סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 12.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות" – חלק א'
כל המדרגות הרוחניות שלנו, שבהן אנחנו רוצים להיכנס ולפסוע עד שמגיעים למטרת הבריאה, הן נמדדות במידת הערבות שיש בין החברים. כי לפי המידה הזאת יש לנו את חוזק הכלי, עוצמת הכלי, ולפי הכלי מתגלה בו אז האור שנמצא בדבקות עם הכלי. וכך אנחנו מגיעים למטרת הבריאה ודבקות עם הבורא. לכן הכול תלוי בקיום הערבות, בעוצמת הערבות, שעל ידם אנחנו כבר מתקנים את הרצון לקבל שלנו. כמו שכתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שאף אחד מאיתנו לא יודע, ובטוח שלא יודע ושלא יכול להתקיים נכון אם לא הגיע עדיין לערבות הראשונה אפילו.
לכן עד אז ודאי שאדם "תועה בשדה" מה שנקרא, במקרה הטוב כשהוא מחפש את הערבות. או שנמצא עוד לפני זה, עוד לפני כניסה ל"שדה אשר ברכו ה'", ששם הוא מוצא את הערבות בינו לחברים וכך מוצא את הכלי שלו, השכינה.
אז בואו נראה איך בכל זאת אנחנו מגיעים לתנאי הזה, לקשר הזה, למציאת כוח חדש, רצון חדש. אנחנו בהחלט יכולים כבר להתחיל להרגיש את כל המציאות דרך הכלי החדש, דרך הערבות, לא מתוך הרצון לקבל האישי, אלא דרך כלי הקבלה שנמצא בשיתוף בין כולם.
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מן המקורות בנושא הערבות, נמשיך בקטע מס' 14, מתוך רב"ש ג', מאמר "ברח דודי".
"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."
(רב"ש - ג'. מאמר 217 " ברח דודי")
העבודה שלנו בעצם בפשטות יכולה להיות מתוארת כמאמץ לחיבור, בדיקה שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו להשיג, גילוי החיסרון הזה ותפילה. המאמץ לחיבור צריך להיות משותף, אחרת זה לא יהיה מאמץ. כל דבר ברוחניות הוא רק בצורה הדדית, לפחות בין שניים, ואם זאת קבוצה אז ודאי שגם התוצאה היא יותר ברורה ויותר מהירה, גילוי החיסרון הוא יותר בולט. ואז החיסרון הוא כזה שאנשים לא בורחים מהעבודה הזאת, אלא מחזיקים זה את זה ומתחילים לארגן את התפילה.
כשהחיסרון נעשה משותף, שממנו כמו שלמדנו דווקא דרך הקבוצה, דרך הקהל, כל אחד מבצע את הפעולה כשליח ציבור, ואז יש לנו פנייה לבורא, ודאי שעל התפילה, על הפנייה הזאת אם היא מסודרת נכון אנחנו מקבלים תשובה. למה היא מסודרת נכון? כי היא אותו הכלי שבו יכול להאיר האור. אין כאן תנאים שמיותרים במשהו, שיכולים להיות בלעדיהם, ולכן גילוי החיסרון לחיבור בצורה השלמה, זה התנאי לקבלת התשובה על הפנייה לבורא ולהמשך העבודה הנכונה.
לכן אנחנו צריכים לרכז את העבודה שלנו קודם כל על הנטייה לחיבור, להשתדל להתחבר, לראות עד כמה שלא יכולים, להבין מראש שאנחנו גם כן לא יכולים כמו שכתוב, מקובלים לא מסתירים שאנחנו לא מסוגלים, אלא גילוי החיסרון הוא המטרה בשלב הזה. ולכן אנחנו רוצים להתחבר כדי לגלות את החיסרון הנכון. זה שלא מצליחים, זה שאנחנו בטוחים שלא נצליח, "אין חכם כבעל ניסיון", אנחנו לא יכולים להגיד את זה מראש. אלא אחרי שמנסים, משתדלים בכל הכוח יחד כולם, מגלים שלא מסוגלים. ואז שמחים בזה שסוף סוף מצאנו את החיסרון הנכון, שהבורא מסדר את זה, זאת שבירה שהוא הכין. ואנחנו צריכים להכין מצידנו את הייאוש שלא מסוגלים לתקן את זה, ואז להעלות לו את הטענה. והוא הכין לנו את המצב שאנחנו נגיע לייאוש ולטענה למה לא מסוגלים להתחבר ושהוא יתקן, כבר בזה יש את הפנייה הראשונה הנכונה לבורא. ואז הוא מתחיל לעבוד איתנו.
זאת אומרת, הפעולה הראשונה שלנו זאת העלאת מ"ן על החיבור. ואז מתחילים להיכנס לקשר כבר עם הבורא, עד שהדדיות הזאת מתחילה לגלות אותו כשהוא מתחיל לפעול בנו, כדי לסדר את הכלים. כל אחד יתחיל להרגיש עד כמה שמיום ליום ואפילו בתוך היום יש לו שינויים פנימיים כאלו, שהבורא מסדר לו ראייה אחרת, מחשבה אחרת, מצב רוח מסוים, יחס מסוים לכל הדברים. הוא יתחיל לראות שההסתכלות שלו, תפיסת המציאות שלו משתנה, ממש יש שם איזה שינויים פנימיים כאלו, שהוא רואה כמה שזה קורה ממש משעה לשעה.
מה שאין כן עכשיו, אם יש לנו שינויים אז הם יכולים להיות פעם בכמה חודשים, וגם כאלו לא מהותיים. לכן המטרה הקרובה שלנו היא לגלות חיסרון באי היכולת שלנו להתחבר. אבל זה יכול להיות רק בתנאי שבאמת מנסים בכל הכוח. ולא חשוב לנו שאנחנו מראש יודעים שאנחנו לא נצליח. כי לגלות שלא מצליחים אפשר רק על ידי זה שמשתדלים להצליח. אין כאן איזו רמאות מצד הבורא או מצידנו בכל העניין הזה.
זה כמו שילד שמשתדל משתדל להרכיב משהו, לעשות משהו ומזיע עד שמתפרץ בבכי ולא יודע, ואז הוא מוכן. יכול להיות שהוא בא לבקש ויכול להיות שלא, אבל הוא חייב להגיע לייאוש. הייאוש הזה מגלה חיסרון, ובלי החיסרון הזה הוא לא יוכל לקבל את התשובה, לא יוכל להבין את התגובה. לכן החיסרון לחיבור הוא כלי לקבלת אור החיבור.
שאלה: "מה הוא רחום אף אתה רחום", ומה הקשר לחיבור?
שכמו שהבורא עושה הכול למען הנבראים, ולא יכול לעשות מהם נבראים אלא על ידי כל המצבים שברא בהם בהכרחיות, רצון לקבל, סבל, ייאוש, שנות חיפוש, מלחמות, בעיות, כל מה שאנחנו עוברים, תתאר לעצמך שמתוך אהבה חלוטה הוא חייב לבנות כזה כלי. שדרך הסבל העצום, אריכות הזמן וכל מה שיש, אנחנו צריכים לעבור.
כשאנחנו מגלים שזה לא אנחנו סובלים אלא זה הבורא סובל, אז אנחנו מתחילים להבין מהי אהבה. עוד נדבר על זה פעם, שכלי לגילוי אהבת הבורא אלינו זה דווקא גילוי הסבל שלו. עד כמה שהוא עוצר את עצמו, עד כמה שהופך את עצמו לא להשפיע את האור אלא חושך, כדי לבנות לנו את הכלים לאור.
תלמיד: מי יכול להיות רחמן כמוהו, אני יכול להיות רחום כמו הבורא?
אנחנו חייבים להגיע לכל התכונות שלו כמו שהוא מציג לנו. אנחנו לא יכולים להשיג את תכונותיו בלי שאנחנו בעצמנו נכללים מהן, בונים אותן בתוכנו, רק מתוך זה לפי חוק השתוות הצורה. לכן אנחנו חייבים לעבור את כל אותם התנאים, שאנחנו כך מתייחסים לזולת כמו שהבורא מתייחס אלינו. ואז אנחנו מתוך זה מתחילים להבין מהי האהבה שלו, מהי ההשתתפות שלו, עד כמה שהדאגה שלו עלינו היא גדולה, רק מתוך זה.
הצורה העגולה הזאת, הסגורה, היא עד כדי כך שלמה שאי אפשר להסביר אותה. מפני שסוף, התחלה, אמצע ובכלל כל הקצוות, כל התכונות וכל הפעולות, כולם קשורים זה לזה. לכן קשה לקחת דבר אחד, הבחנה אחת ולהבליט אותה.
שאלה: מה זאת אומרת, שלא יבואו לבית הכנס מקצתם מקצתם1, אלא בבת אחת?
שכולם צריכים להתנפל על חיפוש הכלי הרוחני ולהשתדל להוסיף בו, כל אחד ואחד, כמה שאפשר בכל הכוח שיש לו.
תלמיד: למה הוא מתכוון שהוא אומר, בבת אחת ולא מקצתם, מקצתם?
שכל אחד דואג בכמה שהוא מסוגל לבניית הכלי המשותף, החיסרון המשותף. כי רק חיסרון משותף אנחנו יכולים להעלות לבורא.
תלמיד: אמרת, "צריך רצון נכון לחיבור, תפילה נכונה, שכל אחד יהיה שליח ציבור", מה זה רצון נכון?
