סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
בעל הסולם. פתיחה לחכמת הקבלה, אותיות י"ט - נ"ה
שיעור 20|12 Nis 2019
לכל השיעורים בסדרה: פתיחה לחכמת הקבלה 2019
שיעור בוקר 12.04.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 166 "פתיחה לחכמת הקבלה",
מה שאתם נתתם לי בעצם זה לעשות סקירה, מתחילת הבריאה עד צמצום ב'. עמוד 166 זה כבר צמצום ב'. אז בואו נעשה את זה, רק אני מבקש שתרשמו שאלות, אחרי כל חלק וחלק שאנחנו נלמד. בעצם נלמד בעל פה, כי אחרת אי אפשר לעבור על זה בקריאה במהירות כזאת, אז תשאלו שאלות וכך נברר יותר מהר ויותר לעניין את כל התהליך שאנחנו עוברים.
מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, מזה אנחנו מתחילים. יש כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שעלה ברצונו לברוא נבראים כדי להיטיב להם, זו בעצם ההתחלה, מזה מתחילים. אחר כך אנחנו צריכים לראות בכל פעולה ופעולה שלו איך אותה מחשבת הבריאה לברוא נברא כדי להיטיב לו, כי מטבע הטוב להיטיב, איך זה מתממש בכל רגע ורגע, היינו בכל פעולה ופעולה.
לכן אנחנו מדברים על האור העליון שזה ההטבה שבאה מהבורא. אנחנו לא מדברים עליו, אנחנו מדברים רק על האור שמתפשט ממנו, שלפני זה יש משהו לא נודע שנקרא "עצמותו", והאור שמתפשט זה כבר היחס אלינו, מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. והאור הזה הוא בונה חיסרון. זאת אומרת באור הזה לפי מחשבת הבריאה לברוא את הנברא ישנה איזו נקודה שחורה, רצון הפוך מהאור שיקבל הטבתו. שאם הבורא רוצה להיטיב אז מתהווה בתוך ההטבה הזאת, בתוך האור רצון לקבל את ההטבה שנקרא רצון לקבל. וכך יש לנו כאן כבר שניים אור וכלי, רצון להשפיע ורצון לקבל, שבלי שניהם אי אפשר לדבר.
ובאמת רק שניהם קיימים, ואחר כך אנחנו מדברים רק על ההתפתחות שלהם, על היחס ביניהם. עד כמה הנברא הזה כדי להגיע לשלמות לפי מחשבת הבריאה עליו מהבורא, הוא חייב לעבור ממש בעצמו כל מיני מצבים שבעיקר כולם הפוכים מאותה הטבה מה שהבורא רוצה לתת. כדי להרגיש את ההטבה הזאת הוא חייב להיות כלול משניהם, מחושך ומאור, מרצון לקבל הפוך מהבורא ומההטבה שמקבל מתוך הרצון לקבל שבאה מהבורא. כך אנחנו לומדים.
לכן יוצא לנו בחינת שורש שזה רצון להיטיב של הבורא. היא בהכרח בונה את בחינה א', שזה רצון לקבל את ההטבה. וזה בהכרח, זאת אומרת אין עדיין נברא בבחינה זו שהוא עומד בפני עצמו, מבין, מרגיש, לא, עדיין הכול בצורה הכרחית שיוצא מהאור (ראו שרטוט מס' 1).
אחר כך באה בחינה ב', כשהנברא מתחיל להגיב, וזה מיוחד. זאת אומרת האור שבורא את בחינה א', מייצב את בחינה א', חוץ מזה הוא נותן לבחינה א' רצון להשתנות. האור שמשפיע על הרצון מחייב את הרצון להשתנות. אם לא היה מחייב את הרצון להשתנות, הנברא היה נשאר בבחינה א', כי לגמרי נמצא בשליטת האור ולא היה מרגיש שום דבר מעצמו. ומפני שרצון להיטיב לנבראיו, אז חייב הנברא הזה להרגיש שהוא נברא, ומה זה נקרא לא לקבל הטבה וכן לקבל הטבה מהבורא. זאת אומרת, בבחינה ב' הנברא בהכרח מפתח תכונה הפוכה, שהוא לא רוצה לקבל מהבורא את ההטבה, אלא רוצה להיות כבורא, המשפיע.
זאת אומרת, האור שנמצא בתוך הנברא בבחינה א' נותן לרצון, לכלי את התכונה שלו להשפיע, ואז הרצון הופך להיות לרצון להשפיע על פני הרצון לקבל שלו. כאן אנחנו צריכים להוסיף שהרצון לקבל זה הטבע של הנברא, שבזה הוא הפוך מהבורא, וכל התוספות שיהיו על הרצון לקבל אנחנו קוראים לזה תיקונים למיניהם, תוספות. שזה רצון לקבל שמקבל כל מיני לבושים עליו שזה נגיד כמו בבחינה ב' רצון להשפיע. שבפנים ישנו רצון לקבל, אבל מבחוץ זה מופיע עכשיו כרצון להשפיע. אפילו אפשר כך להגיד שיש בפנים רצון לקבל ומבחוץ יש רצון להשפיע. כאן זה בבחינה א', אבל מבחוץ בחינה ב' (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט מס' 1
ובחינה ב' היא הפוכה מבחינה א' בהכרח, כך הבורא עשה, כי בזה הנברא מתפתח. הנברא מרגיש בזה מה זה טבע הבורא, כי בחינה ב' שיש בו עכשיו היא להשפיע. זאת אומרת, האור שמגיע לרצון לקבל הופך אותו למשפיע. אנחנו צריכים להוציא מזה כל מיני כללים.
ואחר כך מפני שבחינה ב' היא רוצה להשפיע, אז היא רוצה להידמות לבחינת שורש (ראו שרטוט מס' 2). כמו שבחינת שורש היתה משפיעה ומולידה מתוך ההשפעה שלה את בחינה א', גם בחינה ב' רוצה עכשיו להשפיע והיא מולידה מתוכה את בחינת המקבל. ואז היא בונה את בחינת המקבל שהיא בחינה ג'.
בתוך בחינה ג' יש לנו ודאי את בחינה ב' ואת בחינה א' ואת בחינת שורש. ככה זה. זה בא ומתווסף. זאת אומרת, לא שבחינה ג' משתנה והיא לגמרי הפוכה, אלא הטבע מקבל עדכון, תוספת, ואז בחינה ג' היא רצון לקבל כמו שהיה בבחינה א'. בזה אנחנו רואים שבחינת שורש ובחינה א' הם משפיע ומקבל, ובחינה ב' ובחינה ג' הם משפיע ומקבל. ההבדל ביניהם, שמשפיע ומקבל בבחינות שורש וא' זה מהבורא, ומשפיע ומקבל בבחינות ב' וג' זה מהנברא. שבנברא נעשה אותו תהליך כמו בבורא, כמו מצד הבורא. בבחינות שורש וא' זה בא מצד העליון לתחתון ובבחינות ג' וב' זה מצד התחתון לעליון.
ואחרי שהנברא חוזר על אותה הפעולה כמו שהבורא, שהוא מבין מה קורה לו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך"1, הוא מגיע למצב שהוא רוצה להיות המקבל, שזו בחינה ד'. וודאי שיש בבחינה ד' אותן התכונות הקודמות, גם בחינה ג', גם בחינה ב', גם בחינה א' ובחינת שורש ודאי, ואת בחינה ד' שהיא באמת רוצה לקבל את כל האור בכל הכוח שמגיע מבחינת שורש.
אחרי שהיא בדקה מה שקורה בבחינות א' ב' וג', שהן התוצאות מבחינת השורש, יש בינה לבין בחינת שורש את היחס שבחינת שורש רוצה לעשות, וזה מתגלה בבחינה ד', כי בחינות א' ב' וג' הן בחינות שרק בונות את בחינה ד'. וכך אנחנו מגיעים לרצון לקבל המושלם שהוא רוצה מעצמו, מכיר מעצמו, נמשך מעצמו לקבל את מה שמגיע אליו מבחינת שורש, מצד המאציל.
ואלו נקראים "ד' בחינות דאור ישר". למה דאור ישר? כי הן מתפתחות מהאור, מהבורא בצורה ישירה, ואין כאן עדיין נברא, אלא יש בו כל מיני תגובות אינסטינקטיביות שהאור מזמין. כמו שהוא ברא את הרצון, הוא גם קובע את כל התהליך שיקרה בתוך הרצון. אלו ד' הבחינות, והן נקראות קוצו של י', י', ה' ראשונה, ו', ה' תתאה.
זאת אומרת, האור, כדי להגיע לרצון, הוא חייב לעבור ארבע בחינות, כדי שתגמר כל הבריאה באור וכלי והם יהיו נפרדים והם יהיו קשורים זה לזה, זה מה שקורה. לכן הפעולה הזאת מצד המאציל כלפי הנאצל היא נקראת ה-ו-י-ה.
בחינה ד' מרגישה את עצמה כמקבלת, כי היא בעצמה רצתה לקבל מה שהיה בבחינת שורש, מה שלא היה בבחינה א' ובבחינה ג'. כי בבחינה א' במחויב הרצון לקבל הגיע, התפתח מבחינת שורש, ובבחינה ג' הוא התפתח בהכרח מבחינה ב'. ורק בחינה ד' החליטה שהיא רוצה לקבל ולכן היא מרגישה "אני רוצה לקבל".
ולכן הרגשת המקבל בה מגיעה עד למצב שבבחינה ד' שבד', שבה יש גם שורש א' ב' ג' וד', בבחינה ד' שבד' היא מרגישה שהיא המקבלת. וכשהיא המקבלת היא מרגישה פער בינה לבין הנותן, ד' – שורש, בצורה כזאת שהיא מרגישה עד כמה שד' היא המקבלת, התלויה, הנמוכה, ההפוכה מהשורש, המאציל הגדול, השלם.
זאת אומרת, היא מרגישה לא שהיא המקבלת, אלא עד כמה המקבל הוא נבזה, שלעומת הרגשת המאציל הוא נמצא בהשפלה. ההרגשה הזאת ודאי באה לה מהמאציל בכוונה, כי היא יכולה לא להרגיש את זה, או להרגיש "כן, אני המקבלת והוא הנותן. אז מה?". אלא כאן כבר בבחינה ד' שבד' מרגיש הרצון לקבל את היחס בינו לבין הבורא, לא כמקבל ומשפיע, אלא כעליון ותחתון.
וכעליון ותחתון הוא מרגיש עד כדי כך שלא יכול להסכים עם זה שהוא המקבל, לא בגלל שהוא תחתון ומקבל ותלוי, זה כבר מילא, מפני שהוא נברא כך מהשורש, אלא הוא מרגיש מצב מיוחד, הרגשה מיוחדת שנקראת "בושה".
אנחנו לא מבינים מהי בושה, אפשר לדבר על זה פסיכולוגית, פילוסופית הרבה. אבל זו הרגשה כזו שהוא לא יכול להסכים להישאר במצב הזה שהוא מלא, שיש לו שלמות מבחינת הרצון לקבל שלו לגמרי. אלא למעלה מהרצון לקבל ולמעלה מהמילוי, למעלה מהתענוג שהוא בעצמו רצה וקיבל, דווקא בגלל שהוא בעצמו רצה וקיבל, הוא מרגיש שהוא לא יכול לסבול את המילוי בצורה כזאת. כותב בעל הסולם שהרגשת הבושה היא מוכנה רק לנשמות הגבוהות, מיוחדות מאוד. אז כמה שנבין נבין בינתיים, אחר כך נבין יותר ויותר.
הרגשת הבושה מגיעה כאילו אין לה סיבה, אלא זו ממש מתנה מלמעלה. ומי שמרגיש אותה, היא ממש דוחפת אותו קדימה ולא נותנת לו ליהנות מהחיים בוא נגיד, כמו שאנחנו אומרים בעולם שלנו. לא יכול ליהנות מהחיים, תן לו הכול, הוא לא מחשיב את זה. הוא רוצה רק משהו שלמעלה, יותר גבוה, תמיד יותר גבוה. למה? מה שיש במאציל.
