27 - 28 січня 2024

שיעור 4 - אין עוד מלבדו

שיעור 4 - אין עוד מלבדו

חלק 4|28 січ 2024 р.

כנס "קבלה לעם" העולמי – חיים בעשירייה 

ינואר 2024

אין עוד מלבדו

שיעור 4

שיעור 28.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אנחנו נמצאים במאמר "אין עוד מלבדו". חשבנו שזה יהיה המאמר הנכון לסיום הכנס, כי אין יותר חשוב, אין יותר גבוה מהמאמר הזה. נראה, נקרא, נרגיש, נשמע מה מספר לנו רב"ש ממה ששמע מבעל הסולם.

רב"ש אמר שאחרי שהוא דיבר עם בעל הסולם, כי הוא לא כתב בזמן השיחה, אלא אחרי שבעל הסולם גמר לדבר, הרב"ש הלך לחדר שלו, וכשהוא ישב שם לבד, הוא כתב את כל מה שבעל הסולם דיבר כמו ששומע עכשיו, ממש כך. זו הייתה הדבקות שלו בבעל הסולם, ובעל הסולם לא הסכים אחרת לדבר עימו, אלא רק כך. זה לא פשוט, אבל זה נקרא שהם ממש היו בדבקות, מה שנקרא "פה אל פה". יש דבקות "פה לאוזן" שגם זה דבר גדול, שכל מה שאחד רוצה להגיד האחר מקבל, שומע ונכלל בזה. ודבקות "פה אל פה" היא מה שמדבר האחד נכנס לנשמה של האחר. יש לנו על זה כמה מאמרים קצרים פה ושם שמדברים על זה.

"אין עוד מלבדו", כולם יודעים, קראנו ושמענו את זה הרבה פעמים, אבל בכל פעם שאני נכנס למאמר הזה אני מתרגש מחדש, אני מרגיש ויברציות פנימיות כאלה כך שאני לא יכול להרגיע את עצמי, לא יכול להירגע, זה מאמר גדול.

רב"ש קרא לי פעם אחת, אחרי שלושה או ארבעה חדשים, ונתן לי דף כפול ממחברת חשבון ואמר ''תראה''. התיישבתי, לא בחדר שלו אלא בחדר הכללי והתחלתי לקרוא. באו אלי הילל גלפשטיין ומנחם אדלשטיין שלמדו עם בעל הסולם עוד לפני שאני באתי לרב"ש, לפני מלחמת העולם השנייה. ואני זוכר שהילל הסתכל על זה ואמר "מאיפה יש לך? אני רוצה לקרוא''. אני לא יכולתי למשוך את זה ממנו בחזרה, הוא הסתכל וכולו התרגש. מנחם הזקן, הוא היה זקן יותר מכולם, גם יותר מהרב ברוך בשלוש שנים, כך היו מתייחסים אליו כזקן בחבורה. הם התפעלו, איך דבר כזה נמצא אצל רב"ש והם לא יודעים על זה. רב"ש ראה שנתתי להם לקרוא, הוא קרא לי בצד ואמר לא לתת לאף אחד. אמרתי לו "לא ידעתי, לא אמרת לי", ועוד אמר לי כמה מילים שהן רק בינינו.

המאמר "אין עוד מלבדו" הוא מיוחד, הוא שונה מכל יתר המאמרים שבעל הסולם דיבר לרב"ש ורב"ש כתב אחר כך במחברת שלו. המחברת הזאת נמצאת אצלי, הוא נתן לי אותה בערב האחרון ולמחרת בבוקר נפטר. זה המאמר הכי גבוה.

א. אין עוד מלבדו

שמעתי א' יתרו תש"ד

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.

וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.

(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.

כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים".

שאלה: יש רגעים בכנס שהלב נפתח ויש הרגשה של הודיה. תודה לך שאתה מוביל אותנו בדרך, מגדל אותנו, משמש דמות לשאוף אליה. והמאמר הזה, "אין עוד מלבדו", כל פעם כשקוראים הוא נפתח. עכשיו הייתה לי הרגשה שזה כל כך רחוק מהמקום שאני נמצא בו, זה כל כך גבוה מה שבעל הסולם מתאר פה. הרי הרב"ש לא נתן לך להראות את זה לתלמידים של בעל הסולם שהיו בטח בהשגה. במה אנחנו זכינו שנפתח לנו הדבר הזה?

הזמן הוא חדש ולכן זכינו. הבורא משנה את הזמנים, את העיתים, וכך אנחנו מתקרבים אליו לגמר תיקון ולכן זכינו.

שאלה: איך עם הלב הקטן שלי אני יכול להחזיר אהבה לכל האנשים האלה שנתנו לי את האהבה הזאת? אני מפה רוצה להעלות תפילה. בורא יקר, ברך את החברים שלי, ברך את האורחים, כמו שבירכת את אברהם וכמו שבירכת את יצחק וכמו שבירכת את יעקב. אמן.

אמן.

שאלה: כתוב "ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות". על מה בעל הסולם מדבר?