אי אפשר להסביר זאת, כי זה חיסרון שמגיע מתוך הכלי. כשאני רעב, אני לא יכול להסביר מה זה. אני יודע שאני סובל ולסבל שלי יש סימן מיוחד, עוצמה מיוחדת, הבעה מסוימת. אני לא יכול להסביר לך מה זה, אם אתה אף פעם לא סבלת מזה. אין דבר כזה להעביר מאחד לשני חיסרון, אלא רק בעל ניסיון שנמצא בחיסרון יודע. לכן זה עניין של הכלי, כי בלי שאנחנו בעצמנו נשיג את הכלי אנחנו לא נוכל לפנות לבורא שיעשה עימנו אילו פעולות ומילוי.
תלמיד: אנחנו יכולים לעזור אחד לשני ברצון הנכון?
בדוגמה חיצונה בלבד, כי לכל אחד ואחד יש כלי מיוחד משלו, ובזה אף אחד לא יכול להתעבר בשני.
תלמיד: האם כל אחד משלים את השני ברצון הזה?
כל אחד משלים את השני בזה שנותן לו דוגמה ומתפלל עבורו. בינתיים זו תפילה ודוגמה חיצונה, אחר כך שיהיה כבר משהו משותף, אנחנו נוכל לגלות גם בעשירייה, במבנה הפרצוף, איך כל אחד יכול להיות כמלכות כלפי האחרים.
שאלה: מה זה נקרא "פחות מעשר זה לא עובד"?
אתה צריך ללמוד על ארבע בחינות דאור ישר איך הן מתחלקות לעשר במקום חמש, כתר לא נמצא בחשבון כי הוא נקודת הבורא בתוך הכלי, ואיך מתוך הכתר יוצאות תשע תחתונות, בעצם שמונה ובונות את האחרון, את התשיעי, ומהכתר זה העשירי, כי רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לכלי הנכון, לחיסרון הנכון.
אם מהמשפיע עוברות ההשפעות שלו דרך הרצון לקבל שיצא ממנו עד שהרצון לקבל מתנתק מהמשפיע והופך להיות המושפע, הנברא, אז צריכים לעבור באמצע, בין כתר למלכות, שמונה הבחנות. ללא זה מלכות לא תוכל להתייצב כמלכות. מה זה מלכות? שליטת הרצון לקבל, בלבד. כך אנחנו לומדים.
תלמיד: אנחנו מדברים על עשרה חברים?
אנחנו מדברים על עשרה, זאת הקבוצה השלמה, לא יותר מזה ורצוי לא פחות מזה. כמו שכותב רב"ש, צריכים להשתדל שיהיו עשרה. אבל אפילו פחות מעשרה, אפילו עוד אחד חוץ ממך שיהיה לך חבר, גם תוכל לעבוד איתו. אבל יותר קרוב לצורה האמיתית זה עשר.
תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו צריכים לבקש יחד?
אתם צריכים להגיע למצב שאתם עובדים על מטרה אחת, שאתם נכללים בחיסרון אחד. לא שהוא אותו דבר, אלא כל אחד משלו. אתם נכנסים למסעדה, כולם רעבים, מזמינים לפי התפריט מה שאפשר לכל אחד ואחד, אבל כולם מזמינים, כולם רוצים ליהנות ממנה. אני לא יכול להסביר לך מהו הכלי שלי, אני בעצמי לא יודע בדיוק מה זה. כי הכלי שלי הוא אחוריים של האור, אני לא יודע בדיוק, משיגים זאת רק מתוך דבקות. ולכן כל אחד צועק מתוך מצפוני לבו מה שנקרא, מתוך פנימיות לבו, אבל כל אחד צריך להביא את החיסרון הזה.
תלמיד: לפעמים אנחנו רואים שחבר בעלייה, וחבר אחר בירידה.
לא עלינו לדון בזה, אלא מתוך מה שיש לנו כך לבצע, כל אחד במצב שלו. אנחנו אפילו לא יודעים באיזה מצבים אנחנו נמצאים, מה זה עליות, ירידות, לא חשוב, העיקר בשבילנו זה להשתתף יחד. באים למסעדה, אני מזמין רק לפתן, השני רוצה דווקא מרק, השלישי גפילטע פיש, וככה כל אחד ואחד, וזה לא חשוב, אבל כולם משתתפים. גם בספירות באותו פרצוף כמו שאנחנו רואים, עד כמה שהטבע של כל ספירה, כל בחינה, שונה, כל הספירות האלה הפוכות. כי כל פעם שהאור בונה את הספירות זה יש לו היפוך, "פליפ-פלופ" כזה.
שאלה: מצב ההשתדלות להתחבר נמשך המון שנים.
השתדלות להתחבר נמשך המון שנים? אני לא חושב.
תלמיד: אנחנו כל הזמן עושים פעולות בשביל להגיע לחיבור.
אני לא כל כך בטוח שאתם מנסים להתחבר. אתם עושים פעולות חיצוניות, מישהו מחליט ואתם מבצעים פעולות חיצוניות, אין דחף מתוך האדם להגיע לחיבור או לפחות לגלות שהוא לא מסוגל לחיבור. ישנם אנשים שאומרים, "זהו, זה לא בשבילי" ויוצאים. הם לא מבינים שדווקא הגילוי הזה שהם לא מסוגלים זה גילוי טוב, זה דווקא גילוי רוחני. אם אדם לא יכול, לא רוצה, לא מסוגל, דווקא עם זה ממשיכים. והם ההפך, בורחים. ומי נשאר, אלו שלא ניסו עד הסוף כדי להגיע למצב שאני לא מסוגל ולהתייאש סופית.
תלמיד: מתי נגיע למצב ייאוש כזה?
מתי שאתם תעשו מאמץ נכון. פעולות פיזיות על פני השטח אתם עושים הרבה, אפשר עוד להוסיף משהו, אבל אתם עושים. הבעיה היא שאין בזה מאמץ פנימי, הוא תלוי בזה שאתם שומעים זאת כביכול כפקודה ממני. אז אין מה לעשות, כאילו הגננת מחייבת אותנו, אז נעשה. אין כאן מאמץ מתוך הלב, וזה לא יכול להיות, אלא אם כן "איש את רעהו יעזורו", שאתם דוגמה אחד לשני. לא שאתם בורחים מפעולה משותפת, אלא שאתם נמצאים בה ולוחצים ונותנים ממש את כל הכוח לזה.
קריין: ציטוט מס' 15, מתוך "אהבת שלום"
"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע, וע"כ הוא נענה תחילה, כיוון שעל ידו הוא עובר ההשפעה. ובזה יובן "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך."
(ר' מנחם מנדל מסאסוב. אהבת שלום)
קריין: שוב.
"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע, וע"כ הוא נענה תחילה, כיוון שעל ידו הוא עובר ההשפעה. ובזה יובן "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך."
(ר' מנחם מנדל מסאסוב. אהבת שלום)
זה גם מה שחסר לנו, שכל אחד ייתן דוגמה לשני עד כמה הוא דואג, עד כמה הוא הולך לקראתו כדי להתחבר עימו וליצור קשר כזה שביניהם יכול להיות מקום לגילוי הבורא. תנסו לעשות את זה במשך היום, אל תתנו לאגו להכניס אתכם שוב לתוך עצמכם כך, שאתם דואגים, "מתי אני". מתי אני זו לא הבעיה, זה שבירה, זה חורבן.
אנחנו צריכים להבין, אין לנו ברירה, אנחנו צריכים כאן לעלות למעלה מהטבע, כאילו יש גדר ביני לבין החבר ואני חייב לקפוץ מעליו, אני חייב להגיע אליו, אני חייב לעבוד בו להשקיע בו את הכוחות שלי. יש כאן בעיה פסיכולוגית בלבד, אין כאן שום בעיה אחרת. ברגע שאדם משכנע את עצמו לעשות כך, הוא יעשה זאת בתמיכת החברה.
שאלה: אם אני אוהב מישהו אז אין לי בעיה להתפלל בשבילו, על החברים אין לי בעיה להתפלל. אבל אם אני לא סובל אותו, איך אני יכול להתפלל בשבילו? מה זה הסרט הזה? איך אני יכול להתפלל עבור מישהו שאני לא אוהב?
כאן לא מדובר במי שאתה אוהב או לא אוהב לפי פקודת הבטן והשכל שלך, לפי מה שכדאי לך, לפי ההרגשה שלך, זאת אומרת לפי הלב או המוח, אלא כאן מדובר על פקודה שהבורא נותן לך, שהוא מביא אותך לקבוצה ואומר, "קח לך". לא שואלים [אותך] אם אתה רוצה, אלא אם אתה לא רוצה, אז אתה חוזר לחיים הבהמיים שלך, וסובל שם עד שאתה בכל זאת נגרר עוד פעם לכאן וזהו, זה מה שיש.
זו לא חכמה לעבוד על אהבה מתוך הלב. זה מתוך האגו שלך, זו עבודת פרעה. לעבוד נגד הפרעה, נגד האגו זאת עבודת ה'. אז צריכים להחליט, איך אנחנו מקבלים את זה. ודאי שאנחנו לא מסוגלים, וזה עשוי בכוונה כך כדי שנגיע לדבקות בבורא, כי אם היינו מסוגלים, לא היינו זקוקים לבורא, לעזרה שלו, לפעולה שלו, למילוי שלו, לתכונות שלו. לא היינו זקוקים, לא היינו רוכשים את הטבע שלו, ולא היינו מגיעים לדבקות, שהיא המטרה.
