שיעור בוקר 29.10.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1204,

"מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א', מפרשת נח, עמוד 51, "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה". מצד אחד, המבול בא כדי להמית את כל ההבחנות שאין להן זכות קיום. ומצד שני, המבול בא לנקות את כל ההבחנות ולהשאיר אחריו רק את אלו שיש להן זכות קיום ויכולת לגדול, לפרוח ולהגיע למטרת הבריאה.

אנחנו שומעים מהמאמר הזה, שבכל דבר יש לנו גם כוח שפועל בדין וגם כוח שפועל ברחמים. מפני שהכול מתבצע כלפי הרצון לקבל של האדם, אז בהתאם למצב שבו אדם נמצא, כלומר פועל עדיין עם הטבע שלו או עם הטבע של הבורא שרכש, בהתאם לזה הוא מרגיש את ההשגחה או כטוב ומיטיב, אם כבר יש לו השוואת הצורה עם ההשגחה הזאת, אם כבר תיקן את תכונותיו, או אם הם עדיין לא מתוקנים, אז הוא מרגיש כנגדם השגחה שבאה ככוח הדין.

אנחנו אומרים שיחס הבורא לנברא לא משתנה, הוא תמיד טוב ומיטיב וקבוע. אלא במידה שעוברות על האדם, מתעוררות באדם רשימות שהוא חייב לתקן ולהצמיד אותן לקדושה, לרכוש עליהן תיקונים, במידה הזאת הוא מרגיש שהבורא כביכול משתנה אליו. ואם הוא מתקן את ההבחנות שמתעוררות בו, אז רואה שמכוח הדין באים כוחות הרחמים. בתוך המבול, בתוך כל היחסים כביכול הלא טובים, הוא מגלה את ההשגחה שהיא טוב ומיטיב, שהיא ההשגחה הקבועה והשלימה.

רב"ש נותן על זה בדיוק דוגמה. אדם כדי לעבוד נגד הרצון לקבל שלו הוא חייב כוחות זרים שאין בו. הכוח שעוזר לאדם להתמודד עם הרצון לקבל הוא הכרת גדלות הבורא. כי אין חוץ מאדם ובורא, וגדלות הבורא היא בעצם כל הכוח של התיקון. כי רק הרגשת המאציל גרמה לבחינה א' להפוך לבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר. רק הרגשת בחינת המאציל היא עוזרת לבחינה ב' להמשיך לבחינה ג', ואחר כך לרצות את המאציל במידה של בחינה ד'. ואחר כך בחינה ד' שמרגישה את גדלות הבורא, כנגד זה יש לה הרגשת הבושה שזה מביא אותה לצמצום א'. וכל פעם כשיש חוץ מהרגשת התענוג הרגשת גדלות הנותן, בחינת הנותן, מה זה הנותן, מה היא בחינת הנתינה בכלל, כל פעם זה גורם לרצון לקבל להיתקן, להשתנות. לא להישאר בתור המקבל, אלא לשנות את אופן הפעולה שלו שיהיה על מנת להשפיע בהתאם למה שנראה לו עכשיו גדול.

מכאן אנחנו רואים שחוץ מתענוג שהרצון מקבל מרגיש כמקבל, אם הוא מקבל מהנותן גם גדלות, אז הכרת המקבל היא בשבילו בעצם האמצעי להשתפר, להשתנות. עד כדי כך שהוא יכול להתמודד עם הרצון לקבל שלו, עם הרגשת התענוגים שבו, ולהעריך את תכונת הנותן, גדלות הנותן, להיות הנותן, יותר מאשר להיות הנהנה, המקבל. ואם כבר יש לו חשבונות כאלו, אומנם זה חשבון בתוך הרצון לקבל שנקרא לא לשמה, אבל אלו כבר חשבונות לקראת התיקונים, לקראת הערכת הנותן. לכן כותב הרב"ש במאמרים על החברה, שהחברה צריכה לעסוק כל הזמן בגדלות הבורא. ובזה שהיא תפרסם לעצמה, היא תגדל בהכרת גדלות הבורא. כי חברה היא גדולה, היא חזקה לפי ערך גדלות הבורא שבה, לא לפי הכמות שלה ולא לפי איכות אחרת שהיא מפתחת בתוך עצמה.

