heb_t_rav_2010-05-30_lesson_otkrivaem-zohar_n24

איחור בתחילת תרגום השיעור. תרגום מתחיל מ01:05 זמני וידאו.

פותחים הזוהר

(מאמר "דטעין חמרי", אות צ"ז – אות קי"א)

שיעור 24

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 30.05.10 – אחרי עריכה

החומר שלנו, שנקרא "חמור", מהמילה חומר, זה כוח שעוזר לנו להתקדם ממדרגה למדרגה, דוחף אותנו. החמור שלנו, דוחף אותו קדימה, מעמיס אותו כדי שהוא יעשה איזו עבודה מועילה בדרך. וכך אנחנו עולים ממדרגה למדרגה.

בעולם שלנו זה לא קורה כמו בַּמשל. אפשר להוסיף שזה עובד לפי שיטה. בהתחלה אנחנו נולדים כולנו, מתפתחים כולנו ברצון לקבל על מנת לקבל, זה הרצון האגואיסטי שלנו. בזה כל האנשים שווים, כולנו רק רוצים לקבל לעצמנו. או לתת על מנת לקבל, שזה אותו דבר, שזה רק מאוד תלוי עד כמה האדם מבין מתי טוב דווקא לתת כדי לקבל יותר. אז זו גם קבלה, אך יותר אגואיסטית. וחוץ מזה, היא הרבה יותר מזיקה, היא מסיטה את האדם מהמטרה והוא חושב שהוא כאילו הוא נותן לאחרים, הוא אפילו לא מתאר לעצמו שהוא עושה את זה רק למען לקבל. כך שפה יש גם סכנה גדולה, שהוא חושב על עצמו שכביכול הוא אדם מועיל, מתוקן.

הכניסה לעולם הרוחני, איפה שהאדם מנסה איזה פעולות של השפעה, הוא מבין שהוא עושה את זה למען עצמו. הוא כבר עושה את זה באיזו קבוצה מסוימת, עם אנשים מסוימים, איפה שהם מנסים להיות קשורים ביניהם באיזו צורה.

כאשר הוא פועל בצורה כזו, הוא מתחיל להבין שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, שכל הפעולות שלו, למרות שהן מבחוץ אלטרואיסטיות, הן באמת אגואיסטיות. אבל אז כבר יש לו ממש רצון חזק לשנות את הכוונה שלו. ולשנות פה את הכוונה זה כבר יותר קל, כי הפעולות הן כבר פעולות של מעשים שהם של השפעה. רק את הכוונה צריך לשנות להשפיע, ולא לעל מנת לקבל. ולכן מצב כזה של השפעה על מנת לקבל בקבוצת קבלה, זה מצב מעבר, איזה תהליך שבו האדם כבר פועל בעזרתו של האור העליון, הוא כבר משנה את הכיוון שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי, וכבר מתעוררת בו פעולה של להשפיע על מנת להשפיע, שזו כבר מדרגה רוחנית, כבר תכונת הבינה.

ואחר כך, משום שיש לו כבר להשפיע על מנת להשפיע, אז הוא יכול כבר לבקש לקבל על מנת להשפיע, שזו כבר הדרגה הבאה, של לקבל על מנת להשפיע, שהיא אפשרית גם כן, מפני שיש איזה קשר בין שתי המדרגות האלה, כי שתיהן על מנת להשפיע. אז במדרגה השלישית יש לו להשפיע על מנת להשפיע, במדרגה הרביעית זה לקבל על מנת להשפיע. רק משתנה הפעולה.

אז אנחנו רואים שתמיד צריך להיות משהו, צריך להיות איזה צימוד בין שתי המדרגות, לקבל על מנת לקבל, ומעל, להשפיע על מנת לקבל. אני משנה פה בכל זאת את הפעולה, את המעשה, ופה את הכוונה. אחר כך אני עובר ללהשפיע על מנת להשפיע. נשאר אותו המעשה, ומשתנה הכוונה. אחר כך לקבל על מנת להשפיע, משתנה המעשה ונשארת אותה הכוונה. אז פה אצלנו, אני לא יודע מאיזה כיוון, כאן זה המעשה, וכאן הכוונה. משתנה המעשה, נשארת הכוונה. המעשה נשאר, משתנה הכוונה. משתנה המעשה, משתנה הכוונה וכן הלאה. תמיד רגל אחת נשארת במקום, ועם הרגל השנייה מזיזים.אחת נשארת ואת השניה מזיזים, ובצורה הזאת אנחנו מתקדמים קדימה. כך אנחנו מתקדמים במדרגות האלה, מהמדרגה שלנו הנוכחית, בהתחלה אנחנו לגמרי אגואיסטים, עד מדרגת הגמר התיקון.

ומה שדוחף אותנו זה האור העליון. הוא כל הזמן נשפך מלמעלה, אור מקיף, ובצורה הזאת אנחנו מתקדמים. אבל מאיתנו תלוי המעשה, זה אנחנו עושים. והכוונה, האור. וכך אנחנו מתקדמים. אז בדרך הזאת שאנחנו עושים, האור העליון הזה עוזר לנו, שהוא מופיע כלפינו בצורה של מוביל החמורים. והאור הזה, כאשר הוא פועל בנו, איך אנחנו יכולים להגדיר אם הוא פועל עלינו נכון, אם אנחנו מעוררים אותו בצורה נכונה? אז על זה מדבר הזוהר באות צ"ז.