לכן כל העבודה שלנו היא בצורה הפוכה, שאנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע, וזה רק בתמיכה הדדית. תגידו לי אתם, מה השגתם במשך אתמול? הכול נגמר בישיבת החברים ועוד חוץ מזה, מה השגתם במשך יום האתמול? האם אתם יכולים להגיד שהשגתם משהו ממשי, איזה הבחנות חדשות לעומת שלשום? שאלה.
קריין: ציטוט מספר 16 מתוך רב"ש ב', אגרת כ"ד.
"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."
(רב"ש - ב'. אגרת כ"ד)
אם לא היה חושך לא היינו מרגישים את האור. לכן החושך והאור חייבים להיות שווים וקשורים זה לזה בהפכיות, באחוריים זה לזה, אחרת לא היינו יכולים להבדיל במציאות בעצמנו בכלום, לא היינו קיימים, כי כל הקיום שלנו הוא בהבדל בין האור לחושך.
לכן כתוב "יוצר אור ובורא חושך", שהחושך זו בריאה מיוחדת כדי להבדיל אותה מהאור. ולכן אנחנו צריכים להתייחס למצבים של חושך יותר טוב מאשר למצבים של אור. למה יותר טוב? כי מתוך הבהמה שלנו אנחנו לא רוצים אותם, ולכן צריכים להשתוקק אליהם עוד יותר מאשר משתוקקים אל האור.
"יותר" הכוונה היא שאני לא משתוקק מתוך זה שטוב לי, ולא מזה שרע לי, כאילו שאני אוהב את הייסורים, ישנם כאלה שנהנים מייסורים, אלא אני מכבד את החושך מתוך מטרת הבריאה, כי דווקא בו אני מבדיל את האור מהחושך, ויכול להיות דבוק בו מתוך החושך.
לכן במשך היום כשאנחנו נמצאים בכל מיני מצבים, אנחנו צריכים לכבד, ולקבל את החושך, כל מיני מצבים רעים, כביכול רעים, כי הם באים כדי שעל פניהם נוכל להבדיל את האור. האור נקרא תכונת ההשפעה, היחס היפה לחבר, מפני שאני והוא נמשכים למטרה אחת ולא משום צורה אחרת או רווח אחר, [רק] מפני שאנחנו חברים בדרך. לכן החושך בשבילי הוא אותו הבסיס, אותו היסוד, אותו הרקע שעל פניו אני רואה את האור, הדבקות, החיבור, הבורא. אני מבדיל, מכיר, ויכול לגלות ולאתר את כל האופנים של הבורא רק על פני כמה שיש לי אופנים בחושך.
לכן אנחנו צריכים לעבור את כל המצבים ההפוכים מהאור שזה נקרא "חושך". הם הפוכים מהאור ויורדים אלינו בדיוק בצורה כזאת. ואם האדם מנוסה, הוא כבר יודע מתוך החושך שהוא עובר, איזה אור מגיע אליו והוא מקבל ועוד מעט יאיר לו והוא ייהנה מאורו, דווקא מתוך החושך, ואז הוא מברך על החושך כמו על האור. זה הכלי ההכרחי מצד הנברא לגילוי הבורא. והכלי הזה הוא, שאני לא רוצה להשתתף בכלום עם האחרים, לא רוצה לזוז, נמאס לי, אני ואני, כל זה רק תחילת הכלי לחושך, ההתחלה.
אם האדם לא מתגבר, אם האדם לא עובר את זה, אלא נכלל ולא מתגבר, אז הוא לא אדם אלא נשאר כבהמה.
קריין: מתוך "זוהר לעם", פרשת תצווה 86 "כי אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו.
וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה."2
תסתכלו על עצמכם, עד כמה שאתם עכשיו נמשכים לפי הטבע שלכם. יושבים, חצי נרדמים, שידבר, שיהיה ככה. עד כמה שאתם לא רוצים להתרומם ולהיכנס למאבק עם העצלות הזאת, עם הרגילות הזאת. להמשיך הרבה מילים, לא ייצא מזה כלום.
קריין: מתוך "זוהר לעם" בראשית א' 159. "ולפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג.
שנאמר כמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא לו שמעון ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה."
אפשר לדבר על זה הרבה, אבל חסרה הערבות שכל אחד יעורר את השני, שכל אחד ייתן דוגמה לשני. ממי אתמול קבלתי דוגמאות במשך היום? למי השפעתי אתמול בדוגמה במשך היום? ממי קבלתי גדלות המטרה? עם מי דברתי על זה? את מי חיזקתי? עם מי השתדלתי למצוא קשרים בתוך העשירייה או מעבר לעשירייה, בין העשיריות? יש דיווח כזה בסוף היום בין אדם לעצמו או לא? אם לא, אז הוא לא נמצא בעבודה.
שאלה: מה יחייב אותנו? אני לא מצליח לראות מה יחייב אותי.
מה יחייב אני לא יודע, בטח לא העצלות וההרגל, אלא נניח כל יום עשירייה מסוימת חייבת לקחת על עצמה את התפקיד שהיא מעוררת את האחרים. אפילו לא רק עשירייה אחת, יש כאן נגיד שלושים עשיריות, אז חמש עשיריות, שהן יעוררו את האחרים, "איש את רעהו יעזרו". בצורה כזאת.
אני לא יודע, אבל מחפשים משהו לעשות. אחרת החיים יגמרו ככה. בכל זאת ודאי ישנה תועלת, כי ביני לביני אתם משקיעים, אתם נותנים איזו יגיעה והכול נרשם כי אנחנו נמצאים באותו הכלי ושום דבר לא עובר סתם. אפילו האדם הרגיל שסובל ממשהו, גם הסבל הזה נרשם, אבל לא זאת העבודה.
קריין: בעל הסולם באגרת ל"ח. "והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה,
מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב."
זה מה שבעבר שבר את קבוצות המקובלים של הבעל שם טוב והפך אותם לחסידים. הם אלו שהיו נמצאים בהרגלים, בחסדים רגילים בעולם הזה זה עם זה ועזבו את העבודה פנימית, לא רצו ולא יכלו לתת מאמץ להיות במצב השלילה ולכבד אותו ולהבין שהוא נעלה.
אלא מה לימדו המקובלים? אתם עוברים את כל מצבי החושך ואתם צריכים לקבל אותם כמו את מצבי האור, כי האור הזה בכלים השבורים שלכם בונה בכם את הרגשת החושך, אז אתם צריכים להיות שמחים בזה שהוא נותן לכם חולשה, חוסר התמצאות, כל מיני דברים כאלה. את זה האור עושה והוא בונה את הכול, אין יותר מי שיעבוד. לכן אתם צריכים להיות שמחים, לא מתוך ההרגשה שלכם אלא למעלה מההרגשה שלכם, למעלה מהדעת, שמחים בזה שאתם נמצאים בעבודה, שהאור עובד עליכם, וזאת העבודה של המקובלים.
ומה נעשָה במשך הזמן? הם עזבו את העבודה בחושך ורק קיבלו את השלב השני, ש"אנחנו צריכים להיות שמחים, לא על פני החושך אלא שמחים", ואז החסידות ירדה מגובה הקבלה לגובה החסידות העממית. זה מה שקרה.
שאלה: יש ערבות בלי פשע?
אני לא חושב שיש בינתיים משהו חוץ מהפשע. לא יכול להיות שיתגלה משהו מהדבר הטוב, כי אנחנו כולנו תוצאה מהשבירה. אלא מה אתה מחפש?
תלמיד: אם אני עדיין לא בכוונה, מי עושה את הפשע? זה מהבורא או שזה אני?
מי זה אתה? שום דבר זה לא אתה. יש חתיכת בשר שהאור מאיר עליה ומראה לבשר הזה עד כמה שהבשר הזה טמא נניח, מקולקל. אבל למה אתה מרגיש את עצמך מקולקל לא כמו האנשים האחרים ברחוב? כי האור מאיר וכלפי אותו האור שאתה עדיין לא מבדיל אותו, אבל כלפי אותו האור שקצת מאיר, אתה מרגיש את עצמך הפוך ממנו ואת ההרגשה הזאת, את ההופכיות מהאור אתה מרגיש כרע.
הרע שלך הוא לא של מישהו שנמצא ברחוב, שהרע שלו בגלל שהוא לא גנב מספיק וכל מיני דברים כאלה בעולם הזה. אתה מרגיש רע מתוך הניצוץ, פוטון כזה קטן של אור שמאיר עליך, ואז כלפיו אתה מרגיש רע. זאת אומרת זה כבר רע רוחני שאתה לא כמוהו.
תלמיד: אני מודע לפשע שלי, אבל מי ישלם על הפשע בלי ערבות?
אתה לא צריך לשלם על כלום, אתה צריך להבין שמראים לך עד כמה אתה הפוך מהאור ואז על ידי החיבור עם החברים אתה צריך להגיע למצב שהאור הזה במקום להאיר לך ולהראות לך עד כמה אתה הפוך ממנו, הוא יתלבש בך, בקשר שלך עם החברים, ביניכם הוא יתלבש ואז תרגיש אותו כאור ולא כחושך ולא כהבדל בינך לבינו, אלא תהיה השתוות הצורה בינך לבינו ואז אתה כבר תהיה מלא אור. קצת, ניצוץ קטן, אבל זה בכל זאת האור.
