שיעור ערב 20.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור רב לנשים

עיבור

שיעור 9

ערב טוב. יש לנו שנה טובה, חדשה, כולה לטובה, ואנחנו איתכן שוב. עברו הרבה זמנים, היה לנו יארצייט של רב"ש, יארצייט של בעל הסולם, ראש השנה, יום כיפור, והנושא שלנו "עיבור" ממשיך. עכשיו יש לנו את סוכות, ואחרי סוכות נחזור כנראה לעניין העיבור בכל עוצמתו. בינתיים אנחנו מתחילים להריץ שיעורים חדשים בעיבור לפי קלטות של הרב"ש. בקיצור, יש כאן ממש המשך של כל מה שהיה לנו.

נתחיל מנושא העיבור, ואני מיד מתחיל משאלה.

סדנה

בבניית חיים חדשים רוחניים, ביצירת חיים חדשים רוחניים, מי כאן האישה, מי כאן הגבר, מי כאן הטיפה הגברית והטיפה הנשית בעיבור? איפה העיבור הזה קורה? כמה משתתפים יש כאן? בואו נחשוב כמה משתתפים יש לנו בעיבור, ועל מה אתם מצביעים? איפה הזוג ואיפה זה קורה, "איש אישה והשכינה ביניהם והקב"ה ביניהם", או שזה קורה בתוך איזו אישה או איש? בקיצור, איך אתם יכולים לייצב את העניין? מה קורה כאן?

*

אם אנחנו מדברים על עשירייה, אז מי בעשירייה היא האישה, ומי בעשירייה הוא הגבר, ומי בעשירייה הקדוש ברוך הוא? כתוב שיש "שלושה שותפים באדם", "איש, ואישה שכינה ביניהם"¹, או אבא ואמא, "אבא נותן לובן, אמא נותנת אודם, והקדוש ברוך הוא נותן נשמה"². איפה זה בעשירייה? יש לנו עשרה גברים, מה קורה שם? יכולות להיות גם עשר נשים.

*

אם הקבוצה היא הרחם ואני טיפת זרע, איך אני נכלל בקבוצה, נדבק ברחם, לפי אילו קריטריונים אני צריך להידבק ברחם, בקבוצה?

*

כתוב ש"עובר במעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת"³, מה זה אומר ברוחניות "עובר במעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת"?

*

אבל חוץ מזה שהוא אוכל את מה שאמו אוכלת, הוא לא מברר את האוכל, הוא לא שומע, הוא לא רואה, הוא לא מדבר, הוא אילם ואין לו שום אפשרות כביכול להשפיע על ההתפתחות שלו, להשתתף מרצונו, כלום. איך אנחנו מתקיימים כך כל תקופת העיבור בתוך הקבוצה?

זה משהו נורא, נכון? קחו איזו חברה שתסביר מה זה נקרא בשבילה להיות בעיבור בקבוצה. שמה ידברו עליה עכשיו, איזו ביקורת שיעשו עליה, בקיצור, כול מה שהיא תקבל, היא צריכה לקבל כאילו זה דבר מושלם, אין כלום חוץ מזה, ואלו כל החיים שלי.

מה זה נקרא שהעוּבר אילם, חירש, בקיצור לא מתערב בכלום ולא רואה כלום? זאת אומרת הוא לא רוצה לראות, אנחנו מדברים מתוך הרצון. הוא לא רוצה להשתתף בעצמו בשום דבר, מתבטל לגמרי כלפי האמא והיא יכולה לעשות עימו מה שהיא רוצה. בצורה כזאת הוא עובר את כל התיקונים, את כל תשעת ירחי לידה, תשע ספירות. הוא בעצמו מלכות ואת תשע הספירות למעלה ממלכות עד הכתר הוא צריך למלא בצורה כזאת, בביטול גמור.

ציירו את הצורה הזאת, שאני מוסרת את עצמי לקבוצה ושהיא תעשה איתי מה שהיא רוצה. וזה מה שאני רוצה בלבד, להתכלל ולהתבטל. מישהי מוכנה לזה? טוב, לא נשאל, בינתיים רק תדברו על המצב.

*

כשקבוצה רוצה לפתח מהר את חברותיה היא כנראה צריכה להשפיע עליהן, על כל חברה וחברה בשתי צורות. מצד אחד להרגיז אותה, לתת לה אי נעימות, כל מיני צורות קושי להתחבר לקבוצה, כדי לזרז את ההתפתחות. ומצד שני, כנראה אם החברה זקוקה, לתת לה תמיכה ואהדה כך שהיא תתקדם. נניח שלהרגיז כל אחת ואחת אתן יודעות, וגם שמענו שצריך לתמוך, איך נעשה זאת על כל אחת ואחת?

