שיעור בוקר 06.04.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר - א'"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', עמוד 349, שמ"ט, שנקרא "קנה לך חבר". זה מאמר מהמאמרים הראשונים שכתב רב"ש כשהתחילו לבוא אלינו תלמידים חדשים, חילוניים מתל אביב, בשנת 84/85.

מה זה קנה לך חבר, מה זה תעשה לך רב? בשביל מה אני צריך את כל הדברים האלה? אנחנו אומרים שאין יותר מבורא ונברא. בשביל מה הבורא עשה כך שסביב הנברא, שזה אדם, יש לא אדם אחד, יש עוד הרבה כמוהו, ועולם ומלואו שהוא מתבלבל בזה, לא מכוון כלפי הבורא.

אם היה מולי בורא, אז הייתי מסתדר איתו באיזושהי צורה, בכל זאת לא הייתי בורח מלהתקשר אליו, או הייתי בורח אבל בידיעה שאין לי ברירה, רק הוא קיים ואני חייב להתקשר אליו. הוא לא היה נעלם משדה הראייה שלי. אלא העולם בנוי דווקא בצורה כזאת, שכל הזמן אני חייב במקום להתקשר לבורא לטפל בכל מיני דברים צדדיים. חבר, חברה, רב, ספרים, לסדר סביבי את כל העולם, משפחה, ילדים, כל כך הרבה פרטים בסביבה שלי, שאני רק מתרחק ושוכח מהבורא. אפילו שאני נזכר בו, זה מיד מבלבל אותי ושוב אני מגיע להתרחקות מהמטרה.

כביכול כל דבר בבריאה, כך כתוב בהרבה אמרות, נברא בשביל לשרת את האדם, להביא את האדם למצב של תיקון, לחיבור עם הבורא, דביקות, גילוי האלוהות. וכאן ההפך, כל העולם סביבי נברא בצורה אחרת לגמרי, אני רואה בו דווקא כוחות ורצונות שמבלבלים אותי לגמרי. הוא עשוי כך בכוונה כדי שאני אעלה על ידי היגיעה שלי את חשיבות הבורא.

אם היה בורא אחד לפניי, אז הייתי נעול עליו, אין לי ברירה, רוצה או לא רוצה, אני חייב לסדר את הקשר הזה, אין לי לאן לברוח. ואם חוץ מהבורא יש עוד הרבה פיתויים למיניהם, כל מיני דברים וסיבות, שכאילו מארגנים לי את החיים, מבלבלים אותי שהם יותר חשובים, נותנים לי יותר תענוג מהבורא, קובעים את החיים שלי במקומו, אז יש לי ממש בעיה. ואז אני חייב לסדר את היחס לבורא בקשר איתם. בצורה כזאת הבורא משחק איתי. הוא רוצה להיות חשוב בעיניי, אז הוא עושה כל מיני דברים סביבי בצורה כזאת שהם מבלבלים אותי, שהם מושכים אותי, שהם נראים לי חשובים, שהם קובעים לי את החיים, שכביכול אני תלוי בהם ולא בו.

עד שאני מברר שבאמת הכול שקר, ולא אישה, לא חברה, לא העולם והגורל שלי, ולא איזה אומות ומדינה שולטים עליי ואני צריך לברוח מהם, אלא אני צריך בהחלט לסדר כל פעם על פני כל ההפרעות האלו את היחס עם הבורא. אם אני מעלה תמיד את החשיבות שלו בעיניי יותר מכל הפרעה והפרעה שהוא מציג לי, אז אני בהחלט נקשר אליו יותר ויותר, ובצורה הדרגתית מתקרב אליו, נקשר אליו, והוא כבר יודע על ידי איזה סדר הפרעות לחזק את הקשר בינינו. והפעולות האלו, התהליך הזה נקרא עבודה על חשיבות ה'.

זאת אומרת, כל זמן שאני רואה בכל ההפרעות שלי שיושב שם אותו הבורא היחיד, המיוחד, ורק לפי הפעולות השונות, המשונות והמוזרות שלו נראה לי כאילו שזה לא הוא, ואני מגלה מכוח ההתאמצות שזה הוא, אז כך אני בונה את עצמי. אני מלכד כוחות להגיע אליו, וכל ההפרעות האלה, כל הפרעה והפרעה נעשית בי כאיברים וכוחות שנכללים בתוך הנשמה שלי, כל דבר שאני עובר נקלט בי וכך אני בונה את עצמי.

ולכן אף מצב לא נברא סתם ללא צורך, אלא במידה שהוא מופיע לפניי, במידה שהוא מורגש בי, הכול לצורך התקשרותי עם הבורא על פני המצב, על פני ההפרעה הזאת. וההפרעות הכי גדולות באות מהסביבה הקרובה אליי. הסביבה הקרובה אליי אלו החברים.

מפני שאדם בעצמו מקבל מהבורא רק את הכיוון הנכון בלבד שהנקודה שבלב שלו מראה לו, יוצא שאין לו מספיק כוחות ללכת לבורא, הבורא רק מראה לו כל פעם כיוון, מזכיר לו על עצמו. אבל את הכוח כדי להתקדם, אחרי שיש כיוון נכון, האדם צריך להשיג בעצמו, ולהשיג הוא יכול רק על ידי החברה. היינו, האדם חייב לסדר סביבו כזאת סביבה, שהיא תיתן לו חשיבות המטרה. הבורא לא נותן חשיבות עצמו, הוא הפוך, נסתר. ואדם, על ידי החברה, צריך להתגבר על ההסתרה כמו שהבורא היה מגולה, כאילו שהבורא מגולה, ואז הייתה לו משיכה אליו.

לכן כל פעם, לפי ההפרעות שכל פעם גוברות יותר ויותר, האדם חייב לחפש לעצמו, לסדר את הסביבה שלו חזקה יותר ויותר, שתהיה לו יותר ויותר חשיבות הבורא שיקבל מהסביבה, ואז שתהיה לו אפשרות, הזדמנות להתקרב לבורא, להתקדם.