לכן החושך שלך זה לא חושך כמו של בן אדם מבחוץ והאור שלך זה לא אור של הבהמה שמצאה משהו לאכול ברחוב, אלא אתה כבר נהנה בכלי שיש בך לאחרים, זה כלי רוחני שאתה במשהו עשית שחזור אולי של הכלי של אדם הראשון השבור במשהו, אבל הוא בכל זאת ביניכם ושם כבר מתלבש הבורא. וכל העבודה היא בצורה כזאת.
תלמיד: איך להיכנס לכלי משותף שהוא לא רק שלי?
אתה צריך כל הזמן לדבר על זה. אני אומר לך מתוך ניסיון, זה לא פשוט, זה לוקח זמן. אבל כשאנחנו מרוכזים כולם יחד על זה שהכלי לבורא זה בינינו וכל הזמן חוזרים וחוזרים על זה, שבינינו השטח איפה שהבורא מתגלה, אז "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אנחנו מתחילים לשים לב לזה.
תגיד את זה אלף פעם ואתה תראה איך שזה עובד. זה "הרגל נעשה טבע שני". אבל רק שם בינינו, כשאנחנו מגלים את השטח בשבילו, החושך הזה הופך להיות לאור.
כל אחד מאתנו מרגיש חושך, חוסר אונים, כל מיני תופעות כאלו. בבקשה, קצת קשר ביניכם ואתם תגלו אותו כאור. בשביל מה הוא בא? כדי לעורר אתכם לכיוון זה. הוא בא כך לכל האנושות, אבל הם לא יודעים את הכיוון. אתם צריכים להראות לכולם. אם תממש את מה שאמרתי במשך היום, כבר תהיה מוצלח.
קריין: עוד משהו בקשר ליחס בין אור לחושך, מתוך "אור הבהיר", ערך "אור ישר, אור חוזר".
"אכן בכל יכולתו ית' המציא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה ובורא חשך, מלשון בוא וראה חשך .כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס כיתרון האור מן החושך, כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך,"
אין אפשרות אחרת וגילוי החושך זה הפער בינינו, ופער בינינו עד שמתחילים לשנוא, עד שרוצים להרוג זה את זה, ועוד חכו מה שיש קדימה, ודווקא ביחסים כאלו נצטרך לעשות גשר אהבה מעל זה.
עכשיו אתם מבינים איזו עבודה יש כאן? אבל היא רק במקום אחד, בינינו. וצריכים אלף פעם לחזור על זה כל יום כדי שקצת נתרגל, ו"הרגל נעשה טבע שני" ונתחיל לשים לב לזה ולראות שכן, באמת זה כך, כי "אין חכם כבעל ניסיון". מה זה "בעל ניסיון"? עושים אלף פעם אותו הדבר עד שזה נכנס לכלי, ולא דרך השכל הבהמי זה עובד.
קריין: ציטוט מספר 17 מתוך רב"ש א', מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים".
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
את זה צריכים לרשום על דף ובמשך היום, כל פעם ופעם להוסיף לאותו דף כל מיני כאלה צורות היחס שלי ביני לבין החברה. עד כמה שחזרתי, עד כמה שדאגתי, עד כמה אני חושב שבניתי כאן איזו מערכת קשר ששם בעתיד, אולי לא היום אז מחר, בסופו של דבר יתגלה האור ודווקא מהחושך שאני מגלה אותו עכשיו.
יכול להיות שאני לא מגלה את החושך, זה מתוך זה שאני לא מרגיש שזה החושך. אני עדיין לא מסוגל לגלות אותו. זה כמו שיש רופא מומחה ויש רופא רגיל. מה עושה רופא רגיל? מסתכל ואומר, "אתה בריא". מאין ברירה אני עוזב אותו כי אני מרגיש רע ומגיע למומחה. המומחה אומר לי, "כן, יש לך כך וכך". מה העניין? מספר ההבחנות שהמומחה יודע לעומת רופא ללא ניסיון.
כך אנחנו, רק מתוך הניסיון. אנחנו אוספים את ההבחנות ומתוך ההבחנות האלו אנחנו מוכנים להרגיש את האור, והוא נמצא, החושך עצמו זה האור, זה האחוריים של האור, רק אנחנו צריכים להפוך מהאחוריים לפנים, אם אנחנו בעצמינו הופכים את עצמינו מהאחוריים לפנים אליו, והכול תלוי בכלי.
אז לרשום על דף נייר, ממש לרשום, "כמה פעמים ביום חשבתי על זה שהכלי הרוחני נמצא בינינו. בקשר בינינו". לחזור אלף פעם ועוד אלף פעם ואתם תראו עד כמה החזרה הזאת בכוח, זה נקרא "המאמץ והיגיעה", והסאה מביאה אותנו למצב שזה כבר יאיר.
ולחשוב על האחרים שגם הם יצליחו בזה כי אחר כך נראה עד כמה כל אחד עוזר לשני.
קריין: ציטוט 18, מתוך בעל הסולם, אגרת ב'.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."
(בעל הסולם. אגרת ב')
זו כבר דרגה מתקדמת שמרגישים את החיבור, אפילו אהבה, ודואגים שהיא לא תכבה אלא עוד תגדל.
שאלה: במשך היום יש הרבה מאוד מצבים של חושך, יוצא שבכל פעם אתה חייב לברוח אל הערבות, אל אהבת החברים, אל תפילה על החברים. אתה כל הזמן בורח מזה ואיכשהו כבר התרגלת לזה, אתה כל הזמן משתוקק לאור כמו אחרי איזה סם. ואנחנו הרי לא צריכים להשתוקק לזה אלא למשהו אחר, אתה אמרת שאנחנו לא צריכים לשאוף לזה אלא למשהו אחר.
אני לא יודע מה נקרא להימשך לאור, מה נקרא "אור". חיבור, אהבה, קשר, נתינה, זה נקרא "אור", ולהשתדל שזה יהיה למעלה מהרגשה טובה או רעה. אלא אני רוצה להגיע לחיבור, אני רוצה גם להתנתק מהרגשה רעה או טובה כדי להתחיל להרגיש הבחנות חדשות בחיבור. לא לפי הבשר שלי, שטוב לי או רע לי, שאני מרגיש חום, מתוק, נעים, משתחרר מלחצים ועוד ועוד כאלו תופעות שיש לנו בהרגשת הטוב, במילה "טוב", אלא אני רוצה להרגיש חיבור. מה יהיה בחיבור הזה? אני רוצה לפתח לזה חיסרון, מה יהיה בחיבור, מה הוא מביא לי, איך אני יכול להרגיש את הכלי החדש הזה, מה אני יכול לגלות בו. אלה לגמרי לא אותן התופעות שהרגשתי אי פעם בחיים.
חכמה הקבלה היא חכמת ההרגשה, איך אני עובד עם מה שאני מרגיש. וכאן רגש ושכל מתחברים יחד, כי הכלי שלנו הוא כלי הרגשה, רצון לקבל, בכל זאת הוא נשאר ככלי. אנחנו צריכים להשתדל לאתר בחיבור בינינו הבחנות חדשות, למעלה מהדעת. זאת אומרת למעלה מהרגש ולמעלה מהשכל שלי אני ממש מחפש בתוך החיבור שלנו, בינינו, מה נקרא "בינינו". זה משהו שלא הרגשתי אף פעם, תמיד הרגשתי בתוכי, וכאן אני צריך להרגיש כביכול מחוצה לי, אז מה זה "מחוצה לי". לזה להשתוקק.
שאלה: איך אפשר להתקדם קדימה בלי לפחד לעשות טעויות?
אין טעויות בדרך. אם אדם נמשך קדימה וכל הזמן שומע יום יום את ההדרכה של המורה, של מדריך הדרך, הוא לא טועה, הוא מתקן את עצמו כל פעם. אי אפשר להגיע למטרה אם אין סטייה, וכל פעם אנחנו מתקנים את הסטיות שלנו. בצורה כזאת אפשר להתקדם בדרך ישרה למטרה, שזה אף פעם לא ישר, זה תמיד לאיזה כיוון, ימינה, שמאלה, גבוה או נמוך מהמטרה, וכל פעם אנחנו בודקים כלפי המטרה וחוזרים, כל הזמן מנווטים.
כמו מדפים בכנפי המטוס שכול הזמן זזים קצת לניווט מחדש. גם טיל כל הזמן בודק את עצמו, הוא לא יכול סתם כך [להתכוון למטרה]. פגז שאתה יורה מתותח ירית וזהו, אבל טיל שיש לו ראש, חכמה, הוא כל הזמן מתקן את עצמו או לפי פקודות פנימיות או אפילו לוקח עוד נתונים באוויר. כל הזמן מתקנים, אי אפשר להגיע למטרה בלי תיקון, אין דבר כזה, כל רגע ורגע נמצאים בתנועות, יש ווסת שכול הזמן מווסת ומכוון את הדברים האלה. זו קיברנטיקה, זה מדע שלם, גדול, אי אפשר בלי זה. גם מנהל חברה, מנהל עסק, הוא כל הזמן צריך להיות עם פידבק, הוא כל הזמן צריך לעבוד, הכול חי. מה שקבעת לפני רגע עכשיו כבר לא מתאים, אתה כל הזמן צריך להיות בקבלת מידה ושליטה וכן הלאה.
