שיעור הקבלה היומי٢٧ أبريل ٢٠٢١(בוקר)
שיעור בנושא "הרוחניות שלי מתגלה מחוץ לי"
٢٧ أبريل ٢٠٢١
שיעור בוקר 27.04.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
"הרוחניות שלי מתגלה מחוץ לי" - קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו חוזרים לאותו עיקרון, שאנחנו מגיעים ממערכת אחת שנקראת "נשמה", "נשמת אדם הראשון", שהיא נשברה, עברה שבירה, ואנחנו תוצאות מהשבירה. שכל אחד מרגיש את עצמו כחלק נפרד, זר לחלקים אחרים, מנוגד להם, מודד את עצמו ומרגיש את עצמו מחוצה להם. ולכן כל ההסתכלות שלנו, תפיסת המציאות שלנו, את כל החיים שלנו אנחנו מרגישים לעומת החלקים האחרים מאותה הנשמה.
ככל שאני מרגיש את עצמי יותר מוצלח, טוב, משתוקק להיות יותר בכל מיני מובנים לפי שורש הנשמה של כל אחד ואחד, אז אנחנו בהתאם לזה כך מתנהגים. ומהמצב הזה אנחנו צריכים להבין שכל העבודה הרוחנית שלנו, שכולה מכוונת אותנו לחזור לאותו המצב שאנחנו נהיה "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל העבודה שלנו היא תיקון של מערכת אדם, ש"אדם" זה נקרא מפני שהמערכת הזאת צריכה להיות דומה לבורא, אדם מהמילה דומה, אז הפעולות של כל אחד ואחד הן צריכות להיות בהתאם לתכונות הבורא, בהתאם לחיבור.
חכמת הקבלה מסבירה לנו את שיטת החיבור, תוכנת החיבור, תוכנת התיקון. זאת אומרת, זה בעצם הוראות טכניות איך אנחנו צריכים להשתנות בצורה הדרגתית, כדי להגיע להתקרבות זה לזה ולייחד את עצמנו לאותה המערכת. שהעבודה הזאת כבר נעשית נגד הרצון שהתגלה בשבירת הכלי, ואנחנו צריכים למרות הרצון הזה האגואיסטי מה שנקרא, צריכים להגיע לחיבור.
ודאי שאין לנו כוחות חיבור, אפילו רצונות לזה אין לנו, אלא אנחנו מקבלים התעוררות מהבורא ששבר אותנו, ואנחנו צריכים לפנות אליו כדי לקבל רצונות עוד יותר גדולים חוץ ממה שהוא מעורר בנו לחיבור. אנחנו רוצים להבין ממנו את חוקי החיבור, חוקי הקומוטציה שלנו, וחכמת הקבלה כולה היא מדברת על זה, לא יותר. איך אנחנו מתקרבים, מתחברים ומתאחדים, ובמידת החיבור בינינו אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו כמו הבורא. שאז ככל שאנחנו יכולים להידמות לטבע שלו, אחד יחיד ומיוחד, אז גם בנו פועלים אותם החוקים, כללים, תכונות, תופעות כמו בבורא.
לכן לפי זה אנחנו נקראים "אדם", הדומים לו, וכך כל אחד ואחד צריך לראות את עצמו, שהוא משיג את אותן תכונות הבורא על ידי החיבור שלו עם האחרים. ואז אנחנו מתייחסים בצורה אחרת לקיום שלנו, לחיים שלנו. שכמה שכוחות הטבע, שהטבע זה בגימטרייה א-להים, הם כולם דוחפים אותנו לתיקון, לחיבור, אז אנחנו בהתאם לזה מבינים שכנגד אותו כוח האגו, כוח הרע, כוח אישי, אינדיבידואלי שבכל אחד ואחד התעורר על ידי השבירה, אנחנו צריכים עכשיו לרכוש, למשוך אלינו בכל מיני אפשרויות כוחות של חיבור.
ובמידה שאנחנו נקרב אלינו את כוחות החיבור וכך נקרב את עצמנו אחד לשני בצורה נכונה, בהתחברות נכונה כמו חלקים של לגו או משהו דומה לזה, אז בהתאם לזה אנחנו נרגיש בינינו, בחיבור בינינו את תכונות הבורא. וכך נכיר אותו והטבע שלו יתלבש בנו. ואם אנחנו מרגישים בעבודה הזאת התנגדות, אנחנו מרגישים שחייבים להשקיע בזה כוחות, אז אנחנו מבינים שדווקא הכוחות האלה שאנחנו צריכים להשקיע הם הכוחות הטובים, שהם עוזרים לנו ביגיעה שלנו נגד כוחות הפירוד יותר ויותר להבין, להרגיש את כוחות החיבור, מערכת החיבור. וכך "כיתרון אור מתוך החושך", כי "חשכה כאורה יאיר", אנחנו כך מגיעים להבנה מה זאת מערכת אחידה, מה זה טבע הבורא, וכך אנחנו לומדים את זה כבר מעצמנו.
ובעבודה הזאת האדם צריך גם כן להבין שמה שהוא מרגיש, הוא מרגיש בתוך הכלי שלו הפרטי השבור, ולא כך באמת קורה מחוצה לו. שמה שמחוצה לו הוא צריך לקבל כשכינה הקדושה, ככלים שכולם נמצאים בחיבור ובגמר התיקון, ורק הוא "הפוסל במומו פוסל". וכך הוא יכול לקדם את עצמו נכון לתיקון.
לכן הכותרת למה שאנחנו נלמד היא נקראת "הרוחניות שלי מתגלה מחוץ לי". מה זאת אומרת, שחוץ מאדם הכול זה השכינה הקדושה ואין שם שום דבר ששבור, אלא "כל הפוסל במומו פוסל", שכך נראה לו מתוך הכלים שלו. וכשאנחנו נעבוד על עצמנו, כל אחד על עצמו ב"איש את רעהו יעזורו", אז אנחנו נבין איך הבורא סידר לנו עוד דברים כאלה, שאנחנו יכולים ללמוד זה מזה, לתת דוגמה, לגרות זה את זה, לקנא וכן הלאה. ועל ידי כל הכוחות האלה, אפילו כוחות אגואיסטיים "רעים" כביכול, אנחנו יכולים כן להתקדם לקדושה, לרוחניות, לחיבור. מתוך זה שלומדים איזה כוחות פועלים בנו, גם טובים אם נמצא והעיקר הרעים.
כך אנחנו צריכים לגלות את הטבע שלנו הנוכחי וכך להתקדם. שמחוצה לאדם נמצאת השכינה הקדושה ואנחנו צריכים להתייחד עימה. אז כמה שאדם יוצא מעצמו ומקבל מה שמחוצה לו שזה שלו דווקא, זה הפנימיות שלו, הרוחניות שלו, אז בהתאם לזה הוא מגיע לאמת. וכל העבודה שלנו היא כך צריכה להיות, שמה שיש בתוך אדם זה הכול קליפה, יצר רע, גשמיות בלבד, בהמיות שלו, דרגת החי, וכמה שהוא נכלל מחוצה לו ביתר בני האדם, שם הוא מייצב, מוצא, בונה את הרוחניות שלו.
הכול נמצא לפנינו, הכול פתוח והכול תלוי רק בהסתכלות הנכונה שלנו על המציאות.
שאלה: מה זה אומר שחוץ ממני יש סביבי ומתגלָה סביבי רק שכינה.
כל דבר שאני רואה מחוצה לי, אני רואה דרך האגו שלי ולכן אני רואה את האגו שלי שהוא מתפרס על פני תכונות הבורא.
תלמיד: איך לראות את זה בחברים?
אתה לא יכול לראות את זה כי אתה נמצא בינתיים בתוך האגו שלך ורואה את כל הדברים האלה בצורה הפוכה. ולכן אתה צריך, למרות מה שאתה רואה, להתייחס לכל החברים, ואנחנו מדברים בינתיים רק על החברים שלנו בתוך העשירייה, בתוך קבוצת בני ברוך העולמי הכללי, לא יותר מזה. כי הבורא שמביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", הוא כבר מסדר את הסתכלות האדם על החברים שלו בעשירייה ובכל הקבוצה הגדולה שלנו, הבורא כבר מסדר את ההסתכלות שלנו כך שאנחנו נוכל לתקן אותה ובזה מתקנים את הנשמה.
תלמיד: יש לי עשירייה, יש לי חברים בכלי העולמי, איך עכשיו לתקן את ההסתכלות כך שאראה בכל זה את השכינה?
כל מה שבכוחך לעשות, עשה, ואתה צריך להגיע למצב שאתה כל הזמן עובד על החיבור. ואז אתה מצליח בחיבור, כי כל המצוות, הציווי, זאת אומרת מצד הבורא זה כדי שאתה תגיע לחיבור עם האחרים, "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", כלל, שאין חוץ ממנו שום דבר. יש לנו רק שתי מטרות, להגיע לאהבת הבריות ומהם להגיע לאהבת הבורא.
אהבה זה נקרא התחברות, התייחדות בדרגה הגבוהה ביותר. אז אנחנו צריכים כל הזמן לראות איך אנחנו עושים את זה ולומדים מחכמת הקבלה בפועל ואיך אנחנו עושים את זה על ידי גילוי הרע ועל ידי תפילה, בקשה לקבל את הטוב במקום את הרע. "סור מרע ועשה טוב", כך אנחנו עובדים.
שאלה: אנחנו כל הזמן משתמשים במושג "אדם". אז עכשיו המושג "אדם" כשהסברת, בתחילת הדרך, זה ה"אני" האגואיסטי שמנסה לבנות חיבור בעשירייה.
אנחנו קוראים לזה "בן אדם", ליצור האגואיסטי הזה, כמונו עכשיו, וקוראים לו גם "בן אדם" על שם עתיד, אבל באמת זה לא בן אדם, זה דרגת חי. ויותר גרוע מן החי, כי לחי אין רצונות אגואיסטיים. בדרגת דומם, צומח, חי אין רצון להזיק לזולת. אלא רוצה לאכול, אז הוא אוכל. אם הוא לא רוצה לאכול, הוא לא אוכל. דברים פשוטים. ודברים שלא יוצאים מחוצה לתועלת גופו החי, כמו שאנחנו רואים בחיות, שהן לא שמות לב אחת לשנייה אלא אם כן לצורך מזון.