את הכוח להתקדם לבורא משיגים על ידי הפעולה שנקראת "קנה לך חבר", שזה קניין. למה זה קניין? אני צריך למצוא לי אנשים, שהם נמצאים כמוני, איתי יחד באותו התהליך, ועל ידי ההשקעה שלי בהם אני אקנה מהם כוחות. והכוחות האלו, מפני שאני משקיע בחברים, הופכים להיות כוחות שלי. אני קניתי אותם, רכשתי אותם.

הם לא מגיעים אליי מהבורא, אלא מפני שאני השקעתי בחברה, כמו שבחברת השקעה, אני משקיע משהו ומקבל משם בחזרה שכר, אחוזים, תוספת. למה זה נקרא "קנה לך"? כי בקניין אני נותן משהו שלא כל כך חשוב לי, כדי לקבל דבר שהוא יותר חשוב לי. יש לי כסף אבל אני צריך אוכל, אז אני הולך לחנות, אני מסתכל כמה זה עולה, כמה זה עולה, כמה זה עולה, כמה אני רוצה את זה ואת זה ואת זה, ובהתאם לכמה חשוב לי הדבר, יותר מכסף, אז אני מוכן לשלם ולקנות אותו.

אותו דבר כאן, אני בא לחברה, בהתאם לכמה חשובה לי המטרה, אני מוכן לתת לחברה את היגיעה שלי, את ההשתתפות שלי במה שהם רוצים, רק כדי לקבל מהחברה חשיבות הבורא. אם חשיבות הבורא בשבילי זה חשוב, אם אני יודע שאחרת אני לא יכול להתקרב אליו, אז אני מחליף את היחס שלי לחברה, את הרצון שלי, לרצון לבורא. מה אני בעצם עושה בפעולה הזאת? אני מוכן לתת להם את האגו שלי, כדי לקבל מהם חשיבות הבורא. זאת אומרת, אני מחליף את עצמי בבורא, אני מוכן לתת את הכוחות שלי כדי להיות איתו. זאת הפעולה.

כמו שאמרנו בהתחלה, הבורא נותן רק את הכיוון. כמו שכתוב באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר "קח לך את זה", זאת אומרת לך ותתקרב אליי, והאדם צריך להתחזק בעבודה הזאת בדרכו לבורא בכל צעד ושעל. וכל פעם בהתאם לאיך שהוא מתקדם הוא צריך מהחברה כוחות יותר גדולים, הוא צריך להשקיע בחברה יותר, הוא צריך לראות את החברה כיותר גדולה, כיותר משפיעה עליו, ורק כך הוא יכול להתקדם.

תלמיד: למדנו ש"עשה לך רב" ו"קנה לך חבר" מאוד נחוצים בעבודה. מה בדיוק מוסיף לנו "והוי דן את כל האדם לכף זכות"?

יש שלושה תנאים, התנאי הראשון, "עשה לך רב", "רב" נקרא מי שהוא גדול ממני הנותן לי כיוון וקובע את דרכי, אבל יחד עם זאת צריך כל הזמן לתת לתלמיד חופש מסוים. עליו להציג עצמו לפעמים כחלש, כמבולבל, כסותר את עצמו, כי זה נותן לתלמיד אפשרויות והפרעות, וכל מיני ספיקות, מחשבות, האם הוא נכון כרב? זה נותן לתלמיד מקום לבצע את הפעולה של "עשה לך רב". אם רב לא נותן לתלמיד חופש לחשוב שהוא לא גדול אז זה לא רב אלא אדמו"ר, רב'ה, שיש לו חסידים והוא גדול מפני שהוא גדול, כך מקבלים אותו וזהו. רב, הוא מורה דרך, הוא חייב להראות את חולשתו כלפי התלמידים בכל מיני אופנים כדי שתהיה להם הזדמנות ל-"עשה לך רב". התנאי השני, "קנה לך חבר", עליו דיברנו קודם. והשלישי, "והוי דן את כל האדם לכף זכות", הכוונה היא שעליי לפרש את כל ההפרעות הבאות אליי מכל מיני אנשים, כבאות מנציגי הבורא לבלבל אותי באופנים ומצבים שונים, כי זאת הצורה האופטימאלית, הטובה ביותר להתפתחות נשמתי בצורה הדרגתית לבורא.

תלמיד: זה לא שייך לחברים?

זה לא שייך לחברים, זה שייך לחברה יותר חיצונית. חבר נקרא שאני מתייחס אליו בצורה נקודתית, אני משקיע בו כדי לקבל ממנו את חשיבות הבורא. לסביבה חיצונית אני לא מתחבר כמו עם החברים, ההפך אני מתרחק ממנה ומכל מה שנקרא העולם. כמו שרב"ש כתב לתלמידיו במכתב, ממי צריך להתרחק, ממי יותר וממי עוד יותר. אז יש את הרב מולי שכלפיו צריך להיות ב"עשה לך רב". יש את החברים שכלפיהם אני עושה את העבודה של "קנה לך חבר", ויש סביבה חיצונית יותר, כל העולם, אותם אני דן לכף זכות. זאת אומרת, הם בעצמם לא פועלים כאן בכלל, אלא הבורא דרכם פועל עליי ואני רואה אותם רק כבובות, ולא בעלי פעולה אשמים או זכאים. נניח האמריקאים חברים שלי והערבים אויבים, שונאים שלי, כל זה בכלל לא נכון, לא זה ולא זה.

תלמיד: כשאדם נניח מבקש משהו מהבורא הוא נמצא בחיסרון. ובעל הסולם כותב שצריך להיות בשלמות ובשמחה. איך זה מסתדר? כי הרגשת החיסרון נכונה, אבל איך צריך לעשות את המעבר משלמות ושמחה לחיסרון ובקשה?