קורה לפעמים שהאדם מתרחק מזה שהתורה היא חשובה, ובכלל האלוהות בעיניו יורדת ממעלתה, ולכן אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן לשמור על גדלות וחשיבות הבורא והתורה שלנו.

תלמידה: מה זה אומר ''לקבל מהם מזונות'', פסולת?

אם אנחנו קוראים טקסטים שלא מדברים על גדלות הבורא, אז אנחנו בזה מחיים את הפסולת שבנו, ולכן לא כדאי לנו להתעסק בזה.

שאלה: המאמרים האלה נכתבו לבעלי השגה. בפני מי הוא נתן את השיחה הזאת? אם זה לבעלי השגה, אז זה כמו ראיה מה לעשות במצבים שנתקלים בהם. האם בעלי השגה צריכים את הוראה כזאת, או שזה לתלמידים שלו שכשיגיעו תהיה להם הדרכה כאשר יתקלו במצבים?

הרב הלל גפשטיין והרב מנחם אדלשטיין היו שני התלמידים שעוד למדו אצל בעל הסולם. וזה שרב"ש אמר ''אל תיתן להם לקרוא'', זה לא בגלל שהם היו קטנים, אני לא יכול להגיד למה בדיוק, אפילו שהוא אמר לי, כי זה לא טוב, לא לכבודם. אבל אנחנו צריכים לקבל את המאמרים האלה ולשמור אותם, ואת המאמר הזה כמאמר הגדול ביותר. זה מאמר שכולל את כל העבודה הרוחנית מאדם לבורא.

שאלה: זה מאמר מאוד מאוד מרגש והוא כמו מאמר שלא נגמר. כמו שאתה אומר שזה לא דומה לאחד שקורא מאה פעמים, לאחד שקורא מאה ואחת פעמים. מה השלב שנקרא ''שמאבד את פרטיותו''?

אדם לא רוצה לפנות מעצמו, אלא הוא מבקש מהבורא עבור כולם. זה נקרא "שמאבד את פרטיותו".

שאלה: בעל הסולם מדבר על כך שצריך להצטער בצער השכינה, שזה האיבר הכללי, אבל בתפיסת המציאות שלי אני חי באיבר הפרטי שלי, אני לא מרגיש את השכינה.

בינתיים.

תלמיד: אני יכול במוח לחשוב על זה, אבל בלב אני לא יכול להרגיש את זה.

בסדר, זה יבוא.

שאלה: תודה על הזכות להתחנך לאורך ובחברה הקדושה הזאת. איך אפשר להתייחס להבחנות במאמר מתוך העשירייה ולא מתוך האדם הפרטי?

המאמר כתוב בצורה שהוא פונה לאדם ומעורר את האדם כלפי קשר שלו עם הבורא ולכן בצורה כזאת אנחנו לומדים.

שאלה: האם התגברות זה לראות את הכול בשלמות ומהי בעצם שלמות?

ההתגברות היא באמת לראות את כל העולם בשלמות כי זאת תוצאה מפעולת הבורא בעולם. העולם כולו זה רצון לקבל שהבורא ברא וכולנו נמצאים בתוך המערכת הזאת וכך אנחנו מתקדמים, עד שהמערכת הזאת תגיע לשלמותה.

שאלה: מהו הרצון האמיתי שמופיע במאמר?

הרצון האמיתי הוא תוצאה מכל עבודת האדם. האדם צריך להגיע לרצון שרק הבורא מנהל את העולם, לפנות אליו, לקשור את עצמו אליו וכך להמשיך.

שאלה: זה מאוד מרגש להיות פה, זה דבר ענק מה שקורה בכלי ישראלי. אתמול קצת פחדתי כשראיתי את המצב שלנו, פתאום הרגשתי את הכבדות בערב בינינו, שאין קרבה. אבל היום הכול התהפך. הכלי ישראלי מוכן להחליף את האגו ולעבוד, להתעלות מעל כל ההפרעות וללכת קדימה לדבקות בבורא, להוביל את כל העולם כנראה, כמובן עם כל הכלי העולמי, ויחד כולנו, אני מקווה, נצליח לגרום נחת רוח לבורא ולך כבוד הרב.

שאלתי, כתוב במאמר "לשמור על עצמו לא לצאת אף פעם מרשות הקדושה", איך לשמור על עצמנו שלא לצאת אף פעם מרשות הקדושה?

להשתדל להידבק בעשיריות ומהעשירייה להידבק בבורא, זה בעצם כל התיקון שלנו. אפשר להסביר את זה באלף ואחד שפות ואמצעים, אבל בסופו של דבר זה מה שאנחנו צריכים, להתחבר בינינו ומבינינו לבורא. זה הכול, אין כאן יותר מזה.

שאלה: אם אין עוד מלבדו מי זו השכינה ומי אנחנו החלקים?

חוץ מהבורא והשכינה אין עוד דבר במציאות. הבורא ברא את השכינה שזה הרצון לקבל, ואנחנו צריכים לעורר אותה לתיקון, להגיע לרצון על מנת להשפיע. אנחנו חלקים מהשכינה ובמידה שאנחנו דורשים את זה מהבורא הבורא ממלא אותה. אנחנו צריכים להגיע למצב שהשכינה תתמלא מהאור העליון, מהבורא.