מה שאין כן האדם, אצלו זה יצר הרע, ויצר הרע מתגלה בצורה כזאת שהאדם נהנה מזה שהוא מזיק לזולת. שהזולת צריך להיות פחות ממנו, ובזה האדם ממלא את עצמו, ממלא את האגו שלו, זה הרצון לקבל שנקרא "אדם אחר השבירה". וצריכים לתקן את הרצון הזה, זאת אומרת התיקונים שלנו הם דווקא ביחסים בינינו, איך שאנחנו משנים את היחס שלנו, מלהנות מזה שאנחנו שולטים על הזולת, לזה שאנחנו עוזרים לו וממלאים אותו, דומים לבורא.
תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להיות כאיש אחד, כאדם אחד בלב אחד. במה שונים שני ה"אדמים" האלה ?
אנחנו צריכים להגיע כולנו להיות ברצון אחד, וכל הרצון המשותף הזה הוא בזה שכל אחד רוצה לצרף את עצמו לאחרים כדי למלא אותם, כדי להשלים אותם, כדי להביא את החיבור בינינו למצב שלא יהיה הבדל בין האנשים, בין הרצונות אפשר להגיד כך, שכולנו נהיה במערכת אחת שלמה שנקראת "אדם", הדומה לבורא.
תלמיד: אנחנו מדברים על שני אנשים שונים. האדם האגואיסטי בתחילת הדרך, ואדם כאיש אחד בלב אחד בסוף הדרך.
אנחנו מדברים על שני היצורים, שיצור אחד מרגיש את עצמו בתוך הרצון לקבל שלו וחי בתוך זה ותופס את המציאות מתוך זה בלבד, ויצור אחר שהוא התחבר עד כדי כך עם האחרים, שהוא מרגיש את המציאות דרך האחרים. ואז המציאות הזאת נקראת מציאות רוחנית או בורא.
שאלה: הגוף והחומר גם גורמים להרגיש את השבירה של אדם הראשון? זה גורם לנו להרגיש נפרדים בתחושות אישיות של כל אחד? איך אפשר להתעלות מעל ההרגשה הגשמית הזאת בעבודה שלנו בחיבור?
אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה לזה, למרות שלא רואים בזה שום תועלת. אנחנו צריכים בכוח להראות דוגמה זה לזה שאנחנו מתקרבים זה לזה כי קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם, זאת אומרת אם אני רואה שחבר עושה כך זאת אומרת שהוא מתייחס יפה לאחרים ורוצה להתחבר איתם, אז אני מסתכל על זה וגם רוצה להיות כמוהו, מתוך קנאה, מתוך האגו שלי. זאת אומרת, יש לנו מלכתחילה כאלו נטיות.
ואז כשאני כך מתנהג, אני בונה בי כל מיני כאלה יסודות שעוזרים לי להתקרב לזולת. אנחנו צריכים להראות דוגמאות כאלה זה לזה. אפילו שאין בי רצונות לחברים, אני מראה לאחרים, לחברים שלי שאני כן רוצה להתקרב, למרות שאני לא רוצה בפנים. שיקנאו בי, שיעשו דוגמה. אז אני אסתכל עליהם אחר כך שהם עושים כאלה מאמצים וגם אני ארצה. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: המצב של החיבור הוא המצב הטבעי הבסיסי, וכל ההבחנות האלה ביני לבין האחר או בין חוץ לפנים זאת אשליה. אז איך אנחנו יכולים להיפטר מהאשליה הזאת ובאמת לחיות חיים טבעיים?
על ידי המאמצים שאנחנו עושים. כשאנחנו נעשה מאמצים לחיבור, אנחנו נגלה על ידי זה התנגדות לחיבור, לפני זה לא היה לנו. במידה שאתה רוצה להתחבר, אתה תרגיש שאתה עושה פעולות לחיבור בלי רצון, פעולות, כי אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו יכולים לעשות פעולות ללא רצון.
רוחניות זה רצון בלבד, שמה שאני רוצה כך אני פועל, ואז אני עובד רק על הרצון. במציאות שלנו אנחנו יכולים לעשות פעולות פיזיות, מכניות, אפילו שלא רוצים. ואז יוצא לנו שאנחנו יכולים להיכנס לתוך הרוחניות בצורה שאנחנו נמצאים בגשמיות, כמו שאתה נכנס דרך השער למצב שנקרא "רוחניות", ששם אתה עובד רק עם הרצונות. מה שאין כן לפני זה, לפני שאתה נכנס, לפני השער לרוחניות, אתה פועל גם ברצונות האגואיסטיים שלך וגם בפעולות פיזיות, למרות שאתה לא רוצה, אבל אתה יכול לעשות פעולות נגד הרצון. לדוגמה, אתה בא לחבר, מחבק אותו, לומד עימו, מתחבר עימו, אפילו שאתה לא רוצה, אבל אתה יכול לעשות כאלה פעולות. לכן העולם שלנו הוא עולם מיוחד, ואנחנו חייבים להיות בו עד שנתקן את הכניסה שלנו לרוחניות בצורה השלימה.
תלמיד: אני יודע את כל הדברים האלה בשכל, ולפעמים גם ברגש אני מצליח, אבל לפעמים נופלת תחושה של כבדות כזאת.
זה לא שייך, אתה לא יכול לשים את זה ברגש. אתה צריך לעשות את זה בשכל ובפעולה, ואז ברגש זה כבר יבוא מלמעלה. אתה לא אחראי ולא שולט על הרגש.
שאלה: במה המום או הפגם שלנו, האם רק בזה שאנחנו לא יכולים לקשור את זה לבורא?
החטא שלנו, זאת אומרת הפגם שלנו הוא הדבר היחידי. שאני מרגיש את עצמי כקיים ואת האחרים אני לא מרגיש. אני מרגיש אותם רק במידה, בכמה שאני יכול להשתמש בהם, להרחיק אותם ממני או לקרב אותם, אלו ככה ואלו ככה. רק במידת הרצון לקבל שלי כמה שהוא יכול ליהנות מהתקרבות המועיל ומהתרחקות המזיק, זה מה שאני מרגיש. זאת אומרת החוש שלי, הרצון ליהנות, הוא היחידי שפועל בי ולפי זה אני עובד.
ואז אנחנו מתחילים להגיע לחכמת הקבלה, שהיא אומרת שהיא מסדרת לנו יחס אחר למה זה מועיל ומה זה מזיק, ולאיזו התקשרות עם המציאות אנחנו צריכים להגיע. לכן היא נקראת "חכמת הקבלה" איך לקבל מחדש את המציאות שאני נמצא בה, לפתוח אותה, להכיר אותה. כי אנחנו, כמו שכתוב ב"זוהר", יצורים שהעיניים שלנו מסתכלים פנימה, לתוכנו. אדם לא רואה מה שיש מחוצה לו, הוא רואה מה שיש בתוכו, האגו שלנו כך מכוון אותנו.
שאלה: אתמול למדנו על הפצה, ואם כך לפי השיעור של היום יוצא שאנחנו מפיצים לבורא, מחוצה לנו יש רק בורא. האם זה נכון?
אנחנו מפיצים לעצמנו, לכלים שלנו שנראים לנו שהם זרים. כדי לחבר אלי את כל הנשמה שלי אני חייב להביא התעוררות לכל העולם, שזה בעצם הכלי שלי, הנשמה שלי שכך היא נפרשת מחוצה לי. ואז אני צריך לעורר כאילו את אותם האנשים, אבל אלה לא אנשים, אלה חלקים שלי, לעורר אותם ולהתחבר. בסופו של דבר אני צריך להיות מחובר אליהם כמו ב"גמר התיקון" זה נקרא, ואנחנו נמצאים בתהליך האחרון הזה של גמר התיקון, שכל העולם יצטרך להשיג, להבין, להרגיש ששייך לגוף אחד. לא סתם מערכת אחת, כמו באינטרנט או במשהו, אלא לגוף אחד, שאנחנו כולנו כולנו קשורים ברצונות שלנו, בתוכניות שלנו, בהשגות שלנו, זאת אומרת בתלות כזאת כמו שיד ורגל קשורים לגוף אחד. כך אנחנו צריכים להשיג את זה. על ידי האור העליון זו לא בעיה, אמנם זה נראה לנו שאיך זה יכול להיות, אבל זו לא בעיה. והמכות שאנחנו מתחילים לקבל מהמאה עשרים והלאה הן מכות כלליות, קבוצתיות, עולמיות, מכות של גמר התיקון.
זה כמו הפנדמיה הזאת. זו מכה ראשונה כזאת שהיא ממש תופסת, חובקת את כל כדור הארץ, את כל האנושות. וכך זה יהיה הלאה, יבואו מכות פיננסיות, מכות רעב יכול להיות. זאת אומרת מה שאנחנו למדנו במצרים כלפי קבוצה אחת שנכנסה למצרים, אנחנו נלמד בעתיד איך זה קורה על כל האנושות. עכשיו כל האנושות נכנסת ליחס עם הבורא, עם הכוחות הסביבתיים כמצרים המיוחד הזה של גמר התיקון. לא שאנחנו נצטרך לעבור כך כל פעם ופעם כל מצב, אנחנו נלמד את ההבדלים האלה. זה יהיה במהירות רבה, זה יהיה באופנים יותר קלים, הרבה הבחנות מהם יעברו במוח ובלב ולא בפועל על ידי משבר, מחלות, על ידי כל מיני בעיות פיזיות, אלא הכול יהיה יותר יותר ברוחניות.
שאלה: איך מכינים את עצמנו להפצה? כי הבנתי שזה דבר מאוד חשוב.
אתה צריך לקרוא על זה לבד. אני לא יכול עכשיו להיכנס לזה.
קריין: קטע מספר 1 במסמך "הרוחניות שלי מתגלה מחוץ לי". אומר הרב"ש.
"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.".
(הרב"ש. 217. "ברח דודי")
והוא יחבר אותנו, והוא יביא אותנו למערכת אחת, ואז נרגיש מה זה נקרא "מערכת אדם הראשון". כי אז אנחנו נרגיש את הנברא בכללות, בכל האופנים, בכל החיבורים הפנימיים שלו, כמו גוף אחד. זו הרגשה באמת מיוחדת מאוד שעליה אנחנו נצטרך לעבוד.