יש לנו שני מצבים, מצבים של שמחה ומצבים של עצבות. אומרים שבמצב של עצבות אני לא יכול לפנות לבורא. למה? אם אני איש קטן ומישהו נתן לי מכות, ואני הולך לאיש גדול ומתלונן עליו, זה בסדר, כולם מבינים שזה נורמאלי וכך העולם עובד. אבל אם זה הבורא שנותן לי מכות ואני בוכה, איך אני עכשיו יכול לפנות אליו עם איזו בקשה? קודם כל, אני לא יכול לפנות אליו שמישהו נתן לי מכות. זאת אומרת אתה נתת לי מכות, אז אני יכול לבכות כמו תינוק שקיבל מכות מאבא, אבל מאותו מקור.

אם אני סתם בוכה שאבא נתן לי מכות, אז לאבא בעולם הזה יש לב, הוא אוהב את התינוק, מרחם עליו, סולח או איכשהו מצטער שנתן מכות. לבורא אין זמן קדימה ואחורה, לכן זה לא שהוא נתן מכות ואחר כך מתחרט, והוא לא צריך לתת מכות כדי לדעת מה יקרה וכן הלאה. משמע, המכות האלה מגיעות כדי להביא אותי למצב מסוים, ואם כך, אני חייב מראש לפני שאני פונה לבורא, לסדר את הפנייה הנכונה אליו. אם הוא היחיד שקובע את מה שקורה והוא נתן לי מכות, אז אני לא יכול לבוא אליו ולצעוק נתת לי מכות, זה ברור שהוא נתן לי מכות. אני לא יכול לבוא אליו ולצעוק שכואב לי, כי ברור לו שכואב לי. לכן אני יכול לפנות אליו ולהגיד לו, "נתת לי מכות, והכרתי בהן כמכות מטרתיות, כי אתה עושה רק פעולה כזאת, ולכן אני מבין שהמכות האלה באות אליי מפני שאני נמצא בסטייה ממך, בחוסר השתוות הצורה. והמכות האלה מגיעות בדיוק לאותו מקום בו אני צריך לתקן עכשיו את חוסר השתוות הצורה.

יש כאן כמה רופאים שיכולים לאשר שבימינו יש לרפואה אפשרות לנתק אותנו מהרגשת הכאב, ואם לא היינו מרגישים את הכאב, גם אם אדם היה חותך לעצמו ידיים רגליים וראש, או שורף עצמו באש, הוא לא היה מרגיש שום דבר. לכן אם אני יושב נניח ולא נוח לי עליי להחליף תנוחה. כלומר, כאבים או מכות מראים לי שמשהו לא בסדר ובצורה כזאת עוזרים לי למצוא את התרופה הנכונה. זאת אומרת לתקן את המצב. אם אני מתייחס לבורא בצורה כזאת בוגרת, באופן שאני מבין שהכאבים שאני מרגיש הם בדיוק במקומות ובכל מיני מצבים בהם עליי דווקא לתקן את עצמי, ולא שאני רוצה לסתור את המצבים האלה, אז כבר היחס שלי אליו בטוח מלווה בשמחה, כי אני שמח מזה שהוא נותן לי אפשרות לתקן את המצב ולהתקרב אליו. וזה שזה בא על ידי הרגשת כאב, אין מה לעשות, כי אני עדיין נמצא בחוסר השתוות איתו, בשינוי צורה ממנו. ושינוי הצורה תמיד גורם לי להרגשת כאב, צער.

נניח שאתה מרגיש צער מאשתך, היא צועקת עליך ולא נותנת לך להגיע לכאן כדי ללמוד, ואתה מרגיש מסכן ולא יכול להתמודד איתה. מצד אחד, אתה אוהב אותה ואת הילדים, מצד אחר, אתה לא יודע מה לעשות, אז באופן טבעי תשתדל איכשהו לעשות איזה שלום בית איתה. ובדרגה גבוהה יותר, במקום לפנות אליה תפנה לבורא, תתחיל לפנות אליו שיסדר לך את הסיטואציה הזאת, וברגע שתעשה זאת תתחיל גם בבית לסדר את התנאים והיחסים בצורה נכונה, כי אתה לא יכול לבוא לבורא ולהגיד לו אתה צודק, זה בסדר אם אתה לא רואה נכון במה אני לא בסדר בבית. לפני שתבוא אליו, אתה מיד צריך לסדר הכול, את היחס שלך לאשתך, לבית, לילדים ולהתחייבויות שלך כלפי המשפחה, ואז תוכל לבוא אליו ולהגיד, "אני מבין, אני רוצה תיקונים, אני רוצה על ידי ההפרעות האלה להתקרב אליך. משמע, ההפרעה הופכת למועילה על ידי כאבים, אין מה לעשות. אחר כך יהיו לך כאבים אחרים, יהיו צרות אחרות, כל אחד מקבל לפי איך שהוא צריך להתקדם בכל פעם.

איך אפשר להימנע מהצרות? לחפש צרות בעצמך, פשוט מאוד. מה זאת אומרת? אם אנחנו לומדים ומתייגעים עם החברים ובלימודים בכוונה להתקדם לבורא, אז אנחנו רואים את הצרות האלה לפני שהן מתלבשות בעולם הזה, בכל מיני מקרים שבעולם הזה, אלא אנחנו מתחילים לראות אותן כבר בחומר הפנימי שלנו. זה נקרא הכרת הרע.

אז אני מתחיל לראות את הצרות האלה לא כשהן מגיעות דרך השונאים שלי וכל מיני מקרים לא נעימים בחיים, אלא אני מגלה אותן בשורשן מה שנקרא. זה נקרא שעוקר את הייסורים משורשם, לפני שהם מתלבשים בכל מיני מקרים בעולם הזה. ואז ודאי שאני מיד מתקן אותם בשורש ולא זקוק לשום ייסורים. אלא אני מיד רואה אותם, ומצרף אותם יחד עם הבורא, את עצמי יחד עם הייסורים ועם הבורא, ואז כל מר הופך להיות לי למתוק.

תלמיד: בעניין של קנה לך חבר. אדם שגר בחברה המודרנית, האם כל הבעיות שנוצרות לו הן תמיד סימנים שהוא עושה משהו לא בסדר, שהוא סטה מהמסלול, או שהן גם תופעות טבעיות בדרך ההתקדמות לבורא?