"צז) כיון דגרמו חובין וכו': כיון שגרמו העונות, הוא ירד לתוך המדרגות שלמטה והרג אותו האריה." האריה, למרות שהוא כזה אכזרי ושתלטן, באמת מייצג את תכונת ההשפעה. וכאשר אנחנו רואים את פרצוף האריה על האדם, שזה גם סמל של ירושלים, זה סימן חיובי. אם על האדם יש פרצוף של כלב במקום הפרצוף של האריה זה סימן של מעשה לא נכון. וקוראים לכלב הזה "בלאדן", מהמילה בל אדם. מצד אחד, הוא בל, מצד שני, הוא אדם. זאת אומרת, פרצוף של כלב. לכן נאמר על הדור שלנו "פני הדור כפני הכלב"¹, שלנציג הדור יש פרצוף של כלב. פרצוף הדור הוא כפרצוף הכלב, כך נאמר על הדור שלנו. כל החכמים כבר ידעו על זה.

בואו נדבר על אות צ"ח. השלג הוא הגבלה, כאשר הכל קפוא, כאשר הכל מוגבל.

"צח) ביום השלג ביומא וכו': ביום השלג. היינו, ביום שגרמו העונות," במקום שיש פחות חום, פחות אור, "שהדין נדון למעלה מן בית הדין העליון. וע"כ כתוב, לא תירא לביתה משלג, שזה דין העליון, המכונה שלג." על מלכות, שכוללת את כל הנשמות, "משום שכל ביתה לבוש שנים, ע"כ יכלה לסבול אש חזקה."² מפני שיש לו לבוש כפול, יש לו הגנה של להשפיע על מנת להשפיע. זו המדרגה הזאת, שהכול נעשה למען ההשפעה. אבל זה רק להשפיע על מנת להשפיע, והמדרגה השנייה, של קבלה על מנת להשפיע. שתי המדרגות האלה, הן שני הלבושים על המלכות האגואיסטית. והמדרגה הזאת היא רק מדרגת המעבר, להשפיע על מנת לקבל.

המדרגה הזאת נקראת "לא לשמה", ושתי המדרגות האלה נקראות "לשמה". לשמה זה השפעה למעלה שהיא גמורה, ולא לשמה זה לא להשפעה. אז להשפיע על מנת לקבל, הפעולה, התכונה בכל זאת מכוונים לקבלה. למשל, בקבוצה, כאשר אנחנו עובדים יחד, אז הפעולה הזאת היא אצלנו ככניסה לעולם עליון. ובין שתי הפעולות האלה ישנו המחסום, מעבר מהרגשת העולם שלנו להרגשת העולם הבא.

באיזה צורה אנחנו מתקדמים קדימה? בהתחלה יש את החטא. אדם נעשה יותר ויותר אגואיסטי, פרצוף האריה משתנה לפרצוף הכלב. ואחר כך מגיע שלג, ואז יש פה בסופו של דבר הגנה כפולה, אבל הכל מסתתר בפנים, בתוך המלכות. והלאה יש את המצב הבא, כמו שנאמר בתורה על משה, כאשר הוא היכה את המצרי.

נאמר על משה שהוא היה הנסיך וחינכה אותו בת פרעה, בתיה, והיא מצאה אותו בנילוס, איפה ששלחה אותו בתיבה אמא שלו. היא גידלה אותו, ומשה התחנך עד גיל ארבעים בבית פרעה כנסיך, כבנה המאומץ של בת פרעה. היא ידעה כמובן את כל האמונות והשיטות המצריות. הוא היה אדם מאוד מפותח. ומצרים עד היום היא כמרכז העולם הערבי, ואז זה בכלל היה כמרכז העולם. משה, שהתחיל להשיג ולגלות את הבורא, היה כמו אותו אברהם שהיה תושב בבל, וגם משה התחיל מאותו מצב. בתור אדם מפותח וגדול, התחיל להשיג והמשיך הלאה, להתעמק, ואז גם הוא גילה את הבורא.

ופה קרו בתוכו כאלה שינויים פנימיים, ולכן נאמר שהוא היכה את המצרי, זאת אומרת, בתוכו, את מה שהתחנך בו עצמו, וקבר אותו, כמו שנאמר. ומאז הוא כבר נעשה חופשי מכל השפעת החינוך שלו כאדם, ולכן הוא היה צריך כבר לברוח, להמלט מארמונו של פרעה. אז הוא ברח משם ובמשך ארבעים שנה בילה בעם שנקרא מדיין והתחתן שם עם ציפורה, בתו של כהן מדיין, אחד מהתושבים של מדיין, שקראו לו יתרו. הוא למד את הדת שלהם וגם נעשה איש גדול ביניהם. וכעבור ארבעים שנה, משה קיבל סימן מלמעלה וחזר למצרים, לפרעה, וניצב לפניו בדרישה כבר להשתחרר משליטתו.

אז כאן מדובר על כך שהוא היכה את האיש המצרי, והבורא נסתר ממנו. ומתחילים להיות כל הדברים הטובים שהוסתרו ממנו, ומשה היה מאור לישראל. כל אלה שרצו לצאת מהאגו, האור שהם פגשו ושהוציא אותם קדימה, נקרא "משה". משה מהמילה מושך, למשוך, להוציא. לכן יש לו שם כזה. את השם הזה נתנה לו בתיה, בת פרעה, ונתנה לו אותו כי הוא גדל במצרים והשיג את האור העליון³ ממצרים.

כתוב עליו, אדם במצב הזה, במדרגה הזו דומה למראַה שבו היה מאיר הבורא. הוא

כבר מתחיל איזו דמות שדומה לבורא. ספירת הכתר דרך כל המדרגות, דרך כל התכונות מגיעה עד מלכות ומתחילה להשתקף במלכות כמראה שלה. ולכן הוא נקרא "איש מראה". לכן אדם שנכלל מתוך מלכות הוא כבר השתקפות של דמות הבורא. לכן הוא נקרא "אדם", שדומה לבורא. ואנחנו רואים איך כאן בהדרגה, במדרגות האלה כבר מתחוללת לידת האדם.