זאת אומרת, כל העבודה שלנו, אמנם אנחנו דברנו כל הזמן על עשירייה, אבל אנחנו צריכים להבין שבעצם הנטייה שלנו, המגמה שלנו צריכה להיות שכל העולם זה עשירייה אחת, ואנחנו צריכים את כולם לחבר, ובזמננו, שחיים בתקופת התיקון הכללי, אנחנו צריכים להשתדל לעורר את עצמנו כולנו לחיבור הכללי. האור המקיף שעומד עכשיו עלינו ועומד לעורר אותנו, הוא מאוד מאוד גדול. אם אנחנו נרצה רק לפתוח אותו בשבילנו, יש לו כוחות לתקן אותנו בצורה של גמר התיקון ממש בקצב מסחרר. הכול תלוי רק איך אנחנו נשתדל לכייל את עצמנו בלהתאים את עצמנו לאותה המגמה שהבורא רוצה. על זה כתוב "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך", זאת אומרת מ"ן ומ"ד, שאנחנו נעשים בזה יחד עם הבורא.
לכן לא לזלזל בתהליכים האלו, לא להשתדל להישאר ב"זה מספיק לי, זה אני, אני לא רוצה יותר". לא. הנשמה שלך נפרשת בכל האנושות, אפילו שהיא אולי לא הגדולה, אבל היא נפרשת בכל האנושות, כי על ידי השבירה כל חלק וחלק נכנס ונכלל ומורכב מכל החלקים, כך זו השבירה. ולכן כל אחד הוא נכלל מכל החלקים של אדם הראשון, כל חלק וחלק, וכשהוא חוזר לתיקון הוא משיג את כול המערכת הזאת במלואה. זאת תוצאה מהשבירה, שכל חלק שנכלל מכולם, הוא משיג את כול המערכת, מה שלא היה קודם. תתארו לעצמכם שיד, רגל, אוזן, ברך, לא חשוב, כולם נכללים מכולם, לא שעוזרים ומצטרפים, אלא בכל אחד כלולים כולם. ולכן אין אף אחד מאיתנו שלא יכול להשיג את כול המערכת ולהשיג את הבורא במלואו. זאת מטרת ההתפתחות שלנו.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לגשת זה לזה בצורה חיובית. איך אפשר לתאר את עבודתם של תלמידי רשב"י?
את תלמידי רשב"י אנחנו לא מבינים, נגיע פעם להידמות להם במשהו, אני מקווה שבקרוב, אבל להבין שכל המגמה שלהם הייתה חיבור לעשירייה אחת בריאה על פני כל האגו שמיום ליום, מרגע לרגע אפילו, מתעורר בהם יותר ויותר. כמו שכתוב בזוהר שבתחילת המפגש שלהם הם לא יכלו להסתכל אחד על השני, הם שנאו, דחו זה את זה, רצו להרוג זה את זה, תראו מה כתוב בספר הזוהר, הם בעצמם כותבים שם על עצמם, על המצבים שהם עוברים. ברוחניות אין שקר, אתה רק צריך למדוד האם מה שאתה כותב מועיל לאחרים או לא. אז כך הם כותבים, שבתחילת השיעור כשהם באים למפגש ביניהם הם לא יכולים להסתכל זה על זה, רוצים להרוג זה את זה ואז מתוך המצב השלילי הזה המאוד מאוד עמוק, הם מתחילים לעורר את עצמם קצת לחיבור, עוד קצת ועוד קצת. ואחד עוזר לשני למרות שהיצר הרע שלהם בוער בהם, ובכך הם משתדלים לעזור אחד לשני, לסלוח אחד לשני, לא שסולחים אלא לא מתעוררים אפילו, שרע לי ואני לא יכול לסבול את החבר ואני צריך לפעול נגד הטבע שלי, נגד הרצון שלי, להשתדל להראות לו אהבה.
וכך כל אחד ואחד בעבודה הפרטית שלו מראה דוגמא לאחרים והדוגמאות האלה הטובות שרואים באחרים עוד יותר מרגיזות אותנו, כי אנחנו לא כאלו, מצד אחד, אבל מצד שני כך אנחנו בכל זאת עוד קצת ועוד קצת מתגברים על זה ובאים לחיבור. ואז כל אותם המצבים הקשים, שזו העביות שמתגלה, עוזרים לנו, הם כעביות במדרגה שאנו רוכשים ובהתעלות מעליהם אנחנו רוכשים זכּות, אז יש לנו את החלק העבה ואת החלק הזך שבכל מצב ומצב שבנו.
יש לנו אם כך רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות ובהן, בשתי הרשימות האלו המנוגדות, אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא, אור וחושך, אנחנו כבר יכולים להבדיל, להבחין מה קורה לו, מה קורה לנו, איך אנחנו תופסים אותו, איך פותחים את עצמנו יותר ויותר בהבדל בין שנאה לאהבה, בין אור לחושך, בין כל מיני מצבים. ובהפרש ביניהם אנחנו יכולים להרגיש את הבורא בצורה יותר ויותר ברורה בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר רוחניים, וזה נעשה כבר על ידי חיבור על פני האגו, זה נותן לנו את הבנת העביות והצמצום על מחשבות ורצונות אגואיסטיים ומסך ואור חוזר, שמתוכו אנחנו רוצים להשפיע לבורא ורוצים להידמות לו. ואז בא האור העליון ומסדר אותנו בפורמט כזה שנהיה דומים לבורא, ובונה מאיתנו מערכת אדם הדומה לבורא וכך נתחיל לעלות לדרגות רוחניות כל פעם ולהידמות לו יותר ויותר.
שאלה: האם אתה יכול להסביר קצת את הרעיון של כל ההיסטוריה כהכנה ואיך עלינו למקד את ההכנה הזאת לעבודה שלנו בזמן הזה?
כל ההיסטוריה היא לא היסטוריה, אלה תיקונים מתחילת הבריאה. לא כל כך למדנו והרגשנו מה נקרא מושג הזמן, האם הוא קיים או לא קיים, איך אנחנו מרגישים שזה עובר עלינו, מתרחש בנו, את זה נצטרך להשלים, יש לנו עוד מה להשלים. מי שהולך איתנו יחד, לאט לאט ישלים את הפסיפס הזה, המוזאיקה הזאת מכל וכל. זה יהיה. לכן נלמד מה זה נקרא היסטוריה, גאוגרפייה, מה נקרא התהליך שאנחנו עוברים, איך אנחנו מרגישים, תופסים את המושגים האלה, איך הם נרשמים בנו, מה זה נקרא שאנחנו כך מרגישים את המציאות, האם היא קיימת, באיזה צורה קיימת או לא קיימת, מה זה בכלל נקרא "קיים". אנחנו נייצב את זה נכון, אבל הכול יבוא בזמן. צריכים להתקדם בצורה כזאת שכל חלקי המציאות ייכנסו לתפיסה, להבנה, להשלמה ביניהם וכך בכל אחד ואחד. העיקר הנטייה לחיבור הכללי בקבוצה, בקבוצת בני ברוך הכללית ובכל האנושות. לאט לאט אנחנו צריכים לראות את המגמה הזאת כמגמת הקיום שלנו.
שאלה: עכשיו אתה מדבר ויש תחושה שאתה מדבר רק אליי. איך המצב הזה מוסיף משהו לתיקון הכללי ומה עיקרי ההתעוררות מהמצב הזה?
זה שכל אחד מכם שומע, ובמשהו מתעורר, שכל התיקונים שלנו הם בחיבור בחזרה למערכת אדם הראשון השבורה, אז מתוך זה אנחנו בסופו של דבר צריכים לקבוע לעצמנו את שלבי התיקון. איך אנחנו מתקרבים, מתחברים זה לזה, משלימים זה את זה וכך נלמד מתוך הפעולות האלו, מהחיצוניות לפעולות היותר פנימיות, מה יש לנו כתוצאה מהחיבור. גם כשנלמד את תלמוד עשר הספירות, על מה נלמד? נלמד על פעולות החיבור של חלקי הנשמה השבורה לחלקים יותר ויותר מחוברים, מיוצבים היטב לקראת הבורא.
תלמיד: מה נקרא כאן חיבור עם החברים במצב הזה?
במידה שאתה מתחבר עם החברים, אתה נעשה זכאי להרגשת המאור הכללי שמאיר על כולכם ממדרגה יותר עליונה. אנחנו תמיד נמצאים בשתי מדרגות, מדרגה עליונה ומדרגה תחתונה, ככה אנחנו צריכים להשתדל להיתקן. לכן צריכים כל הזמן לחשוב איך אנחנו צריכים להיות, כל אחד וכולנו כעשירייה יחד, במדרגה יותר עליונה. זאת אומרת יותר מחוברים, יותר משלימים זה את זה.
תלמיד: אז האור המקיף, זה החיבור בינינו? זה המצב העתידי שלנו?
לאור המקיף יש הרבה תפקידים, גם לעורר בנו חיסרון, להביא אותנו למצבים חדשים, לתקן אותנו בינתיים. אור מקיף נקרא אותו אור שאני עדיין לא יכול לקבל בפנים ולכן בינתיים הוא פועל עליי ככה מבחוץ.
שאלה: האם ניתן לומר שהבריאה, הרצון לקבל וכל המסע הזה של אדם, מתחיל מהשבירה?
ודאי שהכול מתחיל מהשבירה. אנחנו לומדים תהליך שהוא לפני השבירה, מאין סוף, איך האור ברא את הרצון והרצון התפתח עד שהגיע לרצון הגדול שנקרא "אדם", ואחר כך כשהוא הגיע לזה, הוא רצה לקבל בעל מנת לקבל את כל האור שנמצא סביבו, ואז נשבר. זה מה שאנחנו לומדים. הפעולות האלו הן מלמעלה למטה, ולכן אנחנו צריכים ללמוד את הפעולות האלו מלמעלה למטה, אבל כדי לבצע אותן ממטה למעלה, מהשבירה לתיקון. כך אנחנו לומדים,
תלמיד: הרשימות באות מטרם השבירה?
אחרי השבירה. רשימות זה אותו מצב שהיה שלם, טוב ואז נשבר.
שאלה: איזו איכות חיסרון אנחנו צריכים לבנות כשאנחנו משתוקקים להתחבר בעשירייה, כך שנוכל להתכלל עם עשיריות נוספות מהר ככל שניתן?
שאלה טובה. מתי אנחנו נהיה מוכנים לפעולת חיבור יותר חיצונה, מהעשירייה לעשיריות, מהעשיריות למאות, לאלפים וכן הלאה. זה מה שכתוב בעצם בפרשת "יתרו", בתורה. יש לנו בתכנית ללמוד את הפרשה הזאת, חלקים ממנה, כדי לדעת איך אנחנו צריכים להתחבר מעשיריות קטנות לעשיריות יותר גדולות, עד העשירייה הכללית שנקראת "אדם", של כל הנשמות שיתחברו, את זה נלמד. אבל המגמה היא אותה המגמה, בסך הכל יש כאן כוחות עזרה הדדית שאנחנו צריכים להפעיל, איש את רעהו יעזורו, ובצורה כזאת נגיע לתיקונים.
