והחכמה תחיה בעליה", שהחכמה והחיים הוא אותו דבר. לכן כמו שהחכמה מתגלה בהשכל, כן החכמה מתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים (ונראה לי, שמשום זה צריכים לראות תמיד, שיהיה לו התפעלות בחכמת התורה, כיון שבהתפעלות יש היכר גדול בין חכמה חיצונית לחכמת התורה).

וכמו כן בבחינת עבודה, שנבחן לקו שמאל, מטעם שהוא בחינת קבלה. כי ענין קבלה פירושו, שהוא רוצה לקבל, מטעם שהוא מרגיש חיסרון. וחיסרון נבחן לג' בחינות:

א. חיסרון הפרט,

ב. חיסרון הכלל,

ג. חיסרון השכינה.

וכל חיסרון נבחן שהוא רוצה למלאות את החיסרון, לכן נבחן זה לקבלה, ולקו שמאל.

מה שאין כן תורה, נקרא שהוא עובד לא מטעם שמרגיש חיסרון, שצריכים לתקן, אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו (והוא על דרך תפילה, ושבח, והודאה. וכשעוסקים על דרך שמרגיש את עצמו שהוא בשלימות, ואינו רואה שום חיסרון בעולם, זה נקרא בחינת תורה. מה שאין כן שאם הוא עוסק בזמן, שהוא מרגיש איזה חיסרון, נקרא זה בחינת עבודה).

ובזמן עבודה יש להבחין ב' בחינות:

א. מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', שמרגיש כאן המקום, שיכול להוציא את מידת האהבה, שיש לו ולאהוב את ה'.

ב. מטעם יראה, שיש לו יראת ה'."

אלה ממש כמה שורות, אבל כמה הן מלאות בהבחנות.

למה הוא דיבר בצורה כזו קשה להבין, כנראה הצטבר בו משהו. בואו נקרא את זה שוב ונשתדל להבין.

קריין: שוב מאמר מ"ה, "ב' בחינות בתורה ובעבודה".

מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה

שמעתי א' לחדש אלול תש"ח

"יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה:

א. הוא בחינת יראה.

ב. הוא בחינת אהבה.

תורה נקרא מצב של שלימות, היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה.

א' נקרא בסוד אהבה, היינו שיש להאדם רצון וחשק לדעת דרכי השם ית' ואת גנזי אוצרותיו. ובשביל זה הוא מוסר את כל כוחו וכל מרצו, בכדי להשיג את מבוקשו. ומכל דבר תורה שהוא מוציא ממה שהוא לומד, הוא מתפעל שזכה ליקר מציאת. אז לפי ערך התפעלות מחשיבות התורה, כן הוא הולך ומתגדל לאט לאט, עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו את הרזי תורה.

בחינה הב', הוא בחינת יראה, היינו שרוצה להיות עובד ה'. והיות "מאן דלא ידע צויא דמאריה, איך יעבוד ליה [מי שלא ידע מצוות אדונו, איך יעבוד לו]". והוא בפחד ומורא, והוא לא יודע איך לעבוד לה'. וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שהוא מוציא איזה טעם בהתורה ויכול לשמש עם זה, ולפי ערך ההתפעלות וההתרגשות, מזה שזכה לדבר מה בהתורה, והוא מתמיד בדרך זה, אז מגלין לו לאט לאט את רזי תורה.

ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, מסיבת שההרגש הוא בהופכיות להשכל, לכן ההתפעלות ממעטת בהבנת השכל. מה שאין כן בחכמת התורה, ההתפעלות היא עצמות, כמו השכל.

והסיבה הוא, משום שהתורה בחינת חיים, כמ"ש "והחכמה תחיה בעליה", שהחכמה והחיים הוא אותו דבר. לכן כמו שהחכמה מתגלה בהשכל, כן החכמה מתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים (ונראה לי, שמשום זה צריכים לראות תמיד, שיהיה לו התפעלות בחכמת התורה, כיון שבהתפעלות יש היכר גדול בין חכמה חיצונית לחכמת התורה).

וכמו כן בבחינת עבודה, שנבחן לקו שמאל, מטעם שהוא בחינת קבלה. כי ענין קבלה פירושו, שהוא רוצה לקבל, מטעם שהוא מרגיש חיסרון. וחיסרון נבחן לג' בחינות:

א. חיסרון הפרט,

ב. חיסרון הכלל,

ג. חיסרון השכינה.

וכל חיסרון נבחן שהוא רוצה למלאות את החיסרון, לכן נבחן זה לקבלה, ולקו שמאל.

מה שאין כן תורה, נקרא שהוא עובד לא מטעם שמרגיש חיסרון, שצריכים לתקן, אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו (והוא על דרך תפילה, ושבח, והודאה. וכשעוסקים על דרך שמרגיש את עצמו שהוא בשלימות, ואינו רואה שום חיסרון בעולם, זה נקרא בחינת תורה. מה שאין כן שאם הוא עוסק בזמן, שהוא מרגיש איזה חיסרון, נקרא זה בחינת עבודה).

ובזמן עבודה יש להבחין ב' בחינות:

א. מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', שמרגיש כאן המקום, שיכול להוציא את מידת האהבה, שיש לו ולאהוב את ה'.

ב. מטעם יראה, שיש לו יראת ה'."

שמענו את זה כמה פעמים, בטח קראתם ושמתם לב למאמר הזה. בואו נשאל כמה שאלות, אולי נוכל עוד יותר להבין.

שאלה: מה ההבדל בין חיסרון של כלל הציבור לבין חיסרון השכינה?