נניח שאנחנו עשירייה, עכשיו אנחנו מסכימות, לא אכפת לנו כלום, אנחנו רוצות להיכנס לעיבור, אנחנו צריכות לגמור את העיבור הזה ולהיוולד. אנחנו רוצות להיוולד לעולם הנאור, זאת אומרת להרגיש את הרוחניות. יש משהו יותר טוב מזה, בשביל מה חיים, מה יש בחיים האלה. איך נעשה זאת, נזרז את ההתפתחות שלנו? בואו נשתמש בכוח הקבוצה שלוחצת על כל אחת ואחת וגם עוזרת לכל אחת ואחת, מנענעת אותה, ואז אנחנו מזרזות את הזמן. איך עושים זאת?

*

כל ההתקדמות שלנו בכל זאת תלויה בכוח העליון, בסך הכול "איש ואישה שכינה ביניהם" זה העיקר, שהבורא כאן מביא את החיים החדשים, את הכוח החדש. איך אנחנו מתייחסים לקבוצה כמו לבורא כדי להודות, לבקש ולהתפתח על ידה? איך אנחנו מתייחסים לקבוצה כמו לבורא, כך ש"אחרי כל חבר עומד בורא"? הבורא ממלא את הקבוצה, הוא הכוח הכללי של הקבוצה וכשהיא מחוברת בפנים מתגלה ה"בורא", "בוא וראה". הוא לא מתגלה מאף מקום אחר ובאף מקום אחר.

איך אנחנו מתפללים לקבוצה, מבקשים ממנה, מכבדים אותה ומתייחסים אליה עד כדי כך שהיא הופכת להיות הכוח העליון שמגדל אותנו?

*

נניח שעברו תשעה ירחי לידה, מה זה נקרא שהעוּבר נעשה בשל ללידה? מה זה נקרא שעברו על העובר תשעה ירחי לידה והוא נעשה כשר ללידה, מוכן?

*

שאלה: מה זה אומר לבטל את עצמי לגמרי, ואם אני מבוטלת לגמרי, מה בכל זאת התנועה שעלי לעשות?

בזמן העיבור עלי לעשות את כל התנועות רק כדי להתבטל כלפי הקבוצה, שהיא הרחם ואני העובר. אין לי חוץ מזה שום פעולה, אלא לקבל את הקבוצה למעלה מהדעת שהיא העליון ולהתבטל כלפיה כמו שאנחנו רואים בחיים שלנו, איך שהעובר מבוטל בתוך אמו.

שאלה: קשה לתפוס מה זה המצב הזה שהבורא מתגלה בקבוצה. מה צריך לעשות כדי שנייצר את המצב הזה בינינו כאן?

הבורא מתגלה בקבוצה לא בזמן העיבור, כי בזמן העיבור אנחנו רק מבטלים את עצמנו, ואחרי עיבור יש יניקה. שם אנחנו כבר מתחילים להכיר יותר את הכוח העליון ששורה ופועל בקבוצה, כי בורא זה "בוא וראה" שמתגלה בתוך הקבוצה. אני מגלה שהגעתי לסוף הביטול ומתגלה בי רצון לקבל חדש, שאני כבר לא מבטל את עצמי אלא אני יכול למעלה מהביטול להשפיע לקבוצה. זאת אומרת אני בזה קצת מדמה את עצמי לבורא, אם אפשר כך להגיד, במשהו, בזה שאני יכול לעשות בירורים על מה שאני מקבל, להיות איתו כבר לא בביטול, אלא קצת יותר מזה, בשותפות. זו כבר "יניקה".

יש כאן תהליכים בין עיבור ליניקה, לידה, התפתחות מאוד מיוחדת. אבל שוב, זה הכול כלפי הקבוצה.

שאלה: כיצד לא מתבלבלים בין הביטול הגשמי לבין הביטול הרוחני בעבודה?

בין הביטול הגשמי לביטול הרוחני אני לא מתבלבל, אני עד כמה שאפשר נמצא בשניהם. כי הביטול הגשמי עוזר לי לבטל את עצמי בצורה רוחנית, ואני משתמש בו בהזדמנות הזאת. אני יכול לעשות כל מיני פעולות בגשמיות אפילו שאני עדיין לא מסכים עם זה ברוחניות, עוד לא מוכן, עוד לא קיבלתי כוח ביטול. אבל בגשמיות אני כן יכול, אני עושה את מה שהחברה דורשת ממני. מה יכול להיות יותר קל, ממש נמצא מוכן לשימוש, למימוש, כמו הביטול הגשמי. ומתוך זה אני יכול לראות עד כמה שאני מוכן גם בצורה הרוחנית לבטל את עצמי.