אני שוב חוזר, עוד פעם, כמובן אני לא מסביר לכם את העלאת זעיר אנפין לבינה, את הירידה, מה קורה פה עם המסך, כי במקביל להסביר בכמה שפות, בשפה קבלית או בשפת הענפים, שפה ספרותית, פשוט יבלבל אותנו. אז כדאי שאנחנו פשוט רק נבין איך ההתפתחות הרוחנית שלנו מתרחשת.

בשלב הבא, זו אות ק"א, שזה המטה שבידיו של משה. בעברית זה "מטה". מטה, כמו תמיד, במילים האלה שנלקחות מהקבלה, יש כמה משמעויות בו זמנית. מטה מהמילה לטעות, לשגות, ומטה להטות, זאת אומרת להורות, ומטה מהמילה מַטָה, למטה ועוד הרבה מאוד משמעויות. למה זה קורה כך? כי כמו בשפות אחרות, יש שורש, שנקרא בית. בכל מילה יש שורש משלה. השורש בנוי משתי מילים, משלוש או מארבע אותיות. ואם אנחנו מסתכלים בשורש המילה, אנחנו רואים את המשמעות היסודית, הרוחנית, שממנה אחר כך מופיעים בעולם שלנו תכונות שונות שיכולות להיות אפילו הפוכות זו מזו, זו לזו. אבל הן כולן השתקפות של אותו שורש. אבל באמת יש לזה עוד כל מיני ביטויים שונים, ואנחנו נדבר על זה בהמשך, איך הם קשורים אחד לשני. זה תלוי באדם, משורש המילה איזו פעולה הוא יעשה, לאן הוא יכוון את השורש.

אנחנו יודעים שבעזרת המטה הזה מצד אחד משה עמד מול פרעה והמטה הזה עזר לו בדרך, הוביל אותו בדרך כמדריך. מצד שני, כשהוא הפיל את המטה לארץ, לאדמה, המטה הפך לנחש, לכל האגו המרוכז ביותר, הרוע. ועל ידי המטה הזה הוא העביר את כל הנשמה שלו דרך כל הרצונות, ממצרים ועד האדמה הקדושה, המצב הקדוש, בהשפעה גמורה וכן הלאה. זאת אומרת, בהנהגה נכונה של הנחש, של המטה, האדם מגיע עד המצב הגבוה ביותר.

אז המטה הזה, נאמר שהוא "נמסר בידו", זה "מטה האלקים", "וזהו המטה שנברא ערב שבת בין השמשות,"⁴ אחרי שהכל כבר נברא, אז המטה הזה הוכן האחרון. זו התכונה הזאת שבמעבר בין ששת ימי הבריאה, כאשר כל התכונות האגואיסטיות וכל הפעולות כבר הופיעו בעולם, ועכשיו צריך להופיע האדם. אז כדי לברוא את האדם עם האפשרויות להשיג את דמות הבורא, נבראת תכונה כזאת שנקראת "מטה", שאפשר להשתמש בה או לצד הנחש, בצורה האגואיסטית הנוראית ביותר, או בצורה האלטרואיסטית ביותר.

האדם רוכש כוח כזה אם הוא באמת אוחז נכון במטה הזה. זה מוזכר בקבלה באיזו צורה צריך לאחוז ולתפוס את הנחש, או בראש או בזנבו. אנחנו יודעים שיש תופסי נחשים ששולטים ותופסים נחשים בצורה כזאת. בקבלה ברור שזה מוסבר בצורה של משל אם זה בהתחלה או בסוף האגו, איך אתה תופס אותו ואיך אתה עובד איתו.

בסופו של דבר משה חטא כאשר היה במדבר סיני, היכה עם המטה פעמיים בסלע כדי להוציא ממנו מים. אז נלקח ממנו המטה הזה, ועל זה יש סיבות מסוימות, כי אז כבר היה צריך להתקדם בעצמו, לשרת ולהיות כמנחה בעצמו. אז מהר ירד ולקח ממנו את המטה.

אז משה, כמו שאנחנו יודעים, לא הגיע לארץ ישראל. הוא עלה, בצורה של משל, ירד, יצא ממצרים, לקח את כל העם איתו, עבר איתו דרך המדבר, דרך כל הבעיות שהיה צריך לעבור כדי לתקן בתוכו את האגו הזה. בסוף הדרך עלה להר סיני ובתחילת הדרך עלה על הר נבו. שזה הר שעומד מצד אחד בירדן, מצד שני בישראל. ומשה עלה להר והביט על ארץ ישראל. זאת אומרת, לא יכל לעלות עוד יותר, אלא רק לדרגת בינה, ומשם בירך את האדמה הזאת. ובזה קיבל קשר עם הרצון הזה. לא עם להשפיע על מנת להשפיע, שזה הרצון שעבר כולו במדבר, שזה דרגת משה, שזה להשפיע על מנת להשפיע. אלא בלקבל על מנת להשפיע, הוא משחרר פה כבר את כל עם ישראל לקבלה. זה כבר אגואיסטי, האדם צריך להיכנס לכל הדרגה הבאה, למצב הבא, למקום שבו הוא מיתקן.