שאלה: יש לי קבוצה מהקהל הרחב שאני עורכת איתם תפילות וקריאה של תהילים, האם זה נכון גם לקרוא איתם קטעים מתוך המאמר "אין עוד מלבדו", או שזה גבוה מידי?

לא, כל המאמרים האלה הם מאמרים שקבלתי מרב"ש וכשקיבלתי אותם ממנו פרסמתי אותם והם פתוחים לכולם.

שאלה: הבורא נסתר והוא משפיע עלינו על ידי כל מיני כוחות. איך לא להתייחס לאותם כוחות שדרכם הבורא פועל, אלא להיות תמיד מרוכזים עליו, על מי שמשפיע על הכוחות אפילו אם הוא נסתר, ולא להתעסק יותר מידי עם הכוחות שלו?

אם נתייחס נכון לכוחות שדרכם הבורא מעורר אותנו, אז בסופו של דבר מסך כל הכוחות האלה נוכל להגיע לראות את השכינה.

תלמיד: אז צריך להביא בחשבון את כל הכוחות ברצינות.

כן.

שאלה: אני רוצה להביע התפעלות. מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את המשפט "ברוך שלא עשני אישה", זה ממש הרגיז אותי. לפני תקופה אמרת לנו שיום אחד נגלה מה זו אישה ונתפוס את המקום שלנו, וזה מה שקורה היום. אני בהתפעלות אדירה מהכלי הנשי, אלה נשים שלא מהעולם הזה. הכלי הנשי הפך להיות חזק, מוביל, נחוש ואני גאה היום להיות אישה ואני לא מברכת את הברכה הזאת יותר. אז שהגברים יקנאו בנו, צריך להפוך את המשפט.

שאלה: אני אתחיל עם הודיה, זה באמת כנס חזק, פנימי ומרגש והודיה לכל מי שעמל על הכנס הזה ולך, ותודה על העזרה מהשמיים שקבלנו.

אני לא הייתי סחוט מאף כנס כמו שמהכנס הזה.

תלמידה: זה מורגש. אני גם חייבת להגיד שאני בטוחה שרב"ש וגם בעל הסולם מאוד גאים בך. קראנו עכשיו במאמר של "אין עוד מלבדו", שגם אם אנחנו רוצים להידבק בבורא אנחנו לא צריכים לבקש את זה בשבילנו, כדי שנעשה לו אנחנו נחת רוח, אלא רק בשביל השכינה הקדושה.

איך אנחנו יכולים לקחת את השכר, את התוצאה מהכנס הזה ולא לבקש מהבורא, "בוא תיתן לנו, אנחנו רוצים שיהיה כך בעולם וכך במדינה וכך אצלנו בבית", אלא נעלה בקשה שזה באמת יהיה כנס בשביל הבורא, שנעשה לו נחת רוח. תכוון אותנו לבקש את הרצון הזה מתוך הכנס, מה אנחנו רוצים, מה התגמול שאנחנו רוצים? כי ברור לנו שאנחנו לא רוצים בשביל עצמנו.

אנחנו צריכים בכל זאת לבקש מהבורא עבור המדינה, שתהיה לנו מדינה יהודית, חזקה ואף אחד לא יחשוב שהוא יכול לקלקל אותה, לגרום לה איזה נזק. כך זה יהיה.

תלמיד: אמן, וגם אפשר לבקש שיהיה שלום בעולם.

שאלה: אני רוצה להמשיך באותו עניין, בשדה המבורך שיש פה, בשדה אשר ברכו ה'. אנחנו כבר כמעט מסיימים יומיים של כנס ונמצאים איתנו אלפי אנשים, איזו מחשבה אנחנו יכולים להניע לתוך השדה המבורך הזה שתגרום לאותו שינוי שהתחלת לדבר עליו, מה אנחנו יכולים בחיבור שלנו עכשיו להניע לתוך השדה הזה?

רק חיבור, שום דבר חוץ מזה. אנחנו צריכים רק להיות מחוברים, להיות כאיש אחד בלב אחד, גברים, נשים, כולנו, ושהחיבור שלנו יהיה כמקום השכינה.

שאלה: המחשבה הזו יכולה לנוע בשדה?

כן.

שאלה: אתמול בבוקר ביקשתי ממך עבור הבנים האלה פה. האם בשלה השעה עבורנו, לפתוח שער?

זה לא מופנה אלי, שאלות יכולות להיות, אבל את התשובות אני לא יכול לתת כי זה כאילו מתוך גרונו של העליון. נשתדל, אנחנו צריכים לעשות את מה שמוטל עלינו.

שאלה: האם המאמר הזה אוניברסלי, הוא שייך לכל האנושות כולה?

נכון.

שאלה: האם יש משהו מיוחד בעבודה שלנו כאן שהוא נפרד מכל האנושות?

אין, איך זה יכול להיות? ואיך יכול להיות רצון באדם שמבקש להתנתק מכל האנושות?