אחרי שיש לנו את ההבחנה הזאת שאנחנו רוצים את גדלות הבורא על פני הרצון לקבל שלנו, בא כבר תיקון שהוא מנותק מהרצון מקבל. את גדלות הבורא אני צריך לא כדי שאני ארגיש שבזה אני ניצל, שבזה אני נדבק לעליון, רוכש ביטחון, רוכש מילויים, שהבורא ממלא אותי, ואני מעדיף אותו במקום להתמלאות בתענוגים שהרצון לקבל דורש לפי הטבע שלו. אלא בא השלב שאנחנו לא מבינים אותו, הוא נקרא המאור המחזיר למוטב, או חן דקדושה, שמתחייב הלומד טרם הלימוד להתחזק באמונתו. בא כוח שממש מנתק את האדם מפנייה לרצון לקבל שלו, והוא פועל למעלה מהרצון לקבל, זה נקרא למעלה מהדעת.

ודאי שאז הוא הולך ומבצע פעולות גם בגדלות הבורא, אבל גדלות הבורא שהוא מרגיש אין לה שום קשר לרצונות דלקבל שלו. אלא הוא כולו משתמש בה לא כדי להגביל את הרצון לקבל, את הרצון לקבל הוא כבר מצמצם, אלא בגדלות הבורא הוא כולו משתמש בעל מנת להשפיע, הופך אותה לכוח כנגדו, כנגד הרצון לקבל. גדלות הבורא כבר הופכת להיות אצלו לכלי שבו הוא עובד במקום הכלים של עצמו. על זה אפשר להגיד שזה דומה למה שאומרים שבמקום האח"פ שלו הוא עובד עם אח"פ דאמא, נה"י דאמא, מה שאנחנו לומדים.

עד שבהחלט יש גם תיקון שהוא עובד עם הרצון לקבל של עצמו. יש אחר כך שלב כזה שהרצון לקבל כבר מתוקן עד כדי כך שבו בעצמו אפשר לעבוד לא בתוך הכלי שבא מהבורא כגדלות הבורא, אלא הרצון לקבל בעצמו מתהפך ויכול להצטרף ככלי לכוונה על מנת להשפיע.

אנחנו רואים מכאן שיש הרבה שלבים ביחס המקבל לנותן והשלבים האלה באים בהתפתחותם זה אחר זה, ואנחנו לא יודעים איך בדיוק לקבוע כל שלב, כל מדרגה, ואיך אנחנו יכולים כאן לכוון את עצמנו, לשנות את עצמנו כך או כך. אנחנו לא מבינים את זה ולא מסוגלים בכלל באיזושהי צורה להנהיג את עצמנו ולהשתנות כל פעם. אלא אדם שמשתוקק לגדלות הבורא, ועושה את כל הפעולות כדי שגדלות הבורא תכוון אותו הלאה, וכל הזמן הוא משתוקק לאין עוד מלבדו שהוא טוב ומיטיב. ומה שנראה לי שזה לא אין עוד מלבדו, אלא יש עוד כוחות שמנהיגים את העולם זו הפרעה ואני חייב לתקן אותה. וכשנראה לי שיש בהתנהגות שלו אליי יש בו טוב ויש בו רע, גם זאת הפרעה שבאה מחוסר התיקונים של התכונות שלי, של הכלים שלי, וגם זה אני צריך לתקן.

זאת אומרת, אם האדם כל הזמן משתוקק להעריך את הנותן נכון, שהוא היחיד והוא טוב ומיטיב, ומה שכנגד זה, שני סוגי הפרעות, שהוא לא יחיד, והוא לא טוב ומיטיב, אלא לפעמים אולי הוא כן טוב ומיטיב, אבל בדרך כלל כך וכך לפי איך שאני מרגיש, אם האדם עובד כנגד שתי ההפרעות האלו, אז לא חשוב כמה הוא יודע לפרש אותן לעומק. אלא העבודה על המטרה הזאת, לצייר את הנותן בצורה הנכונה ביותר כמה שזה נראה, המנותקת כמה שיותר מהרצון לקבל לעצמו, העבודה הזאת מביאה את האדם מדרגה לדרגה, מושכת אותו, דוחפת אותו להתקדמות בצורה הנכונה. ואז הוא עובר את כל השלבים האלו בשימוש נכון בתכונות שלו ובתכונות הנותן.