הרגשת הבושה מכוונת אותנו למאציל, לא למלאות את בטנו, אלא להשתוות לפחות עם המאציל. יותר נכון אפילו לא להשתוות, יש כאן אפילו מין מחשבה זדונית כזאת כביכול, לנהל את המאציל. זה מה שקיבל מהמאציל וזה נקרא "נצחוני בני"2, שהנברא רוצה לחייב את הבורא. זה מה שיש גם לילדים קטנים, ובכלל גם בדומם, בצומח, בכל בריאה ובריאה שהיא גדלה, יש לה רצון לכופף את המאציל שלה. וזה להתפתחות, זה מגיע לנו מהבורא שדווקא רוצה בזה.
ולכן הרגשת הבושה, הפער בין ד' וג', מביא לנו בושה. והבושה מביאה אותנו למצב שהוא לא מסכים למלאות את עצמו בצורה כמו שמילא את עצמו, למרות שהוא דרש, הוא ביקש. בבחינה ד' יש רצון לקבל משלה, הוא לא מחויב מלמעלה. כי בחינה ג' הייתה מלאה, לא היה חסר כלום בין בחינה ג' ובחינה ד', שניהם מקבלים. רק בבחינה ג' היא הייתה מקבלת מלמעלה כי בחינה ב' חייבה אותה, הולידה אותה, ובבחינה ד' התווסף לבחינה ג' שהרצון רוצה בעצמו לקבל, ואז בחינה ג' נקראת ו"ק ובחינה ד' נקראת ג"ר, שנתווסף שם רצון לקבל מעצמו ולכן מגיעה בושה, והבושה מביאה אותו לצמצום. צמצום א'. זה בעצם החלק הראשון. המערכה הראשונה, האקט הראשון.
שרטוט מס' 2
שאלה: מה זו בושה רוחנית?
בושה רוחנית אי אפשר להסביר. בינתיים בשבילנו ניתן להבין את זה על ידי בושה לא רוחנית, שזה פגם באגו שלי. הרגשת הנבזות, שפלות, זאת הרגשת הבושה. אבל היא לא רוחנית. בושה רוחנית זה כבר חשבון על מנת להשפיע, חשבון מאוד מיוחד.
תלמיד: אבל אפשר לקחת דוגמה מבושה גשמית.
מבושה גשמית אפשר לקחת רק תוצאות, שכמו שבושה גשמית שורפת אותי ואני לא יכול לעשות שום דבר, אני אעשה הכול רק כדי להיפטר מההרגשה הזאת, כך הבושה הרוחנית שורפת אותי ואני אעשה הכול לא כדי להיפטר מההרגשה הזאת, אלא כדי להגיע לצורה ההפוכה ממה שהבושה הזאת מגיעה אלי.
נניח אם בבושה גשמית גנבתי וגילו שאני גנב, ואז אני אוכל את עצמי, למה גילו? למה אני כזה לא מוצלח? אז בבושה רוחנית זה שהתגלה שאני גנב, חשוב לי להפוך את עצמי לההיפך. זאת אומרת, לא לגנוב אלא לתת במידה כזאת שתחפה על מה שעשיתי. ותמיד מתגלה שאני גנב ושאני פושע, ותמיד אני הולך ומתקן את עצמי.
תלמיד: גם אם לא גילו אפשר להרגיש בושה. גם אם לא גילו שגנבתי אני יכול להרגיש בושה.
כן. העיקר שאתה מגלה. לא כלפי אחרים דווקא, אלא זו דוגמה מהעולם הזה.
תלמיד: דיברנו על ההבדל בין בחינות א' וד', שבבחינה ד' הנברא מחליט לקבל בניגוד לבחינה א' שכאילו הבורא, האור נכנס בעל כורחו.
כן.
תלמיד: אבל בקצה התחתון של בחינה א', ברגע הזה שבחינה א' מרגישה את ההבדל בין לקבל למאציל, היא מחליטה להוציא את האור, לרוקן את עצמה מאור שזו ממש אותה פעולה כמו הבושה בבחינה ד'.
חכה. אנחנו מדברים כאן על פעולות. לא מן הסתם ציירתי עכשיו שבכל בחינה יש לך את הבחינות הקודמות. לכן בכל פעולה אתה קודם כל צריך לבטל את השורש שגורם לך להתפתחות הלא רצויה. אתה צריך לתקן אותו, אתה ניגש להגיב אליו, לכן קודם כל ודאי שיש צמצום. ואחרי צמצום, כשאתה כבר לא נמצא תחת המילוי ותחת האור שממלא אותך, אך ורק אחרי זה אתה יכול להתחיל עכשיו להרגיש מה לעשות כשאתה חופשי. אתה לא ממולא עכשיו עם התענוג, אלא אתה עומד כביכול מחוצה לו, אבל יש לך רשימו שאתה קיבלת ושאתה מלא, ושאתה ריק, ומה אתה יכול לעשות עכשיו.
אז אתה מחליט עכשיו שאני יכול כאן לקבל על מנת להשפיע וכולי וכולי. זאת אומרת, להחזיר לבעל הבית, להיות דומה לבעל הבית. שאז אתה לא שונא את הרגשת הבושה, אלא אתה מתחיל לאהוב את הרגשת הבושה. אתה מתחיל להשתמש בה נכון, אתה מכבד אותה, אתה מודה למאציל שגילה בך כזאת הרגשה כי היא עוזרת לך להיות נברא הפוך ממנו, ומתוך זה להגיע להשתוות הצורה.
זאת אומרת, יש כאן הרבה פעולות, בירורים, שהם קורים אחרי שאתה מתרוקן. צמצום א' זה חובה. בצמצום א' הוא חושב רק על הצמצום. אני חייב להיפטר, אני לא יכול לסבול. לפי הרצון לקבל שלי בלבד, אני לא יכול לסבול צורת קבלה כזאת. היא משפילה אותי, היא מוחקת לי את התענוג, "טוב לי מותי מחיי"3. יש חיים ופתאום אני מרגיש בהם מוות. אני לא רוצה.
אחרי שעשה את זה, כמו שתמיד אמרתי, יש לנו ד' בחינות בכל התפתחות והתפתחות, בלי זה לא יכול להיות, אז יוצא שהוא מחליט הלאה. מחליט הלאה זאת אומרת הוא עושה בדיקה מחודשת, מה קרה לי? בשביל מה? למה? מה אני רוצה? מה כדאי? ואז הוא מגיע למצב שהוא מרגיש את הבושה כמו שאמרתי, ואז משנה את היחס שלו למאציל. לא שמקלל את המצב אלא דווקא ההיפך, הוא מעריך את המצב שהוא מרגיש בושה, הוא מתחיל לנשק את המקל.
למה? כי זה מעלה אותו, זו יכולה להיות הזדמנות לעלות לדרגת המאציל, להתקרב אליו לפי השתוות הצורה. השתוות הצורה היא לפי הכוונה. כוונה זה לא רצון, זה מה שרוכב על הרצון. תראו מה שקורה כאן בבחינה ד', כל העבודה שלנו, שאנחנו אחר כך הולכים לבצע, עכשיו בבחינה ד' הזאת היא מתבססת. על הכול, בשביל מה כדאי לי לעשות צמצומים? ואיך אני יכול להגיב? איך אני יכול להשוות את הצורה שלי עם המאציל? הוא עכשיו בונה את הראש של כל הדרגות מלמעלה למטה, את כל התהליך.
זאת אומרת, אני עכשיו הולך ועושה עד כמה שאני יכול. בכל הבחינות ד', ב', ג', א', שורש, במה שיש לי, אני הולך עכשיו לקבל אבל שהקבלה הזאת היא תהיה כהשפעה, כי אין לי אפשרות לא לקבל אם אני רוצה להשפיע. אני יכול להישאר בצמצום, אבל להישאר בצמצום זה יהיה עוד יותר אגואיסטי, כי אני לא מהנה למאציל, איך אני יכול לעשות את זה? ואז הוא מבין שבשביל המאציל אני חייב לקבל, לעצמי אני לא יכול להיפטר מהבושה ובזכות הבושה אני עכשיו בונה את היחס שלי אליו בהתאם ליחס שלו אלי. וכך מגיעים להשתוות על ידי הצמצום, מסך, אור חוזר ופרצוף.
זאת אומרת, מה שעכשיו מתבשל בבחינה ד', ד' דד', זה שהיא מחליטה על כל התהליך עד הסוף, ולכן תמיד, בכל פעולה ופעולה, אנחנו חוזרים, מעלים מ"ן לבחינה ד' הזאת, כאילו שאני מגיע עם עוד איזה מטבע לקופת החיסכון הזאת. אני זורק שם עוד מטבע ועוד מטבע, שם זה מתאסף, במלכות דאין סוף. כי היא החליטה על כל התהליך, ואנחנו בכל מצב, בכל עולם איפה שיש נברא, בכל המדרגות הנברא תמיד מעלה לשם את האגורה שלו.
שאלה: אני שאלתי לגבי ההבדל בין א' לד', כי לכאורה בסוף בחינה א' יש את אותה ההרגשה כמו הבושה בבחינה ד'. אנחנו לא אומרים בושה אבל מורגש הפער בין המאציל לנאצל.
אבל היא לא מרגישה את זה על חשבון עצמה, כי בחינה א' כולה באה מהמאציל, כמו שהרצון בא מהמאציל, זה הבורא ברא, הוא לא בחר בזה. לעומת זאת בבחינה ד', הוא בוחר להיות המקבל.
בחינה א' מקבלת מבחינת שורש (ראו שרטוט מס' 2). כתוב ב"פתיחה" שגם האור וגם הכלי מגיעים מבחינת השורש בצורת ההכרח, ולכן אין עדיין נברא, נברא שמרגיש. בחינה ב' היא כבר תגובה על זה שהנברא קיבל את המילוי מהבורא והוא מעדיף להיות כמו המילוי, לעומת בהרגשת הרצון לקבל המלא. זאת אומרת, מה יש כאן בבחינה ב'? אנחנו רואים איך הבורא החדיר את התכונות האלה בנברא, כך שבחינה ב' אומרת לנו, "אני מעדיפה להידמות לבורא במקום להיות המקבלת".
תלמיד: זה לא צמצום?
זה לא צמצום. אין לו על מה לעשות צמצום. צמצום אני יכול לעשות אם זה הרצון שלי, שבא ממני, אבל אם הוא לא בא ממני איך אני אצמצם? אני יכול רק להחליף, וגם זה בהכרח, אני עדיין לא בוחר. זה כאילו שהעליון שנותן לי שני דברים, הוא מחייב אותי לבחור באחד מהם. אין כאן עדיין נברא, זו ההשפעה מהבורא שבאה כאור ובאה ככלי ושניהם מעצבים ביניהם את המצב. בבחינה א' במחויב הרצון גובר על המילוי ובולע את המילוי, ואחרי שבלע אותו, הוא אומר שהמילוי עדיף לי מהרצון, אני רוצה להידמות למילוי, ונעשית בחינה ב'.
הבורא החדיר כך לתוך הנברא את היכולת הזאת, הרגשה כזאת שהמילוי יותר עליון מהרצון. מזה אנחנו כבר מבינים מה יקרה הלאה, שזה יעבוד בצורה כזאת, שהמילוי יבוא ויחייב את הנברא ויוכל לתקן אותו וכן הלאה. וחוץ מלתקן אותו, כשהמילוי נכנס לרצון הוא משנה את הרצון, הוא הופך אותו להיות כהוא בעצמו, כמילוי בעצמו. את זה אנחנו רואים כתוצאה בבחינה ב', שעל ידי זה שבבחינה א' באים שני כוחות, הרצון לקבל, והרצון להשפיע מהבורא, בסופו של דבר הרצון להשפיע מנצח ונעשית בחינה ב'.
אבל בחינה ב' שהיא כמו בחינת שורש, כפי שמצוין בחץ בשרטוט, היא רוצה לעשות כמו בחינת שורש, לברוא את הרצון לקבל, אבל הרצון לקבל בבחינה ג', הוא כבר בא מטעם הנברא, כי ב' מולידה את ג', ולא בחינת שורש מולידה אותה, אלא ב' מולידה אותה, ואז בחינה ג' היא תולדה מהנברא, מבחירת הנברא, מרצון הנברא.
ולכן כשהוא נולד, הוא מרגיש את עצמו קטן ולא כמו שנולד מהתכונות שהבורא הציב. כי בחינה ג' מרגישה את עצמה שנולדה מבחינה ב', ובחינה ב' היא כולה תוצאה מבחינות א' ושורש. זאת אומרת, בחינה ג' מרגישה מי אני? מה אני? כלום. אבל יש בה את הבחינות הקודמות לה. זאת אומרת, מה לומדים מזה על רצון הבורא? רצונו שהיא תקבל את כל ההטבה ממנו, ושהיא תרצה לקבל את כל ההטבה ממנו, ואז בחינה ד' היא רוצה.