על איזה חיסרון אתה מדבר, סתם חיסרון של אנשים?

תלמיד: כתוב כאן, שבעבודה ישנם 3 מצבים, חיסרון פרטי, חיסרון של כלל הציבור וחיסרון השכינה. מה ההבדל בין חיסרון של כלל הציבור לבין חסרון השכינה?

"שכינה" זה לא חיסרון שהאנשים מגלים או בונים, שכינה זה אותו כלי שמגיע אלינו מלמעלה על ידי השפעה מלמעלה, ובכלי הזה מתגלה כבר הבורא.

אנחנו מלמטה צריכים להגיע מחיסרון הפרט לחיסרון הכלל, זאת אומרת, אנחנו כן משתדלים לחבר את עצמנו ולהגיע למשהו, אבל אלה עדיין רק המאמצים שלנו, וזה נקרא "חיסרון הכלל". נגיד קבוצה, עשירייה, יש לה איזו מידת חיסרון, והחיסרון הזה הוא עדיין לא יכול להיות שלם מצידם, כי לפי התנאים שנתנו להם, הם לא מממשים אותו מספיק, לכן לא מספיק מחוברים, לפי התנאים שלהם ודאי, גם לא פונים לבורא, לא מעלים מ"ן, החיסרון שלהם למעלה.

ואז בהתאם לזה גם מלמלטה הם לא מזמינים מלמעלה שיבוא המאור המחזיר למוטב ויחבר אותם בצורה נכונה, מספקת, עוצמתית שהחיסרון שלהם יהיה עד כדי כך כדי שיזמינו, יעוררו את המקור העליון כדי לטפל בהם, לחבר אותם כאיש אחד בלב אחד, אפילו במידה הקטנה ביותר, אבל בכל זאת האור העליון יעשה מהם כלי.

החיסרון הפרטי שיש לאדם הוא פרטי, אומנם הוא נכון אבל בסך הכול פרטי, הוא לא נכלל עם האחרים לכן הוא לא יכול להיות דומה לאור העליון. והחיסרון כללי הוא שישנו חיסרון אבל הוא עדיין צריך לעורר את המקור העליון שיעשה מהם חיסרון שנקרא "שכינה". "שכינה", נקרא הרבה חסרונות פרטיים, שכל אחד מהם באמת רוצה שהם יתחברו ויוכלו להשפיע לבורא נחת רוח בזה שרוצים לקבל ממנו, אבל זה לא מספיק.

כתוב, "תעשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך", זאת אומרת, אנחנו מעוררים ברצונות שלנו את הבורא והוא אחרי זה עושה את הרצונות שלנו כמו שהוא רוצה.

בצורה כזו נבנית השכינה, חיסרון שהוא באמת מספיק ונכון כדי להיות שותף לבורא. הבורא הוא משפיע ואז החיסרון שלנו לא צריך להיות לפי מה שאנחנו, אגואיסטים קטנים, רוצים להתחבר בינינו, אלא שהחיבור בינינו יביא חיסרון רוחני לרוחניות, שנהיה שותפים בזה לבורא. ואז יוצא שכך נבנית השכינה. זאת אומרת, השכינה זה לא סתם שאנחנו מתחברים יחד, אלא אנחנו מעוררים את הבורא ואז הבורא בונה בנו את החיסרון.

גם חיסרון נכון אנחנו לא יכולים לבנות לבד, אומנם בכל אחד ואחד ישנם הרבה חסרונות, רצונות, תשוקות, נטיות, אבל זה לא מספיק, הכול דורש חיבור בינינו ופנייה לבורא שיעשה מאיתנו כלי נכון, חיסרון נכון. והחיסרון הנכון הזה, הוא כדי שאנחנו נדע מה יחסר לנו ואיך יחסר לנו, גם זה נבנה על ידי האור העליון. שאלת נכון. בסדר גמור.

שאלה: למה אנחנו מחשיבים את קו שמאל כחיסרון, אם אנחנו רוצים שהחיסרון יגדל כל זמן כדי שנגיע לעבודה נכונה.

חיסרון זה לא שלילי. העיקר שאנחנו צריכים כאן למטה מהאין סוף, כי האור העליון בורא אותנו בנקודה הכי תחתונה ב"עולם הזה" מה שנקרא, אז אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מחיסרון, רק כלי חסר לנו, וכלי זה חיסרון שבגודל והעיקר באופי שלו, בצורה שלו, בעוצמתו יהיה מוכן לאותו הרצון לתת כמו שהבורא רוצה להביא אותנו לאותו מילוי, ואנחנו צריכים להתאים את החיסרון שלנו למילוי.

כאן הבעיה כי החיסרון שלי הוא קודם כל לצורת מילוי אחרת, לגודל ומילוי, שאוכל למדוד ולתאר. אין לנו אפשרות לבנות כלי לגילוי חיים רוחניים לגילוי הבורא, לגילוי החיסרון אפילו, למילוי החיסרון, אין. מה שאנחנו צריכים זה להשתדל בקשר בינינו לבנות אותו, לאתר אותו, לגלות יחד, מי צריך להיות העליון ומה הוא רוצה מאיתנו.

לכן הוא אומר, ישנו חיסרון של הפרט וחיסרון של הכלל, ואנחנו צריכים לעבור על כל החסרונות האלה עד שנגיע לחיסרון השכינה.

שאלה: מה ההבדל בין בחינת יראה בעבודה, לבחינת יראה בתורה?

"יראה" זה בעצם כלי לגילוי אבל צריכים לבנות את הכלי הזה בצורה נכונה, כמו שכתוב, "יראת ה' היא אוצרו". אבל איך לבנות אותו נכון, כי אני לא יודע מהו האוצר ומה המילוי שצריך להיות, איך אני בונה את הכלי הראוי למילוי.