אין לנו עוד עבודה אלא כל הזמן לקבוע את היחס שלנו לנותן כל"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב".

תלמיד: הרגשת הרע זה מושג רוחני. יש הרגשת הרע כלפי חבר ויש הרגשת הרע כלפי הבורא, או כלפי החברה וכלפי הבורא?

אתה שואל אם יש הרגשת הרע שונה כלפי הבורא וכלפי החבר? או הרגשת הרע על תכונות האדם, או רע על התנהגות של הזר, החבר או בורא?

תלמיד: לא, התכונות של האדם, הרגשת הרע הרוחנית.

כלפי הרצון לקבל של האדם, לא חשוב אם הוא מתייחס לבורא או מתייחס לזולת, אין שום הבדל. כי בזה הוא בכל זאת מתייחס מתוך עצמו, מתוך הכלים הלא מתוקנים של עצמו. אם הוא מתייחס למשהו שמחוצה לרצון לקבל, זה יכול להיות בורא, זה יכול להיות חבר, התיקון, הגודל והאיכות של הרצון לקבל קובעים איך הוא מתייחס ואין הבדל.

לכן אנחנו יכולים להשתמש בקבוצה ובתגובה ביחס ההדדי עם הקבוצה, לבדוק, לבקר, לדרוש תיקונים ולתקן את הרצון לקבל שלנו. כי אם זה לתוך הרצון לקבל או מחוצה לרצון לקבל, הכול עם הקבוצה זה כמו עם הבורא. אם היחס הוא אליי, אז ודאי שחשוב לי אם זו הקבוצה או הבורא. כי איזה תענוגים הקבוצה יכולה לתת לעומת התענוגים מהבורא. תלוי באיזה דרגה אני נמצא.

יכול להיות שאני מצמצם את הבורא ואומר, מה חשוב לי בורא, חשוב לי כבוד מהקבוצה. ויכול להיות שההיפך, אני כבר מצמצם את היחס שלי לקבוצה, מה אכפת לי הקבוצה, אני רוצה את האלוהות, אבל אני רוצה. ואם האדם משתדל לעבוד בלי שום פנייה לעצמו, אז הוא מגלה שאם לא לעצמו, אלא מחוצה לו, אז לא חשוב לו באמת לשם מה זה יהיה אם זה לו, או לו, או לו.

אם זה מחוצה לי, אם לא יהיה לי מזה שום דבר, אם אני לא אקבל מלכתחילה ובאמצע ואחר כך שום חזרה לתוך עצמי, אז מה זה חשוב מי מאלפי הגורמים שאני הולך עכשיו לתת ולהשפיע להם, לעשות איזושהי פעולה שתישאר רק בהם ולא תחזור עליי, אז לא חשוב בכלל מי הם. אני כבר מבחינת הרצון לקבל בכלל לא יכול לבקר אותם, אין לי קשר אליהם. אז יוצא שאני כאילו זורק לחלל משהו ממני, וזהו.

אבל איך אני יכול בכל זאת להעריך את הנתינה שלי, אם היא גדולה, או קטנה באיכות? אז אני מעריך אותה רק עד כמה שהיא מנותקת ממני. וזה מה שהוא אומר כאן, שיש גדלות הבורא לפני שהאדם מתנתק מעצמו, ויש גדלות הבורא אחרי שאדם מתנתק מעצמו. אז אחרי שאני עובד במצב שלגמרי לגמרי אני לא מרגיש את פעולות הנתינה שלי, אני מנתק אותם מהאני, כאילו זורק לחלל. ולמה אני עושה את זה? בגלל שהחברה נותנת לי חשיבות לעשות כך.

זאת אומרת, מתחילה להיות אצלי איזושהי הערכה שהיא נמצאת מחוצה לרצון לקבל שלי, איזשהו כלי, חיסרון, מחוצה לי שאותו אני פתאום מרגיש שאני חייב למלאות על ידי זה שאני נותן מעצמי, מתוכי החוצה. מתמלא איזשהו רצון שהוא מחוצה לי.

אם אדם עובד על זה, אז כבר לאט לאט הוא עובר למצב שבאמת הוא יכול לנגוע למה שלא לעצמו, מה זה למעלה מהדעת. זה בא לאט לאט.