שאלה: לפי מה שקראנו, האם עלינו להעריך תחילה האם הפעולות שלנו מביאות לחיבור עם החבר ועם העשירייה ואז בהתאם לנסות לקיים את הפעולות האלה?
ודאי שהפעולות שלנו כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמרים "בחירה חופשית1", "ערבות", "מתן תורה", הפעולות שלנו, הנטיות שלנו לתיקון שנמצאות בתוך הלב של כל אחד, גורמות לכך שנתכלל יחד במערכת אחת והמערכת הזאת כבר מכוונת אותנו בצורה יותר פרטית לחיבורים בינינו, במצבים שאנחנו עוברים בחיים. אחר כך נלמד למה כל דבר ודבר בחיים שלנו צריך להתקיים ודווקא ככה, כל דבר ודבר שיש לך בחיים, עד הפרט האחרון, כי מאיפה זה יוצא? אין "מקרה" בחיים, אנחנו אלה שלא רואים, כמו הילדים הקטנים שלא רואים שזה שייך לזה ואז הם לא מבינים למה זה קורה. גם אנחנו כך. אבל כמה שניכנס לעבודה הרוחנית, נראה עד כמה אין מקרה ברוחניות ובכלל בעולם, אין סתם שקורה משהו, רק תינוקות, אנשים קטנים יכולים לדבר כך, ולכן אנחנו מגיעים למצב שכל פעולה שאנחנו עושים נעשית פעולה מטרתית ורק מתוך המטרה אנחנו פועלים.
שאלה: אמרת שהאור מעצב אותנו בפורמט כזה שנוכל להיות יותר ויותר דומים לבורא. איזה תנאים מצידי כחבר ומצד העשירייה כחלק בכלי העולמי, אנחנו צריכים לקיים כדי שהאור יתחיל לעצב אותנו ממש בתהליך הזה כמו שצריך?
אנחנו צריכים להשתדל להגיע למצב של "איש אחד בלב אחד". שהרצונות שלנו, הכוונות שלנו הם יהיו מכוונים לחיבור, לאיחוד. לא להיות אחד. אף אחד לא יכול להיות דומה לשני, אבל כולנו צריכים לעשות פעולות שמביאות אותנו לחיבור ושם אנחנו נתכלל כל אחד עם התכונות שלו המקוריות, עם הרצונות, כוונות, מחשבות, שכולנו אז מתחברים לפעולה אחד. שהפעולה הזאת של החיבור מביאה אותנו לעיצוב שאנחנו בונים בו צורת הבורא. לכן זה נקרא "בורא", "בוא וראה".
תלמיד: אנחנו אומרים כל הזמן שאנחנו חייבים להשתוקק לחיבור. אני מבין שאני רעב ואני רוצה לאכול, אז אני משתוקק לאכול. איך לחנך בתוכי את ההשתוקקות הזו?
נגיד שהיום אתה הגעת לקבוצה, זה שהבורא סידר לך כזה מצב, כמו שכתוב שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", ובקבוצה הזאת מדברים על זה שטוב להיות מוזיקאי. והם מדברים על זה וכמה שזה טוב וכמה שזה מוצלח, כמה זה חשוב וכולם מעריכים את זה וכן הלאה וכן הלאה. אתה יושב ביניהם, אתה מקבל מהם את הרצון. ואז אתה משתדל להשיג את המקצוע הזה. כך זה נעשה. לכן "איש את רעהו יעזורו", כל אחד מאיתנו הוא חלק מהכלי הכללי, אם הוא נכלל מאותה המגמה שבכלי הכללי אז הוא מצטרף אליהם ועושה את התפקיד שלו בצורה הנכונה לפי ההתכללות שלו בכלי הכללי. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ועל זה כתוב בכל המאמרים, אין יותר חוץ מזה.
חכמת הקבלה, ובכלל חכמת התיקון, זה דבר מאוד פשוט, זה איך לחבר כל חלקי הבריאה יחד אומנם שהם כולם שונים. זו כל החכמה.
שאלה: איך אנחנו מגדילים את החשיבות?
רק על ידי זה שאנחנו רוצים לעורר זה את זה, אפילו שלא מבינים בדיוק, אפילו שלא כל כך רוצים בדיוק, אבל אם אנחנו עושים מה שמקובלים אומרים לנו, להשתדל לעורר את החברים, אנחנו עושים את זה ואז דווקא מזה אנחנו מתקדמים. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אני צריך להשתדל להעביר לחברים את כל ההתפעלות שלי. מה שרב"ש כותב בעצם.
שאלה: בזמן השיעור יש על המסך שלי חלון של העשירייה, חלון של הרב וחלון של הכלי העולמי, איך להשתמש בזה נכון לחיבור?
אני לא יודע, בינתיים אנחנו צריכים נגיד את החלונות האלו שאנחנו נראה בהם חברים, אני רואה כאן לפניי אולי 60 או כמה חברים. שהם גם מתחלפים. אני צריך את זה רק כדי לשאול אתכם, שאני רואה שיש שם סימן שאלה, אבל בעצם הפרצופים לא חשובים לי. דווקא ההיפך, יש כאלה שמבלבלים אותי, כי הם לא יכולים לשבת בשקט וכל הזמן עושים משהו, אני כבר מתעייף מהם, מכאלו. אבל העיקר צריכים אנחנו להיכנס פנימה.
כשאני נותן שיעור אז אני וודאי שחייב להיות מחובר אתכם אז אני רואה גם את הפנים של החברים וגם רוצה להיכנס לפנימיות שלהם, לרצונות שלהם, לתוך השאלות, להעביר להם מה שאני רוצה להעביר, איזו צורה, איזו תמונה, איזה כוח, וכל היתר זה תלוי בתפיסה שלהם. וודאי שמי שמקשיב אז הוא מקבל ומי שבזמן הזה עושה איזה פעולות אחרות, יש כאלה שלא יכולים להיות בשקט ולהקשיב, אז בהתאם לזה הם מפסידים.
שאלה: איך לאזן נכון בין השכל לרגש כשמשתוקקים לחיבור? לפעמים או זה או זה שולט.
אנחנו לא צריכים לדאוג לחיבור בין רגש לשכל, זה יסתדר לאט לאט. בהתאם לאדם, בהתאם לעשירייה שלו, בהתאם לכלי הכללי. וגם מצבים שאנחנו כולנו עוברים בתהליך שלנו התיקון הכללי, אנחנו קוראים לזה היסטוריה. בהיסטוריה שלנו שאנחנו עוברים. זו לא היסטוריה, זו הרגשה של הכלי שלנו איך שהוא עובר מצבים תחת השפעת המאור המחזיר למוטב, אז אנחנו עוד נראה. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו קובעים את המצבים שלנו, זאת אומרת יחס שלנו לבורא, לאור העליון, שהוא מייצב לנו כל מצב ומצב, את זה אנחנו בעצמנו מייצבים.
שאלה: למה בכל היחס שיש לנו למציאות שבה אנחנו קיימים היחס לחברים הוא החשוב ביותר?
כן, זה נכון, היחס לחברים הוא החשוב ביותר. כי בלי לקבוע יחס הזה ולתקן אותו בכמה שאפשר אתה לא יכול להתקדם.
תלמיד: ואיך פועל המנגנון הזה שאם אני עכשיו משנה את היחס שלי לחברים אני גם משנה את המציאות מחוץ לי?
כי המציאות מחוצה לך בכלל כולה אתה מרגיש רק בכלי שלך. והכלי שלך כולל אותך, את העשירייה שלך, את בני ברוך ואת כל המציאות, את כל האנושות, ואחר כך גם דרגות פחות מזה, חי, צומח, דומם.
שאלה: האם תהליך התיקון הזה מתחיל דרך חיצוניות, כלומר דרך העשירייה, או דרך פנימיות?
תהליך התיקון הוא מתחיל מהעשירייה. אנחנו פועלים מתוך אדם לעשירייה שלו, דרך העשירייה שלו לכל הכלי שלנו של בני ברוך העולמי, ומשם לכל האנושות ודרכה לבורא. כך זה מתפשט הכוח שלנו. ומקבלים מהבורא גם בחזרה כך, דרך כל הנשמות, דרך כל האנושות, דרך בני ברוך, דרך העשירייה שלי, ואני מרגיש כך מה שקיבלתי.
שאלה: מה זה אומר להיות כאיש אחד בלב אחד, לאיזו קרבה צריך להגיע, לאן לשאוף?
אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהגופים, להגיע למצב שכאילו אנחנו פועלים ללא גוף פיזי, שזה דרגת החי שלנו, ואז לתת לבהמה הזאת מה שהיא חייבת ולא יותר וכל היתר להשתדל להקדיש לטיפול בנשמה, לדרגת המדבר. זו צריכה להיות המגמה. והטיפול בנשמה בדרגת המדבר אנחנו צריכים לטפל בה רק על ידי חיבור בינינו. כי הנשמה זה כבר מה שמתרחש בתוך העשירייה.
תלמיד: וכל המרחק הפיזי שאני רואה בעיניים שלי זה תוצאה של השבירה, זה לא באמת המציאות האמיתית?
אני לא יודע על איזה מרחק אתה מדבר, מה זה שייך למרחק הפיזי? המרחק הפיזי זה העולם הזה המדומה שאין לנו לזה שום שייכות וחשיבות. ממש לא.
תלמיד: אז כשנרגיש כאיש אחד בלב אחד אז יתבטלו כל המרחקים?
וודאי. כמו שרב"ש כותב באגרת שלו, שאני מרגיש שקרקע השטוחה הזאת באלפי פרסאות לא מבדילה בינינו.
שאלה: אפשר לשאול על "איש את רעהו יעזורו" בעשיריות?
כן.
תלמיד: אז איך עושים את זה נכון את העיקרון הזה?
זה הכול תלוי בחשיבות המטרה הסופית וכמה שאני מבין שאני לא יכול להישאר בתיקונים בעשירייה שלי, אלא אני חייב להגיע לכלל של כל האנושות ולהתכלל עם כל הבריות וכך להתקדם, "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכן הלאה. זאת אומרת כמה שאני רוצה למשוך את כל העולם לתיקון, לפחות לעשות את זה בצורה פנימית שלי, ברצון שלי. זאת העבודה.