מה זה לבטל את עצמי? "עיניים להם ולא יראו", "אוזניים להם ולא ישמעו", כמו שאנחנו דיברנו, שאין לו אוזניים, אין לו עיניים וכן הלאה. זאת אומרת לא אכפת לי מה שהחברה מדברת, מה שהיא חושבת, מה שהיא עושה, כלום. אני מקבל אותה ככוח עליון בלבד. ואז אדם מהר מאוד נכנס להרגשה הרוחנית.

שאלה: תיארת את מצב העיבור כמצב בלתי אפשרי, הוא ממש לא נסבל לפי הטבע הנוכחי שלנו. איך בכל זאת אפשר להגיע למצב הזה?

אני לא ציירתי את העיבור כמצב בלתי אפשרי, משיהו כך שומע, חושב. אבל זה באמת בלתי אפשרי. אבל כרגיל, כמו כל הרוחניות כלפי הגשמיות, כנגד בלתי אפשרי הזה ישנה תשובה, אפשר לפנות לבורא, לאותו כוח שנמצא בתוך הקבוצה ולדרוש. ממש לדרוש שיעזור לי, אתה חייב ואני דורש ומגיע לי. מה מגיע לי? הכוח הביטול.

שאלה: מה זה נקרא שאנחנו מכינים את עצמנו ללידה?

אנחנו מתבטלים עוד ועוד בתוך הקבוצה, עד שאני מבטל את כול הבחינות שלי הנדרשות לביטול, המוכנות לביטול בזמן העיבור, ואז במקום עביות דשורש שביטלתי את עצמי בכול מה שהזדמן לי, מגיעה אלי עביות א', הדרגה הבאה, אחרת.

ואז אני מתהפך, אני מתחיל לחשוב, אני מתחיל לעבוד עם הראש. אני מתחיל להיות עם הראש למטה, וקודם הייתי בצורה אחרת, ואני מתחיל לצאת מהקבוצה. כמו שאתן יודעות, המעבר הוא מאוד לא נעים וקשה. הוא נקרא "צירי לידה", צר מ"צרות", מזה שהיציאה מהרחם היא צרה. יש בזה חוסר חסדים.

מה זה "חוסר חסדים"? כשהוא נולד, התינוק כשפורץ את דרך היציאה, הוא מקבל תוספת עביות, עביות א' במקום עביות דשורש שהייתה לו, זה נקרא שחסרים לו חסדים, ואז הוא בכוח, בקושי, בכאב גדול נולד, בחוסר חסדים. הוא מתחיל כבר להיות וולד, הוא כבר לא עובר. מתחיל זמן היניקה, הוא עולה מנה"י לחג"ת.

אבל כול זה כלפי הקבוצה וגם היניקה כלפי הקבוצה. עכשיו אני בקבוצה נמצא במצב שמצד אחד אני ממשיך לבטל את עצמי כי אני תינוק כלפיהם, והם כולם כמו אימא, כמו העליון שלי. אבל מצד שני יש לי מה להוסיף ברוחניות. בכמה שאני מסוגל לדחוף אותם לרוחניות בכלים הקטנים שלי, בכוחות הדלים שלי, את זה אני עושה. זו תקופת היניקה. היא ארוכה, היא עד שנתיים נקראת, עשרים וארבעה חודשים ואחר כך קטנות עד י"ג שנה.

תלמידה: ואיזה קשר יש לי עם קבוצה כשאני כבר יצאתי מרחם?

כשאני יוצא מהקבוצה, שהיא כרחם, אני מתחיל להתייחס לקבוצה כמו תינוק. זה הרבה יותר קשה. כי אז אני מפעיל את הביקורת שלי, את ההתקשרות שלי אליהם. כמו תינוק ,לא רוצה לאכול, כן רוצה לאכול, יש לו פתאום משהו, קור, חום, כל מיני דברים. עוד נלמד מה עם היציאות שלו, מה עם הבחינות שעכשיו מתפתחות, זה הרבה. וכל זה למען ההשתתפות בקבוצה. זאת אומרת בזמני היניקה הרבה יותר קשה מהעיבור,

שאלה: אמרת שכדי לצאת מהקבוצה, יש צירים שאנחנו יוצאים מהקבוצה, אז אני מבינה שזה שלב היניקה שאנחנו כבר בשותפות.