תלמיד: איך אדם יכול לקבוע שהחברה מתוקנת והוא זה שצריך את התיקון, ולא חס ושלום להיפך?

איך אדם יכול לקבוע שלא החברה צריכה את התיקון, אלא שהוא צריך את התיקון? ההרגשה הזאת מתגלה לאדם כקריאת המצב, שפתאום ככה הוא רואה.

תלמיד: מה הוא רואה?

הוא רואה שלמרות כל הפעולות שהוא עושה, הן כולן מתוך כוונתו להתמלאות, לקבל. ולמרות שיכול להיות שגם האחרים נמצאים בתכונה כזאת, אבל זה לא חשוב. הוא שופט את עצמו כבר כלפי המאור שמאיר ואז הוא קובע שהוא נמצא בעל מנת לקבל.

תלמיד: ואז מה הוא צריך לעשות עכשיו?

הוא יכול להיכנס לייאוש, וללכת לישון ולהגיד ש"אין בעל הבית מציל את כליו". ויכול להגיד "לא, זה שעכשיו מתגלה לי, סימן שמתגלה דבר חדש, אמיתי, ואני צריך עכשיו להשיג כוחות". מי שמגלה לי את המצב, הוא גם מגלה לי על ידי מה אני יכול לצאת מהמצב הזה.

הכול תלוי בהכנת האדם, בהכנת החברה, איך היא משפיעה לו, איך הוא מוכן לקבל ממנה תמיכה, אבל העבודה לקראת גדלות הנותן, זו העבודה היחידה שלנו, מפני שזה כמו האורח ובעל הבית. אותה הדוגמה כל הזמן נשארת, שאני או עובד נגד התענוגים שלי, הרצון לקבל שלי והתענוגים, או כבר בבחינה האנושית שלי, האנוש שבי, הנקודה שבלב, תכונת הבינה שבי, שנמצאת בי שקיבלתי אותה משבירת הכלים, שזה חלק אלוה ממעל, חלק מהנשמה שלי, שכנגדה אני מרגיש את הבעל בית.

כי יש בי כבר שתי הבחנות, הרצון לקבל הטבעי שלי כנגד תענוגים של בעל הבית, והנקודה שבי שמרגישה את בעל הבית עצמו, שהוא הנותן, אז כבר יש לי חשבונות איתו כמי שנותן תענוגים ואיתו, שהוא הנותן, מושג "הנותן". ואז אני נמצא בפיצול כזה ואז מתחילה להיות העבודה.

מה חשוב לי יותר? ההוא, החשיבות שלו, להסדיר את היחס שלי איתו, או לא חשוב לי מי הוא, מהו, העיקר לקבל ממנו ולמלא את עצמי. אז אם אנחנו רוצים להתפתח נכון, אנחנו צריכים כל הזמן לפתח בנו את הכרת בעל הבית, את המושג "בעל הבית", מושג הנותן. כך יוצא שבהתחלה, כשאדם נמצא מול בעל הבית הוא לא רואה אותו, וחשוב מאוד לא לראות את בעל הבית, כי זה מביא לו בושה, זה מביא לו הרגשה שהוא המקבל, זה מביא לו הרגשה שהוא חייב לצמצם את הרצונות שלו וכל כולו לפתח את היחס שלו לנותן, שהנותן יהיה כביכול יותר ויותר גדול לעומת התענוגים שבאים ממנו.

ואם הנותן הוא יותר גדול מהתענוגים, אז אני כל הזמן מצמצם את הרצון לקבל שלי, לא רוצה לעבוד בו, אני מעדיף להיות בקשר עם הנותן שהוא גדול, זה נותן לי יותר תענוג, יותר ביטחון. זה ממלא אותי יותר בעל מנת לקבל. זה נקרא, "לא לשמה", ואני מעדיף להיות בקשר עם בעל הבית ולא סתם עם תענוגים.

אחר כך בא השלב, שגם כשאדם נמצא בקשר עם בעל הבית, הוא צרכני כזה, אני משתמש בו, מנצל אותו לטובתי, הקשר הזה גם מתחיל להיראות לי בצורה לא יפה. למה? כי אני מעדיף להיות בקשר עם בעל הבית במקום להיות בקשר עם התענוגים, אז הקשר עם בעל הבית מעורר בי את הכרת האופי של בעל הבית. לא שהוא סתם גדול ויש לי מזה רווח יותר ממה שאני אקבל ממנו תענוגים, אלא הכרת והערכת פעולת הנתינה, הערכת תכונת הנתינה בפני עצמה זה כבר נקרא, "חן דקדושה".