אין לאדם במצבים שלו בחיים שום דבר שנעשה באופן טבעי. מה זה באופן טבעי אני לא יודע. לפעמים יש חס ושלום זמנים כאלה באנושות של מלחמות קשות, יש אנשים שסובלים מאוד, ויש לידם בן אדם שכמעט לא מרגיש שקורה משהו. אין דבר טבעי שסתם בא, הכול בא מהבורא והכול בצורה מטרתית. אם אתה רוצה להגיד שסתם באים כל מיני מצבים, אז סימן שהבורא פועל כביכול סתם, שיש לו פעולות שאין להן איזו מטרה.

תלמיד: האם זו תגובה למעשים הנכונים שלי?

אני לא צריך לחשוב על אף מעשה שלי שצריך להביא לי תגובה כזאת או אחרת, נניח שעשיתי דברים טובים בעיני הבורא ועכשיו אני מקבל ממנו איזה שכר, מה פתאום? אני לא עושה לו שום דבר, אני עושה לעצמי, אני מקרב את עצמי אליו. בינתיים אני לא אומר שזה על מנת להשפיע, אלא שיהיה לי טוב. אני מדבר על לא לשמה.

ואפילו שכבר הייתי אומר שאני עושה כביכול על מנת להשפיע, ואפילו לא כביכול, אז עכשיו אני אבדוק את היחס שלו אליי, איך יהיה לי המצב הבא, ואחרי שהשקעתי כל כך ועשיתי דברים טובים, עכשיו צריך להיות מצב טוב יותר. דווקא כתוב בהרבה מאמרים ההפך, אחרי דברים טובים באה ירידה, באה תוספת רצון לקבל שאתה חייב לתקן, באות צרות שעליהן אתה צריך להתגבר. דווקא בגלל שיש לך עכשיו כוחות, עשית דברים טובים, אז דווקא עכשיו ייתנו לך יותר, עוד משהו לעשות.

זאת אומרת, אני לא יכול להגיד שמהמעשה שלי עכשיו, המצב הבא שלי צריך להיות טוב יותר או רע יותר, זו לא התוכנית שלי, אני לא יודע מה מבנה הנשמה שלי, אני לא יודע לפי אילו רשימות אני צריך להתקדם, מה לבצע, איזה רשימו לממש בכל רגע, זה בכלל כל כך גבוה ומעלי, שאין לי שום אפשרות לצפות איכשהו למה שיהיה. אלא עליי כל פעם להתחזק במצב שנמצא לפניי, בלבד.

לכן אסור לגלות עתידות ולהתעסק בעתיד, זו גישה לא נכונה. הבורא עושה את זה, הוא מגלה את הרשימות שלך ואותן אתה צריך לבצע. ואין עתידות, אדם חייב להגיד שהכול תלוי בגישה שלו. נכון שיש בנו רשימות שאני צריך לממש אותן, והרשימות האלה קבועות מראש, הן נמצאות אצלנו עוד משבירת הנשמה הכללית של אדם הראשון, אבל הרשימות האלה נמצאות בי בפוטנציה, ובי תלוי איך לממש אותן. כמו שבעל הסולם כותב בבחירה חופשית במאמר "החרות", שגרעין הוא גרעין, אבל כמה ואיך יצאו ממנו עוד גרעינים ועוד דברים, זה תלוי בסביבה שבה הוא יהיה, והסביבה הזאת תלויה רק באדם.

כמו שאם תכניס גרעין של חיטה לחול, לא ייצא ממנו כלום, הוא יירקב. אבל אם תשים אותו באדמה עם לחות, עם שמש ועם חום, אז באמת תצא ממנו תוצרת טובה. הכול תלוי בסביבה. והסביבה היא הבחירה שלנו במאה אחוז.

תלמיד: כשיש כאב או כשיש צער, הכיוון הוא ברור. מה לעשות אם יש מצב של בלבול, אי הבנה?

למצבים של בלבול, אי הבנה, שמחה, כאב, או הבנה, לכל המצבים האלו, לכל מצב ומצב אנחנו צריכים להתייחס כמועיל, שאותו אני צריך ביותר ברגע זה. ולא חשוב איך הוא מורגש ברצון לקבל שלי, אלא חשוב שאני מרגיש אותו. לא שאני נמצא בתת הכרה ואני סתם חי, אלא אני מרגיש שהמצב הזה הוא המצב הרוחני שלי, ואני יכול לקשור אותו עם הבורא שנותן לי אותו. ואז לא חשוב מה המצב עצמו, הוא יכול להיות רע, הוא יכול להיות טוב, העיקר שדרכו אני מרגיש את הבורא שמביא לי את המצב הזה. ומכאן כבר יש לי דרך להתקדמות.

אז מצב של בלבול הוא דווקא מצב שאומר בדרך כלל על עלייה אל דרגה גבוהה יותר, לעומת המצב הקודם. בהיסח דעת, כשאדם לא מבין ולא יודע ומבולבל, והוא משתדל לשמוע ולא יכול, אם הוא מתאמץ, אז דרך זה הוא מגיע למדרגה גבוהה יותר.

תלמיד: כאב מסמן לנו שצריך לתקן איזה מצב. מה זה תיקון המצב?

מהו המצב שאני צריך לתקן?

תלמיד: מה זה שאני מתקן את המצב?

אני מתקן את המצב, הכוונה שבמצב הזה אני זקוק לאיחוד יתר עם הבורא, ואז הכאב הזה הופך להיות מתוק. הכאב הוא תמיד מחוסר השתוות הצורה. מה שמורגש בכלי הוא רק או חוסר או התאמה לאור, יותר מזה הכלי לא מרגיש שום דבר.

תלמיד: ואם אני סובל מהכאב?

אם אני סתם יושב וכואב לי, ודרך הכאב אני לא מגיע לבורא, אז זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". תאכל את הלב שלך. זה לא נקרא שאתה עובד וזה לא נקרא שאתה מתקדם. מזה שאתה יושב ומצטער על זה שאתה מרגיש רע, אז אתה סתם אגואיסט קטן שסובל מזה שרע לו. יש מלא אנשים כאלה בכל העולם, ויש כאלה שסובלים הרבה יותר ממך, איזה סבל יש להם. במה אתה שונה מהם? ואף אחד מהם לא עובר תיקון.