שאלה: לא להתנתק, אנחנו עושים כאן כביכול עבודה כמו במעבדה.

כן.

שאלה: מעבדה כזו שצריכה לתת דוגמא באופן שאם אנחנו נגיע להשגה, נוכל להעביר אותה החוצה.

אנחנו נוכל להעביר אותה החוצה.

שאלה: אז יש לנו כאן עבודה שונה?

כן, לעומת כל העולם יש לנו עבודה שונה. אנחנו צריכים לקבל את האור העליון, התורה מהבורא, ואחר כך להאיר אותו בכל העולם.

שאלה: אתה חושב שזו השעה שלו עכשיו?

בטוח, אני בטוח. אין לנו בעולמנו מי שיכול להציג את תיקון העולם, את האור העליון, את הבורא חוץ מאיתנו, חוץ מאיתנו, אז בואו נתחבר ונעשה זאת.

שאלה: נעשה ונשמע. תודה רבה.

תודה לך.

שאלה: המאמר הזה מקיים בתוכי שני עולמות, את השלמות, שזה העולם שאני יכול להבין, אני קורא ומבין מה שכתוב, אבל אני לא מרגיש את זה בתוכי, אני יכול להגיד כל הזמן "אין עוד מלבדו", אני מנסה, אבל אני לא מתקרב בכלל, זה כאילו שובר אותי כל הזמן.

זה טוב, זאת אומרת, שזה עומד לפניך ואתה רוצה להגיע לזה ועוד לא הגעת. אז יש לך עם מה לפנות לבורא ולבקש ממנו.

שאלה: כן, אני מבקש, יש לי עשירייה אבל זה קיצוני, זה לא אפשרי, אני מרגיש שאני לא יכול. כאילו הפער גדול מידי.

מה אתה כן יכול? שום דבר, הבורא הוא שיעשה, אבל אנחנו צריכים לבקש, אנחנו צריכים רק לבקש וכל היתר זה עליו.

שאלה: אז בעצם בעקבות מה שאמרת שהרצון הזה ישר-אל, ישראל, איך אנחנו יכולים באמת לקבע אותו בקביעות אצלנו אפילו אם אנחנו עוברים מצבים, אבל שהרצון הזה יהיה כל הזמן, ויישאר "ישראל"? אולי זה מה שכתוב בסוף המאמר שההשתוקקות צריכה להיות כביכול לשם שמים? שכל הזמן אנחנו צריכות לייצב את עצמנו ברצון הזה, שההשתוקקות לשם שמים תהיה בכל מעשה אפילו אם זה 'גלגול חזיר'. האם זה אפשרי?

כן.

שאלה: כשעשינו סדנא בעשירייה וניסנו לברר מה החיסרון שלנו אז באמת נראה היה בהתחלה שלכל אחת יש חיסרון אחר. אבל ככל שהמשכנו ונכנסנו עמוק פנימה לתוך הנקודה שבלב, לאותו חיסרון ראשוני שהביא אותנו בעצם לדרך, ראינו שיש לנו חסרון אחד משותף שלא ניתן לתאר במילים, אבל הוא חזק מאוד בהרגשה. האם נוכל לנצל עכשיו את הזמן המיוחד הזה, כשכולנו מתכנסים עכשיו ולהתכנס יחד לאותה נקודה כדי שנגיע לחיסרון האחד הזה ואז נעלה תפילה אחת לבורא. האם זאת תהיה פעולה נכונה עכשיו?

כן.

שאלה: שהבורא ישמע אותנו כי אין לנו זמן אחר?

כן.

שאלה: כתוב "אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ועצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו וליבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות". נראה לי שהדבר שהכי קשה לקבל זה את ההחלטה שרק הבורא יכול לעזור כי תמיד אני חושב שאולי אני יכול לעשות, אולי המשטרה, הצבא, החברים, אבל להחליט כביכול שבאמת הבורא זה הפתרון, זה כאילו מחוץ לטווח ההחלטות שלי.

אתה רק צריך להחליט שעם כל המוגבלות של האדם בעולמנו, אתה מחליט שהבורא הוא הכוח העליון ואנחנו צריכים להיות קשורים בינינו ואליו, זהו. ובזה נגמר תפקידו של האדם, כל היתר זה על הבורא.

שאלה: אבל מה המשמעות של ההחלטה?

אתה צריך להגיע למצב שכל זה יתקיים בתוכך כקשר עם כל הנבראים, קשר עם הבורא וכיוון למטרת הבריאה, ושם אנחנו כולנו מתאחדים יחד עימו.

שאלה: ומה זה אומר על המשך התפקוד שלי בחיים?

תפקוד כרגיל, התפקוד שלנו בחיים נמשך כרגיל. רק עכשיו אתה תתחיל אולי ללמוד איך הבורא מתערב בכל הפעולות שלך, בכל מה שקורה לך וכך אתה תתקדם.

שאלה: האם יש מצב שאפשר לגלות את השבירה ואז להיות מכוונים יותר להתקרב לבורא?