גם בטכנולוגיה ישנן כאלה בעיות, אנחנו רוצים לגלות איזו תופעה ואנחנו יודעים שהתופעה הזו נמצאת, אבל איפה היא, איך אנחנו מגלים אותה, היא נמצאת כאן, זאת אומרת, אנחנו צריכים כלי, וכלי לדבר שאינו מורגש אנחנו לא יכולים לבנות סתם.

לכן יש לנו עניין של חסרונות שאנחנו מפתחים אותם לאט לאט. לכן הבורא התחיל את הבריאה בצורה שלמה, הוא היה בדבקות עם הנברא העתידי, עם אדם הראשון ואחר כך אדם הראשון, המבנה הזה, הרצון הזה נבדל מהבורא, לאט לאט הגיע לשבירה. כאן על ידי החיבור בינינו אנחנו מגיעים למצב מיוחד, אנחנו כן יכולים בחיפוש בינינו לאתר את החיסרון הנכון.

זאת אומרת, לבנות כלי למה שאני רוצה למדוד, להרגיש, לראות, לקבל, זה דבר שלא נמצא. בעולם שלנו אנחנו בדרך כלל מקבלים חיסרון, ומתוך החיסרון אנחנו מחפשים איפה המילוי. ברוחניות זה לא כך, כי המילוי נמצא בצורה אינסופית סביבנו, הבורא ממלא את כל המציאות, ואנחנו צריכים דווקא לגלות את הכלי לאותו הכוח העליון.

שאלה: מה ההבדל בין חכמה חיצונית לחכמת התורה?

אנחנו רואים את זה בכל החיים שלנו. אם אני מתפעל ממשהו, אז אני כבר לא מפעיל את השכל, אלא מפעיל את הרגש והשכל שלי כבר לא עובד. אומרים, "הוא אוהב ללא שכל". או יש פתגמים כאלה, "איפה שיש אהבה אין שכל". וברוחניות לא, ברוחניות התפעלות רגשית היא בעצמה מוסיפה ומולידה את הדיוק בהשגה.

ולמה? מפני שמלכתחילה האהבה הרוחנית בנויה על צמצום, מסך, אור חוזר, על התגברות על הרצון לקבל. זה לא כמו בגשמיות, שאנחנו נמשכים לפי הרצון לקבל שלנו. אלא ברוחניות ההשתוקקות לחיבור, לאהבה ולקרבה, אם היא רוחנית, היא כבר בנויה מלכתחילה על זה שאני עובר למעלה מהרצון.

ולכן, אחר כך זה לא מתנגד לרגש ולשכל, אלא הם שניהם פועלים לכיוון אחד. וחוץ מזה, מה שאני משיג, לא נמצא לא ברגש ולא בשכל שלי. אני לא הולך אחרי הרצונות שלי, אחרי ההורמונים שלי, אחרי כל מיני דברים. גם בהרגשה וגם בהשגה, אני הולך מלכתחילה בכל צעד ושעל שלי נגד. ולכן, כשאני מגיע, הם שניהם תומכים זה בזה ולא סותרים זה את זה.

שאלה: למה הוא מדבר על זה שאין חיסרון, בשעה שאנחנו אומרים שצריך להיות חיסרון, כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב?

כן, אבל זה חיסרון אחר. אנחנו צריכים לעבוד על חיסרון, חיסרון זה הכלי, החסר. אבל מה בדיוק חסר? חסר לי מילוי לרצון להשפיע שלי, זה מה שחסר לי. ומה המילוי לרצון להשפיע? הרצון להשפיע בעצמו הוא המילוי. זה מה שאנחנו לא משיגים בעולם הזה, לא מבינים, שזה שאני רוצה להשפיע, זה בעצמו ממלא אותי.

נתאר את זה כמו בחור צעיר שאוהב בחורה, אז כשהוא אוהב אותה, הוא לא ישן בלילות, ומסתובב מתחת לחלון הבית שלה מנגן בגיטרה, על מנדולינה, ועושה עוד כל מיני דברים וזה ממלא אותו.

זה נקרא שמצד אחד הוא כאילו סובל, כי אין לו מה שהוא רוצה, אבל מצד שני זה ממלא אותו. וכשהוא גדל ויוצא מהטיפשות הזאת, אז אחר כך לפעמים, הוא מצטער למה אין לו כבר את זה, כי זה היה מעורר אותו, ממלא אותו. זאת אומרת, חיסרון זה לא מספיק, זה לא תמיד רע, חיסרון ברוחניות זה דווקא המילוי, כשאני משתוקק לבורא ואני בהשתוקקות הזאת מקריב את עצמי ממש, זה הופך להיות למילוי שלי. זה חיסרון השכינה.

שאלה: למה מצב של שלמות נקרא תכונת התורה?

תורה זה בעצם כל האור העליון שמגיע לנו מהבורא ומתקן אותנו, מחבר אותנו, זאת אומרת, ממלא אותנו ומביא אותנו לגמר התיקון ומתגלה בגמר התיקון. כל אור האינסוף שמגיע לנבראים כדי לסדר אותם ולהוביל אותם לשלמות, האור הזה נקרא "תורה".

שאלה: הוא כותב כאן, שההתפעלות היא עצמות נפרדת ותמיד יש לבדוק שישנה התפעלות. מה זה אומר שיש לה עצמות נפרדת ותמיד לשמור שתהיה כזאת?