האם בבחינה ד' זה רצון לקבל עדיין לעצמו או לא לעצמו או איך? אנחנו לא יכולים להגיד אם זה כך. כי בהכרח בחינה ג' רוצה להיות לפחות כמו בחינה א', אבל היא פחותה מבחינה א'. בבחינה א' יש לנו רצון בדיוק כמו האור שברא אותה מבחינת שורש. בחינה ב' היא כבר לא אותו הרצון להשפיע כמו בחינת שורש, אלא היא הרבה יותר פחותה, כי הרצון להשפיע שלה נולד מהרצון לקבל של הנברא ולכן הוא פחות. לכן כשהוא מוליד את בחינה ג', אז בחינה ג' ברצון לקבל שלה היא פחות מבחינה א', כי את בחינה א' ברא הבורא, ובחינה ג' כביכול נבראה מבחינה ב'. ולכן היא מרגישה שיש לה חוסר רצון והיא הולכת ומשלימה את עצמה לבחינה ד'. אבל היא זו שמשלימה, כביכול בין ג' לד' יש תוספת רצון מהנברא עצמו, וזה מה שחשוב לנו. לכן בחינה ד' נקראת "סוף התפתחות הרצון לקבל".
אנחנו רואים שהרצון לקבל מתפתח ומגיע למצב שהוא מרגיש מי מפתח אותו, למה הוא מפתח אותו, מה רוצים ממנו, הוא ממש עושה בירור מאיפה הוא ומה הוא מהבחינות הקודמות שנמצאות בו. הוא כבר המחליט. ואז הוא מרגיש בושה שהוא כולו מקבל והבורא נותן. זה רק הוא מרגיש את זה, כי בבחינות הקודמות לא היה פער כזה בין הנותן והמקבל שמביא להרגשת הבושה, וגם למה צריכה להיות הרגשת הבושה?
זאת אומרת, בחינה ד', מפני שהיא פועלת מעצמה, כבר מהרצון שלה, אז היא מרגישה פער בינה לבין המאציל. זה כמו שתינוק, או אפילו ילד קטן לא מרגיש בושה. אנחנו לא מרגישים בושה עד שאנחנו גדלים וכבר מתנתקים מההורים שלנו, רק אז אנחנו יכולים להרגיש בושה, כשיש לנו עצמאות. זאת אומרת כשאני מרגיש שיש בי משהו מעצמי, שלא בא מהם, על החשבון הזה שיש לי משהו משלי, אני מרגיש בושה, אם אני מקבל ברצון לקבל שבא ממני ולא מהם. כל עוד גם הרצון בא מהם, אין לי בושה.
ולכן בחינה ד' מרגישה בושה בתוספת שלה שהיא ד דד'. לכן אין לה שום אפשרות לעשות איזו פעולה אלא רק להצטמצם. כי הרגשת הבושה שבה יותר גדולה מהרגשת המילוי, מהתענוג מהמילוי. וזה בהכרח כך, גם מזה אנחנו צריכים ללמוד, שאם נגיע לדרגת הבושה הנכונה יהיה לנו ממש כוח עזר מאוד גדול לתיקון.
תלמיד: אפשר להגיד שהסוף של בחינה א' מלמד את הנברא את הטקטיקה הזאת איך להוציא את האור, שאחר כך מופיע כצמצום בבחינה ד'?
כן, רק שמבחינה א' לבחינה ב' זה בא בצורה מחויבת מצד האור ובבחינה ד' בסופה הצמצום מגיע מבחינתה עצמה, כי היא בעצמה רוצה להוסיף רצון, ולכן על תוספת הרצון היא עושה צמצום. לכן בבחינה א' זה לא נקרא צמצום כשהיא מולידה את בחינה ב'.
תלמיד: אז כאילו בחינה ד' מסתכלת אחורה על מה שקרה ואומרת מה אני יכולה לעשות כדי לפתור את המצב, והיא רואה שבבחינה א' היה פתרון, אז היא משתמשת בטכניקה הזאת של בחינה א'?
תגיד ככה, אפשר לעמוד כל החיים על זה, כי אין יותר מהה-ו-י-ה הזאת. כל היתר זה בירורים ותוספות לאותה ה-ו-י-ה ולא יוצאים ממנה. כל העולמות, הפרצופים, האדם הראשון, ואנחנו, השבירה, התיקון עד לגמר התיקון, הכול בבחינה ד' הזאת עד שהיא משלימה את עצמה לבחינת שורש.
מה זה צמצום א'? זה דבר מאוד מיוחד, שהמלכות עושה צמצום ואומרת, "אני לא מקבלת, כי בצורה שגיליתי את הרצון לקבל שלי ובצורה שקיבלתי בו, אני הפוכה מהמאציל, ואז אני מרגישה פער ביני לבין המאציל, הוא כלפיי וגם אני כלפיי, ולא כלפיו". זאת אומרת היא מרגישה את הפער בין הכוונות, לטובת מי הכיוונים, שזה נקרא "כוונה". שהכוונה שלו אלי והכוונה שלי גם אלי, ואליו אין לי בכלל שום יחס, אלא רק לעצמי. וההרגשה הזאת היא הבושה.
אם כך, מהי הבושה? הפער בין הכוונות. ואיך אני יכול לכסות את הבושה, להשלים עם הבושה? רק אם אני חושב על המאציל באותה מידה שהוא חושב עליי. איך זה אפשרי? זה אפשרי בצורה פשוטה. אם הייתי רואה ומרגיש עד כמה המאציל חושב עליי ועד כמה אני לא מסוגל לחשוב עליו, אז לא הייתה לי שום אפשרות בכלל לעשות משהו. לכן כאן יש צמצום והסתרה, והנברא כבר מתחיל לעבוד עם הבורא בצורה שהבורא מתחיל לעזור לנברא, עד כמה שהוא מסוגל לראות את עצמו ולצאת מההרגשה הזאת של פירוד.
שתמיד תהיה בנברא הרגשה כזאת שהוא יכול להיות כמו המאציל בכוונותיו אליו, ואז נגיע באיזו צורה להשתוות, "אני לדודי ודודי לי", על זה הוא חושב כל הזמן. העולם הרוחני הוא היחס השווה תמיד בין המאציל לנאצל. וליחס השווה הזה, אנחנו קוראים מצב או מדרגה.
אחרי צמצום א' אנחנו כבר הולכים לבניית הפרצוף. הפרצוף הרוחני נבנה בצורה כזאת. יש ראש, תוך וסוף. לא מרובע כזה אלא קו. אז יש לנו ראש (ראו שרטוט מס' 3), בשביל מה אני צריך ראש? כי אני צריך עכשיו לחשוב מה אני עושה. לא היה לנברא קודם ראש, כי לא היה לו יחס לבורא. זאת אומרת, ראש זה היחס שלי לבורא, אם אין לי יחס לבורא, אין ראש. ואם אין ראש אז אין אדם, אדם זה קודם כל ראשו.
יש לנו תוך, לָמה תוך? כי אני עושה בראש חשבון כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע, אז אני מגלה את כל היחס של הבורא אלי. לא כמות, איכות וכל מיני דברים, אלא יחס ולפי זה אני צריך לעשות חשבון. וביחס שלי לבורא אני קודם כל מקיים צמצום א' בפה דראש, זאת אומרת בסוף הראש, חשבון. בראש יש לנו קוצו של י', י-ה-ו-ה, ה-ו-י-ה, בראש יש לי ה-ו-י-ה, שזה כל הספירות, כל היחס שלי לבורא, אבל בבחינת כוח.
אני עושה חשבון כמה אני יכול לעשות אותה פעולה כמו שהבורא עושה לי. במה היא מתבטאת? בזה שאני מקבל בכוונה בעל מנת להשפיע, כי זאת הפעולה היחידה שאני מסוגל לעשות בחזרה אליו. ואז כמה שאני מחליט שאני מקבל על מנת להשפיע, כך באותו היחס אני יכול לקבל (ראו שרטוט מס' 3) זה נקרא "אור פנימי", שאני מקבל בתוכי.
מה שאני לא יכול לקבל יוצא ולוחץ עלי כאור מקיף. וכאן יש לי ביטוש, אור מקיף ואור פנימי שמבטשים זה את זה, המקום הזה נקרא טבור. ובסוף הפרצוף יש לי כלים ריקניים. הם לא ריקניים, כי אני הייתי רוצה להשפיע לבורא, אבל אני לא יכול, לכן יש בהם הארה קטנה, אבל בכל זאת מבחינת ה"לקבל" הם נקראים ריקניים, מקום ריק. אם הייתי מקבל מפה עד הסיום, ודאי שהייתי ממלא את הכלי שלי כולו והייתי מגיע בלקבל על מנת להשפיע במאה אחוז, והייתי בדבקות שלמה עם הבורא בגמר התיקון.
שרטוט מס' 3
שאלה: אמרת שהפרצוף בונה ראש כשהוא מתחיל לחשוב אני ובורא.
ראש זה המחשבות שלי איך אני יכול להזדהות עם הבורא.
תלמיד: ובבחינות א' ב' ג', שם הוא גם מזדהה אני ובורא?
בראש יש לי את כל ד' הבחינות כביכול, אבל אלה כבר לא בחינות אלא ספירות, זאת אומרת זה כבר היחס שלי עם הבורא שאני מייצב. כל העניין של ראש, תוך וסוף, זה שאני עושה חשבון שם לפני שאני בפועל עושה משהו.
תלמיד: כלומר, בבחינות א' ב', אין תוך, סוף, שם זה כביכול חלל אחד?
מפה דראש ומטה יש לנו בחינה ד'. בראש יש לנו ג' בחינות, נניח שורש, א', ב', ג'. ולמטה מטבור בחינה ד'. אבל גם את זה אי אפשר להגיד, כי מלכות דראש היא בחינה ד'. אבל היחס שלי לבורא, שאני הולך לעשות עימו חשבון, להשתדל להשוות את עצמי אליו, זה הראש. לכן את יחס הבורא אלי, שזה החץ האדום, אני בודק. כמה הייתי רוצה להיות בו, זה האור חוזר, זה החץ הירוק. וכמה אני מקבל בעל מנת להשפיע זה כבר תוך הפרצוף (ראו שרטוט מס' 3).
שאלה: איך אני יכול להגיע בסוף שלי למילוי מלא?
על ידי פעולות רבות הפרצוף שעכשיו יוצא בסופו של דבר אחרי הרבה מאוד פרצופים, מאה עשרים וחמש פרצופים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, מגיע לזה שהוא ממלא את עצמו את כולו. שכל הפרצוף הזה גלגלתא מתמלא באור אין סוף והופך להיות מקו לעיגול.
תלמיד: זה לא קשור לכוונות שלי?
כן, על ידי הכוונות, ודאי. מה זה ראש? ראש זה כוונה.
שאלה: אנחנו לומדים שזה מדע מדויק, איך אנחנו לומדים בראש למדוד את הכוונות?
כשיהיה לך ראש אתה תדע.
תלמיד: איך אני בונה את הראש?
אחרת לא יהיה לך ראש. יש לי כל מיני רצונות, אבל אני לא יודע מה לעשות איתם, עדיין פעם כך, פעם כך, אני לא יודע איך להשוות איתם, איך לסדר אותם ביניהם, זה נקרא שאין לי ראש. כשאני יודע בדיוק, מרגיש איך שהם מסתדרים, אז אני מרגיש שיש לי ראש, ואז אני יכול להגיע להחלטה. לזה אנחנו משתדלים להגיע.
שאלה: לָמה אור מקיף לוחץ על הטבור ולא על צמצום א' שבפה?
האור המקיף לוחץ על הטבור מפני שהטבור הוא אותו הגבול שבו הוא מפסיק לקבל, ולכן עודף האור שנשאר מחוצה [לוחץ].