כשהתכונה הזאת מתחילה להיות בפני עצמה, היא מתחילה להיות אצלי חשובה עד כדי כך שאני לא רוצה באמת להיות קשור לבעל הבית עם הכלים דקבלה שלי, אלא אני רוצה להתקשר, להיות שייך לתכונה הזאת בעצמה, וזה נקרא שאדם כבר מתחיל לצאת מעצמו לתכונה הזאת - המשפיע. והמשפיע נמצא מעבר לגוף שלנו, מחוץ לגוף שלנו.

ואז הוא מחפש אמצעים, על ידי מה הוא יכול בהחלט לעשות את זה. ובכל זאת, כאן הוא גם צריך את גדלות בעל הבית, אבל את הגדלות כבר כנותן. לא שנותן תענוגים, אלא מבחינת הנותן בעצמו. זו כבר בינה נקייה שאדם רוצה לרכוש. ואחרי שרוכש את זה, במידה שרוכש את זה, מתחיל להיות בהחלט דומה לבעל הבית, אבל דומה לבעל הבית רק בזה שרוצה להיות כמוהו.

זה נקרא כאילו רוכש גלגלתא ועיניים, תכונות ד'להשפיע. אבל באמת המשפיע, הפעולה עצמה, בזה הוא מעורר את הכלים דקבלה שלו ומתחיל לצרף אותם לגלגלתא ועיניים. אבל כל הזמן הוא עובד עם גדלות הנותן, ולא חשוב שזה כנגד כלים דקבלה, זה נותן לו תענוג וביטחון שהוא קשור לעליון, שהוא המשפיע, שהוא המנהל את הכול, וברוך ה' אני יכול להתכלל בו וטוב לי. ואולי זה בא כבר כתוצאה מההתפתחות הקשר עם העליון בצורות אחרות, באופנים אחרים, שמעוררים בי כבר עוד כל מיני נטיות ומחשבות וערכים אחרים. אבל הכול זה גדלות, גדלות הנותן.

כי מלכתחילה יש לנו, לרצון לקבל, יחס רק כלפי תענוגים, וזה שנפל לתוך הרצון לקבל ניצוץ, חלק הבינה מתוך שבירת הכלים, כנגד החלק הזה הוא יכול להתחיל להעריך את הנותן עצמו, ואז להתחיל לעבוד עם חלק האלוה שבו ולפתח אותו לעומת הרצון לקבל שלו - זו בעצם העבודה.

תלמיד: איך נוכל בשלב ההכנה לנטרל את האגו, את הגאווה, את הרצון לקבל, את הצורך בהערכה, שמתלווים לכל פעולה מטרתית שאנחנו עושים?

יש בי אלף ואחד רצונות, כל מיני נטיות, אני בכלל לא יודע אפילו מה יש שם בפנים. אם אני רוצה לעבוד כפסיכולוג טוב אני מתחיל לחטט בתוכי ולהעריך מה יש שם, איך זה עובד, ואיך אני יכול להשפיע על כך, לתקן את זה. התוצאה תהיה אולי עבודת דוקטורט בפסיכולוגיה, תיקון לא ייצא מזה. למה? כי לא אני מתקן את עצמי ולא אני בחכמה שלי רואה וקורא את עצמי. רק האור שמביא שינוי ברצון לקבל שלי, מסביר לי בכל פעם בצורה אחרת, מי אני. לכן אני לא צריך לחדור לתוך עצמי ולא לפנות לשם בכלל, אלא להיות, לפנות, להדביק, לכוון את עצמי כל הזמן לכיוון מחוצה לי, לבורא או לקבוצה, או לכיוון המשפיע. לרכוש את התכונות האלה, ולהבין שזה הגדול. כדי לתקן את הרצון לקבל, אסור לנו להיות בתוכו, אסור.