אדם מתקן את הרצונות האגואיסטים שלו כבר בדרגה הבאה, ואותה תכונה שמוציאה אותו ממצרים, מהאגו, היא מתה בתוכו, דווקא מאותו נחש, מאותו מטה, כי עדיין עוד לא היה מתוקן. ולכן התכונה הזאת מתה, והיא לא תהיה עוד ידועה ולא תהיה מגולה באדם, אלא רק בגמר התיקון. היא מופיעה במקום משה, אחר כך עשרת השבטים האבודים, אותה תיבה אבודה של נוח וכן הלאה. ואחרי זה מתגלים כל הכלים האלה, כל הרצונות האלה ועוברים את התיקון הסופי שלהם.

עוד מספר לנו כאן הזוהר, תכונה שבאה אחרי משה זו כבר תכונת דוד. דוד זה כל המלכות. אם ניקח את התכונות ממעלה למטה, אברהם יצחק יעקב, משה, אהרון, יוסף, ודוד זו התכונה האחרונה. לכן דוד ה"מלך", מהמילה מלכות. אז פה כבר נאמר על איך שאחרי משה בא דוד, מלכותו בישראל ומה היא מייצגת. דוד מייצג את הלחימה, כיבוש. זה נקרא "כיבוש דוד".

הוא כבש מסביבו אדמות עצומות במשך ארבעים שנה, כמו שארבעים שנה היו במדבר. כמו שמשה היה ארבעים שנה בבית פרעה ואחר כך, ארבעים שנה אצל יתרו וארבעים שנה במדבר ונפטר בגיל מאה עשרים, כך גם אחרי שנכנסו לישראל, לאותה אדמה, אז יש מלכות דוד והדוד נלחם ארבעים שנה. ברור שכל הארבעים האלה, מאיפה הם לקוחים, זה המרחק בין מלכות לבינה.

כאשר משה הלך דרך המדבר, אז הוא עלה ממלכות לבינה ולקח אחריו את כל העם, את כל הרצונות שלו העלה לעל מנת להשפיע, היה צריך להעלות אותם עד הדרגה הזאת. המשימה שלו הייתה כדי שאת כל הכוונות לקבל להעביר ללהשפיע, הכוונות הן תכונת הבינה.

ודוד, כאשר קיבל ממנו את התכונה הזאת, כבר הופיעה בו התכונה הבאה. תכונת ההשפעה כבר הייתה לו, הוא לא היה צריך לתקן אותה. הפעולה שהיה צריך, מלהשפיע, הייתה צריכה לעבור ללקבל. ולכן דוד, בהשוואה למשה, רק נלחם במשך ארבעים שנה כדי איכשהו בתוך העולם שלנו, יוכל לכבוש את כל האדמה, ארץ, רצון. ולכן הגורל שלו הוא בצורה כזו שנלחם ארבעים שנה. בצורה הזאת הוא מחזיר את מלכות מדרגת הבינה למקומה המקורי, מלכות, אבל כבר עם כוונה להשפיע. זאת אומרת, הוא משיג גמר תיקון. ולכן מדרגתו נחשבת המדרגה הגבוהה ביותר עבור המלכות. לכן משיח שבא וגואל אותנו, מגיע מאותה דרגה שנקראת דוד, ולכן נקרא "משיח בן דוד".

את כל זה סיפר, מוביל החמורים לחברים שלנו שהלכו עם החמורים שלהם הלאה בטיול שלהם, וכך הוא התגלה להם, כי הוא היה כאור העליון שבא לעזרתם. היה לו שם מוזר שנקרא "בניהו בן יהוידע", הבן של מי שיודע את כל הסודות העליונים. זה ראש של עולם האצילות ששום אור משם לא יורד למטה.

ולכן בק"ה, "קה) נפלו ר' אלעזר וכו': נפלו ר' אלעזר ור' אבא לפניו, על פניהם." רבי אלעזר זה בנו של רבי שמעון, זה אדם שהשיג את הדרגה הקבלית הגבוהה ביותר. הוא מדבר באמירותיו על גמר התיקון, בעוד שאחרים מדברים על התהליך. הוא מדבר רק על גמר התיקון. ורבי אבא היה מי שחיבר את ספר הזוהר ממילותיו של רבי שמעון. הייתה לו תכונה מיוחדת של כתיבה, שהכתוב יהיה מובן רק לאדם במידה שיש לו כוונות נכונות.

אז "נפלו ר' אלעזר ור' אבא לפניו, על פניהם. בתוך כך לא ראו אותו." מפני שהוא גילה להם מעט אור, שהוא מהותו. ברור, אנחנו לא מדברים על עולמנו, שהם נפלו על הפנים שלהם. "נפלו על פניהם", הכוונה שהם הסתירו את פניהם, את המקור שממנו הם מקבלים את האור. פני האדם זה האור שלו. "קמו והסתכלו לכל הצדדים, ולא ראו אותו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה עם זה." "ישבו ובכו", הכוונה למצב קטנות. מצב גדלות זה עשר ספירות. בגלל שאתה יושב זה עוד יותר נמוך, ועוד יותר נמוך עד שאתה כבר בוכה. זו ההרגשה של חוסר כוחות. אין כזה מסך שמאפשר להם לקלוט את כל האור הגדול הזה, ולכן בהשוואה אליו הם מרגישים את עצמם כאלה.

"לאחר כך, אמר ר' אבא, ודאי זהו שלמדנו, שתמיד בכל דרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מעולם ההוא. לגלות להם דברי תורה." ורב המנונא סבא הוא בעצם שמסביר לנו את כל שיטת ההתפתחות דרך האותיות. קמו ורצו להוביל את החמורים שלהם ולא יכלו. שוב קמו ורצו להנהיג את החמורים, את הרצונות שלהם, את החומר שלהם, ולא יכלו ללכת. "פחדו, ועזבו את החמורים." באותו מקום. "ועד היום קוראים למקום ההוא, מקום החמורים."⁵ ככה הזוהר מספר לנו על איזה קטע מתוך המאמר. והלאה מה שקרה להם זה כבר נאמר באותיות אחרות.