מלכות אחרי צמצום א' (ראו שרטוט מס' 3), חושבת איך אני אתנהג עכשיו. החלטתי על פני כל הבחינות הקודמות מה לעשות, קיבלתי, מילאתי את עצמי, עשיתי מעצמי את מה שהמאציל רצה וחשבתי שבזה אני מהנה למאציל. יכול להיות שאני מהנה לו, אני לא יודע, אבל קיבלתי בזה עוד הבחן, שבו אני לא יכולה לעמוד, בושה, הרגשת שוני מהמאציל, וזה ממש שורף אותי, אני לא יכולה לעמוד בזה.
זאת אומרת, כשאני מקבלת תענוג מהמאציל, מצד אחד זה מהנה לכל הכלים דקבלה שלי, ומצד שני זה שורף אותי, אני לא יכולה להיות בזה, טוב לי מותי מחיי, ולכן אני חייבת לעשות צמצום. זאת אומרת, אני כל כך רוצה את המילוי, אבל כשאני נוגעת במילוי הזה אני נשרפת, הוא אש, אז איך אני יכולה לבלוע אותו, איך אני יכולה לקבל אותו, אם הוא אש? זאת אומרת, היא חייבת לעשות החלטה אחרת.
ואז היא עושה החלטה, שחוץ מצמצום א' חייב להיות כאן את עניין המסך. שהקבלה חייבת להיות רק כדי להשפיע לבעל הבית כמו שבעל הבית משפיע לה. אחרי החלטה כזאת של האורח ובעל הבית הוא עושה חשבון כמה אני מקבל מבעל הבית. בפה דראש עומד כל הרצון שלו, כמה אני יכול לקבל כדי להשוות את עצמי עם בעל הבית, כל החשבון הזה נקרא ראש הפרצוף. הוא לא היה קודם, רק עכשיו הוא נמצא, אחרי צמצום א'. אם אנחנו לא עושים צמצום א', לא מסוגלים לעצור את התענוג שבא אלינו מהבורא בכוחות עצמנו, אז לא יהיה לנו אף פעם ראש. אנחנו פשוט בולעים הכול בפנים בלי מחשבה, בלי חשבון עם המאציל, עם הנותן.
וכאן בפה דראש הוא עושה חשבון בין מה שהוא מקבל מהמאציל ומה שהוא יכול לתת, ועושה ביניהם השוואה, כך שלא יקבל יותר ממה שהוא יכול לתת, כדי שכל הקבלה שלו תהיה בעל מנת להשפיע. שבקבלה הזאת הוא לא ירגיש תענוג מזה שהוא מקבל, אלא תענוג עד כמה הוא משפיע למאציל. זאת אומרת, הוא מחליף את התענוג, הוא מתעלה מעל התענוג שבבטן לתענוג שיש לו בלב. ואז הוא מקבל את התענוג הזה, וזה נקרא בעל מנת להשפיע, אור פנימי שבתוך בחינה ד', והוא ממלא רק חלק מבחינה ד'. בחינה ד' היא מהפה עד הסיום, הוא ממלא רק חלק, וחלק נשאר ריק. אותו האור שלא קיבל מהמאציל נשאר מבחוץ כאור מקיף, אותו החלק כנגד המקום הריק, מה שקיבל, זה אור פנימי ותוך.
זה הפרצוף, או תגידו נשמה, לא חשוב איך לקרוא לזה. אם מדובר על בחירה חופשית, אחר כך, כשאנחנו כבר מדברים על אדם הראשון, אותו מבנה נקרא נשמה. אם אנחנו מדברים בינתיים עכשיו על הפעולות שמגיעות לנו בהכרח מלמעלה, אז זה נקרא פרצוף. זאת אומרת, זו עדיין מערכת, מערכת כמו הברזל במחשב עם התוכנה שיש במחשב. זה עדיין לא האדם, לא הרגש ולא השכל של מי שנמצא בבחירה חופשית, עדיין אין. אבל בכל זאת זו כבר מערכת שנבנית לאט לאט כדי לשרת את האדם העתידי. זה הפרצוף.
שאלה: בשרטוט השני, לאיפה נעלמה הבושה?
הבושה הפכה לכבוד. בבחינה ד' הייתה בושה (ראו שרטוט מס' 4), ציינו אותה, בושה, וכאן בפה דראש הבושה הפכה להיות כבוד. כי אני כאן עושה פעולה לטובת המאציל, הפכתי את הבושה לכבוד.
שאלה: אם בחינה ד' מקבלת 20%.
כן. על מנת להשפיע
תלמיד: מה היחס בכמות, כמה אחוז האור מקיף?
80%.
תלמיד: זה הדדי.
יש 100% אור ישר, 20% אור פנימי ו-80% אור מקיף. אור ישר שווה אור פנימי פלוס אור מקיף (ראו שרטוט מס' 4).
תלמיד: אבל האור החוזר הוא גם 80%.
לא. יש אור חוזר שמחזיר את הכול, זה 100%, ויש אור חוזר שמלביש את האור הישר שזה 20%, ויש אור שהוא לא מקבל, אלא יוצא וקיים סביב הפרצוף כדי להיכנס אחר כך לפרצוף, זה נקרא "אור מקיף". יש הרבה אורות.
תלמיד: האור החוזר לא שווה לאור פנימי, למה שהתקבל? זה מגיע כל כך גבוה.
אור חוזר חייב להלביש את האור הישר כדי להיכנס לתוך הפרצוף.
שרטוט מס' 4
תלמיד: האור החוזר הוא תמיד 100%.
כן, אבל הוא מתחלק לכמה אורות. יש אור חוזר שאני יכול להלביש בו אור ישר. יש אור חוזר שאני מחזיר את הכול. יש הרבה. בחלק ד' "תלמוד עשר הספירות" אנחנו נלמד. שם יש עשרים סוגים של אור חוזר.
תלמיד: המדידה היא בתוך האור החוזר.
מה שיוצא בחזרה מהמסך זה נקרא "אור חוזר".
שאלה: איפה בדיוק ממוקם המסך?
המסך נמצא בכל הרצון לקבל מהפה ומטה, זה נקרא "מסך בפועל". בבחינה ד' שם נמצא המסך, אפילו מסכים (ראו שרטוט מס' 4). בראש למעלה יש לנו "מסך בכוח". והמסך הזה זה מסך בפועל. אחרי שאני עשיתי צמצום על מה שאני הולך, אני קודם כל הולך עם צמצום, מסך ואור חוזר, ורק בתוך צמצום, מסך ואור חוזר, אני מתקשר למאציל, מתחיל לבדוק מה יש בינינו ועושה פעולה כדי להשפיע לו. זה הבסיס שלי ביחס אליו. צמצום, מסך, אור חוזר, להשפיע מקסימום כמה שאני מסוגל, מהנקודה הזאת נתקשר אליך ונראה איך נסתדר.
שאלה: בצמצום המסך דוחה בהתחלה את כל האור. נכון?
כן. זה נקרא "צמצום".
תלמיד: ואחר כך מקבל לפי החישוב שלו בראש כמה הוא יכול בחלק קטן ממה שהוא דחה, לקבל בעל מנת להשפיע.
כן.
תלמיד: אז יוצא כביכול שהכוח של הקשיות הרבה יותר חזק מהעביות, או שאלה שתי פעולות שונות.
הן שונות לגמרי.
תלמיד: לא כדאי להשוות ביניהן בכלל.
לא. קשיות חייבת להיות ב-100%. אני לא ארגיש את האור. אחרי מלכות דאין סוף שהיא החליטה שמעכשיו והלאה אני נמצאת בצמצום, מה שאנחנו מחליטים המאציל מקבל. אנחנו כאילו מלבישים עליו את הצורה שלנו, את ההתנהגות שלנו. אני מחליט להיות בצמצום. זהו. אני כאילו מחייב אותו שהוא יקבל את זה. וכבר אני שהחלטתי בדרגה יותר עליונה להיות בצמצום, בדרגה יותר תחתונה אני לא יכול להפר את הצמצום, אני לא יכול לחזור ולהגיד, "אני לא רוצה, טעיתי, לא כדאי לי". לא.
זאת אומרת, כל מה שאנחנו מחליטים מלמעלה למטה, בהתפתחות שלנו מלמעלה למטה, הכול מתקבל במאציל והוא מקיים את זה. כל התהליך שלנו להזדהות עם המאציל מתקבל בו, ואז נכנס בהתנהגות שלו איתנו. זאת אומרת, אני כבר אף פעם לא אוכל להתקשר אליו ללא צמצום, ללא תנאי של על מנת להשפיע, אלא ההפך, הוא מחזיק את זה, ככה זה בנוי. אתה חושב נכון.
שאלה: אתה יכול להסביר לי למה בחינה ד' זה מפה לסוף?
מפה ולמטה?
תלמיד: כן.
כי זה הכול בחינה ד'. ראש זה ג' בחינות.
תלמיד: זה יוצא כאילו אחרי צמצום א'?
כן, ודאי. אחרי צמצום א'.
תלמיד: אז צמצום א' מתחיל בבחינה ג'?
לא. אחרי צמצום א', כל ד' הבחינות האלו, מלכות חושבת, "איך אני מקבלת על מנת להשפיע אחרי בושה, צמצום, מה אני אעשה"? ואז מה שיש לפניה בג' בחינות היא בונה מזה ראש. "אבל איך אני מתנהגת במקום איך שהתנהגתי בבחינה ד', מה אני צריכה להוסיף? אני צריכה להוסיף כוונה על מנת להשפיע". ואז היא עושה חשבון עם ג' הבחינות הקודמות, כוונה על מנת להשפיע, ואחרי החשבון היא מקבלת. זאת אומרת, יש לנו בראש ג' בחינות הקודמות לבחינה ד', ומפה דראש ומטה זאת בחינה ד', זו המלכות.
שאלה: הבושה שנוצרת והופכת להיות כבוד משמשת את הכלי בדחייה של האור או שהיא גם משמשת כאור חוזר?
אם אני רוצה להתפתח, אני צריך כל הזמן לשחק בין בושה וכבוד. אבל אני צריך לשחק את זה, אני רוצה. כי בצורה כזאת אני כל הזמן אוכל לראות, זאת בושה או כבוד, זה כבוד או בושה. מה ההבדל? ההבדל הוא שאת זה אני רוצה להסתיר ואת זה אני רוצה לגלות. ואז אני פונה לבורא שיעזור לי להפוך את הבושה לכבוד.
תלמיד: אבל יש את הכבוד שנוצר מהבושה ויש את הכבוד שבא מ"לכבודי בראתיו". זאת אומרת שזה האור שאני צריך להחזיר בחזרה, להחזיר כבוד לבורא.
זה הכבוד, כן.
תלמיד: ויש את הכבוד שכאן נוצר מהבושה שהוא דוחה את האור.
אתה צודק. הרגשת הבושה שאנחנו מרגישים בבחינה ד' למטה היא עדיין דורשת טיפול. ממה אני מתבייש? מזה שאני הפוך מהבורא. יש בזה שאני הפוך מהבורא שאני אפסיק לקבל, ואז כאילו נעלם מקור הבושה? לא. כשאני מתחיל לבדוק את הבושה אני בזה לא מתפטר מהבושה. אני צריך גם כאן, כמו בכל הבחינות, אם אני רוצה לברר אותן, לעבור י' ה' ו' ה', ד' בחינות. אז הבושה היא מזה שאני מקבל? לא. כי בזה שאני מקבל אני משתמש במה שהיה כבר בבחינת שורש. הרצון לקבל כבר היה שם, אז זו לא הבעיה. הבעיה היא שבזה שאני מקבל אני הפוך מהבורא. זאת אומרת, התגלה כאן רצון משלי בבחינה ד'. אם זה רצון שבא מהבורא, אין בושה. אם הרצון בא ממני, ישנה בושה.
אז הרצון שבא ממני הוא הבעיה. איך אני יכול לשנות אותו? אם הרצון שבא ממני הוא יהיה למלאות את המאציל, אז הבושה הופכת להיות דווקא הזדמנות לעלות לדרגת המאציל, הופכת להיות לכבוד. זאת אומרת, כל החשבון שלי אז עם הבושה.
הגענו לפרצוף. יש את הפרצוף הראשון שנקרא "גלגלתא", ראש, תוך, סוף. אני בכוונה עושה את זה ככה בפרופורציה שונה, ראש, תוך, סוף, כמה שנוח לנו (ראו שרטוט מס' 5). אחר כך הפרצוף הזה שקיבל עם כל המילויים שלו מתחיל להרגיש שלוחץ עליו אור מקיף, ואז הוא לא יכול לעמוד יותר על המקום שנקרא "טבור", לא יכול לעמוד בזה, ואז המסך מזדכך.