כן.

שאלה: איך?

לומדים.

שאלה: האם יש חיסרון אמיתי וחיסרון לא אמיתי, ואיזה חסרונות מצליחים לעורר את האור?

רק החיסרון האמיתי שהוא כדי להתקרב לבורא.

תלמידה: אבל מה זה חיסרון אמיתי?

חיסרון אמיתי שהבורא עונה עליו.

שאלה: כבר הרבה זמן יש לי דחייה מחברות בקבוצה שלי, אני מאוד משתדלת לעבוד על זה ואני יודעת שזה בא מאיזו התנהלות לא כל כך טובה. האם אני צריכה להתעסק עם עשירייה ולא להסתכל על עשירייה אחרת? כי זה אני מרגישה כל הזמן, וזה נורא מפריע לי, גם מפריע לי שלא שומרות על הסדר. תמיד אפשר להגיד זה האגו שלך, אבל יש איזה משפט שאומר, "מה שאתה רואה, זו המראה שלך". האם לעבוד רק בעשירייה שלי?

רק בעשירייה, זה בטוח. ואני מאחל לעשירייה להיות יותר חזקה ולא לתת לך שם להתפרץ.

שאלה: אתמול נאמר, "ותצאנה הנשים במחולות ובתופים, שירת הים", ומקודם חברה שאלה על הנשים בתפקידן, מה תפקידנו הנשים ביציאה להוביל את העולם?

להוביל, כמו שאתן עשיתן את זה ביציאת מצרים.

תלמידה: אבל למה דווקא בתופים ובמחולות?

אנחנו לא נפרש את זה בצורה מיוחדת, אבל תופים ומחולות גם טוב.

תלמידה: וגם שירים?

גם שירים.

שאלה: כתוב במאמר, "והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות". איך מהמצב שהירידות הם הרבה יותר מהעליות אפשר להגיע לקו אמצעי?

הבורא עושה את זה, כי אנחנו מעלים את התפילות לפי הרגשת הירידות. ולכן הירידות צריכות להיות מורגשות בנו הרבה יותר משמעותיות מהעליות. לכן צריך שיהיו לנו יותר ירידות, כדי שאנחנו נרגיש אותן ולא נסבול אותן, ושנצעק מתוכן לבורא ואז הוא יסדר לנו את הכול.

אתם קבועים בליבי.

שאלה: בכנס האחרון הייתה התפעלות מאוד גדולה ומשכנו הרבה אורות ואחר כך היה דיבור כזה שלא הצלחנו להחזיק את האורות שקבלנו והגיעה מלחמה. איך אנחנו עכשיו מחזיקים בחסדים שקבלנו, ולא נותנים לאורות לצאת החוצה?

כמה שאנחנו רוצים שמה שיש לנו ומה שהבורא נותן לנו, יעבוד לתיקון העולם, כך זה יקרה. אני מאוד מקווה שאנחנו נמצאים לפי המעשים הגדולים מלמעלה והכנס הזה הוא בעצם אחת מהפעולות החיוביות או הגדולות שיכולות להתרחש בזמננו.

לכן תודה לכם על ההשתתפות, על כל מה שעשיתם ושהגעתם, תודה עבור הלבבות שלכם והשתדלות בחיבור. נשתדל עוד ועוד.

שאלה: בהודיה ובהערכה שאתה מעביר דרכנו את כל שרשרת הקבלה, מאברהם אבינו ועוד לפני, וחודר לתוך לב של כל עשירייה, ואין דלת. האם הדלת קיימת ונוכל להסיר את הדלת?

ברגע שאנחנו נרצה, אנחנו נראה שהכול פתוח.

שאלה: בעבודה יש לנו ניגודים וגם שמחה והתלהבות מהכנס, איך לעבוד נכון עם השמחה וההתלהבות אחרי זה? איך להודות לבורא על הניגודים שלפעמים אנחנו כאן מקבלים, ולהביא את ההודיה לעשירייה, או יש עוד משהו שאנחנו לא יודעים? איך לעבוד שהשמחה לא תיפול בסיטרא אחרא? תמיד יש משהו שמושך אותנו למטה.

הרצון לקבל שלנו מושך אותנו מטה ואנחנו צריכים כל הזמן להשתדל להיות למעלה ממנו. ואם הבורא לא היה עושה את זה, אז לא הייתה לנו הרגשה שאנחנו צריכים עוד ועוד להיות למעלה. לכן כל הזמן למעלה ולמעלה, ונצליח.

תלמידה: אבל אנחנו מתפללים בעשירייה, בסדנאות, בשיעורים שיש לנו כל בוקר וצהריים, וגם שם יש שמחה. איך להמשיך עם השמחה זו, איך לעבור לדרך, לעלות לבורא?

להתפלל.

שאלה: אני בערך ארבע עשרה שנים תלמידה שלך והייתי בכל הכנסים. בכל כנס כולנו מרגישים בעננים כמו עכשיו. אבל אחרי כנס עוד פעם חוזרים לשגרה, לרצון לקבל, ולכל מה שיש בעולם הזה. איך לקחת את ההרגשה הזאת של העולם העליון לאורך כל הדרך ולא רק ליומיים או שלושה ימים של הכנסים?