האור בורא את הכלי, ומתקן את הכלי. ואם לא נמשוך אותו רק נסתבך בתוך הטבע הבהמי שלנו ולא נצא מתוך הקונכייה הזו. אולי נהיה מדענים בבהמיות שלנו, פסיכולוגים ולא יותר, שגם הם לא יודעים כלום על פנימיות האדם, בפרט לא על התכונות היותר קרובות לרוחניות. ככל שהתכונות יותר אנושיות אין להם שום הבנה בהן, והם גם מודים בכך. לכן כל העבודה שלנו היא לא בחקירות הפנימיות שלנו, מי אני, מה אני. כל העבודה שלנו צריכה להיות בהכרת הנותן, שהוא היחיד, אין עוד מלבדו, שהוא הטוב והמיטיב, למרות שנראה לי אחרת, שהוא לא היחיד ושהוא לא טוב ומיטיב. לעבוד לתוך הכיוון הזה כל הזמן, כלומר, מחוצה לי, לכיוון שלו, כך צריכה להיות כל המגמה שלי.

כל הרצון שלי לפנות לתוך עצמי ולעסוק במה שבתוכי, עם עצמי, זו ממש קליפה, זו הפרעה הנובעת מכך שהבורא מגביר, מגדיל, את הכלים שלי, והם נראים לי בכל פעם חשובים יותר מלהכיר אותו כיחיד וכטוב. לכן אף פעם לא לפנות לתוך עצמי ולהתחיל לחטט איפה אני, מי אני, ממה אני קיים, ממה אני כלול וכן הלאה. לא. ככל שמדביקים יותר את עצמנו לאור, לנותן, ממנו רואים את הטבע שלנו ורואים אותו לא מפני שלומדים אותו, אלא מפני שרוצים על פניו להידבק באור ולקרוא אותו נכון כטוב היחיד.

זאת אומרת כשאנחנו מכירים את הטבע שלנו ולומדים את עצמנו מתוך כך שזה מפריע לנו, מתוך ההפרעות של הרצון לקבל, אנחנו לומדים אותו נכון. זה נקרא שרואים את הרצון לקבל באור ה', כשנדבקים לאור, רואים את הרצון. ובהחלט רק בצורה כזו אנחנו יכולים לחקור ולתקן את עצמנו. התיקון זה היחס לאור או לפנים, או לאחוריים שלו, שזה הרצון לקבל. רק בצורה כזו אנחנו יכולים להתקדם בהכרת עצמנו, בבניית עצמנו. אסור לאדם בכלל להיות בתוך הכלי שלו.

יוצא שהכלי שלנו הוא כזה, רק כדי שנקפוץ, נצא מעליו, נרגיש שאנחנו מחוץ לקליפה שלו וכל הזמן נרחף מעליו. ככול שיש יותר דאגות, חסרונות ומתעוררות בעיות ושאלות, והם תופסים אותנו במוח ובלב, כל הזמן מרגישים, זו הפרעה כדי שניכנס פנימה. ואנחנו חייבים להיות מעל זה. ואז לאט לאט, מתוך שלילת הכלים שלו, התרגילים הללו מלמדים את האדם דווקא על הכלים שלו. ואם הוא שקוע בתוך הכלים הוא לא מבין אותם.

אתמול ראיתי סרט ששלחו לי ממוסקבה. דיבר שם איש מפורסם מאוד, מדען בפיזיקה קוונטית, גרעינית, שהסביר שיש הרבה עולמות, ואיך הם מגיעים, ושיש להם כבר עובדות ותיאוריות על העולמות, ושהכול תלוי באדם המרגיש ושהמציאות מחוצה לנו לא קיימת, אלא זה תלוי בכלים של האדם. כך הוא קורא את המציאות וכך הוא העולם. בקיצור זה ממש נטו מה שאומר בעל הסולם, במידה מזערית אומנם, אבל הם מגיעים לכך. פלא, החקירה בחומר מביאה אותם למצבים שכבר זהו, יש הרבה עולמות וכול העולמות מקבילים, ותלויים במי שמגלה אותם. ואין מחוץ לאדם עולם, אלא העולם נובע מהמצב הפנימי של האדם, כך הוא מצייר לעצמו את העולם. מדובר במדען, פיזיקאי, שאינו מאמין ולא כלום, והוא מדבר בצורה כזו על הכוח העליון, על המחשבה הפועלת בכל הגילויים שלנו. זה מעניין, אני אביא את הסרט הזה. זה פלא שגם שהמדע מגלה שאם ניתן להכיר את המציאות, ניתן רק מחוץ לאדם. שהאדם מבין שמה שבתוכו, אלה הפרעות מקריות. "מקריות" זאת אומרת, תלויות בתכונות הנוכחיות שלו שבכל פעם משתנות.