עברנו חלק מסוים מתוך כל ההתפתחות של שני החכמים האלה. הם בעצם חלק מאותם עשרה חכמים שחיברו את ספר הזוהר. הם בעצם מייצגים את עשר הספרות היסודיות, שמתוכן מרכיבים את כל הבריאה, ואנחנו החלקים שלהם, עשר הנשמות הגדולות שגילו לנו את ספר הזוהר וחיברו אותו עבור הדור שלנו, כדי שהוא יגלה אותו כעבור אלפיים שנה. אז שני אלה הם מיוחדים עבורנו, כי רבי אלעזר מדבר על זמננו, על זמן גמר התיקון, ורבי אבא הוא חיבר את ספר הזוהר רק לנו, בעבור הזמן שלנו.

שאלה: האם אני במצבי המתוקן ארגיש אותו דרך אחרים, או את האחרים אני לא ארגיש בכלל, זה יהיה רק התפיסה הפרטית שלי?

במצב המתוקן אנחנו מרגישים הכל דרך כלי מאוחד, דרך רצון מאוחד. אנחנו לא יכולים להרגיש את הרצון הרוחני ברצון הפרטי שלנו, אין לנו את אותה עמקות. תארו לכם שאתם תא אחד ואין לו שום עמקות. ואם מתחברים עשרה, עשרים תאים, כבר יהיה איזה שטח, יהיה איזה כלי שאפשר לשים בו משהו.

ברוחניות אין "אני". אני זה אותם היגיעות שלי שמתחברות עם כל הנשמות. ברור שהאני הזה לא נעלם, כי הוא בנה את התכונות האלה מעצמו. אדם כאילו מתחבר לאותו גוף עצום, לנשמה הכללית, ודרכו מתחיל להשפיע, להישפך לתוכה, לשתף פעולה איתה. אותה תכונה, כוח, מילויים שהוא מעניק לגוף העצום הזה, כל זה שלו. באותה מידה הוא קשור, באותה מידה הוא מרגיש את חייו הכלליים.

תארו לכם, כמו שאתם נכנסים לחברה חדשה, תמיד במקרה כזה יש לכם רצון להראות שאתם רוצים להיות ביחד עם כולם, כשלם אחד, שאתם מועילים וטובים אליהם. זה רצון ברור של האגו, שרוצה להרגיש את עצמו בצורה נוחה, בלי סכנה. ורק אחר כך אתם מתחילים כבר לפעול אחרת. אבל ברוחניות כאשר אנחנו נכנסים, אנחנו נכסים בצורה כזו ששם הקיום שלנו תלוי במידת הדבקות שלנו עם שאר הגוף המתוקן. רק אנחנו מרגישים את עצמנו לא מתוקנים. ולכן ה"אני" שלי הוא מה שאני מרגיש במידת השפעתי הטובה על האחרים. ואחרים, יש בהם כבר אור עליון, אין סוף. אני רק צריך להתחבר אליהם. כך זה קורה.

שאלה: מה זה נקרא שמשה לא נכנס לארץ ישראל, אבל העם כן מימש את זה?

"משה" זו אחת מהתכונות לנו, שעוזרת לנו לעבור שלב מסוים בדרך שלנו, שבעיקר זה שהוא מוציא אותנו ממצרים, מושך, זאת אומרת, מתקן. העניין הוא שזה כל המצרים שלנו, וזה המדבר סיני. ומשה צריך להעביר אותנו דרך המדבר הזה כדי להוציא אותנו ממצרים. לא רק לברוח ממצרים, אלא זה לצאת ולשכוח ממצרים. לצאת ממנה רוחנית, להתנתק ממנה לגמרי. ולכן נאמר שכל עוד לא מתו כל אלה שגרו במצרים, לא יכלו להיכנס לישראל. כל עוד כל הרצונות האגואיסטים שלנו במדבר לא ימותו ולא יופיעו הרצונות חדשים, אי אפשר להתחיל את השלב הבא. הנה, ארבעים שנה שעוברים דרך המדבר זה שלב שמשה צריך להעביר את כל הרצונת האלה, ולהוציא אותם לגמרי ממצרים. גם כך הם מוּצַאים בהדרגה, במשך ארבעה שלבים, כל שלב עשר ספירות, ולכן ארבעים שנה.

שאלה: האם אפשר לקרוא למלכות, התאספות כל הנשמות כדי לעלות לגמר תיקון?

כן.

שאלה: איך להבין מה זה להשפיע על מנת להשפיע? מה לעשות אם אין מה להשפיע? מה זאת אומרת יגיעה? איזו יגיעה צריך לתת כדי להגיע להשפיע?

אין מה להשפיע, אין דבר כזה. תמיד אפשר משהו לתת לאדם, יחס טוב, עזרה. בתנועה, עזרה, בדרך כלל רוחנית, נחוצה לכל אחד, וכל אחד יכול לעזור לשני. כי אנחנו קשורים אחד עם השני, אנחנו נמצאים במערכת כללית אחת. זה לא תלוי בנו. לכן כל אחד מאיתנו יכול לעזור לשני. אין כזה דבר שאין לי מה לתת לאחר. אם אנחנו כבר בקשר בינינו, אז מה זאת אומרת אין לי מה לתת לו?

שאלה: האם יכולה להיות עייפות מהשפעה?