בדרך שהמסך מזדכך יש כאן תהליך גדול מאוד שאנחנו ב"פתיחה" לא כל כך לומדים, אבל בכל זאת. אורות שנכנסים לתוך הפרצוף הם נקראים "טעמים". האורות שיוצאים מתוך הפרצוף נקראים "נקודות". הרשימות מהטעמים הן נקראות "תגין", והרשימות מהנקודות הן נקראות "אותיות", או "כלים". זאת אומרת, יש לנו אורות בכניסה וביציאה שהם נקראים "טעמים ונקודות", ואור שיוצא מהכלי הוא משאיר בו רושם, רשימות. תגין מאורות שנכנסים לפרצוף והאותיות הן אורות שיוצאים מהפרצוף.
אנחנו בעבודה שלנו עם האור, עם הבורא, צריכים חיסרון, חיסרון להשפעה. ולכן מה שיוצא לנו הכי חשוב מכל הדברים האלה, הן האותיות. שהרשימות, ההתרשמויות מכל מה שעבר עלינו, שאנחנו יכולים עם ההתרשמויות האלו לעבוד. ולכן טנת"א, טעמים, נקודות, תגין ואותיות, העיקר זה האותיות. טעמים, נקודות, תגין ואותיות הם כמו י' ה' ו' ה', שבסופו של דבר האותיות הן הכלים, הן כמו מלכות (ראו שרטוט מס' 5). זה מה שאנחנו צריכים.
זאת אומרת, כל מה שמתרחש בכל מצב ומצב בסופו של דבר רק הדרגה האחרונה, רק את התוצאה מההתפתחות אנחנו לוקחים ואיתה ממשיכים הלאה.
שרטוט מס' 5
על איזה רשימות יוצאת לנו גלגלתא? על הרשימות דמלכות דאין סוף. אם אנחנו לוקחים את מלכות דאין סוף (שרטוט מס' 6), מה שיש לנו במלכות דאין סוף לפני הצמצום, יש לנו ד' דהתלבשות וד' דעביות. זו המלכות דאין סוף, ד'/ד'. יש רצון לקבל הגדול ביותר והוא מלא באור שממלא אותה עד הסוף. זה מה שיש לנו.
עם הרשימו הזה הוא עובר לפה דראש דגלגלתא ואז הוא עובד עם הרשימות האלו. וגלגלתא עושה עליהן חשבון. ודאי שכאן גם צמצום, בושה וכן הלאה, אבל הרשימות על הכלי ועל האור הם ד'/ד'. ממלכות דאין סוף, בחינה ד'.
שרטוט מס' 6
כשעוברים אחר כך לפרצוף שלנו (ראו שרטוט מס' 6) החשבון שעושה גלגלתא, אנחנו אומרים שזה ד' דהתלבשות וד' דעביות. האור זה הרשימו דהתלבשות והכלי זה ד' דעביות (ראו שרטוט מס' 6 ). לפי זה הוא עושה חשבון בראש, בפה דראש ועושה פרצוף.
אחרי שפרצוף מזדכך, הוא מגיע עם הרשימות ד' בהתלבשות וג' דעביות ועושה חשבון, לפי ג' דעביות הוא לא יכול להתלבש על ראש דפרצוף הקודם, אין לו את אותן המחשבות, אין לו את אותן הנתונים, אלא הוא יורד דרגה. ואז יוצא שהוא יכול להתפשט רק למטה מהפרצוף הקודם. זה נקרא שהוא עושה חשבון מפה עד החזה דפרצוף הקודם. עושה את אותו החשבון, זאת אומרת כמו שקודם, כמה מקסימום אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע.
אבל הוא לא יכול לרדת יותר מטבור דפרצוף הקודם, והוא לא יכול לעלות יותר מפה דפרצוף הקודם. כי פרצוף הזה הוא יוצא לנו על רשימות ד'/ג' (ראו שרטוט מס' 6) וגם מתפשט בעשר ספירות, התפשטות בעשר ספירות זה ה-ו-י-ה. שאם אנחנו נעשה חשבון זה נקרא ע"ב, סך הכול החשבון בין אורות וכלים שנמצאים בתוך הה-ו-י-ה. לכן כך הוא נקרא.
הפרצוף הראשון נקרא "גלגלתא, מפני שעדיין אין לו חשבונות מהעבר, רק מלכות דאין סוף השלמה. פרצוף ע"ב מתפשט מחזה דפרצוף הקודם עד פה דפרצוף הקודם ולטבור. מה מיוחד בו? הוא יותר קטן מגלגלתא, גם באורות וגם בכלים. יש לו שני ראשים, כי קודם כל הוא עושה חשבון על ראש דהתלבשות, וראש דהתלבשות שלו נמצא איפה שראש דגלגלתא, כי הוא מגיע לגלגלתא, יש לו ד' דהתלבשות. ולכן הוא עושה חשבון קודם על ד' דהתלבשות, מה היה לי, איך זה להיות בד'. אבל רק בכוח, רק בדחייה, כי יש לו רק ד' דהתלבשות. המסך שלו שמג' דעביות אחר כך מחייב אותו לעשות חשבון בג' דעביות.
זאת אומרת, ד' דהתלבשות זה כאן (ראו שרטוט מס' ) וג' דעביות זה כבר בראש דעביות. וכך נקרא פרצוף ע"ב, פרצוף חכמה. ודאי שיש כאן הרבה פרטים, אבל מה שממש נחוץ, תשאלו.
שאלה: איך הפרצוף מזדכך?
אתה צודק. פרצוף גלגלתא, (ראו שרטוט מס' 6) כשהוא מילא את עצמו מפה עד הטבור והשאיר מקום ריק, האור שהוא לא קיבל בפנים נמצא ונשאר מבחוץ, הוא נקרא "אור מקיף". האור המקיף הזה דוחף, ממש לוחץ על הטבור, על הגבול, כאילו הוא רוצה להוריד את הגבול עד הסוף, לפתוח את הכלים הריקניים ולמלאות אותם. זה הבורא שכך לוחץ על הנברא, שהנברא יקבל את הכול. זה בבחינה ישירה של השפעת הבורא לנברא, לרצון לקבל. אנחנו מרגישים את זה באגו שלנו, שאנחנו רוצים לבלוע כמה שאפשר.
ואז יוצא, שאם הנברא עומד ואומר, אני לא יכול לקבל יותר כלום, יוצא מה שנקרא "ביטוש פנים ומקיף". שני האורות האלה, אור פנימי ואור מקיף, הם לוחצים על המסך שעומד בטבור, ומסך דוחף אותם בחזרה ואומר, אני בצורה כזאת לא יכול להגיע לשום פשרה, אלא אני יכול רק להזדכך. מה שקיבלתי קיבלתי, זה היה על מנת להשפיע, אני עומד בזה, מסכים עם זה, אבל יותר מזה אני לא יכול' אני נפטר מזה.
זאת אומרת, הוא לא מוחק את העבר, אבל להמשיך איתכם הלאה בצורה כזאת אני לא יכול. ואז הוא מזדכך. מה זאת אומרת, שהוא מזדכך? שהוא הולך בחזרה לפה דראש. כל הפרצוף הזה נשאר כמו שנשאר, אבל הפעולה שהוא עכשיו נמצא בה היא כזאת שהוא חוזר לאפס. ובמצב האפס הוא יכול להחליט, הוא יכול להחזיק. אין לו אור פנימי שמחליש אותו, שקיבל בעל מנת להשפיע ותראה כמה יש עוד בחוץ לקבל על מנת להשפיע. אין לו אור שלוחץ עליו כאור ישר ואומר, תקבל, לא אכפת לי מהחשבונות שלך שאתה רוצה להשפיע לי, בעל הבית אומר לאורח, העיקר תקבל.
זאת אומרת, אין לו כאן לא חשבון לא לקבלה ולא להשפעה. חזר לזה, עכשיו הוא יכול להתחיל חשבון מחדש. ואז הוא שנמצא כאן בחשבון החדש, הוא רואה מה שיש לפניו. הוא רואה שהוא כבר לא יכול לעשות אותה פעולה כמו שקודם, אלא מה לעשות? לפי הרשימות שיש לי עכשיו. לפי הרשימות שיש לי עכשיו אני עומד כלפי האור העליון, בדרגה הזאת, פחותה מקודם. אני יותר חלש ואני יכול לעבוד עם אור יותר חלש. נראה מה אני מסוגל לעשות בעל מנת להשפיע, ואז הוא עושה חשבון ויוצא פרצוף ע"ב.
זאת אומרת, נמצאות רשימות ד'/ג', הוא עושה חשבון קודם על רשימו ד'. וזה נקרא ראש דהתלבשות, שכאילו מה היה לי קודם שעבדתי עם ד', ומה יהיה לי עכשיו שאני נמצא עם הג'. ואז במצב הקודם זה נקרא שג' נכלל בד' ובונה ראש דהתלבשות, אחר כך ד' נכלל בג' ובונה ראש דעביות. ומזה מתפשט ע"ב, תוך הפרצוף, זה העיקר.
שאלה: האם לפני האותיות יש השתוקקות, ומתי בסדר הפעולות היא מתעוררת, ומאין היא נובעת בעיקרון?
להשתוקקות אתה צריך לדאוג כל הזמן. ובכל מדרגה ומדרגה ההשתוקקות חדשה, הרגשת הבושה חדשה, הרגשת השתוות הצורה. את כל היחס עם המאציל הנברא חייב לקבוע בכל דרגה ודרגה, היינו בכל מצב ומצב. אין כמו בעולם שלנו, שזמן עובר. שאני יכול להתנתק, ללכת לישון, ואני קם בעוד עשר שעות. אתה ישן 12 שעות? אז בינתיים הזמן עבר, ואתה יכול למחוק אותן מהחיים.
ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות אם אתה פועל, אותה פעולה שלך נקראת רגע. פעולה הבאה, אם עשית חשבון, אם עשית מאמץ, אם קיבלת בעל מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע, לא חשב, איזושהי פעולת השפעה כלפי הבורא, נקראת עוד רגע. אם אתה לא עושה כאלה פעולות, לא נחשב שאתה חי, שאתה קיים, שאתה פועל, אז אתה לא נמצא. זה הכול.
לכן רק על ידי הפעולות, שכל פעם יש התגברות חדשה, חשבון חדש, כך אנחנו מתקדמי7
שאלה: אנחנו לומדים שאותיות זה הרשימות מיציאת האורות מהכלי.
כן.
תלמיד: אבל לפי הנוסחה שעכשיו כתבת, טנת"א שווה י-ה-ו-ה, זאת אומרת טנת"א, כמו מלכות בארבע בחינות דאור ישר.
כמו ה׳ תתאה, נכון.
תלמיד: אז זאת אומרת, באותיות יש את כל האינפורמציה גם על הטעמים, לא רק על היציאה, גם על הכניסה?
כן, אותיות כוללות הכול. הן נקראות "כלים", "כלים גמורים", שיש בהם את כל המידע. ודאי שלא בצורה ברורה כמו בכל הה-ו-י-ה וכל הפירושים של ה-ו-י-ה, עם כל המילויים של ה-ו-י-ה, אבל אנחנו מוסיפים לזה מספר. לכן אומרים, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. אחר כך יש לנו שמות. למה באים לנו שמות? כדי לברר בכל מצב ומצב מה היחס בין אור לכלי על ידי המסך, על ידי השפעה, על ידי אור חוזר.
לכן יש הרבה אותיות, יש הרבה כלים ויש הרבה מילים. תראה את כל הספר התורה, זאת בעצם מילה אחת, ה-ו-י-ה אחת, איך שהיא מתפרסת כדי שמתחילת הבריאה אתה מגיע עד סוף הבריאה. זה בסך הכול ה-ו-י-ה אחת. ומה הה-ו-י-ה הזאת תמיד מפרשת? את קוצו של יוד, המאציל.
אנחנו כבר גמרנו מה שהיינו צריכים לגמור?
קריין: עד צמצום ב'.
אחרי ע"ב יש לנו את אותה המגמה, יש ביטוש פנים ומקיף כרגיל. כרגיל יש לנו אור מקיף ואור פנימי והם מבטשים זה את זה, ואז הפרצוף צריך להזדכך והוא מגיע לפה דראש שלו, ואז הרשימות שלו הן ג' ב'. ואז הוא עושה זיווג דהכאה מהפה דראש דע"ב עד חזה דראש דע"ב. ויש ראש חדש וגוף חדש, אבל הוא עדיין לא יוצא מגבול דע"ב (ראו שרטוט מס׳ 7).