אנחנו צריכים לדאוג שתהיה לנו התרוממות, שתהיה לנו תמיד רוח במפרשים. אפילו שאנחנו הולכים נגד הרגש, נגד השכל, במצבים לא טובים, והמצבים תמיד יהיו קשים. אם הבורא רוצה לקדם אותנו לתיקונים, אז תמיד הוא יפתח לנו יותר ויותר את ההבחנות המקולקלות שלנו. ואנחנו צריכים כל הזמן להבין שכל הקושיות שמתגלות, הן כדי לבנות לנו את המדרגה הבאה. לכן, בלי חיבור בינינו אנחנו לא יכולים לעלות על אף מדרגה.

תלמיד: ואיך כל הזמן לתמוך בזה? אתה עכשיו נתת דוגמה לשיר סרנדות תחת המרפסת, אז ככה?

לא, זה לא כמו בחור שעושה את זה. אבל בסדר, תנסה ככה לנהוג כלפי הבורא, תשיר לו. אנחנו שרים, אני אומר לכם שזה עוזר, זה מאוד משפיע.

שאלה: כתוב, "אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו" וזה על ידי תפילה, ושבח, והודיה לה'. מה זה סוגי העבודה הזאת שבח, תפילה והודיה?

תפילה זה חיסרון שאנחנו מבקשים, וגם היא מתחלקת להרבה שלבים, ואחר כך כשאנחנו מכבדים ומעריכים את הבורא על זה שהוא יכול לעשות את זה, לתקן אותנו, וברא מלכתחילה אותנו כדי לתקן אותנו, וכול זה לטובתנו ואנחנו מבקשים ממנו שיחבר אותנו, כי אנחנו רוצים להיות יותר ויותר ראויים להשפיע לו, ולא לעצמנו אלא אליו. ואחר כך, אנחנו מגיעים כבר לזה שמברכים אותו על הכול וכך עוזבים. יש בירורים בתפילות, ומאמרים שלמים ששם מדובר על זה. אבל אם אנחנו כך נמשיך לעבוד, אנחנו לאט לאט בעצמנו נבנה את היחס הזה.

שאלה: אמרת שברוחניות האהבה לא הולכת אחרי הרצון אלא להיפך, היא בנויה על ידי התנגדות. וגם נתת כאן את הדוגמה עם בחור ובחורה שהוא דווקא נהנה מהחיסרון שלו. אז מהי האהבה הרוחנית, במה היא שונה מאהבה פשוטה, גשמית?

האהבה הרוחנית היא בזה שהאדם מתמלא מזה שהוא משתוקק לבורא. ההשתוקקות הזאת הופכת להיות לכלי. תראו מה קורה לפעמים גם לכם, כל אחד לפי המצב שלו. אני קם בבוקר, אין לי רצון, אין לי כלום, אני עייף, רוצה לישון. ואולי אני קם בבוקר ויש לי חיסרון ואני רוצה להגיע כמה שיותר מהר לחברים, לשיעור, לראות יותר, לשמוע יותר, להתחיל להרגיש משהו, זה ממלא אותי. אז ברוחניות ההשתוקקות, החיסרון, זה לא ריקנות. אני מתמלא בערגה, בנטייה, בהשתוקקות. זה בעצם המילוי שלי. אני לא רוצה כלום יותר, אני לא רוצה לקבל שום דבר מהבורא, רק שייתן לי השתוקקות אליו.

תלמיד: ואני לא רוצה למלא את ההשתוקקות הזאת?

זה בשבילי כבר מילוי. כשאנחנו בגשמיות אנחנו רוצים להתחיל למלא את עצמנו, כמו שהיתה לך השתוקקות כשהיית ילד בן 12, 13, והשתוקקת לאיזו נערה. ונגיד היית ממשיך להיפגש איתה ואחר כך נכנס איתה לחיים בוגרים, איפה היתה ההשתוקקות הזאת? איפה אותה ערגה? איפה אותו החיסרון? איפה אותם הלילות בהם היית חושב עליה, והם היו ממלאים אותך? תסתכל על הפרצוף שלך איך אתה עכשיו נראה. יש לך היום הרגשה כזאת? וכמה ההרגשה הזאת שהייתה לך, שונה ממה שיש לך היום.

למה? כי אתה הרגת אותה בזה שרצית מילוי גשמי במקום חיסרון. האגו שלנו ממשיך לעבוד כי הוא רוצה למלא את עצמו, רוצה להשיג, וההשגה הורסת את ההשתוקקות. וכשאין השתוקקות אין כלי, אין רעב, אין חיסרון.

מה לעשות? לכן ברוחניות אני מגיע למצב שיש לי צמצום, מסך ואור חוזר ואני בונה את הפרצוף שלי למעלה מהרצון לקבל שלי, ורק שם אני נותן. נותן ולא מקבל, וכל התענוג שלי הוא מהנתינה, ובתוך הנתינה אני מגלה את כל האושר שיש בבריאה. זה כל היסוד של חכמת הקבלה. לכן היא נקראת "חכמת הקבלה" וזה לא פשוט, זה לא סתם לקבל, אלא איך לקבל, כדי להישאר מלא בצורה אינסופית בזמן, במקום, בכול.

שאלה: השלב שיש לך חיסרון שלא מתמלא, אני מבין. אבל איך עברת לשלב הבא שיש לך כבר מסך, אתה רוצה למלא בעצמך את מקום המעבר הזה?

זה כבר נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי כוח הבורא שעובד עליך. אם במקום בחורה בחלון שאתה מנגן לה שם במנדולינה, יש לך בורא ואתה רוצה להשפיע לו, לא לקבל ממנו, אתה לא רוצה שהבחורה הזאת תקפוץ אליך מהמרפסת, אלא אתה רוצה להביע את האהבה שלך לבורא אז אתה זקוק למאור המחזיר למוטב. ואז אתה בונה את זה למעלה מהרצון שלך.