אנחנו בשותפות גם בעיבור. רק השותפות שלנו בעיבור שאני כלפי הקבוצה נמצא בביטול השלם. וביניקה אני נמצא בביטול עוד יותר גדול. אפילו שאני מקבל מהם אור חסדים, גם כלפי זה אני מבטל את עצמי. זאת אומרת הביטול שלי כלפי הקבוצה הוא רק הולך ומתגבר. כי הרצון לקבל שלי גדל מיום ליום. מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו צריכים להתכלל במערכת של אדם הראשון במאה אחוז. ואז אנחנו לומדים שמהעולם הזה עד גמר התיקון אני מבטל מבטל מבטל את עצמי.

בהתחלה אני מבטל את הרצון לקבל שלי כמו שהוא, אחר כך אני מבטל את עצמי לא להשתמש בו בעל מנת לקבל אלא בעל מנת להשפיע, במקום שנאה באהבה, בכל התכונות. אני רק הולך ומוסיף את השימוש ברצון לקבל שלי בעל מנת להשפיע. כל הזמן יותר ויותר ויותר. וכשאני מפעיל את כל הרצונות שלי בלהשפיע על מנת להשפיע, מתוך תרי"ג הרצונות ברמ"ח רצונות, ואחר כך בשס"ה רצונות בלקבל על מנת להשפיע, אני מגיע לדמות שלי השלמה שהיא לגמרי דומה לבורא. הרצונות שלי כולם קיבלו תיקונים של להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל על מנת להשפיע, ואני בזה דומה לבורא, לפי זה יש לי איתו דביקות, חיבור, התכללות.

תלמידה: השלב של העיבור זה שלב שהוא יותר פסיבי והשלב של היניקה הוא יותר אקטיבי למרות שהפסיבי יותר קשה מהאקטיבי מעשית, שזה העיבור. כאילו הוא פסיבי אבל זה שלב מאוד מאוד קשה. שלב היציאה נשמע לי שזה שלב שאני כבר יכולה לעבוד עם הכלי שלי. זאת אומרת, יש לי את היכולת לעשות את ההבחנה והיכולת להתעלות ולעשות גם פעולה של השפעה.

גם מקודם את עוברת את כל ההבחנות, אבל שותקת. ואחר כך את לא שותקת, אלא עושה הכול נגד הרצון והמחשבה שלך. העבודה היא יותר גדולה. עיבור זו דרגה הכי קלה.

שאלה: אמרת היום שאנחנו מתכוננים לזווג נשיקין, למה התכוונת?

אנחנו עוברים עכשיו שלבים כאלה בחגים שזה נקרא חיבוק שמאל, חיבוק ימין, ונשיקין וזווג דיסודות מה שנקרא. כל זה אנחנו עוברים בחגים האלו. יום הכיפורים זה חיבוק שמאל, אחר כך "שמאלו תחת לראשי וימינו יחבקני", זה כבר זווג בסוכות. ואחר כך בשמיני עצרת כבר זווג. זה הסמל של החגים האלו בצורה כללית.

שאלה: בזמן האחרון דברת על יצר הרע ואמרת שהיצר הרע זאת התנגדות לחיבור. ואמרת גם שהסטרא אחרא האמתי מתגלה כשאני רוצה לנצל את הקבוצה ואת הבורא לטובת עצמי. האם לטובת עצמי והתנגדות לחיבור זה אותו דבר, ואם לא מה ההבדל ביניהם?

הבדל בעביות. יש דבר כזה שאם אני לא בא לקבוצה, אז אני נמצא בעביות אפס. אחר כך אני מגיע לקבוצה אבל אני לא יכול לקבל אותה. יושב שם וכמעט ולא משתתף. אחר כך אני יכול להשתתף אבל בכל זאת אני מתנגד לה, וכן הלאה. הכול תלוי בדרגות העביות, אני משתמש בדרגות האלה כדי להיות בכל זאת קשור לקבוצה. זה ההבדל, ובזה נמדד היצר הרע.

מחוצה לקבוצה אין יצר הרע. זה שאני אוהב לאכול כמה ארוחות ביום ולבלות ולישון עשר שעות ביום ועוד משהו, זה לא נקרא יצר הרע, זה לא נקרא אגו. אפילו לא כלפי בני אדם ברחוב, זה סתם אגו עממי. אגו ברוחניות, בחכמת הקבלה, אנחנו בודקים רק איזו עביות יש לי כלפי החיבור, בלבד. אותו אנחנו צריכים לתקן.

שאלה: אם אני עושה פעולות לחיבור העשירייה זה נקרא להשפיע?