שרטוט מס׳ 7
יש ראש וגוף, הוא נקרא ס"ג. ואנחנו רואים שגלגלתא זה קוצו של י', וע"ב זה י' וס"ג זה ה׳ ראשונה או בינה. ובפרצוף הזה יש דבר מיוחד, בגלל שהוא יצא על רשימות ג' וב' אז יוצא שיש בטעמים שלו ג' ב', ולכן הוא לא יכול לעבור את פרצוף ע"ב, הטבור הכללי. כי יש לו ג' שזה חכמה, ואור החכמה לא יכול להתפשט לסוף דגלגלתא (ראו שרטוט מס׳ 7).
אבל כשהפרצוף הזה מתחיל להזדכך, שזה נקרא שיוצאות הנקודות, אז בהזדככות שלו פרצופי נקודות יכולים לצאת למטה (ראו שרטוט מס׳ 8).
יוצא לנו שבפרצופי הנקודות האלה יש לנו במיוחד את הנקודות האלה, י' ה' של הנקודות האלה, וו' ה', אבל זה לא כל כך חשוב לנו. והנקודות האלו מתערבבות עם נה"י דא"ק, ממלאות אותם בב' דהתלבשות. ובדרגה ד' מתוך זה סוף הגלגלתא מקבל תוספת, תוספת אור חסדים. ומתוך זה גם נקודות דס"ג מקבלות תוספת. לב' יש תוספת, ולד' יש תוספת. את זה כבר אנחנו נלמד בצמצום ב' וכן הלאה (ראו שרטוט מס׳ 8).
שרטוט מס׳ 8
כך אנחנו בעצם הגענו למצב שיש לנו סדרת פרצופים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג. אחר כך יש לנו עוד תוספת, שני פרצופים שהם לא כל כך חשובים, אבל בכל זאת פרצופים שיוצאים על סדר המדרגה. פרצופים שנקראים מ"ה וב"ן (ראו שרטוט מס׳ 8). ומפני שאחר כך יוצאים עוד מ"ה וב"ן, אז זה נקרא מ"ה עליון וב"ן עליון. מ"ה יוצא על רשימות ב' א', וב"ן יוצא על רשימות א' שורש.
שאלה: למדנו שבד' מגיעים לרצון לקבל הגדול ביותר. אז איך אנחנו בעצם מגיעים לרצון הגדול ביותר, זה האור עושה או אני עושה?
אנחנו לא מדברים עדיין עליך, סליחה, אתה כאן לא נמצא. מה זאת אומרת אני עושה? אנחנו מדברים על מערכת, איך שהיא יוצאת מהשורש העליון שלה שנקרא המאציל, ואין כאן עדיין לא נברא, לא נשמה ולא כלום, זאת מערכת.
נניח כמו שהמדענים חושבים שלפני 14 מיליארד שנה נולד היקום שלנו. מה היה לפני זה? כלום. לפחות היה מקום שבו נולד היקום? יכול להיות שגם מקום לא היה, אבל מה זה מקום? גם לא יודעים, אלא ככה זה. לפי החשבון שלהם, כשהם מסתכלים על איך מתפזרים הכוכבים למיניהם, הם עושים חשבון הפוך, שחזור. אז הם אומרים שלפני נניח 14 מיליארד שנה לא היה שום דבר. היה מפץ, משהו קרה והתחיל להתפתח. אין ברירה, ככה הם עושים לפי הכלים שיש להם, לפי החשבונות שיש להם.
אז אפשר לדמות את זה למה שאנחנו עכשיו לומדים, שזאת עדיין מערכת. ואחר כך תהיה מערכת השמש, כדור הארץ ועוד מיליארדי שנה עד שכבודו נולד והתחיל עכשיו לעבוד את הבורא. אז מדובר כאן על מה שקרה לפניך, שכל העולם נברא בשבילך. אבל עדיין אתה לא קיים.
שאלה: פרצוף ע"ב עושה חשבון על האור הפנימי של גלגלתא, או עושה חשבון על כל האור?
פרצוף ע"ב לא עושה שום חשבון, חוץ מעם האור שמופיע לפניו אחרי גלגלתא, כי גלגלתא לפניו היא כמו מסננת. יש עולם אין סוף, צמצום, מסך, אור חוזר וכולי וכולי, [אח״כ] גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, זהו, בזה הכול נגמר. אם לא היה צמצום ב' ואיזה המשך, בזה היה נגמר הכול (ראו שרטוט מס׳ 9).
אז יש לנו קוצו של י', י-ה-ו-ה, כל אחד ואחד הוא ודאי כמו מסנן, כמו פילטר שעומד. בגלגלתא זה יוצא על ד' ד', אחרי גלגלתא יש בע"ב רק ד' ג', אחרי זה בס"ג יש לנו רק ג' ב', במ"ה ב' א', ובב"ן א' שורש. אז כל פרצוף קודם מחליש את האור העליון כלפי הפרצוף הבא. זה מה שקורה.
שרטוט מס׳ 9
שאלה: מה ההבחנה שגורמת לחזה דעליון להפוך לפה דראש דתחתון?
בחזה דעליון נגמרה בחינה ד' דעליון, שאין לתחתון שום נגיעה לזה. ולכן שם יכול לעמוד פה דתחתון ולעשות חשבון על הבחינות שלו, של התחתון. אם אנחנו נחלק את תוך דגלגלתא, אז יש לנו ד' עד החזה דגלגלתא, אחר כך ג', ב', א', שורש. אז יוצא שמפה עד החזה דעליון אין התחתון יכול להלביש, אין התחתון יכול למלא, שם יכול להיות רק ראש דתחתון. על בחינה ד' דעליון, התחתון לא מגיע. ולכן הוא מלביש תמיד מחזה ולמטה דעליון (ראו שרטוט מס׳ 10).
שרטוט מס׳ 10
שאלה: למה ע"ב מתפשט רק עד לטבור?
כי אין לו כוח, גלגלתא לא התפשטה למטה מטבור, אז איך יכול להיות שע"ב? אין לו מסך, אין לו כלים כאלה חזקים להתמודד עם אותם האורות שנמצאים בסוף הגלגלתא.
תלמיד: כי גלגלתא מתנגדת?
לא מתנגדת לכלום, ע"ב בעצמו מחליט. ע"ב בעצמו מחליט שזה לא המקום שלו, הוא לא יכול, הוא לא יכול לקבל אורות כל כך גדולים שאפילו גלגלתא לא קיבלה על מנת להשפיע.
תלמיד: בחלק האחרון של גלגלתא, יש איזה סוג של דחייה של אור החכמה.
כן.
תלמיד: למה זה לא בא לידי ביטוי גם בע"ב?
הוא לא יכול אפילו לדחות את האורות האלו, אין לו כוחות, אין לו מסך לדחות את האורות האלה. גלגלתא רק דחתה אותם, לא קיבלה, ע"ב אפילו להתקרב לזה לא יכול.
תלמיד: אז זה אומר שהם אינם?
אינם בע"ב.
תלמיד: אין כלום?
אין. הוא לוקח רק חלק במה שהוא יכול להוסיף אחרי גלגלתא.
שאלה: שאלה כללית על המערכת. מצד אחד אנחנו אומרים שהפעולות הן בדידות, רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, מצד שני אנחנו רואים שהמערכת היא אינטגרלית, מקושרת.
כן.
תלמיד: איך זה משתלב זה עם זה?
ככה זה משתלב, דיפרנציאלית ואינטגרלית.
תלמיד: לגבי אינטגרלית, מה זה נקרא פה שהיא אינטגרלית, מקושרת?
כולנו מושכים למלכות דאין סוף, כולנו מקבלים ממלכות דאין סוף, כולנו משלימים את המשבצות שלהם במלכות דאין סוף. העיקר זה מלכות דאין סוף, להביא אותה לגמר התיקון שתקבל על מנת להשפיע את כל האור שמגיע לה מג' בחינות הקודמות.
שאלה: כל הפעולות הן של מלכות דאין סוף?
כל הפעולות למטה ממלכות דאין סוף, זה מה שהיא עשתה, רק אנחנו פותחים את הפעולות האלה ומסתכלים עליהן כאילו שהן פעולות בפני עצמן, אבל זה מלכות דאין סוף עשתה. הכול כלול במלכות דאין סוף. אני ה-ו-י-ה לא שניתי.
שאלה: האם רשימות דהתלבשות זה מקביל לטעמים ותגין?
רשימות דהתלבשות כמו הרשימות דעביות, זה מה שנשאר מהפרצוף הקודם. אנחנו לומדים שאחרי התפשטות האור והסתלקותו מהפרצוף הקודם, מגיעות אלינו רשימות, והרשימות האלו יש בהן רשימות דהתלבשות ורשימות דעביות. מה הקשר בין רשימות דהתלבשות ורשימות דעביות עם טנת"א בפרצוף הקודם?
הם יוצאים משם. אחרי שהמסך מזדכך, המסך נושא בתוכו את כל הנתונים האלו. ולכן המסך מביא את הרשימות ד' דהתלבשות וד' דעביות. או ד'/ג', ג'/ב'.
תלמיד: מה זה ד' דעביות בטנת"א?
בטנת"א אין לנו עדיין ד' דעביות, כי ד' דעביות מגיע לנו רק ממלכות דאין סוף.
תלמיד: וג' דעביות.
ג' דעביות בטנת"א, אחרי ההזדככות של הפרצוף הקודם יש לנו ד' דהתלבשות וג' דעביות, נניח בע"ב.
תלמיד: מה זה בטנת"א, במילים אחרות?
באותיות, בדרגה האחרונה של מידה מגלגלתא יש לנו שתי הרשימות האלו ד', ג'. וכול עוד גלגלתא לא מזדככת כולה, אנחנו לא יודעים מה יקרה, מה יהיה ד' ומה יהיה ג'. הכול נרשם שם באותיות.
תלמיד: זאת אומרת שהאותיות קובעות את ההתלבשות ואת העביות?
את ההתלבשות הן רק מגלות, את העביות הן קובעות. ככה זה. כי בהזדככות הפרצוף בחינה ד' רק עוברת מתחילת הגלגלתא בכל התהליך עד סיום הגלגלתא. ההארה הזאת היא מה שגלגלתא עבדה. למה? כי כמו שהייתי במסעדה אתמול והיום אני נכנס, יש לי התרשמות רק על אתמול. אני לא יכול לעשות כלום, אין לי שום רשימות אחרות. לכן ד' דהתלבשות עוברת ככה. אבל היא קשורה לג' דעביות.
שאלה: (ראו שרטוט מס' 10) גלגלתא יש לו גם ראש, תוך, סוף. ע"ב לפי השרטוט מתפשט עד הטבור. אין לו סיום?
זה סיום של הע"ב.
תלמיד: אז יש לו טבור במקום אחר?
בטבור דגלגלתא.
תלמיד: זה הטבור של גלגלתא?
איפה טבור של הע"ב? איפשהו באמצע.
תלמיד: זאת אומרת יש לו טבור משלו, והסיום שלו בטבור של ע"ב.
ע"ב עובד עם אור חכמה אז חייב להיות בו גם תוך וסוף. יש קושיות, שאלות, על פרצוף ס"ג, מ"ה, ב"ן, איפה יש, אבל בכל מקום איפה שאנחנו מדברים על הפרצוף, אנחנו מדברים אפילו על אור דחסדים. אין כזה דבר במציאות אור חסדים, אין. מה זה אור חסדים? מהבורא מגיע אור החכמה. זה שאתה רוצה להידמות לבורא ואז אתה מרגיש את ההתפעלות שלך, וזה נקרא "אור חסדים". אנחנו אומרים "ואז נמשך לו מהמאציל אור הרבה יותר חלש, שנקרא אור חסדים". זו התעוררות של התחתון, איזו מין הארה קטנה שהנברא כך מרגיש, אבל מהמאציל יוצא אור חכמה. ולכן כל העניין של אור חסדים אנחנו עוד נצטרך לברר עד שנתחיל להרגיש אותו. הוא כולו כולו תלוי בהתעוררות התחתון.