אם זו תנועה למטרה, אדם לא יכול להתעייף. לא יכול, לא מסוגל. בעצם אנחנו רואים את זה גם בעולם החי, האמא לא מתעייפת מלדאוג לילד שלה. אולי פיזית כן, זה גם ברור, אבל בעצם מוסרית היא אף פעם לא מתעייפת. לא יכול להיות שפתאום היא תפסיק לרצות לדאוג לו, רק אולי מתוך איזה הגבלות פיזיות. וברוחניות אין כזה דבר ולא יכול להיות, כי אתה כל הזמן מקבל, בכל פעולה רוחנית יש אנרגיה גדולה מאוד. במידה שאתה עושה כל פעולה נכונה, אתה נמצא בקשר עם הבורא. כך שלא יכולה להיות פה עייפות. להפך, אתה נכלל בתנועה נצחית, באנרגיה, ידע, מילויים.

הקטע הבא, כשסיימו עם מוביל החמורים, והלאה זו האות ק"ו. כאן הם כביכול מדברים כבר על משהו אחר, אבל בעצם כל זה קורה תחת אותה פעולה, אותו כוח שנתן להם מוביל החמורים, ולכן המאמר עדיין ממשיך.

"קו) פתח ר' אלעזר וכו': פתח ר' אלעזר", זאת אומרת, פָתַח דרך האור העליון, זאת אומרת, גילה כל מה שהוא קיבל מהאור העליון. "ואמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (תהלים ל"א). כמה הוא הטוב העליון והיקר, שעתיד הקב"ה לעשות לבני אדם, לאותם הצדיקים העליונים יראי חטא העוסקים בתורה, כשהם באים לעולם ההוא." אפשר כאן לדבר על זה הרבה מאוד, כי יש בו הרבה מאוד מדרגות, אבל בוא נגיד את זה בקיצור. "טובך" זאת אומרת, עד כמה אדם יכול למלא את נשמתו. שאתה שומר, איפה שנמצא האור העליון, בינתיים אצל הבורא. כמה שהוא מוכן לדרגת "יראים" הכוונה כאשר האדם מגיע לדרגה של יראה, שזה להשפיע על מנת להשפיע, שזה עדיין במִדבר, כאשר הוא מכין את הכלי שלו ואצל הבורא עדיין נמצא האור הזה, שרק אחר כך, כשהוא עולה, בלקבל על מנת להשפיע הוא מקבל אותו.

"שעתיד הקב"ה לעשות לבני אדם," זה כשהנשמה תעלה אחרי להשפיע על מנת להשפיע, שזה לקבל בעל מנת להשפיע. "לאותם הצדיקים העליונים", זה כאשר האדם נמצא פשוט בלהשפיע על מנת להשפיע זה נקרא "צדיק", כאשר הוא מגיע ללקבל על מנת להשפיע הוא נקרא "צדיק גמור" או "צדיק עליון".

"שעתיד הקב"ה לעשות לבני אדם, לאותם הצדיקים העליונים יראי חטא", אז הדרגה זאת של להשפיע על מנת להשפיע נקראת "יראה", "העוסקים בתורה, כשהם באים לעולם ההוא." זאת אומרת, כאשר כבר העבירו על עצמם את כל התורה, את האור העליון שהעלה אותם אחר כך מהמדרגה הזאת של להשפיע על מנת להשפיע לדרגה של לקבל על מנת לשפיע. זה הכוונה בביטוי הזה. זאת אומרת, זה איזשהו מצב מעבר, שהם מסבירים לנו עליו.

פה הוא מדבר על ג"ר דחכמה וו"ק דחכמה, זיווג אבא ואמא, זאת אומרת, חכמה ובינה, כל מה שקורה כאן. אבל אנחנו לא ניכנס לזה, לתוך המכניקה הזאת, לתרגם מאותה שפה ספרותית לשפה הטכנית. ברור שזה נמצא בפנים, ואנשים שנמצאים במצב הזה יודעים במדויק איזה תכונות הם צריכים לתקן בעצמם ומה לעשות והולכים לפי זה. "תורה" זה גם מהמילה הוראה. אנחנו יודעים בדיוק, רואים, מקבלים הוראות על כל צעד שלנו ויודעים איזה דברים אנחנו צריכים לערבב, מה לשנות. זאת אומרת, הפסיכולוגיה הפנימית של האדם, כאשר הוא מכוון את עצמו בצורה מדויקת, שוקל הכל במדויק אצלו ובודק עם הבורא כשני שותפים.

"קז) תו מה רב וכו': עוד, יש לפרש, מה רב טובך. שכאן נחקק סוד החכמה," כי מאריך אנפין הם יורדים דרך זעיר אנפין למלכות. ומעץ העליון נקרא "רב", גדול, חזק. ויש גם עץ קטן שגדל ממנו, שזה המלכות, "ומביאו ברום הרקיעים."⁶, עד בינה. זאת אומרת, האור שמגיע מזעיר אנפין למלכות מאפשר למלכות לעלות עד בינה והלאה, עד הרקיע הגבוה ביותר, שזה העתיק. עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, ישסו"ת ומלכות, זעיר אנפין ומלכות. מלכות זו המדרגה האחרונה, אחת שאנחנו עולים עם הרצונות שלנו, עם הנשמות המקולקלות ומאלצים את זעיר אנפין לתת קצת אור למלכות. אם זעיר אנפין נותן קצת אור למלכות, אז ממלכות הנשמות יכולות לעלות דרך כל המדרגות האלה עד עתיק בעצמו. זה נקרא ה"רקיע העליון".