נמשיך מחר.

תלמידה: הלוואי, כל הזמן.

העבודה שלנו היא באמת כל הזמן בלי הפסקה, אבל צריכים להתארגן כך שכל הזמן תהיה לנו הזדמנות ואפשרות להתחבר.

שאלה; אתמול חברה יקרה מברצלונה אמרה דברים מאוד מאוד מרגשים והיא הביעה את האהבה וההערכה והרצון לעזור ולשמור עלינו. זה מאוד מאוד נגע במקומות שלא ידעתי שהם קיימים. האם אפשר לראות את הרגע הזה כפתח קטן ראשון לתיקון עולם?

כן, אנחנו נמצאים בפתח לתיקון העולם.

שאלה: על ימי מה אנחנו נעורר את הפוטנציאל החבוי ליחס אלטרואיסטי לזולת?

על ידי דוגמה מאיתנו, משלנו.

תלמיד: אז האם אפשר לתאר לעצמנו שבכוחנו לתת לחבר לשתול בנו רצון עז למטרה, חזון חייתי כזה כדי שבכוח הרצון הזה ניכנס מיד ביגיעה אחת לעולם של השפעה לאיחוד עם החברים, ודרכם לבורא?

כן, נשתדל כך להשפיע על כל חבר וחבר.

שאלה: עוד מעט מסתיים השיעור, ויש סעודה.

כן.

תלמידה: קשה לקבל את זה שהכנס נגמר. לא רוצים ללכת. איך אנחנו מחזיקים את הקבוצה בתוך שדה של נצחיות גם אחרי שהכנס כביכול נגמר?

אתם כבר ילדים גדולים, ואתם צריכים להתחיל לחשוב איך להתארגן, איך להמשיך את מה שאתם מקבלים. כל דבר שאנחנו עוברים בחיים זה כדי שפעם נשתמש בזה לאחרים, בבית ספר, אפילו בגן ילדים ובאוניברסיטאות. אנחנו לומדים כדי להעביר את זה הלאה.

לכן נחשוב איך אנחנו מארגנים חברה שתהיה יותר בולטת לכל ישראל, לכל העולם, איך אנחנו יכולים להעלות אותה מעלה מעלה. זה מה שאנחנו צריכים, ואז בהתאם לזה גם הבורא יתייחס אלינו בצורה אחרת.

שאלה: האם אתה מרגיש את הבורא כטוב ומטיב כל הזמן?

כן.

תלמיד: זה משהו שאנחנו יכולים להגיע אליו?

אין שום בעיה, זה תלוי רק איך אדם מכוון את עצמו.

תלמיד: האם זה משהו שכל הזמן אתה צריך לחזור אליו בכל מקרה שקורה לך, בכל מחשבה, או שזה מין הר כזה שהגעת אליו ועכשיו אתה עובד משם?

לא, צריכים לעשות מאמצים כדי לעלות על ההר. אחר כך אתה כבר לא צריך את המאמצים לעלות, אלא יש לך מאמצים אחרים.

תלמיד: כלומר כל דבר שאנחנו מקבלים כרגע ועובדים איתו בעשירייה, אנחנו יכולים לראות אותו כאיזו מדרגה בדרך לפסגה הזאת.

כן, אתם כל הזמן עולים.

תלמיד: האם אנחנו צריכים רק להסתכל על הפסגה, או אנחנו צריכים גם בכל אירוע שקורה לנסות להפוך אותו?

אתם צריכים להשתמש בכל אירוע כדי להיות מחוברים יותר ביניכם כדי שזה יעלה אתכם מעלה.

תלמיד: איך אני יודע שאנחנו עכשיו עשינו תיקון נכון באיזה אירוע? האם זו הרגשה שתתפשט בעשירייה, או אתה רק יכול להתאמץ ואת התוצאה אתה לא תראה בהכרח?

האם אני צריך להגיד לך כמה קליפות שברת וכמה עליות עשית?

תלמיד: לא, אני יותר מתכוון בעשירייה, כשמגיע איזה חיסרון, ואתה לא יכול להצדיק אותו ב"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב". האם אנחנו עושים איזו עבודה בינינו על החיסרון הספציפי הזה סביב משהו שקורה, כדי להגיע להרגשת טוב ומטיב, או שהמאמץ הוא רק להתקדם מעבר אליו ולא בהכרח להרגיש את ההרגשה הזאת?

אנחנו צריכים להגיע להרגיש את הבורא כטוב ומטיב.

תלמיד: האם יש איזו תנועה פנימית שצריך לעשות בכיוון?

כן, להשתדל בלב, בנפש, במוח ובכל העצמות להרגיש שאנחנו מתקרבים לטוב ומטיב, והוא מנהל אותנו וממלא אותנו.

תלמיד: וזה משהו שאנחנו נותנים זה לזה, כל אחד עוזר לחברו, או זו בקשה מהבורא?

איזו בקשה מהבורא?