שאלה: בכל המערכת הזאת שמשתלשלת מלמעלה ועסוקה בחשבונות של לקבל על מנת להשפיע, איפה המצב של להשפיע על מנת להשפיע?
אין עדיין עניין של להשפיע על מנת להשפיע בפרצוף גלגלתא וע"ב. להשפיע על מנת להשפיע יש לנו רק בפרצוף ס"ג. וגם לא בטעמים שלו, כי שם עדיין ג' דהתלבשות, אלא בנקודות שלו, ב' דהתלבשות וב' דעביות, שם יש רצון להשפיע. כמו שס"ג בעצמו, או בחינת בינה, או בבחינה ב' מד' בחינות דאור ישר, היא רוצה להשפיע. שם זה להשפיע על מנת להשפיע.
תלמיד: זה סולם שאחר כך אנחנו אמורים לעלות בו. השלב הראשון זה תמיד להשפיע על מנת להשפיע, והשלב השני של התיקון זה לקבל על מנת להשפיע. זה נראה כאילו יש פה רק רגעים ספורים של להשפיע על מנת להשפיע וכל המערכת עסוקה בלקבל על מנת להשפיע.
אנחנו לא נמצאים כאן ולא נדמיין את עצמנו לפרצופים האלו. אנחנו לומדים פשוט את היסודות כמו שהם.
תלמיד: יש מצב של השהיה של פרצוף. ההשהיה שלו, קטנות זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע.
אין קטנות כאן. תכבדו את היחס שלי. לא לקפוץ, לומדים במקום. אחרי שנעבור ונגיע לכל השלבים ההם, נחזור בחזרה ונראה איך זה משתווה לאורך כל הסולם בכל הפרצופים מאין סוף ועד העולם שלנו ובחזרה. אין שום בעיה, אבל לא עכשיו.
שאלה: נראה שלאורך כל התהליך יש איזה אלמנט של הכרה, שהוא כאילו לא בשליטת הבורא והוא רק מושפע ממה שקורה בכלי. כאילו אלמנט שנפרד מהשפעה ישירה של הבורא. האם ההכרה הזאת זה משהו שרק מושפע מהנברא, והבורא לא משפיע עליו ישירות?
אני רואה כאן חוקים מוחלטים שמשתלשלים, עקרונות ממש מוחלטים וכך אני לומד אותם. אני לא רואה כאן התעוררות, התרוממות, ספקות כל מיני, אפילו חשבון, שאנחנו אומרים. מה זה חשבון? חשבון כמו שיש לחץ מתחת הקרקע לפוצץ את הקרקע ושייצא הר געש, או שלא ייצא. יש שם חשבונות? חשבונות בין שני כוחות. גם כאן רק איזון בין שני כוחות, לא יותר מזה. כך אנחנו לומדים את זה.
שאלה: איך להתחבר לזה, איך להתעניין בזה?
אבל אתה רואה שאני מתעניין, אני ככה חי את זה איכשהו.
תלמיד: אתה מבין את הדברים האלה, אני לא מבין. הראש שלי כאילו בדברים אחרים, כל הזמן אני חושב על דברים אחרים, ואני לא מצליח כאילו להתרכז.
זה לא נורא. תחשוב לפי הראש שלך, לא נורא אם אתה לא לומד את זה. העיקר שאתה תהיה עסוק ביחס שלך לבורא. עם כל החשבונות האלה, והשרטוטים האלה, על מה אנחנו מדברים? איך הנברא צריך להיות מחובר לבורא. כמו שהבורא משפיע לנברא, כך הנברא שיזדהה עם הבורא.
תלמיד: אנחנו רוצים לבנות חברה נכון?
חברה.
תלמיד: אז אני רוצה לעשות שהחברה, החברים שלי ייהנו בה. ואני לא מבין איך כל הדברים האלה קשורים לזה בכלל?
כאן אנחנו לומדים רק יסודות, זה עוד רחוק מאוד. כמו שדיברנו עכשיו על כוכבים, שהתפוצץ משהו, והתחיל היקום, והכוכבים. אחר כך כדור הארץ, אחר כך דומם צומח חי, אחר כך אנחנו, וכן הלאה. אז אנחנו לומדים מרחוק את הדברים, זה יסודות של הבריאה. אבל החוקים שישנם כאן שאנחנו לומדים, הם החוקים שגם פועלים עלינו.
תלמיד: אבל אני משתעמם מאוד, אין לי ריבים עם הספרים, עם מה שכתוב פה, יש דברים שיש לי איתם על מה לריב, אבל מזה אני מתעצבן, פה אין מה להידלק, זה סתם משעמם כזה.
אני מבין אותך. יש ויש. יש אנשים שנהנים מהרעיון שכאן, מהלוגיקה, מההיגיון.
יש לך סך הכול רצון להשפיע של העליון. נניח שיש עליון, יש לו רצון להשפיע. כדי שיהיה למי להשפיע, הוא ברא את התחתון ממנו, שיוכל להשפיע לו. אז מה התחתון צריך להיות? רצון לקבל. אז יש לך אחד עם הרצון להשפיע, ושני עם הרצון לקבל. אבל כדי להשפיע לו, שהוא ייהנה, כי אני רוצה להשפיע לו, לא שאני ממלא את הכוס עם תה והוא מרגיש, ואז שהוא יתייחס גם אלי, ואני ממלא אותו כדי שהוא ירגיש את התענוג,אלא במה אני יכול למלאות אותו? או בכוס תה, או שיגיע לדרגה שלי.
אם אני באמת רוצה להשפיע, ואני הכי גבוה, אז אני רוצה שהוא יהיה גם הכי גבוה, אפילו שיהיה למעלה ממני, אם באמת זאת אהבה והשפעה. ואז אנחנו לומדים איך הוא ברא את הדבר הזה מאפס. ברא נאצל והנאצל מגיע לדרגה עוד יותר [גבוהה] מִהדרגה של הבורא. "נצחוני בני", ממש. איך הוא עשה את זה. לכן אנחנו כל הזמן לומדים את פעולות הבורא. זו כל חכמת הקבלה. איך כוח עליון פועל עלינו, והוא בונה מערכות סביבנו, והכול זה כדי לסובב אותנו, כדי שאנחנו נגיע להיות כמוהו. זה מה שלומדים.
יש בזה הרבה פיסיקה, מתמטיקה, גימטריות, וכל מיני דברים, אבל בכול מדובר ברגש. איך אני המקבל ממנו, ומתחיל להזדהות עמו. זה הרגש. אז למשל אתה לוקח איזה ספר, ואתה קורא וממש בוכה מהספר הזה. אבל את הספר הזה עשו בדפוס, אף אחד לא ידע מה הם מדפיסים, יש שם נייר, לכן היו צריכים לכרות עצים, ולהדפיס אחר כך בצבע. ואחר כך למסור לכריכה, עד שהוא מגיע אליך, ואתה משלם כסף, ואחר כך אתה לוקח ובוכה. אז יש כאן עניין של חומר, ועבודה, ויש תוצאה, שזה הזדהות עם הבורא.
גם את זה מסבירים, וגם כך מסבירים. לא נורא שאתה לא מתפעל מזה. אחר כך אתה תראה, עד כמה שזה יעבוד בך, ואתה תתחיל להבדיל בין הרגשה כזאת, להרגשה כזאת, השפעה כזאת, קבלה כזאת. ואז יהיו לך אותיות העבודה, מה שנקרא. ואתה תתחיל לדבר עם הבורא.
תלמיד: עזוב את הבורא הזה, עם הדברים האלה, אני אוכל להטיב לחברים שלי עם זה?
כן. איתם יחד תשתדל ללמוד, כמה שאתה מסוגל. "אבל אני לא רוצה". אבל אתה רוצה להטיב להם?
תלמיד: לא שלא רוצה, זה לא בראש שלי, הדברים האלה.
זה לא חשוב. אבל, זה בדיוק. זה לא בראש שלי, ואני לא חייב את זה. לעבודה הרוחנית אתה לא חייב את זה בכלל. כמה פעמים אמרתי, לא החכם לומד. אתה יכול לא ללמוד את זה בכלל, רק תלך ותתחבר איתם. ואתה בחיבור איתם תתחיל להשיג את הדברים האלה מהעבודה עצמה. מהחיבור עצמו זה יתגלה. ככה זה. אבל למה אתה יושב כאן וסובל? מפני שאתה רוצה להיות עם החברים, ולהתחבר איתם. יהיה בסדר.
שאלה: אני בכל מקרה רוצה להמשיך את השאלה של החבר. אני מבין שלפי שורש הנשמה אני הפוך ממנו. אני חי את זה, אני מרגיש.
אין מה להגיד, אתה מדען. והוא הפוך. יש לכם שכל הפוך.
תלמיד: שום דבר לא נברא סתם. אז הדרך שלו למשל היא ישרה.
הדרך שלו, היא דרך הלב. הדרך שלך, דרך המוח. הדרך שלך יותר קשה. אצלו היא יותר קלה, הוא יגיע יחסית מהר מאוד להרגשה, ולהיות ביחס עם הבורא.
תלמיד: אבל מה שניתן לי, אני גם צריך לממש איפשהו, איפה לממש?
אתה מסכן, אתה תצטרך לשבור את הראש, ולהיכנס להרגשה. כן, מה לעשות. אני כמוך, אני גם מאוד יבש בלב. זאת אומרת, מה שמגיע לי, זה כן, אבל בצורות האלו של השפעה, של החיבור, מאוד קשה לי.
שאלה: האם אפשר להגיד שכל מה שאנחנו לומדים פה זה את חוקי ההשפעה מתוך כבוד הדדי בין עליון לתחתון?
כבוד, זה נכון, מדובר על זה, אבל כבוד זה מילה שאנחנו צריכים לפרש. מה זאת אומרת שאני רוצה לכבד את הבורא?
תלמיד: לא. שהעליון מכבד את היכולת של התחתון, והתחתון מכבד את הרצון של העליון להשפיע לו. ואנחנו לומדים את החוקים של ההשפעה, מה מותר לעשות בהשפעה, ומה אסור לעשות בהשפעה.
אתה אומר נכון, אבל יש כאן עניין של האהבה. במקום שיש אהבה, יש מקום של כבוד?
תלמיד: כן.
אהבה מכסה את הכול. איפה אתה צריך כבוד?
תלמיד: אבל היא באה מתוך כבוד.
כן, אתה צודק, בסדר.
שאלה: בקשר לשרטוט,) זה אומר שאנחנו מקבלים את האור המקיף, כתוצאה מאור חוזר, מהחזרה?
יש אור חוזר המלביש את האור הישר, ואז הוא נכנס לתוך הפרצוף. יש אור חוזר מפֵּה שעולה למעלה, מלביש חלק מהאור הישר שבא מהבורא, ואת זה אני יכול לקבל על מנת להשפיע, מהפּה עד הטבור, ויש אור חוזר שהוא רק דוחה, שלא יכול להלביש. את כל היתר האור הישר דוחה, וזה נשאר כאור מקיף. אור מקיף זה לא אור ישר. אנחנו אומרים עודף של אור ישר, שלא יכולים לקבל. אבל כשאני לא יכול לקבל, אני מלביש אותו, אני עוטף אותו, אני מפרמט אותו. והוא נמצא סביבי כאור ישר שבא לי מהבורא, ואני מלביש אותו באור חוזר.
אבל האור החוזר הזה הוא לא אור חוזר המלביש. המלביש זה נקרא שאני אחר כך מקבל פנימה, שאני יכול להתלבש עליו, לפרמט אותו, לסדר אותו לפי הרצון לקבל שלי. אלא כאן אני רק דוחה אותו. אבל בדחייה אני עוטף אותו, ואז הוא נמצא כאור מקיף, ואז הוא קשור לתוך של הפרצוף, ולוחץ על הטבור.
תסתכלו על השרטוט, (ראו שרטוט מס' 11) יש פֵּה. בא אור ישר. מהפה יוצא אור חוזר. אור חוזר מלביש את החלק מהאור הישר, ומכניס אותו פנימה. זה נקרא "אור פנימי". מה שלא יכול להכניס פנימה, הוא רק מלביש אותו לא בהלבשה, אלא בדחייה, ואז הופך אותו לאור מקיף.