תלמיד: איפה העבודה על גדלות החברה ואיפה העבודה על גדלות הבורא? האם אפשר להגיד שתחילה עובדים על גדלות החברה ואחר כך על גדלות הבורא, כמו "ואהבת לרעך" ואחרי זה "אהבת ה'"?

מתי עובדים על גדלות החברה ומתי עובדים על גדלות הבורא? אני בעצם צריך לעבוד על גדלות הבורא. עם הבורא יש לי עסק, הוא ההתחלה שלי והוא הכוח, ספק הכוחות, שאם אני צריך להשתנות אז ממנו אני מקבל כוחות, והוא המטרה שלי. אבל מפני שאני עובד בדרך הזאת, עובר את הדרך הזאת על פני הרצון לקבל שלי, כלומר אני צריך מהמצב ההופכי להכיר ולבנות אותו בי, אז כדי לנתק את ה"אני" שלי, את האגו, את ההתעניינות שלי בו כמקבל, כמשתמש, כנהנה, אני ודאי שם אותו כמטרה, אבל אני לא יכול להשתמש בו, אני לא יכול להיות בקשר איתו, אם הרצון לקבל שלי מגלה בו תענוגים, תמיכה, מילויים.

אני צריך במקומו מישהו, משהו, שבעבודה איתו אני יכול להשתמש באמת להתקדמות על מנת להשפיע, להתקדמות לכיוון הרוחני, וזו בעצם הקבוצה במקום הבורא. למה? הקבוצה יכולה לתת לי ביקורת על העבודה שלי. היא בעצמה, מלכתחילה, לא מספקת את הרצון לקבל שלי. בהכרת הקבוצה אני לא מרגיש פתאום תענוגים, ביטחון, נצחיות, שלמות.

אלא אם אני עובד על זה, ואני רוצה לגלות בקבוצה את התכונות האלו, אז כנגד זה אני מתחיל להרגיש את זה. היינו, הקבוצה היא כמראה שלי. במידה שאני בונה אותה, היא בונה אותי. והיחס שלי אליה, והיחס שלה אליי, הוא מנותק מהרצון לקבל שלי, שעוזר לי לבנות יחסי השפעה ולא לגדל רק כלים דקבלה ולמלא אותם.

מה שאין כן, אם הייתי עובד כנגד הבורא, אז הייתי בהכרח משתמש בכלים דקבלה. כמו שבעל הסולם כותב, אם הבורא היה מגולה, אז הייתי רץ אליו וצועק בעצמי "תתפסו את הגנב". הרצון לקבל בעצמו היה אומר, "איזה טוב לעבוד עם הבורא, אני רוצה להיות לידו, אני רוצה בשבילו לעשות". למה לעשות בשבילו? אם הוא משלם טוב, אם הוא ממלא אותי בביטחון, בתענוגים, בכל מיני הרגשות טובות, אז למה לא לעבוד? למה לא להכיר בו כטוב, כגדול?

אנחנו תמיד רוצים להיות שייכים לגדול. אני עובד בחברה גדולה, אני עובד עם בנק גדול, בטוח, אני רוצה צבא חזק, אני רוצה שהכול יהיה גדול. אבל אז הרצון לקבל היה רץ לבורא מתוך הרווח שלו. אבל אם במקום הבורא יש לי חברה, שבחברה אני לא מגלה ביטחון, כוח, את ההשפעה הגדולה אליי, רווח גדול ממנה, אז כבר יש כאן תנאים שאני יכול לעבוד לא עם הרצון לקבל שלי, אלא ביחס של השפעה. אני רוצה לגדל בי כלים דהשפעה, ואז אני פונה לחברה.

יוצא ששבירת הכלים והאפשרות הזאת לעבוד עם הרצון לקבל של הזרים, מחוץ לי, כמו עם הבורא, שהבורא ייצב לפניי מישהו זר חוץ ממנו, זו ממש ההצלה שלי. אני יכול לעשות כאן תרגילים אמיתיים, שאני משפיע או מקבל, איך להיות משפיע ולא מקבל. אני יכול לעשות כאן תרגילים כאלו שמתוכם אני אחר כך בא ליחס אליו, והיחס אליו כבר יהיה באמת שאני משפיע.