תלמיד: שייתן לנו להתעלות מעל החיסרון בהרגשת טוב ומיטב.

מאיתנו לבורא?

תלמיד: כן.

כן.

תלמיד: והסיבה היא כי אנחנו לא רוצים לפגום ולקלל את הבריאה, ואנחנו פשוט רוצים להתקדם אליו.

כן.

שאלה: כתוב, "בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה."

האם הבורא מרחיק ומקרב אותנו כחלק ממערכת שלמה? והאם יש קשר בין התקרבות והתרחקות של חבר אחד לשל חבר אחר?

ודאי שיש. יש הבדל בין כולנו, ויש בהתקרבות, בהתרחקות את עניין המדרגות.

תלמידה: אז יש לנו אחריות בהתמודדות שלנו עם העליות והירידות שלנו לגורל של החברים שלנו.

כן.

שאלה: מה העצה, איך לעבור ממצב של טענות ותביעות, למצב של כאב מדוע אני לא שלם עם הקב"ה?

אני ממליץ לכל אחד ואחד, גבר ואישה, להשתדל להיות בהתפעלות ממה שהבורא עושה בעולמו, אפילו אם נראה לנו שאלו דברים נוראיים, ולהשתדל כל הזמן להחזיק בזה.

אנחנו עוברים לפעמים מצבים נוראיים, ובאמת קשה להחזיק את עצמנו בהודיה, באהבה, בלב פתוח בכל המצבים, אבל זו העבודה שלנו. אנחנו חייבים לפנות לבורא תמיד בחיוך, בלב פתוח, בשמחה, כי זה מה שאנחנו מקבלים ממנו אומנם לא מודעים לזה.

שאלה: כל משפט שאתה אומר מתלבש לי בפנימיות ואז נעלם. אני רוצה שכל מה שאתה אומר ייכנס ולא ייצא. לאן הדברים הולכים ונעלמים?

נעלמים שם בתוך הפנימיות שלנו.

תלמידה: באגו?

יכול להיות שלא באגו.

תלמידה: אז לאן זה הולך, איך אחרי לבנות מזה משהו?

במלכות דאין סוף.

תלמידה: ויש מצב שזה ייכנס ולא ייצא?

שתוכלי להוציא את זה מהזיכרון?

תלמידה: מהזיכרון, מהלב, להעביר אולי לעשירייה.

מתי שתגיעי לאותו מצב כמו שנכנס בך, אז הוא יתעורר ותרגישי אותו.

שאלה: מה שהכי תפס אותי במאמר זה שהוא כותב שזה לא הס"א שלא נותנת לאדם ללכת בדרכי ה', אלא הכול מצד ה'. אחר כך הוא מוסיף שלא להצטער שהוא מרוחק מה' אלא להצטער על צער השכינה, ואז הוא מוסיף, שגם הצער וההתרחקות לא יהיו על עצמו בזה שהוא ניצול מליפול לאהבה עצמית. כלומר הוא צריך להוציא את עצמו מהמשוואה, להוציא את הרצון לקבל על מנת לקבל מחוץ למשוואה, וכל מה שהוא חווה זה בכלל לא הבעיה.

אנחנו מודדים את הכול במה שאנחנו מרגישים וזה ישר משתייך לרצון לקבל, וכל פעם צריך לצאת בכלל מהחומר הזה ולא מעניין מה הוא חווה, אלא לחשוב איפה השכינה נמצאת, מה היא חווה, באיזו צער השכינה נמצאת ולא מה אני. הוא כל פעם נותן לנו מצבים שאי אפשר לחשוב על שום דבר מחוץ לרצון לקבל, וכל פעם המצב נעשה יותר קשה. מה לעשות עם הדבר הזה?

להמשיך. מה עוד אפשר לעשות? הבורא עשה לנו כל כך הרבה הכנות כדי שנוכל גם להתקדם, גם לעלות וגם להצליח בסולם, וכל זה כדי להבטיח שאנחנו נקבל אותו נכון.

תלמידה: מה עוד אפשר לעשות כדי אולי לפחות לצאת מהר מההרגשה של החומר ולחפש איך לשמח את השכינה?

בקרוב. באמת, בקרוב.

שאלה: אני מרגיש שאנחנו חייבים תשובה לגברת מברצלונה. היא אתגרה אותנו בשאלה מה לבקש עבור הכלי הישראלי מבחוץ. זה מאוד ריגש אותי. איך היית עוזר לנו? ברור שהתעלמנו מזה כי קשה לנו לבקש, אז מה לבקש? עזור לנו לבקש במשפט אחד או שניים כמענה לאתגר ולהשפעה שלה?

אנחנו רוצים רק דבר אחד. להתאחד בינינו ברצון שהוא ימשוך את הבורא וייתן לו מקום. להתאחד עד כדי כך שמחיבור הרצונות שלנו יהיה מקום שהבורא יוכל להתגלות בו.