התיקון הוא רק להתקשר עם הבורא ולמשוך את עצמי אליו, זה התיקון, ואתה זה שצריך לעשות את הצעד הזה. ובזה שאתה יושב ובוכה, אתה בוכה על זה שהוא נותן לך כאב, ואתה לא מודע לזה שהוא נותן לך את הכאב, לכן אתה כביכול יושב ובוכה. ואם אתה בוכה ועוד מרגיש את הבורא, אז אתה כביכול מקלל אותו בזה שהוא מכאיב לך.

אתה לא יכול לקבל מכות ולנשק את היד שנותנת את המכות. בצורה חיצונית אתה אולי יכול לשקר לעצמך שכך אתה עושה, אבל בפנימיות הלב איפה שמרגישים כאב, מרגישים שנאה לסיבת הכאב. ואם אתה מרגיש את הבורא, אז אתה כביכול מקלל אותו, אתה שונא אותו בפעולה הזאת. לכן האדם צריך מיד להשתדל להבין שהכאב הוא כאב מטרתי, שהוא זה שצריך לסדר את היחס שלו נכון לזה, ואז הכאב עובר, הוא לא מורגש.

תלמיד: ואם אדם לא מרגיש כאב?

זה אצלנו, בעולם הזה צריכים כאבים. פעם חבר לקח אותי לרופא סיני, אחרי התאונה. הוא היה מכניס את המחטים הסיניות האלו, והוא ידע להגיע לעומק של 40-50 מילימטר לתוך הגוף, אפילו יותר. הוא היה מומחה גדול בזה באמת, ממש מיוחד. ואני עשיתי כך כאילו שאני לא מרגיש את הכאב, והוא צעק עליי. הוא הרגיש את זה, הוא הרגיש את זה שאני לא מרגיש את הכאב, ואמר זה לא בסדר, תפסיק לעשות את זה, כי אחרת אין לך ריפוי.

אני לא יודע איך הוא הרגיש את זה, יש לו חוש מיוחד, הוא באמת מיוחד. הוא הרגיש ממש לפי איך שהוא החזיק את המחט שהכניס בי, הוא הרגיש שאין תגובה מהגוף, כאילו בלבוש הגוף קורה משהו, ואין תגובה נכונה, והוא אמר שזה לא בסדר. אז בגשמיות כדי להתרפא, כנראה שצריך להרגיש כאבים, לפחות בשיטה שלו, לא יודע למה. צריכים להרגיש את השפעת המחט הזאת, ואת התגובה של הגוף. אומנם שהרבה דברים אנחנו עוברים ברפואה המודרנית באלופתיה, ללא כאבים, נותנים הרדמה, ועושים ניתוחים, וכל מיני דברים ללא כאב.

אז מה ברוחניות? ברוחניות אתה צריך להפוך את הרגש הכאב להרגשת שמחה ומתיקות. בעל הסולם כותב על זה יפה מאוד במכתבים. שממש באותם המקומות שבהם מרגישים שנאה, מרגישים כאב, מרגישים ייסורים, ועוד כל מיני דברים, דווקא אותם המקומות הם מקומות לגילוי האור. ובתיקון היחס של האדם למקור הכאב כאילו, מתגלה שם כלי נכון, ובא האור.

תלמיד: למה כתוב "קנה לך חבר", כאילו חבר אחד מספיק לי, ואומרים שצריך יותר?

למה לא מספיק לי חבר אחד, אם כתוב "קנה לך חבר" , למה אני צריך הרבה חברים? מפני שאחד לא מספיק, כמו שכותב בעל הסולם במאמר "מתן תורה", וגם ב"מאמר לסיום הזוהר", ש"ברוב עם הדרת המלך", זאת אומרת, ממה אני מתפעל? מאדם אחד אני לא יכול להתפעל, אני יכול להתפעל מהרבה אנשים. אם הם בדעה אחת איתי, אז הם יכולים להיות הסביבה שלי.

ודאי שזה יכול להיות גם אדם אחד, אבל בכל זאת זה לא ישפיע עלי כמו שצריך, אני צריך כמה. אני צריך סביבה כמה שיותר גדולה. אומנם בתוך הסביבה הגדולה הזאת אני רואה את אלו, או את אלו, לא חשוב כל פעם אלה יכולים להיות אנשים אחרים, שמהם אני מתפעל. אני יכול להתפעל מאנשים מסוימים, ולהשקיע דווקא, "קנה לך חבר" באנשים אחרים, אבל בגלל שכולם מחוברים בחברה אחת, אז זה לא חשוב. ככה זה עובד, אבל זאת צריכה להיות סביבה כמה שיותר גדולה וחזקה.

תלמיד: איך לראות את הרצון בחבר?

אני לא צריך לראות את הרצונות בחבר, אני צריך להשקיע בו, מפני שכך אני מקבל בחזרה חשיבות האלוהות מהסביבה בכללות. זאת אומרת, אני יכול להשקיע בחברה, דרך חלק מהחברים, ומהם אני בכלל לא אראה שום דבר, אלא אני אקבל פתאום רגש נוסף. והרגש נוסף הזה יעזור לי להתפעל מחשיבות הבורא בחברה, שקודם לא הרגשתי. גם קודם בחברה הייתה חשיבות בורא גדולה, אבל הייתי בא לכאן, ולא רואה את זה בכלל, זה לא היה משפיע עליי.

הייתי כמו חתול שעובר כאן, הוא מתפעל ממה שאנחנו מדברים? זה משפיע עליו? כך גם עליי זה לא השפיע. הייתי מתיישב כאן, לומד איתם איזו חוכמה, עם שרטוטים על הלוח, ועוזב, זה לא היה משפיע עלי. על ידי זה שאני משקיע בחברה, אני מקבל רגישות נוספת, ואז אני מתחיל לראות, אוו, הם באמת כל כך רוצים להגיע למטרה, הם כולם כל כך דבוקים לזה, כל כך משקיעים בזה. אז אני מקבל מהחברה התרשמות, וזה לא תלוי בחברה, זה תלוי בהשקעה שלי.