אם את עושה פעולות לחיבור עשירייה זה כבר השפעה. יכול להיות שזה עדיין לא פעולה רוחנית, אבל זה בדרך.

תלמידה: אנחנו דיברנו על עיבור ועל יניקה. המצבים של עיבור ויניקה אלה מצבים משולבים ביניהם, שאני יכולה להיות גם בעיבור גם ביניקה באותו זמן?

לא.

תלמידה: אני יכולה להיות בעיבור ולעשות השפעה, כשאני פועלת לחיבור העשירייה?

כשאני נמצא בעיבור בקבוצה, אני מבטל את עצמי לגמרי. כשאני מבטל את עצמי לגמרי כלפי הקבוצה, הם אומרים לי מה לעשות, מה שהם רוצים אני עושה. אז בזמן שאני נמצא בעיבור אני נכלל בהם, אני משתתף בכל הפעולות, אני עושה את הכול הכול הכול, אני לא פותח את הפה, אני לא מעביר ביקורת.

מה זאת אומרת לא מעביר ביקורת? אני רואה ומרגיש ולא מסכים, יש לי בעיבור תשעה חודשים. זאת אומרת, הרצון שלי כל הזמן גדל, ואני מסתכל עליהם, אני מוכן לאכול אותם. ואני יחד עם זה מסתפק. לכן זה נקרא "עברה ודינים", עיבור נקרא "עברה ודינים". זאת אומרת שאני כולי רועד מרוגז, אבל סותם את הפה, אין לי פה. אני שומע מה שהם מדברים, לא מסכים איתם, אבל אני כאילו לא שומע וכן הלאה.

תלמידה: אם אני עושה פעולות לטובת החיבור של העשירייה, אני עדיין בעיבור?

כן.

תלמידה: אני יכולה, זה לא רק לשתוק ולקבל?

אני עושה פעולות למען החיבור, מה שהם דורשים.

תלמידה: מה שאני מרגישה שחסר?

לא, יש כאן הבדל. האם אני עושה פעולות מעצמי כדי להשפיע להם, זה נקרא כבר קטנות, יניקה נניח, או יותר מיניקה, עד י"ג שנה. אבל אם אני עושה מה שהם אומרים לי, מה שהם מחייבים אותי לעשות, זה עדיין עיבור.

תלמידה: אם אני בדרך ומרגישה שאני עושה גם את זה וגם את זה, איך זה יכול להיות?

זה יסתדר, תתחילי לברר. כשנגיע לזה תתחילי לברר. בינתיים כל מי שנמצא כאן צריך להיכנס לעיבור, ביטול עצמי. דורשים, דורשים, מה שדורשים תעשי.

תלמידה: אתה שאלת באחד השיעורים למה אנחנו מקבלים אור פי תר"ך פעמים כשיורדים מלמעלה כלפי מטה. האם זה קשור לחוק שימור האנרגיה? זאת אומרת, אנחנו כולנו מתייגעים.

בגלל שיש לנו תר"ך רצונות ואנחנו צריכים לתקן אותם בעל מנת להשפיע. לא שום אנרגיה ולא כלום.

תלמידה: כולנו כל הזמן מתייגעים ולא רואים תוצאות ביגיעה הזאת, אבל נאמר לנו ששום דבר לא הולך לאיבוד, בסופו של דבר אנחנו נקבל את זה פי תר"ך פעמים.

תקבלו את זה בבת אחת. מתי שתהיה הפעולה הרוחנית הראשונה.

שאלה: האם התיקון שלי תלוי בי או בבורא, או בעשירייה, או בשורש הרוחני שלי?

בכולם. גם בשורש הרוחני, גם בי, גם בקבוצה וגם בבורא. כולם משתתפים בזה. השפעה הדדית, השפעת הסביבה על האדם, האדם על הסביבה.

שאלה: מה צריך לקרות כדי שנתכלל לגמרי ברצון של החברים ובתוך החיסרון שלהם? זה מרגיש לי או שזה ממש ספונטני, שזה פתאום נולד, או שזה זה בא בכוח, בהתגברות אמיתית. איך להגיע למצב שכל הזמן נרגיש ונתכלל בחיסרון של החברים?

אדם הוא מאד חלש, לגמרי מקולקל, אין לו שם כוח לעשות פעולת השפעה. אין לו שום סיכוי להצליח, אם הסביבה לא תטפל בו. לכן קבוצה צריכה להגיע למצב שהיא מטפלת בכל חבר וחבר. זאת אומרת, לספק לכל אחד ואחד מקסימום דחף, כוח, תכונת ההשפעה, הזדמנות, ואז האדם יצליח.