תלמיד: שמענו שיש איזו מחשבה של "איש את רעהו יעזורו" זה יכול לקרות נגיד בין שתי עשיריות, בין כמה עשיריות, או בין עשירייה שלי כלפי כל הכלי העולמי?
גם וגם. כי אנחנו מגיעים לתיקונים בכל מיני צורות. זה כמו שהגוף שקם לתחייה שהיה חולה, אז החלק הזה נעשה יותר בריא, החלק הזה, החלק ההוא, אנחנו לא בדיוק יודעים איזה חלקים ובאיזו צורה, באיזה אופן כל אחד צריך להיכנס בחזרה לעבודה סדירה, לחיבור בין כולם, אלא אנחנו צריכים במגמה הכללית כך להיות.
תלמיד: אז האם כדאי לנו לנסות להתחיל לעשות כאלה מפגשים שבהם אנחנו מנסים לעורר אחד את השני?
אני מקווה שעוד מעט נתחיל.
שאלה: אם כל המחשבות שלי באות מהבורא, במה מתבטאת העבודה שלי באיכות ועזרה לחברים? איך אני יכול להתחיל את התהליך הזה אם הכול בא מהבורא?
המגמה שלנו היא להידמות לבורא. לכן אתה רוצה לקשור את כל העולם לבורא דרכך. אתה יכול לעשות את זה דרך העשירייה שלך. זאת אומרת אתה חייב להיות קשור לעשירייה, אמנם אתה יכול לעשות פעולות הפצה אפילו לבד, אבל זו הפצה, אבל חיבור אתה יכול לעשות רק דרך העשירייה. אז תדבר עם העשירייה שלך שאתם רוצים להתקשר לעוד עשיריות, לעורר אותן ושהן יעוררו אתכם וכך להתקדם.
שאלה: מה זה אומר לעשות פעולות, מעשים כנגד הרצון שלנו, כדי שנוכל להיכנס מהעולם הזה לרוחניות?
אנחנו יכולים לעשות מעשים אפילו שלא רוצים אותם, או חצי רוצים וחצי לא, שלושת רבעי לא ורבע כן וכן הלאה. ואת זה אני יכול לעשות דווקא בעשירייה כשאני מצטרף לפעולות של החברים, כשיש כאלה שהם יותר בנטייה לחיבור ויש כאלה שפחות, ואז אני מצטרף אליהם ואליהם וכך אני מתקדם. אפילו ללא רצון, אז יש בושה, קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני נטיות באדם שמחייבות אותו לעבוד אפילו נגד הרצון האגואיסטי. מצד אחד אני רוצה לנוח, בא לי לשכב על הספה ולראות טלוויזיה. אבל מצד שני אני רואה שהעולם בינתיים מתקדם למשהו ועושה משהו, ואנשים מצליחים בכל מיני דברים, אז אני מסתכל עליהם ואני גם מחייב את עצמי לקום ולעשות משהו. יוצא, שכך אנחנו עוזרים זה לזה. תנסו לעורר קנאה אחד בשני ואז תראו עד כמה זה עוזר.
שאלה: ברגע שמורגש שהכלי הרוחני נמצא מחוצה לי, ישנה גם הרגשה שאיני יכול לגעת בו או להוסיף לו כלום. איך אפשר להוסיף משהו שמורגש לרגע כשלם?
זה תלוי בך. אתה צריך לראות בעיניים שלך מה שאתה רואה, ואתה צריך לתאר לעצמך מה זה באמת, לא בעיניים שלך, אם היית מתוקן, ובפער בין שני המצבים האלה הרצוי והמצוי אתה צריך לראות מה עוד יש לך לעשות. מה מצוי כרגע ומה רצוי שיהיה. תנסה לקבוע לפניך תמיד את שני המצבים אלו, שני הפריימים האלו, ולראות עד כמה אתה נמצא בכל מצב ומצב לא במצב המצוי אלא במצב הרצוי.
תלמיד: האם במצב הרצוי ישנה אפשרות להוסיף?
במצב הרצוי ודאי שיש תמיד אפשרות להוסיף מתוך זה שאתה קורא, לומד, מסתכל על אחרים.
שאלה: החיבור צריך להביא אותנו לאהבה? ואם כן, מהי אהבה להבנתנו?
חיבור. חיבור ללא גבולות נקרא "אהבה".
קריין: קטע שני. אומר בעל הסולם.
"אמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.
שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
זאת אומרת, אנחנו צריכים כל יום כשאנחנו קמים לראות כמה אנחנו מנותקים מרוחניות, כי אנחנו מתעוררים מדרגת חי, בהמה, ואיך אנחנו מתחילים לקום. על הרב"ש זה היה מאוד מורגש. הוא היה קם כמו [סהרורי] ולא מבין איפה הוא נמצא, איפה לא, מרגישים עליו שהוא אדם שמתחיל כל יום ממש מחדש. אני מביא לו כוס קפה, הוא שותה, ועדיין לא מבין ולא מרגיש. בכל זאת מדובר באדם בגיל שמונים ויותר. ואז לאט לאט הוא מתחיל להתעורר, אני מתחיל לקרוא משהו, הוא שומע, וכך אנחנו מתחילים את היום לפני השיעור. ואחרי כוס הקפה היינו קצת מדברים על הנושא, מתחילים לקרוא וללמוד וכך הוא היה מתעורר.
זה היה ממש פלא כל פעם, איך מהמצב שהתחיל את היום, אחרי חמש דקות, רבע שעה, שעה, ממש תחיית המתים תמיד הייתה לו. ואז למדתי שזה טוב אם גם אני אהיה כך פעם, שאני אקום בבוקר ולא יהיה לי שום דבר מאתמול ואני לא אדע איפה אני נמצא. זה סימן שאתה מתחיל מדרגה חדשה ואתה מתחיל כך עלייה חדשה. אז לא לפחד ולא לזלזל במצבים האלו שאנחנו מרגישים ניתוק מהרוחניות, אלא לסדר את עצמך נכון, לכווץ את עצמך לכוונה הנכונה, למטרה הנכונה ולהמשיך.
קריין: קטע שלישי. אומר בעל הסולם.
"חוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו"."
(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ז. "סור מרע")
זאת אומרת, זה שאנחנו מרגישים שאנחנו קיימים בפני עצמנו, זה הכול מנוהל על ידי הבורא במלואו ממש, ואין בנו שום דבר ברגש ובשכל שלא בא ממנו. אנחנו לא מנותקים אלא ההפך, אנחנו נמצאים בשליטה השלמה מהבורא. הוא ממלא אותנו, הוא שורה בנו, הוא מנהל את כל ההסתכלות שלנו, כל מחשבה וכל רצון, "אני הראשון" זה נקרא. והוא רוצה להביא אותנו דרך החיפוש שלנו לכזה מצב שאנחנו בדיוק נתפעל ונגיב על זה בצורה נכונה, שזה נקרא "אני האחרון"2. לכן צריכים להשתדל להגיע לדבקות מהרגע הראשון וכמה שיותר ויותר, עד שמגיעים לדבקות השלמה במצב הנוכחי ככל שניתן.
קריין: 4. אומר בעל הסולם.
"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו"."
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")
שאלה: אמרת שאהבה זה קשר או חיבור ללא גבולות. מה הם אותם הגבולות שיתבטלו ביני לבין חבריי?
אלה הגבולות שהאגו שלנו מפריד בינינו, וכל אחד מרגיש למה הוא צריך לדאוג שכביכול זה נקרא "אני", ולמה אני לא צריך לדאוג, אלא ההיפך ממני שזה נקרא "אחרים". אם אני מבטל את הגבולות האלה ומצרף לעצמי כל מה שנמצא מחוץ לגבולות האלה, כמוני, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", שכמו שאתה אוהב את עצמך כך אתה צריך גם לחבר את האחרים, זה נקרא "אהבה". אהבה זה חיבור ללא גבולות. בזה אתה מגיע לתיקון הכללי של הנשמה ומחזיר אותה לכלי אחד.
קריין: קטע 5. אומר בעל הסולם.
"כשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")
שוב.
"כשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו," זאת אומרת מחוצה לרצון שלו, לרצון לקבל שלו, מהאגו שלו, "אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי."
אחרי הרצון לקבל שלי, מה שלא נמצא ברצון לקבל שלי אלא מחוצה לזה. ומחוצה לרצון לקבל שלי איך אני יכול לאתר מה שנמצא מחוצה לרצון לקבל שלי? מה שנמצא בחברים, פשוט מאוד. זו כל התועלת מזה שאני נמצא עם החברים, מה שנמצא בהם וחשוב להם, ומה שלא נמצא בי ולא חשוב לי, זה דווקא נמצא בנשמה שלי. ומה שחשוב לי, זה נקרא שזה נמצא בגוף שלי, וכך אנחנו צריכים להחליף את הפנימיות לחיצוניות שלנו.
זאת אומרת מה שנמצא בתוך הרצון שלי זה בהמיות, מה שנמצא למעלה מהרצון שלי, בחברים, זו הרוחניות שלי. הרב"ש כותב, "הגשמיות של החבר זו הרוחניות שלך", קראנו את זה.
אז ""נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי." אחר הרצון לקבל של האדם. "ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק"." שדווקא מתוך החלק החיצון של הרצון שלי, אחריו, כשאני משתדל לצאת ולהתכלל עם החברים, שם אני מתחיל לקבל את הרצון הרוחני. "היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו," זאת אומרת מחוצה לתועלת עצמו. "היינו בלי כל התלבשות." זאת אומרת שלא מצפה לשום תגמול.
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")
שאלה: אני מרגיש חוסר חיבור עם העשירייה שלי. איך אוכל לשכנע את הבורא לתת לי את כוח החיבור?
אתה לא צריך לשכנע את הבורא אלא על ידי המעשים שלך, שאתה מראה לו עד כמה אתה מוכן יותר ויותר לעבודה דעל מנת להשפיע. זה נקרא "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", זאת אומרת לבורא יש הרבה יותר רצון ממה שיש לך שאתה תגיע לגמר תיקון. הרבה יותר. והוא מאוד סובל שאתה עדיין נמצא בדרך ונתקע בדרך.
הכול תלוי עד כמה אתה משתדל ומשתדל לאתר את הצעדים הנכונים ולהראות לו בקשר שלך עם החברים שאתה רוצה להתקדם. כל העבודה, כל התועלת, כל הסיכום מהעבודה הנכונה שלך, זה סך הכול עד כמה נפשית אתה רוצה להיות מחובר לחברים.