החברה עוזרת לי לצאת מהרצון לקבל שלי, מפני שהיא לא ספק תענוגים. מה שאין כן, אם הייתי עובד עם הבורא, הייתי עובד איתו רק כספק תענוגים, ולא הייתי יכול לצאת מהרצון לקבל שלי.

תלמיד: אז אסור לעבוד בחברה עם גדלות החברה?

כשאתה עובד עם גדלות החברה, אתה עובד נגד הרצון לקבל שלך. עם הבורא אני רוצה שהוא יהיה גדול, ככל שהוא גדול, אני יותר בטוח, אני יותר רגוע, אני יותר שייך לגדול. אבל אם אני עובד על גדלות החברה, במה היא גדולה? היא יותר משתוקקת לעל מנת להשפיע, היא יותר רוצה לתרום. זה נקרא גדלות החברה שלי, זו לא סתם חברת הייטק או איזה בנק או מדינה. כאן אני מעריך את החברה לפי ההשפעה שלה וזה לא נותן לי איזה מין מילוי לרצון לקבל שלי.

ואם זה לא נותן לי מילוי לרצון לקבל שלי, אז אין לי ברירה, אני חייב להתחיל להעריך את התכונות האלה בעצמן. אז הבורא שייצב לפניי חברה במקום עצמו, נתן לי בהחלט הזדמנות לא להתייחס לרצון לקבל שלי אלא מחוץ לו, לצאת ממנו. ולכן שבר את כלי אדם הראשון, ונתן לכל אחד ואחד את החברה כגורם, את החברה כאמצעי להגיע להשפעה, שאם לא זה לא היינו יכולים לעשות שום דבר.

לכן בעל הסולם קובע ב"בחירה חופשית", במאמר "החרות", שרק אם אדם מוצא את החברה הנכונה ומייצב את עצמו נכון כלפי החברה הזאת, איך הוא מתייחס אליה, איך היא צריכה להתייחס אליו, אז על ידי עבודתו בחברה הוא יכול לצאת מהטבע שלו. מארבעה גורמים שיש לאדם, רק הגורם היחיד הזה יכול לעזור לי להיתקן, לצאת מהטבע שלי. הקשר שלי עם הבורא לא יעזור לי.

אתה יכול להגיד, אבל לפני חצי שעה כשהתחלת לדבר, דיברת על כך שכל הזמן אנחנו צריכים לרדוף אחרי גדלות הבורא, שהוא היחיד ושהוא טוב ומיטיב. וכבר עכשיו אתה אומר, לא, החברה החברה, תעבוד בחברה. אז לעזוב את הבורא סוף סוף? לפנות לחברה? אפשר בלעדיו להסתדר עם החברה ואז אני בטוח שאתקן את עצמי, ואחר כך אני אפנה אליו?

לא. החברה היא כאמצעי להגיע לגדלות הבורא ולהכרתו כטוב ומיטיב. זאת אומרת, אם אני מנתק את החברה מהבורא, אז אני לא מגיע אף פעם לפעולה הנכונה, אפילו הקטנה ביותר. אני אף פעם לא מגיע ליציאה מעצמי. לכן אומר בעל הסולם שהרוסים שניתקו את עצמם מהבורא, ורצו לעשות רק חברה יפה, הקיבוצים שעשו כך, ועוד דוגמאות היו בהיסטוריה, כל אלו נכשלו. ואנחנו בעבודה שלנו צריכים לקשור את שניהם יחד, שהחברה היא כאמצעי, רב"ש כותב על זה בצורה ברורה מאוד בכל המאמרים שלו על החברה.

טוב, צריכים ללמוד. מחוברות איתנו יחד שבעים קבוצות, וילנה, מוסקבה, ירושלים, חיפה, קריביגרד, פריז, קרסנודר, בוסטון, ימבורג, טורונטו ועוד. אתמול בשיעור הזוהר היו מחוברות 144. משום מה אוהבים דווקא את הזוהר.

תלמיד: גם השעה הייתה נוחה.

גם השעה יותר נוחה, יכול להיות. אבל לא לאמריקאים, אצלם זה אמצע יום עבודה.

(סוף השיעור)