כמו שבעל הסולם כותב, ש"השפעת הסביבה על האדם" זה החשוב. ואדם בעצמו כשהוא עושה מאמצים, יכול לעשות מאמצים עשרים ושלושים שנה ושום דבר לא יקרה לו, שום דבר. לכן יש כאן אנשים שנמצאים כל כך הרבה שנים, יותר מעשר שנים אפילו, וגם נשים, ומה יש להן. עדיין אין כלום. כי עדיין אין סביבה שנותנת להן דחף, לחץ, תנאים כאלה שאין להן ברירה והן נכנסות לעיבור. לעיבור אפילו לא נכנסות. לכן אנחנו צריכים לחשוב, מה קורה?

הכול השפעת הסביבה על האדם, ואילו אנחנו, כל אחד חושב לעצמו, "אני אצליח, אני אעשה הכול". לא תוכל לעשות כלום. רק הסביבה. אם היא תרצה ותעשה עליך את העבודה הזאת, הלחץ, תצליח. אם לא, לא. לכן אתה צריך להתחנן לפניהם ולעשות כל מה שרק אפשר כך שיעשו עליך את העבודה.

תלמידה: אז איך לעשות נכון, אני הרבה פעמים עושה מאמצים לרגש את החברות ולרומם אותן, אבל או שזה לא יוצא, או שזה יוצא לא נכון מתוך המאמץ הפנימי שלי. איך לפעול נכון ולרומם את החברות באמת?

אני לא יכול להציע לך, לא יכול להגיד. אני מסתכל על מה שקורה וכואב לי הלב. אנחנו מתקדמים מצד אחד, אבל בכל זאת, כדי להיכנס לעיבור, אדם צריך לקבל לחץ גדול מאד מהעשירייה שלו, שהם יכניסו אותו לעיבור, לא שהוא בעצמו עושה את זה, אלא הם יכניסו אותו. כך זה צריך להיות. התארגנות והסכמה, ועבודה שמחייבת כל אחד ואחד, להתגבר על העצלות שלו ולהכניס את עצמו לדאגה בלתי פוסקת, שאני חייב להתבטל כלפי הקבוצה. והקבוצה בהתאם לזה שתלחץ עליו, ואז משני הכוחות האלה יצליח. בהצלחה.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שצריך לחץ בקבוצה. מצד שני הרבה פעמים עולה המושג "עדינות הנפש". הייתי רוצה להבין מה זו אותה עדינות הנפש, האם זה משהו הפוך מלחץ, או איך צריך לנהוג בקבוצה, גם בלחץ וגם בעדינות הנפש?

אני לא יודע. אני לא יכול להסביר לך את זה, אלה דברים שהם רגשיים, ולכן אני לא אוהב לדבר בצורה כזאת כי כל העניין נעלם בין המילים. עדינות הנפש, לא עדינות הנפש, אני יודע שאנחנו חייבים לספק לכל אחד דחף, כוח, לחץ גדול לחייב אותו להיכנס לקבוצה כעובר, כל אחד ואחד. בלי עדינות הנפש.

שאלה: האם לרשימו יש איזשהו קשר לעיבור?

הרשימו נמצא בנו. אותו ניצוץ שמושך אותנו למטרת החיים, מטרת הבריאה, הוא נקרא "רשימו".

תלמידה: קודם אמרת משהו מאוד חזק, שכל מי שנמצא כאן צריך להגיע לעיבור.

ודאי. אם הוא נמצא כאן ודאי שיש לו הזדמנות, אבל הזדמנות. הוא תלוי בעשירייה, בחברים, חברות.

תלמידה: הוא תלוי בעשירייה, אבל מה אני צריכה להרגיש בכדי שהחברות שלי יגיעו לעיבור?

את צריכה להרגיש שאת חייבת לספק להם תנאים להתעבר. את צריכה לאסוף עשר נשים ולארגן מהן קבוצה, ובקבוצה צריכים לספק לכל אחת מהחברות תנאים כרחם כלפי כל אחת. תנאים מצד אחד קשים, מצד אחד הכרחיים, מצד שני שמירה גדולה שלא תברח ושתעשה מה שצריך. רק לתת לכל אחת ואחת אפשרות להתבטל, שזה יהיה מכובד, שכך מתבטלים, שזה יהיה הכי חשוב. ושהקבוצה היא בעצם כלי שבו נמצא הבורא, וכשפונים למרכז הקבוצה פונים לבורא, שם הוא צריך להתגלות.

שאלה: מה זה אומר לתת לחברה לפעול עליי?