לכן אנחנו צריכים יום יום לאתר את התנועות שלנו וכמה שיכולים להיטיב אותן. ותמיד נגלה שגיאות וכל פעם נתקן אותן, עוד שגיאה ועוד נתקן, עד שמגיעים לגמר התיקון. וכמה שאנחנו מתקרבים למטרה, השגיאות נראות לנו הרבה יותר גדולות מקודם, זה כרגיל. במה ילד מבדיל? הגדול מבדיל יותר, המומחה מבדיל עוד יותר, הכול תלוי בהבחנות, במספר ההבחנות שהאדם רוכש ומבין. לכן לא לפחד כשיש הרבה, עוד יותר ועוד יותר הבחנות שליליות, זה רק אומר עד כמה התקדמנו בלהיות מומחים, אקספרט של המצבים שלנו ובהתאם לזה נוכל לבקש בצורה יותר מדויקת ולתקן את הכיוון שלנו.
תלמיד: הכוח שמניע את הטיל הזה זה הכוח של הרב, ולקבל החלטות בלי הכוח הזה הטיל נופל אין לו כוח מעצמו. איך אנחנו יכולים להוסיף כוח להחלטות כדי שנקדים את מה שהרב רוצה לפני הרב ולא נחכה לדלק של הרב שיירה את הטיל הזה?
רק אם תתרכזו במה שיש ביניכם ולא בכל אחד מכם, אז תוכלו משם לקחת כוחות ולנהל את עצמכם. רק אם כל הריכוז יהיה בשכינה. "שכינה" נקרא שטח השדה אשר ברכו ה' שהוא נמצא ביניכם, רק בצורה כזאת תוכלו להתקדם נכון.
שאלה: אם אני צריך תיקון, אני לא מרגיש שאני צריך לבקש תיקון בשביל החברים, אני מרגיש שאני צריך לתקן את עצמי. איך להגיע לבקשה עבור האחרים?
זה לא עבור האחרים. אני צריך לתקן שדה שקושר תשעה חברים כולל אותי עשרה, ביחד. אני צריך לתקן את השדה, רשת הקשר שבין עשרה. חברים זו האחריות שלי, לפחות שאני אעשה את זה. מה שהם עושים, הם עושים. אולי על ידי זה שאעשה אעורר אותם גם. אבל העבודה שלי היא לתקן את מה שנמצא לידי, הבורא מביא אותי לחברה ואומר "קח לך", אני חייב לקחת ואת זה לתקן. כמו דייג שמכין את הרשת שלו לדוג דגים, כך אני צריך כל הזמן לדאוג לרשת שלי.
שאלה: ברור שהעבודה הכי קשה שלנו זו ההתגברות, זו הדרך לקדם אותנו.
התגברות על מה?
תלמיד: התגברות על החושך, על כל המצבים שהבורא מסדר.
לא. התגברות על לא לחשוב על עצמי אלא על מה שבינינו.
תלמיד: מה קורה כשאין התאמה בין הרגש לשכל בהתגברות? אתן דוגמה, ישנה סיטואציה שגורמת לי לשנאה רבה לגבי אדם מסוים. השכל אומר שהבורא סידר לי פה מצב שאני צריך להתגבר עליו, אעשה יגיעה, הרגש לא מאפשר לי, הוא הורג אותי.
הוא לא יעזוב אותך, הוא יהיה עוד יותר גרוע.
תלמיד: איך אני מצליח לאזן את זה?
אני לא יודע, אתה רוצה להרוג אותו?
תלמיד: לא, אני רוצה להתגבר עליו.
עוד לא הגעת למצב הטוב שאתה רוצה להרוג אותו, יש עוד זמן, תמשיך.
תלמיד: להתגבר עליו, איך עושים את זה לפחות בשלב הזה?
להתגבר זה לא להתגבר על זה שתאהב אותו, אלא שעל פני השנאה תביא אהבה, זה משהו אחר לגמרי. אנחנו רוצים להפוך את השנאה לאהבה וזה לא נכון, אלא ברוחניות אנחנו משאירים את השנאה כי היא גילוי הרע שהבורא ברא ואי אפשר למחוק אותו, אלא ההיפך הוא יתגלה עוד ועוד יותר בהתאם ליכולת שלנו להיות למעלה ממנו.
תלמיד: וכשאין יכולת כזאת, איך עושים את זה?
לא יתנו לך יותר, אז יתנו לך עכשיו כשאתה בעשרים גרם נניח שונא אותו, זה מרחיק ביניכם. ואם אתה לא מתגבר, אתה לא מתגבר נכון, אתה צריך על פני עשרים גרם של השנאה הזאת להביא עשרים גרם של אהבה. והשנאה נשארת והאהבה, ואז בין השנאה ואהבה אתה תרגיש מרווח רוחני שאתה עוד לא יודע מה זה. שאתה נמצא מחוצה לבריאה, שאתה מסתכל על הרצון לקבל והרצון להשפיע מבחוץ. שלא זה ולא זה שייך לי, אלא זה ניתן לי ואני צופה על זה כבר כבריאה חדשה. אני כאילו יוצא מחוצה לכל היקום, מכל הטבע ומתחיל לראות אותה כך מבחוץ, כמו הבורא. לזה צריכים להשתוקק.
שאלה: מהי ההתגברות הנכונה?
אני כבר אמרתי לו את זה עכשיו.
שאלה: אמרת לו שהוא צריך להוסיף עשרים אחוז אהבה, מה זה אומר? מאיפה מוסיפים את זה?
תפילה, חברים, לימוד, הכול. כל מה שיש לך מצד החיובי, כנגד מצד השלילי.
תלמיד: איך אני יכול לדייק את זה, להיות יותר בתוך זה? כי זה מאוד קשה. כשאתה שונא בן אדם בעשרים אחוז, להוסיף על זה עשרים אחוז אהבה.
נכון, כך זה צריך להיות אבל כשאני עכשיו מספר, אז אתה מבין שזה כך צריך להיות, רק חסרים לי כוחות. הכוחות האלה לא נמצאים בי, איפה אני משיג אותם?
תלמיד: אז מה, אני הולך עכשיו לחברים ואומר "תשמעו, אני שונא את הבחור הזה, תעזרו לי"?
כן. למה לא? אפילו שככה תדבר, כן. רב"ש כותב, "אבל אני שונא אותו"? יש איזה מאמר כזה.
תלמיד: אבל לא נעים לי ממנו, ולא נעים לי לבוא אפילו לבקש מהם.
תאמין לי שאני שונא אותך.
תלמיד: אז זה מצב טוב.
אז אני אומר לך, ככה זה. אתה לא יכול להגיע לאהבה הנכונה, אם אין שנאה בפנים. והיא נשארת והיא מחזיקה את האהבה, בלי שנאה אין אהבה.
תלמיד: אני היום לפי ההגדרות שלך אני מבין אפילו שאני עוד לא שונא. אני יכול לא לסמפת, לא לחבב.
לא נותנים לך את זה, כי אין לך מלכתחילה יכולת להתגבר. שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", זאת אומרת, הוא נותן לו תנאים. אם אדם מתוך התנאים האלה מתחיל לגבש אותם נכון, אז כבר מתחילים להעלות בו את השנאה לאחרים, לגלות לו רצון לקבל שנמצא בו מכבר.
תלמיד: ואם שמעתי אותך נכון, בעבר אמרת, כדי להשיג את השנאה צריך דווקא להתאמץ בחיבור עם אותו בן אדם.
ודאי, אחרת לא יעלו לך קו שמאל.
תלמיד: אז ההתאמצות הזאת, מאיפה הכוח הזה, אני לא יכול להתאמץ להתחבר כדי לשנוא, אני מתחבר כדי להתחבר, המטרה שלי היא לא לשנוא.
אתה מתחבר כדי על השנאה לכסות באהבה.
תלמיד: אני צריך להגיד את זה?
אתה צריך לא רק להגיד, אתה צריך להבין, כמו שעכשיו אתה שומע אותי בכל זאת קצת, שהשנאה נשארת והאהבה עכשיו היא תבוא על פני השנאה. ובפער בין השנאה לאהבה, זה נקרא בין מלכות לבינה, בוא נגיד שאחר כך זה יהיה כך, שם אני ארגיש את המציאות הרוחנית.
כל הבחינות שיש לי, כתר חכמה וג"ר דבינה הם יתגלו בז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, זה יהיה השטח שלי.
תלמיד: תכל'ס מה אני צריך לעשות? אתה אמרת שאנחנו ישנים.
לאהוב אחרים עד שאתה תרגיש שאתה שונא אותם, כן.
תלמיד: אבל אין לי את הכוח הזה. אני לא יכול אפילו להתאמץ לאהוב אותם, אני לא מרגיש את זה אפילו. לא מרגיש את השנאה, לא מרגיש את האהבה. מרגיש, אתה יודע, קצת סימפטיה פחות סימפטיה לבן אדם.
זה בהמיות, זה לא אומר כלום.
תלמיד: נכון. אז מה אני עושה עם זה עכשיו, מה אני יכול לעשות עכשיו, לא מחר ולא מחרתיים?