למה יש התפעלות כזאת גדולה מהאהבה הראשונה, נגיד? כי היא מאוד דומה למשיכה רוחנית. אתה לא רוצה אותה בצורה גשמית עם הורמונים, עם כל מיני דברים שקורים אחר כך והכל מתקלקל, אלא אתה רוצה את זה בצורה שאתה נותן, "אני לדודי ודודי לי", אתם רוצים רק רגשות. אחר כך אתה מעביר את זה לפעולה גשמית, הורמונלית, ובזה אתה הורס את הכול. אבל אין לנו ברירה, בעולם שלנו. ברוחניות זה אחרת.

תלמיד: וברוחניות אני אוכל לשמור את עצמי?

ברוחניות אחרי צמצום, מסך ואור חוזר אתה מגיע לזיווג, אבל זיווג דהכאה, נגד הרצון האגואיסטי, ואתה בונה תנאי לחיבור למעלה מהרצון האגואיסטי ולכן הוא קיים, נצחי ושלם. זה כל ההבדל בין הרוחניות לבין הגשמיות. לכן הרוחניות היא נצחית והגשמיות היא כמו שאנחנו רואים. תחשבו על זה, במיוחד גברים.

שאלה: בקטע שקראנו כתוב "ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה החיצונית התפילות ממעטת את השכל". וכתוב "לא החכם לומד", אם כן למה השכל משמש?

אנחנו צריכים את השכל, אבל שכל שמחובר לעבודה הרוחנית. שאלה נכונה. השכל שלנו ששייך לעבודה הגשמית אין בו שום תועלת לרוחניות. אבל אנחנו צריכים שכל שגם מגיע אלינו מלמעלה. קורה לכם אני חושב, ולא פעם, שאתם פותחים את החומר שלנו, איזה מאמר, ואתם לא מבינים כלום מה כתוב שם. בקושי מחברים מילים ולא יודעים לגמור משפט, כי השכל לא מסודר לפי סדר המילים במשפט. מה קורה כאן? זאת אומרת אנחנו צריכים לסדר, לכייל את השכל שלנו לפי הזרימה שיש לנו ברוחניות.

כמו שאנחנו קראנו אצל בעל שם טוב. היו לו כאלה מצבים שהוא לא ידע מילים, אפילו אותיות. אתם מבינים עד כמה הוא היה מבולבל. מדובר על אותיות עבריות, כי הן מגיעות לנו מאדם הראשון והן כולן תוצאות מאורות וכלים שיש לנו ברוחניות. בצורה גרפית בעולם שלנו כך אנחנו מייצבים את הסדר בין אורות וכלים. ולכן אפילו נאבד לו עניין האותיות איך הן נראות, מה זה בכלל הסימנים האלו, עד כדי כך שהוא מתנתק מרוחניות, מתנתק גם מלזהות את האותיות של האלף בית. ככה זה קורה.

שאלה: קודם הזכרת את עניין היראה. מה ההבדל בין פחד גשמי לבין יראה רוחנית? נראה לי שפחד גשמי זה הביטוי הגדול ביותר של האגו, של הרצון לקבל, כיוון שנראה לי שאני מאבד משהו. אז איך אפשר לשלב את שני סוגי היראה האלה?

בכל זאת מפני שאנחנו מתחילים מהדרגות הגשמיות ורק אחר כך אנחנו רוכשים דרגות רוחניות אז אנחנו צריכים לעבור גם את ההבחנות הגשמיות ואחר כך הבחנות רוחניות. אין לנו ברירה. ולכן פחד גשמי יש לנו בפסיכולוגיה, בפסיכיאטריה, ברפואה כללית, בהרבה מאוד תורות ואמונות ורפואות על הפחד הגשמי. נגיד יש כ-700 סוגי פחדים. ואלה פחדים טבעיים לרצון לקבל. לאו דווקא לגוף הגשמי. הגוף בכלל לא מפחד, הוא מפחד מנזקים. הנזקים האלה הם כבר רוחניים. אז אלה הפחדים הגשמיים.

פחדים רוחניים מתחילים להיות בקשר עם הבורא. זאת אומרת במידה שאני נמצא בהתקרבות, או חס ושלום בהתרחקות מהבורא, באיזו מידה אני יכול להשפיע לו ואולי, אוי ואבוי אני כבר דואג לעצמי, שאני משפיע לעצמי וכן הלאה. כאן אנחנו מבחינים בכיוון ובעוצמה. לכן כל התיקונים שלנו הם איך אנחנו מתקנים את החסרונות האלה. אנחנו לא יודעים איך לכוון את החסרונות לבורא ולכן הבורא שבר את הכלי דאדם הראשון, שכביכול חיפש איך לכוון אותו נכון, לחזור לחיבור נכון עם עצמו. איך האדם, איך הכלי הזה, הרצון לקבל שהיה ברצון הרוחני, מורידים אותו למצב הגשמי ואיך ממצב הגשמי הוא חוזר למצב הרוחני.

צריכים לבנות בתוך הרצון הזה תבנית, מודל, שהוא יידע מה זה נקרא גשמיות ומה זה נקרא רוחניות. ממה להתחיל? במקום הזה שהוא נמצא, במקום הגשמי, החומרי, שתהיה לו דוגמה שזה גשמיות וזה רוחניות. לכן הבורא שובר את הכלי דאדם הראשון ונותן לו אפשרות לתקן את עצמו. אם מתחברים ביניהם נגד הרצון אז נקרא "רוחניות". אם הולכים עם הרצון, זה גשמיות. להתחבר ביניהם לא מסוגלים, חייבים לפנות לבורא. אז יש לנו כבר קשר בין הנבראים על ידי הבורא שהוא חייב להיות כמקשר ביניהם. ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לתיקון.