שאלה: לפני הכנס הרגשתי את העשירייה אוהבת ומכילה, מאוד פעילה וחזקה. בכנס התעורר בי מצב בו אני רואה את העשירייה שלי כאחת ואני בחוץ, מרגישה שפלה, לא ראויה. הלב שלהם סגור בפני וממש תחושה של עצבות. האם זה מצב שאנחנו בעשירייה אמורות לעבור. האם יש בעיה עם האופן בו אני עובדת עם העשירייה?

כן. אנחנו צריכים לעבור את כל המצבים שהבורא מעביר אותנו. אף מצב לא מיותר. ובין המצבים האלה מאהבה עד לשנאה, מעזרה עד לדחייה, מה שאתן רוצות. גם הגברים, מה שאתם רוצים. אנחנו סך הכול חייבים בסבלנות לעבור את כל המצבים.

שאלה: הכנס הזה הורגש ככנס מאוד פנימי, מאוד עמוק, כנס אחר. מה ההתרשמות שלך הרב מהכנס?

ההתרשמות שלי שזה כנס הראשון מסוגו. היו לנו פעם בעבר כאלו כנסים פנימיים, שהרגשנו אותם "בין ארבע קירות" מה שנקרא? לא, לא היה לנו דבר כזה. טוב מאוד שהגענו לזה ושאנחנו מרגישים את זה, ויש לנו את זה כדוגמה לעתיד. טוב מאוד.

שאלה: בנות ו"בני ברוך", אנחנו לא יכולים לעזוב את הכנס הזה לפני שאנחנו נעלה תפילה, כולנו. תראו איזה כוח עכשיו אנחנו בעולם, תראו מה קורה במסכים. אנחנו עכשיו בבת אחת ניקח דקה, בבקשה זו בקשה. אנחנו נציגות של קבוצת חיפה ואשקלון. תצטרפו בבקשה לבקשה שלנו, הלב פועם ובוער. דקה של תפילה שקטה, לכוונה הנכונה למען "בני ברוך", שאנחנו נבנה את הכלי הנכון, הראוי לאור של כוח העליון. שהעולם שלנו זקוק לה מאוד. בבקשה, דקה. תפילה שקטה.

שאלה: האם הרגשת טוב ומיטיב, זה בעצם ההבנה והסיבה לכל דבר שקורה לנו?

כן.

שאלה: תודה רבה לכל החברים שבאתם לכנס. אני 20 שנה בקבלה ואני זוכרת כל כנס וכנס, אבל כזה דבר לא היה. שכך ריכך את הלב שלנו הישראלי, הכבד, הקשה ואני רוצה להודות לרב שלנו. וכביכול זה כנס ישראלי, אבל אנחנו בכל הלב הרגשנו את הכלי העולמי, שבזמנים האלה הקשים במיוחד, הרגשנו כמו חומת מגן סביב "בני ברוך" וכל עם ישראל. ואני רוצה להודות גם לחברה, שדיברה דברים מאוד חמים, וממש מחממים את הלב. ואני חושבת שבזכות החברים שלנו בכלי העולמי, המדינה שלנו תצמח כמדינה רוחנית ותביא אור לעולם. ואנחנו ביחד כלי אחד וכל כך היה מורגש הפעם במיוחד, למרות שאנחנו כביכול היינו פה כלי ישראלי. תודה רבה כלי עולמי יקר, אוהבת אתכם.

שאלה: יש משהו שענית, שאני ממש לא יכולה לקלוט. ענית מקודם שאנחנו חייבים לפנות לבורא תמיד בחיוך, בלב פתוח, בשמחה. ואני לא מבינה, איך אפשר לעשות את זה כשיקרים שלנו חטופים והבנים שלנו נלחמים?

יחד עם זה אנחנו פונים לבורא, ומבקשים שיעשה סדר בעולמו, בכל מה שאפשר. ואנחנו נשתדל להיות כמה שיותר טובים בעיניו.

שאלה: הצורה הזאת של הציווי שיש במאמרים של בעל הסולם ב"שמעתי". ברור למקובל שאפשר להגיד מאה פעם לבן אדם שהוא צריך לעשות משהו, אבל אם הוא לא מסוגל הוא לא יוכל לעשות את זה. במיוחד בתחילת הדרך, הוא לא מסוגל להיות צריך לעשות משהו. לָמה בכל המאמרים כתוב צריך האדם?

כיוון שאנחנו חייבים לקבל את התפקיד שלנו שנקרא "ישראל" ישר אל. שאנחנו כולנו צריכים להתקרב ולכוון את עצמנו ולהתקרב לעברו. ולכן כל הדרישות הן גם אלינו, וגם החשבון איתנו. וכדאי לנו לזכור טוב טוב, שאם כל אחד ואחד לא מקבל על עצמו מה שהבורא דורש, אז יהיה יותר גרוע. אני מקווה שאנחנו עברנו את החצי מהרע, ועכשיו יכולים להתקרב לחצי הטוב. אז בוא אנחנו לא נפסיד מה שהשגנו, ונזכה לטוב.

סדנה

בואו נסכם בעשיריות את הנקודות המרכזיות ששמענו בכנס שעברנו ה"חיים בעשירייה".

*

(סוף השיעור)