אני חושב שאתה צריך לפנות לחברים, אני לא יכול לעזור לך. רק הערבות, עזרה הדדית, דוגמה מאחרים, קנאה שאתה תרגיש איפה הם ואיפה אני. באמת מצבך הוא לא מי יודע מה.
שאלה: איך אמור להֵראות משך היום?
משך היום צריך להֵראות כך שזאת תהיה דאגה על החיבור הנכון בינינו. שאין חיבור שאנחנו צמודים זה לזה, לא, שאנחנו דואגים על מה שבינינו. כי צמודים, זה אנחנו כאילו נכללים זה בזה. לא, אנחנו דואגים שבינינו יהיו כוחות של שנאה ואהבה, שיהיו יחד. אנחנו רגילים להיות בשני קווים, "עד שיבוא קו אמצעי, הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", כך אנחנו צריכים להתרגל. לא להיות בתוך כל אחד, אלא מחוצה לעצמי, שם אני חי, באמת אני חי. עד כדי כך כמו שאומר הרב"ש, אתה זורק את החולצה כשאתה מת ואתה ממשיך לחיות שם, אתה עובר לגוף הרוחני שלך.
תלמיד: אבל איך זה בא לידי ביטוי הדבר הזה? שכל אחד נמצא בחיים שלו במשך היום.
מאמץ שכלי ורגשי כמה שאפשר יותר. שהחיים הם חיים אמתיים, הרוחניים, לא מדומים שניתנו לנו בינתיים, הם נמצאים שם.
תלמיד: אבל החיים המדומים הם משמעותית יותר דומיננטיים במהלך היום.
תלוי כמה אתה חושב על זה.
תלמיד: מה זאת אומרת?
כמה אתה מקדיש לזה תשומת לב. אתה יכול על ידי המאמץ השכלי ורגשי בכל זאת עוד ועוד לנסות כאילו לדמיין, לצאת מעצמך, שזה תיאטרון, שזה כל מיני דברים ככה. להשתדל, להשתדל להיות בזה.
תלמיד: אבל למעשה מה אתה עושה, אתה יוצא משך היום, כל אחד הולך לעבודה שלו ואז מה הוא אומר?
זה לא חשוב איפה אני נמצא במשך ביום. אני דווקא צריך להבין גם את זה, שכל המאורעות האלה שבמשך היום אני עובר, לא חשוב שיש לי עבודה ומשפחה ועוד כל מיני בעיות שאני צריך לפתור, זה הכול מתוכנן מלמעלה, אין בזה שום צורך. חוץ מזה שאני בתוך המאורעות האלה שאני עובר משך היום, בכל מיני המצבים האלה אחשוב על החיבור בינינו, אחרת אין להם שום ערך ושום צורך.
מישהו צריך את העבודה הזאת, זה הכול מה שנקרא עבודה בעיניים, זה הכול מדומה, זה הכול רק כדי שאני אעבוד מתוך זה על החיבור. ואתם קופצים לשם כמו לאיזה מים, בעיני זה לפח הזבל, ונמצאים שם כל היום במקום לעשות עבודה. ההיפך, לקדש את הפח הזבל הזה. שאתם כל הזמן כך כאילו שטים מעליו, כל הזמן במחשבה, בהרגשה, מעליו.
תלמיד: אז כשאתה הולך לעבודה ובמקביל שאתה נמצא בעבודה.
כל הזמן אני נמצא בקשר בין החברים. הקשר בינינו הוא בעצם אותו מקום איפה שאני כל הזמן מסתכל בקיצור, שעיני כולם מכוונים שם. זו השכינה, מקום לגילוי הבורא. זה המרחק, המרחב שבינינו, מקום לגילוי הבורא. אז איך אתה יכול לשכוח על זה? מה בשביל חשוב, הבהמה שלך? עוד מעט תמות, אז תחשוב על זה. "אני לא יכול", תבקש מהחברים שכולכם תחשבו על זה. יש לפניכם מקום ששם בורא צריך להתגלות. למה לא לתת למקום הזה יותר חשיבות?
תלמיד: אני לא רואה איך מתוך שאני נמצא בעבודה, בו זמנית אני עושה עוד משהו ברמת השכל, ברמת הרגש.
אדם יכול ומסוגל לעשות את זה. כך אתה בונה את הכלי הרוחני שלך דווקא, לכן זה נברא כך. זה מגיע מהשלמות לבלתי שלם, כדי שאנחנו מהבלתי שלם לאט לאט נבנה את השלמות, אחרת לא יהיו לנו כלים. אם לא היינו יורדים מאין סוף, איזה כלים היו לנו? כך שדווקא מתוך זה שאתה בעבודה שלך, במשפחה שלך, עם כל הבעיות, עם כל מה שעובר עליך בכל זאת מרוכז בשכינה, בלהכין אותה לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, אם אתה עושה את זה כך, והשכינה זה המקום בין החברים, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אתה כך מגיע למטרה. אחרת אין. פשוט אין לי יותר מה להוסיף, או כן או לא.
תלמיד: אני רואה שבשביל לחזור למחשבה על החברים, על הכול, גם כשאני בעבודה, אני שם לעצמי אוזניה, שומע עוד פעם שיעור.
משהו כן, ודאי שחייב להיות, אבל יותר טוב, אם החברים היו באותה מחשבה, באותו מאמץ כמוך, בלי אוזניה, בלי חוט חשמל, הם היו דרך חוטים אחרים מפעילים אותך ואת עצמם והייתם מרגישים שאתם נמצאים בקשר הזה, מעל כל הברזלים [שאיתם] אתה עובד.
תלמיד: אני לא רואה איך אני מצליח להיות מופעל, אם אין איזו פעולה חיצונית שקורית, לדוגמה, אני שם אוזניה, התחברנו לזום.
בינתיים. אבל אחר כך אתם צריכים להגיע למצב שאתה חי, אתה נושם, אתה מרגיש כמו אמא שמרגישה את התינוק שלה, שהוא נמצא בחדר הסמוך או אפילו כמה קילומטרים ממנה והיא בעבודה. כאילו היא מרגישה אותו וכל הזמן הוא נמצא אצלה, כך אתה תרגיש. עוד יותר מזה, כי לרוחניות אין מקום.
שאלה: אז צריך להגיע למצב שאתה נגיד במירכאות, מתעסק בברזלים מצד אחד, אבל בו זמנית אתה כולך בדאגה לחברים?
כן, שם זו הנשמה וכאן זה הגוף, ואחד לא מפריע לשני. אתה יוכל להיות אפילו מדען גדול ולדאוג למדע, או רופא לדאוג לבריאות לאנשים וכן הלאה, להיות אחראי כמוך בעבודה או משהו, זה לא מפריע, עד כדי כך ועוד יותר מזה, איך אתה נמצא כעובד ה' ויחד עם זה אתה מנהל את העולם? ואתם תגיעו לדברים כאלה.
תלמיד: אבל זה קורה בך בו זמנית? אני לא צריך לעצור את עצמי כדי להתעסק במשהו אחר?
ודאי שכן, זה במקביל. אין הבדל, כי זה העולם המדומה, ואתה לא מתנהג כמו בצורה אינסטינקטיבית, אוטומטית. לא, אתה גם יכול לעסוק בו ביצירה. אתה לא מבין עד כמה שהמערכות האלה הן מקבילות. מקבילות, זאת אומרת, לא שהן קשורות זו לזו, שאחת לא מפריעה לשנייה, אלא אתה יכול להיות ממש צייר, ממש פיקסו מצד אחד, ומצד שני, מקובל גדול ועושה משהו בעולמות רוחניים. כאן אתה מצייר עצים חיות, ים ומה שאתה רוצה, ושם אתה מייצב את השכינה.
תלמיד: היום אני רואה שאני יוצא מהשיעור, ופתאום נזכר אחרי שש שעות, והלכו לי שש שעות מהחיים.
כן.
תלמיד: כי החיים איכשהו לוקחים אותך.
כן.
תלמיד: אז איך החיים לא לוקחים אותך? איך אתה מתמודד?
ערבות. אחד תועה, "כבהמה תועה בשדה". אחד הוא בהמה. שניים לפחות זה כבר אדם. בהמה תועה בשדה. האדם, זה כבר כשיש שניים ויש ביניהם כבר "שדה אשר ברכו ה'", ואז כבר לא תועה.
תלמיד: אז מה מכניס אותנו לכאלו חיים, כאילו שיש בינינו משהו שקורה?
תחליטו עכשיו שאתם משתדלים במשך היום להיות כל הזמן בלאתר את הקשר ביניכם כשדה, כשכינה. זה תלוי בהחלטה, במאמץ לכם.
תלמיד: אם אנחנו לא מחליטים, למה אנחנו עושים את כל היגיעה?
אני לא יודע. אני רואה שחצי מהאנשים ישנים.
תלמיד: לא חשוב. אבל יש עוד חצי שלא ישנים.
באמת. אפילו לא חצי. אפילו חמישה, עשרה אז בכלל היו מחזיקים את עצמם טוב. הכי טוב אם יש לנו מאמץ גשמי, פיזי, למשל כמו שהייתה לנו עכשיו פעולת הפצה ואולי יהיה לנו עוד משהו.