תלמיד: איך אני מעיר את הלבבות של החברים בעשירייה שלי לחיבור?
הכול ברצון שלך. אם אתה רוצה לחבר אותם בתוך הלב שלך, זה נקרא מה שכותב רב"ש ש"החברים עומדים בתוך ליבי", אז בזה אתה עושה את התיקון. אין יותר תיקון, אלא את כל העולם להכניס לתוך הלב שלי, לתוך הרצון שלי, ואז בזה אני מקבל את כל אור אין סוף שממלא את כל הכלי שלי, ואני הגעתי לדרגת אדם, אדם הראשון.
שאלה: אמרת שרב"ש כותב שהגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי. למה לא הרוחניות של החבר זו הרוחניות שלי?
מאיפה אני יודע מהי הרוחניות של החבר, אני לא צריך לדעת. אם אני מאתר בו רצונות שהם שייכים לקבוצה, למטרה, לחיבור בינינו, אם אני מאתר בו רצונות שהוא רוצה בעצמו משהו שהוא נחוץ, אז את כל הרצונות האלה אני מוכן לבצע במקומו.
תלמיד: אז למה הוא קורא לזה גשמיות, זה כאילו רצונות לרוחניות?
כלפיך זה יהיה לרוחניות, אם אתה משתמש בהם בצורה כזאת.
תלמיד: כולנו רוצים רוחניות, בכלל לא מעניין אותנו גשמיות, אז מה זו הגשמיות של החבר שהיא כל כך חשובה, במיוחד במצבנו שאנחנו ריבועים על המסך?
אתה רוצה לעזור לאחרים? מה אתה עושה כדי שזה יתממש? אם תבדוק מה רוצים החברים, ואתה תעשה לקראת זה פעולות, אז הפעולות שלך יקראו רוחניות, אחרת לא. זה לא לעשות ביקורת על החברים, להשתדל לתמוך בהם, כמה שאפשר להתקשר ולעזור, וכולי וכולי. הכול יכול להיות כאילו דברים גשמיים, אבל בעצם זה רוחניות. ההבדל בין רוחניות לגשמיות שאתה מעביר את זה דרך קשר עם הזולת.
שאלה: אני עדיין לא קולט מה זה רצון גשמי של החבר, איך אני מזהה אותו? זו הרי הרוחניות שלי, אז מה זה?
כל דבר שטוב לחבר ואתה מזהה שהוא רוצה בזה, בשבילך זה יכול להיות כמנוף לרוחניות.
קריין: קטע 6. אומר בעל הסולם.
"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."
(בעל הסולם אגרת ד')
שוב ושוב אנחנו יכולים לקרוא אלפי פסוקים כאלה שמדברים אך ורק על חיבור בין הרצונות של האדם לרצונות של חברים, ואז ברצונות המשותפים האלה, כבר אדם יכול לקבל איזו התקשרות עם הבורא. ברצונות שלו בלבד אף פעם לא יכול, רק בקשר בין הרצונות שלו עם הרצונות הזרים, שהופך אותם לרצון אחד. "תעשה רצונך כרצונו", ככה זה.
שאלה: האם תוכל לתת לי דוגמה שלפיה אוכל לראות או שהיא תראה שהכוונה חשובה יותר מהמעשה. איך אפשר להרגיש או להראות את זה?
זה לא שהכוונה יותר חשובה מהמעשה, אלא הכוונה היא המעשה. רק כוונה יכולה להיות דמיונית לא אמיתית, ויכולה להיות כוונה אמיתית. ואז הכוונה הזאת פועלת כמעשה והיא מעוררת תגובה. ואם היא לא מעוררת תגובה, סימן שזו עדיין כוונה לא שלמה והיא לא מעוררת את הפעולה. אבל כוונה היא המעשה.
לכן אנחנו, המקובלים, בעצם מגיעים למצב שאנחנו פועלים רק בכוונות. רק במחשבה. כמו שכתוב "הכול במחשבה יתבררו". ולא צריכים יותר חוץ ממחשבה. הפעולות הפיזיות שלנו רק נראות לנו כאלו שאנחנו יכולים לבצע בהן משהו. אבל בעצם, לא. רק הכוונה. נטייה מהלב היא נקראת הכוונה ועל ידה אנחנו מפעילים את כל הכוחות העליונים והם כבר משנים את המציאות.
תרשמו שאלות שיש לכם, אנחנו נשאל אחר כך. אנחנו רוצים אותן, רק לא לברוח מהמגמה.
קריין: קטע 7. אומר בעל הסולם.
"בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו."
(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")
ואז יוצא שאם אנחנו משפיעים לכל האנושות, לכולם, חשיבות התיקון, חשיבות החיבור, בעצם בזה אנחנו עושים השפעה ופעולה הכי נכונה בכל המציאות. זה נקרא ביטוי האהבה לזולת, שאנחנו מביאים להם את שיטת התיקון, שיבינו במה תלוי העתיד הטוב שלנו, של כולנו במערכת שאנחנו נמצאים. ששום דבר חוץ מחיבור, אנחנו לא צריכים.
קריין: קטע 8, דגל מחנה אפרים.
"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה."
("דגל מחנה אפרים". פרשת שלח)
אנחנו צריכים להבין שכל העבודה הזאת שאנחנו עושים, היא על גבי זה שמיום ליום בכל חבר וחבר הרצון לקבל שלו גדל, תופח, ולכן זה לא פשוט. אני מתייחס לחבר היום כמו אתמול, וזה לא נכון, אני רואה כאן בריאה חדשה, וגם אני חדש, וכולם כך. זאת אומרת, העשירייה מיום ליום משתנה מאוד בכל האופנים שלה. אני לא יכול להגיד שסתם הרצון לקבל גדל, אלא גדלים כאלה רצונות לעומת כאלו, בספקטרום בכל אחד ובכולם.
זאת אומרת, יש כאן מורכבות גדולה מאוד בשינויים שאנחנו עוברים, ולכן אנחנו צריכים לראות שכל יום, זה באמת יום חדש. ואנחנו צריכים להיות אומנים, איך להתייחס נכון, בצורה עדינה, נכונה לכל מצב ומצב, שהכול בא מחדש. אם אני כך מתייחס למציאות, אז אני כבר מתחיל לכוון את עצמי לכל מיני כיוונים, שבסופו של דבר אני אגלה אחרי כל זה את הבורא.
זה כמו שאנחנו רוצים במיקרוסקופ או בטלסקופ לעשות פוקוס בעדשות, כך אנחנו צריכים לסובב את העדשות האלה, תשע עדשות שאני אחריהן בתוך העשירייה. ואז כשאני משנה ומשנה אותן, העיקר שיהיה חיבור ביניהן, אחידות ביניהן, בין כל העדשות, אז אחרי כל העדשות האלה, אני אראה את הבורא, תוצאה מהחיבור שלי, שזו העתקה מהנשמה שלי שאני הרכבתי אותה נכון על פני יחס יפה לזולת, על מנת להשפיע לזולת. ואז יוצא שהבורא זה "בוא וראה", אני מייצב אותו כל פעם מהיחסים שלי לחברים.
קריין: קטע 9, אומר בעל הסולם.
"הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם. וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'. וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'."
(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אותיות ס"ח-ס"ט)
זאת אומרת, כל מה שיש לנו בינינו, כלי שבור שנשבר ומעביר לנו את כל הצורות האלו, זה אך ורק כדי שאנחנו נשתדל לחבר נכון את כל החלקים האלו ונגיע לצורת הבורא. זאת אומרת, מה אנחנו עושים? אנחנו בעצם אוספים מכל החלקים השבורים של אדם הראשון, כשאנחנו רוצים לצרף אותם נכון, אנחנו אוספים בזה את דמות הבורא. שכל חלק וחלק שאנחנו רוצים לצרף אותו באהבה, בנטייה לאהוב את האחרים, לחיבור עם האחרים בצורה נכונה, אנחנו בזה מגיעים לתכונה הכללית של האהבה הכללית, של החיבור הכללי שזה נקרא בורא, "בוא וראה".
עסקנו בחיבור הזה, בלצרף את החלקים האלה, שכל חלק וחלק זה נשמה פרטית של כל אחד ואחד, שזה חלק אלוה ממעל, ואז מכל החלקים האלה, הרכבנו את הנשמה הכללית שהמהות הפנימית שלה זה הבורא, "בוא וראה", והכול מסתדר פשוט ומתחבר למערכת אחת.
שאלה: לראות טוב את החבר, להרגיש אליו קרוב, זה נקרא להשפיע לו?
להשתדל, להשתדל להשפיע לו, להשתדל כמה שאפשר לצרף אותו יחד לכלי הכללי, להשתדל לראות בכלי המשותף שלנו את צורת הבורא. כי אנחנו לא יכולים לקבל את הבורא, את מהות הבורא אנחנו לא יכולים לקבל, אנחנו יכולים לפענח אותו, לפתוח אותו, להרגיש דרך הכלי שלנו, שהכלי שלנו ידמה לתכונות הבורא, לתכונת ההשפעה.
אנחנו לא יודעים מה זו תכונת ההשפעה, אין לנו את זה, אלא אנחנו מצרפים את תכונות הקבלה שלנו ביחס הדדי זה לזה בצורה כזאת שיוצאת לנו למעלה מתכונות הקבלה שלנו, תכונת ההשפעה, וזה נקרא שאנחנו בונים אותו. לכן הבורא אומר, "עשיתם אותי". כך אנחנו מגיעים לתיקון.
תלמיד: אבל למה זה נקרא להשפיע?
כי בזה אנחנו מעוררים בו הרגשת המילוי, הרגשת השמחה מהבריות שלו. זו העבודה שלנו, בשביל מה אנחנו עושים? כדי לעשות נחת רוח לבורא, ליוצר שלנו.
שאלה: לפי הדוגמה עם העדשות, כשאתה מגלה את המיקוד כלפי החברים, אתה כאילו נופל, נשאב לתוך החברים, אבל זה לכמה חלקי שניה, ואז שוב פעם צריך להתאמץ. כל פעם אני נזרק מהמצב הזה, ולא יכול לקבע אותו. ככה זה צריך להיות? שאתה נכנס, יוצא, לרגעים קטנים, ואין בזה קביעות?