החברה תישאר אותה חברה, אבל אני פתאום מגלה בה יותר ויותר כוחות המועילים לי להתקדמות, וזה בהתאם להשקעה שלי בחברה. אז אני לא צריך לדרוש מהם תעשו לי ככה, תעשו לי ככה, תצעקו יותר. אמנם גם את זה צריך לעשות, ואנחנו עושים את זה, עושים "לחיים" למי שעשה דבר טוב, עוד כל מיני דברים. צריך, זה נותן דוגמה, זה עוזר לכל אחד ואחד איכשהו. אבל עיקר העבודה שלי היא שכשאני משקיע, אני מקבל עיניים אחרות לראות את החברה, ואוזניים אחרות לשמוע מה קורה בה. וזה לא דבר שאני בא ודורש ממישהו.

תלמיד: אם אדם לא מצליח להתפעל מהחברים, זה סימן שהמטרה לא חשובה לו?

אדם שלא מצליח להתפעל מחברים, בשבילו המטרה עדיין לא חשובה. יכול להיות שהמטרה חשובה בשבילו, אבל הוא עוד לא בירר מה ומי זאת המטרה. זאת אומרת, שהמטרה זה דביקות בבורא, על ידי השתוות הצורה, ושלזה אני יכול להגיע רק אם אני מלקט כוחות מהסביבה שלי. ולזה הבורא נתן לי את הפוש הראשון. אבל עדיין כל ההילוך הזה לא מסודר אצלו, ואז הוא לא קושר את המטרה, עם המטרה האמיתית.

נראה לו שהמטרה שלו זה לדעת הרבה, ולראות את כל העולם מסופו עד סופו, ולהרגיש את הנצחיות, להיות מעל העולם. יש לו כל מיני מטרות, עדיין הוא לא מפענח לעצמו את ההגדרה הנכונה מהי מטרת הבריאה. זה עדיין לא בדיוק מחובר אצלו עם הנותן, עם כוח הנותן, ושגם הוא צריך הגיע להתאמה לכוח הזה, להיות הנותן. ואז הוא מחליף את המטרה האמיתית, במטרה אחרת, ולובש עליה לבוש אחר יותר אגואיסטי, ויותר מובן לעצמו.

וזה בסדר, מה הוא יכול לעשות? זו תוצאה מהמצב שלו. אבל בכל זאת עליו יותר ויותר להתרכז לראות כמה שאפשר את המטרה בצורה יותר אמיתית, יותר קרובה לאמת, למה שהיא באמת. ואז מתוך זה הוא יראה שבאמת חסרים לו כאן כוחות, חסרות לו ידיעות, חסרות לו בכלל יוצרות, עם מה להתחיל? ואז הוא ירגיש נחיצות לפנות לחברה.

זאת אומרת, אם האדם באמת כל פעם מגלה את המטרה בצורה יותר אמיתית מקודם, הוא רואה שכדי להתקרב אליה, בכמה שהוא גילה שהיא יותר אמיתית, שהיא יותר להשפעה, יותר רחוקה ממנו כביכול, לפי הטבע שלו, אז לפי זה הוא ירגיש שאת הצעד הזה הוא לא מסוגל לעשות.

ואז הוא צריך לזכור שהכוחות האלה נמצאים בחברה בלבד. ומאין ברירה, אם הוא כבר נפל לחברה הזאת, אז פונה אליה בנחיצות. אחרת אף אחד מאיתנו לא היה שם לב לאנשים שנמצאים כאן. מאין ברירה, ודאי שזה המניע, מאין ברירה אני פונה לחברה מפני שאחרת אני לא משיג כוחות להתקדם. זה כמו שאני חייב להחיות את עצמי, אז אני בא ומבקש. רק שכאן הבקשה בעצמה לא עוזרת, אתה צריך להשקיע, ותמורת זה לקבל כוחות.

תלמיד: אנחנו רואים שתנאי נוסף להתקדמות זה להתחתן.

כן להתחתן, לעבוד, להיות מעורב עם כל מיני חברות חיצוניות. גם אשתך זה חברה חיצונית שלך יותר מהחברה הזאת ועד כמה שהיא יכולה להיות תומכת בדרכך הרוחנית, בכל זאת היא יותר חיצונית מהחברים מבחינת המטרה. אז אדם חייב גם בגלל זה להתחתן ולהביא ילדים ולעבוד, זאת אומרת להיות בצורה יותר חיצונית, כי בזה הוא משתתף עם כל העולם ודרך כל הדברים האלה הוא מחליף את היגיעה שלו עם היגיעה של כל העולם ואז הוא מקבל מכל העולם גם הפרעות ומכניס להם את התוצרת הרוחנית הטובה שלו. אנחנו לא יודעים איך שזה עובד, אבל זה ככה עובד דרך לבושים חיצוניים ועוד ועוד פעולות.

תלמיד: במידה מסוימת "קנה לך חבר" זה גם קנה לך אישה.

לא, "קנה לך חבר" זה לא קנה לך אישה, אתה לא חייב לעשות מאישה חבר, אין דבר כזה, אין חובה כזו, באף מקום לא כתוב וזה לגמרי לגמרי לא חובה. כתוב מי שמתחתן קונה פרה וטלית, יש אמרה כזאת, כי לפני חתונה אתה לא חייב בטלית ואחרי החתונה אתה קנית פרה. יש בזה עמקות מסוימת זה לא סתם זלזול, זו אמרה של חסידים.

זה לא בצחוק, יש בזה רמז לדברים גבוהים. אבל זה אומר שאישה לא צריכה שום דבר, היא צריכה לשבת בבית ולשרת אותך ובזה שהיא משרתת אותך בצורה חיצונית, זו תרומתה לדרכך בדרך ובזה היא זוכה. ואז לא חובה שהיא תצטרף ממש כחבר לדרכך, אבל יש לזה גם כבר חלק במה שאתה עושה.