"קח) טובך, דא אור וכו', טובך, הוא האור שנברא ביום הראשון, של מעשה בראשית. אשר צפנת ליראיך, היינו, בשביל שגנזו לצדיקים לעולם ההוא. פעלת, זהו גן עדן העליון, שכתוב, מכון לשבתך פעלת ה'." "גן עדן" נקרא מלכות שהשיגה את דרגת בינה, ויחד עם דרגת בינה גם משיגה את דרגת הכתר. אנחנו לומדים את כל המערכת הזאת, שהיא כבר שורטטה כבר מספר פעמים. שמלכות צריכה לעלות לבינה. היא עושה את זה בעזרת זעיר אנפין, הוא נמצא כאן כאמצעי עזר. אחר כך מבינה היא צריכה לעלות לכתר, ועושה את זה בעזרת חכמה, גם כאמצעי עזר. ואנחנו נמצאים כאן למטה העולם שלנו, ועולים למלכות עם הנשמות שלנו. נשמה עולה למלכות, ואחר כך, בעזרת זעיר אנפין, לבינה. יש ארבעים שנה במדבר ואחר כך כיבוש ארץ ישראל, וזה עד דרגת הכתר.

"קט) נגד בני אדם: זהו גן עדן שלמטה, שכל הצדיקים עומדים שם, ברוח המתלבש בלבוש יקר, כאותו האפן והצורה שהיו בעולם הזה. וזה הוא, נגד בני אדם, דהייה, באותה צורה של בני אדם שבעולם הזה." מה זאת אומרת צדיקים שעומדים בעולם ההוא? נשמה שעולה לכאן ובהתאם לזה רוצה לצאת הלאה, היא כבר נמצאת במצב ישיר מהכתר שלה עד המלכות, היא כבר לבושה, מתלבשת בלבושים. "לבושים" זה אור חוזר. אתם יודעים, כמו שאנחנו מציינים כלי שיש בו מסך, "מסך", והמסך, שהוא מקבל את האור העליון, הוא דוחה אותו. והאור החוזר הזה הוא נקרא "לבוש".

למה? כי באור חוזר מתלבש האור שמגיע, שבו הוא נכלל. מתוך הלבוש הזה נכנס האור העליון. פה עושים חשבון כמה יכול להיכנס מהאור הישר בתוך האור החוזר. אז זה הסדר שיש לנו בעבודה עם האורות האלה. אז ה"לבוש היקר" הזה הוא מושג דווקא בדרך של ארבעים שנה במדבר.

"ועומדים שם, ופורחים באויר משם," באויר, זאת אומרת, בעברית זה המילה "אור", ויש את המילה "אויר". ההבדל ביניהם, באות י', שנמצאת בתוך האויר. כאשר שמלכות עולה לבינה. זו בינה וזו מלכות. היא עושה את בינה קטנה, כי היא מכריחה אותה להאיר לה כלפי מטה. ולכן היא מכניסה לבינה את הי', את האני שלה, ואז בינה הופכת להיות לקטנה והופכת לאויר. לכן בין בינה, שזה שמיים, וארץ, שזו מלכות, יש אויר. כאשר מלכות יורדת מבינה, אז האויר הזה הופך לאור. ההבדל בכתיבה הוא רק באות י', שהיא מסמלת את כניסת מלכות לבינה וכאשר מלכות עוזבת את בינה.

אז "ועומדים שם," הנשמות האלה, "ופורחים באויר משם, ועולים לישיבת הרקיע באותו גן העדן של מעלה." אז מלכות אצלנו בדרך כלל זו כנסת כל הנשמות, ובינה זה גן עדן, איפה שכל הנשמות עוברות לשם, שמה הן עפות באויר. "ופורחים שמה ומתרחצים בטל נהרות אפרסמון טהור," שזה החכמה שיורדת מהכתר למטה לבינה, שזה נהר טהור טהור שלא מוגבל בשום דבר, אור חכמה שנקרא "נהרות אפרסמון הטהור". "ויורדים ושורים למטה. בג"ע התחתון." ואחר כך יורדים למלכות.

זאת אומרת, מדובר על מכניקה גסה. נקרא את זה איתכם ב"תלמוד עשר הספירות" או בכל מיני ספרים אחרים כאלה, כמו מתמטיים, פיזיקליים, שיהיו שמה, זה יתואר על ידי פרצופים ומסכים שעולים, יורדים, שעושים בינם לבין עצמם איזשהן פעולות מסוימות. ופה זה מוסבר בצורה מעניינת, גם פה הוא אומר מה ההבדל בין ג"ר וז"ת, בין הפרצופים וכן הלאה.

תלוי באיזה שפות להסביר. מצד אחד, אני יכול לדבר איתכם על כל מיני טעמים, בשפת המוזיקה, ואנשים טכניים ידברו על תדרים ותכונות למיניהם של כל מיני קולטנים כימיים של טעמים. הכל תלוי באיזו צורה אנחנו נתאר את אותה תופעה, האם כצרכנים, בתוך הרצון שלנו, או כחוקרים של הרצונות שלנו, איפה שאנחנו מדרגים אותו, שוקלים אותו וכן הלאה. או שנתאר את זה בהתאם לאיזשהו תיאור או סגנון ספרותי וכל מיני ביטויים יפים, "נהרות האפרסמון", ש"מתרחצים", וצדיקים שעולים דרך האויר מגן עדן התחתון לגן עדן העליון. ופה בכלל הדמיון כבר לא יספיק אצל אף אחד.

"קי) ולזמנין אתחזון נגד וכו': ולפעמים, הצדיקים האלו, נראים נגד בני אדם, לעשת להם נסים, כמלאכים עליונים, כעין שראינו עתה אור המאור העליון," אומרים שני החכמים האלה, "ולא זכינו להסתכל ולדעת סודות החכמה יותר." לכן הם ישבו ובכו.