למה אנחנו קוראים לזה אור מקיף, ולא חלק מאור ישר? ההבדל, שבאור מקיף האור הישר מלובש באור חוזר הדוחה. ואני יודע מה זה. אני מסתכל, "איזה ריח, איזה טעם וכן הלאה", אבל אני לא אקבל. ואז הוא נמצא סביבי. מה שאין כן, "איזה ריח, איזה טעם, אני יכול לקבל את זה". זה נקרא אור פנימי. את היחס שלי זה שבא מהבורא אני מלביש, וכך מחלק לשני חלקים.
שרטוט מס' 11 ?
שאלה: אפשר לתאר מבחינה רגשית, איך שהאור המקיף פועל על הטבור?
האור המקיף בא אלי בדיוק כשאני קיבלתי חלק ממה שבעל הבית נתן לי, והוא ממשיך ללחוץ עלי ואומר, "תסתכל איך שזה נעים, איך שזה טעים, איך בעל הבית נהנה שאתה קיבלת, ותראה מה שיש לי עכשיו". כמו שמישהו שמפציר בנו, "עד כמה אתה יכול ליהנות, להנות לו אם אתה תקבל עוד, וככה וככה, ותראה עוד קצת, ועוד כפית אחת, עוד חתיכה אחת, תסתכל איך אני נהנה". זה האור המקיף.
וכאן אני צריך לעמוד. וכאן ישנה הבעיה, שאני כאילו עומד מול בעל הבית ולא מסכים עימו ודוחה אותו. כאן יש לנו הרבה שאלות, לכן זה נקרא "חמוּר שבחמורות" המצב של הצמצום, שאני מסרב לבורא ואומר, "אני לא עובד איתך בצורה כזאת, אין בינינו קשר".
אתם מבינים מה זה הדבר הזה? אבל את זה אני יכול להגיד אחרי שאני מצמצם את עצמי ומחזיק את עצמי, שלמרות כל התענוגים אני מעלה את עצמי למעלה מהתענוגים. זאת אומרת, זה לא עובד עלי. אני לא רוצה להיות קשור איתך דרך הבטן שלי, דרך הטעמים שלי. אני יכול ורוצה להיות קשור אליך רק דרך ההדדיות, במקום שאנחנו מתקשרים באהבה ולא בטעמים שאני מקבל ממך. עד כמה שאני יכול באהבה שלי אליך להלביש את האהבה שלך אלי, ברמה כזאת, שם אנחנו נפגשים.
שאלה: האם האותיות הן נוצרות על ידי אור חוזר ואור ישר?
אותיות (ראו שרטוט מס' 12). יש לנו טבור ויש לנו פֶּה. הפרצוף קיבל כמה שהוא יכול בעל מנת להשפיע, ועכשיו המסך מזדכך בחזרה לפֶּה דראש. יש לנו פֶּה, טבור, אור פנימי, ואור שחוזר בחזרה. זה לא אור חוזר שבראש, אלא זה "אור החוזר" המגיע לאיזה מקום, לאיזו דרגה בדרך. בדרך יש לו ד', ג', ב', א', שורש של הה-ו-י-ה משלו. נניח שהוא נמצא בדרגת ג' אז פועל עליו האור ומחייב אותו הלאה לעשות משהו, אין לו ברירה, והוא מגיע לדרגה ב', הוא עולה הלאה ומגיע לדרגה ב'. כשהוא מגיע לדרגה ב', מגיע אליו גם אור ומבטש בו, ואז מהדרגה העליונה יורדים ניצוצין לדרגה התחתונה, והניצוצין האלו נכנסים במקום של הדרגה התחתונה ומאירים בה.
זאת אומרת מה שקורה זה, שהאור מהדרגה הבאה מאיר בדרגה הקודמת, ונותן לדרגה הקודמת פער בין מה שהיה לי קודם לבין מה שיהיה לי עכשיו. והפער הזה שיש לנו (ראו שרטוט מס' 12) בין שניהם, זה העיקר. זה נקרא "האותיות". שיש הבדלים בין המצבים. לא מצב אחד, ולא מצב שני, ולא מצב שלישי, זה כלום, אבל אם אני משווה ביניהם, מזה יש לי את כל החכמה.
אחר כך כשהמסך עובר לשלב הבא, אז כל העניין הזה עובר הלאה, ואין. אבל משאיר אחריו מה שנקרא "אותיות העבודה". שיש בכל מקום ומקום רשימו של עצמו, ורשימו מדרגה עליונה יותר, ואז כששניהם נפגשים ביניהם, יוצא שיש יותר חיכוך ביניהם ויוצאים ניצוצות, ניצוצין כמו מחיכוך בין שני דברים קשים. ואז הניצוצין האלה הם נקראים "האותיות". זה מה שחשוב. הם הכלים.
יש בזה הרבה דברים. אנחנו נלמד את זה כנראה בחלק ד' של התע"ס. התחלנו את זה, אנחנו נעבור מהר. בתע"ס אנחנו רוצים לברר את כל הדברים, אבל בעצם גם נרוץ.
שרטוט מס' 12
שאלה: המערכת הזאת היא מערכת שהיא לא עובדת, היא לא חיה. איך היא עובדת, אם אין את הכלי של האדם?
אני לא יודע, אני רואה שהמחשב עובד.
תלמיד: איך הוא עובד, אם אין לך את האדם שהוא משתף פעולה?
מישהו הכניס בו תכנה, אז לא אדם, אלא יש מישהו חוץ מאדם. אתה מאמין בזה שיש בורא, או לא?
תלמיד: בוודאי.
ודאי, אז יש מישהו שמכניס תכנה.
תלמיד: השאלה שלי, אם אין את הכלי. הרי באדם צריך לבנות כלי כדי שיהיה לו אור חוזר, אור מחזיר, אור פנימי, אור חיצוני, אור מקיף. איך זה מגיע?
הכול קיים בתוך ה.. תאמין לי שכמו שאנחנו לומדים כאן בכל המערכת הזאת שהיא מערכת לא חיה, אלא היא מתקיימת מפני שהבורא עשה אותה, כך גם אתה מתקיים ממש באותה מידה כמו שבורא עשה אותך. ואתה נראה לך שאתה חי, וזה הכול ממש דמיון. אתה בחלום "היינו כחולמים", כך כתוב. כשעוד מעט שיפתחו לך העיניים, באמת עיניים, אז אתה תראה שהיית כל הזמן ישן, היית בחלום ולא עשית אף תנועה. עכשיו אתה חושב, "אוי איזה רשע אני או איזה צדיק אני, מגיע לי שכר או מגיע לי אולי עונש". לא שכר ולא עונש וכלום, "כולם כבהמות נדמו" וזהו. ואתה התחלת כבהמה ותגמור כבהמה, ולא יהיה לך שום חשבון. אתה חושב שאתה מגיע עם חשבון לעולם הבא אחרי המוות, איזה חשבון, איזה מוות.
מה אנחנו לומדים עכשיו בדרגת הדומם? אתה נמצא עכשיו בעולם הזה. זה העולם, אין יותר. רק אתה אומר שזה העולם הזה, שלי. תהפוך אותו לאצילות, אתה תרגיש אצילות. תהיה בדרגת צומח, תרגיש עולם עשייה, יצירה. בדרגת חי, תרגיש עולם הבריאה, ובדרגת המדבר תרגיש עולם האצילות. איפה תרגיש אותו? כאן, איפה שאתה נמצא. ואז אתה תראה את כל האנושות ואת כל הדברים האלה, וחוץ מזה תראה איזה כוחות פועלים כאן. ואין כאן משהו שאתה.. אנשים חושבים שהם ימותו, אז הם יגיעו לעולם האמת. ימותו, זה אחרי מוות של האגו שלך, של הרצון לקבל. לא שאתה תמות, הגוף שלך מה הוא שייך? זה סתם נדמה לך שהוא קיים. זה הבהמה. לכן גם אתה חלק מהחשב הכללי.
שאלה: האם המערכת יכולה לעבוד בלי השיתוף של האדם?
איזה שיתוף, אין לך שום שיתוף.
שאלה: אתה אמרת, שעוד אין אדם בסדר?
אין שיתוף. אין אדם.
שאלה: אז איך המערכת עובדת, אם אין שום פידבק כלפי המערכת?
רצון לקבל הכללי.
שאלה: מה זאת אומרת?
הבורא ברא רצון לקבל, ולא שאתה בראת אותו. הבורא ברא רצון לקבל והניע אותו על ידי הכוח החשמלי שבו, רצון להשפיע. וזה עובד, קיים על מנת מה, על ידי מה? שמכל העבודה הזאת של הרצון לקבל אחר כך יתהווה בתוך הרצון לקבל משהו שנקרא "בחירה חופשית", שליש אמצעי דתפארת.
שאלה: מה נברא קודם, הרצון או האדם?
רצון נברא. הבורא ברא רצון בבחינת שורש דאין סוף. למה היא נקראת "בחינת שורש"? ששם בתוך האור גם התהווה רצון קטן כמו נקודה שחורה, והתחילה נקודה הזאת להתפתח. זה הכול.
שאלה: שאלה מחברים שנמצאים בכנס אבות ובנים. אנו לקראת יום מלא בפעילות של אבות ובנים. האם יש לך עצה, איך נוכל להעביר לבנים התרשמות חיובית ביום הזה?
איך שאתם מתרשמים, כך זה עובר לילדים. פשוט. אם אתם מתרשמים ומתחשבים איתם כמו שהם גדולים ושווים לכם, שאתם כולם חברים גם אב וגם בן, וכך כל האבות וכל הבנים שאתם ממש באותו הגובה, אז הם יתרשמו.
שאלה: מה הצורה הכי טובה כדי להתכלל בתהליך? מה ההמלצה שלך, לא חשוב אם מישהו ותיק או חדש, שכולם יהיו חלק מהכנס?
אנחנו נלמד חומרים על הכנס גם לפני זה. אתם תקבלו את כל השיעורים שהם יהיו מודפסים לפני הכנס. אני מבקש שתעברו עליהם, תנסו לחבר עוד לפני הכנס שאלות עד כמה שאפשר, תתחילו להתכתב ביניכם על הכנס. כל אחד שישאל שאלות ושהשני ייתן אולי תשובות. בקיצור, העיקר זה הקשר. לא שאתם יודעים יותר או יודעים פחות מי שואל ומי עונה, אלא העיקר זה קשר בינינו, שבתוך הקשר אנחנו נקווה לגלות את הכוח העליון, הבורא. ולכן זה חשוב לנו חיבור. החיבור יבוא על פני החומר שאנחנו נלמד. אני מאוד שמח איך שאתם בחרתם את הנושאים, הם באמת טובים, חשובים, חמים, ואני ממש מצפה בשמחה גדולה לפגישה ולכנס עצמו.
אני אוהב להיות באמריקה הלטינית, שם יותר קרובים ללב. אבל מה שכן, אני מאוד רוצה שאתם תתחילו להתחבר לפני זה עם השאלות ועם החומר של הכנס. מתי זה יהיה, אני לא יודע. אבל כמה שיותר מהר אנחנו צריכים להציג אותו.
ואבות ובנים, שמחה גדולה לראות אתכם עכשיו על מסכים, יפה מאוד. ונקווה שאתם התחברתם עוד יותר, ואין הבדל בין אבות לבין בנים, כולם חברים וכולם יחד. יפה. תחזרו בשלום.
תלמיד: רצינו להזמין את כל החברים שנמצאים איתנו כאן בשיעור עכשיו פה בפתח תקווה, וגם חברים מהקבוצות בארץ. ביום ראשון אנחנו מתחילים פעילות מאוד מאוד מיוחדת, שנקראת "הכשרות לפסח", ורוצים להזמין את כל החברים הגברים מהכלי הישראלי לבוא ולהשתתף איתנו כאן בפתח תקווה, בזמן שיעור בוקר. אנחנו רוצים שיגיעו לפחות שלושים חברים לכל אחד מהימים, מיום ראשון עד יום רביעי. צריך להירשם אצל הרכזים של כוח אדם בקבוצות, הולכת להיות פעילות ממש מיוחדת להיתכלל עם כולם בניקיונות לפסח. אין דבר כזה.
את הנשים, אנחנו רוצים להזמין דווקא בחול המועד לתורנויות קילוף וניקיון. כמו שאנחנו רגילים משנים קודמות.
ואחר כך אנחנו מזמינים אותן לכל השיעורים, לכל הערבים, ולכל הפעילות שלנו במשך חול המועד.
(סוף השיעור)