חלק מהמדרגה הרוחנית שלך היא יכולה להרגיש בלי שתעשה יותר מאמצים אלא רק תשרת אותך בגשמיות ואם אתה מוצא איתה קשר גם כמו עם חבר זה כבר משהו אחר, זה תוספת, לא חובה, תוספת יפה.

תלמיד: אז אתה חייב לעבוד בצורה כמו שהוא כותב פה?

אז אתה חייב לעבוד איתה ואתה חייב לחלק את היחסים לשני המישורים, אחד זה הבית והמשפחה במישור הגשמי והשני זה במישור הרוחני כמו עם החבר. אבל בכל זאת החברים זה נקרא קבוצה שיש שם ספרים, לימוד ורב, זה החברים.

תלמיד: יש חבר שעושה לי טוב וקל להתפעל ממנו, ויש חבר שעושה לי רע, מעצבן, מציק מדי פעם, קשה להתפעל ממנו, האם זו היגיעה שדיברנו עליה?

יש חברים שאני סובל אותם בקושי או אפילו לא יכול לסבול. יש כאלה שאני לא רואה אותם כמעט, הם לא מרגיזים ולא משמחים אותי, ויש כאלה שאיתם אני מרגיש טוב, יפה, שמח ונעים לי לשבת בקרבם, איזה מהם אני צריך לראות איכשהו כמטרה שאותם אני קונה, כ"קנה לך חבר"?

אי אפשר לתת תשובה אחידה לזה, הייתי אומר כך, אתה תראה כל פעם מה אתה יכול ומה אתה מסוגל לעשות וזה מה שתעשה. אף אחד לא יגיד לך שאת מי שאתה שונא, לא מסוגל איתו להיות יחד אבל הוא נמצא בקבוצה, שדווקא אתה צריך להתרכז בו. לא נכון, אתה צריך להיות בכל זאת כל פעם עם החברים שאתה מרגיש שאתה יכול להשקיע דרכם.

והאמת שהדבר הזה הוא לא כל כך בנוי מזה שאתה עכשיו מתחיל להתיישב על מישהו ולהשפיע לו, לתת לו ולא יודע מה לעשות, להתחבר איתו, ללכת איתו מיד לאיזשהו מקום לשתות בירה ועוד כדי להתקרב, לא. ההשקעה לקנות לך חבר זה השקעה כללית בחברה, זה לא איזה קשר אישי עם מישהו שכל הזמן אני עכשיו נעול עליו.

זה גם בהתאם למצב שהאדם עובר, כי האנשים נראים לך כל פעם בצורה אחרת, אלה, או אלו. לפעמים אתה נמצא במצב טוב כאילו גבוה ברוחניות, אז אתה מוכן פתאום להתנשק עם מישהו שאתה שונא אותו בדרך כלל.

תלמיד: יכול להיות דבר כזה, שבקשר עם החבר שלא היית צריך להשקיע בו יותר מידי, קנית חבר בלי השקעה גדולה?

מה שאתה אומר "קניתי חבר" זה כאילו אני השקעתי בו ועכשיו הוא מתייחס טוב אליי, זה נקרא "קניתי אותו", הבאתי לו איזו בונבוניירה ועכשיו אני יודע שהוא חבר שלי. אנחנו מדברים על חבר שבעצם זה מי שעוזר לי להתחברות עם הבורא, זאת אומרת "חבר" זה כוח נוסף שעל ידו אני מתחבר עם הבורא. הבורא בעצם הוא החבר, אלא אני משקיע בקבוצה ובחברה כדי לקבל ממנה כוחות להתחבר עם הבורא.

אז אני לא צריך בזה לשמור תמיד שיהיה לי יחס יפה וטוב עם כולם, ושכולם יהיו חברים שלי כמו שאתה רוצה להגיד במובן הבהמי, הגשמי, שכולם יתייחסו אליי יפה ואני אליהם, זה יכול להיות מצבים מאוד כביכול גרועים בחברה, כי את המצבים האלה הבורא נותן, ואנחנו לא יכולים למדוד את המצב שלנו לפי מה שקורה בחברה, יכול להיות שעוברים כאלה בלבולים, כאלה מהפכות וכולם נמצאים באי הבנה ובשנאה, ואף אחד לא מבין את השני ועוד, ובכל זאת המצבים האלה הם מועילים וזה נקרא באמת חברה של חברים.

"חברים" נקראים מפני שכל אחד רוצה להשפיע לעצמו ולשני כדי להתקרב לבורא, וכולם מבינים שזאת השיטה. הבדיקה היא לא בחושים אנושיים, אם אנחנו חברים או לא, אני מסתכל ולא רואה שאני כאן חבר של מישהו במובן הגשמי, לא, זה לגמרי רק שיקול מטרתי.

תלמיד: איך אפשר לעזור לחבר שנמצא בצרה, לחבר אותו למטרה, כשהוא אומר לי, אני לא צריך אותך בשביל שתעשה לי טוב, אני צריך אותך בשביל שתחבר אותי למטרה.

איך אני יכול לעזור לחבר שנמצא באיזושהי צרה גשמית? אם בא אליי חבר ומספר לי על איזושהי צרה ולא חשוב איזה, אבל הוא מרגיש לא טוב. אז אני מתייחס אליו כמו לאחד מהקבוצה, כמו לכוח שאיתו אני הולך לקראת הבורא, אז אני לוקח את הצרה שלו ומתחיל להתפלל עם החיסרון שלו לבורא, זה נקרא "המתפלל עבור חברו, נענה תחילה".

אם אני יכול לקחת את החסרונות, את הבעיות שלו במקום את הבעיות שלי, ואיתם לפנות לבורא, כאילו אין לי יותר שום בעיות וחסרונות. אם אין לי באמת בעיות זו לא חכמה, אבל אם יש לי גם בעיות גדולות מאוד, ואני לוקח את הבעיות של החבר במקום את הבעיות שלי, ואני צריך כאן כל הזמן להחזיק את עצמי במודעות שאני עושה כך, זאת אומרת אני מזיז את האגו שלי הצידה קצת ועם זה אני עובד כלפי הבורא, אז זו עבודה רוחנית נטו.