כן, אנחנו כל הזמן צריכים לרוץ אחרי הפוקוס, שאנחנו מייצבים דרך היחסים לחברים את דמות הבורא. אני מתייחס לחברים, וכל פעם אני משתדל לראות דרכם את הבורא, ובצורה כזאת אנחנו יותר ויותר מכוונים לגלות אותו. עד שנגיע למצב, אנחנו לא יודעים מתי, בכל מדרגה ומדרגה אנחנו לא יודעים מתי, אלא במקסימום שאני מסוגל לעשות בכל מצב ומצב שלי, אני מגיע למצבים כאלה שפתאום זה מסתדר, ואני מתחיל לזהות אותו, לזהות את התכונות האלה, לזהות את צורות היחס שלו וכן הלאה. הכול בכמה שאני רוצה בצירוף החברים לראות את הבורא.
החברים לא קיימים, אז אני מתחיל לראות אותם כחלקי הנשמה שלי יותר גבוהים ממני, שהם ט' ראשונות ואני המלכות. ודרך ט' ראשונות, אני מגיע לכתר וכן הלאה. אז אנחנו נדבר מה עוד קורה הלאה. החשוב בשבילנו זה להתחיל את הגישה נכונה, להניע את עצמנו לכיוון הנכון, ממלכות לכתר דרך קשר בינינו.
תלמיד: אם אפשר לדייק, אז אתה מבין שאין לך כוחות, ואתה מתחנן, יורד על הברכיים בפני הבורא שהוא יאפשר לך, וייתן לך להיות בזה יותר ויותר. אבל יחד עם זה, אתה כל הזמן נכנס ויוצא. זה גם בסדר?
הכול נכון ונורמלי והבורא מפקח על זה, אל תדאג, זה לא שהוא זרק אותך אלא הוא נמצא איתך בקשר תמידי. כמו שכותב בעל הסולם, אל תחשוב שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס אלא "אך טוב וחסד ירדפונו". זאת אומרת, הבורא תמיד מתקרב על ידי זה ש"דומה דודי לצבי", שמביא הסתרה, מביא גילוי, מביא הסתרה, מביא גילוי, וכך כמה פעמים ביום או אפילו כמה פעמים בשעה או בדקה, הכול תלוי באדם. אבל אל תחשוב שאתה פתאום זרוק, אין דבר כזה. והעיקר, אנחנו עברנו איתכם הרבה שיעורים במשך השנה האחרונה לפי התוכנית שלנו, לפתח רגש נכון למערכת האלוהית, העליונה, הרוחנית, ועכשיו זה השיעורים החשובים ביותר, כי הם מדברים על החיבור בינינו, איך אנחנו בחיבור בינינו מגלים רוחניות, כי אפשר לגלות אותה אחרת, וזה החלק שהכי הכי קשה לקלוט, הכי קשה, כי הוא הכי מנוגד לאגו שלנו.
וכאן בדרך כלל יש הרבה אנשים שנחלשים ועוזבים, הרבה אנשים שמזלזלים בזה, והם צריכים להבין שזה קורה להם מתוך שהאגו שלהם פועל ודוחה את החלקים האלה בלימוד שאנחנו לומדים. הכול מפני שזה מנוגד לרצון האגואיסטי ביותר.
שאלה: לפי מה שהסברת אנחנו אוספים ומחברים את כל חלקי הנשמה של נשמת אדם הראשון וכך אנחנו מעצבים את הבורא. הבורא למעשה זה לא מה שאנחנו מחברים, זה תכונת ההשפעה, כי דרך החיבור אנחנו משיגים את מהות הבורא. זאת אומרת שבאמצעות התפילה הוא תמיד ממשיך לכוון אותנו, בהיענות התפילה הוא תמיד מכוון אותנו להתפתחות הרצויה שלנו מבלי שהוא ירגיש מה שאנחנו מרגישים כי הוא מחוצה לנו. האם התמונה הזו נכונה?
לא בדיוק. קודם כל הוא מרגיש כל מה שיש בנו, אנחנו נמצאים בו, והוא מכוון אותנו נכון יחד עם כל הכלים שלנו. אתה צריך קצת יותר לתקן את התפיסה שלך, היא כאילו מחלקת את העולם לבורא ואנחנו וכולנו, זה לא נכון, הכול דווקא במכלול אחד.
שאלה: האם צריך להתייחס לכל חבר בצורה ספציפית, ביחס ספציפי או להתייחס לכל חבר אותו דבר?
צריך להתייחס לכל חבר כמו לבורא.
תלמיד: מה זה אומר?
זה אומר מה שהרב"ש כותב, שאחרי כל חבר עומד הבורא. ולפי זה לקבוע את צורות היחסים והכול.
תלמיד: אני מבין שזה תהליך, אז אני צריך לעבוד על ההתייחסות שלי לחברים כך שלכל חבר יהיה אותו יחס, או לכל אחד זה יחס שונה?
ודאי שרק על זה צריך לעבוד, אין לך עוד על מי לעבוד. אם אתה קובע יחס שלך לחברים, אתה קובע התכללות שלך בעשירייה, או בפרצוף רוחני, בנשמה הכללית, שבזה אתה כבר מגלה, בנשמה הכללית הזאת, את כל המדרגות שלה עד גמר התיקון. לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". אין עוד כלל חוץ מלהגיע לחיבור המתגבר, המשתפר.
קריין: קטע עשירי, מאור ושמש.
"כל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק," זאת אומרת הבורא עוד יותר ויותר רוצה להשפיע אליהם, כי הם מפתחים חיסרון נכון לקבלת ההשפעה ממנו. "ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם."
(מאור ושמש. פרשת ויחי)
קריין: 11, אומר הרב"ש.
"עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
גם זה ברור, אבל כשמצרפים את כל הפסוקים האלה אנחנו רואים שיוצא משהו מאוד עוצמתי.
קריין: 12, אומר הרב"ש.
"אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה," כל מי שרוצה לכוון את עצמו לבורא, האדם כביכול לוקח אותם עם הפנייה שלו לבורא "וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."
(הרב"ש. 106. "חורבן דקדושה")
רק בצורה כזאת, כל אחד ואחד מאיתנו יכול לעלות לבורא, אם הוא מתפלל עבור הכלל ונכלל, כולל את עצמו עם הכלל.
קריין: קטע מס' 13, אומר הרב"ש.
"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.
והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'."
(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
זאת אומרת, אם האדם אחרי העבודה שלו, הבירורים שלו, החסרונות שלו, הוא מברר ומפעיל חיסרון לבורא, שהבורא יעזור לאחרים ויקרב אותם ובזה הוא כולו נמצא בחסרונות של האחרים לתיקון, אז הבורא עוזר לו. ודווקא אדם שמבקש בצורה כזאת, הוא עולה איתם יחד והוא מנהל את התיקון.
אבל ודאי שזה בתנאי שהוא נכלל עם החסרונות שלהם, שכואב לו יותר ממה שכואב להם ובצורה כזאת כשדוחף אותם ומעורר את הבורא, אז באמת מגיעים אם כך כולם לתיקונים.
תשמרו את השאלות, אנחנו עכשיו נתחיל לענות עליהן. רק הפסוקים האלה הם מאוד דומים זה לזה ולכן אנחנו יכולים לקרוא אותם יחד.
קריין: קטע מס' 14, אומר הרב"ש.
"ואחר שכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."
(הרב"ש. אגרת ח')
קריין: קטע 15, אומר בעל הסולם.
"והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."
(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")
שאלה: מה ההבדל בין "כל הנבראים" ו"כל כלל ישראל"?
"כל כלל ישראל" זה קודם, כל אלו שמשתוקקים לבורא הם נקראים "כלל", ישר-אל, ישראל. נגיד בני ברוך העולמי, אתם כולכם נקראים "כלל ישראל", אלו שהבורא מעורר אותם אליו. ו"כל הנבראים" זה היתר, שעוד לא הגיעו לזה שהם שמשתוקקים לבוא לחיבור עם הבורא.
שאלה: בזמן האחרון אני שומע את המשפט שהרב"ש אומר, "ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים." מה המושג הזה "גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי"?
מתוך זה שאני עובד לעזור לחברים ולתמוך בהם כמה שאפשר, אז על ידי זה אני מתקן את הרצון שלי ונכלל בהם.
זה עניין התיקון, עד כמה אני מעביר את החומר, ההפצה נגיד, החיבור לאחרים, אומנם אני בעצמי כביכול לא מעוניין בזה, אבל זה פועל עלי גם כן, ובסופו של דבר אני מעביר דרכי את המאור והוא משנה אותי וגם אני רוצה, אפילו שקודם לא רציתי, מ"שלא לשמה מגיעים לשמה".
תלמיד: אמרת שצריך להתכלל בחסרונות שלהם, איך בכלל אפשר לחשוב מה זה החסרונות של החבר, מאיפה אני יודע מה החסרונות שלו?
בכללות אתה יודע, שהחברים האלה הם רוצים להשיג את הבורא, אז אתה פועל לכיוון הזה, כי בעצם גם אתה רוצה בזה.
שאלה: לפי שהרוחניות מתגלה מחוץ אלי, איך נכון להתייחס למצב, שאתמול אחד החברים אמר דברים באופן כללי שפגעו בי, הרגשתי שאני מתמלא בכעס ושנאה כלפיו?
יש לך עכשיו עבודה, לעבוד על עצמך כדי לאהוב אותו ולהראות לו שדווקא אתה אוהב אותו.
שאלה: אנחנו אומרים שצריכים להיות יותר רגישים לכל מצב, אבל ככל שעובר הזמן, אני מרגיש פחות רגיש למצבים שלי, ולא מגיע להתעוררות יומית, לפעמים זה הרבה ימים בין לבין. איך שוברים את המעגל הזה?
רק על ידי חיבור עם העשירייה. אתה מגיע לשיעור ואתה מגיע עוד פעמיים ביום להתקשר אליהם, ואתם קוראים מאמרים, או חוזרים על הנושא של השיעור וכך תתקדם. אם אתה לבד אתה אבוד. על זה כתוב, "או חברותא או מיתותא"3, או חברה או מיתה.
תלמיד: מה אתה ממליץ לקרוא כשאתה מתעורר בבוקר?
לפעמים אני קורא משהו, אבל לפעמים לא. אני רוצה לדעת מה אני רוצה, מה אני חושב, מה הבהמה שלי שהתעוררה עכשיו יכולה לחשוב, לרצות, ולפי זה גם בודק את עצמי. אבל זה כמה דקות ראשונות. אבל אחר כך אני משתדל כבר להביא את עצמי מהמצב הבהמי למצב האנושי, שאני מתעורר ומתחיל לייצב את החשיבות שלי לפנות לבורא. אם כן, אז לאמצעים לזה, לעשירייה, ואם כן אז דרך חומר הלימוד, וככה זה.