אני רוצה שהם יפעלו עליי, שהם יעבדו עליי, שילחצו, שיעשו מה שהם רוצים, אני רוצה סוף סוף להיכנס לעיבור, לתהליך הרוחני. "עיבור" רק תבינו, כתוב, "עובר במעי אמו רואה מסוף העולם ועד סופו"⁴, רואה את כל המציאות הרוחנית. "נר דולק על ראשו", זה אור הכתר. מלמדים אותו כל את התורה כולה. זאת אומרת זה לא סתם איזה ביטול וזהו, אלא בכלים שהוא מבטל הוא מיד מקבל את אור הנפש, שזה אור שממלא כל המציאות. לכן אנחנו צריכים להרגיש מחויבים זה לזה לתת את ההזדמנות הזאת, והגורל של כל אחד נמצא בחברים.

שאלה: איך וכיצד ההפצה תורמת ללידה הרוחנית?

אני חושב שחוץ מעבודה בקבוצה אין לנו אמצעי להתקדמות רוחנית, אלא רק הפצה. למה? כי על ידי ההפצה אני מצרף לעצמי חסרונות זרים. הם כאילו זרים, אבל הם כולם שייכים לנשמה שלי, ואני נכלל החסרונות האלה, אני מעלה אותם, אני נעזר על ידם.

כמו שאומר בעל הסולם, שדווקא זו העבודה שלנו, בטח שמעתן זאת כבר, אני מדבר על כך הרבה, אנחנו נקראים "ישראל", "ישר א-ל", לפי הנטייה שלנו למטרה, ישר לא-ל. אם אנחנו רוצים להתקדם לזה, אני חייב שיהיה לי בשביל מי, בשביל מה. כי אני לא עושה זאת לעצמי, על מנת לקבל לעצמי זה אסור, אלא חייב להיות על מנת להשפיע הלאה. זאת אומרת אני חייב לסחוב אחריי תמיד כלים נוספים שעבורם אני מתקדם, ולא עבור עצמי. אני בעצמי רק גלגלתא עיניים, אני מתקדם רק בשביל אח"פ.

אני חייב להפיץ, לעשות הפצה. לפי כמה שאני מפיץ, לא חשוב איפה אנשים נמצאים, האם אני מכיר אותם או הם מכירים אותי, אני בסך הכול פועל בתוך הרצון לקבל הגדול, וכבר יש שם חלקים ששייכים אלי, שייכים לי, ואז בהתאם לזה אני מתחיל לגדול. כי אני שמקבל אוטומטית, שהם יפעלו ממני, יתרשמו ממני בהפצה, עכשיו אני מקבל עבורם, נעשה כמעבר אליהם, ואז אני זוכה לקידום הרוחני. בלי שנעשה הפצה אנחנו לא נתקדם.

אני לא צריך הפצה, אין לי קרובים, אני לא מרוויח, אני לא מקבל מזה שום דבר, אני פשוט מסביר לכם מה לעשות. כרגיל, תשמעו, תעשו, תרוויחו. לא? יהיה כרגיל, שום דבר לא יקרה. יש שאלות על הפצה?

תלמידה: בקשר להפצה בפייסבוק. אני הרבה בפייסבוק, ואני שמה לב שכבר תקופה מאוד ארוכה הרבה אנשים מפיצים חומר שלדעתי יותר דוחה מאשר מקרב. ואני אתן לך דוגמאות, למשל: הכנה לשינה, מאמר תהילים יומי, שרטוט שאתה משרטט בשיעור.

הבנתי. בקיצור, מה שצריך זה שיהיה מקום בו יבדקו את הדברים הכשירים להפצה. צריכים להיות מספר אנשים שידעו מה כדאי להפיץ ומה לא, כך נהיה מאורגנים להפיץ רק מה שטוב לקהל.

מי שעושה הפצה סתמית עושה עושה רע לעצמו, הוא יורה לעצמו ברגל, ממש כך. כי לא ייצא מזה שום דבר טוב, אנשים לא יתקרבו, הם לא יספגו את החומר, הם לא יהיו קשורים אליו, ואז הוא רק מפסיד, לכן יותר טוב לא לעשות שום דבר. סתם לקחת חומר ולפזר אותו לכל הכיוונים, בזה הוא קובר את עצמו, הוא לא יצליח.

תלמיד: אתן מקבלות בכל יום לינק בוואטסאפ של העשיריות ובהודעות של ב"ב חומרים מוכנים להפצה, סיכומי מאמרים, כל הדברים שמוכנים. עשינו על זה גם הדרכה ואמרנו, שיש שש רמות של הפצה, מי שרוצה לעשות רק לייק, לעשות שיתוף, עד לכתיבה. ומי שרוצה לעשות השתלמות בכתיבה בכל מה שקשור ליצירת תכנים, יש לנו השתלמויות כאלה. מי שלא, לא לכתוב מעצמכן, אלא פשוט לעשות העברה או שיתוף של אותם החומרים שאתן מקבלות. וכל מי שעושה משהו אחר, כמו ששמעתן עכשיו, זה נזק.