עכשיו יש לנו כנס. תנסו להתחבר לכנס הזה, הוא כנס של ערבות. תנסו להכניס בו את כל הציפיות שלנו לערבות. תנסו. שממש אתם דרוכים [לקראת] זה, אתם רוצים שזה יצליח, אתם רוצים להכניס לשם לשיעורים, ולשירים ולכל מה שיש. בבקשה. עכשיו הם רוצים לסדר איזה לו"ז, כל מיני דברים כאלה, לא חשוב, העיקר איך אנחנו נעשה שהכינוס הזה לפי הכמות ייתן לנו גם איכות? גם את זה.
אין לי יותר מה להוסיף. אתם יודעים הכול. וכמה שאני משתדל לעורר אני רואה, בכל זאת, אולי בקושי חצי שומעים בחצי אוזן, אתה יודע, כמו חתול, ככה, עם האוזן מסובב אותה טיפה וזהו. אני לא מתייאש מזה. זה התפקיד שלי.
שאלה: יש כזאת הרגשה שבמשך היום אני מחויב כל הזמן לפנות לבורא עם בקשה בשביל החברים, כלומר זו תפילה מלאכותית שלי. הפניה הטבעית שלי, ההתעוררות הראשונה, הדחיפה הראשונה היא על ידי האגואיזם, לחשוב על עצמי, על הקרובים לי, ואז איכשהו אני מנסה, מתחיל לעצור את עצמי כי אני חייב, מחויב לפנות לבורא בשביל החברים. האם תפילה כזאת תישמע?
לא חשוב איזו תפילה, כל התפילות משפיעות על המערכת העליונה, על הבורא. לא לעזוב אותן כל הזמן. כמו שכתוב, "הלוואי יתפלל כל היום". לא יודע, כן יודע, אתה תצעק, תבכה, תבקש, תתרגז על הבורא, לא חשוב. לא אכפת לו שום דבר. בכל מצב הגרוע ביותר רק שלא תעזוב אותו. שיעזור, שיעזור, שיעזור בקשר ביניכם לבנות את השכינה, מקום לגילוי שלו כדי לעשות לו נחת רוח.
תלמיד: אתמול אתה נתת תרגיל, ואנחנו לא מדברים עליו בכלל. היה תרגיל לדעתי מצוין, לעצור באמצע היום ולכתוב שני דפים על ערבות.
שניים אמרתי? דף אחד.
תלמיד: לא. אני שמעתי שניים, כנראה. לא יודע.
יופי. תעשה, כמו בצבא. "עם זה? עם זה". שניים.
תלמיד: בכל מקרה, אני קל לי לכתוב, וזה לא היה פשוט לעצור באמצע היום, לעזוב את הכול ולכתוב על זה. אני חושב שזה היה תרגיל מצוין. כאלה תרגילים כל יום זה פשוט מאוד מאוד מעורר. דבר ראשון. דבר שני, אתמול הייתה פעולת הפצה מצוינת, נהדרת. באו המון אנשים לטלמרקטינג. כיסו הרבה טלפונים שאנחנו מחכים לעשות אותם לא מעט זמן.
מצוין.
תלמיד: נקווה שזה ימשיך בשבועיים הקרובים.
זאת פעולת ערבות מאה אחוז.
תלמיד: אני רוצה להגיד שיש חיים, קורים דברים. כל מי שמרים טלפון להתקשר לחברים שמעוניינים ללמוד את החכמה וחוזר אליהם, זה גורם לו לחשוב עשר פעמים לפני זה למה הוא עושה את זה? איך הוא עושה את זה? הוא לא יכול להיות אדיש לערבות ההדדית בינינו אם הוא עושה את הפעולה הזאת.
זה כדאי. כן. לאט לאט, מי שמנסה לשכנע את השני גם בכל זאת, זה עובד עליו. הוא עוד רחוק מביצוע, אבל בכל זאת, איכשהו.
תלמיד: לא שרטטת היום, אבל אני רוצה לשאול לגבי השרטוט שבו יש נקודות וקווים ביניהן, וכל נקודה מחוברת לכל הנקודות.
כן.
שאלה: בשביל להבין את הקשרים, למה אין איזה ענן באמצע של ערבות ומכל נקודה יוצא קו לתוכו, אלא כל נקודה מחוברת לכל נקודה?
אתה צודק. אנחנו מתקשרים דרך הענן הזה, לא אחד לשני בצורה ישירה. אלא בהתקשרות כביכול אחד לשני אנחנו מייצבים את הענן. ואז אנחנו מגלים שכל ההתקשרות שלנו היא דרך הענן, כי הענן בעצמו זה הבורא.
תלמיד: אבל אם הייתי צודק היית מצייר את זה כך.
אני אצייר לך ככה (ראו שרטוט מס' 1). יש לך חברים, אתם מתייחסים כלפי מה שביניכם, וביניכם יש לכם ענן. אז איך אנחנו מתקשרים אחד לשני? אנחנו מתקשרים אחד לשני דרך הבורא.
שרטוט מס' 1
תלמיד: ובכל זאת, כל אחד מחובר לכל אחד איכשהו פה.
אבל דרך הבורא, הוא המקשר. לכן כשאנחנו משתדלים להתקשר אחד לשני ולהתקשר אליו, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אנחנו בסופו של דבר מגלים אותו. אבל לא לפני שאנחנו מגלים את הקשר בינינו, בעזרתו גם, אבל הוא סמוי, נסתר בתוך הקשר בינינו כמחזיק את הכלי. וכשהכלי נבנה הוא מתגלה בו, כי לא יכול להיות, "אין מקצת ברוחניות", חייב להיות כלי שלם.
תלמיד: האם במשך היום אני צריך לחפש קשר לנקודות ספציפיות?
לא. לא לנקודות ספציפיות. אתה יכול, רק העיקר להרגיש, עכשיו המטרה היא פשוטה, כל הזמן להרגיש שאנחנו חיים לא כל אחד בתוך עצמו, אלא מחוצה לנו בשדה הזה, בענן הזה שבינינו. זה נקרא שאדם יוצא לשדה, ל"שדה אשר ברכו ה'", ואם הוא לבד הוא כבהמה שתועה בשדה, ואם "את אחי אני מבקש", הוא כבר מתחיל לחפש את החברים, מפני שכבר יש לו דחף והבנה שרק בצורה כזאת הוא מגלה את הכלי לגילוי הבורא.
תלמיד: ואז את הקווים האלה, הקשרים, הבורא בונה?
הם קיימים. רק לגלות. הכול קיים. אז אתה תראה את הנשמה שלך, והשורש שלך, ולמה אתה כך פועל ומפעילים אותך. את הכול תראה בתוך זה.
תלמיד: וממה בנוי הקו שיוצא ממני?
זה העל מנת להשפיע, זו הכוונה על מנת להשפיע. זה מידת הבינה שמתחילה להוציא אותך החוצה מהרצון לקבל.
תלמיד: פשוט אתמול ציירת שם מסך ואור חוזר.
כן. זה ברור שצריך להיות מסך ואור חוזר, שאתה בזה רוצה להשפיע על פני הרצון לקבל שלך. ישנו האגו, מסך, צמצום א', אור חוזר (ראו שרטוט מס' 2).
שרטוט מס' 2
תלמיד: בתקופת ההכנה כשעוד אין מסך ואור חוזר, מה צריך להיות שם?
אתה צריך להשתוקק לזה שזה יהיה.
תלמיד: השתוקקות צריכה להיות שם?
כן. ההשתוקקות תביא אותך לזה. כאילו שאתה כבר עם המסך, כאילו שאתה כבר עם צמצום, עם אור חוזר. אתה רוצה לצאת מעצמך במילים אחרות.
אני מוכן לחזור על זה אלף פעם, כי אין לנו שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: יש לי נסיעה ארוכה כמעט כל יום, ואני אומר לעצמי, איך שאני נכנס לאוטו, שלפחות שלוש דקות אני לוקח זמן לחשוב על הקשר בינינו ועל החברים שיחזיקו את הקשר בינינו, ואף פעם זה לא מצליח.
אפילו שלוש דקות.
תלמיד: אפילו שלוש דקות, אף פעם זה לא מצליח. אנחנו אומרים "על בסיס ניסיוני", אז פעם אחת הייתי בטרוניה, בריב עם הבורא על זה, ראיתי שגם זה לא עוזר. אחרי זה אמרתי, "טוב, במקום לריב עם הבורא אני אנסה לחזק את הערבות, להתקשר לחברים, לשלוח הודעות לחברים", אבל ראיתי שגם זה משנה את המצב. בשלב כלשהו, כמו שאמרו פה החברים, אתה מכניס אוזניה לאוזן, אתה שומע את השיעור ונכנס לאיזה אוטומט. יש איזו הרגשה שאי אפשר לראות מה משנה את המצב.
המקובלים הראשונים אפילו לא רצו לכתוב ספרים. לא רצו. הם אסרו לכתוב, כמו שאנחנו רואים מהתנ"ך, מכל הדברים האלה. מאות שנים עברו עד שלאט לאט, כתוצאה מירידת הדורות, מזה שתישכח החכמה וכל הקשר עם הא-לוהות, מאין ברירה הרשו לכתוב דברים שקודם היו בעל פה.
אדם צריך לשכוח מה שהוא למד. מה שנשאר לו בנשמה בכלים המתוקנים, נשאר. מה שלא, לא. מחר הכול מחדש. אנחנו לא מבינים את זה. אנחנו עד כדי כך מקולקלים שאם עכשיו יימחק אצלי משהו, אז מה נשאר לי? כלום. אני שוב אהיה בהמה נקיה וזהו, עם האינסטינקטים שלי. אם באמת כל הידע, כל השכל ייעלם, אז מה יהיה לי? איזה תכונות מתוקנות יש לי שהן כבר לא יחזרו למוטב? מה יהיה? בהמה. לכן זה לא ברור לנו.