שאלה: השאלה היא מה ההבדל בין גילוי רזי התורה ביראה ואהבה?

ברוחניות וגשמיות ההבדל גדול מאוד. בגשמיות היראה היא מכבה את האהבה והאהבה מכבה את היראה, וברוחניות היראה והאהבה הן הולכות יחד ותומכות זו בזו ומגדילות זו את זו. ככול שאני יותר אוהב, אני יותר מפחד ושומר על האהבה שלי. ולכן האהבה ברוחניות היא רק גדלה. והיראה גם היא גדלה. ובגשמיות זה לא יכול להיות כך. זה תלוי באיזה כלים אנחנו מגלים את העניין של החיבור, או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אם זה בעל מנת להשפיע, אז גם היראה וגם האהבה הן הולכות בקנה אחד.

שאלה: איך בחינת תורה ובחינת עבודה אמורות להשתלב יחד בעבודה שלנו?

הן גם משלימות זו עם זו, תורה ועבודה, כי לפי העבודה שלי, מה שאני משקיע, מגיע המאור המחזיר למוטב ומשלים לי את הכלי, ובכלי הזה אני כבר מקבל את פנימיות התורה.

שאלה: מה היא היראה שאנחנו צריכים להרגיש כלפי הבורא?

האם אני יכול להשפיע נחת רוח לבורא. זו היראה, זאת השאלה שתמיד צריכה להיות לפני. בכל מקום, בכל מצב, שאני נמצא, שאני כל הזמן רק אשאל, אדאג, האם אני יכול להשפיע לו נחת רוח? משפיע ויכול להשפיע, משפיע ויכול להשפיע.

שאלה: מדוע חיסרון השכינה הוא עניין של קבלה ונחשב כקו שמאל?

כי אנחנו עובדים עם כלים דקבלה ולכן זה נקרא שמאל, לעומת שאנחנו עובדים עם כלים דהשפעה והם נקראים ימין, אבל גם ימין וגם שמאל אנחנו בעצם פועלים בכלים דרצון לקבל שלנו, ולכן כאן יכול להיות שיש לנו איזה בלבול. אנחנו צריכים להגיע לאהוב את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, זאת אומרת, גם ברצון הטוב וגם ברצון הרע, גם ברצון להשפיע וגם ברצון לקבל, שאנחנו נסדר את עצמנו כך, שנוכל להשפיע לו. שזה ביטוי של אהבה שלמה.

שאלה: האם אנחנו צריכים להבחין בתוכנו כל ג' בחינות החיסרון?

זה גדל, זה על פני זה, ומכיוון שהדרך שלנו בנויה ממדרגות, ממדרגות, אז בכל מדרגה יש עיבור, יניקה, מוחין. ולכן אנחנו בצורה כזאת עולים ונכללים במדרגות זה בזה, וכך אני גדל. אבל ההבחנות האלה, חיסרון הפרט, חיסרון הכלל, וחיסרון השכינה, הן תמיד משתלבות יחד בסופו של דבר.

שאלה: איך להשתוקק לבורא, לא מתוך חיסרון אלא מתוך יראה ואהבה?

יראה ואהבה הם גם חיסרון, רק חיסרון שהוא נותן לי דבקות בבורא, ולא שמרחיק אותי מהבורא. אין יותר גדול וגבוה ושלם מהחיסרון. אם חסר לי בורא, אם חסר לי להיות בדבקות עימו, אם אני משתוקק להתחבק עימו, מה יכול להיות יותר טוב. מה יכול להיות יותר טוב אם יש לפני שולחן ערוך ויש לי תיאבון לקבל את כול מה שיש על השולחן. ויש כאן בעל הבית שמצפה שאני אקבל את זה הכול ממנו באהבה? זאת אומרת, חיסרון זה דבר נכון, מה הדבר האחד שהבורא ברא? חיסרון. אחרי שהוא נמצא בעצמו, מה הוא עשה שחסר לו? חיסרון. וזה מה שהוא ברא. לכן, אנחנו צריכים רק ללמוד לעבוד עם החיסרון. עבודה עם החיסרון נקראת חכמת הקבלה, איך לקבל נכון, איך לבנות את החיסרון נכון, והוא כבר יתמלא. זאת כל העבודה שלנו.

שאלה: איך אדם מבטיח שהוא לא מאבד מהיראה בדרך, איך שומרים על יראה שלמה?

זה העניין של הקבוצה, צריכים כל הזמן לברר בינינו, בין החברים בקבוצה, מה עוד אנחנו יכולים להוסיף לחיסרון שלנו של היום, לעומת החיסרון שלנו של אתמול. וכך אנחנו נתקדם. כל הזמן לחפש, וגם לדבר בינינו, במיוחד פ"ת 38, זאת קבוצה מאוד חריפה, יש שם נשים כאלה שאני פוחד מהן.

שאלה: מה זה אומר "אור החיים ממלא את כל האיברים"?

יש כזה שיר, אור החיים ממלא את כול האיברים. אור החיים מגיע לנו מהבורא, הרגשת הבורא היא החיים, כי מי שחי הוא האור העליון שרוצה להשפיע, רוצה לתת, ממלא אותנו, מביא לנו חיים וזה מה שיש לנו מכך שאנחנו מקבלים אותו ומרגישים אותו, ולכן הוא "אור החיים". לפי מה אנחנו מרגישים את החיים? לפי כמה אנחנו רוצים דרך החיבור שלנו, זאת אומרת למרות האגו שלנו.