ואם צריך אנחנו נקיים עוד הדרכה בנושא הזה גם לגברים ואחר כך גם לנשים, כי זה לא נשמע אף פעם בפעם הראשונה. נעשה עוד ועוד הדרכות, וכל אחת תדע איפה למצוא את מקומה בהפצה.

חוץ מזה רציתי להגיד בקשר להיום, יום הסתלקותו של בעל הסולם, שיש לנו מורה גדול ומיוחד שנתן לנו שיטה של גמר התיקון, לפניו זה לא היה ולא ידעו איך לגשת לזה. ואנחנו צריכים יותר להיות שקועים בחומר שלו, להודות לו על כך ולהיות באמת אחראים על מה שאנחנו עושים. אני לא יודע, אני משתדל, מה שיוצא אני כבר לא יודע, אבל אני משתדל להסביר ולספר דברים שהם איכשהו נקלטים בבני אדם. אני אף פעם לא מדבר על משהו שאנשים לא יבינו, שיראו את זה כדבר מוזר או משהו לא מציאותי. זו לא חכמה כך לעשות. אלא הפצה צריכה להיות מסודרת מאוד, מאוד נכון.

שאלה: בהמשך למה שהחברה אמרה קודם, אני הגעתי לפייסבוק, ומה שהביא אותי אליכם זה דווקא היה מאמר של בעל הסולם על תפיסת המציאות. אז אני לא יודעת אם יש איזה חומר או שרטוט שפשוט לא ידעתי להסביר אותו, אבל הרגשתי כאילו זה המצב שלי. לענין, צריך לראות מי הקהל שלנו, מי קורא אותי, באיזה קבוצה אני נמצאת, ולהתאים את זה. אין משהו מסוים שאפשר לומר שהוא בכלל לא להפצה, אלא פשוט צריך לחשוב האם זה מתאים לאנשים שאני כותב להם או לא.

יש דברים יותר פשוטים, כמו שנאמר קודם, שיש מקום שבו ישנו חומר שכל הזמן נאסף שם, צריך לקחת משם ולפזר.

תלמידה: אני נמצאת בקבוצות של 200 ו-300 אלף נשים, רובן אימהות שמביאות את כל החיים שלהן ואת כל החסרונות שלהן לתוך הפייסבוק, משהו כמו 5000 פוסטים ביום בכל קבוצה כזאת. ואני רוצה ממש לפתוח את החשיבה לחברות בקבוצות האלה. אני רואה איך נשים מגיבות לכל מיני שאלות שעולות ביניהן, ויש ממש אלפי תגובות לכל פוסט, "תעזבי אותו, תזרקי אותו, תשאירי את הילדים בבית, תדאגי לעצמך," המון הצעות מאוד קשות. ואני עושה שימוש ב"חיים חדשים", מביאה משהו שמתאים והתייחסת אליו ואני רואה שעל התגובה שלי יש 30, 40, 50 נשים שמתחילות דיון, ואז אני מביאה להם לינק של התכנית הזאת והן מבקשות עוד.

זאת אומרת, כל אחת שתבדוק איפה היא יכולה להשתלב, כי יש ברשת צימאון למילים של רב, למחשבות של הדרך שלנו, ו"חיים חדשים" זו פלטפורמה מדהימה לעבוד איתה. אני כבר שנה עושה את זה, לדעתי שמתי לינקים מאות פעמים, ולא קיבלתי אף התנגדות לעצה שבנויה על משהו שרב אמר בחיים חדשים.

לפנינו חג סוכות, אתן מוזמנות לסוכה יש מקום לכולן. אנחנו נמשיך לדבר על זה, יש לכם למי לפנות, יש הנהלה, אז בבקשה. אנחנו יכולים לקבוע אפילו אולי פעמיים שיעור בשבוע של סוכות, אני מוכן לכל דבר.

אז שוב, שנה טובה, גמר חתימה טובה, שיהיה כל טוב. חיבוק שמאל, חיבוק ימין, נשיקות, שנה טובה.

(סוף השיעור)

---

1. איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן (מסכת סוטה י"ז, א')↩

2. שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (קידושין דף ל)↩

3. הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. (נדה ל')↩

4. "מה הוָלד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל, עמוד ב')↩