שאלה: השורה האחרונה בציטוט מספר 14, "ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי". האם יש הבדל בין "מתבטל" ל"נבלע ונכלל", ומהו אותו האני?
מתבטל זה לעשות צמצום על הרצון, ונבלע זה להתבטל בתוך הרצונות האחרים, לתמוך בכל אחד ואחד. זאת אומרת צמצום ופעולה אקטיבית בלהתחבר.
שאלה: באגרת ח' הרב"ש מתאר, ככל הנראה מצב העתידי שאליו אנחנו חייבים להגיע. מה אותה התלבשות האהבה שאנחנו צריכים לקבל, להשיג, כדי להרגיש את המצב המיוחד שרב"ש מתאר?
העבודה על החיבור לאט, לאט מביאה אותנו לחיבורים כאלו שנקראים "התכללות ואהבה". זה מגיע מעצמו, אנחנו לא יודעים בדיוק. אנחנו לא יודעים מה המצבים שצריכים לעבור, רק מדברים עליהם. אז פשוט להתכלל יותר ויותר.
שאלה: מה זה צורת הבורא ואיך הוא יתגלה בעשירייה?
דמות הבורא מתגלה בתוך העשירייה. בתוך המנגנון שאנחנו בונים, כמו שאנחנו נגיד בונים מקלט רדיו ומה שנכנס בתוך המקלט ומחייה אותו, זאת אומרת נותן לו גל שמגיע למקלט ומתלבש בתוך המקלט, אז אנחנו יכולים דרך המקלט לתפוס אותו. אז יש לנו כלי שנקרא "נשמה", יש אור עליון שמתלבש בה, לפי השתוות הצורה, עד כמה המקלט מתאים לאותו הגל, ואנחנו, המלכות שעומדת אחרי הכול ויכולה ליהנות ממה שנעשה.
שאלה: איך נוכל ליישב בשכל ובהיגיון, את הקשר שנשיג מעל הדעת ובזה לעלות מעל השבירה בינינו?
דווקא בלמעלה מהדעת. מגיע האור העליון ונותן לנו כוח השפעה, על ידי כוח ההשפעה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל, גם עכשיו אנחנו לפעמים מרגישים שיש בנו כאלה רצונות שהם למעלה מהאגו שלנו, רצונות לחיבור, וכן הלאה. זה הכול על ידי האור העליון.
שאלה: אם אני רואה שיש משהו שמפריע לחבר להתקדם, איך אני יכול לייחס את זה לקלקולים שלי כדי לברר?
אתה חייב לברר עם החברים, לתקן אותם, כי בזה אתה מתקן את עצמך. כי אם אתה מזהה בהם משהו, לא חשוב מה, איזה ליקויים, הליקויים האלה הם שלך, ולא שלהם. לכן עד שנתקן את כל הקלקולים שנראים לי, כל אחד ואחד, אי אפשר לדבר על התיקון הכללי. גמר התיקון.
תלמיד: הוא כותב כאן, "אחרי שהשגתי את התלבשות הרע". מה זה התלבשות?
כשהוא הגיע לחיבור כזה עם החברים, שהם ממש מתחברים כגוף אחד, רצון אחד, נטייה אחת, כוונה אחת, מטרה אחת. זה נקרא שנמצאים בקשר האהבה.
שאלה: האם נכון לומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה למעשה ואהבת את הבורא כמו את עצמך, ולעשות הכול עבורו כמו שאתה עושה עבור עצמך?
נכון. בסופו של דבר אם אנחנו מבצעים את זה בצורה השלימה, אז הכול אותו דבר. זה נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה", זאת אומרת ישראל והתורה, כל האור העליון, והבורא, האור הכללי, הכול אותו דבר. זה לא מתחלק. זה מתחלק רק כלפינו עד שאנחנו משיגים את הצורה האמיתית השלימה.
שאלה: רוצה להביע המון התפעלות מהקטע הזה של רב"ש. על הקטע כשכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, איזה אומץ, איזה פתיחות להראות את המצב הפנימי שלו, פשוט ממש מעורר התפעלות.
נשתדל להרגיש מה שיש לך בלב.
שאלה: אם אני מתעורר מבולבל וריק, ואני לא מצליח בזמן ההכנה לשיעור להתכלל בחברים, החמור שלי לא משחרר, הרצונות הבהמיים מתגברים, אז התפילה לא יוצאת מעומק הלב. מה לעשות במצב הזה?
להצטער, מצד אחד. מצד שני זה לימוד טוב, שאתה רואה מי אתה. ולהתכלל בחברה, שתשפיע עליך כמה שאפשר יותר ותעלה אותך ממצב הבהמה שאתה נמצא בו. זה טוב.
שאלה: מה זה חיבור מתגבר?
חיבור הגודל, שמתגבר על כל ההפרעות ולכן יש חיבור יתר.
שאלה: יש הרגשה של פער, של ניתוק בעבודה בין שהאדם תופס ומקבל את הדברים נכון, ובין האופן שהוא מסוגל לבטא את עצמו נכון. איך לקרב בין שני הדברים האלה?
רק להמשיך וזה יתקרב. רק להמשיך, אבל זה נורמאלי.
שאלה: לגבי הרצונות של החברים, איך אני יכול לדעת מה חסר לחברים, האם הם צריכים להגיד לי את זה, או שאני צריך לנחש את זה לבד?
אין על זה שום תשובה ברורה. אתה צריך להרגיש בלב מה חסר להם, במה אתה יכול לעזור להם, איך לתמוך בהם וההיפך. וכך על ידי התכללות, לאט לאט, מתחילים להרגיש מה שיש בלב של כל אחד. ככה זה.
שאלה: אני מנסה להרגיש בלב כל חבר, אבל איך אז אני מפקס את העדשות לכיוון הלבבות של החברים, מה זה אומר?
שאתה רוצה לכוון את כולם לבורא ואז אתה מצטרף לכולם, ורוצה דרכם להגיע לבורא ורוצה שהם יהיו מכוונים כך לבורא. שקרן הראייה שלך תעבור דרך כל החברים לבורא.
שאלה: האם אני צריך לסובב, לכוון את הפוקוס?
אתה שואל יפה. אתה צריך לסובב את הרצונות שלך כך שהם יכוונו כל אחד ואחד מהחברים לבורא, שהמלכות, רק מלכות יכולה להשתנות, כל שבע או תשע הספירות, לא חשוב איך אנחנו אומרים, כל הספירות הקודמות בין מלכות לכתר הן לא משתנות, אלא מלכות, היא משנה אותן. לכן אתה שנמצא למטה, אתה צריך לגרום לפוקוס שכך אתה מכוון אותם לבורא. רק ברצון שלך, כל החברים נמצאים בתוכך, אתה מתאר אותם בתוך התכונות שלך ולכן כך העבודה, היא כולה שלך.
ואחר כך אתה תראה עד כמה אין חברים, זה הכול שלך, אתה. אתה. רק כך אנחנו צריכים לראות את הדברים ולקבל את המציאות, לתפוס את המציאות בצורה כזאת שנראה לנו שיש הרבה אנשים והרבה ניגודים כאלה, ומפריעים, ובעד כל מיני דברים. אבל זה הכול אך ורק כדי שאנחנו נוכל לכוון את המלכות שלנו דרך כל מיני הפרעות שבה, כי רק במלכות הייתה השבירה, כדי לסדר אותה בצורה נכונה שיהיה קשר ממלכות לכתר, לבורא. כך זה יקרה.
שאלה: יוצא כביכול שאני צריך לעשות פעולה אקטיבית כלפי אותן עדשות שמכוונות לחברים. אז איך לכוון אותם זה לזה, אתה אומר שאני צריך לשנות את עצמי?
היחס שלך לחברים כדי להיות דוגמה ככוח העוזר, הכוח התומך, זה מה שמכוון אותם לבורא.
שאלה: רב"ש כותב "ונדמה לי שחבריי עומדים בתוך ליבי", מה הכוונה "נדמה לי"?
שככה אני מרגיש, שלא נדמה לי עם סימן שאלה, אלא מרגיש אני שהם עומדים בתוך ליבי.
שאלה: ובמה תלויה ההרגשה הזו?
בתשומת לב קודם כל. קודם כל תשומת לב, איך אנחנו רוצים שזה יקרה. שכל החברים הם עומדים בתוך ליבי ואני יחד איתם פועל ומטפל בהם בהכול, כדי שסך הכול אנחנו נהיה מחוברים ומכוונים לכוח עליון, ש"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב" מטפל בנו, ואנחנו רוצים להחזיר לו את כל הטוב הזה, וכך להיות מחוברים.
שאלה: כשאנחנו מתחבאים מאחורי מילים של רב, חברים, ספרים, מה זה אומר?
שעדיין אתה לא נמצא בייצוב הנכון כלפי חברים וכלפי הבורא.
תלמיד: אנחנו רוצים לעדכן לגבי חג שבועות שחל בתאריך 16.05, בעבר נהגנו להתכנס ביחד לשיעור לילי אבל השנה אנחנו מעדכנים כבר עכשיו, שהשיעור באותו יום יתקיים בין השעות שלוש עד שש כמו בשיעור הבוקר הרגיל, והחומר הנלמד באותו שיעור יהיה תוכן השיעור של ליל שבועות.
אני רוצה להוסיף לזה. בדרך כלל היינו מקיימים את ליל שבועות, כמו שזה נהוג, בחצות הלילה, לקרוא את מה ששייך לשבועות, לקבלת התורה, שזה חלקים מהזוהר שנקרא "לילה דכלה", לילה של כלה, של מלכות, שהיא נכנסת לקשר עם הבורא. זאת אומרת שכל הנבראים באים לקשר על הבורא על ידי תורה. תורה זה אמצעי, זה אותו האור העליון שמטפל בנו, מתקן אותנו ומקשר אותנו עם הכוח העליון, הקשר בין מלכות לכתר, כל אותו האור נקרא תורה.
אז בדרך כלל אנחנו למדנו את מאמר לילה של כלה סביב שעת חצות הלילה, אבל החלטנו שיותר נוח לנו לכולנו, לא לבלבל את כול הכלי העולמי שלנו אלא לעשות את זה בשיעור בוקר.
(סוף השיעור)