החיבור בינינו מבטא עד כמה אנחנו מסוגלים להתעלות למעלה מהאגו שלנו. אני מוכן להתחבק עם כל החברים שלי, למרות שאני דוחה אותם, וככול שנתקדם יותר, אני לא רק דוחה, אני רוצה להרוג אותם ולהרוס אותם ולשרוף אותם, אבל אנחנו מתגברים על זה, לא בצורה חיצונה, בצורה פנימית, מבקשים מהבורא שייתן לנו אפשרות להתחבר, למעלה מהשנאה והדחייה והביקורת, ואנחנו מתחברים ומתחבקים ומעלים את עצמנו לבורא, ואז ממנו אנחנו מתמלאים בחיבור בינינו.

זה מה שקורה, תנסו להמחיש את זה, תראו כמה הדברים האלו ממשיים, כי אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לעשות את זה. וכל פעם תגלו כמה אתם לא רוצים את זה, אטומים לזה, מטומטמים לכל הדברים האלה, אין לכם לב לזה ושכל לזה, ובכלל אתם פתאום זרוקים לכל מיני דברים גשמיים, ואחר כך שוב קמים. כמו שכתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם". וכך עוד יותר ועוד יותר, רק "חוץ מצא", לא לצאת מהחיבור אפילו שנראה כחיבור הכי גרוע ואפילו שלא קיים. אני נשאר, צעד הצידה מחוץ לעשירייה אני לא עושה, אפילו שאני שם מרגיש את עצמי גרוע ומפריע – אני נשאר. ותראה שיבוא מחר ויהיה יום חדש. וזה מחר יכול להיות בעוד רגע.

שאלה: האם אפשר לומר שהעבודה היא בשכל, והתורה היא עבודה בלב, והחיבור של שתיהן יהיה הקו האמצעי?

אני לא הייתי אומר שזה נכון, אבל שיעבדו בצורה כזאת ויגלו מה נכון. העבודה הרוחנית היא לא בשכל, אלא בלבבות, "כי כל לבבות דורש ה'". זה מה שכתוב וזה באמת מה שצריכים. השכל שלנו הוא טוב אך ורק כדי לכוון את הלב, ורק את הלבבות אנחנו צריכים לחבר בינינו. ולכן אם אתם משתדלים, במיוחד הנשים משתדלות, איך שהוא לקרב את הלבבות, ולב האישה סגור ולכן העבודה שלנו היא בעיקר דרך הגברים להגיע להמשיך את המאור שהוא ישפיע על האישה.

כמו בגשמיות, הגבר מוריד את הזרע לאישה והיא מזה מתחילה להתפתח ומולידה את הדור החדש. כך גם אנחנו הגברים חייבים להביא אור לנשים, גם לנשים הפנימיות שלנו, שבכל אחד מאיתנו יש גם חלק גברי ונשי, וגם לנשים חיצוניות, לכל החלק הנשי שבבני ברוך, ונשים צריכות להיות במקצת בכל זאת מאורגנות, מוכנות להתחבר ביניהן, לקבל מההשפעה שלנו וכך אנחנו ביחד נגיע למצב שיהיה כאיש אחד בכלי אחד, בגוף אחד, ברצון אחד. זה יקרה. אני רואה לפי התקדמות הנשים שיש לנו חלק נשי מאוד חזק. טוב מאוד.

שאלה: אני חייב להשתוקק לבורא כל הזמן, האם זה אומר כמיהה לקשר עם העשירייה שלי כל הזמן?

זה קודם כל, זה עוד לא הסוף, אבל זה שאני משתוקק לקשר בעשירייה, זה תנאי הכרחי כדי להתקדם. זה לא נגמר בזה, כי לקשר בעשירייה אני צריך לחבר הרבה תנאים ולעשות שם הרבה עבודות. בקיצור, אני צריך להתחיל לראות בקשר שלי עם העשירייה, שזה לגמרי לגמרי העולם הרוחני. אין גשמיות, לא רואה פרצופים, לא רואה שום פעולות שלהם, רק פעולות רוחניות, ובפעולות האלה הרוחניות שאני רואה בחברים, אני מתחיל לראות שאחריהם עומד הבורא והוא מסדר את הפעולות האלה שלהם.

ולכן ביחס לחברים, דרכם, אני מתייחס לבורא ומוצא עימו קשר, ובלעדי החברים אני לא יכול להגיע לבורא. בצורה כזאת אני מאתר, בונה את הקשר שלי לבורא, שאני מתקשר לחברים, מגלה שאחריהם עומד הבורא, אני מתייחס אליהם כמו לבורא, וכך אני יוצא לקשר עימו.

אין לי כל כך מילים, אבל תנסו לכתוב על זה, שירים, כל מיני זמירות, לא חשוב מה. מאמרים. תנסו להביע את זה. הבורא מתגלה בתוך החברים, אחרי החברים. בגילו הקשר בין החברים אנחנו מגיעים לאותה דמות שתקרא "בוא וראה". בורא. מה זה בוא וראה? למה אני צריך להגיע? אני צריך להגיע שאני נכלל בחברים ואז אני רואה אחריהם אותו כוח שמחזיק אותם, שזה הבורא.

שאלה: האם מקובל שמלמד, מדבר אחרת לנשים ואחרת לגברים ומה השוני בגישה?