המקובלים הראשונים, לא רק הראשונים, במשך אלפיים שנה נגיד, הם לא רצו לכתוב. הם לא הרשו לכתוב. כשאני הגעתי לרב"ש, הגעתי כסטודנט, למדתי כל החיים שלי, כל הזמן הייתי עם ספר, מחברת, עיפרון או עט, הבאתי רשם קול וכל הדברים האלה. בהתחלה שמתי אוטו ליד החלון איפה שלמדנו, וקניתי מכשיר מיוחד שיכול מרחוק לקלוט ולרשום, כי רציתי לחזור על השיעורים וכן הלאה, ורב"ש לא הרשה. עשיתי כל מיני דברים, כאילו גנבתי, אבל שום דבר לא יצא מזה, כי איזה מכשירים כבר היו אז בשנת 1980-81?
אני לא הסכמתי עם זה. איך לא לחזור על שיעור? איך לא לרשום? הוא אומר, "לא. אתה תשב ותשמע. תסתכל כך עלי ותשמע". אמרתי "אבל מה אני שומע? אני בעוד רגע שוכח. אני לא מבין". הוא אומר "זה לא חשוב. זה נכנס, מה שנכנס נכנס". אמרתי "אבל אם לא נכנס?" הוא אומר "אז תדאג שזה לא נכנס". אמרתי "אז מה אני אעשה?", הוא אומר "תעשה מאמץ". אמרתי "אבל אני לא רשם קול. אני לא דף נייר נקי שאני יכול לרשום וזה יישאר". הוא אומר "נכון. אבל מה שיישאר, יישאר בך ולא על הדף".
זה היה לי מאוד קשה. ובכל זאת, רשמתי. אחר כך הוא הרשה. הוא ראה שאני צריך את זה כדי לעבד את הדברים, כי כל כך התרגלתי, אני כל כך מקולקל שאם אני לא רושם, ולא עושה אני לא יכול לקלוט. אצלי זה כבר קשור עם מערכת הקליטה. אבל באמת, אסור לכתוב. זה ידוע לנו מההיסטוריה, מהתורה.
קריין: "כתבי בעל הסולם", מאמר "תולדות חכמת הקבלה".
"כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי התנ"ך שהיה מזמן מוקדם לדורו של ר"ע, מטעם האיסור הנודע אשר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ואז החלו תלמידי ר"ע לכתוב את כל התורה שבע"פ שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד כי רבי מאיר סידר המשניות ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' ורבי שמעון בר יוחאי סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם וחיבר ספר הזהר והתיקונים."
הכול היה בהם. נניח כשחיברו את הש"ס, הכול היה בתוך האדם. הוא היה יודע את זה. הוא היה עובד עם זה. הוא היה חש, חי את זה. כמו ספר ה"זוהר". מה זה ספר ה"זוהר"? ספר ה"זוהר" היה מאה כרכים. על כל התנ"ך, על כל המגילות, על כל הדברים. מה יש לנו היום? מאית מתוך ספר ה"זוהר". כל חכמת הקבלה הייתה בפנים, ולא כתבו שום דבר. עד שבאמת לפני הפיזור, הם כתבו והפיצו איכשהו. אבל את ה"זוהר" הם הסתירו, גנזו. כי אדם חייב להשתנות לא בשכל וברגש הבהמי שלו שימלא את עצמו ויחשוב שמה שכתוב זה שלו.
היום אתה נכנס לאיזה בית יהודי דתי, יש קיר שלם עם ספרים, לא פחות. ככה גם אצלי היה בבני ברק כשהייתי גר. אחר כך נתתי הכול. פשוט עזבתי את הדירה עם כל הספריות, עם כל הספרים, עם הכול.
אבל אני זוכר כשאני הגעתי לבני ברק, והתחלתי ללמוד אצל הלל, המורה הראשון שרב"ש נתן לי, אני הגעתי אליו הביתה, אני לא רואה את הספרייה הזאת. איפה המדפים עם מאות הספרים? אני שואל אותו, הוא אומר "זהו. תראה". אני רואה מדף רגיל על הקיר, ושם "תלמוד עשר הספירות", ספר ה"זוהר" וסידור, מחזור ועוד משהו. אין יותר. והוא נכד של הרב'ה הראשון של חב"ד. על הלל כתוב שהוא מהצאצאים האמיתיים של חב"ד. כשהוא היה בא לניו יורק, רב'ה מחב"ד היה יושב לידו בכסא רגיל והיה נותן לו לשבת על הכורסה שלו. ממש כך. היה איש מאוד מכובד. אצלנו זה לא היה נחשב, אבל שם זה היה כך.
שאלתי אותו "ויתר הספרים?" כי אני הגעתי מרחובות, אצלי ספריה הייתה, יכולתי להרשות לעצמי. פשוט באתי לחנות, מה עוד חסר לי? תביא את זה, תביא את זה, הם היו מביאים לי הביתה קרטונים. ולא שאני פתחתי אותם. לא היו ספרים, לא היו צריכים.
אם היית מגיע נניח לפני 200, 300 שנה לאיזה רב גדול, היית רואה אצלו שניים, שלושה, ארבעה ספרים. זה היה רכוש גדול, זה היה יקר מאוד, לא יותר. אתה חושב שהם למדו את כל הש"ס? הם למדו בעל פה כמו שהיום זה כך, אתה דוקר מחט ואומרים לך בעוד עשרה דפים איזה מילה שם נמצאת? לא, ידעו מבפנים את כל החכמה, "כל החכמה בליבו", לא צריך יותר כלום. "מי שירא את ה' כל התורה וכל החכמה בליבו". לכן לא שאני אומר שתכתבו הרבה, כל הזמן תחשבו על השכינה. בינינו היא נמצאת, שם מקום, בו נשתדל לאתר אותה.
שאלה: כשאדם נכנס לכלי בינינו הוא נמצא מול הבורא ואז הוא מבקש ממנו "את אחיי אני מחפש", הוא מבקש שיתן לו קשר עם החברים?
מה זה "הוא מבקש"? אם הוא מבקש אז הוא מבקש, אם לא אז לא. על כל דבר אנחנו צריכים לתת יגיעה, לעבוד. אני בהמה, חוץ מהבהמה שלי אני לא דואג לכלום. מה אני אוכל, איך אני אשתה, איך אני אנוח, איך אני, איך אני, איפה הכבוד שמגיע לי וכן הלאה. על מה עוד אני יכול לחשוב? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.
שאלה: מה אני עושה בכלי הזה בינינו, איך אני חי שם, מה אני עושה מול הבורא?
ביחס שלי לחברים אני צריך להבין שכך אני מתייחס לבורא, ואם אני רוצה לאתר אותו, הבורא זה כוח מיטיב ואוהב, אני צריך גם להיות כמוהו כלפי החברים. הם לא צריכים אפילו לדעת על זה, אמנם יש בזה גם עניין הפירסום, אבל אני צריך לדעת שבדיוק כמו שאני מתייחס לחבר כך אני מתייחס לבורא. פשוט מאוד.
יש לך עשירייה. בתוך העשירייה איך שאתה מתייחס לכולם, לכל אחד ואחד, להכי רחוק, הכי גרוע בעיניך, כך אתה מתייחס לבורא. לפחות תראה איך שאתה מזלזל בו כי אתה לא חושב עליו. זה נקרא "זלזול", "אתה לא חשוב בעיניי." אם זה היה שייך לחיים שלי, לעתיד שלי, אולי לעולם הבא שלי, "טוב, אני אחשוב עליך כי העולם הבא תלוי בך, מה אני אעשה? אז אני אחשוב עליך, בסדר." איכשהו אני צריך איזה ביטוח לעולם הבא. הרופאים לא נותנים, אז הבורא, אומרים שנותן שם, אני חייב להסתדר עימו, אז אני אחשוב עליו. זה היחס שלנו, יכול להיות לפעמים, גם לא קבוע.
תלמיד: כשאני במשך היום נמצא בתוך הכלי הזה, גם השנאה, גם האהבה מגיעה מהבורא?
אני כל הזמן נמצא בכלי שהוא שדה אשר נמצא בינינו, וזה הבורא ואני רוצה לאתר אותו ואני צריך כל הזמן לחשוב עליו. לא חשוב איך אני חושב אלא כל הזמן מרוכז בשדה הכוח בינינו.
תלמיד: אני מרוכז בבורא כי אני רוצה שהוא יעשה טוב לחברים?
אני חושב שלא כדאי לנו כך לחשוב שזה בורא. מה זה בורא אני לא יודע. שדה הכוח בינינו, שדה שמקשר בינינו, שנמצא בינינו.
תלמיד: שהשדה, הכוח הזה ימלא את החלל בינינו?
שהוא ימלא בקשר אהבה, משיכה הדדית. וכמה שאנחנו נרגיש את עצמנו רחוקים זה מזה אנחנו צריכים לדאוג שתהיה משיכה יותר חזקה. ואז בפער בין הדחייה למשיכה אנחנו מגלים את עוצמת השדה.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-11-12_lesson_arvut_n1_p1_L11HqjzC