"קיא) פתח ר' אבא וכו': ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלקים ראינו." אישתו זה הרצון בתוך האדם. חלקו הגברי נקרא מסך וחלקו הנשי נקרא רצון. ראה את הבורא, ולכן הוא אומר שנמות. זאת אומרת, צריך לצאת מאיתנו האור הזה שראיתי. זאת אומרת שקיבלתי את האור הזה, את ההסתלקות של אור חכמה. "אף על פי שמנוח לא ידע מה מעשיו, שכתוב, כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. בכל זאת, אמר כיון שכתוב, כי לא יראנו האדם וחי, ואנו ראינו ודאי, ועל כן מות נמות. ואנחנו ראינו וזכינו לאור הזה שהיה הולך אתנו, ובכל זאת נתקיים בעולם, כי הקב"ה שלחו אלינו, להודיע לנו סודות החכמה שגילה. אשרי חלקנו." זאת אומרת, למרות שהמדרגה הבאה מסתלקת, הוא אומר לאישתו, לרצון שלו, שאנחנו נמות, שאנחנו צריכים להיפטר מהמצב שלנו, אנחנו נרד למטה, אבל בכל מקרה מאושרים שהם ראו שבעתיד הבורא הכין להם כצדיקים עליונים .

שאלה: דיברת על הרגשת המִדבר. מהי ההרגשה הזו ואיך האדם מרגיש את המדבר בתוכו?

הרגשת המדבר זה כאשר אני מרגיש את עצמו לגמרי ריקן, את הרצונות שלי לגמרי לא ראויים לעבוד עם האור העליון ואני מוכן להתעלות מעליהם ולהשתמש בהם רק כריקים, רק כדי לעלות מעליהם, להראות שלא איכפת לי מה שאני חווה, מה אני מרגיש ברצונות האלה. ומה שחשוב, שמעליהם אני אהיה בכוונה של להשפיע לכולם ומכולם לבורא.

זאת אומרת, זו התעלות הדרגתית של מַעֲבר המדבר. זה מעבר הדרגתי דרך ארבעים שנה, דרך ארבע מדרגות של הרצון האגואיסטי שכל הזמן גדל. עשר שנה, עשרים שנה, שלושים שנה וארבעים שנה במדבר. אז הרצון האגואיסטי הזה תמיד נשאר ריקן וכל הזמן מצטבר באדם. ואדם מוכן לעלות מעליו ולא איכפת לו שהוא ישאר ריקן. לכן זה נקרא "מדבר". הוא נשאר ריק והוא רוצה בתכונת ההשפעה. וזו נחשבת העלייה שלו. וכל עוד שכל הרצונות שלו לגמרי לא עלו, אז אי אפשר לעשות שום דבר. ולכן כל הדור שביציאת מצרים, כולו צריך למות במדבר, להפסיק לרצות מילויים אגואיסטיים. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: מוביל החמורים דוחף את החמורים שלנו לדבקות בבורא, אבל בדרך לוקח אותנו לקבוצה. האם אפשר לברוח מזה?

אי אפשר להגיע לבורא בלי קבוצה. אנחנו יכולים להגיע לבורא רק ביחד, כי הקבוצה זה אותו מקום איפה שאתם תגלו ותראו את כל המצבים שלכם, עד המדבר, עד למילויו, עד גמר התיקון. הקבוצה זה המקום היחיד שיש בעולם, וחוץ מזה, כל מה שאתם תראו שהוא חוץ מקבוצה, זה שום דבר. מקווה שאנחנו נגלה את זה.

(סוף השיעור)

---

1. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א'↩

2. "למה אינה מתיראת. משום שכל ביתה לבוש שנים, ע"כ יכלה לסבול אש חזקה. עד כאן הוא סוד הכתוב."↩

3. "צט) מה כתיב בתריה וכו': מה כתוב אחריו. והוא הכה את איש מצרי איש מראה. כאן בא סוד הכתוב להודיע, שבכל פעם שחטאו ישראל, הוא נסתלק, ומנע מהם כל הטוב וכל האורות שהיו מאירים להם. הוא הכה את איש מצרי, זהו אור, דהיינו אותו האור שהיה מאיר להם לישראל, ומי הוא. הוא משה. שכתוב עליו ותאמרנה איש מצרי הצילנו וגו'. כי שם במצרים נולד, ושם גדל, ושם נתעלה לאור העליון."↩

4. "קא) וביד המצרי חנית: זו היא מטה האלקים, שהוא נמסר בידו. כמו שאתה אומר, ומטה האלקים בידי, וזהו המטה שנברא ערב שבת בין השמשות, וחקוקה בו חקיקה קדושה, השם הקדוש."↩

5. "ודאי זה הוא, מה שרב המנונא סבא בא אלינו מהעולם ההוא, לגלות לנו הדברים האלו. וטרם שהספקנו להכיר אותו, הלך לו ונעלם ממנו. קמו, והיו רוצים להנהיג את החמורים, ולא הלכו, ושוב רצו להנהיגם, ולא הלכו. פחדו, ועזבו את החמורים. ועד היום קוראים למקום ההוא, מקום החמורים."↩

6. "קז) תו מה רב וכו': עוד, יש לפרש, מה רב טובך. שכאן נחקק סוד החכמה, וכל הסודות נכללו כאן. כי מה פירושו כמו שלמדנו, (לעיל אות י"ט). רב זהו, אילן רב וחזק. שהוא ז"א. משום שיש אילן אחר הקטן ממנו, דהיינו המלכות, וזה ז"א, הוא רב. ומביאו ברום הרקיעים."↩