אני לא חושב שיש הבדל. יכול להיות שכן, במיוחד, בדרך כלל למתחילים, בואו נשאל את מי שמלמד בקבוצות מתחילים.

תלמיד: בהתחלה, בקמפוס א', ו-ב', הקבוצות מעורבות, אחרי כך יש הפרדה לעשיריות.

הנשים בעצמן מזהות שיש הבדל?

תלמיד: לא.

אני לא חושב. גברים יותר נמשכים לדברים טכניים, נשים יותר נמשכות לדברים רגשיים, זה בטבע הגשמי שאישה יותר מיועדת לטפל בילדים ולכן כך היא בנויה מצד הטבע וגבר מיועד יותר לטפל בדברים גשמיים, כדי לסדר סביבה את הבניין, הבית וכולי. אבל בעצם ברוחניות אנחנו צריכים להגיע למצב שכל הדברים הגשמיים האלה לאט לאט מאבדים את הכוחות שלהם, הם לא חשובים ומה שחשוב לנו זה איך להתחבר למעלה מכל ההבדלים בינינו, הבדלים גשמיים ורוחניים. ודאי שמלכתחילה עכשיו, אנחנו נמצאים במצב שכשאני רואה גבר או אישה, זה משפיע עליי, בכל זאת, אנחנו לא נמצאים למעלה מהרצון לקבל הגשמי שלנו. אבל בסופו של דבר נגיע למצב שכולנו נהיה רק ברצונות הפנימיים שלנו. כשכל הרצונות שלנו יהיו מכוונים לבורא, אז לא יהיה הבדל בין גבר ואישה, כי הכיוון, ההשתוקקות, הנחיצות לקשר עם בורא, יקבעו כמה אנחנו צריכים להיות מקושרים בינינו ואז, כל ההבדלים מתבטלים. בעולם הגשמי יש כבר הרבה התקרבות בין גברים לנשים וברוחניות זה יקרה כשנתקדם לרוחניות.

שאלה: האם רק גברים מושכים את האור, או גם נשים יכולות למשוך את המאור המחזיר למוטב?

אין שום הבדל. רב"ש כבר אמר זאת בפה גלוי, שאין שום הבדל בין גברים לנשים במשיכת המאור. נשים יכולות להגיע לזה כמו גברים, בחיבור ביניהן, והן לא יהיו תלויות בגברים. אנחנו בכל זאת צריכים להיות תלויים, כי ככול שיש יותר קשר בינינו אז "ברוב עם הדרת מלך", וכך יותר ויותר נתחזק בקבוצה יותר גדולה. יש לנו עבודה מאוד מיוחדת של נשים בארגון, יותר מהגברים אני חושב, [אפשר לראות] כמה שהן מוסרות את עצמם לארגון, לתרגום, להפצה, לכל דבר. לכן אני לא רואה הבדל, אני רואה ההיפך, שעבודת הנשים הרבה יותר מועילה, ישירה, נאמנה, מעבודת הגבר. תודה לכן.

שאלה: האם כמו שיש חלק נשי בתוך רצון הגבר, גם ברצון הנשים יש חלק גברי?

כן, זה ברור כי כולנו נכללים מהכרומוזומים X ו-,Y כל אחד מאיתנו כלול מחלק גברי וחלק נשי. ובזמן האחרון יש בלבול גדול, שבעצם היה תמיד, בכל אחד ואחד מאיתנו. אבל ברוחניות אנחנו צריכים בהתחברות בינינו להשתדל לחבר את עצמנו כך, שהאור העליון יעשה את החיבור ולכן באור העליון אין שום טעות, אז כל אחד ואחד רואה עד כמה הוא יותר ויותר משתדל להיכנס לתוך קשר עם החברים, ביניהם, להשלים אותם כדי להגיע לגילוי הבורא השלם, כי את הבורא אנחנו בונים בצורה ובעוצמה של החיבור שלנו. לכן כאן אין לנו מה לטעות, אנחנו רק מגישים את עצמנו, מוכנים לזה שהבורא יעבוד עלינו, וככול שנתבטל, הבורא יוכל יותר ויותר לבנות מאיתנו את רשת הקשר הנכונה ולהתלבש בה. הכול תלוי בביטול האדם לקבוצה ולבורא. ונקווה שבזה נקבל עזרה ממנו.

שאלה: מה הציפייה שלך מקבוצות הנשים?

הציפייה שלי מקבוצת נשים היא, ש"בזכות נשים צדקניות יצאו בני ישראל ממצרים", כך כתוב בתורה, אז אני מקווה שבזכות הנשים שלנו נצא מהאגו שלנו, מהרצון האגואיסטי שלנו, הנורא הזה, שבכל זאת עדיין שולט בנו, והנשים ימשכו אותנו החוצה ממנו ונגיע על ידן, גם הגברים החלשים האלה, הקטנים, לכך שנצא מהרצון לקבל לרצון להשפיע. העולם מתחיל מהאישה והחטא נעשה בזכות האישה, והתיקון יהיה בזכות האישה ולזה אנחנו מצפים. לכן אני מאוד שמח שיש לנו תמיד בלימוד נשים והן באמת נמצאות בקשר איתנו, תודה לכן.

שאלה: אנחנו כבר שלושה ימים קוראים את המאמר הזה בעשיריות, מתכוננים ומדברים עליו, האם אפשר שפעם אחת אתה תקרא ותסביר אותו?

עוד לא. עוד לא בשלים, אם אני ארגיש שאני מוכן להוסיף זה יהיה כשאתם תהיו מוכנים, אחרת אין לי, לא יכול לפתוח, אולי יש בי, אבל אין כלי.

(סוף השיעור)