תלמיד: ומה הכיוון שלו?

מה אכפת לי הכיוון שלו? אני מבקש מהבורא, לשנות, להיטיב את המצב שלו. זאת אומרת לקדם אותו למטרה, כי חוסר התקדמות למטרה מביא לו את הצרות האלו. זה יכול להיות ממינוס עשרת אלפים בבנק, ועד חס ושלום איזה מחלות או אסונות, זה לא חשוב.

תלמיד: מפריע לי לפעמים לבקש משהו עבור החבר אם אני רואה שהבעיה שלו היא בעיה גשמית.

אני צריך לקבל את הגשמיות של החבר כרוחניות שלי. מה זאת אומרת? יש לו איזו צרה, עם הצרה הזאת אני פונה לבורא ואני מדכא את הרצון לקבל שלי ולוקח את הרצון לקבל שלו ועובד איתו, זה נקרא שאני עובד ברוחניות, אני עובד בהשפעה למישהו. אני לא מבקש לעצמי ולא עובד לכיוון שלי אלא לכיוון שלו, זה נקרא "רוחניות". אני לוקח, לא חשוב איזה צרות גשמיות, המגושמות ביותר, במקום הצרות שלי, במקום הבקשות שלי, ומסדר אותן כך שבהחלט עם זה אני מבקש את הבורא, זה נקרא "מנהיג העם".

מה זה "מנהיג העם"? זה שלוקח את כל הצרות של הציבור במקום את הבעיות שלו, ופונה איתם לבורא, ורוצה שהם יתמלאו ולא הוא, שהם יקבלו כול מה שיש מעכשיו עד גמר התיקון, והוא לא. מוכן לזה.

תלמיד: השאלה על מה אני צריך להתפלל?

כשתתחיל בזה אז תבין הלאה מה עושים, עוד לא התחלת.

תלמיד: כשאדם מרגיש שהכאב למעשה הוא חלק מהריפוי אז הוא שמח. הוא רואה שזה מטרתי ורואה שזה בא על מנת לקדם אותו, להראות לו הבחנות. עדיין מה הוא עושה עם הכאב, כאב זה כאב, איך הוא לא נותן לו להשפיע עליו מבחינה שזה הבורא נותן, חוסר סבלנות ועצבים?

אתה אומר כך, שבזה שאדם מרגיש כאב, מרגיש זה כאב, הוא מצרף את הכאב הזה לסיבה, לבורא, זה ממתיק לו את הכאב, הוא רואה את הכאב כסיבתי, ואז כבר מבין שמזה יהיה לו טוב שלבורא בטח יש כוונה טובה ששלח לו כאב. זה נכון לדומם דקדושה.

אם אני לא עושה את השלב הבא אני לא מתקדם. אני בהחלט עשיתי שלב אחד, צירפתי את הכאב למקור. עכשיו אני צריך לעשות את הצעד הבא, בשביל מה הוא שלח לי אותו? זאת אומרת אני צריך עכשיו להחזיר את הכאב כביכול בחזרה, ולעבוד איתו כמו עם כלי ריק שצריך תיקון. אני כבר מתייחס לכאב הזה כמו לסימן שהוא מראה לי במה אני צריך לשנות את עצמי לעת עתה, ממש.

בדרך כלל זה עניין של אמונה.

תלמיד: הוא כותב בעמוד 350 פסקה "אי לזאת", שורה שלישית "ואחר כך".

"ואחר כך" זה בדף ש"נ, פסקה "הנה זאת", שורה "היינו", "ואח"כ "קנה לך חבר". שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.".

תלמיד: מה זה הדברים שהוא הפסיד שעליהם הוא צריך לוותר במהלך הקנייה?

מה לא מובן? אני הלכתי לאיזה מקום שנקרא "מפעל" נתתי שם כמה שעות עבודה שלי, קיבלתי כסף. הכסף זה רק משהו שיש לי שתמורתו אני יכול לקבל כל מיני תענוגים שאיתם אני יכול למלאות את עצמי. עם כסף אני לא יכול למלא את עצמי. יש כאלה שממלאים את הבנק בכסף שלהם, יש להם מזה איזה הספקה פנימית, הרגשה, ביטחון, כל מיני דברים כאלה. בדרך כל אלה אנשים שחסר להם ביטחון. אני צריך לגמור את החיים שלי טוב, עוד אפס בבנק, שלילדים שלי יהיה טוב, עוד כמה אפסים בבנק, אולי עוד קצת, ככה בלי סוף, זאת אומרת זה חוסר ביטחון.

אבל הכסף זה שווה ערך שאיתו אני יכול להשיג כל מיני תענוגים. אחר כך תמורת הכסף אני מקבל כל מיני דברים. הוא אומר, שהוא מוכן לוותר על דברים שכבר השיג, כסף שהוא השיג ונותן את מה שיש לו, נגיד מה שיש לו כבר מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש, מה שהוא רוצה.

נגיד קודם היה בשבילי חשוב הכסף, עכשיו במקום הכסף אני רוצה כבוד. אני הולך ומבזבז את הכסף הזה לפרסום לכל מיני דברים שידברו עלי, אני רוצה כבוד. אחר כך אני הולך לעבוד, נגמר הכבוד, אני רוצה במקום כבוד, נגיד שליטה. אז אני הולך להשיג את השליטה או ביגיעה או בכסף, לא חשוב, בשניהם.

תלמיד: אבל השכר בגשמיות זה כסף, ברוחניות משהו אחר.

זה לא חשוב, בגשמיות כסף זה גם לא כסף, זה יגיעה, זה סתם מטבע שלא אומר כלום. המטבע אומר כמה אני צריך להתייגע. מטבע קטן - יגיעה קטנה, מטבע גדול - יגיעה גדולה, זה הכול. זה שווה ערך, זה סמל של היגיעה, של ההשקעה.

(סוף השיעור)